רקע
ברל כצנלסון
מראשית המאורעות ועד מלחמת העולם השניה (תרצ"ו–תרצ"ח)
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: הועד הארצי למען החייל היהודי; תש"ח

 

אל מול פני המערכה

חברים! לאחר שכמה נואמים שקדמוני פתרו את השאלות המסובכות והקשות של הפוליטיקה העולמית, והרחיקו את עדותם עד רוסיה וספרד וצרפת, על תתרעמו עלי אם אני אתרכז כולי בנקודת הכאב הגדול שלנו כיום הזה, ואקדיש את דברי לעמנו הדל ולארצנו הקטנה.

לפני 33 שנה אמר המשורר העברי: “וכל הארץ לי גרדום”. אז, כשביאליק נשא את קינתו, והעולם הישראלי נזדעזע כולו לשמע פרעות קישינוב, אפשר היה בזה עוד מן המליצה הגדולה, מן הראייה הרחוקה, מן התפיסה ההיסטורית של גורל ישראל. עוד היתה בה אמת של הזמן, אך לא אמת של המקום. אבל מקישינוב ועד עכשיו עברו על ראשנו זוועות, אשר כנגדן חוורו גם ימי קישינוב וגם פרעות 1905. גרוש ספרד עם גזרות חמלניצקי כתומם באו עלינו. וחברים, מעמד פועלים שעליו ועל עמו באו כדברים האלה, רשאי הוא להתרכז כולו בכאבו. כל עוד אין אחרים רואים את העוול נגדו ואת היסורים שלו בכל מוראם, חייב הוא לראות את עצמו במרכז העולם ובמרכז מלחמתו. כוח מוכה, כוח מדוכא, כוח מושפל, עוד יש לו אפשרות של גאולה, אך בתנאי אחד, אם הוא עצמו יכיר בעוול שנעשה לו. ואפילו הוא גלמוד בעולם, ואפילו אין לו עוזר ומגן, אך אם חיה בו הכרת צדקתו עוד לא רחוקה ישועה ממנו. ובמכאובנו אנו יש לשאול: האם אנחנו עצמנו, אנחנו המוכים, אחיהם של הנדקרים והנשרפים בשבועיים אלה, אחיו של אותו אחד שנשרף בכביש, אשר אך זה עבר עליו הנציב העליון, האם חיים אנחנו בהכרה מלאה של צדקתנו?

לפני דורות לא ידענו שאלה כזאת. אבותינו שהועלו על המוקד, אשר נסחבו למרתפי האינקביזיציה, אשר נשחטו במאכלת הקוזקים, היתה להם הכרה מוחלטת, שיש להם עסק עם פריצי חיות. הם ידעו, שאין להם כוח נגד פריצי חיות. אבל אף רגע לא חסרה להם הכרת צדקתם הם. המעציב והמבייש ביסורינו אנו הוא, שכמה מבני דורנו חסרה להם ההרגשה החיה של צדקתנו המוחלטת.


 

פורעים גופניים ופורעים רוחניים

אנו חייבים להגן על עצמנו. ולא רק הגנה פיסית על חיינו ועל פרי עמלנו. לא ניתן את גופנו למכים ואת נפשנו למעלילים. כי היד המשלחת בנו את הפגיון ואת האבן ואת האש, היא גם משלחת בנו את הדיבה ואת העלילה. היד המשלחת בנו את המות מבקשת לתת לשמצה גם את חיינו ולסלף את האמת שבחיינו. ואנו נתבעים להגן על עצמנו לא רק מפני הפורעים הגופניים, כי אם גם מפני פורעים רוחניים, שבהם גם המעיזים לדגול בשם הסוציאליזם, בשעה שהם מסלפים את תוכן הצדק והחירות שבו ומחללים את שמו.


 

מיטב דמנו

רצונכם לדעת מהו טיב המאורעות שהתחוללו עלינו לפני 15 שנה במאי 1921 ועכשיו באפריל 1936 – דייכם אם תתבוננו בדוגמאות מעטות.

להבנת 1921 דיינו אם נעלה על לב את זכר ברנר, מגדולי היצירה, ממשפחת איוב וירמיהו, מטובי ההוגים והמרגישים הרבולוציוניים שבדורות האחרונים, אדם אשר לא הדביק על עצמו שום תו ושום שלט של מפלגה ושל תנועה, אולם סבל כל אדם היה סבלו, ולכל רשע ולכל שעבוד ולכל צביעות ולכל תרמית היה אויב בנפש. את זה רצחו, ומרצחיו של זה דוגלים בשם שחרור־ערב.


 

זעקת השדה

וממאורעות הימים האחרונים שוב אך דוגמה אחת בלבד. לא אזכיר את חברינו התמימים והישרים, שנשאו את נפשם לשלום ולאחוות עמים. אזכיר רק את כאב הצומח, את זעקת השדות המוצתים, את אנקת העצים הכרותים ומן הראוי שנכיר גם בתוכן האנושי והסוציולוגי של מעשי “מרד” אלה.

אם יש בימינו צבור בעולם, הרשאי להתברך כי הוא עושה משהו באמת להגשמת הסוציאליזם, שהוא סולל דרכים לחיי־חברה סוציאליסטיים, שאיננו עוסק רק בדבורים על אודות סוציאליזם, כי אם טורח להכין את “השבת הסוציאליסטית” במו ידיו, אם יש בימינו צבור כזה בעולם, הרי זה צבור משקי העובדים בארץ, אנשי הקבוצות והמושבים. עמלם הוא הנקי והטהור שבעמל בני אדם, כי הוא מבקש להתרחק מכל אבק־ניצול־הזולת ומשלטון אדם באדם לרע. עמל זה, מן האבן הראשונה בבנין המשק ועד הטפול בציץ הרך ביותר, מלווה הרגשת אחדות־הגורל וסולידריות עם כל האנשים העובדים בעולם, מלווה מאמצי יצירה ותרבות אשר עוד יתנו את יבולם. ועל העמל הזה, על נקודות העבודה הללו, על האיים הסוציאליסטיים הללו, עליו הונף הקרדום, בנטיעותיו שולח הגרזן, בשדותיו שולחה האש. והמשלחים את היד המקצצת והמבערת דוגלים בשם “המוני עמלים”, בשם “הגנת הפלחים”. אין לך מופת חותך יותר לתוכן המלחמה אשר נלחמים בנו, מן השדות השרופים שלנו.

ובשעה זו חייבים אנו לא לחפש ניחומים קלים, ולא לאמר: שלום, שלום ואין שלום, כי אם לראות את חגורת הדמים, את ברית האיבה אשר הקיפה אותנו, לראות אותה בכל רשעותה, בכל סכנותיה, ואז אולי נמצא גם את הכח לעמוד בפניה.


 

“שיטת” השלטון

ובשעה שאני סוקר את ברית האיבה אשר הקיפה אותנו בימים האלה, אל תתמהו, חברים, אם אתחיל לא מן החורני המשוסה, אשר איננו יודע את מי הוא רוצח ולמה הוא עושה זאת, ולא אתחיל אף במנהיגיו־שולחיו, היודעים את אשר הם עושים. לכאבי ולהותי עלי להתחיל בממשלת הארץ.

אין חלקי עם אלה המוצאים נחמה גדולה וסיפוק רב בדברי מחאה. בנעורי שבעה נפשי דברי מחאה נגד ממשלות, ובלכתי הנה חשבתי כי כאן תנתן לנו אפשרות של עשייה, ללא צורך להוציא את רוחנו במחאות. אין חלקי עם אלה המאמינים, כי במצאם בשלטון את השעיר לעזאזל יוקל עליהם. וכן אינני מאלה המוכנים להחליף את האימפריאליזם האנגלי באימפריאליזם אחר טוב ממנו, באימפריאליזם הערבי, למשל, או באיזה אימפריאליזם אחר, הלוטש עינים לארץ־ישראל. רחוקים אנו מכל שעשועי־בוסר פוליטיים. אבל איננו יכולים, איננו רשאים להעלים עין מן האחריות האיומה, שקיבל על עצמו שלטון הארץ בתקופה האחרונה ובעשרת הימים האחרונים ביחוד. לא ננקה אותו מאחריותו.

על עורנו ועל בשרנו, על דמנו נוהג שלטון הארץ בשיטה ליברליסטית מיוחדת במינה. הוא רועה את שופכי דמנו, המעלילים, המשסים, המחריבים, המציתים ב“מקל נועם”, וגם לא במקל כי אם בנועם בלבד. יחס כזה לשופכי דם, למשסי עם בעם, למהרסי החיים הכלכליים, זהירות כזאת בכבודם, לא לפגוע בהם, חלילה, בשום דבר, לא אזהרה, לא משפט, לא חקירה, לא מעצר – היכן תמצאו דוגמתו ברחבי האימפריה הבריטית? שלטון הארץ, בא־כוחה של בריטניה רבתי, לא מצאה ידו אפילו לשלוח אוירון ליפו, כדי שירגישו שיש עין רואה. שנים עשר יום לאחר הרציחות ביפו, עדיין לא הובא בפני השופט־החוקר בלתי אם נאשם אחד, שנמסר לדין כנאשם ברצח בלא כוונה תחילה – לא התכוון, חס וחלילה, לרצוח, ודאי התכוון לדבר־מצוה. השלטון האדיר אין ידו משגת להסיר את המסמרים אשר ידים “נעלמות” מפזרות בדרכים; השלטון הזה, אשר באנגליה הוא יודע לשים קץ לשביתה של אלפי מאות פועלים, אם הוא רואה בה סכנה לעצמו, או לשלום־המדינה, כפי שהוא מבין אותו, וכאן בארץ, לא רק שאינו יודע לעשות זאת, כי אם איננו מעיז להגן על מי שאיננו רוצה לשבות, על מי שאונסים אותו לשבות, איננו מעיז להגן על חמר ערבי מסכן, המביא ירקות לשוק. אותו השלטון היודע לשלוח לבית־הסוהר פועלים יהודים, העומדים במשמרות שקטות על יד פרדסי יהודים־מנשלים, מפני שהוא רואה במשמרות הגזעיות סכנה לשלום העמים בארץ, איננו מוצא שיש משהו בלתי־חוקי במשמרת ארצית ובשביתה “כללית” של עם נגד עם! השלטון משתתף בצערנו, אך איננו מונע את צערנו. וגם כשהוא שולח אלינו משמרות שוטרים וחיל־הספר, הרי תחת חטמם עוקרים את עצינו! ולעיניהם מציתים את שדותינו! ובאותה הדרך אשר בה עבר נציב הארץ, עם כל השמירה המעולה היאה לו, יכול להשרף נהג עברי מבלי שכוחות המשטרה ירגישו בדבר!

“שיטה” זו איננו יכולים שלא לראות בה דבר־מה אכזרי, עומד על דמנו, מתנכר ליסורינו! ואם זאת רק רשלנות בלבד, הרי זו רשלנות פושעת, אשר עליה חייב השלטון ליתן דו"ח, לא רק בפני ההיסטוריה שלנו, כי אם בפני המדינות, 52 במספר, אשר האמינו לו והסמיכו אותו לשלוט בארץ הזאת ולפקח על בניננו. יש לנו עם שלטון הארץ חשבונות מרים גם בימים רגילים. יש שאלה של יחס צודק אלינו ושל מלוי התחייבויות. אבל יש משהו שכל שלטון, ואפילו שלטון שעינו רעה בנו, חייב בו: בטחון החיים, בטחון היצירה, בטחון הקנין. ואת הדבר הזה, שהוא מושכל ראשון לכל שלטון תרבותי, אין ממשלת הארץ יודעת לסדר, והיא מטפלת בו ברוב “דיפלומטיה”. ויש רושם, שכדי שנקבל סוף סוף את הדבר הזה, לאחר שבועיים של “ישחקו הנערים”, תואיל בריטניה רבתי לשלם בקיצוץ אפשרויות חיינו בארץ הזאת.


 

מי הביא בגבולנו את המדבר?

במה שמתרחש עכשיו בארץ אין אנו יכולים לראות דבר שבהפתעה. שלטון שמתפאר בזה, שהוא נותן “בטחון” לארץ איננו צריך לטפח במו ידיו כמה יסודות העלולים לערער כל בטחון. הנה הכרנו עכשיו על עורנו ועל בשרנו, מה זאת החדרת המדבר לארץ־ישראל. בכל מקום, וגם במדינות דוברות ערבית, יש מלחמה בין הציביליזציה ובין המדבר. מדינת מצרים ניהלה מלחמה עם המדבר, וגם סוריה ועיראק מפחדות מפני המדבר ונלחמות בו. לא ראינו שממשלה ציביליזטורית תפתח לרווחה את שעריה בפני פשיטת המדבר. ובארצנו, במקום שקיימת תחוקה חמורה של העליה ורגולציה קפדנית ו“עבריינים”, מבני העם שהוכרה זכותו לעלות, נרדפים ונסחבים לכלא ונדונים לגרוש, בארץ זו הכניס השלטון לארץ אלפים, כמה אלפים – מי ימנה? – של בני מדבר, הכניס אותם בלי סרטיפיקטים, בלי סוכנות, ובלי מו"מ על “שדיול”, בלי תשלום לירה לגולגולת, בלי “המלצות” של קרובים, בלי בדיקת מצב “ההון”, בלי לחקור למקורות עבודה ולעתיד האוכלוסים בארץ. ולא רק שאינו רודף אותם, כאשר הוא רודף את הבלתי־חוקיים מישראל, כי אם מעסיק אותם בעבודות שלו, של השלטון עצמו, ואפילו דואג לשיכונם מקופת משלם המסים. האמנם רק רשלנות? רק חוסר דאגה וראיית הנולד? רק טוב־לב לגבי בן־עבר־הירדן (אשר לנו אסור לבוא בגבולו) ובן־סוריה, המסכנים, אשר להם אמנם יש ארצות לרוב, אלא שאין להם “יהודים” שאפשר להתחמם לאשם ולהתפרנס מהם ולקלל אותם ולראות בהם מפלצת, שבכל שעת־כושר מותר לרוצץ את גולגלתה. ואת זאת עלינו לקבל כרשלנות ביורוקרטית ותו לא?

אין אני שונא למדבר, וגם אין אני בז לו. אדרבא, יש בו כמה צדדים מרהיבים את העין. רבים מן המערב יש להם ודאי חולשה לכל מיני חזיונות אכסוטיים, אולם אין אנו יכולים לבנות את הארץ ברומנטיקה בידואית. ואני אומר: בן המדבר מקומו במדבר. ילכו לשם אנשי תרבות ויחקרו אותו ויתלהבו ממנו, אם הם מוכנים לכך, אבל אנחנו באנו הנה, לא כדי להמציא פרנסה לבידואים מסוריה ומעבר־הירדן, כי אם כדי להציל את אחינו מחורבן, מכלייה. לשם כך אנו משקיעים פה כל מה שיש לנו, בגוף וברוח. לא קבלנו עלינו לעשות את ארץ־ישראל ארץ־מקלט לבני־המדבר.

בשעה שסמואל חילק ביד רחבה את אדמות בית־שאן, ללא כל צדק לגבי עמנו וללא כל הבנה ואחריות לעתיד הארץ ולפיתוחה החקלאי, היה לזה תירוץ פוליטי: “ניישב את הבידואים על הספר, ונקים משמר בפני פשיטת המדבר עלינו”. והנה, ברוך השם, האדמות הללו עברו מאז מיד ליד, אלפי דונמים מהם נתרכזו בידי אפנדים אוצרות המים שבהן נוזלים יומם ולילה לבטלה, וקצתן נמכרות במחירים גבוהים לעולה היהודי. האדמות הללו אינן משמשות שמירה בפני המדבר. והנמלים שבחיפה וביפו, ירושלים העיר, והמושבות העבריות, הן הן שנעשו אבן שואבת למדבר. היימצא כוח כזה לעם העברי, שיבנה גם את עצמו, גם את שכניו בארץ, וגם את באי המדבר?


 

מרד באהדת הראדיו הממשלתי

ומה המחשבות המתעוררות בנו למראה האדיבות והאהדה היוצאות מן הכלל של השלטונות לשביתה “המהפכנית”, כביכול. הראיתם איזו מדינה, אשר בה תנועה מורדת, כביכול, והמסדרת שביתות והפגנות ומנסה להשבית את הנמלים והתעבורה, ומביאה לידי הצתות ורגימות, תזכה לכל אותה הסימפטיה והפרסום הידידותי, כאשר הוא ניתן ביד רחבה בידי שלטונותינו? כשמאה חורנים עזבו את העבודה, מודיע על כך הראדיו. אבל אם אחריהם באו מאות פועלים אחרים, אין זה ענין לראדיו הממשלתי לפרסם. ואין הראדיו מעיז חלילה להסביר למדינה, כי אין צורך להגרר אחרי המסיתים. ואף אין הוא מספר על כל אלה הנאנקים מחמת ההסתה והכפייה והאיומים ומעשי הטירור, שרוצים להשתחרר מאפוטרופסות זו ואין עוזר להם.


 

הברית המשולשת

מזל מיוחד לשביתה מהפכנית זו, שיש לה ידידים ותומכים רבים. כיום הזה איננו יודעים עדיין את כל השותפים ל“מרד” הזה כביכול, איננו יודעים מה הם מקורות הכספים המאפשרים להחזיק מחנות שלמים של הולכי בטל. איננו יודעים, אם אמנם נעשו פתאום אמידי הערבים נדיבים גדולים. מעולם לא ראינו אותם בנדיבותם למטרות של צבור. ודאי יבוא יום ויפּתחו ארכיונים, והרבה דברים יתגלו אז לפנינו. הנה העתונות הגרמנית מתמוגגת מנחת. ואיטליה מתענינת מאד מאד. ולא אלה בלבד. והנה עוד שלטון אחד, שבאי־כחו מתייחסים בגלוי בסימפטיה אקטיבית, עד כדי הדפסת כרוזים יום־יום בדרישה לתמוך בשביתה ולהצטרף אליה. כזאת עושים באי־כוח הקומינטרן בארץ־ישראל. הראיתם מימיכם איזו תנועה מרדנית שזכתה לכך, ששלטון הארץ ינהג בה ידידות וכבוד וסימפטיה והיטלר ומוסוליני ושלטון סטאלין יושיטו לה יד? מזל! אכן, תנועת “שחרור”, אשר מכל קצוי תבל, כולם כאחד, הביורוקרט הבריטי והסוכן הנאצי, התעמלן הפשיסטי, ושליח הקומינטרן – כלם מאוחדים בתמיכתם בה.


 

“עבדות בתוך מהפכה”

אולם החזיון הזה, החזיון של תמיכת הקומינטרן, איננו דומה בשבילנו, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה פוליטית, לתמיכה של אנשי מוסוליני ושל אנשי היטלר. מפני שהתמיכה הזאת מתחפשת במסוה של אידיאולוגיה רחמנית, החרדה לפלח המסכן ולחירותם הלאומית של בני־ערב; והעיקר מפני שהיא ניתנת בצנורות יהודיים: אמנם יהודים פתולוגיים, חולי רוח, חולי שנאה לעמם ולכל מה ששייך לעמם, חולי התבטלות, הנושאים בקרבם חידקים של “עבדות מתוך מהפכה”. מחיאת־הכפיים לשפיכת הדמים הזאת, השמחה לדחיקת הפועל העברי, השמחה לכל איד יהודי באה עכשיו מאנשים שנולדו על ברכי עמנו, אנשים אשר מי יודע, אולי גם באו בשעתם לארץ מתוך אילו געגועים לאומיים! היודע עם מן העמים נגע כנגענו, צרעת כצרעתנו?

מימי יציאת מצרים נשתמר בידינו זכרון בלתי מחוור על איזה שבט שתפקידו היה “לזנב את הנחשלים” בקרבנו. “עמלק” היה שמו של אותו שבט. יש סבורים שזה היה איזה שבט שמי קרוב לנו. וכנראה, שבכל שעה של יציאה ועליה מופיע גלגול חדש של עמלק. ועל כן נאמר: “מלחמה לה' בעמלק מדור דור”. ואף תפקידה של הפק“פ הוא “לזנב את הנחשלים” בקרבנו. והיא מגדלת אצלנו צמחי באושים, אשר בשבילם דמנו אינו דם ויסורינו אינם יסורים. כל ברית של יהודי עם יהודי היא בשבילם פסולה, ריאקציונית. אבל הברית של פורע עם פורע, הברית של מופתי עם אפנדי, הברית של קנאות מוסלמית עם צעירים בעלי־אחוזות היא בשבילם מלחמת חירות, היא בשבילם חזית עממית פרוגרסיבית. היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, ושכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל יסוריו הם בזויים ושנואים וכל מה שעושה אויב־עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב־1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי, מתוך מסירות־נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקוה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז’יק הרוסי. אכן, יודעת ההיסטוריה העברית כל מיני רנגטים ודגנרטים. צורות שונות ל”שמד"!

כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ־ישראל, ילד שטופח על ידי יסורי העם ומשאת נפש של דורות, וכאן ידבקו בו חידקים של שנאה לעצמו, של “עבדות בתוך מהפכה” ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – על ידע מצפוננו שקט.


 

אנוסי ישראל בססס"ר

עלינו להכון. מה שעבר עלינו עכשיו איננו התפרצות ספונטנית, כי אם פרי בשל של קורס פוליטי, אשר אותותיו התחילו להיות מוּכּרים בזמן האחרון. אין להניח שהקורס הזה יצא מתוך ימי הדמים מבלי שיכרוך בהם תוצאות פוליטיות, מבלי שיעמיד אותנו למחרתם בנסיון פוליטי חמור. שאלת חיינו עכשיו היא: כיצד נעמוד בנסיון הזה, כיצד נעמוד בפני כל הכוחות השונים אשר נגדנו. כי, אכן, כוחות עולמיים פועלים נגדנו. כבר מניתי גורמים שונים המעונינים כרגע בתסבוכת במזרח. מניתי גם את הקומינטרן, והואיל ועוד ישנם בינינו אנשים תמימים המבדילים בין הפק"פ לבין הקומינטרן, ובין זה לבין המדינה הסובייטית, עלי להתעכב משהו גם על תפקידה הישר של מדינת הסובייטים.

נמצא פה נואם, שראה להעלות על נס את הזכות הגדולה של המדינה הסובייטית שאין בה פרעות ביהודים, ומכאן – שרק משטר סובייטי יודע להגן עלינו מפרעות. האמת הפשוטה ביותר יודעת, כי יש עוד מדינה רבת אוכלוסים יהודים והיא קפיטליסטית שבקפיטליסטית, ואף בה אין פרעות – אלה הן ארצות־הברית של אמריקה. אוי לנו אם אפשר להציע שנקבע את יחסנו על פי זה. אכן, יש ברוסיה שלטון תקיף, השם קץ להרבה דברים שהוא רוצה לשים להם קץ, והוא מבריח מן השטח העליון כמה כוחות שאינם לרצון לו, והוא גם מרסן את האנטישמיות הנפוצה מאד מאד ברוסיה. אינני יודע אם לשלטון סוציאליסטי מגיעה על זאת תודה, על כל פנים, אנחנו זוקפים זאת לזכותו.

אולם, חברים, האמנם כבר הגענו לידי כך שאנו מסתפקים בזה שלא ישפכו את דמינו ולא ישסו בנו את הכלבים? הלא אנחנו רוצים לחיות כאנשים, כעם בעל תרבות שלו, כעם בעל לשון שלו, כעם הקשור לארצו ולהיסטוריה שלו, ומחובר עם שאר חלקי עמו המפוזרים בארצות. האמנם נכיר טובה על שנותנים לנו את גוּפנו ונוטלים את נפשנו? האמנם יכולים אנו לשכוח אפילו לשעה אחת, שבתנאי המשטר הסובייטי, במקום שמכירים בכל מיני זכויות לאומיות של עממים ושבטים, נגזר על לשוננו שהיא קונטר־ריבולוציונית ונאסר על אחינו כל קשר עם תנועת התחיה של עמם, עם ספרותם העברית, ובחוזק־יד הותק הקשר עם ארצם, ונעשה הכל כדי לקרוע אותם מעל העם העברי? החלק היותר יוצר, היותר פורה, שהיה בעם העברי, 3 מיליון יהודי רוסיה, נתונים במצב של שריפת נשמה וגוף קיים. נגזלה מהם הרשות לבוא אלינו ולחיות אתנו. ואפילו אינם יכולים לדעת מה אתנו, והם אנוסים להתפרנס רק משקרים ומעלילות. היכולים אנו לקוות שבבואנו לתבוע את עלבוננו בפני חבר הלאומים – יקום בא־כחה של רוסיה הסובייטית ויתמוך בנו ולא יהיה לצרינו?


 

התרופה הגואלת

א' במאי הוא בשביל סוציאליסט רציני יום הדין. ואם תשאלוני, לאור החשבון הנוגה ביום זה, מה לעשות, אומר לכם בגלוי־לב: אין בידי תרופה כזאת שרושמים אותה ובולעים אותה וחסל סדר יסורים. תרופה כזאת אין עמי.

יש יודעים. הם אומרים לנו: יש דרך! הסולידריות עם הפועל הערבי היא תגאלנו. תגאלנו מן הכל, מן האימפריאליזם ומן המופתי ומן האפנדים ומן היבסקציה. חלילה לי לזלזל בערך של סולידריות בין־לאומית. כל עם שהוא מדוכא ביותר זקוק לה ביותר. ועם כעמנו יהיה תמיד הראשון, ואף היה הראשון תמיד, להשתוקק ולסייע לכל גלוי נאמן של שלום עמים (ולא אחת העלה קרבנות על מזבח של שלום כוזב). אולם מי שרואה את הסולידרות הבין־לאומית כדבר אשר יקום במאמר, איננו אלא משלה.

ברית, הסכם, ידידות, אחוה, סולידריות הם מן הדברים שמצריכים, לפחות, שנים. ועד שלא יהיו שנים אין ה“שידוך” יכול לקום כל כמה שהשדכן ימתיק אמרים. ולא די אפילו שבן־זוג אחד תשרף נפשו בלהבה משפעת אהבה. אני מאמין שיבוא יום ואנחנו נגשים את הסולידריות הזאת. אבל היא לא תבוא רק מפני זה בלבד שנחליט להטיל אותה על זולתנו.

יש מומחים להסביר לנו מה רב היה אשרנו אילו הצלחנו לארגן את הפועל הערבי. אני מסכים שאילו הצלחנו בכך היה זה באמת טוב מאד. לו היה הפועל הערבי נאמן למעמדו, משתחרר משלטון־האפנדי ומקנאה דתית וגזעית, דורש שכר טוב בעבודתו, והיה מתנגד לעליה מן המדבר ולעבודה בלתי מאורגנת ותומך בעליה יהודית, היה זה מעשה רב גם מבחינה ציונית. אולם למדנו משהו מהנסיון ההיסטורי של תנועת הפועלים במשך מאה שנים: אין מעמד פועלים של עם אחד משחרר וגואל ומארגן ונותן תורה למעמד פועלים של עם שני. הכלל של אבטואמנציפציה חל גם על תנועת הפועלים. ואם הפועל הרוסי עשה מה שעשה הרי זה לא מפני שאנחנו הטלנו עליו את הסולידריות. ודאי אפשר לשלוח לכל מקום אנשי תעמולה, מיסיונרים. אפשר לנסוע גם לכוש ולהביא לעם דברי הטפה. אבל מכאן לא תקום תנועה. תנועת פועלים לוחמת לא תקום אלא אם כן מארץ תצמח. ורק אז, כשהיא קמה מתוכה, יש מקום לברית.

ואלה מאתנו, שהם יודעים בבהירות את הדרך כיצד מקימים בידים תנועת פועלים אצל עם אחר, והיודעים כיצד לגשת ולקחת את לבם של הפלחים הערבים ושל הפועלים הערבים במושבות, וכיצד לעשות מהם תנועה סוציאליסטית לוחמת ורדיקלית, לא חלילה כמו פועלי אירופה, הפשרנים והמפגרים, – אלה אולי ילמדו אותנו, כיצד נביא בברית אחת את הפועלים והעמלים מבני עמנו, אשר חיו בין עמי המזרח, ועדיין לא למדנו לדבר אתם ולהבין לרוחם ולצרכיהם. והלוית־חזן, הרת־הפורענות, האם לא גילתה לפנינו את פשענו הכבד, ואת מיעוט כשרוננו ומיעוט הבנתנו – האם לא יחוורו פניכם מבושה, לשוב ולדבר על התרופה הבדוקה, אשר אתם שולטים בה?

ופה לימד אותנו הח' ערם, כי לא בדקלרציות ולא ע“י אחרים ניגאל. זוהי תורה ציונית ישנה נושנה וטוב שמגיעים אליה סוף סוף. אכן לא ניגאל ע”י דקלרציות, וגם לא ע"י הפועל הערבי, כי אם על ידי עצמנו. זאת היתה ההכרה אשר הביאה לארץ את הפועלים הראשונים.

וכשמטיפים, כי רק “מי שטורח בערב שבת אוכל בשבת”, הריני מקבל את הדבר הזה ברצון רב. השאלה היא, מי הוא הטורח בערב שבת, אם זה ששר “זמירות” על שבת עוד מיום ששי או זה שמבשל ומכין צרכי שבת?


 

לחבר שכשל כוחו

אין ספק, חברים, שאנו נכנסים לתקופה של נסיונות קשים, קשים לנו וקשים לכל העם העברי, לנו ולכל החלוצים המחכים בשערי הארץ. אפשר הרגשתם היום בטלגרמה קטנה בת שלוש שורות ב“דבר”, כי בפולין התאבד חלוץ לשמע הידיעות שבאו מארץ־ישראל. לבי עליך, חבר אובד, המסמל את מכאוב־העם, אשר אין לו חיים אם ניטלת ממנו תקותו האחרונה. אך לא צדקת, חבר. לא פעם אחת עמדנו על פתח האבדן, לא פעם נדמה לנו שהכל התמוטט, לא פעם אחת לא ראינו לנו שום מוצא מן האסון ומן הקלון, בלתי אם ההתאבדות. אולם התגברנו. התאבדותו של אותו חלוץ אומלל, מעידה שוב מהו מפעלנו כאן לאדם מישראל בגולה, כמה יסורי נפש גורם כל רצח וכל כשלון כאן לאדם העברי שם הקשור בארץ וברעיון. חוטים אלה, השזורים זוהר ויגון, תנחומים ויאוש, אי התנועה היודעת דוגמתם! ואעפ"י כן לא צדק אותו חבר יקר, אשר הוסיף את עצמו במו ידיו על מספר חללינו, מתוך שלבו לא יכול שאת את המכשולים המחרידים. קברים כאלה פזורים בדרכנו, מימי קישינוב ומשבר אוגנדה, קברים של חברים טובים, נאמנים אשר לא יכלו ברגעי שואה ויאוש לשוב ולחיות את חייהם כרגיל. אולם גם הם לא צדקו ואילו נשארו בחיים וראו אתנו עמל וצער ושמחה, היו מאושרים עכשיו למראה הבלתי אפשרי שנעשה לממשות. וכפעם בפעם אנו צריכים לומר לכל חברינו הרחוקים בגולה, לאלה שעתידים להיות חברינו: אל תפול רוחכם. אל תאמינו כי הברית המרובעת והמחומשת נגדנו תנצח. כוחנו גדול, הרבה יותר גדול ממה שנראה לעין.


 

כוחנו הגנוז אתנו

ראו מה עשו ידינו במשך שנים מעטות. כי המפעל הארצישראלי הגדול, הרי הוא בעצם רק בן 15 שנה. לפני 15 שנה עמדנו על קברו של ברנר כאנשים אשר נלקח מהם הכל. ובמשך ט"ו השנים הללו היו לא היו לא רק פרעות של 1921 ו־1929, כי אם התנקשויות מן המארב וגזירות ממשלתיות בלי הרף ומשברים. והיו מהרסים ומחריבים מבפנים. מן המחריבים־המחרימים נושאי הרכוש והעבודה הזרה, נוטעי העבודה החורנית, עד למחריבים נושאי האידיאולוגיה הרבולוציונית הצרופה, כביכול, המשסים לשם מצוות המהפכה הסוציאליסטית, אשר שיך אל־קאסם הוא מבשרה. במשך 15 שנים אלה הגענו למה שהגענו, הכפלנו את ישובנו פי חמשה, ויצרנו יצירות, אשר אין דוגמתן בתנועת הפועלים בעולם. אני מתכוון לא רק למשקינו הסוציאליסטיים, כי אם גם לכמה וכמה דברים, וראשית כל: לעצם הסתדרותנו, שאין כמוה בעולם לא לתוכן ולא לצמיחה. ואני מתכוון למפעל פדיון העבודה, אשר שום תנועת פועלים אינה יודעת כמותו. ובמשך 15 השנים הללו כבשנו לנו מקום אחר לגמרי בהכרת העולם. שונו אלינו היחסים בעולם הסוציאליסטי ובחוגים שונים באירופה מתחילים להכיר בערכנו. ומאחורינו עומדת תנועה של מאות אלפים, היודעים, כי אין להם עתיד, אלא בבואם אלינו. האמנם לאחר כל אלה נסגיר עצמנו לאזלת־יד?


 

אל תבטחו בנציבים!

ובטרם נוכל לענות על השאלה: מה נעשה? עלינו להשתחרר מכמה השליות. בזה עסקנו במקצת היום. ראשית כל: אל תבטחו בנציבים! שנים רבות למדה הציונות שלא לבטוח בנדיבים, עכשיו עליה שוב ללמוד מן הלקח המר, שלא לבטוח בנציבים!

והשאלה החמורה ביותר היא לא מה עלולים להיות התעתועים הפוליטיים מחר כאן ומחרתיים בלונדון, כי אם השאלה היא: מה יהיה תפקידכם אתם ומה יהיו מעשיכם אתם מחר ומחרתיים.


 

אנחנו החומה

מה יפה לראות אסיפה עצומה של אלפי אנשים צעירים תחת כיפת השמים, אנשים אשר רעננותם גוברת על כל הסבל של הימים האחרונים. אולם קהל של עשרת אלפים איש ויותר יכול להיות גם קהל של שומעי־אופירה, קהל של צופים בקרקס, והוא יכול להיות גם מחנה חלוצי אשר בו ספונים כוחות הגאולה. לפנים היינו מעטים, אך בשעה שנועדנו יחד ידענו, כי לא קהל מקרי אנחנו, אלא מחנה אחים לחיים ולעבודה קשה ולגורל קשה, וליסורים רבים ולעזרה. והיא שעמדה לנו בשנות המלחמה, והיא שעמדה לנו בראשית העליה השלישית. והיא שעודדה וקיימה אותנו במצור ובמצוק. עכשיו הננו מחנה גדול, 90 אלף או יותר חברי ההסתדרות. רבים־רבים מבינינו לא עבר עליהם מה שעבר על ה“דורות” הראשונים בתנועת הפועלים, ועדיין לא השרישו בחיי הארץ. ואפשר הם עומדים זאת הפעם הראשונה בנסיון גדול, נסיון לגוף ונסיון לנפש. הידעו לחיות כראוי לפועלים ארצישראליים, הידעו לעמוד בכל אותן הדרישות הקשות, אשר החיים בתקופת הנסיון יציגו להם – זאת היא לא שאלה לתפארת המליצה, כי אם שאלת גורל, גורל הפועל, גורל העם.

תרצ"ו


 

צבא הרצל לא יכזיב

יום הרצל, הפוקד אותנו מדי שנה, לא נתקדש ל“נוסח” ולא יצטמק לנוסח, כל עוד אנו חיים את חזונו, כל עוד אנו יוצאים בצבאותיו, כל עוד אנו מתייסרים ומתחשלים בחבלי־התקומה. לא נוסח, אלא באר מים חיים. חיינו הנסערים הנרגשים, הנקלעים בכף הקלע, במהלומותיהם ובהתעוררויותיהם ובשבט עברתם, מחדשים כפעם בפעם לעינינו את דמותו של הרצל, מסירים מעל פניו כל שכבת־יושן, ומגלים מחדש את קרינתו המקורית, את ראייתו הנבואית, את המית לבו – לב הוזה – הפועם אתנו באשר אנו מתנסים, את רצונו – רצון הגאולה – הדרוך ללא חת.

אך יום הרצל איננו יום זכרון אישי בלבד, יום שאיבת עוז ותנחומים מדמות מבשרת. יום זה הוא גם יום לדור, יום לתנועה. הוא מעורר בנו, בצבא־חזונו, את הצורך הנפשי לראות את עצמנו בעיניו הוא, למדוד את הדרך אשר עברנו במידותיו שלו, לבחון את רצוננו ואת אפיינו ואת טיב פעולתנו בבחינות שלו. מה היה הוא אומר למעמדנו, אילו ראה אותנו בכך? האם מאמתים אנחנו – לא בדברים בלבד, אלא גם במעשינו ובחיינו – את חזונו או מכחישים אותו? הראויים אנחנו לאבהותו ולקרבנו?

עינו הפקוחה של הרצל, הניבטת אלינו כל הימים, ברחמים ובזעם, בוחנת ושואלת ותובעת. ולא פעם מצא אותנו בירידה עמוקה, באזלת־יד, ברפיון־רוח, ביאוש שלא מדעת, בצהלה קלת דעת, בשעשועי־שוא, בתרועת־נצחון בטרם זמן. אך מעט, אך מעט מן המעט, מצא אותנו בעבודה פשוטה ושקדנית, בהליכה מאומצת, בחרדה נאמנה, בידיעת המכשולים וברצון נחרץ ללא הרתע.

כיצד מוצא אותנו יום הרצל במחזורו הל"ב? – הוא מוצא אותנו במצור, כשכדורי־אויב נקלעים אלינו וגופנו זב־דם. הוא מוצא אותנו כששוט־שוטף של המדבר עולה בגבולנו ומלחך את פרי עמלנו. הוא מוצא אותנו כשכוחו שונים ומשונים נותנים יד זה לזה להרבות את פצעינו. הוא מוצא אותנו כשהתקפת הדמים על חיינו מתגלגלת בהתקפה מדינית על חזון גאולתנו.

ואף־על־פי־כן: הכרה עמוקה לנו, כי הפעם לא יבוש הרצל בצבאותיו ולא ינוד להם. הוא מוצא אותנו ביסורינו הנאמנים, אך גם בעמידתנו הנאמנה. הוא מוצא אותנו כישוב עממי מעורה בקרקע מטעו, העומד על נפשו, המגן על פרי עמלו, ואינו נסוג ואינו מרפה מעבודתו. הוא מוצא אותנו כתנועה איתנה, הכואבת וצועדת, הבוטחת באמיתה ויודעת את צדקתה, היודעת לשאת ולסבול ולמלט. הוא מוצא אותנו כאנשים אשר שלושת חדשי מצור לא התישו את כוחם ולא דלדלו את רצונם. הוא מוצא אותנו בבטחוננו העמוק, כי החזון הגדול אשר הרצל פרש על ראשנו הוא חזון־אמת, הוא חזון־צדק, והכוחות העמוקים אשר פרצו ממעמקי חיי ישראל בעקב החזון אשר נגלה ובעקב היסורים אשר גברו, כאשר ראה החוזה, לא ישובו ריקם ויעשו את שליחותם ההיסטורית.

לא, הפעם לא יבוש הרצל בצבא חזונו העומד במצור ונצרף באש. ימי־המצור הם גם ימי המסה הגדולים. וצבא הרצל לא הכזיב. ולא יכזיב. וגם אם לא תמו היסורים ועוד תכבד המערכה – שבעתים מלוכד ומחושל יצא ממנה לקראת ימים גדולים אשר נכונו לו. מזימת אויבים לא תקום, והזרע אשר נזרע בימי מצור לא יאבד: הוא יביא את פריו בימים באים.

תרצ"ו


 

השינויים בהגנת הישוב

– – – ענין ההבלגה מוצג אצל כמה אנשים כרכרוכית או כהתחסדות מצדנו, כאילו אנו מתכוונים לצדוק הרבה. לא כן הוא. מצבנו מחייב אותנו לשיקול־דעת. אנו שומרים לא רק על 400.000 יהודים בארץ, כי אם גם על העליה העתידה. ואנו מוכרחים לדעת מה אנו מסכנים. אם נערים שלנו מגישים גפרורים לאש מתוך “רגש טבעי”, אנחנו צריכים לגעור בהם ולאמר להם שהם חייבים לבלום את הרגשותיהם ולא לסכן את עתידנו. אין כל טעם, לא מוסרי ולא פוליטי, לנקום בשאר־בשרו של הבא להרגנו. ולנגוע בהבא להרגנו, לא נתן לנו השלטון. עד אתמול נקט השלטון בשיטה זו: אם גנבו את הסוס מן האורווה, צריך לסגור את האורווה. ברוב המקרים לא ניתן לנו לפגוש את האויב, לגלות את מאורתו. יכולנו רק לעשות מעשי־התפרצות שאינם אלא מעשי שטות. האם בכך נמצא שילומים לדמינו הנקיים אם יישפך דם של איזה עובר־אורח, אשה או ילד, שלא חטאו ולא פשעו? האם המנהיגים הערבים והרוצחים יבהלו מזה? האם זה יעצור אותם? לחיוב אין בזה שום תוצאות. לשלילה כמה וכמה. בטוח אני שכל אויבינו, בכל המחנות, ציפו לרגע זה שנצא בדרך זו. תעודת בגרות פוליטית היא בשבילנו שהישוב לא הלך בדרך זו. ויש להזהיר ממסקנה מזויפת, מהלכת בחו“ל, שהישוב הוא פחדן והוא מחכה רק שה”גורודובוי" יגן עליו. הואיל והננו “ילדי שעשועים” של כלל ישראל, רוצים לראותנו מקושטים בכל המעלות. היהודי בגולה מותר לו לסחור בשבת ולאכול טריפות, אבל אותנו הוא רוצה לראות שומרי־שבת ומקיימי־מצוות. הוא עצמו יכול להיות פחדן, אנחנו חייבים להיות אמיצים. הוא שמע שיש פה שומרים, גבורים, רוכבים על סוסים, מנצחים, מטילים אימה על ערבים, והנה – אכזבת פתאם! כלום רשאים אנו לאכזב את מושגיו האידיליים? ואני אומר, מתוך הכרתי העמוקה, כי מעולם לא הראה הישוב גם במובן פיסי גבורה כזאת ואומץ לב וכוח הגנה, כמו שהוא מראה עכשיו. צריך לדעת זאת גם בשביל עצמנו, וגם לאמר לעמנו למען ידע. שמירת התחבורה בארץ, עבודת הנהגים, הגפירים, השומרים והשוטרים, שמירת אנשי המשקים, עבודת הנערים הקטנים העומדים הכן לכל שליחות בשעת סכנה – כמה אומץ וגבורה ומסירות מושקעים בזה יום יום ולילה לילה. וצריך גם להבין מה שינויים באו בהגנת הישוב. הגנה איננה ענין קפוא שצורתו נקבעת פעם אחת לדורי דורות. היה זמן והגבור היה חוגר חרב. אחר כך באו רובים, דבר פשוט יותר, לא כל כך רומנטי כחרבות נוצצות. ואפשר שגם רובים הנם רומנטיים יותר מצוללות ותותחים ואוירונים, וגם האיסטרטגיה שלנו עכשיו אינה יכולה להתלבש ברומנטיקה של ההגנה מאז. נכיר בשינויים. אין אנו בתורכיה. השלטון אחר, התנאים אחרים, וצריך להבין את כל רצינותם ולפעול במסגרת הנתונה (חברים גם נפלו בגלל אי־ידיעת התנאים האלה). בשבועות האחרונים, בכל מקום שהיתה כל אפשרות שהיא, רדפו והדפו ולא חיכו לצבא ולשוטרים. מה היה לפנים בישוב? קבוצה קטנה של שומרים ואנשים צעירים שהפקירו את עצמם. עכשיו נוסעים באוטומובילים אנשים בעלי משפחה, אבות לילדים. על המשמר במשקים עומדים אנשים שעשרות שנות עבודה בארץ מאחוריהם. כבר שלושה דורות עומדים עכשיו במשמרות. ולא יחידים אלא אלפים. את זאת צריכים אנחנו לדעת למען עצמנו. וצריך להעביר הרגשה זאת ליהדות בגולה. ההגנה נתקלה בקשיים שונים, גם עליהם צריך להתגבר ומתגברים. והמאמץ הגדול של המחלקה המדינית להכניס “שוטרים מיוחדים” וגפירים, מה זאת אם לא צורה של הגנה ליגלית, הדורשת לא פחות אומץ לב?

תרצ"ו


 

מקדשי־החירות ומחללי־קברים

בית־העלמין העתיק בצפת ראה רבות בימיו. בוא קלט את עצמותיהם של מקודשים ונערצים מדור אל דור, משוררים והוגים, מקובלים ופוסקים. בהם גם האר“י ור' יוסף קארו, אשר אורם זרוע על דורות רבים של תלמידים ותלמידי תלמידים. המסורת יודעת לציין במקום זה אפילו את קברו של נביא קדמון – הושע בן בארי. אולם לא רק עצמות־מתים ראה בית־העלמין בצפת, כי אם גם את דמעותיהם ויסוריהם של בני אדם חיים. לא פעם היו נמלטים אליו מפורענות בידי שמים (בימי “הרעש”) ומהשתוללות יצרי אדם. בימינו אמנם רגילים לומר, שאין פורענות של השתוללות באה לארץ אלא בשביל הציונות, והיסטוריונים ופוליטיקאים ערבים אוהבים להזכיר ולהסתמך על הימים הטובים, בטרם היות “ציונים” מנשלים ומתנשאים ומשעבדים בעולם, ואז ישבו ערבים ויהודים שבת־אחים. אלא שכמה בחינות באחוה. והכרוניקר מלפני מאה שנה ויותר, תקצ”ד, עד ראיה תמים ל“תנועת־השחרור” מאז, יודע לספר על “השוללים והבוזזים” אשר מרדו לכאורה ב“אימפריאליזם” – אז לא אנגלי אלא מצרי: איבראהים־פחה! – אך שפכו את חמתם “רק על היהודים”. ואזי ראה בית־העלמין כיצד מצאו השוללים בתחומיו פליט יהודי, חסיד ומקובל, ודקרו את עיניו.

אך ספק אם בית־העלמין בצפת ראה אז מה שראה עכשיו, בימי המרד הלאומי האנטיאימפריאליסטי: חלול קברים. ואפילו אלה השוללים והבוזזים, אשר לא הסתפקו בבזה וברצח ובאינוס, אלא גם טימאו את ספרי התורה וחתכו אותם בתער הגלבים ועשו מהם “מנעלים וסינור של נפחים”, גם אלה ודאי לא עלה על דעתם לחל בזדון את קברי העם השדוד.

אין הציון הזה בא להטיף מוסר באזני מרצחי אדם ועץ ומחללי קברים. הדברים נאמרים בשבילנו. טוב כי נדע, מי ומי הם הקמים עלינו.

מי עוד כעמנו עם בעמים הגומל לצורריו כבוד תחת קלון. אומר צורר: תנועת־שחרור, התקוממות של מדוכאים, התפרצות־עלובים, מרד בתקיפים – ובני עם חכם ונבון מאמינים לכל דבר, כל אמתלה מתקבלת על דעתם, כל שיטנה נגד עצמם מסתברת, ולבם מתמלא רחמים וכבוד, והם כעפר תחת כפות רגלי קמיהם. רבים מאתנו מאמינים בתום־לבם, כי שכינת־המרד מקרינה את פני אויבינו ולפיכך אינם מעיזים להסתכל בפני המכהנים בקודש, ולראות במעשי ידיהם. אל נהיה, איפוא, כפויי טובה לקמינו, אם הם עצמם מסירים את הלוט מעל פניהם ועוזרים לנו להכירם.

רבים בינינו מקדשי מלים, והם נשארים בנאמנותם למלה המקודשת, גם אם בינתיים פרח תכנה המקודש ובמקומו נכנסה הטומאה. ואם האויב יודע להתלבש בטלית של מרד וחופש, הרי נמצאים בינינו אנשים הנלכדים בפח, וגם יריות על יהודים ההולכים עם הטלית ותפילין תחת זרועם והטלת פצצה בנוסעי־רכבת אינן מגלות להם מה מהותה של אותה תנועת־מרד וחירות. אולי תבוא תועבת צפת ותפקח את עיניהם של אלו.

“המרד” הערבי שבחר לקרבן את יעקבי ובנו, את חלוצי יגור, את חזן ודננברג, את הקהל באדיסון, את מגישי המים בנחלת־יהודה, את בן־יהודה מעטרות – מעיד על עצמו, על מהותו, על עדתו, על יצריו. מעיד, כאשר לא יעיד שום ניתוח רעיוני ושום הבחנה סוציאלית, כי לא מכוסף־שחרור הוא יונק, כי אם מּמאפלית הטומאה. ועכשיו בא מעשה צפת והוסיף על העדות.

ודאי, נפש חיה יקרה לנו יותר מכל מצבה מקודשה, אך יש שהשחתת הצומח והדומם מלמדת על אופי המשחית ועל יצריו האפלים, מלמדת יותר משפיכת דמים. מי התנועה הרבולוציונית אשר השביעה את נפשה ואת תאוות הנקם וההתקלסות שלה בחילול קברים? הוה אומר: תנועת השחרור של היטלר, היא תנועת היודופוביות הזואולוגית. עין בוחנת היתה יכולה מזמן להכיר את קרבת־הנפש שבין תנועת השחרור של שכנינו השמיים לתנועת השחרור של בוזי־בני־שם. מעשה־צפת אישר את הדבר.

לפני כמה ימים פנה משכיל ערבי מעל עמודי “פּלשתין־פוסט” בקובלנה על שקוראים לערבים בשם “ליסטים” ו“פורעים”, בשעה שהם אינם אלא מגינים על זכויותיהם. אותו משכיל ערבי, עושה דברה של חברה אנגלית חשובה המפורסמת באהבת־השלום והעמידה לימין הנרדפים, היא חברת הקוויקרים המהוללת, לא יצא ללמד את בני עמו לבל יראו את הגנת זכויותיהם בשפיכת דמי נקיים ובעקירת עצים ובשרפת עמל עובדים ישרים. והכינוי “ליסטים” פוגע בהם, והוא חרד לכבודם, ומרוב כבוד להם הוא משוה את מלחמתם ליהודה המכבי ולג’ורג' וושינגטון. נראה הדבר, שלפי מושגיה של תנועת השחרור הערבית, היו גם הללו רוצחים מן המארב, מתנקשים בתינוקות ועוברי דרך, עוקרים עצים, שורפים שדות, משלמים כדור תחת כוס מים, ומבקשים סיפוקם בחילול קברים.

נזכור זאת, נזכור ואל נשכח. ואם גם עוד כדורים ישולחו בנו, ואם עוד פצצות יטילו בנו, ואם עוד יתפסו אנשים תמימים מאתנו ויעלילו עליהם כי הם היורים ומטילי הפצצות, ואם כהנה וכהנה יקומו אוהבי־החופש ודורשי־צדק ומלמדי־זכות על מענינו ומעללינו ושופכי־דמנו – אנחנו נשאר קשי־עורף כאשר היינו, ולא נודה לא באהבת־החופש ולא במלחמת הצדק אשר תינוקות ישראל ואילנות ישראל וקברות ישראל משמשים להן מטרה לחצי־יצרים אפלים.

תרצ"ו


 

נגד החלוקה


אהבת המולדת שלנו

מה הם הכוחות שמהם ינקה תנועתנו? מהי אהבת המולדת שלנו? האם דבקנו בערכים ממשיים שהיו ברשותנו? האם היו לנו שטחי קרקע שידענו אותם ונוף אשר בו חיינו? הפטריוטיזם שלנו צמח מתוך הספר, הוא דבק בפסוקים, בשמות היסטוריים. אהבנו מולדת מופשטת, ואהבה זו נטענו בתוכנו במשך הדורות, ונשאנו ממקום למקום. הפטריוטיזם המופשט הזה היה לכוח דינמי עצום.

הזכירו כאן את חברון, אשר אינה “אוביקט לקולוניזציה”. אינני יודע אם אפילו הצעירים מארץ־ישראל מכירים כולם את חברון. חברון הממשית שלנו, בתרפ“ט ובתרצ”ו. לעינינו נמלטו ממנה יהודיה פעמיים. כיום אינה אלא גיטו עזוב, שנחרב לעינינו פעמיים. יורשה לי להעיר, שחברון זו מלאה בחיי אני תפקיד מיוחד. בן שבע קראתי ספר עברי לילדים, ובו המעשיה העממית בדבר יהודי, שהלך עם אורחת ישמעאלים במדבר ובאה עליו השבת, והאיש נפרד מעל האורחה ונשאר לבדו במדבר. ונעשה לו נס והופיע אריה לשמור עליו מחיות רעות ולהביא אותו שלם לביתו. בסופה של אותה מעשיה היה פסוק אחד: צאצאיו של אותו צדיק יושבים עד היום הזה בחברון. ודוקא פסוק פשוט זה הופיע לי כנס, יותר ממעשה הנסים גופו. והוא שזעזע את נפש הילד: ארץ־ישראל המיסטית הורדה אלי משמים ארצה. ובכן, אין ארץ־ישראל – ארץ החורבן בלבד, אלא יש בתוכה גם יהודים חיים בימינו. ואם ארץ־ישראל חיה וקיימת ואינה אגדה, ויש יהודים מאושרים הזוכים לחיות בה – ודאי היהודים המאושרים בעולם – מדוע יבצר ממני להיות כאחד מהם? אותה שעה נולד בי הרצון הציוני, זה שעמד בפני כל הרוחות המנשבות סביבי. עלייתי לארץ נתרקמה מאותה שעה. בארץ־ישראל של “היום”, זו שמציעים לנו, אין חברון זו קיימת.


מודיעין ומסדה מחוץ לתחום

בהרי־יהודה יש כפר ערבי קטן, כפר מודיעין, מולדת החשמונאים. היש לו ערך התישבותי? אך מדי שנה בשנה היה הנוער הארצישראלי יוצא לשם בימי החנוכה ומתייחד עם זכר המכבים. מעתה ימצא מודיעין מחוץ לרשותנו. לפני שנים מספר השתדלה הקה"ק לרכוש את מסדה, מקום המערכה הטרגית שלנו עם הרומאים. מסדה נמצאת במדבר יהודה, צופה אל ים המלח ואף היא איננה “אוביקט להתישבות”. אבל הערך של מסדה בשבילנו איננו נמדד במכסת הנפשות העלולות להשתכן בנקודה זו, אלא בכוח הנפשי הצפון בה בשביל כל יהודי שיהיה ויגדל בארץ. הקושאן על מסדה אולי ישאר בידינו, אבל מסדה כמקום קדוש לעולי רגל יהודים לא תהיה לנו.

אכן יש לנו מעט מאד בארץ־ישראל. מן ההבטחות הגדולות עומדת כנראה להתקיים רק ברכה זו: “כל מקום אשר תדרוך כף רגלך בו – לכם יהיה”. כלומר: מה שלא הספקתם לדרוך בו, מה שלא נזדרזתם לרכוש ולעבד – לא לכם יהיה. אך גם הבטחה זו אינה בשלימות. ישנם מקומות בהם לא רק דרכנו, אלא השקענו בהם מעמלנו ומדמנו, ואף הם נלקחים מאתנו. בדרומה של ארץ־ישראל קיימת רוחמה. מושבה זו נוצרה לפני המלחמה, יהודי רוסיה השקיעו בה מכספם ופועלי ארץ־ישראל את עבודתם ושמירתם. נסיונות והרפתקאות מרובים עברו עליה. לא פעם נעזבה ונתחדשה ועתה היא עזובה שוב. עוד יש אנשים בארץ־ישראל אשר השממה הזאת מכאיבה להם. הנה כפר אוריה. שם עבדה קבוצה, שם חי א.ד. גורדון – עתה המקום שמם. כל זמן שהמקום הזה לא נלקח מאתנו עודנו מקוים להחיותו ולהפרותו, אבל הגיאוגרפיה הפוליטית החדשה של ארץ־ישראל איננה מכירה בשייכות המקומות האלה לנו.

תרצ"ז


 

לא תל־חי אחד קיימנו

ספר זה אינו מבקש, ואף אין בכוחו, להיות נאד־דמעות לימינו, מעין מה שהיו קינות תתנ“ו או סליחות ת”ח לאבות־אבותינו. חרבו מעינות־הדמע. דור ישראל זה, אשר כל העולם – וגם ארצו – לו גרדום, אינו יודע בכי ואינו יודע תפילה ותחינה כאבותיו, אבל קשה־עורף ובלתי־נכנע הוא כמוהם. ובעלותו לגרדום אינו מושיט צואר להורגים בכניעה ובצידוק־הדין ואינו מדבר תחנונים, אלא עומד על נפשו, נאבק עם תלייניו ומתדיין עם דייניו, עונה במעוותי־דין כחשם ומתאזר להפיל חרב מידי צורר. דור זה, ההופך את הגרדום לזירת־קרב מעלע את דמעתו ולא יזילנה.

ספר זה גם אינו מתכוון כלפי חוץ. אינו מבקש להיות ספר ההתדיינות, ההתגוננות וההסתערות. יש ויש צורך בספר לעמים, אשר יריב את ריבנו, ויכריח – גם את הממאנים – לשמוע את קולנו. יש ויש צורך בספר בהיר ואמיץ וחד אשר יקרע את קורי הכזב והרמיה הנארגים בכל קצוי תבל – בירושלים ובלונדון, ברומא ובמוסקבה, בברלין ובבגדד, בקאהיר ובכלכותא – לחבל־מחנק על צוארנו. עולם התרבות של ימינו נוקט בכלל: “המוכה בידי חברו – עליו הראיה”. ויש שכל הראיות החותכות של המוכה אינן עומדות בפני הראיה האחת של המכה־האלים, הראיה הממשית כי כוחו אתו, ולפיכך מן הראוי “להרגיעו”, לפצותו ולרצותו. ואף על פי שכך העולם נוהג אין אנו פטורים הימנו. אנו זקוקים לו לעולם־עכור זה ואין אנו יכולים לפטור עצמנו ממלחמת־דברים, מהזמת־שקרים, מהסתערות על מבצרי העלילה והשיטנה. יתר על כן, אין אנו אומרים נואש ממצוא ברחבי עולם לבבות כשרים אשר יקשיבו לאמת המעונה והבלתי־נכנעת. אולם שליחות זו לא הוטלה על הספר הניתן בזה. במידה שהובאו בו עובדות ותעודות המוקיעות את תועבות מתקיפינו ומרצחינו ואת תעתועי שליטינו ושופטינו, במידה שנארגו לתוכו כמה וכמה חוטים ממסכת ההתאבקות אשר נאבק בגבורה משה בילינסון בשער “דבר” עם שלטונות הארץ – לא נעשה זה כאן למען דפוק על לבות זרים, כי אם למעננו, למען עצמנו, למען דעת, למען הכר את המערכה אשר בה עמדנו ואשר בה עודנו עומדים.

כי זוהי תכליתו של הספר. פניו מועדות פנימה. לעומדים במערכה, למי שעומד היום ולמי שיצטרך לעמוד מחר. ספר להזכיר. ללמד בני יהודה זכירה. זכור את אשר קרך בדרך. זכור ושמור כיצד עמדת בפני אויב אשר הקים עליך כל כוחות שאול להשמידך. זכור ואל תשכח.

מלחמה לנו בשיכחה. והיא אורבת לנו מכל צד. רבים פיתוייה, אך לא גמול בה על היסורים, לא מירוק־עוונות, לא כיפורים על החולשה ולא סיכוי להתגבר. ומה יש עמה? דלדול הנפש, מחיקת האישיות של הפרט והכלל, והערמת־מנוסה – לשוא. רבות לאין ספור צורותיה של השיכחה היהודית: קהות סתם וחריפות־מוחין המביאה לידי קהות־הנפש; בערות סתם ובערות “נאורה”; חמדנוּת־סתם וחמדנות בטלית של אידיאה, טפסנות בסולם ה“הצלחה” הפרטית, רכיבה על גבי נחשולים עולמיים, רדיפת הרגע, הסחת־הדעת, התבטלות, התכחשות לעצמך ולבשרך, כפירה באחדות־הגורל.

בתולדות ישראל רבים היחידים והתקופות אשר בקשו לברוח מפני יד הגורל הישראלי, כברוח יונה באניה ההולכת תרשישה. רבים רבים גם לעינינו הנותנים שכר אניה לבוא תרשישה! אך אל נא תחפשו עילאוּת בהתעלמות מגורל־עם. איזהו גבור? לא הבורח מן הגורל אלא הנאבק אתו, לא המבקש להערים על גורלו, אלא המאמץ רוחו וידו לכבוש אותו.

יש רגעים בהם נצרפת אומה. בהם נבחנת תנועה. בהם יחושל אדם. בהם היסטוריה מתחוללת. “היום הזה נהיית לעם”. אין רגעים אלה באים בהמון חוגג ובתהלוכות־נצחון. קשים ומרים הם. והמתאוים להם – אינם יודעים מה מעותד להם. בבואם הם אחרים לגמרי מכפי שההזיה המתקתקה רואה אותם במיטב תיאוריה. אך משהם באים – ביסורים, בפורענויות, באבדות, בתבוסות – הרי הם מעמידים במבחן את הנבואה ואת החכמה, את המעשה ואת האופי, ואוי לו לדור המכזיב ברגעים אלה.

האין אנו חשים כי מאורעות תרצ“ו־תרצ”ז, על כל המוראות שבהם, הם רגע כזה בחיינו?

אין חיי אדם ראויים לשמם, אלא אם כן האדם החי אותם נותן אותם אל לבו, מבקש לדעת אותם, להשיג את שחרם, ואוצר את תמצית חויתו באוצר זכרונו. פורענויות אורבות לנו על כל מדרך, אסונות אופפים אותנו מלבר ומלגו. היסורים הבאים עלינו, שלא ביקשנום ולא צפינו אותם מראש, יש ובבואם הם נעשים לנו “מובנים”, ובעברם הם נראים לנו כתחנת־עליה והתגברות, כדרך לעבור גאולים. אך מה טעם ליסורים נשכחים? מה שחר ליסורים, כשאין בעל היסורים מכיר ביסוריו?

הנה, לעינינו אנו נחרב על יהודי אשכנז עולמם, אשר ק"ן שנים שקדו על בנינו ועל פיאורו ועל קישוטו והאמינו בו שהוא בנין עדי־עד. כמה מן הנחרבים ידעו לקבל את חורבנם כמאורע, כקטסטרופה היסטורית, כמה מהם יצאו לבקש לו פשר? האם לא היה כל הדבר כולו לרבים בלתי אם מקרה בלתי טהור, “תאונת דרכים” בלתי רצויה? מי שניזוק בתאונת־דרכים יכול להיות למרמס, אך הוא יכול גם להנצל פורתא, יכול לגנוח, יכול לתלות את הקולר בנהג ולקבול עליו; יכול לקום ולשוב באותה דרך בתקוה שלא כל יום תשוב תאונה ולא כל תאונה סיומה ריסוק־אברים.

אך פנינו לאדם המקבל את מהלומות החיים לא כאסון־דרכים, לא כתקלה שבאקראי. הוא לא ירצה לגנוח, לא ירצה להוציא לריק את ימיו בקובלנות על האשמים, הוא לא ירצה בחרון אין־אונים. הוא גם לא ירצה להיות נישא כשבב על פני המים, נזרק מגל אל גל, אלא יבקש לבלע את הרע, לקרוע גזר־דין, לתקן מה שנפגם ביסוד – מה שאנו קוראים בשפת־חיינו: להתגבר.

לא ניתן לנו לדעת, אם כל פגם שביסוד ניתן לתיקון, אם על כל יסורים אפשר להתגבר. אולם ראינו: יש ויש התגברות על חולשה, יש ויש התעלות על ידי יסורים. אך אין התגברות ואין התעלות מבלי לחיות את הדברים במלואם, לעמקם.

מה שעבר ומה שעובר עלינו בארץ בתקופת חיים זו ראוי שנחיה אותו בכל כוח החויה שבנו, ראוי שנדע אותו לאמתו, לפרטיו ולתמציתו. ראוי שיהיה נחרת בנפשנו. האם רק את הרע נקבל ואת הטוב לא נקבל?

לכך רוצה הספר הזה לסייע. אין זה חבור היסטורי, אין זה ספר־הערכה, אין כאן סיכום ומסקנות. אין כאן אלא צרור עובדות, מעשים, חויות, הגבות, צללי־דמויות. צרור שנלקט בידי אמונים וביושר־לבב בעצם ימי המצור.

אבני־זכרון, אבני־עדות. לא עדות בפני זולתנו, כי אם לעצמנו. עדות לידיעת עצמנו, להכרת עצמנו. עדות לא רק על מה שעשו בנו, כי אם גם על המעשה אשר עשינו אנחנו. עדות על תוכן המערכה, על גילוייה ועל אנשיה, עדות שנגבתה ללא תוספת פיאור וללא כוונת מחיקה והחלקה.

קריאה קשוּבה בספר זה עשויה לעורר כמה וכמה שאלות עיוניות ומדיניות־מעשיות שאין ביד החומר האגור כאן לענות עליהן. למשל: האם היה בידינו למנוע את הפורענות? או האם היה בידינו לדחות את בואה? העם הנתון במצור והעומד במערכה האם היתה לו הנהגה מדינית לפי כל חומר המצב? המערכה בארץ האם לוּותה במאמצים הולמים וראויים כלפי העולם החיצוני? האם נתנה היהדות העולמית את עזרתה המדינית לישוב הנאבק בשליחותה? וחיל־החזית האם צוּיד כהלכה? האם לא היתה אפשרות – במאמצים מוגברים – לשבור את הקו המדיני של השלטון אשר המיט את הרעה על הארץ והעמיק את הרעה? אין ספר זה מתיימר לענות על שאלות אלה ובדומה להן. אין לו אלא מה שצרור בדפיו מחייהם, מאבלם, מאבדותיהם, מעמידתם, מהתבצרותם, מכשלונותיהם ומהתאזרותם של העברים הנצורים.

עד הספר הזה לבני אדם מישראל אשר עמדו “בשבועה שבלב: לא להרתע”. עד לצבור־אנשים אשר ידע לשאת את אבלו בגבורה, אשר קבר בידיו את מתיו וידיו לא רפו ממלאכת־הבנין. עד לחיוב החיים והעמל והבנין נוכח כל סכנת־השמד. עד למאמצי יצירה אשר לא פסקו, ועתים אפילו פרצו וגברו, תחת זמזום כדורי־מארב ותחת שמים עשנים. עד להרגשת סולידריות ושותפות־גורל אשר הביאה אלפים־אלפים לרצונם ולהתנדבותם אל מקומות העמל והסכנה. עד לבוֹר־לבם של הנתונים במצור, הפצועים בעומק לבם, החשים לכל פרצה ולכל מקום סכנה, אולם חרדים לדם נקי לבל ישפך ולטוהר הדגל לבל יכתם ולגורל המוני ישראל בעולם, אשר למענם ועל פדותם הם ניצבים – מטרה לכדורים ולפצצות. עד הספר לצופה טהור־הנפש ורב־בינה ועז־ראיה, המדריך את הצבא ואת מצביאיו, ואינו עוזב את מגדל־הצופים עד אשר נפל מלוא־קומתו. עד הספר לגבורה עממית, לא תפארת יחידים, אלא זרועה בכל עורקי־הישוב: הילד הזורק בידיו את מכונת־התופת הימה, הנוסע המוציא בידיו את הפצצה מתוך המכונית הצבורית, האשה הנוטלת חלקה בהגנה, הנוטר־המתנדב והנהג על דוכנו והזקן שומר החומות בעיר העתיקה ונותן את חייו מחיר נאמנותו.

אין זה עדיין, כמובן, ספר מלחמות־הדור, ספר המלחמות הנטושות עם האויב למינהו והמלחמות העוברות בלב הדור. אך הוא עדות לדור. דור אשר ידע עקירה ושכול ויתום כאשר לא ידעו דורות רבים לפניו, ועם זה הוטלה עליו שליחות אשר כמוה לא ידעו דורות רבים רבים מישראל, והוטל עליו לעמוד במבחן – יום יום ומבחנו – כדורות מעטים בתולדות האדם. דור שרשיו מעורטלים, ובגדיו הצואים לא פשט, וצעדו לא תמיד צעד ישר – ומחוז חפצו: להשריש ולהטהר. דור־ספיח, דור־עזובי, אשר עבר דרך כמה מדורי נכר, ומימנו ומשמאלו: בגידה, כחש, חולשה, מורך, הפקרות, אבדן צלם־עם ואבדן צלם־אדם – לא כיחש בברית־עם ולא בחר במקסם מנוחה ובשלוה במחיר ויתור על תקות־עם. כדניאל בגוב־האריות – איננו סוגד. כקטון־הבנים של חנה, אשר לא שבע חיים ולא ראה טובה, אינו חפץ לקנות את חייו במחיר תרמית. הוא משלם את המחיר המלא. הוא נותן את חייו בנאמנותו. דמעתו אינה ניגרת. אך היא ניצתת ויוקדת. “מה סכינים וחצים לעם אשר כלו לו כל הקצים?”

זה הדור, הנבט לנו מן הספר הזה, וזה כוחו לעמו ולאדם, חרף חולשותיו ושגיאותיו.

חנה, אם השבעה, הגיבורה העברית המובילה את בניה לעקדה במלחמה על נאמנותם לעצמותם, היתה רשאית לומר לאברהם אבינו כאשר אמרה: אל תזוח דעתך עליך, אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות. דור המצור והבצרון, אשר קלט חצים ולא נסוג, אשר לא הפקיר שום נקודה ולא נתן לפנות שום מקום ישוב, אשר בנה וביצר וכבש בעצם־מצור, אשר הוציא לחיי מגן בנים ובנות ונכדים, אשר העלה לחופי הישוב הנצור ספינות עולים החשים להתיצב בחזית העבודה וההגנה, דור זה רשאי לומר ליוסף טרומפלדור ולאהרן שר, אנשי תל־חי: לא ביישנוכם. לא ערירים הלכתם. באשר מצאה אותנו המערכה קבלנו אותה וקידשנוה. לא תל־חי אחד קיימנו אלא כל הארץ היתה לנו תל־חי. תלים חיים.

תרצ"ז


 

מציאותנו ותפקידנו

דורי דורות של כחות חיים כמוסים וכבושים נצברו בנו והאש שהתלקחה בקרבנו לא תכבה. אם נהא טובים יותר, חרוצים יותר, רציניים יותר – נימנע מיסורים רבים וקרבנות מיותרים. ולא – יימשך הדבר יותר ויכבד הדבר יותר. הקמים עלינו, רפי הידים, ואלה האומרים לרפות את ידינו – עלולים רק להאיט את צעדינו, להרבות קרבנותינו, אולם אינם יכולים להחניק את כחנו ואת שאיפתנו.

שתי השנים האחרונות הוכיחו במידה שלא שערנוה מה רב הכוח הכמוס בנו. אילו שאלו אותי לפני שנתיים, הסבור אני כי נוכל להחזיק מעמד במצור שמונה־עשר חודש, כי נוכל לעמוד לא רק בפני המנהיגות הערבית אלא בפני כל הכחות המרובים המסייעים לה בהשפעה, בממון, בנשק ובהבטחות, אילו היו שואלים אותי היחזיק הישוב הקטן הזה מעמד, מבחינה פיסית, כלכלית, מדינית ומוסרית, במלחמה אשר כזאת – קונם עלי שלא היה עומד בי האומץ לענות בחיוב. עם כל היחס של דרך־ארץ שיש לי בפני כוח הישוב, הייתי עושה את חשבון נכסיו האנושיים ונכסיו החמריים של הישוב והייתי ודאי מוצא כי אינם מספיקים. היוכל הבסיס הכלכלי של הישוב לעצור כוח בפני שביתה ערבית, בפני חרם ערבי? וארבע מאות אלף היהודים היושבים בארץ־ישראל – מה הם? מי הם? מה הרכבם? האם כולם הם אזרחים מעורים בחיי הארץ? לא. קרוב למאה אלף מהם באו לארץ בשתי השנים האחרונות. מאה אלף נוספים באו בחמש השנים האחרונות. יתכן כי רובם אינם עוד אזרחים בארץ אלא מהגרים, אנשים ללא שרשים בארץ ובעם ובלשון ובתרבות – איך אפשר היה להאמין למפרע, כי אנשים אלה יעמדו בנסיון כה קשה, בשעה שיונף הגרזן לא רק על קיום הפרט אלא גם על קיום הכלל ואף על עצם הרעיון של הכלל? האם יכולה היתה להיות לנו הודאות כי ישוב צעיר זה, ישוב־בוסר זה, יעמוד בכל אלה? ואף על פי כן עמד הישוב במבחן, עמד בפני הטרור הערבי, בפני ההסגר הכלכלי, בפני מדיניות התנודות המיוחדת במינה של הממשלה אשר גרמה לעדוד רוחם של המנהיגים הערבים ולהמשכת המלחמה ללא שעור. יתר על כן: הישוב לא רק עמד על נפשו, אלא כבש לעצמו בעצם חדשי המצור עמדות חדשות בכלכלה, בהגנה, עמדות אסטרטגיות ומדיניות ועמדות התישבותיות.

לא מבחינה פיסית וכלכלית בלבד, גם מבחינה מוסרית הוכיח הישוב, כי כוחו וחסנו גדולים עתה יותר משהיו בכל ימי המסה הקודמים. אזכיר רק דוגמה אחת: כרגיל מביא אצלנו כל משבר כלכלי או מדיני “רווחים” לקומוניזם. לאמיתו של דבר, כל עיקר פרנסתו של הקומוניזם אצלנו הוא על שנות הבצורת שלנו. הפעם הרגשנו כי הקומוניסטים לא “הרויחו”. אין זאת כי אנשי הישוב עמקו, השתרשו יותר ונפשם התחסנה.

את כוחה של תנועתנו רשאים אנו לראות באפיה, בכוחות הדוחפים, הפועלים בהיסטוריה היהודית ובמצב היהודים בעולם. הקשיים שתנועתנו נתקלת בהם, נעוצים במצב העולם בתקופה זו.

היכן נקודת הכובד של הסכסוך אשר בינינו לבין התנועה הערבית? האם בבואנו לארץ ישראל כמנצלים וכחומסי הילידים?

ככל אשר ירצו להחמיר אתנו בדין וכל כמה שלא ידקדקו במגרעותינו, שום מסתכל ישר־לב לא יאשימנו בזאת.

לא באנו לארץ־ישראל כבוא חמסנים קולוניאליים. לא הבאנו אתנו יחס של “לבנים” ל“שחורים”. לא באנו כגזע “שליט”. ואם הישובים היהודיים הראשונים התנוונו וירדו לצורת משק, שהערבי נועד בה להיות הפועל הזול והמשרת ואילו היהודי – בעל המטעים והמשגיח, באה העליה השניה והתקוממה אל משטר זה בכל כוחה ובכל נפשה. הדרישה “עבודה עברית” פירושה היה לא בלבד זכות יהודים לעבודה אלא גם החובה לדאוג, שהישוב היהודי בארץ־ישראל לא יבנה ממעמד של בעלי אחוזות ומשגיחים על גבי האריס והפועל הערבי הזול. ואם בפינות מסויימות בארץ ישראל היתה נטייה ליחס של זלזול וניצול כלפי הערבים, באו הספרות העברית ותנועת הפועלים לעקור את הנטיות הללו ולחנך להומניות ולסולידריות. אי אפשר לומר, כי פעולה חנוכית זו זכתה ליחס של גומלין. באין יחס גומלין עלולה ההטפה הנאה ביותר ליחס אנושי להתנוון וליהפך נמושיות והתבטלות. ודאי לא שכח איש מבינינו את הזמנים, שהמוני הפועלים היהודים ומנהיגיהם ראו עצמם כנחותי דרגה והביטו אל האכר הרוסי, אל הפועל הפולני כאל הנושא ה“עיקרי” וה“אמיתי” של הרעיונות הנעלים. סכנת ההתבטלות, סכנת החיים לא בזכות עצמנו אלא בזכות זולתנו ולמען זולתנו עדיין לא חלפה, עדיין היא אורבת לנו, עדיין היא אוכלת קרבנות רבים ואולי נס הוא שתנועתנו ניצלה מסכנה זו.

אילו נתהוו יחסים בינינו לבין העם הערבי לפי צרכי חיינו ולפי צרכי חייהם, לפי האפשרויות האוביקטיביות, לפי מה שאנו חסרים ושהם חסרים – לא קשה היה כלל למצוא מוצא. צרכיהם של המוני הערבים בארץ ישראל ומחוצה לה ואף במדינות הערביות העצמאיות ודאי אינם מועטים ואנחנו היינו ברצון מביאים קרבנות בכסף ובאנשים, כדי להועיל לעם הערבי, להעלות את רמת־החיים של המוניו, לסייע לתקומת מדינה ערבית גדולה – אילו בשכר זה ניתנה לנו זכות מלאה להתפתחות, לגידול, לעליה, לבנין־חיינו ותרבותנו. אולם הדבר הזה, שהוא הגיוני, מעשי וצודק כל כך, לא זכינו שיהיה קיים. משום מה? משום שהתקופה היתה בעוכרינו. היא שצרה את דמותה של התנועה הערבית וממילא גם את דמות היחסים שבין היהודים והערבים.

כולנו חונכנו ליחס מסוים לתנועות לאומיות, בעינינו הן תנועות לדמוקרטיה, לחירות, שואפות להעלות את תרבות העם. שמותיהם של גריבלדי, מאדזיני, מאסאריק שימשו לנו סמלים לתנועות שחרור לאומיות. פניהן היו מועדות לפועל, לאכר, לדמוקרטיה, לסוציאליזם, לשויון עמים. ואכן, זאת היתה דמות התנועות הלאומיות במאה הי"ט. ואפשר שהציונות היא התנועה הלאומית האחרונה ממין זה (התנועות העממיות במזרח הרחוק, וביחוד תנועת גנדי, הן פרשה גדולה לעצמן).

אחרי מלחמת הועלם נתגלו תנועות לאומיות שאפיין שונה בתכלית. אחר התוכן ואחרת האורינטציה הפוליטית. עוד לא נמצאה המלה הנכונה שתכלול את כל ההופעות המדיניות והתרבותיות, החברתיות והלאומיות הקרובות זו לזו, שבאו לעולם אחרי המלחמה. ובאין ברירה אנו משתמשים במלה פשיזם, פשיזם שחור ואדום; ולא המשעבדים בלבד, אלא אף המשועבדים.

אחרי המלחמה קמו תנועות שכולן פשיזם. הן פשיסטיות באיבתן לעמים אחרים, פשיסטיות בתכנן החברתי. אין להן כל ענין למצוקת הפלח והפועל, יתר על כן, הן משעבדות אותם לעניני האפנדים וכלי הקודש. הן פשיסטיות באי־תרבותיותן: לא פעולה תרבותית, לא מלחמה ללשון העם, להשכלת העם, הן פשיסטיות בשיטותיהן: רצח מן המארב, השמדת מיעוטים, פרעות ביהודים, פולחן הדיקטטורה והדיקטטורים, הכשרת כל האמצעים במלחמה. והן פשיסטיות גם באורינטציה המדינית שלהן. לא לדמוקרטיה ולסוציאליזם, אלא לדיקטטורה ולדיקטטורים. אולם הן יודעות יפה מאד לנצל את “אהדתו” וסיועו של הקומינטרן ומוכנות להמירו בכל שעה במוסוליני ובהיטלר.

ומשום שאלה הם פני התנועות הלאומיות, השלימו בנקל לחורבן חבש בידי גייסות מוסוליני ומשום כך גייסו מחנות מוגרבים לצבאות פרנקו בספרד.

וזאת הטרגיות שבגורל הציונות בתקופה זו: היא הטילה על עצמה בנין של חירות בעולם שאין לו חפץ בבנין ובחירוּת, בעולם ההולך ומחריב את כל כוחות היצירה שבקרב העם היהודי (החל בקריעת יהדות רוסיה בת שלושת המיליונים מגוף עמה שבעולם ובארץ־ישראל וכלה בגירוש אשכנז וחורבן פולין), בעולם ההולך ומעורר בכל שכנינו שנאה עוורת לכל בנין שאנו מקימים. גם זה בלבד טרגי למדי. אף על פי כן, מתוך שידענו את צדקת מפעלנו וכוח היצירה שבתנועתנו, היה יסוד להאמין, כי נקעקע את החומה הזאת, ונחדיר לאט לאט לשכבות ידועות בעם הערבי את הכרת ערך מפעלנו וכנות מגמותינו וערכנו כבעלי ברית מדיניים וחברתיים.

אולם גורם חדש נתווסף בעולם – הפשיזם העולמי והוא שדחה את התגשמות התקוות האלה. פסק הפשיזם מלהיות הופעה מקומית. אפילו לא שרשרת של הופעות מקומיות. הפשיזם נעשה גורם בין־לאומי, שהעמיד דור של תלמידים ובני ברית ומשרתים. הפשיזם העולמי אינו גורס “אי־התערבות”. כשם שהקומאינטרן התאמר לפנים להתיצב בראש מהפכות לאומיות נגד האימפריאליזם האנגלי והצרפתי, כך מופיע עכשיו מוסוליני בתפקידו החדש של “מגן האיסלם”. המדינות הדמוקרטיות הגדולות הפקירו עצמן להתעללות הפשיזם והתחילו מניחות עמדה אחרי עמדה. הן הפקירו את ספרד ולפרקים הן אומרות להפקיר גם את ארץ־ישראל.

הדמוקרטיה אחוזת הפחד משתעשעת ב“אי־התערבות” והפשיזם מגביר את עזותו ופורש את ממשלתו ככל שידו מגעת. לאמיתו של דבר לא היתה מדיניותה של אנגליה בארץ־ישראל עד השבועות האחרונים אלא מדיניות של “אי־התערבות”. אנגליה בקשה לעמוד כנייטרלית ואוביקטיבית בין המנצח על הטרור הערבי ובין קרבנותיו. תחת אשר תגן על הנתקף עסקה בדיפלומטיה. בתנאים אלה הוטל עלינו לעמוד שמונה עשר חודש בפני מלחמת השמד, שקידשה עלינו המנהיגות הערבית בסיועם ועידודם של כוחות הפשיזם בעולם.

אנו רשאים לנסח בשנוי צורה פסוק קדום: “והיה כאשר תרים הדמוקרטיה ידה – וגבר ישראל”. אפשר לומר כי בשעה שאנגליה וצרפת התיצבו בניאון נגד מוסוליני התחיל ממילא גם המפנה נגד הטרור בארץ־ישראל.

אין אני בא להתנבאות אם שיטה חדשה זו תאריך ימים. כשם שאין אנו יודעים אם נצא סוף סוף מפרשת הנדנודים בעניני ספרד, כשם שאין אנו יודעים עוד אם נאומו הנודע של רוזבלט בשיקגו יביא לידי תוצאות ממשיות במדיניות החוץ של ארצות הברית. ומשום שמצב־העולם, בטחונו ויציבותו נתערערו, אסור לנו להיות שאננים. עלינו להיות ערים מאד. אל נבטח במליצות נאות ובכוונות טובות.

רבים בינינו רגילים להעמיק חקר בכוונותיה של ממשלת המנדט. אולם אפשר לבגוד בנו גם מתוך כוונות שכולן טובות. אני מנסה “להכנס לתוך מצבה” של אנגליה. גם שעתה חמורה ודיננו כדין תיק הטלית והתפילין שמשליכים בשעת צרה לים. נעמוד על נפשנו.

– – – אנחנו בארץ לא הסתפקנו בשמירה על הקיים. אנו גם כבשנו עמדות חשובות נוספות. למעשה קיים בארץ גם כוח הגנה יהודי חוקי, המונה כמה אלפים צעירים יהודים מזויינים, שכלכלתו על המדינה: נוסף על כך מתאמנים כוחות מילואים, שיגוייסו בשעת סכנה. עמדה זו לא היתה ליהודים בשום ארץ ואף בארץ־ישראל חשבו את הדבר לנמנע, עד שבאו מנהיגי התנועה הערבית וסייעו לנו להשיגו. עמדה זו חשובה מאד. רעיון הגדוד העברי מצא בה את תיקונו: לא בצבא זר אלא בשירות הגנת המדינה.

וגם כבשנו עמדות כלכלה נוספות. והלא שמעתם על נמל תל־אביב. הדבר בוצע מראשיתו ביזמת הישוב, בעבודתו ובהונו. אנשי הישוב הביאו את כספם, לא חיכו לקריאה. אנשי חוץ־לארץ החרישו, לא תבעו את חלקם בנמל היהודי הראשון. בד בבד עם הקמת הנמל קמו עמדות חדשות לעבודה עברית. אזכיר רק לדוגמא את עבודת האבן. הבניה העברית היתה כפותה זמן רב לאבן הערבית. עכשיו הוקמו מחצבות חדשות בסביבת ירושלים ובסביבת פתח־תקוה ובשומרון ומאות פועלים יהודים מצאו בהן מקום עבודה. התקדם הייצור של תוצרת חקלאית – ירקות, ביצים, חלב, ובחדשים האלה נוספו לנו גם 19 נקודות ישוב חדשות. אולי שמעתם כיצד קמות הנקודות האלה: הן נבנות במשך יום אחד על צריפיהן וגדרותיהן, על הזרקור ועל מכונת הדינאמו. הן מוקמות בפינות מרוחקות ושוממות, ללא חיבור דרכים ונתונות לסכנות מרובות. עדיין חסרים האמצעים כדי להפוך את נקודות הכבוש האלה לנקודות של ישוב ממש. עדיין סובלים במקומות האלה סבל רב ומתחבטים כיצד להחזיק מעמד עד בוא הישועה – אולם עליה זו על שטחי קרקע חדשים שימשה לנו מקור של שמחה ונחמה גדולה בימים החמורים האלה.

תרצ"ח


 

גבורנו היה ויהיה יוסף טרומפלדור

על מאות חללי הטרור הערבי, אשר הכריז מלחמת השמד על עם ישראל בארץ־ישראל, נוסף עוד חלל: יהודי שנהרג בכוח הדין, בכוח המלכות. על רבבות חללי העם העברי הנחנק בידי תלייניו בעולם כולו נוסף עוד חלל: יהודי שנתלה בכלא עכו.

לא מרצחים צמאי־דם גזרו על הצעיר היהודי את המות, כי אם השלטונות הם שגזרו על הצעיר היהודי, שחטא אך לא רצח, כי ישלם בדמו את חטאו; הם שגזרו עלינו כי נפרפר יחד אתו בעניבת התליין.

תורת “שווי־המשקל”, המנצחת על מעשי השלטונות, חגגה שוב את נצחונה, נצחון־דמים. השלטון אין לפניו משוא־פנים חלילה. איש הכנופיות הזורע מות באשר יפנה, ועל־פי רוב אינו נתפס, ובן העם המומת, אשר נואש משלטון צדק ומשכין סדר ושלום ונפשו עיפה להורגים – אחד דינם.

התחינות והתפילות מכל קצוי עולם, מן הישוב כולו, הנדון יום יום בדמים ובאש, גם מתנגדים פוליטיים גמורים של הנאשם ומדריכיו – כל אלה לא הזיזו את השלטונות מעמדתם. כאן גילו תוקף, החלטיות, זריזות.

לא נטיף מוסר לאלה אשר הכח בידם. בקשותינו לא השפיעו עליהם, חרדתנו וזעזועינו לא הכריעו אצלם. נשארנו לבדנו עם כאבנו ועלבוננו. נשא לבדנו גם את משפטנו.

מצפונם של שלטונותינו שקט. הם עשו את שלהם, כפי הבנתם. הם משכינים סדר בארץ כי הבנתם, מאז נתנו את המשרה לחאג' אמין ועד היום הזה. נעשה, איפוא, גם אנחנו את שלנו, כפי הבנתנו אנו, וכפי יכלתנו אנו.

הם העמידו אותנו היום בנסיון חדש, בנסיון קשה נוסף על כל הנסיונות הקודמים. נדע לעמוד גם בנסיון זה.

העם אשר חרת בדם־לבו את ההבלגה על לוח־חייו, הוא ידע להתעקש ולהתמיד בה ולבנות בה, ולא יתן שיגזלו אותה ממנה לא טרוריסטים־אויבים, לא שליטים זרים ולא בנים תועים ואומללים. כי רק בה, בתורת הבנין וההבלגה, ללא כל נסיגה – התקוה היחידה לנצחוננו.

עם ישראל יכלול את בן יוסף בין קרבנותיו, אולם לא יקבל את התורה אשר בגללה נתן בן־יוסף את גופו לממיתים. ברגש כבוד והוקרה שמענו על ימיו האחרונים של בן־יוסף, כי ידע לפגוש את המות. אולם רצוננו, שצעירי ישראל ידעו ללכת גם לקראת החיים. גבורנו היה ויהיה לא בן־יוסף אלא יוסף טרומפלדור. לא תועי ראש־פינה, כי אם מגיני ישראל בטירת־צבי ובחניתא, היודעים גם לחיות וגם למות בעד עמנו וארצנו.

תרצ"ח


 

על קברו של אלכסנדר זייד

מכל קצוי הארץ באו אליך חבריך, זייד. ראשוני הראשונים וצעירי הצעירים. יום יום אנו קולטים חצים ויום יום אנו מאבדים אבידות. וכבר אין בנו כוח לכאוב את מכאובינו. ובכל זאת חרדנו כולנו לפרידה ממך. הלא אתה היית אחד היחידים המגשרים, גשר חי היית בין ראשוני הראשונים לבין צעירי הצעירים. ועוד בימים האחרונים לחייך זכית לראות את הנוער, שאתה קראת לו לבוא ולהיות לקבוצת רועים בהרי שיך־אבריק, עולה להתישבות על האדמה הסמוכה, אשר אתה תבעת שנים רבות את השלמת גאולתה בשמירה, בעבודה עברית.

שלושים וארבע שנים עמדת תחת מטר כדורים; מאז קיבלת את המכות הראשונות בכרמי זכרון אשר שמרת. אפשר היה כבר להאמין, כי הכדורים אין להם שליטה עליך, וכי עוד נזכה לראותך זקן־שומרי־היערות של הקרן הקיימת, מגדל דורות לחיי גבורה וצדק. לא זכית, לא זכתה צפורה, לא זכו בניך וגם אנחנו לא זכינו לראות את המשך חייך. למראשותיך עומדים זקני חבריך וצעירי חבריך, ומאחריהם עומד כלל העובדים בארץ, ותנועתנו החלוצית בגולה. יקרת לנו, כי על כן יותר משידעת למות ידעת לחיות. היית בחייך, בכל חייך, לסמל הגבורה, אך לא רק לסמל של גבורה כי אם גם של צדק, של מצפון, של אחריות. ההיפך הגמור מן הגבורה המזויפת. ידעת כל ימיך, כמו שיודעים רק מעטים, לחיות חיי חלוץ, חיי חבר, חיי אב לבניו, חיי משפחה. ידעת להקים בית בישראל, בית זייד, שיהיה תמיד מקלט לנודדים ומרכז לאנשים אוהבים, מעריצים ולומדים מדרכיך.

ידעת, זייד, ימים מרים. היו ימים שההסתדרות נדרשה להגן עליך ועל זכות יצירתך מפני חברים. היו ימים וחבריך הקרובים נדרשו להגן עליך, על זכותך למקום שמירתך. אך קצרה יד חבריך להגן עליך מפני הכדור האחרון. ובלילה אכזרי, בליל גבעת עדה, נעקר גם הארז הזה מיערות הקרן הקיימת, מיערות החלוציות המלבלבים.

הרחוקים שמעו עליך כאיש הגבורה הטהורה. אנחנו ידענוך גם כאיש התנועה. זכורים הימים הראשונים בעוד היינו קומץ קטן, וקומץ זה עדיין לא הכיר את עצמו ואת חבריו. עוד לא היתה לנו לשון אחת, עוד לא התגברנו על פירודי הילדות. אך למרות המחיצות היו אנשים, אשר בדברם היו הכל מטים אוזן לשמוע לדבריהם. אלכסנדר זייד לא היה מן הנואמים, כבד־לשון היה, את מחשבותיו היה מביע בגמגום. אך כאשר קם לומר את דברו ידענו: כאן מקור, כאן נובע מעין חי. כאן אדם שואב ממעמקיו.

ובבוא שעת האיחוד היה זייד, כמו שהוא, בדמותו ובחייו, ממסמלי תוכן האיחוד. מסביב לו ולדומיו התלכדה ההסתדרות. אלה הם שגורמים לה להיות מה שהיא בחיי הפרט ובחיי העם, אלה וכאלה מקנים לה את האמון הגדול.

לאחדות משפחת העובדים אנו זקוקים עתה, כשהכל מסביבנו נסער, יותר מאשר בכל זמן שהוא. ואת נחלת זייד נשמור. את הפינה הזאת נקדש. הבית אשר בנה זייד יהיה יקר לכולנו. ובלכתנו מפה נביא אתנו לכל אשר נבוא את הקשר לאדם ולמקום.

תרצ"ח


המלצות קוראים
תגיות