פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1936

יום מאה שבעים וארבעה למלחמת "חרבות ברזל" מול החמאס,

החיזבאללה, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באדר ב' תשפ"ד. 25.3.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: תַּנְחוּמִים. // יורם אטינגר: תנופה דמוגרפית יהודית 2024. // יוסי אחימאיר: ה"אני מאשים" של אחי יעקב. // איליה בר זאב: פּרלוּד מס' 18 בפה מינור. // אנדד אלדן: כַּמָּה יָכְלָה הַמִּלָּה לַעֲזֹר. // אורי הייטנר: 1. מותר לאחל פורים שמח? 2. צרור הערות 24.3.24. // חזי רפופורט: מה חדש בארה"ב? שיחה עם עופר תמיר. // שמעון גרובר: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב." // עדינה בר-אל: על "תרבות ופנאי בפיתוח הקהילה" מאת מיכל כהן סדיקלר. // יהדות מרוקו ב-1950 לפני עלייתה לישראל. מאת משה ברק. // 5 כתבות בנושא מאת אליעזר ויזל, 1950. //  איתמר פרת: הערותיים. // נעמן כהן: תֵּל חַי, י"א בַּאֲדָר, 2024, תַּשְפָּ"ד. // ממקורות הש"י.

קישור לסיפור "שמלת העץ" בפרוייקט בן יהודה:

https://benyehuda.org/read/49767

ואפשר כמובן לקבל מאיתנו ישירות את המהדורה בקובץ מחשב.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

תַּנְחוּמִים

צֵל-עָלִים עַל הַקִּיר

מְנַעֲנֵעַ נִחוּמִים:

עַרְסְלֵי-תַּעְתּוּעִים  –

שִׁיר-עֶרֶשׂ לַדְּוַי:

נוּם  –  הַנֵּצַח זוֹרֵם

בַּעֲרוּצִים קְבוּעִים  –

אַל תָּנִיעַ יָד

אַל תָּעִיר:

הַקְשֵׁב, הַנֵּצַח זוֹרֵם...

1966

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

יורם אטינגר

תנופה דמוגרפית יהודית 2024

פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה", 21 במרץ 2024

התנופה הדמוגרפית היהודית בישראל היא מרכיב מרכזי בצמיחה הכלכלית, הביטחונית, המדעית והטכנולוגית של המדינה היהודית.

מיספר הלידות היהודיות ב-2023 (135,639) היה גבוה ב-69% מ-1995 (80,400). מיספר הלידות הערביות ב"קו הירוק" ב-2023 (42,815) היה גבוה ב-17% מ-1995 ((36,500). 

היקף הלידות היהודיות עלה ל-76% מסך הלידות ב-2022 לעומת 69% ב-1995.  הזינוק במיספר הלידות היהודיות מתרחש למרות הירידה המתונה בפריון החרדי, אך עקב עלייה משמעותית בפיריון החילוני.

1969: שיעור הפיריון הערבי (מיספר לידות לאישה) היה גבוה ב-6 לידות משיעור הפריון היהודי.

2022: שיעור הפריון היהודי 3.03 לידות לאישה, שיעור הפריון הערבי ב"קו הירוק" 2.75.

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

* * *

יוסי אחימאיר

ה"אני מאשים" של אחי יעקב

ביום שישי הושק ספרו האוטוביוגרפי של יעקב אחימאיר במועדון "צוותא" בתל-אביב. קהל רב גדש את אולם 1, על שם "לולה". להלן ברכתו של אחיו באותו מעמד.

לפני כמה שנים נערך במקום זה, צוותא, אירוע מיוחד לכבודו של זאב ז'בוטינסקי הסופר והמשורר. האולם היה מלא מפה לפה. מבחינה מסויימת, זו היתה סנסציה. רבים תהו ושאלו: מה לז'בוטינסקי ולמועדון התרבות המתקדמת, המפ"מי? איך מילמלה אז באכזבה מסויימת לולה המיתולוגית? "האדום כבר אינו אדום, הוא הפך לוורוד." כך שמעתי אותה. אילו לולה היתה עימנו היום, אולי היתה אומרת: "אוי וויי, הוורוד הפך לכחול..."

מי היה מאמין שמעל בימה זו יופיעו בצוותא שלושת ילדיו של ד"ר אב"א אחימאיר, היריב המר לקומוניזם ולסוציאליזם, כדי לברך כאן בהשקת ספרו האוטוביוגרפי של בנו יעקב? אולי דווקא אירוע זה, במקום זה, בעת קשה זו – מצוותא הנהדרת, עם הפתיחות שלה, תצא הקריאה לאחדותנו, בלי לטשטש את העמדות השונות, כיאה לדמוקרטיה אמיתית.

שלושתנו, שלושת ילדיו של אבא, ירשנו מאבינו את הדחף לכתיבה, לעיתונאות, לספרים, עם כבוד עצום למילה המודפסת. אבינו – כפי שגם תקראו בספר הנהדר של יעקב – היה אינטלקטואל משכמו ומעלה: סופר, הוגה, פובליציסט, פילוסוף, וגם בעל דעות פוליטיות-לאומיות-ציוניות חדות – אשר שמו מזוהה עם פרשיות מתקופת היישוב, כמי שביקר בחריפות את השמאל והותקף על ידו באופן קשה.

גם היום, כשאני מציג את עצמי, או כשאומרים לי שאני "מזכיר מישהו" – הכוונה היא ליעקב. "אה, אתה אחיו של יעקב?" ופחות – "אה, אתה בנו של אב"א אחימאיר..."  וכמעט לא – טוב, לא חשוב... כי ליעקב כאחד מהשמות המיתולוגיים של ראשוני הטלוויזיה, כמגיש חדשות בערוץ 1, ככתבנו בוושינגטון, כמראיינם של גדולי האומה, כסקופר – רבים המתגעגעים. מתגעגעים להופעתו הנינוחה, המכבדת את המרואיין והצופה, שאינה מונעת ממנו "לסחוט" מבן-שיחו תובנות מעניינות, אולי מידע בלעדי, מבלי שיקטע את תשובותיו.

יעקב תמיד ראה עצמו כמעין שליח, כמשרת הציבור. הוא מראיין-מאזין, ולא מראיין שהשאלה שלו, שהנוכחות שלו, חשובות יותר מהתשובה של האורח. דבר שמתבלט – ולרעה – בימים אלה, ביומני ותוכניות החדשות למיניהן. השאלות ארוכות ומייגעות, המראיין או המגיש, מהגישה, כמעט אינם מסתירים דעתם המוטית. קל היום לדעת איזה ערוץ מוטה לאיזה כיוון, וכך גם עיתונים ואתרים.

יעקב הוא עיתונאי אשר לא היו לו שאיפות אחרות, מלבד תקשורת, עיתונאות, יצירת סיפור, הגשה, הבאת חדשה, כתיבה, הבאת מידע על נושאים מנושאים שונים. אמר לי פוליטיקאי בכיר אחד, מהדור הישן:  "אין עוד מראיינים ומגישים כמו יעקב. מתגעגעים אליו." תקראו את הערך עליו בוויקיפדיה – רק עיתונאות, החל מ"חרות לנוער" ועד "כאן", כלומר תאגיד "כאן" וסגירת רשות השידור הממלכתית, שהוא היה מראשוניה ומבולטיה – בבית ברוממה שהיה ביתו השני, כשלא היה בשליחות בחו"ל. אבל גם אם לא המשיך עד "כאן", במרכאות, הוא ממשיך בכתיבה פעילה, קודם ב"ישראל היום" ועכשיו ב"מחלקה ראשונה", וכמובן בטוויטר ובפייסבוק...

והנה, בין לבין הוא זיכה אותנו בספרו האוטוביוגרפי, אשר כמי שמכיר אותו שמונים שנה, אינו מקיף את כל קורותיו, שחלקם היו משותפות גם לי. ספר אישי מאוד אבל גם ציבורי מאוד, משמעותי מאוד – ומעל לכל: עשיית חשבון עם המעלילים על אבינו, המחרימים אותו, המסלפים של דמותו. בבחינת: אני מאשים! יעקב מדבר בספרו בשם האב – אני מאשים את כל אלה שפגעו בו, העלילו עליו, שלא העריכו אותו, או בשפתו של יעקב – החמיצו אותו.

הספר של יעקב ובמיוחד הספר עב הכרס – יומן המשפט והסוהר של אב"א אחימאיר, שיצא לאור אשתקד – מציגים דמות שונה מן ה"מקובל" של אבינו: סופר והומניסט, אוהב ארץ-ישראל – כן, השלמה! – ובו בזמן מתגעגע למולדתו הפיסית, ביילורוסיה, אוהב עמו ולוחם למענו. איש שחזה את הנולד בכמה וכמה תחומים – שהתגשמו אחרי פטירתו ב-1962 – בנפילת הקומוניזם בבריה"מ, בעלייה ההמונית מרוסיה ובשיחרור חבלי המולדת. לא קל להיות בנו של אבא שכזה, אבל זוהי גם גאווה גדולה. אשרינו שזכינו.

גם אני הקטן עיתונאי, איש תקשורת, התקשורת המודפסת, אבל הלכתי גם בנתיבים אחרים, פוליטיים, ומצאתי את עצמי לא פעם בצד השני של המיתרס – כלומר, מול יעקב. זה היה במאה הקודמת, ואם תרצו באלף הקודם: או אז לא פעם קיבלתי את פניו ואת צוות "מבט" בלשכת ראש הממשלה, כאשר כתבו המדיני של ערוץ 1 והצוות שעימו באו לראיין את יצחק שמיר. לא הוא, אחי, ולא "מעריב" – שמן המערכת שלו עברתי אל מערכת השלטון – זכו באותה תקופה לעדיפות כלשהי בלשכת ראש הממשלה. אולי אפילו להיפך. ופעם, ב-1986, כפי שיעקב כותב, אף מנעו שמעון פרס ויצחק נבון את מינויו של יעקב לעורך "מבט", מהדורת החדשות הטלוויזיונית היחידה אז. טענתם היתה, שיעקב מנוע מלמלא את התפקיד, משום שאחיו יוסי – כך תירצו זאת – הוא יועצו של ראש הממשלה שמיר.

אני כבר הייתי במובן מסויים איש פוליטי – אבל יעקב? עשה עבודתו שליחותו בלי משוא פנים, בלי שהצופה חש בהטייה פוליטית. אבל מה לעשות? – שם משפחתו הוא: אחימאיר. אז יעקב, זו ההזדמנות להתנצל לפיך ולומר כי אני באמת לא אשם בכך שלא מונית אז להיות עורך "מבט", אבל למיטב זיכרוני, נשמת לרווחה, כי לא באמת רצית להיות מנהל...  ואגב, היתה לכך תוצאת לוואי: אורה הודיעה שהיא מתנתקת ממפלגת העבודה...

אני שמח שהארכיון שהקמתי ב"בית אבא" בביתנו, ביתו האחרון של אבא, ברמת-גן – בית ההורים שלנו, שאני גר בו מזה 70 שנה, ואיתי נעמי רק 50 שנה – סייע לך יעקב, לקרוא, להיזכר ולכתוב. והזוכים הם קוראי ספרך, שמי שמכיר אותך, מעריצים אותך – ורבים מאלה יושבים כאן באולם – כמעט אינם מופתעים מכנותך, מיושרך, מצניעותך, ומאהבת ההורים וכל המשפחה. קראתי את הספר בנשימה עצורה, הכתיבה שוטפת ומרתקת, כל מי שיקרא ייהנה, ודומני שגם יזדהה. לי עצמי כבר יש הצעה לשם הספר הבא שלך: "מכאן ואילך יעקב אחימאיר"... תודה רבה אחי היקר.

יוסי אחימאיר

* * *

איליה בר זאב

פּרלוּד מס' 18 בפה מינור

מהר מאוד  Allegro molto

״בעקבות הזמן השׂרוּף״ – ספרי עתון77 2020

כָּתֵף... עַל כָּתֵף... עַל כָּתֵף... חֶלְקֵי פָּנִים שֶׁהִרְעִימוּ,

רְקָמוֹת שְׂרוּפוֹת, נְשָׁמוֹת.

הַתִּזְמֹרֶת מַמְשִׁיכָה לְהַנְעִים לַמּוֹשְׁכִים בָּעֹל, לִמְנַקֵי תָּאֵי הַגָּז

"תַּחַת כִּסֵּא  הַכָּבוֹד"*

דַּלְתוֹת "בָּתֵּי הַמֶּרְחָץ" נִנְעָלוֹת בְּרַעַשׁ הַצְּעָקוֹת וְהַמַּגְלֵב –

חַיֵּי אֱנוֹשׁ חֲדֵלִים כַּעֲלֵי שַׁלֶּכֶת שֶׁיָּבְשׁוּ,

כְּחוֹחֵי אֶרֶס.

זִיו עֵינַיִךְ סָבָתִי אֲפִלּוּ ל­א דָּמַע, קָצָר הַמָּוֶת –

קָשֶׁה לַעֲקֹף שַׁעֲרֵי תִּפְאֶרֶת.

גַּלֵּי יָם בָּאִים וְהוֹלְכִים, שִׁמְשִׁיּוֹת מְטִילוֹת כִּתְמֵי צֵל, יְלָדִים 

מְעַצְּבִים חֲלוֹמוֹת –

"טוֹב לֶכֶת בַּחוֹפִים, כִּי לֹא יִבְעָרוּ"**

* שבת קנ"ב.

** "הַקּוֹמֵדְיָה הָאֱלֹהית – התופת", שיר ארבעה עשר, דאנטי אליגיירי (תרגום עמנואל אולסבנגר , הוצאת ספרי תרשיש, ירושלים תש"ד).

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

כַּמָּה יָכְלָה הַמִּלָּה לַעֲזֹר

  שְׁתִיקָה עֲיֵפָה כּוֹפֶפֶת    

אֶת גּוּפְךָ. מַבָּטְךָ תָּר מַבָּט

וּתְנוּעַת הָעֲנָפִים נְבוֹכָה.

אַתָּה חוֹשֵב לְפֶתַע

כַּמָּה יָכְלָה הַמִּלָּה לַעֲזֹר.

רַעַד כְּתֵפֶיהָ מְכַסֶּה.

נִכְסֶפֶת אֶל גּוּפוֹ שֶׁכָּלָה.

הַשְּׁתִיקָה מַכְאִיבָה לִשְׂפָתֶיךָ

אַתָּה מֵבִין

כַּמָּה יָכְלָה הַמִּלָּה לַעֲזֹר.

עַתָּה הִיא חֲשׂוּפָה.

                                יְחִידָה לְיָדוֹ

                                              לְעֵינֵינוּ

לוּ נִתְּנָה מִלָּה לְכַסּוֹת עַל הָרַעַד

הַמְכַסֶּה עַל הַבֶּכִי

                       הַתָּלוּי כְּטַל עַל פָּנֶיהָ

מֵעַל לָאֶבֶן. נוֹשֶׂאת אֶת שְׁמוֹ.

חֻרְשָׁה כִּלְטִיפָה שֶׁל רַחֲמִים.

צִפֳּרִים נִרְעָשׁוֹת. קוֹלָן הַנּוֹטֵף

עַל אָזְנַי

כְּרַמְקוֹל לִשְׁתִיקָה.

בִּיעָף

כְּנוֹצוֹת מְעוֹפְפוֹת

מִכָּר

בְּעִיר כְּבוּשַׁת פָּנִים בַכִּכָּר,

מְפַרְפֶּרֶת בְּאָזְנַי שׁוּרָה

מִשִּׁיר חַיָּלִים

חוֹלְפִים בִּיעָף,

בְּעִיר כְּבוּשָׁה.                                    

שירים שנכתבו  במאה הקודמת  (1970) וכאילו מכוונים לחטופים הנמקים כיום תחת יצורים אפלים כתוצאה מהזנחה חמורה של שליט שהבטיח (ממש קצת לפני הטבח) – "הם יראים מאיתנו ואין סיכוי לרוע....!!!" (אישר לכ-20 אלף פועלים מעזה לעבוד בישראל... והעביר להם מיליונים – ולך תדע לאן עוד?)

הפיקוד הצבאי לא היה יכול או לא רצה לדעת שהם יורים טילים אל הים בכיוון מערב כדי לבדוק את איכותם. (ימים ספורים טרם השביעי באוקטובר). שהם מתעללים בגדר ההפרדה בגלוי וללא מעצור. שהבנות בתצפיות מדווחות על כך ומישהו מאיים עליהן במשפט ישיר ביום א'.

והנה שבת... חג!

ואז הן כבר נרצחו בגלוי וכן רבים אחרים ללא הגנה. ובטלני המדינה מכוונים כיום בכנסת איך לדכא בהמשך את הלוחמים האמיצים.

איליה בר זאב

מושב ערוגות

* * *

אהוד: ממש לא יאומן כיצד מדי מוצ"ש מתקיימות בקיסריה ובמקומות אחרים הפגנות תמיכה ביחיא סינוואר הקוראות להדחת בנימין נתניהו בסיסמאות: "אתה הראש אתה אשם!" "בקיסריה קם העם להפיל את האשם!" "הוא מסוכן הוא אשם!" "הדחה עכשיו!" –

 תגידו אתם השתגעתם? אתם "כוח קפלן"

 או אתם "כוח סינוואר"?

* * *

אורי הייטנר

1. מותר לאחל פורים שמח?

ב-1988 התפלגה מפלגת אגודת ישראל החרדית, כאשר הפלג הליטאי פרש והקים את דגל התורה. היום הם שוב יחד, כשתי מפלגות תחת מסגרת יהדות התורה. איני יודע אם יש ביניהן אהבה גדולה, אך באותם הימים היתה ביניהן שנאה גדולה. האותיות של דגל התורה בבחירות 88' היו עץ. בפורים, אותה שנה, בבתי הכנסת של הזרם החסידי, כאשר בקריאת המגילה נאמרה המילה "עץ" (בהקשר של העץ שהמן הכין כדי לתלות את מרדכי ולבסוף הוא עצמו נתלה עליו), הכול הרעישו ברעשנים, כמו באמירה "המן".

מעבר להומור היהודי, יש כאן עדות לכך שגם בעיניהם המן נראה סיפור רחוק, לא ממש רלוונטי, לא ממש מאיים.

השנה, לפני הקריאה במגילה (מדי שנה אני קורא את המגילה באורטל), אמליץ לציבור לומר בלב את השמות סינוואר או נסראללה, כאשר הם מרעישים ברעשנים כשיוזכר שמו של המן. ב-7 באוקטובר חווינו על בשרנו עד כמה המן אקטואלי.

מה קרה ב-7 באוקטובר? חווינו למה הכוונה בקריאות "פרי פלסטין". כאשר חבל ארץ קטן מ"פלסטין" היה "פרי" יום אחד, הבנו מה הכוונה ב"פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי". הכוונה שלהם היא כוונתו של המן: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד."

עלינו להיות מפוכחים, ולהבין מה המאוויים של אויבינו. לא פחות מרצונו של המן. התודעה הזאת חייבת להנחות את צעדינו. ומתוך אותה הבנה, גם אחרי האסון הנורא ב-7 באוקטובר, והמחדל הנורא שקדם לו, אנחנו המנצחים במאבק הזה. שעה שהם עסוקים בקורבניות, בהתמכרות ל"פליטות" נצחית, במלחמה וטרור וסירוב להשלים עם קיומנו, אנו בנינו מדינה, שעם כל מגרעותיה, ועל כל אתגריה, ועל כל הדרוש תיקון – זו מדינה לתפארת. על המדינה הזו עלינו לשמור מכל משמר, ולהמשיך לפתח ולחזק אותה בכל התחומים. ויש לנו סיבות לגאווה.

נכון, ראשוני הציונות האמינו שעצם הקמת מדינה יהודית תשים קץ לאנטישמיות. הם  טעו. האנטישמיות רק שינתה את פניה – היא מתמקדת בעיקר בהתנגדות לזכות ההגדרה של העם היהודי ובמלחמה נגד המדינה היהודית. לא בכדי, הצלחתם בטבח עוררה את הדמיון של האנטישמים בכל העולם, ומדד האנטישמיות עלה באחת במאות אחוזים. אך במבט לאחור, הישגינו במאה וחמישים שנות ציונות אדירים, על אפם וחמתם. וישראל תלך ותשגשג על אפם וחמתם.

אני שומע את הקריאות לא לחגוג השנה את פורים, לבטל את העדלאידות, איך אפשר לאחל "פורים שמח", איך אפשר לשמוח כשאחינו חטופים וכד'. איני שותף להן. השבתת שמחת החג היא פרס לטרור וניצחון לטבח. המסר שלנו צריך להיות מסר האף-על-פי-כן. אף-על-פי-כן נחגוג ונשמח. נשמח על ישועת ישראל מדי המן. ונחגוג את ניצחון המפעל הציוני בארץ ישראל. בגולה, הישועה באה בדרכי השתדלנות. בארץ ישראל, במדינת ישראל, הישועה היא בהכאת שורשינו במולדתנו, ובכוחנו להגן על המפעל הנפלא שיצרנו.

כן, מותר לאחל "פורים שמח".

2. צרור הערות 24.3.24

* לך כנוס – כאשר המן מבקש לשכנע את אחשוורוש לאפשר לו לממש את הפתרון הסופי ליהודים, הסברו נפתח במילים: "יֶשְׁנוֹ עַם-אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד." הקרע, הפילוג והפירוד בינינו מחלישים אותנו ומזמינים את שונאינו לפגוע בנו. המהפך בסיפור מתחיל כאשר אסתר משתכנעת שלרגע זה הגיעה למלכות, ושעליה לעשות מעשה כדי להציל את עם ישראל. המהלך נפתח כאשר היא מצווה את מרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים." כאשר העם שב והתכנס לעם אחד ומאוחד, החל המהפך בדרך לניצחון. יחד ננצח!

* מפחדים שננצח – יש טרנד מגעיל של קנאי ה-6 באוקטובר, נגד הרעיון של "יחד ננצח". ה"יחד" הוא בעיניהם "דביק", מלאכותי. הרי הם נבנים מהפרוד. ומשום מה יש לי הרגשה, שיותר משהם סולדים מה"יחד", הם מפחדים שננצח.

* נמר תרתי משמע – בדיון הציבורי האם נכון לחוג השנה את פורים, עמדתי חד משמעית – כן בנו"ן רבתי. ביטול החגיגות הוא כניעה לטרור וניצחון לטבח. גם באורטל היתה מחלוקת, המסיבה היתה גם היתה, והיא היתה יפה ושמחה, אך מעוטת משתתפים. זה הפורים ה-41 שלי באורטל. בכל פורים (בניכוי שנתיים של הקורונה) אני משקיע בתחפושת מקורית, יצירתית, הומוריסטית ולרוב עם נגיעה לאקטואליה. ואילו השנה, ככל שהתקרבנו לפורים, ממש לא היתה לי מוטיבציה להתחפש. למה? אולי בניגוד לעמדתי העקרונית, מצב הרוח הכללי השפיע. אולי כיוון שכבר חצי שנה אני מחופש לחייל. וגם כיוון שאני בכוננות, אמור להיות עם מדים ונעלים וחמוש. הנושא השנתי הוא ג'ונגל – איך אתחפש? ויתרתי. הודעתי לרכזת התרבות שלנו, שבאופן חריג איני מתחפש, ולכן אשמח לחצות את הקווים ולהיות בחבר השופטים של התחרות. והנה, טוויסט בעלילה. ביום שישי בצהרים, שעות אחדות לפני המסיבה, סימסתי לרכזת התרבות: "מסתמנת הפתעה ספונטנית." אז איך מחברים חייל בכוננות, תחפושת במסיבת פורים, ג'ונגל ואקטואליה?

התחפשתי לנמר – תרתי משמע. כלומר נמ"ר – נגמ"ש מרכבה ונמר בג'ונגל. הייתי על מדים, על גבי שריון של נגמ"ש ועל בטני שני זחלים – הכל מקרטון, בצבעים של נגמ"ש. ואילו הפנים מאופרים כנמר ועל הראש אוזנים של נמר. ואולי זה קצת פיצוי על כך שאני שייך לדור של נגמ"שים ולא זכיתי ללחום בנמ"ר. את התחפושת עיצבה ויצרה בתי המוכשרת והמשקיענית תמר.

* למה שלא נבטל את פסח? – יאיר לפיד נשאל מה היה מחסיר מלוח השנה היהודי והשיב: "את חג פורים." איני יודע מתי הדברים נאמרו, האם השנה או בעבר, אך נתקלתי בהם השבוע. וכך הוא מסביר, בין השאר: "...קיבלו היהודים אישור לבצע רצח עם ב-70 אלף בני אדם ואז משתכרים מרוב שמחה, לא מוסיף לנו יותר מדי כבוד. ליבי-ליבי לוויזתא, מה כבר יוצא לנו מזה שתלינו ילד בן שש?"

אי אפשר לומר עליו אפילו שהוא מקורי. במשך שנים, כמעט בכל פורים התפרסם מאמר של שולמית אלוני או יוסי שריד, ברוח זו, נגד פורים, עד כדי כך שהמאמר התורן הפך לחלק מהריטואל של פורים. אכן, מגילת אסתר מתארת את ההרג ההמוני של היהודים שנפרעו מאויביהם. ואכן, יש מי שהופך תיאור זה לצו עשה של נקמה בגויים. ברוך גולדשטיין, למשל, בחר בפורים כמועד הטבח הנתעב שלו, ולא בכדי. זה הפרוש שהוא נותן למגילה. מחרים מחזיקים אחריו הכהניסטים הבן גבירים העורכים מידי פורים הילולת הוללות מתוקשרת לזכרו של הרוצח, וביריוני הימין הקיצוני היוצאים לתהלוכה אלימה בחברון, שגולדשטיין הוא גיבורה. נשאלת השאלה, איך זה שגולדשטיין, ולהבדיל שולמית אלוני, יוסי שריד ויאיר לפיד מתנבאים באותה שפה ומפרשים אותו פירוש את מגילת אסתר? אין זה מקרה. בדיוק כפי שהימין הקיצוני וההיסטוריונים החדשים מתארים אותו סיפר, אודות הטרנספר של ערבי א"י במלחמת העצמאות – אלה כדי להוקיע את הציונות ואלה כדי להתלות באילנות גבוהים לקבלת לגיטימציה לרעיון הטרנספר בו הם דוגלים, כך הגולדשטייניסטים נתלים במגילת אסתר להצדקת רצח ערבים, ואנשי שמאל - להשתלחות ביהדות. היהדות אינה מקשה אחת. במדרשים על סיפור קריעת ים סוף יש בה "הטוב שבגויים הרוג" ויש בה "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה לפניי?"  אמור לי מה יהדותך ואומר לך מי אתה. כאשר חסידי כהנא וגולדשטיין מציגים את מגילת אסתר כהכשר לרצח הם מעידים על עצמם יותר מאשר על המגילה. כאשר עושה כן לפיד, גם הוא מעיד על כוונותיו. כאשר הוא משתלח במגילת אסתר, יותר משהוא מעיד על המגילה, הוא מעיד על עצמו.

מגילת אסתר מספרת על ניסיון נואל להשמדה טוטאלית של כל היהודים, על הכשלת המזימה ועל תשועת היהודים. "להרוג, להשמיד ולאבד" שילש המן את הוראתו, כדי שלא להשאיר ספק במהות הצו. ובכל זאת, למקרה שמישהו לא הבין הוא מבהיר "מנער ועד זקן, טף ונשים" ובנוסף לכך "שללם לבוז". במילים אחרות – שבעה באוקטובר. אלא שבניגוד לשבעה באוקטובר, המזימה הזו הופרה. על כך חוגגים אנו את פורים. היש סיבה גדולה יותר מזו לחג? יש צורך במינון גבוה במיוחד של שנאה עצמית כדי לשאוף להחסיר את פורים מלוח השנה היהודי.

באשר למעשה ההרג של היהודים בשונאיהם – מי שרוצה יכול לפרש מעשה זה בנוסח גולדשטיין / לפיד כ"רצח עם" תוך הסתמכות על "עושים לאויביהם כרצונם". אך ניתן לפרש זאת אחרת לחלוטין. כיוון שטבעת המלך אחשוורוש הוטבעה על הצו המורה להשמיד את היהודים, מדובר בחוק שאינו רוורסבילי, "כי כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך אין להשיב." מה שניתן לעשות הוא להוציא צו הפוך, בחתימתו של המלך, שיאפשר נטרול ההוראה הראשונה. בצו החדש נאמר: "אשר נתן המלך ליהודים אשר בכל עיר ועיר להיקהל ולעמוד על נפשם ולהשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עם ומדינה הצרים אותם." אם כן, אין המדובר בטבח בגויים, אלא במתן זכות הגנה עצמית ליהודים מידי שונאיהם הצרים עליהם. מי שרוצה יכול לראות במספר הרב של ההרוגים – 75,000 איש, הוכחה לתאוריית הטבח והפוגרום. אך אם אנו נצמדים לצו המדבר על התגוננות, ניתן לראות במיספר הרב של ההרוגים הוכחה לסכנה הגדולה שעמדה בפני היהודים, לנוכח המיספר הרב של "הצרים אותם" כדי לבצע את הוראת ההשמדה. מי שרוצה, יכול לראות בבקשת אסתר להאריך ביום נוסף את "הרישיון להרוג" בשושן כתאוות נקם, אך ניתן לראות בבקשה זו ביטוי להמשך המלחמה ולצורך ביום נוסף להתגוננות בפני האוייב הצר. אין המדובר בטבח, בוודאי לא ברצח עם, אלא במלחמת מגן, שהסתיימה בניצחון היהודים. איזו סיבה יש להתעלם מהצו המפורש המדבר על התגוננות מפני אוייב הצר על היהודים כדי לממש את צו ההשמדה? רק מגמה פוליטית. איזו סיבה יש להציג את היהודים כמי שחרגו מן הצו בתאוות נקם בלתי מרוסנת? רק מגמה – או של כזה ראה וכך תעשה, או של השחרת היהודים והיהדות. יתר על כן, מי שמתאר את היהודים בשושן כפוגרומצ'יקים שלוחי רסן (כך כתב עליהם יוסי שריד), לא יוכל להסביר את העובדה, שאף שבצו המלך ניתן היתר לביזה – "ושללם לבוז," היהודים נמנעו מכך – "ובביזה לא שלחו את ידם." היהודים נהגו בריסון רב, ונמנעו מביזה, כיון שאינה נחוצה להתגוננות. ההיתר לביזה, המופיע בצו, הוא תעתיק מדויק של הצו המקורי, צו ההשמדה, אך היהודים ריסנו את עצמם ולא מימשו את מלוא המנדט שניתן להם.

יום המלחמה היה י"ג באדר ובשושן גם י"ד באדר. פורים עצמו אינו נחוג בי"ג באדר – יום הקרבות, אלא למחרת, ביום "ונוח בארבעה עשר" ובערים המוקפות חומה נחוג שושן פורים בט"ו באדר, כלומר למחרת שוך הקרבות בשושן. לא את המלחמה והרג האוייב אנו חוגגים, אלא את השלום והשלווה שלאחר הניצחון. פורים אינו חג של נקם אלא חג של שלום. ובאשר לוויזתא, צעיר בניו של המן, שנתלה על העץ. מנין ללפיד שהוא היה בן 6? אולי יש מדרש כזה. אני לא נתקלתי בו. אליי דווקא הגיע מידע מודיעיני שמדובר באדם בן 26 שהיה מהמסוכנים שבאויבים הצרים עלינו ולכן הכרח היה לנטרלו. אגב, על פי חלק ממדרשי חז"ל ההגדה, עשרת בני המן אינם כל בניו, אלא רק אלה מהם שהיו חלק המזימה. האם ניתן לפרש את המגילה אחרת ממני? האם מי שיפרש אותה כמגילה של נקם ולא של שלום, יש לו על מה להסתמך? כן, בהחלט. מי שיש לו מגמה לפרש כך, ימצא את הסימוכין לכך. הבעייה אינה בחג הפורים, אלא במגמה של המפרש. חודש לאחר פורים נחגוג את חג הפסח. פסח הוא חג החרות, חג שבו כל אדם חופשי מציין את שנאת העבדות ואת אהבת החרות האישית, המעמדית והלאומית. באירועי הפסח ניתן להבליט את מכת בכורות, שקשה למצוא לה צידוק מוסרי. האם יאיר לפיד יציע לבטל את פסח, חג… מכת בכורות?

(מסתבר שהדברים נכתבו לפני 15 שנים. אני מקווה שהוא שינה את דעתו).

* לטהר את השרץ – בפורים ימלאו שלושים שנה לטבח במערת המכפלה. בבוקר פורים, שכמו השנה, גם אז היה במקביל לחודש הרמדאן, נכנס המחבל, רוצח ההמונים, ברוך גולדשטיין למערת המכפלה, ופתח באש אל המתפללים בגבם, בשעת התפילה. הוא רוקן שלוש מחסניות, ורצח 29 גברים וילדים ופצע 125. כל אשמתם של הנרצחים היה היותם ערבים. גולדשטיין לא הסתפק בכך. הוא ניסה להכניס מחסנית רביעית ולהמשיך ברצח ההמוני, אלא שאז הסתערו עליו כמה מהמתפללים והרגו אותו. הדבר הטוב היחיד בפיגוע הזה, הוא שהמחבל לא יצא ממנו בחיים. גולדשטיין היה תלמידו המובהק של אבי אבות הטומאה, "הרב" כהנא שר"י ומורו ורבו של ראש הכנופייה איתמר בן גביר. המחבל היה המועמד מספר 3 ברשימתו של כהנא לכנסת. הוא עשה את המעשה כדי לממש את האידיאולוגיה הכהניסטית, את תורת הגזע הכהניסטית. ובמעשה הזה הוא הפך מושא להערצה בקרב הכהניסטים. בן גביר הוביל בכל שנה מצעדי הפחדה בפורים בחברון, כשרבים מן הצועדים, כולל הוא עצמו, התחפשו לגולדשטיין. בן גביר התחפש לגולדשטיין ועל התחפושת הוסיף את הכתובת "ברוך הגבר אשר יפתח באש." אגב, אשר יפתח בעתיד, כלומר גולדשטיין כבר עשה את שלו ובן גביר קורא לאחרים ללכת בדרכו. את הצעת הנישואין לאשתו, הציע בן גביר על קברו המשוקץ של המחבל. בסלון ביתו, לצד תמונתו של "הרב" שר"י, הוא תלה תמונה גדולה של המחבל, מעוטרת בכתובות המעלות על נס את המעשה הנפשע של המחבל.

ובשבוע שבו חל יום השנה לטבח הנורא, התפרסם ב"חדשות בן עזר" מאמר של ארנון איתיאל המהלל את בן גביר ומנסה לטהר את השרץ הכהניסטי בק"ן טעמים. איתיאל מתעלם לחלוטין מתורת הגזע הכהניסטית ומעברו העברייני האלים של בן גביר. כל מה שהוא כתב עליו, היה התבכיינות ביביסטית אופיינית על "השמאל" שרודף אותו כי הוא מזרחי ("שחור"), דתי, מתנחל ומשקפופר. וכידוע "השמאל" שונאים מזרחים וכו' ומסתבר שגם משקפיים. ולבסוף איתיאל משתפך בחנופה, "קבל חיבוק חזק מליכודניק שרוף, אוהב אותך מלא, אל תירא ואל תיחת."

בתור ליכודניק שרוף, האם מכיר איתיאל את האידיאולוגיה של ז'בוטינסקי ובגין? הרי היא היפוכה המוחלט של תורת הגזע הכהניסטית. הוא מתבכיין על "השמאל" שרודף את הכהניסט. תזכורת קטנה – השמאלן מנחם בגין שלח את כהנא למעצר מנהלי. השמאלן יצחק שמיר מעולם לא ספר את כהנא כאופציה לקואליציה, למרות שאיתו היה לו רוב, והלך לממשלת אחדות רוטציונית. בכל פעם ש"הרב" עלה לנבוח מעל במת הכנסת, קם יצחק שמיר ויצא בהפגנתיות מן המליאה, ואיתו כל הח"כים מהליכוד, מסיעות הימין ומהמפלגות החרדיות וכל סיעות השמאל. רק יו"ר הישיבה נאלץ להישאר לשמוע את הנאום. כל מפלגות הימין הצביעו בעד החוק האוסר על הכהניסטים לרוץ לכנסת – הליכוד, המפד"ל, התחיה, צומת, מורשה (של הרב השמאלני דרוקמן). גאולה כהן השמאלנית הגדירה את הכהניזם "כתם על ההיסטוריה של העם היהודי." עד לפני שנים אחדות, נתניהו השמאלן הצהיר חגיגית שלא יצרף את בן גביר לקואליציה. הוא ברח כמו מאש מכל ניסיון לתפוס אותם יחד בצילום אחד. איזו הידרדרות מוסרית וערכית של הליכוד, שהקים קואליציה עם הכנופייה הכהניסטית ומינה את ראש הכנופייה לשר ל"ביטחון" לאומני. והנה, מי שמגדיר את עצמו ליכודניק שרוף, משתין בקשת על האידיאולוגיה של הליכוד, על ההיסטוריה של הליכוד, על הערכים של הליכוד, על מורשת ז'בוטינסקי, בגין ושמיר, ומעלה על נס את הדוצ'ה התורן של הכנופייה הפשיסטית הגזענית הזאת. משפט אחד שכתב איתיאל זעזע אותי במיוחד. הוא כתב שקוד ההפעלה של בן גביר הוא היהדות. איזו עלילת דם נוראה על היהדות ועל העם היהודי. אין שום דבר יהודי בכהניזם. הכהניזם הוא מוטציה של היהדות. מוטציה גזענית פשיסטית חבלנית אפלה, המנוגדת ליהדות.

לב האידיאולוגיה של כהנא, היא פרשנותו לפסוק "לא תחנם" – אסור לגוי להיות בארץ ישראל. לכן, יש לגרש את כל הגויים מהארץ. איך? הסמל של הכהניזם הוא האגרוף. בכוח. אם יעלו לשלטון – יעמיסו אותם על רכבות ומשאיות והודרופ. עד אז, הם יציקו להם, יענו אותם, יתעללו בהם וירצחו בהם, כדי לדחוק את רגליהם. זה מה שעמד מאחורי הטבח במערת המכפלה, וזה מה שעמד מאחורי הטבח של בן אוליאל, רוצח התינוק ומשפחתו, וזה מה שעומד מאחורי הצתת כנסיות ויריקות בפניהם של כמרים בידי קו-קלוקס-קלאן הישראלי, בהנהגת שותפו הבכיר של בן גביר גופשטיין. זאת היהדות?! בור ועם הארץ. איתיאל מתבכיין על השנאה לבן גביר. אומר משהו אישי בנדון. אהוד בן עזר, מדי גיליון, טוען שאני שונא את נתניהו. אין לכך שחר. אין בי ולו גרם של שנאה לאיש. בעיני מי שסוגדים לנתניהו ורואים בו אלוהים, ביקורת על אלילם אינה יכולה להיות רציונלית, וכל ביקורת כזו מוגדרת כ"שנאה". אני מותח ביקורת על נתניהו, אני רואה בו ראש ממשלה כושל, אך איני שונא אותו כלל וכלל. את בן גביר, לעומת זאת, אני שונא. אני שונא אותו בכל ליבי. אני שונא אותו שנאת מוות. יהודי שאינו שונא את הכהניזם שכח מה זה להיות יהודי.

* חרג מסמכותו – שר החינוך חזר בו מהחלטתו לבטל את פרס ישראל, זולת הפרסים בתחום התקומה והגבורה האזרחית. פעמים אחדות הבעתי תקווה שכך הוא יעשה, ולא יאלץ את בג"ץ לכפות עליו את הטקס. השר חזר בו לאחר שהיועמ"שית הבהירה שלא תוכל להגן על עמדתו בבג"ץ. אין יועמ"ש שהיה נוהג אחרת. אף יועמ"ש לא היה מתבזה בהגנה על צעד הזוי, שברור שכל הרכב בג"ץ, אף אם יהיה על טהרת השופטים השמרנים ביותר, יפסול אותו פה אחד. כל מי שיקרא את תקנון פרס ישראל ייווכח שהשר חרג מסמכותו. אין לו כל סמכות להחליט על ביטול הפרס. נאמר בתקנון בפירוש שהפרס יינתן לאנשים שהצטיינו מאוד וקידמו את התחום באחד המקצועות המפורטים בתקנון. הסמכות של השר היא לקבוע בכל שנה, באיזה מבין המקצועות הללו יינתנו הפרסים. וגם הסמכות הזאת אינה מלאה – בתקנון כתוב במפורש כמה פרסים יוענקו בכל שנה ועל כך שצריכה להיות מחזוריות בין המקצועות, ובכל מקרה צריך להיות פרס בכל תחום ראשי המופיע בתקנון. "בשנים חגיגיות במיוחד בהיבט ממלכתי, או בשנים שיש להן משמעות מיוחדת ניתן להעניק פרסים נוספים." ניתן להוסיף, אסור לגרוע. ואכן, כך עשה השר קיש בתוספת הפרסים בקטגוריות התקומה והגבורה האזרחית, ועל כך הוא ראוי לשבח. אין לו סמכות לגרוע מן הפרסים הקיימים. ודאי שאין לו סמכות לבטל את כל הקטגוריות בשנה מסוימת. ולכן, כל בג"ץ בכל הרכב יבהיר לשר שהתקנון מחייב אותו ואין לו כל סמכות לפעול בניגוד לו, ולכן החלטתו בטלה ומבוטלת. בעיניי, נכון לפסול את ההחלטה הזאת מחוסר סבירות גם בלי קשר לכתוב בתקנון. מדובר בהתנקשות באחת המסורות הממלכתיות החשובות והיפות ביותר, הנהוגה זה 71 שנה. ביהדות לעתים מנהג הופך להלכה ולעתים ההלכה נסוגה בפני המנהג. רמיסה ברגל גסה של המנהג הממלכתי הטקסי, ללא כל סיבה סבירה ואם לדייק יותר – ממניעים זרים, ראויה להיפסל. אך, כאמור, במקרה דנן גם התקנון ברור, ואין ספק שהחלטתו של השר נעשתה בחוסר סמכות. טוב שהשר קיש התעשת וחסך מבג"ץ את הצורך לבטל את החלטתו.

* תקנון מעצבן – תקנון פרס ישראל הוא מסמך מעצבן, כי הוא אינו כתוב בעברית אלא במרב מיכאלית. שר החינוך מופיע פעמים רבות בתקנון. וכך זה נראה: "שר החינוך יחליט או שרת החינוך תחליט," "שר החינוך ימנה או שרת החינוך תמנה" וכך בכל מקום שנכתב על השר, וכן – "מי שנבחר כחתן הפרס רשאי או מי שנבחרה ככלת הפרס רשאית" וכן הלאה וכן הלאה, סרבול טרחני מעצבן. יש לנו שפה יפה כל כך. למה לקלקל?

* פרס ישראל לתקשורת – אחת הקטגוריות שבהן יוענק השנה פרס ישראל היא התקשורת. יו"ר הוועדה, יעקב אחימאיר, התפטר בעקבות החלטתו של קיש. ימונה יו"ר חדש, אולי אחד מחברי הוועדה. אין לי מושג האם הוועדה כבר הספיקה לבחור בחתן הפרס. לי יש שני מומלצים: בן דרור ימיני ואהוד יערי.

* ביבי לא אשם – כותרת עמוד השער של העיתון "אקונומיסט" – "ישראל לבד." בקרב גורמי המחאה הקיצוניים, קנאי 6 באוקטובר, זו ממש חגיגה. תצלום עמוד השער מופץ באופן ויראלי, עם האמירה שלפני 5.5 חודשים כל העולם עמד איתנו ובגלל ביבי עכשיו אנחנו לבד. כרגיל, אצל הקנאים, הכול מוחלט, הכול שחור-לבן, אין מורכבות. אבל מה לעשות? המציאות הרבה יותר מורכבת. אכן, חלה הדרדרות בתמיכה בישראל בחודשים האלה. אכן, יש לנתניהו חלק באחריות לכך. אך עיקר ההידרדרות אינה בעטיו ואם כן, בוודאי לא בשל מה שהם טוענים. הטבח ב-7 באוקטובר עורר בעולם המערבי שני סוגים של תגובות. תגובה אחת היתה התלהבות אדירה והשראה לפרץ האנטישמיות האיום והנורא מאז השואה. בכל העולם יש עלייה במאות אחוזים בתקריות האנטישמיות. יש מוקדים נוראים של אנטישמיות, כמו האוניברסיטאות בארה"ב וראינו את עדות הנשיאוֹת שלהן בבית הנבחרים. הטבח הביא להתפרצות נלהבת של סיסמאות "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי," כלומר מה שחמאס עשו לכם יום אחד בנגב המערבי – זה מה שצריך לעשות לכם כפתרון סופי מהים עד הנהר. השילוש הטמא של השמאל הרדיקלי, הימין הרדיקלי והקנאות האיסלמית התעורר בהתפרצות געשית של אנטישמיות חדשה וישנה.

התגובה השניי ה הייתה של הזדהות עם ישראל ועם העם היהודי, זעזוע כבד מהטבח ואמפתיה למדינה, שהותקפה ואזרחיה נרצחו, נחטפו ונאנסו באכזריות כזו. זו היתה תגובה בציבור ובקרב הנהגות המדינות במערב. היא באה לידי ביטוי, בין השאר, ברכבת אווירית של מנהיגי מדינות שעלו לרגל לישראל כדי להביע הזדהות, ובראשם הנשיא ביידן, שנאומי ההזדהות שלו ריגשו את כולנו ושהסיוע שלו עזר לנו מאוד.

איך איבדנו את ההזדהות הזאת? קל לומר "בגלל ביבי," אלא שמי שאומר זאת, צריך להצביע מה צריך היה להיעשות אחרת כדי לשמר את ההזדהות. אז הנה, זה מה שיכול היה לשמר את ההזדהות. אילו ישראל היתה מבליגה, מכילה את הטבח, לא יוצאת להתקפה וחמאס המנצח היה נשאר בשלטון על כל עזה ו"רק" "מטפטף" עלינו רקטות; וישראל היתה מודיעה ב-7 באוקטובר שהיא אינה רוצה מלחמה, רק שחררו את החטופים תמורת כל המחבלים שבידינו – במקרה הזה האהדה לישראל היתה נשמרת כמו שהיתה. מישהו מציע את זה? ישראל היתה חייבת לצאת למלחמת חורמה בחמאס, ואכן זו היתה עמדת העם כולו, גם במחיר אובדן התמיכה לישראל החלשה והמסכנה. אגב, האמפתיה לישראל המסכנה והעלובה לא היתה עומדת יציבה לטווח ארוך, כיוון שעוצמתה של ישראל היא תנאי הכרחי למעמדה הבינלאומי.

כיוון שיצאנו למלחמה בקונצנזוס מוחלט, וכל ראש ממשלה אחר היה מוציא אותנו למלחמה – השחיקה בתמיכה בנו ואובדן האהדה לנו היתה נגרמת תחת כל ראש ממשלה אחר. ולכן, הטענה הזאת נגד נתניהו אינה נכונה. טענה נוספת כלפי נתניהו, היא שאיבדנו את תמיכת העולם בשל ההתנגדות למדינה פלשתינאית, שאותה נתניהו מבטא. אבל הלקח מיספר 1 מהטבח הוא התנגדות להקמת מדינה פלשתינאית. רצועת עזה היא, למעשה, מדינה פלשתינאית עצמאית – מאז הסכם אוסלו על 90% מהשטח ומאז עקירת גוש קטיף על 100% מהשטח. ראינו מה המשמעות של שכנות עם מדינה פלשתינאית לאורך כל השנים הללו ובעיקר ב-7 באוקטובר. בין אוסלו ל"חומת מגן" גם שטחי הרש"פ ביו"ש היו, למעשה, מדינה פלשתינאית עצמאית, ואנו זוכרים היטב את משמעות השכנות עימה. ואם חלק מאיתנו שכחו, יש 1,500 משפחות שלא תשכחנה לעולם ו-1,500 קברים שאמורים להזכיר זאת לכולנו. ואם כך היה כאשר המדינה הפלשתינאית היתה רק בשטחי A ו-B, מזעזע לדמיין מדינה כזו על כל יו"ש, כאשר האזור הצפוף ביותר באוכלוסיה ישראלית, בין חדרה לגדרה, הוא "עוטף המדינה הפלשתינאית", גבולה של ישראל הוא כביש 6 ובחלק מהמקומות המרחק בין הגבול לים הוא קצת יותר ממחצית המרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו הטובחים ב-7 באוקטובר. ישראל אינה יכולה לוותר על חופש פעולה ביטחוני מלא בשטחי הרש"פ ביו"ש ובעזה, וזה לא יקרה אם תהיה מדינה פלשתינאית. מדינה פלשתינאית תהיה בעבור הפלשתינאים קרש הקפיצה להגשמת חזון "פרום ד'ה ריבר טו ד'ה סי – פלסטיין וויל בי בארי." נתניהו צודק כאשר הוא מתנגד למדינה פלשתינאית ומן הראוי שכולנו נתאחד סביב ההתנגדות הזאת, גם במחיר פגיעה ביחסי החוץ שלנו, כי האלטרנטיבה היא אובדן המדינה.

ואיפה בכל זאת אחריותו של נתניהו? באופן ניהול המלחמה, מאז עסקת החטופים והמעבר לשלב ג'. הדשדוש מאריך את המלחמה, דוחה את ההכרעה, מסכן את סיכויי הניצחון, מאריך את שבי החטופים, שוחק את הלכידות הלאומית, מעמיק את המשבר ההומניטרי ברצועה ומזמין לחצים מדיניים. למה הוא נוהג כך? בניגוד לטענות קנאי 6 באוקטובר, הוא לא מאריך את המלחמה כדי להנציח את שלטונו, כי הדשדוש פוגע בו פוליטית. הסיבה לכך היא חוסר יכולת העמידה שלו בלחץ האמריקאי, שהביא אותו להפסיק את הלוחמה העצימה, לשחרר את המילואים ולהוציא כמעט את כל הכוחות מעזה. כתוצאה מכך נבלמה התנופה, אך העימות עם ארה"ב רק החריף. כלומר, לא העמידה העיקשת שלו – המוצדקת נגד מדינה פלשתינאית והשגויה נגד שליטה אזרחית של הרש"פ הביאה לבידוד, אלא דווקא הכניעה שלו לדרישות האמריקאיות להורדת הילוך במלחמה. 

* בלי רפיח לא ננצח – אילו יצאנו למתקפת נגד מקדימה ומוטטנו את חמאס, לא היינו נהנים מתמיכת ארה"ב ומדינות המערב. אילו יצאנו למתקפת נגד מקדימה ומוטטנו את חמאס, היינו חוסכים את חייהם של 1,200 הנרצחים בשבעה באוקטובר, היינו חוסכים את הטבח בנשים, בילדים, בתינוקות בגברים, בזקנים ובחולים, היינו חוסכים את מעשי האונס וההתעללות המינית ההמוניים, היינו חוסכים את עריפת הראשים, היינו חוסכים חטיפת 240 הישראלים ובהם תינוקות, ילדים, נשים וזקנים, היינו חוסכים את מעשי הביזה, ההרס והצתת היישובים, היינו חוסכים את ההשפלה הלאומית של כיבוש חבל ארץ וכיבוש יישובים בידי מחבלים. ובמתקפת הנגד המקדימה, שהיינו בוחרים את עיתויה על פי מה שטוב לנו ובהפתעה גמורה לאוייב, היינו חוסכים חלק ניכר מחיי חיילינו שנפלו בקרבות. וככל שמתקפת הנגד המקדימה הייתה מוקדמת יותר, כך היינו חוסכים בשנות ירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית וסבבים חוזרים ונשנים וחסרי תכלית. יציאה למתקפה ללא תמיכת העולם בעייתית ביותר. אבל האם לא כדאי היה לחסוך את המחיר הנורא ששילמנו, גם במחיר עימות עם העולם, משבר עם ארה"ב וגינוי באו"ם?  לא עשינו זאת. חיכינו לטבח. ואחרי הטבח יצאנו למתקפה, בעיתוי שבו האוייב מוכן. אבל עשינו זאת בגיבוי בינלאומי נרחב. והנה, כעת ארה"ב ושאר המדינות שתמכו בנו, מפנות לנו עורף ולוחצות עלינו לעצור לפני הניצחון, ובלי למוטט את חמאס. כלומר, גם שילמנו את כל המחיר על הימנעות מיוזמה מקדימה, וכעת רוצים שנוותר על הניצחון. האם זה הגיוני?

אני קורא את הקמפיין של "הארץ" נגד הפעולה ברפיח. השוקניסטים המובהקים יוצאים נגד הפעולה כי הם מתנגדים לכל פעולה למען הגנת ישראל ולכל פגיעה באוייב הפלשתינאי. אבל גם הכותבים השפויים יותר מתנגדים לפעולה. חלקם בשם היחסים עם ארה"ב, עם יותר מקורטוב של סגידה לביידן, משיח צדקנו. חלקם באמצעות זיהוי הפעולה ברפיח עם נתניהו בניסיון לגרום לרל"ב להתנגד לפעולה. הקמפיין הזה מתעלם משאלת היסוד: האם ננצח במלחמה או ניתן לאוייב לנצח? השאלה הזאת מתמקדת כעת בשאלת רפיח. לסוגדים לביידן אני מציע לדבוק בביידן האותנטי, שבזעזוע אמיתי מהטבח הפגין ידידות אמת לישראל וגיבה את מלחמתה, ולא בביידן העסקן, שמשיקולי בחירות וחנופה לבייס הפסבדו-"פרוגרסיבי" במפלגה הדמוקרטית, יוצא נגד עמדתו בראשית המלחמה. ולרל"ב אני מציע לבחון את הדברים לגופו של עניין, ולא להיות תמונת ראי של החסידים השוטים של נתניהו, שתומכים בו על אוטומט. איני חשוד באהדה לנתניהו, אך תמיכתי או התנגדותי לכל צעד שלו היא עניינית. אני תומך בכל מעשה חיובי שלו. אם יחליט לצאת לפעולה ברפיח, אתמוך בהחלטתו, כי זה האינטרס הישראלי. אם יקבל רגליים קרות וימנע מן הפעולה ובעצם מהניצחון, אתנגד לו. אנו אוכלים עכשיו את הפירות של ההתנהלות השגויה שלנו במלחמה. במקום מתקפת פתיחה עוצמתית בשני ראשים, בעזה ובציר פילדלפי בואך רפיח, הזנחנו את הגזרה הדרומית. ומאז עסקת החטופים המלחמה מתנהלת בעצלתיים, בהססנות, בעיקר בשל הלחצים האמריקאיים. והתוצאה היא התמשכות המלחמה לאורך חודשים ואובדן התמיכה האמריקאית.

* סר הביטחון במר ביטחון.

* חמש שנים להכרה בגולן – לפני חמש שנים, ב-21 במרץ 2019, הכיר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בריבונות ישראל על הגולן. ההכרה הזאת היתה אחד הצעדים המדיניים הידידותיים ביותר של ארה"ב כלפי ישראל, לאורך כל שנות המדינה. הנשיא ביידן שנבחר אחריו לכהונה, כיבד את החלטתו של טראמפ והשאיר על כנה את ההכרה האמריקאית. גם זה ביטוי עילאי לידידות בין המדינות. אולם ההכרה בריבונותנו על הגולן נעשתה בצו נשיאותי, ובתור שכזו אפשר לבטל אותה בצו נשיאותי. ולכן, חשוב מאוד לעגן את ההכרה בחקיקה. ישראל נהנית מידידות רבה של רוב מוחלט בקרב המחוקקים משתי המפלגות. חשוב לפעול להשגת תמיכה דו-מפלגתית בחקיקה כזו ולקדם במהרה את קבלת החוק.

* ליגה אחרת – פוטין מגלגל את מתקפת הטרור של דאע"ש על אוקראינה, כדי להסיט ממנו ביקורת על מחדלים שאיפשרו את הטבח.

* אין חסינות – מה הרוסים חשבו? שאם יתמכו בחמאס ואיראן, יקבלו חסינות מהטרור האסלאמי?

* איום הקנאות האסלמית – אחת הקונספציות שהמערב שבוי בהן, היא הקונספציה על אודות "הציר השיעי הקיצוני" מול "הציר הסוני המתון". קונספציה שעיקרה היא ראיית איראן, המעצמה האזורית השיעית, כגורם הקיצוני שמסכן את האזור ואת העולם, ומכאן שהאיום הוא שיעי. אלא שהקונספציה הזאת, שכמו כל קונספציה מבוססת על המציאות, אך רואה אותה באופן חלקי בלבד, מתעלמת מעובדות רבות. למשל, מכך שחמאס והג'יהאד האסלמי, שהם ארגוני טרור סוני, נתמכים בידי איראן, מול האוייב המשותף. מכך שמקור האיום הפונדמנטליסטי הקנאי הוא דווקא סוני, מפלגת האחים המוסלמים, שראשיתה במצרים והוקמה כבר בשנות העשרים של המאה העשרים, לפני כמעט מאה שנה. מכך שקטר הסונית שותפה לאיראן בספונסריות של חמאס וגא"פ והיא תומכת גם בחיזבאללה השיעית. מכך שמשטר ארדואן הסוני הוא מקור כוח של חמאס לצד איראן השיעית. מכך שאל-קעאדה ודאע"ש הסוניות יצאו מסעודיה ונתמכו בידיה לאורך שנים.

על המערב להבין שהאסלם הקנאי הוא האיום על שלום העולם. האיחוד בין הקנאות הסונית והשיעית, עם כל היריבות העקובה מדם ביניהן, נגד האויב המשותף – ישראל, נכון לגבי המערב כולו. הפרד ומשול הוא עיקרון אסטרטגי חשוב, אבל לא תמיד הוא רלוונטי. לעתים הוא קונספציה שהדבקות בה מסתירה את התמונה האסטרטגית המלאה. המערב חייב להבין שחובתו להתגונן באופן אקטיבי מול האיום הקיומי, שאינו שיעי או סוני אלא הקנאות האסלמית כמכלול. 

* ביד הלשון: שיחות דיפלומטיות – קרן נויבך ראיינה את סולימן מסוואדה על המו"מ להחזרת החטופים. הוא פתח במילים "השיחות נמשכות," והיא הגיבה "השיחות נמשכות. יש שיר כזה. נדמה לי שהוא עסק במו"מ על הפסקת אש. עכשיו הוא שוב אקטואלי." שם השיר הוא "שיחות דיפלומטיות". אין זה שמו המקורי. שמו המקורי היה "שיחות לונדון-מוסקבה-פריס". כתב אותו נתן אלתרמן בטורו "רגעים" ב"הארץ", ב-18 ביולי 1939, עם התמשכות והתמרחות השיחות בניסיון לגבש גוש אנטי נאצי. כזכור, השיחות לא עלו יפה, ושבועות אחדים לאחר מכן נחתם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ההסכם הזכור לרע בין בריה"מ לגרמניה הנאצית.

ב-1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, בחודשים של המו"מ המתמשך להסדרי הפרדת כוחות בין ישראל למצרים ולאחר מכן בין ישראל לסוריה, הקליט אריק איינשטיין את השיר, בלחנו של מיקי גבריאלוב, תחת הכותרת "שיחות דיפלומטיות". השיר יצא לאור ב-20.5.74, 11 יום לפני חתימת ההסכם עם סוריה. הוא נכלל בתקליט המופת של אריק איינשטיין "סע לאט", שיצא בנובמבר 1974. ב-2003 נכלל השיר בכרך "הטור השביעי תש"ח", תחת השם "שיחות דיפלומטיות".

מתחילות השיחות, מתחילות, במלמול חרישי

עובר חודש אחד, השיחות נמשכות

עוברים שני חודשים, בראש חודש שלישי מודיעים:

בקרוב ימשכו השיחות, ימשכו השיחות

השיחות נמשכות, הנושא משתכח

ותועה בסיבכי השיחה התועה

מסביב לשיחות העולם משוחח

כי היו השיחות לשיחת השעה

(משיחים משיחות, שוחחים, שוחחות,

השיחה משוחחת, שוחחים, שוחחות,

השיחה סיכסכה, סיכסוכי סיכסוכות

אבל זהו נושא לשיחה מיוחדת ...)

משיחים השליחים, משיחים, בנסתר וגלוי

עוקב אחריהם העולם, עוקב לא לשווא

כי מצב העולם, זה הפעם תלוי

במצב השיחות הדנות במצב

בקרוב ימשכו השיחות, ימשכו השיחות

יש אומרים כי אסור עוד לשהות ולדחות

כי תבל עלי חוט-שערה מתנודדת

ובא הזמן לשנות את דרכי השיחות

אבל זהו נושא לשיחה מיוחדת...

(תודה לד"ר מרדכי נאור).

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

אהוד: אתה בטוח שיש לאנשים סבלנות לקרוא את דבריך, שחלקם חוזר על עצמו שוב ושוב? לא עולה על דעתך לקצר כדי שלא ידלגו עליך?

* * *

חזי רפופורט

מה חדש בארה"ב?

(שיחה עם עופר תמיר, ראש החטיבה הישראלית בפדרציה היהודית בדרום פלורידה)

"...היות חלק

מישות רחוקה –

ולא לדעת זאת"

( המשוררת אסתר ראב)

כיצד להשיב? הרי כולנו אוריינים הקוראים, או לפחות מציצים בכותרות, שלושה עיתונים, צורכים זמן טלוויזיה בשלל ערוצים ואח"כ מגבשים חמש דעות שונות. לכן בקשתי תשובה שונה בשיחה שערכתי עם עופר תמיר. עופר יליד פ"ת (1956), נשוי לדניס ואב לשתיים, בעברו תעשיין, מנהל קרנות נדל"ן וקרנות חוב, כמו כן היו"ר היוצא וכיום נשיא פרלמנט הריביירה המיתולוגי ופעיל חברתי. יזמתי את השיחה כיוון שתדיר העלה עופר בפורומים הישראליים בדרום פלורידה את נושא מעורבות והשתלבות הישראלים בחיי הקהילה היהודית בה אנו גרים.

ח"ר: מדוע הישראלים אינם תורמים? בנעוריי בחיפה המנדטורית בכל יום שישי שילשלנו מעות שנתנו לנו ההורים לקופסה הכחולה הקטנה של הקק"ל תוך שירת "את הקרן הקיימת –אדמתנו את גואלת." כאן, בארה"ב, החינוך לתרומה למען הכלל שונה. הוא מתחיל בגיל מאוד צעיר ונמשך ברצף לגיל מבוגר. דומני כי מלחמת 7 באוקטובר פתחה קצת את הכיסים. האמנם?

ע"ת: תרמו גם תרמו הרבה לפני! לאחרונה השתתפנו במפגש כללי בנושא האנטישמיות במהלכו הקרנו את הסרט "סופר-נובה" ונוכחתי שבקרב הקהילה הישראלית נעו אמות הסיפים. לאחר ארבע שנות פגישות חוזרות ונשנות עם ההסתדרות הציונית העולמית (כן, זו שנוסדה ע"י הרצל) סוכם על הקמת חטיבה ישראלית שתטפל בישראלים החיים בארה"ב ואם תרצה נרחיב על כך בהמשך.

ח"ר: בכמה ישראלים מדובר?

ע"ת: התשובה הרשמית היא שכמיליון ישראלים חיים ברחבי העולם. במילים אחרות 13-14% מאזרחי ישראל אינם מתגוררים דרך קבע במדינתם. מאידך 13% מתושבי ארה"ב היהודים הם ישראלים!

גורמים ישראלים רשמיים יודו ש"רק" 500,000 אזרחים חיים בחו"ל ( כי אינם רוצים שנדע מהם המספרים האמיתיים).

אז מהם המספרים האמיתיים?

750,000-800,000 בארה"ב

250,000 בשאר חלקי תבל

ח"ר: כשלעצמי, מעל יובל שנים כאן, מתרשם שכמיספר הישראלים המתגוררים כיום בארה"ב הוא מיספר הסיפורים שהביאו אותם הלום. איש איש ותרמיל סיפורו האישי. והנה חיי הקהילות, כלומר יהודים אמריקנים מקדמת דנא ומאידך יהודים ישראלים שהגיעו לצפון אמריקה מאז קום המדינה, מתנהלים בשני ערוצים נפרדים שעל פניו נראה שלעולם לא ייפגשו. אבל אתה, עופר תמיר, מוליך מין פיזיקה שמטרתה לקרב את שני הערוצים הללו לכדי מסלול אחד.

ע"ת: אמנם אנו פועלים בשני קווים מקבילים, אבל למה? הרי יש לנו את כל הסיבות להיות ביחד ולחזק איש את רעהו. ובכן, היו גורמים אינטרסנטיים בישראל הרשמית שדאגו שכך יהיה. זוכרים את יום-העצמאות שנת 1976 בו קרא יצחק רבין המנוח ל"יורדים" "נפולת של נמושות" ועוד "ברכות" ברוח זו כהנה וכהנה. ובכן, זה היה גם המסר של ישראל הרשמית לעולם היהודי בארה"ב: אל תתחברו אליהם. תישארו בקווים מקבילים. אין להם (ל"יורדים") סיבה להיות שם. כאשר הגיעו המהגרים היהודים מבריה"מ הפדרציה יצאה מגדרה לעזור: נפתחו בתי-ספר ובתי-כנסת בחינם מתוך תובנה שצריך לקלוט את הקהילה החדשה. הוא הדין בקהילות של יוצאי ארגנטינה, קובה וונצואלה. אבל כשבאו ישראלים נטרקה הדלת בפניהם במודע ובהשראת ישראל הרשמית: מקומכם אינו כאן. הרסתם לנו את הקונספט של "לשנה הבאה בירושלים" ועל כך נעניש אתכם. גם הקונסוליות הישראליות, למעט עניינים קונסולריים גרידא, לא הראו נכונות להתחבר אל קהילת הישראלים. נהפוך הוא: כשפנינו אליהם לשיתוף פעולה נאמר לנו: אנחנו פה כדי לתקשר עם האוונגליסטים, עם הלטינים ועם האפרו-אמריקנים. אתם, מבחינתנו, לא צריכים להיות פה.

אוקיי, אז זו התובנה של ישראל הרשמית, אבל מה בקשר ליהודי ארה"ב? הרי לכאורה אינם חייבים לקבל תכתיב התנהגותי. כאן נכנס לתמונה אלמנט התרומות אותן הזכרנו בתחילת שיחתנו, כי תגובת הישראלים היתה "הם אינם מעוניינים בנו אלא רק בכסף שלנו." וכך הפך הסיפור למושרש, מובנה ותשתיתי שהרחיב את אותם קווי הפרדה.

ח"ר: כשבאתי לשוחח איתך הנה מה שידעתי: מה שקרוי "פדרציה יהודית" הוא בעצם מצרף של 350 ארגונים יהודיים שונים ובחלקם משונים. אנחנו הישראלים מכירים מהשכלה כללית את מקצתם כגון בני-ברית, הג'וינט, הקונגרס היהודי האמריקני, הליגה נגד השמצה וג'יי סטריט.

ע"ת: אלו אירגונים רעיוניים שאינם נותנים מענה לצורכי הקהילה. הנושא בו אנו מתרכזים הוא THE JEWISH FEDERATIONS OF NORTH AMERICA גוף-על ל-144 פדרציות נפרדות ברחבי ארה"ב. חשוב לציין שהפדרציות הללו מאורגנות על בסיס קהילות הזקוקות לסיוע (ולא על בסיס מדינתי). למשל, בדרום-פלורידה ישנן 4 פדרציות, ופדרציות נוספות קיימות גם במרכז-פלורידה ובמערבה. כולן תרות אחרי משאבים כספיים כדי לספק שירותים לקהילותיהן. הם קוראים לזה "שינוע משאבים". אמנם במלחמה האחרונה (7 באוקטובר) ה-JFNA (כלל הפדרציות) גייס 800 מיליון דולר ומיאמי לבדה הרימה 30 מיליון דולר למען המאמץ המלחמתי הישראלי אבל אין זו המטרה המרכזית!

מטרת הפדרציה היא השקעה בחינוך ע"י תמיכה בבתי-ספר, בתי-כנסת, מצעד החיים בפולין, HIGH SCHOOL IN ISRAEL ותמיכה בתוכניות חינוך ציוניות. כל זה ע"י גיוס כספים מאלה שיש להם לטובת אלה שאין להם, הן בקרב הקהילה המקומית וגם עבור קהילות יהודיות נזקקות ברחבי העולם (דוגמת התמיכה בעליית יהודי אתיופיה והעלייה הרוסית). במקרה של קהילת מיאמי 40% מהמקורות מוקדשים לקהילות בעולם (28% מהן בישראל).

ח"ר: איך הגעת לפעילות הזו?

ע"ת: במרוצת 20 השנים האחרונות עודדתי ע"י אשתי דניס לתרום לחיבור בין הקהילה הישראלית למקומית. הישראלים אינם יודעים כיצד לחיות בגלות. תובנה זו היתה אמורה להביא אותנו להשתמש בניסיונם של אלה שכן יודעים כיצד לעשות זאת. זה לא קרה בגלל הסיבות שציינתי קודם, אבל חשתי שזה חיבור מתבקש, חיבור אסטרטגי שמשפיע הן על הקהילה הישראלית והן על זו היהודית ובעקיפין על מדינת-ישראל. אחרי שאנחנו הישראלים הגענו למסקנה שהחיבור הזה מתבקש נותר לנו לשכנע גם את הצד השני (קרי הפדרציות). הפדרציות מבינות היטב במיספרים (למען אותו "שינוע משאבים" קריטי) לכן בכל עשור הן מקיימות מפקד סטטיסטי הכרוך בעלויות ובמאמצים כבירים. מטרת המפקד היא לאמוד נכונה את ממדי הקהילה ומגמותיה הדמוגרפיות על מנת להעניק לה שירות טוב יותר.

המפקד האחרון נערך בשנת 2014 וממנו הופקו מספר לקחים. ראשית, מקרב הגירת האוכלוסייה הבינלאומית הנכנסת לארה"ב, זו הישראלית צומחת הכי מהר.

 כאן נפל להם האסימון:

 1) קיים כאן משאב כספי פוטנציאלי שאינו מנוצל.

 2) קיימת כאן קהילה שאינה מקבלת שירות כלשהו.

 המימצאים הללו הביאו את הפדרציה להקים "קבוצת חשיבה" לדיון בנושא אליה הוזמנה לראשונה מנהיגות הקהילה הישראלית לפגישה עם מנהיגות הקהילה האמריקנית.

ח"ר: מי זו "מנהיגות הקהילה הישראלית"?

ע"ת: כאן נכנס לתמונה "הפרלמנט הישראלי" של דרום פלורידה שהוקם לפני 19 שנה. כבר אמרנו "הישראלים אינם יודעים לחיות בגלות" ומאידך הקהילה המקומית, בהשראת ממשלת ישראל, מקיאה אותם. לכן יזמו אמנון גרשוני ובועז טפר את הקמת "הפרלמנט הישראלי" כמענה חברתי ו"תחליף" לבית-הכנסת. אותה "קבוצת חשיבה" של הפדרציה זיהתה בפרלמנט נציגות ישראלית אוטנטית וזימנה מפגשים משותפים שהתפרסו על פני 6 חודשים שבסופם שורטט מתווה למפת-דרכים לחיבור בין שתי הקהילות.

כצעד ראשון הוקם שבט "צופים" חדש, שבט "ברק", במימון הפדרציה בסכום ראשוני של $60,000 לצורכי הקמה ומימון תקציבי שוטף בסך $10,000 לשנה, סכם שיותר מהוכפל לאחרונה ל-$25,000 בשנה. התחייבות זו מצד הפדרציה היתה נקודת המפנה ביחסים. 180 משפחות כבר חברו לשבט "ברק". הצלחה מסחררת שכבר הולידה הרבה חיילים בודדים. מתוך 24 שבטי "צופים" בארה"ב שבט "ברק" הוא היחיד שממומן ע"י הפדרציה. הצלחה זו הובילה במישרין  לפתיחת תכנית "ניצנים" עבור ילדים טרום-צופים, כלומר עד גיל 8 עבור ילדי-ישראלים וילדים מקומיים, תכנית הממתינה עדיין לתקצוב (שבוא יבוא). כך נפתחה הדרך להקמת "החטיבה הישראלית" בפדרציה היהודית של מיאמי שהפכה גם לחוט המקשר בין ישראל וצרכיה לפדרציה. זו החטיבה היחידה בין 144 פדרציות.

זהSTART UP  שגם אחרי 4 שנות פעילות עדיין טעון טיפוח יומיומי. המטרה העליונה היא לשכפל את חטיבת מיאמי לכל הפדרציות בארה"ב. ובכך ליצור כוח גדול יותר שבעקיפין גם יסייע לחיזוק מדינת ישראל. נכון להיום יש לנו 200 תורמים ישראלים לפדרציה, מיספר שרק יעלה ככל שמיגוון השירותים לקהילה יתרחב.

ח"ר: עופר, השתמשת פעמיים במושג "הישראלים אינם יודעים לחיות בגלות." למה הכוונה?

ע"ת: מרבית הישראלים המגיעים לצפון אמריקה חונכו בארץ, שירתו בצה"ל ואינם מבינים את משמעות מקומו המרכזי של בית-הכנסת בחיי הקהילה. הישראלי שזה מקרוב בא מרגיש בנוח בתוך עצמו אבל סיפורו עובר שינוי כשהוא וזוגתו מקימים משפחה ומביאים ילדים לעולם, אותם הם שולחים לבתי-הספר הציבוריים החינמיים. זה שאתה שולח אותם בקיץ לנגב חומוס עם סבא וסבתא בישראל לא יהפוך אותם לציונים. חינוך מוקדם ראוי חיוני על מנת לגדל דור שני ושלישי לציונות. נושא זה מחלחל עתה בקרב הקהילה הישראלית לעומקה עד כדי כך שברבים מבתי הכנסת 50% מהחברים הם ישראלים השמים דגש על הצד החינוכי יותר מאשר על הפן הדתי ומרגישים חובה לרתום את הילד לתוכניות כמו HIGH SCHOOL IN ISRAEL כדי להשאיר אותו של אותה סקלה. לצורך זה מעניקה הפדרציה הרבה מלגות.

ח"ר: כיצד משפיעה ההתבוללות על גורל דור ההמשך?

ע"ת: אחוז ההתבוללות בקרב הישראלים הוא עצום: 71% (לעומת 61% בקרב יהדות ארה"ב ההיסטורית מתוכם 16% במיאמי). זו גם הסיבה מדוע מיספרם האבסולוטי של היהודים סטטי בהשוואה לגידול המשמעותי בישראל. מיספרים אלה מדגישים את חשיבות החינוך הציוני המוקדם ולכן החטיבה הישראלית בפדרציה יזמה:

* קורסי-מנהיגות להענקת מידע על הקהילה, מטרותיה ופעילויותיה. ההשפעה על המשתתפים בקורסים הללו מהממת ומתבטאת בהבנת הזירה ובתרומות כספיות מתוך הכרה.

*MENTORSHIP  לצעירים כאשר ה-MENTOR לרשותך 24/7.

* הקמת חוגי "דיזנגוף 305" לצעירים מבטיחים עם מפגשים חודשיים בנושאים המעניינים אותם אבל בתוספת מנה הגונה של ציונות. אלה דור העתיד של התורמים שלנו.

ח"ר: כיצד משפיעה הפוליטיקה בארה"ב על העשייה החברתית של הפדרציה?

ע"ת: עובדה סטטיסטית ידועה כי 64-73% מהיהודים בארה"ב מצביעים עבור מועמדי המפלגה הדמוקרטית. הסיבות לכך היסטוריות. אנו מכירים בזכות הפרט לדעותיו הפוליטיות אולם כדי לשמר את הקהילה אנו מתרחקים מפלגנות רעיונית/פוליטית לטובת המטרה הגדולה של עשייה חברתית.

ח"ר: כיצד אתה מסכם את שיחתנו?

ע"ת: אחרי 85 שנות פדרציה בפלורידה מטוטלת ההיסטוריה נעה לכיוון של פיוס ואחדות. אירועי ה-7 באוקטובר גרמו לשינוי בתפיסת העולם של הפדרציה מ"תיקון עולם" למהלך מבורך של תיקון עצמי.

ומעבר לחלקנו בפדרציה כשאנו נפגשים בקונגרס אומרים לנו, הישראלים, אתם לא נטל. אתם נכס!

הביא לדפוס המראיין חזי רפופורט, חבר "הפרלמנט הישראלי" בבוקה-ראטון, פלורידה, ומנחה החוג להיסטוריה.

* * *

שמעון גרובר

"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כ"ג ט') – עד ש... "תמות נפשי עם פלישתים" (שופטים ט"ז ל')

הולכים ומתרבים הסימנים שכול הארצות ה"נאורות"-ידידותיות החליטו ללמד את ישראל לקח בגלל שהיא מסרבת להיכנע לתכתיביהן.

כול הארצות ה"נאורות"-ידידותיות והלוא-ידידותיות שכחו במהירות את הזוועות המפלצתיות שנעשו בעוטף עזה ב-7 באוקטובר, והזילו דמעות תנין על גורל תושבי רצועת עזה, שחלקם השתתפו בזוועות הללו, ואפילו החזיקו בשבי את החטופים שחטפו.

ארצות הברית, הידידה הגדולה, שלאחר ה-7 באוקטובר תמכה בנו מדינית וצבאית, החלה לאיים עלינו שלא נתקוף את רפיח; ובעקבותיה עושות זאת כול הארצות ה"נאורות", וכול הארצות הידועות כאנטי ישראליות. לאחר שראש הממשלה הכריז כי הקרב על רפיח יתקיים עם ובלי הסכמת ארצות הברית, החלו הארצות הללו באיומים שלא יספקו אמצעי לחימה לישראל. סביר להניח שאם ישראל תתעלם מהאיומים הללו, אז הצעד הבא יהיה סנקציות כלכליות—ישראל לא תוכל לייבא ולייצא אליהן. לאחר מכן יוחזרו השגרירים, ולבסוף חרם ונידוי כללי.

בעקבות האנטי-ישראליות הולכת ומתגברת האנטישמיות. התגרויות, איומים, חבלות וכול מיניי מעשי פשע נגד יהודים מתבצעים בכול העולם. היהודים הפכו לשעיר לעזאזל בינלאומי.

כתוצאה מכך, כשניצני השואה על יהדות העולם יבואו לידי ביטוי בצורת חוקים אנטי-יהודיים ואנטי-ישראליים, ומדינת ישראל תותקף בכול יום על ידי עשרות אלפי רקטות לבנוניות, סוריות, עיראקיות, איראניות ותימניות, בעוד שכול העולם רואה, שומע ולא נוקף אצבע למניעת ההתקפות הללו, או אז 9 הצוללות הישראליות, המפוזרות בכול האוקיינוסים, ישגרו את הרקטות הבין-יבשתיות בעלות ראשי חץ מימניים לעבר רחבי כדור הארץ, והכוכב שלנו יעלם מן היקום.

שמעון גרובר

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה

רמת השרון

האם יש מרטירים במקרא?

הרצאה עשירית בסדרה לשנת תשע"ח

המרצה – ד"ר משה גרנות

דיון בסיפורים: עקידת יצחק, רצפה בת איה, כרם נבות, ירמיה מול ההמון, אוריהו בן שמעיהו, דניאל וחבריו בגוב האריות.

טקסטים יחולקו למשתתפים

ההרצאה מתקיימת באולם המחתרת בבית יד לבנים

ביום ב' ,1.4.2024 בשעה 17.30

שימו לב, בבקשה, למועד ההרצאה

הכניסה חופשית

* * *

עדינה בר-אל

ספר לתרבותניקים ולא רק

על הספר: "תרבות ופנאי בפיתוח הקהילה:

 מהלכה למעשה בחמישה שלבים"

מיכל כהן סדיקלר, 2024

החשיבות של צריכת תרבות וניצול הפנאי לצורך הרחבת הנפש ידועה לכול. הוסיפו לזה את החיים בקהילה, שמגבירים את תחושת השייכות של האדם למקום בו הוא חי ולאנשים מסביבו, ותקבלו הנאה צרופה.

בדרך כלל, כאשר חיים בקהילה – וזה יכול להיות מושב, קיבוץ, שכונה עירונית, קבוצת חברים מן העבר – יש תמיד "משוגע לדבר" שמניע את כל המפגשים והאירועים וקובע את התכנים. אבל אם רוצים לשתף קהילה גדולה באופן שיטתי ובהתמדה, יש צורך באדם מקצועי שיעשה זאת.

למיכל כהן סדיקלר ממושב שורש יש ניסיון רב בהפקת אירועים, ארגון מיזמים קהילתיים וכן בייעוץ והנחיה בתחום החינוך הבלתי פורמלי, התרבות והפנאי וליווי קהילות לצמיחה חברתית. (ראו את הכתבה: "תרבות יוצרת קהילה", קו למושב, גיליון 1226, 24.3.2022).

עתה היא העלתה על הכתב את "תורתה", הכוללת פירוט של כל מה שצריך מי שפועל בקרב קהילה, החל מחקר האוכלוסייה, תכנון והגדרת המטרות,  שלבים פרוצדורליים לבחירת המקום, קביעת תפקידי האנשים. המשך בביצוע התוכנית וסיום בהפקת לקחים. מובן שיש בספר הצעות נושאים שונים לפעילויות, ביניהם אירועים כלל קהילתיים ואירועים לפלח מסוים של הקהילה.

למי מיועד הספר? הרשימה ארוכה: "מנהלים ורכזים בתחומי התרבות, הנוער, הקהילה, הספורט, הגיל השלישי, ההעשרה, הפנאי, החוגים, החינוך המשלים (החינוך הבלתי פורמלי); נציגי ועדות קהילתיות רלוונטיות הפועלות בשגרה ובחירום; רכזים חינוכיים בבתי הספר ובגני הילדים; עובדי נוער בקהילה ובתנועות הנוער; עובדי רווחה ואיכות חיים; עובדים במחלקות משאבי אנוש; עובדים סוציאליים קהילתיים; העוסקים בפיתוח ובינוי קהילה; יועצים ארגוניים; עובדי ציבור; פעילים ומתנדבים." (עמ' 17).

מהלכה למעשה

כל הנזכרים לעיל הם פעילים, מארגנים אירועים ומפגשים בקהילות, אם בהתנדבות ואם בשכר. אבל הספר מתאים לכול, כיוון שלפני כל העצות המעשיות מעלה כהן סדיקלר את "ההלכה", כלומר: תאוריות והגדרות מעניינות בנושאי תרבות, פנאי והשתלבות בקהילה.

לדוגמא בנושא הפנאי. יש בספר הגדרות למושג "פנאי", ההיסטוריה של הפנאי, חשיבות הפנאי ודרכים לביטויו. כמו כן יש כאן נתונים ומאפיינים דמוגרפיים של תרבות הפנאי בישראל, ומחקרים שנערכו הן על הנוער בשעות הפנאי והן על הגיל השלישי בפנאי. כך גם בנושאים תַּרְבּוּת  ו-קהילה. ניתן למצוא מידע עשיר כגון: מהי קהילה? גורמים קהילתיים המשפיעים על תרבות הפנאי? מהי קהילה דיגיטלית ועוד ועוד.

בתחום היישום יש פירוט רב של תכנון אסטרטגי, קביעת יעדים ומטרות על פי אוכלוסיות היעד השונות – הגיל השלישי, הגיל הרך ובני נוער. יש כאן הדרכה לתכנון תקציב, לארגון מקום האירוע, הצעות לנושאים שנתיים, לחגים ועוד. מחברת הספר מציינת כיצד כותבים הסכמים עם ספקים ואומנים,  כיצד לדאוג לביטוח, כולל הטפסים הרלוונטיים!

ולסיום, בהצהרת ה"אני מאמין" של כהן סדיקלר, היא כותבת על פי ניסיונה רב השנים: "פעילויות תרבות בקהילה יָצְרוּ מרקם אנושי והוויה משותפת גם ביישובים שלא האמינו בחיי קהילה, ואף טענו שאי אפשר להתגבר על מורשת פילוג רבת שנים, על שוני בין עדות ותרבויות ממזרח ומערב ועל השסעים העמוקים שנפערו בין חמולות משפחתיות. [...] המציאות הוכיחה כי פעילות קהילתית שהביאה את התושבים למפגשים פיזיים, נמשכה בשיח בלתי אמצעי וביצירה של ממשקים רבים שפיתחו דינמיקה חיובית וצמיחה בקהילות משוסעות." והיא קובעת: "המפגש החוויתי והתרבותי שנוצר בין התושבים מחזק את הקשרים האישיים ביניהם, כמו גם את ההערכה והקשר של הפרט לקהילה ולמקום."

עדינה בר-אל

* נדפס ב"קו למושב", גיליון 1326, 21.3.2024.

* * *

יהדות מרוקו ב-1950 לפני יציאתה ועלייתה לישראל

הקדמה מאת משה ברק, גבת

[פורסם ב"חדשות בן עזר" 440 מיום 30.4.2009]

הייתי שליח הסוכנות היהודית במרוקו בשנת 1950, עוד לפני "יציאת מרוקו" של יהודי המדינה. הקהילה בת 220 אלף הנפש היתה עדיין שם. רק כמה אלפים כבר עלו לארץ, חלקם חברי תנועות הנוער הציוניות, והאחרים ילדים ונוער מצוקה, שהקהילה וההורים מצאו להם פיתרון לחיים בכבוד, במסגרות החינוכיות, בישובים השונים בישראל.

כיום, כאשר בנֵי ונכדי העולים משנות ה-50 מזכירים את קהילת מרוקו, היא מתוארת בגאווה תרבותית כ"גן עדן עלי אדמות", ממנו נאלצו להתנתק, עם העלייה הציונית לישראל. תיאור זה בא ליצור רקע לסיפור "הקיפוח" שקופחו עולי מרוקו כשנקלטו בישראל. אך רצה הגורל, ובאותה שנה ביקרו במרוקו שני עיתונאים ישראליים:

פולה אפנשלאק כתבת "על המשמר", שפירסמה עשר כתבות על ביקורה, בניתוח סוציאליסטי חילוני לטוב ולרע.

אליעזר ויזל ששרד את השואה ברומניה [נולד ב-1928 בעיר סיגט בטרנסילבניה שסופחה בימי המלחמה להונגריה הנאצית], ולמד בצרפת, ומאחד שידע עברית, עבד לפרנסתו ככתב "ידיעות אחרונות" בפריז. הוא ביקר במרוקו אחרי פולה, ופירסם בעיתונו חמש כתבות, על מה שראה ושמע שם, מטנג'יר בצפון ועד הסהרה.

הכתבות נשכחו. עובדה היא שהן כמעט לא נזכרות במחקרים ובשיח הציבורי.

אני נשארתי מעין "שומר הגחלת", כמי שפגש את שני העיתונאים כשביקרו בקזבלנקה. צילמתי את כל חמש-עשרה הכתבות, והן שמורות אצלי. ניתן למצוא בארכיון "ידיעות אחרונות" את רשימותיו של אליעזר ויזל וכן בעוד מיספר קטן של ספריות. אך קשה לצלם אותן, בשל בלאי הנייר.

כתבותיה של פולה אפנשלאק, הנרחבות יותר מאלה של אליעזר ויזל, כמעט שאינן בנמצא. הכרך של "על המשמר" משנת 1950 בספרייה הלאומית בירושלים – חסר. נדמה לי שרק בארכיון "יד יערי" ואולי גם ב"יד טבנקין" ניתן למצוא אותן.

כמי שפעל בקהילת מרוקו לפני עלייתה לארץ, היא לא זכורה לי כל כך זוהרת, אם לא גרוע מזה. ומכיוון שאני חושב כי העלייה לארץ שיפרה בממדי ענק את רמת חיי בני הקהילה, החלטתי להביא לידיעת הציבור את התיעוד של שני העיתונאים, המספרים ומנתחים את מה שראו לפני שהקהילה יצאה ממרוקו לארץ-ישראל ולצרפת.

יש לזכור שעיתונאים אלה היו חסרי פניות. אליעזר ויזל אפילו לא גר בארץ, ולא היה חבר מפלגה (אשכנזית!) בה.

החלטתי להתחיל בחמש הכתבות של אליעזר ויזל, כי הן קצרות יותר, וגם מפני שאותו אליעזר "הפך" ברבות השנים ל"אלי ויזל" הסופר בעל פרס נובל לשלום!

כתבה ראשונה:

 "בסמטאות קזבלנקה האפלות"

"ידיעות אחרונות" 10 בנובמבר 1950

ב"רובע הנשים" – אלפיים יפהפיות צמאות לאהבה,

ובגטו היהודי – ארבעים אלף יהודים רעבים ללחם

מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד

בטרם אגש לספר על קזבלנקה, גלות הגלויות, על הגיהינום התחתון ששמו "מלאח", אקדיש שורות מעטות ל"עיר הנשים". אמרתי "עיר הנשים", כי לא רציתי להיות גס מדי, כי שמו המדויק של המקום הוא : הרבע המיוחד (le quartier réservé), כלומר: רובע הנשים המושחתות. יצאנו לשם בלוויית אנשים מקומיים להורות ולהסביר לנו את הדרך, ותודות להם יכולנו לטייל בפנים בתור צופים. בלעדיהם איני יודע כיצד היינו יוצאים משם.

שוטרים ופרוצות

הרובע נמצא כמעט מחוץ לעיר, בהמשך ל"מדינה" (הרובע הערבי). נכנסים דרך שער בשם "שער דמשק". קבוצות-קבוצות שוטרים עומדים בו ושומרים על הסדר. מתפקידם גם למנוע מתושבות העיר לצאת את השער. המחזה שמחכה לך בפנים – נורא ואיום! מיד בהיכנסך נטפלות בך – כעקרבים – עשרות יפהפיות ואינך יכול להיפטר מהן. מושכות אותך, מנסות להכריחך בכוח ללכת איתן ואוי ואבוי באם תראה סימני-התנגדות. הן תקרענה אותך לגזרים. לא תצא חיים מידיהן. אלפיים נשים מתגוררים ברובע זה, כולן נתפסו בשעת "עבודתן" בסמטאות העיר. כדי למנוע מחלות הקימה המשטרה בכל עיר גדולה רובע כזה וכל הנשים שהראו נטיות למקצוע, הושמו בו. מבפנים הכול מותר להן, הן בביתן. אך מבחוץ – כף רגלן לא תדרוך. כמצורעים הוצאו אף הן מהמחנה.

"יש גם יהודיות ביניהן"

המחזה מבפנים – לא יתואר במילים אנושיות. מחזה מזעזע בריאליות שלו. אך נכנסנו ומיד רציתי לברוח משם, להימלט, אבל – מאוחר מדי, כבר סבוני יפהפיות כדבורים... "יש גם יהודיות ביניהן," אמר לי אחד ממלווינו. "אתם מעוניינים לראותן?"

לא. להערב – זה מספיק. בכלל, זה יספיק בהחלט, גם לעתיד. מכאן ולהבא אשתדל לכבוש את יצר הסקרנות שלי ולא לסור למקומות כאלה. כפי שאמרתי: הצלחנו לצאת בנס-מן-השמיים. אחד מחבריי נתן ל"חברה" שלו מאה-מאתיים פרנק כתשלום-שחרור. אבל, זה לא הספיק כנראה. כי התחילה מרביצה בו מכות ולקרוא אחריו: "יהודי!" ואלמלא המשטרה שהופיעה מיד והרחיקה את החצופה (תרתי משמע), איני יודע מה היה גורלו של ידידי המסכן... יצאנו החוצה ובירכנו ברכת הגומל...

מלאח – חלום בלהות

 כותב אני שורות אלה בבית קפה נידח שבמלאח (mellah) (גטו יהודי), כשאני מנסה בכל כוחות נפשי לשכנע עצמי כי תמונת-אימים זו המתגלה לעיניי אינה נכונה; כי כל זה אינו קיים במציאות; שהמלאח אינו אלא פרי דמיון אכזרי וחולני או סרט או חלום בלהות. אולם – איני יכול... אני רוצה לא להאמין למראה עיניי, אבל כשמבטי נופל על הילד הרזה והשחפני (tuberculeux) שמוליך את אביו העיוור ופושט יד לנדבות – איני יכול, ומוכרח להאמין.

קזבלנקה היא כמו כל עיר, עיר-הסתירות, כלומר: האורות והצללים, העושר והעוני מצויים בה בכיפה אחת.

אך כאן, הסתירות בולטות יותר וקיצוניות יותר בין שני העולמות – עולם העושר ועולם העוני – הוקמה חומת עץ גבוהה וענקית ששומרת כאילו לא לערבב את תחומי החיים. שלטים ומודעות צבעוניים מתנוססים על החומה: תשתו קוקה-קולה, טעמו מקוניאק מרטל, בואו כולכם לראות את השחקן המפורסם פלוני בסרט אלמוני, פרסומת למכוניות, שוקולדה ובתי שעשועים. מאחורי החומה: המלאח. הבה ניכנס למלאח, נעבור את השער ועולם חדש יתגלה לעינינו.

יהודים מסכנים

סימטאות צרות שאור השמש אינו מגיע אליהן, בתים לא בתים שריח עובש נודף מהם. זקנים עטורי-שיבה מתנועעים כצללי-צללים. רק כיפותיהם ובגדיהם השחורים – המעידים על אבל דורות – מבדילים אותם מן הערבים. נשים שמנות ועצובות העומדות על פתח ביתן מכיוון שביתן הוא הרחוב. וילדים המבקשים ממך לאכול היות והורים – שיוכלו לבקש מהם – אין להם... ועוד ועוד. תשאלו ודאי: כמה יהודים גרים כאן? ארבעים אלף. ואל תשתוממו על המקום שקטן הוא מכדי להכיל 40 אלף נפש. נכנסתי לאחד מבתי-המגורים. בית רעוע שעומד להתמוטט. בחדר קטן מתגוררות 12 נפשות. כן, שתי-עשרה. לא פחות ולפעמים יותר. לא ייאמן? ככה זה. ראיתי הרבה גיטאות בחיי. גיטאות בפולין וברומניה, גיטאות ומחנות-ריכוז בהונגריה ובגרמניה. אבל מחזה-זוועות כזה עובר כל גבול-דמיון. סבל כזה – לא ייתכן!

הנך מרגיש עצמך אשם; והנך מאשים את העולם כולו ואת עם ישראל בפרט שנתנו לענייני יהדות-צפון-אפריקה להתפתח בצורה כזו. הרי האמת ניתנה להיאמר: הזנחנו אותם, הפקרנו אותם, את אחינו דכאן, במשך מאות בשנים. ולמה? מדוע השקענו כוחות אדירים ועצומים בכל חלקי חבל שיהודים מצויים שם, ורק לא כאן?

(המשך יבוא)

כתבה שנייה:

"עוני, השפלה ופחד תמידי"

שליחנו המיוחד מסייר במושבות הנידחות של מרוקו – מחזות אימים מתגלים נגד עיניו

מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד

"ידיעות אחרונות" 19 בנובמבר 1950

משך שבוע ימים הייתי בנסיעות על-פני-מרוקו. ביקרתי במרקש, פז, מקנס, ורבאט. בקרתי ביישובי הרי האטלס ועוד – והנה את אשר ראיתי.

בקזבלנקה

"חדר", תשעים ילד יושבים על הרצפה, בחדר מלוכלך. הילדים יושבים ושרים לפי מנגינה מזרחית עתיקה ומלאת תוגה: "וידבר אלוקים אל משה לאמור..." חוזרים פסוק אחרי פסוק על כל משפט של המורה, מבלי להבין את תוכנו. כמכונות אבטומטיות. בתנועותיהם, פחד מהמורה או מהרצועה שבידו. ילדים קטנים, חמודים ומלוכלכים. יהודים קטנים. האם אכלו ארוחת בוקר? לא. רובם לא. רעבים הם ואינם מעזים, להגיד זאת. מפחדים. ועודני עומד צמוד לסף-החדר ואיני מוציא הגה מרוב התרגשות. כשילד בן 7 בערך, שחרחר, עם עיניים אפלות קם וניגש אלי:

"מה יש ילד?" שאלתיו ברוך.

"קחני מכאן."

"לאן?"

"אהיה חייל... אליך. לישראל. אלחם שם. אהיה חייל..."

אלמלא הייתי אני שם, המורה היה מרביץ בו ברצועה. ראיתי זאת בהבעת פניו. אך, הוא ראה אותי ונרתע. הוצאתי את הילד החוצה, דיברתי על ליבו, אמרתי שלא יעבור זמן רב ויעלוהו לארץ, ושם יקבל אוכל ובגדים וספרים.

"מתי?" שואל הילד.

שיקרתי לו: בעוד יום, בעוד שבוע, בעוד חודש. הוא חזר למקומו כמרוענן. אבל אני ידעתי שדיברתי שקר, וריחמתי על הילד האומלל. והרהרתי על כך שבקזבלנקה בלבד נמצאים 3,000 ילדים במצבו, בבתי-ניוון כאלה וכלום לא נעשה בעבורם, לא-כלום.

מחוץ לחומות, החיים מתנהלים כסדרם, אף החיים היהודיים, אוכלים שותים מתבוללים ושוכחים. עולמם של אלה – עולם אחר הוא.

במרקש

מרקש. עיר אכזוטית שמאתים וחמישים אלף תושבים בה, ביניהם כ-19,000 יהודים. רוב רובם של היהודים מתגורר במלאח שאינו נבדל מזה שבקזבלנקה, פרט שהוא מלוכלך ועני עוד יותר.

אני נכנס לאחד מבתי-המגורים. התמונה מוכרת לי מכבר: דחיקות עוני, חדר קטן וצר, דומה שחמשה אנשים לא יוכלו להיכנס בו. למעשה מתגוררים כאן 14 נפשות. האב, האם, בן בגיל 22 ואשתו הצעירה, בת בגיל 20, וילדים בגילאים שונים. תארו לכם את המצב! ואת מצבו של הזוג הצעיר ושל הילדים! ושל ההורים! בהיכנסך, כולם תולים בך עיני-תקווה, כאילו גואלם הינך. יזמינוך לכוס תה, יצחקו וישמחו לבואך. והם צוחקים. וצחוקם מזעזע וקורע לב. בפינה שוכב ילד. ילד חולה שחפת. פניו חיוורים כסיד. הוא ישן. כמה נחמד הוא כשישן! חיוך רך מרחף על פניו, התבוננתי בו שעה ארוכה, ויצאתי.

(המשך יבוא)

כתבה שלישית:

"כאן גרות 14 נפשות בחדר אחד"

כך חיים אחינו בני ישראל ברובע היהודים בערי מרוקו

מאת אליעזר ויזל, שליחנו המיוחד

"ידיעות אחרונות" 20 בנובמבר 1950

ישראל מילת הקסם

באחד היישובים הקטנים שבהרי האטלס, הגעתי אליו ביום האחרון לחג הסוכות, נכנסתי לבית-הכנסת. הוא מלא יהודים מוזרים, ואגדתיים. באו אליי בהכנעה ושאלוני מי אני ומאין אני.

"מישראל."

מילת קסם. פתאום סבוני כולם. הזקנים בירכו את ברכת "שהחיינו" על שזכו לראות, במו עיניהם, ישראלי. התחילו לשאול שאלות – באמצע התפילה! – ולספר את תולדותיהם. הם גרים בהרים בסביבה ערבית טהורה מזה דורות רבים. סיפרו על התרופפות הקשרים בינם ולבין הקהילות היהודיות. על אימתם בפני הערבים, על השפלתם, ועוד ועוד.

זקן עולה על הבמה, פותח את ארון הקודש, נושק את ספרי התורה ונושא נאום בעברית תנ"כית. נאום המיועד אליי.

"קחנו אדוני לארץ-ישראל הקדושה! קחנו נא! בנעורינו ובזקנינו נלך..."

ואודה, לא היה לי הכוח לומר להם כי טעות בידם לחשוב כי אני יכול לעשות משהו בעבורם. כי איני שליח הממשלה, ולא שליח הסוכנות, ולא שר העלייה. השליתי אותם, אמרתי להם יום גאולתם הולך ובא. שערי הארץ ייפתחו בקרוב וכו'.

רבי יעקב

חווייה עמוקה השאירה בליבי פגישתי עם רבי יעקב. הוא סגי-נהור. עוד מימי ילדותו איבד את אור עיניו. אבל תמורתו מצא אור אחר, אור טהור יותר, אור פנימי, אור הנשמה. תענוג לשוחח איתו. נעים לשמוע את קולו האדיב והשקט, אפילו מבלי להבין תוכן-דבריו. במבט ראשון רואים בו נפש עדינה ואצילה. הוא ידען להפליא. ממש גאון. בעל מקובל מפורסם ותלמיד חכם ובקי שיצא לו שם במרוקו. בכל שיחה הוא משלב דברי חז"ל ופסוקים מן התורה. כיצד ומתי למד כל זאת ? חידה ופלא הוא בעיניי.

"ספר לי על הארץ... על צפת... ועל ירושלים," מבקש הוא. "ספר..."

סיפרתי לו, על גבורתם של חיילינו. על אומץ ליבם של תושבי ירושלים ועל חוכמתם הנועזת של ילדינו, ועל הכותל שעודנו שומם.

"כן, כן," אומר הוא, "כזו ראיתיה..."

טהור וקדוש הוא.

סוחרי ירקות

ושוב בסמטאות המלאח המעופשות והמחרידות בלכלוכן. הנה ב"רחוב" הראשי. ה"סוחרים בזעיר-אנפין" יושבים להם בחנותם – שהיא כארבע אמות – ומחכים בסבלנות מדהימה לקונה. הסחורה שלהם? חמשת בצלים, שישה משמשים, קומץ שום ועוד דברי מזון פעוטים. שאל אחד מהם ממה הוא מתקיים והוא יענה לך מניה ובייה:

"מהחנות שלי..."

"אתה רוצה לעלות ארצה?"

"ודאי שאני רוצה."

"ומה תעשה שם?"

"את אשר עשיתי כאן. אעסוק במסחר..."

הוא "סוחר". ורוצה להישאר סוחר גם שם. אני לא מבין כיצד מתקיים מסחורותיו... שביחד לא שוות לירה אחת.

וסוחרי זהב

וכאן בצד ימין, חנויות הזהב. מסחר הזהב במרוקו נמצא כולו בידיים יהודיות. יהודים אלה נחשבים כאמידים. רובם טובי לב. עוזרים ומוכנים לעזור. לעני לב טוב אומרים.

בוץ, אשפה וסירחון בכל מקום. ילדים ערומים למחצה וערומים לגמרי; רעבים, חולים, ילדים שחפנים. זהו המלאח. נס הוא שעד כה לא פרצה מגפה בקרב היהודים. לכלוך, מחלות עור, מחסור במים – ובכל זאת חיים. השאלה היא: כיצד חיים?

מצב הדיור מבהיל. צפיפות איומה... משפחות בנות 12-14 נפשות בחדר בגודל 3x3 מטרים. והבתים? חורבות ומפולות – פחד לחשוב שבני אדם גרים וחיים בהם.

אבל היהודים במלאח כאילו אינם חושבים על כך. כצללים הם נראים בעיניי. הולכים, מתנועעים הנה והנה, מבלי לדעת מה הם עושים. לא חושבים. הרגליים הולכות, העיניים מביטות רחוק-רחוק, והפה ממלמל משהו לא מובן לי.

(המשך יבוא)

כתבה רביעית:

 "סילביה עזבה את בית הוריה

...וכמוה רבים אחרים השואפים למצוא תוכן חדש לחייהם"

מאת שליחנו המיוחד אליעזר ויזל

"ידיעות אחרונות" 21 בנובמבר 1950

לספר על היהודים העשירים שבמרוקו לא כדאי בעצם. דומים הם לכל העשירים שבעולם. בקזבלנקה למשל, מתגוררים כיום קרוב לשמונים אלף יהודים. מהם 40 אלף אשר גוססים בין חומות המלאח. היתר – יצאו את הגטו על מנת להיכנס לבתים יפים, לחיים חדשים, למעגל קיום חדש.

האם קיים קשר כלשהו בין יהודי העיר לאחיהם האומללים? לא. אין כל קשר. אומרים: יהודים בני רחמנים הם. שקר וכזב. כאן ראיתי זאת. היהודים העשירים מתחמקים. עזרה לעניים? למה? "האם הם אינם יכולים לעבוד כמונו בכדי להרוויח כסף?" אני הייתי אומר שיהודי המלאח אינם מסוגלים ואינם יודעים לשקר, לחנוף ולגנוב – ולכן נשארים הם עניים. אילו למדו כיצד להשתמש בחרב השקר, גם הם היו מתעשרים מהר... יהודים בני רחמנים? לא. אכזרים הם ושפלי-רוח. יהודי אשר גר בעיר, רק לעיתים רחוקות מאוד ישים פעמיו למלאח. ולמה זה שאלתי?

עניים שהתעשרו

פשוט מאוד: כל היהודים, כאן, היו פעם תושבי המלאח. כולם היו פעם עניים. כוכבם של העשירים עלה במלחמת העולם האחרונה. ובהגיע הכסף לכיסם, ניתקו כל קשריהם עם המלאח. עם העבר שלהם. יצאו את הרובע היהודי ונכנסו לחווילות מפוארות.

תשאל ודאי האם קיימים מוסדות צדקה שונים המגישים עזרה לנצרכים? כן. קיימים מוסדות כאלה. הקהילה (המחלקת 200 מנות מרק מדי יום ביומו להמון עניים בן אלפיים איש), אם הבנים (עזרה לילדים ולתינוקות), עזרה (לנוער) וכו' וכו'. אבל כל זה אינו אלא טיפה לתוך הים. מהתמיכה שמקבלים אי-אפשר למות, אולם אי-אפשר גם לחיות... והממדים קטנים מדי.

דרושה עזרה

נחוצה עזרה מקיפה ונרחבת. דרושים כאן בתי מגורים חדשים ונקיים, בתי חולים לרבבות החולים (גרענת, [טרכומה] שחין, שחפת) שבין היהודים במלאח. נחוץ שהעשירים יתרמו קצת כסף. אך הם אינם נותנים. או: אינם נותנים במידה שצריך. נותנים פעם לשבוע כמה מאות פרנק, סכום זעום שבמקום לחסל את העוני, מעודד אותו.

הנוער

מה טיבו של הנוער היהודי בצפון-אפריקה ?

ראיתי כאן נוער בריא ותוסס, הנמצא במסגרת תנועות הנוער השונות, כגון "הבונים", "דרור", "הנוער הציוני", "הצופים" וכו'. ביקרתי במועדוני-הנוער ומצאתי צעירים וצעירות רוקדים ריקודים ישראליים, שרים שירים עבריים, וחיים חיי נוער והכשרה. שוחחתי ארוכות עם המדריכים הישראלים, ז'ק, יוסף, אלכסנדר ועוד. בחורים מצויינים. עובדים ועושים את עבודתם החשובה במסגרת הראויה לשבח. כי, נחוצה מסירות גדולה כדי לעבוד עם נוער בצפון אפריקה. הנוער אשר נמצא בידיהם הולך ומיטיב. הוא מתחדש, פורק מעליו את תסביכיו הגלותיים ורוצה להיות אדם חופשי בארצו. שוחחתי עם כמה מאנשי "דרור" שעזבו את בית הוריהם לאחר שאלה התנגדו שבניהם ישתייכו לתנועה זו.

מקבלים הכול באהבה

"חיים קשים כרגע," אמרה לי סילביה, צעירה חיננית, בת 18, אשר עזבה את ביתה, "אבל מקבלים את הסבל באהבה. אנו מרגישים כעת את אשר טרם הרגשנו עד כה: תוכן בחיים."

צריכים להכיר מקרוב את הנוער המרוקאי, לראות את האווירה והתנאים שבהם הוא חי וגודל, כדי להבין מה קשה להניעו לחשוב בצורה זו.

עבודת השליחים

השליחים במרוקו? תבורך ידם, כי עבודתם קדושה. כי עבודתם – עבודה הצלה היא. (למען האמת אדגיש: המדובר כאן אך ורק בשליחי תנועות נוער...) רצוי שמוסדות הסוכנות יפנו בתשומת לב יתרה לצפון-אפריקה, ובמקום להחזיק שליחים לעשרות בפריז – מקום שעשועים ולא מקום עבודה – לשלחם הנה. כאן יש עבודה בעבורם. במלאח עוד מסתובב נוער עזוב לאלפים, מבלי שמישהו יטפל בהם. עוד תמצא אלפים, ילדים ונוער שמושג אין להם על ישראל ועל תחיית ישראל.

(המשך יבוא)

כתבה חמישית ואחרונה:

 "רכילות תעמולת זוועה ומשטר הלשנה"

"ספֵּר לתושבי ישראל את אשר ראו עיניך ואמור להם כי יהודי מרוקו משוועים לעלייה ולחיי דרור"

מאת שליחנו המיוחד אליעזר ויזל

"ידיעות אחרונות" 22 בנובמבר 1950

מה מצב העלייה במרוקו ?

טוב מאוד ורע מאוד.

טוב מאוד כי קיימת התלהבות עצומה בקרב היהודים (העניים כמובן) וכולם רוצים לעלות. רבים מהם חיסלו את עסקיהם, מכרו בתיהם וארזו את חפציהם, ומחכים רק לאות. מיספר היהודים אשר נרשמו לעלייה מגיע כיום ל-80 אלף. כי כולם רוצים לעלות. או ביתר-דיוק: לברוח. לברוח ממרוקו, ארץ הגלות והפחד אשר עננים שחורים מחשרים (מורידים מים) את שמיה. חולמים לעלות וזה, כמובן טוב מאוד.

ורע מאוד – כי לא נותנים להם לעלות. למה? מסיבות שונות. מפאת קשיי קליטה בארץ; מפאת מצבם הסניטארי של העולים: רובם סובלים מטראכום (גרענת) ותן (teigne – גזזת); מצבם הסוציאלי (קיימות משפחות בנות 14 איש) וכו'. לפני שנה בערך ירד אמנם המתח (הלהט) הציוני במקצת, בגלל אנשי המח"ל (מתנדבי חוץ לארץ – היו גם ממרוקו) שחזרו מהארץ (לאחר מלחמת השחרור) והפיצו כל מיני שמועות. אבל זה לא נמשך זמן רב. אך בכל זאת יש רוח קרירה והתקררות נושבת במקום. רוח תלונות והתמרמרות.

הריב המפלגתי

וזה בגלל הציונים הוותיקים אנשי המפלגות. המשטר המפלגתי הקיים בארץ משתקף במלואו במרוקו. מפלגה אחת שונאת את רעותה. תנועה חורשת מזימות נגד חברתה וכך הלאה, דיבה, לשון הרע, רכילות הלשנה, אמצעי תעמולה זולים – כל זה משפיע לרעה על אנשי השורה (החברים הרגילים) אשר במהותם אינם אנשי מפלגה אלא אוהבי ציון וישראל. ואף שליחי הסוכנות (אני מדגיש שוב: שליחי הסוכנות ולא שליחי תנועות הנוער) אינם מתאמצים לטהר את האווירה המעופשת והרקובה של מזימות ומפלגתיות. להפך, משתדלים בכל כוחם להגביר את הריקבון המחריד, בחיים ובמנגנון הציוניים.

שמעתי תלונות רבות על השליחים מפי מנהיגי היהדות בצפון-אפריקה. "השליחים אינם מוכשרים!" – צועקים המנהיגים המקומיים. "מדוע שלחו אותם לכאן? האין לנו די צרות משלנו?..."

כזה הוא המצב: תוהו ובוהו.

חוסר שיתוף פעולה

אין סדר, אין תוכנית, אין קו ואין שיתוף פעולה. חבל כי אפשר היה לעשות משהו, בקרב מאתים וחמישים אלף היהודים אשר גרים במרוקו, ושמחכים שיעשו משהו למענם. ואותו המצב קיים בשטח העזרה הסוציאלית. ישנם מוסדות לרוב. ה"ג'וינט", ה"אוזה", "אם הבנים", "עזרה", "שרל נטר" וכו' וכו'. כל מוסד עושה את עבודתו לחוד. יוותר על הגשת עזרה אך לא על הכבוד.

אין גוף ציבורי מרכזי אשר ירכז בידיו את כל העניינים הנוגעים לכלל. אילו היה קיים גוף כזה, אין ספק שהתוצאות היו ברוכות ומרובות יותר.

אפילוג

ובכן, ביקורי מגיע לקיצו, מחר אני טס באווירון של "אייר פרנס" חזרה לפריז. ועודני תחת הרושם של המלאח ויצוריה. לילות נדודים רבים עברו עליי מאז נכנסתי בפעם הראשונה בצללי המלאח. שינה לא באה לעיניי, מכיוון שסיוט סבל האנשים רדף אחרי ביום וחזר בלילה, בעד לתריסי-חלומי... לא אשכח את יהודי-האטלס האגדתיים, ולא אשכח את הילדים שלא יכולתי להסתכל בהם וביופיים המדכא, כי התביישתי. התביישתי על הבגד שאני לובש ועל ששבע אני ועל שבית לי. ולא אשכח את הנערות אשר ביקשוני שאקח אותן בעד פרוטות... לא אשכח. לא אוכל לשכוח. מחר נוסעים.

בשדה התעופה, כמה מידידיי באו ללוותני. משום מה מועקה בלב. צעיר אחד, שאת שמו איני זוכר, אמר לי כמה מילים, בקול שקט ועצוב כאילו מדבר אל עצמו: "אתה חוזר כעת לפריז. ואחר כך לישראל. תספר את אשר ראית ואת אשר שמעת. תספר את הכול. זוהי בקשתנו. יֵדע עם ישראל, ירעד עם ישראל על המתרחש בעולם הדיכאון נטול אור השמש, שבו אנו חיים. ותגיד להם בשמנו: יהדות-מרוקו זועקת לעלייה ולהצלה... הלא תשכחנו."

לא אשכח.

(סוף)

[כל הכתבות פורסמו ב"חדשות בן עזר" 440 מיום 30.4.2009 –

להזכיר ליוצאי מרוקו המקופחים לדורותיהם את ארמונות הפאר שהכרחנו אותם לנטוש בעלותם ארצה* – ואיזה חיים נפלאים היו יכולים להיות להם אילו נשארו שם!]

* אהוד: כמו למשל בשירו המכונן והמאשים של ארז ביטון על גורלה המר של הזמרת היהודייה ממרוקו זוהרה אלפסיה, גורל שלימים הוכחש על ידי קרוביה, בין השאר – העובדה שכלל לא הופיעה בפני המלך מוחמד החמישי אלא בפני הרמון הנשים שלו.

* * *

איתמר פרת

הערותיים

המעגן המתוכנן לעזה

העיתון הלילי אינו המקום המתאים להרצאה במדעי הסביבה, אך כיון שהיו תגובות קוראים על כתבתי (גיליון 1935) ברצוני להסביר:

מיקום קו החוף של ישראל מאז ההולוקן (כ-11 אלף השנים האחרונות) מושפע בעיקר משני גורמים: עליית פני הים ואספקת חול מהנילוס. במצטבר, היתה נדידה  ממערב מזרחה. עם בניית סכר אסואן פחתה בהדרגה אספקת החול מהדלתא, ושני הגורמים נתאזנו, עם תנודות מקומיות. במקומות שונים גברה הארוזיה התת-ימית ונחשפו אתרים ארכיאולוגיים. כמו כן חלה ארוזיה ניכרת במצוק השרון,

הקטנה נוספת של אספקת החול תביא לארוזיה מוגברת. במחסומים משמעותיים (כגון נמל אשדוד, או נמל היאכטות באשקלון) מופעלת שאיבת חול מדרום למחסום והזנת חול לחוף מצפונו. אך במצטבר ייסוג רוב קו החוף מזרחה, ונזקים יגרמו כמעט מיד.

אוניות תובלה תצטרכנה לעגון כ 200 מטר מן החוף בעזה. מסיבות טכניות אי-אפשר לבסס בחוף עזה מזח מורם על כלונסאות (כמו בקיסריה), ומזח צף של רפסודות  ("גשר הגלילים") יעלה הון תועפות. מחפר ימי יוכל לבנות מזח  על ידי הערמת חול מן הקרקעית, ויבצע את העבודה בתוך שעות ספורות.

מסתבר כי רצון הברזל של הנשיא ביידן לפתור את הבעיה ההומניטרית בעזה ולו גם על חשבון פגיעה סביבתית, טכנית ובטחונית בישראל, אל-נכון יועיל למסע הבחירות שלו. ממילא האשמה כולה תוטל על נתניהו.

* להערת יורם אטינגר (במאמרו של נעמן) בדבר כתיב 'פלשתינה/פלסטינה': בתי הדפוס העבריים באמסטרדם, הולנד, כתבו את S כ-ש שמאלית. וזאת למה? כי כך מבטאים בהולנדית את הצרוף SCH, אשר הגרמנים מבטאים אותו כ-שׁ ימני ( כיום מבטאים ההולנדים את ה SCH כ-סכ , ואם תשאל בהולנד איך נוסעים ל'שִיפוֹל' הם ימשכו כתף וישאלו האם כוונתך ל'סכיפּהול'. אז יורם, שם אַל תטעה).

* * *

נעמן כהן

תֵּל חַי, י"א בַּאֲדָר, 2024, תַּשְפָּ"ד

עברו 104 שנים לקרב על תל חי, שהפך לסמל, והסתיים במותם של שמונה יהודים ובהם "יוסף (אוסיה) ולדימירוביץ' (ווֹלפוביץ') טרומפלדור."

עם נפילתו מאש הבדווים של שניאור שפושניק, אחד מחלוצי תל חי, ביקש ישראל שוחט, מנהיג ארגון השומר, מיוסף טרומפלדור לעלות לגליל, לבחון את מצבן של ארבע נקודות ההתיישבות מטולה, קיבוץ כפר גלעדי, הקבוצה בתל חי, וקבוצת מייסדי המושב בחמארה,  ולדווח לו. בשלהי 1919 עלה טרומפלדור למקום ונותר שם עד נפילתו בקרב.

החלוצים בנקודות אלו ביקשו עזרה ממנהיגי היישוב העברי בשל המצב הביטחוני הקשה. עניין זה הובא לדיון בפני הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל בין 21 ל-25 בפברואר 1920. בדיון התגלעה מחלוקת בשאלה, האם לפנות את האזור מהמתיישבים, או לשלוח עזרה באנשים, ציוד ומזון. ולדימיר-זאב יבגנביץ'-ז'בוטינסקי טען כי בגלל הסכנה יש לפנות את הישובים, ולא לשלוח להם עזרה, ואילו חברי המפלגות הציונות-הסוציאליסטית, בהם דוד יוסף גרין-בן-גוריון, יצחק טבנקין ואחרים, התנגדו לכך בנימוק שאסור לוותר על שום נקודת התיישבות. לבסוף הוחלט על תגבור האזור ושליחת סיוע לתושבים.

השנה פעם הראשונה מאז שטרומפלדור וחבריו נפלו בקרב, שאין אזכרה ממלכתית לזכרם בי״א באדר. אירוניה של ההיסטוריה. ממשלה של תלמידי ז'בוטינסקי שתמך בנטישת הגליל העליון היא שהביאה לנטישה הנוכחית של יהודים מאותם הישובים ומישובים שנוסדו אחריהם מהגליל העליון.

מילותיו האחרונות של טרומפלדור "אין דבר טוב למות בעד ארץ" נהפכו למיתוס ציוני. והפכו גם למושא לדיונים רבים על משמעותם.

(שנים רבות לאחר מכן לימדנו רבנו מליבוביץ' כי כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים. "טרומפלדור אמר "טוב למות בעד ארצנו," ברדיו אומרים "קוקה-קולה זה טוב," אז מה יותר טוב, שאל הרבי מליבוביץ', למות בעד ארצנו, או קוקה-קולה?)

בהשפעת נפילתו של טרומפלדור על ועידת "השומר הצעיר" בלבוב ב-1920, לקח חניך התנועה אבא שנלר שיר פולני פופאלרי ועיבד את מילותיו לשיר עברי שנהפך במהרה לפופולארי בארץ:

בַּגָּלִיל, בְּתֵל חַי,

טְרוּמְפֶּלְדּוֹר נָפַל.

בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ

גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.

דֶּרֶך הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת

רָץ לִגְאֹל אֶת שֵׁם תֵּל חַי,

לֵאמֹר לָאַחִים שָׁם:

"לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי."

"בְּכָל מָקוֹם

וּבְכָל רֶגַע

תִּזְכְּרוּ אוֹתִי,

כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי

בְּעַד מוֹלַדְתִּי.

כָּל הַיּוֹם אֲנִי חָרַשְׁתִּי

וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבֶה בְּיָדִי אָחַזְתִּי

עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן."

(לימים עיברת אבא שנלר לעברית את שמו לאבא חושי עזב את השוה"צ, עבר למפא"י והיה לראש העיר המיתולוגי של חיפה שהליצנים אמרו שהוא שואף להקימה כמדינה עצמאית בשם "חושיסטן").

למרות היותו של טרומפלדור חלוץ ואיש הציונות-הסוציאליסטית החליט ולדימיר-זאב יבגנביץ'-ז'בוטינסקי לנכס את שמו לשם התנועה שהקים, וקרא לה "ברית יוסף תרומפלדור" בקיצור בית"ר. לצורך קישורה עם העיר ביתר כתב את שמו של טרומפלדור באות ת"ו תרומפלדור.

חניכי בית"ר ייחסו את חיבור השיר למנהיגם ז'בוטינסקי, ושרו אותו עם שינוי קל:

בְּתֵל חַי, בַּגָּלִיל, תְּרוּמְפֶּלְדּוֹר נִלְחַם

בְּעַד עַמֵּנוּ, בְּעַד אַרְצֵנוּ, גִּבּוֹר יוֹסֵף נָפַל.

דֶּרֶךְ הָרִים, דֶּרֶךְ גְּבָעוֹת

רוּץ גָּלִילָה לְתֵל חַי –

לֵאמֹר לְאַחַי: "לְכוּ בְּעִקְּבוֹתַי."

בְּכָל מָקוֹם בְּכָל פֶּנֶה יִזְכְּרוּ אוֹתִי

כִּי נִלְחַמְתִּי וְגַם נָפַלְתִּי בְּעַד מוֹלַדְתִּי

כָּל הַיּוֹם בְּמַחֲרַשְׁתִּי

וּבַלַּיְלָה קְנֵה רוֹבִי בַּיָּד אָחַזְתִּי

עַד הָרֶגַע הָאַחֲרוֹן.

https://www.zemereshet.co.il/m/song.asp?id=304

מובן שמאז דנים בתנועות הנוער השונות "הנוער העובד" "ובית"ר" בסוגיה מה פירוש "לכו בעקבותיי".

לפני 17 שנה פרסמתי כאן את הדברים האלו על טרומפלדור": (גיליון 206 מיום 4.1.2007)

טוֹב לָמוּת?

תֵּל חַי, י"א בַּאֲדָר, 1920, תַּרְפָּ"א.

כָּאֲשֶׁר יוֹרִים הָעֲרָבִים בְּטְרוּמְפֶּלְדוֹר,

יוֹרִים וְגַם פּוֹגְעִים,

מִיָּד מְקַלֵּל הוּא בְּרוּסִית

קְלָלָה שֶׁכָּל אֶחָד מֵבִין,

(קְלָלוֹת לֹא הָיוּ אָז בְּעִבְרִית).

כָּאֲשֶׁר מֵבִין הוּא כִּי חַיָּיו עוֹמְדִים לְהִסְתַּיֵּם,

מַבִּיט טְרוּמְפֶּלְדוֹר אֲחוֹרָה,

מְנַסֶּה לָתֵת מַשְׁמָעוּת לְכָל חַיָּיו,

לְכָל מָה שֶׁפָּעַל, לְכָל מָה שֶׁהִקְרִיב,

"אֵין דָּבָר," אוֹמֵר הוּא, "אִם כְּבָר צָרִיךְ לָמוּת:

אֵין דָּבָר, טוֹב לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ."

הֶבְדֵּל מַהוּתִי הוּא, אֵין סָפֵק

מִטֵּרוּף פַאשִׁיסְטִי-נִיהִילִיסְטִי,

שֶׁל גִּבּוֹר אַחֵר, יָאִיר שְׁטֶרְן.

מָה שׁוֹנָה הִיא הָאִמְרָה שֶׁל גִּבּוֹר תֵּל חַי,

מִחֲלוֹמוֹ שֶׁל מְיַסֵּד הַלֶּחִ"י:

"חֲלוֹמֵנוּ לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ,"

הַחֲלוֹם הַמּוֹפִיעַ בָּהִמְנוֹן.

יָאִיר שְׁטֶרְן,

חֲלוֹמֵנוּ לִחְיוֹת בְּאַרְצֵנוּ.

חֲלוֹמֵנוּ לִחְיוֹת בְּעַד עַמֵּנוּ.

לִחְיוֹת לִחְיוֹת וְלֹא לָמוּת!

זכיתי לתגובות נזעמות. אז עוד חיו בינינו וכתבו כאן חברי הלח"י וחסידיו.

מאוחר יותר כתבתי תגובה לאיש הלח"י אלי מייזליש ז"ל על מאמר שכתב כאן בשם "לחמאס אין אידיאולוגיה" ("חדשות בן עזר", גיליון 974 מיום 1.9.14)

אלי מייזליש – שימוש נלוז במושג 'אידיאולוגיה' –

 יאיר שטרן והחמאס

במאמר בשם זה טוען אלי מייזליש של"חמאס אין אידיאולוגיה" (חדשות בן עזר, גיליון 974) על פי הקביעה התמוהה של מייזליש העורך השוואה בין הלח"י לחמאס, ללח"י היתה אידיאולוגיה כי אברהם שטרן יאיר כתב שירים, ולחמאס אין אידיאולוגיה מפני שמוחמד דף "לא כתב ולו שורת שירה אחת ואין לו מושג מי היה ניטשה או מרטין בובר."

לפי מייזליש הקומוניזם, הנאציזם אינן אידיאולוגיות. ובכן אידיאולוגיה היא השקפת עולם כוללת, המתייחסת למציאות הנוכחית והעתידית כאשר מטרתה היא ליצור מסגרת רעיונית המאפשרת לאדם לארגן ולהבין את העולם שבו הוא מתקיים ולפעול לשינויו או שימורו. אידיאולוגיה יכולה לדגול בהומניזם, או ברצח יהודים (כפי שהיא מופיעה באידיאולוגיה הנאצית ושל החמאס). כידוע בניגוד לחוקיות המדעית כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים. ולכל אחד אמונתו שלו או האידיאות שלו. המעניין שההשוואה שעורך מייזליש בין האידיאולוגיה של יאיר שטרן ושל מוחמד דף בכל זאת למרות אלף אלפי הבדלות (הלח"י לא תבע להשמיד את הערבים) יש בכל זאת משהו משותף – האדרת המוות.

האידיאולוגיה של החמאס מתמצית במוטו: "אללה הוא תכליתה, הנביא הוא דמות המופת שלה, הקוראן הוא החוקה שלה, מלחמת הקודש היא דרכה, והמוות למען אללה הוא הנעלה במשאלותיה."

ואילו בהמנון האצ"ל שאותו כתב יאיר שטרן, (והעביר אותו עימו אחר כך ללח"י) "חיילים אלמונים", כותב שטרן את המילים הבאות: "חלומנו למות בעד ארצנו!"

זה כמובן מזכיר לנו את אמרתו הידועה של טרומפלדור, אבל יש הבדל תהומי בין השניים.

בי"א באדר 1920, כאשר הערבים ירו בטרומפלדור ופגעו בו, הוא קילל מיד ברוסית: "יופ טפוימט!" (לא היו אז קללות בעברית). כאשר טרומפלדור הבין כי חייו עומדים להסתיים, הוא הביט אחורה, ניסה לתת משמעות לחייו, לכל מה שפעל, לכל מה שהקריב. "אין דבר," הוא אמר, "אם כבר צריך למות," – "אין דבר, טוב למות בעד ארץ". טרומפלדור עדיין לא שלט טוב בעברית, התכוון לומר "ארצנו".

יש הבדל מהותי בין אמירת טרומפלדור ההומניסטית המדברת על חלום של בנייה ושל חיים, לבין הטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן החולם על מוות כמטרה ולא כאמצעי.

בכל מקרה, אידיאולוגיה של האדרת המוות מגונה. (הערכים כזכור הם סובייקטיביים ויחסיים).  ("חדשות בן עזר", גיליון 986 מיום 20.10.14)

והנה התשובה של אלי מיזליש ז"ל:

תגובה לנעמן כהן

אלי מייזליש – שימוש נלוז במושג 'אידיאולוגיה'

יאיר שטרן והחמאס

במאמר בשם זה טוען אלי מייזליש כי ל"חמאס אין אידיאולוגיה" ("חדשות בן עזר" גיליון 974). על פי הקביעה התמוהה של מייזליש, העורך השוואה בין הלח"י לחמאס, ללח"י היתה אידיאולוגיה כי אברהם שטרן יאיר כתב שירים, ולחמאס אין אידיאולוגיה מפני שמוחמד דף "לא כתב ולו שורת שירה אחת ואין לו מושג מי היה ניטשה או מרטין בובר."

זה קטע מנעמן כהן ב"חדשות בן עזר 986".

אתמול [20.10.2014] התקיים ויכוח ב"ידיעות אחרונות" [מדור קבוע ב"24 שעות" ובו שני בעלי דעה המביעים עמדות נוגדות ולמחרת מתפרסמת ה"מכה" של המפסיד שידע מראש שיפסיד]. הוויכוח התנהל בעניין הרחקת קבוצת סכנין מהליגה בשל הפרובוקציה בהצגת תמונתו של עזמי בשארה והאדרתו בפני הציבור הערבי. סמדר שיר אמרה להרחיק ויגאל סרנה ליגלג עליה בסגנון ציני, ואכן התוצאה שהתפרסמה היום 86:14 לרעתו היא מחמאה. כי לדעתי היה ראוי לתוצאה 99:1 וגרוש לא יותר. אבל גם זה מעיד על תבוסה מוחצת והייתי 'מת' לראות הבוקר את פרצופו של סרנה. כי מה הוא חשב לעצמו שהציבור טמבל?

ואתה נעמן כהן מצידי אתה יכול לכתוב כטוב בעיניך והציבור ישפוט. ("חדשות בן עזר", גיליון 987 מיום 23.10.14).

אז באמת צדק אלי מייזליש ז"ל, על הציבור לשפוט.

בכל מקרה הנה עוד דוגמה איך הזלזול בחמאס והקביעה שהוא אינו ארגון אידיאולוגי (כלומר זלזול באידיאולוגיה שלו) הביאה אותנו לטבח שמחת תורה.

לזכותו אומר שבניגוד לאחרים הוא הסכים איתי בזמנו שכדי להביא לאיחוד העם יש להנציח גם את שלושת חללי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל על אנדרטת אלטלנה.

עורי אדמה או הלאה אדמה?

ארנה שטנצלר-בן-דרור-גולן, כתבה כבר פעמים אחדות את הדברים המרגשים על חבר מסדה בנימין כהן שנפטר בצעירותו, ועל בתו היתומה עודדה, ועל שירו "עורי אדמה" שהפך להימנון קיבוץ מסדה.

עורי אדמה התעוררי

לא עוד תהיי שדופת שמש,

צמאת מים,

לא עוד יעטפוך עישבי פרא

מוכי שרב

חלפה שממת דורות

עם בוא הכובשים הצעירים

מעתה רווייה תהיי

מים רבים ירוו צימאונך

שדות בר מוריקים, מרהיבי עין

יתנו תקווה בלבב אנוש

עורי אדמה התעוררי

וקבלי פני בנייך הצעירים!

("חדשות בן עזר", 1935)

השיר אכן מתאים לתנועת "גורדוניה" ולראשית הציונות בכלל, ובעיקר לאידיאולוגיה של הציונות הסוציאליסטית על כיבוש האדמה והעבודה (בניגוד לפראזיולוגיה הריקה של הז'בוטינסקאים). השאלה המעניינת היא מהו יחס חברי מסדה (או עוזבי מסדה) היום לאדמה ולכיבושה. מהו למשל יחסם לעמותת רגבים?

https://www.regavim.org.il/%D7%90%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA/

האם היחס הוא עדיין "עורי אדמה לכובשים הצעירים" או "הלאה אדמה והלאה הכיבוש היהודי?"

השימוש במושג "פיליסטיניזם"

המונח פיליסטיניזם-פלישתיות-פיליסטר-פלישתי, מציין בורגני צר מוח. אדם חסר השכלה ותרבות. המושג נלקח מהשם פלישתים שלמרות היותם בעלי תרבות חומרית גבוהה, חיו ללא תרבות כתב.  

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99%D7%96%D7%9D

בייחוד אהבו להשתמש במושג הזה קארל הלוי-מרקס ותלמידיו. אפילו אלתרמן השתמש במושג "פיליסטר" המופיע בשירו "הקלריקל הקטן". זהו שיר על תינוק שנולד להורים חילונים שהרגישו בחרדה כי לבנם הרך, נטייה חזקה 'קלריקלית', המתבטאת בשאלותיו הטורדניות על שמיים וארץ, על כוכבים וטללים, והאם יש אלוהים?

את הילד "הקלריקלי הקטן": מכנה אלתרמן בסרקאזם "פיליסטר"-"פיליסטיני": "יום אחד, את הוריו הבוהים, הפיליסטר שאל אם יש אלוהים."

https://forums.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=956164

כידוע ערביאי א"י החליטו מטעמים פוליטיים לקרוא לעצמם פלישתים-פיליסטינים. ולכן גם אני מרבה להשתמש במושג כדי להבליט את הקשר האבסורדי ביניהם. תמיד תמהתי למה אנשי הסברה ישראלים אינם משתמשים כלל במושג. ובכלל מדוע נעלם המושג? והנה השבוע ביום שלישי – "יום הסרט לזקן"* ראיתי סרט טוב. "נשארים לחג":

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A9%D7%90%D7%A8%D7%99%D7%9D_%D7%9C%D7%97%D7%92

בלי קשר לתוכן הסרט שאני ממליץ עליו. המורה בסרט משתמש כל הזמן במילה פיליסטינים ופיליסטיניות כשהוא מחזיר עבודות לתלמידים. המתרגם תירגם את המילה לאווילות או אוויליים. שמחתי לראות שמלבדי יש עוד משתמשים בביטוי הזה שנראה שעבר מן העולם.

* יום הסרט לזקן

אצלנו בקיבוץ בילדותי היה כל יום שלישי סרט למבוגרים, ופעם בשבועיים ביום ראשון – סרט לילדים. טלוויזיה היתה רק בחוץ לארץ. אם אחד מהחברים היה חלילה נפטר, היה הסרט באותו שבוע מבוטל. הסרטים היו חשובים עד כדי כך שאחד מהורי החברים שאשתו נפטרה ביום שלישי בבוקר, חשש שעקב האבל יבוטל הסרט. לכן סיפר על פטירתה רק למחרת ביום רביעי.

היו הרבה סרטים מעניינים שלא נתנו לילדים לראות. ועדת חינוך קבעה מה ניתן לראות, ומאיזה גיל. קבוצת "דבורנית" מצאה דרך מתוחכמת. מעל חדר המוזיקה מצידו של "בית הרשל", בו הוקרנו הסרטים, ניתן היה לטפס בסולם לגג, ומשם להגיע אל קלעי הבמה מאחרי מסך הקולנוע, ולראות את הסרטים האסורים. נותרה בעעיה קטנה – לקרוא את התרגום. מאחור נראה הכתוב הפוך. לצורך זה הביאו מראה קטנה. במשך הזמן היכולת לקרא הפוך השתפרה וכולם היו בעלי מיומנות רבה בקריאה גם בלעדיה. כך ראו הילדים את מיטב הסרטים.

מישהו מסר למחנך דני הדרי שכיתתו מתגנבת ל"בית הרשל", ומדי יום שלישי היה מגיע, נכנס לאולם ובודק אם יש ילדים מאחורי המסך, אבל המסתתרים היו כל כך מיומנים שהוא מעולם לא מצא אף ילד. פעם אחת כמעט קרתה תקלה. בסרט האימה "פסיכו" של היצ'קוק, בסצינת הרצח במקלחת עם ג'נט לי, פרץ לפתע קול אימה מאחד הילדים למרבה המזל הקול התמזג בקולות אימה דומים שפרצו מן החברים באולם. בייחוד עלה קול הצעקה של גושה – תופרת החזיות.

והנה היום למזלנו חידשה המדינה את יום שלישי כ"יום הסרט לזקן". כל יום שלישי זקנים משלמים 10 שקלים בלבד לסרט. כל סרט שתבחרו בו. בלי ועדת חינוך בקיבוץ שתקבע איזה סרטים לראות. תנו כבוד ותודה למדינה.

Perfidious Albion

David Cameron change your name to Goliath the Philistine

אלביון הצבועה, או אָלְבְּיוֹן הבוגדת, הם תרגומי השם המקובל מלועזית: Perfidious Albion, או אלביון הנוכלת. זהו ביטוי גנאי המשמש לתיאורה של בריטניה. השם היווני הקדום שהוענק לאיים הבריטיים – "אלביון" (ביוונית: Ἀλβιών).

את הכינוי העניקו לבריטניה הצרפתים בעקבות מלחמת מאה השנים. הצרפתים ראו בפריצת המלחמה ביטוי להפרת היחסים הפיאודו-וסאלים בין מלך אנגליה אדוארד השלישי ומלך צרפת פיליפ השישי. מעת זאת החל הביטוי להתפשט, והוא נכנס לשימוש בכל פעם שבריטניה ביצעה עוולה לדעת מתנגדיה. בביטוי העברי "אלביון הבוגד" ודומיו, נעשה שימוש גם על ידי מנהיגי היישוב, סופרים ועיתונאים, בתקופת המנדט על רקע הספר הלבן ונסיגתה של בריטניה מהצהרת בלפור, ואף בראשית שנות המדינה.

והנה נראה שיש לחדש את הביטוי. בריטניה שהביעה הזדהות עם ישראל לאחר ה-7 באוקטובר נסוגה ועתה היא יוצאת באיום שערורייתי על ישראל: "נעצור העברות נשק אם לא תאפשרו לבקר את מחבלי הנוחבה בכלא":

https://www.ynet.co.il/news/article/yokra13849703

אין גבול לחוצפה. במקום לדרוש מהחמאס שיסכימו לביקור אצל החטופים וללא זאת ייפסק הסיוע בריטניה "אלביון הבוגדת" מאיימת על ישראל לשלול את כוח הגנתה.

אנחנו פונים לשר החוץ הבריטי ראש הממשלה לשעבר דוד קמרון.  אם זו המדיניות שלך – היה ישר עם עצמך. שנה את שמך מדוד מלך ישראל לגוליית הפלישתי.

בריטניה 2024 – אנטישמיות מצד אחיות פרו פלס' בבית חולים לילדים

 אחיות בריטיות עונדות סיכות פרו-פלסטיניות אילצו ילד יהודי בן 9 חובש כיפה לצאת ממיטתו ולרדת על הרצפה בזמן שקיבל עירוי דם בבית החולים המלכותי של מנצ'סטר לילדים.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=841795&forum=scoops1

הבעייה שהבריטים אינם מבינים שהכוח האלקטורלי החזק של המוסלמים יופנה אחרי היהודים אליהם.

גם גרמניה מאיימת

שגריר גרמניה בישראל: ''גרמניה תשקול כל החלטה על מכירת נשק לישראל; מבצע צבאי ברפיח כמעט בלתי מתקבל על הדעת מבחינתנו'':

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=841581&forum=scoops1

האיום של קנדה – ביטול קניית נשק מישראל

קנדה לא מאיימת כמו בריטניה, וגרמניה, אלא כבר מימשה את האיום. היא הטילה האמברגו נשק על ישראל. האמת זה איום לא רציני. ישראל כמעט לא קונה מקנדה נשק, אבל מוכרת לה כמויות נשק עצומות, במעל למיליארד דולר.

https://finance.walla.co.il/item/3652109

אם הקנדים רוצים לאיים על ישראל עליהם לבטל את קניית הנשק מישראל. בכל מקרה הסכנה היא שמקרה הבגידה של קנדה עלול לעורר אפקט דומינו. במלחמת השחרור עמדנו באמברגו נשק של אמריקה, במלחמת ששת הימים עמדנו באמברגו נשק של צרפת. נעמוד גם באמברגו של קנדה.

בין האפיקורוס ארנון איתיאל לאיתמר חאנן-בן-גביר

זהירות מתיאוקרטיה-טוטליטרית-פשיסטית

ארנון איתיאל (מעניין שהוא ממשיך להסתיר את שמו המקורי) שר ורוקד "מה יפית" לאיתמר חאנן-בן-גביר. ההתנגדות אליו נעוצה לדבריו מסלידה ממוצאו המזרחי העיראקי-כורדי. ("חדשות בן עזר", 1935).

כמובן שאין לזה שחר. עובדה היא שהסולדים ממנו מאד אוהבים את העיראקים-כורדים כסעיד-רן כהן, או את משה מזרחי-רז. אכן יש כאלו (בלי קשר למוצאם) שבדומה לכלב של פבלוב מגיבים בהתנייה לשמע שמו ומתחילים מייד עם הזכרת שמו לרייר ולהיכנס לטנטרום.

שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן נתנו הוראה לכל כתבי עיתונם לתאר את מעשיו, חלוקת נשק, הקמת כיתות כוננות, וכדומה, לא כהכנה מפני סכנת פרעות דומות לאלו שנעשו ביהודים ב"שומר חומות", אלא ההיפך, כניסיון לעורר את הערבים לפרעות ביהודים. למרבה המזל הם שולטים בעובדיהם, אבל לא בערבים. כששואלים את הערבים מדוע אין פרעות? (עד עתה נקווה שגם לא בעתיד) הם מציינים שבגלל הפחד מחאנן-בן-גביר.

 (יום שישי הראשון של רמדאן עבר בשקט באל-אקצא: "לא רצינו לתת לבן גביר שום תירוץ")

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-03-15/ty-article/0000018e-42ed-de41-adef-d7ed80e70000

איתיאל מעריץ אותו על מה שהוא מכנה הוא מיישם את העיקרון המקודש "לא משאירים ידיים בכיסים". "ככה אני אוהב אותו," והוא מוסיף: "איתמר, קבל חיבוק חזק מליכודניק שרוף, אוהב אותך מלא, אל תירא ואל תיחת. ההיסטוריה של העם היהודי נכתבת ברגעים אלה ממש, ואתה בסדר גמור חיימשלי."

הבעייה היא שמה שאיתיאל אינו מבין שחאנן-בן-גביר "חיימשלי" מאיים על החיים שלו.

איתמר חאנן-בן-גביר בדומה למורו ורבו, מרטין מאיר דוד כהנא, מהווה סכנה גדולה יותר ליהודים מאשר לערבים. כהנא איים על הערבים רק בגירוש מהארץ באוטובוסים ממוזגים, אבל איים על היהודים בביטול המשטר הדמוקרטי ובהקמת משטר תיאוקראטי-טוטליטרי פשיסטי בו יוצאו היהודים החילונים להורג. נכון, חאנן-בן-גביר נזהר מאד בלשונו מלחזור על דברי מורו ורבו, ולמשל בענייני הלהטב"ים הוא אפילו כאילו מתון מאיתיאל. איתיאל רוצה למנוע מילדיו לדעת שיש בכלל כאלו, ואילו הוא בתשובה לשאלה מה יעשה אם יגלה שבנו הומו? ענה: "אני אחבק אותו." אבל אסור לטעות. הוא בעד קיום ההלכה לגביהם.

לא קיבלתי מאיתיאל תשובה לשאלה ששאלתי אותו: "האם הוא מלמד את בנו כיצד לנהוג עם אפיקורסים?" מכיוון שהוא איתיאל, היה דתי שהתפקר, במשטר התיאוקרטי-טוטאליטרי-פשיסטי של חאנן-בן גביר, כשחייו יהיו בידיו דינם יהיה כחיי כל אפיקורוס: "האפיקורסים והם עובדי עבודה זרה או העושה עבירות להכעיס אפילו אכל נבילה או לבש שעטנז להכעיס הרי זה אפיקורוס שכופרין בתורה ובנבואה היה מצוה להרגן. אם יש בידו כח להרגן בסייף בפרהסיא הורג. ואם לאו היה בא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד ראה אחד מהן שנפל לבאר והסולם בבאר היה מסלקו ואומר הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך וכיוצא בדברים אלו." (הרמב"ם משנה תורה הלכות רוצח ושמירת נפש ד' י'). את העורך אהוד בן עזר יסקלו כמובן למוות בעוון חילול שבת (לפי ההלכה זריקה מבית גבוה בן שתי קומות). כאמור יותר מאשר דעותיו הגזעניות של איתמר-חאנן-בן גביר מסכנות את הערבים, דעותיו על ביטול הדמוקרטיה וייסוד שלטון תיאוקרטי-טוטליטרי-פשיסטי מסכנות יותר את היהודים. כדאי לו לארנון איתיאל שייזהר. לסיכום. אהוד בן עזר חושש שבעקבות דברי איתיאל בזכות חאנן-בן-גביר יחרימו את עיתונו. על זה אומר שאין דבר אווילי יותר מאשר במקום להתמודד עם דעה להחרים אותה, במקום לסתור אותה.

תעמוד על דם רעך?

דברי הכפירה של צבי פרידמן האפיקורוס המתנאה לרב

פעילי "אחים לנשק" יזמו לאחרונה מפגש עם צבי פרידמן, המתנאה כרב בזרם הקיצוני שבפלג הירושלמי, ואחד המתנגדים החריפים ביותר לגיוס חרדים לצבא, על מנת לייצר שיח סביב סוגיית השוויון בנטל ולהתריע על הסכנה הקיומית לישראל. השיחה צולמה בהסכמת פרידמן.

"הגיעו שני שמאלנים קירחים," מתאר מובילי, המתנאה לרב המשמש את צבי פרידמן, את פעילי 'אחים לנשק' שהגיעו לפגישה החשאית, "שני חילונים כופרים אמיתיים, כמו שאומרים גרועים מקופים. היה קשה לעמוד לידם מרוב שהכפירה נדפה מהם," מספר הרב במבטא ידישיסטי כבד בשיחה שהוקלטה בקו הנייעס, ערוץ תקשורת ייחודי לציבור חרדי אדוק.

"הארגון הוקם לפני שנה במסגרת המחאה של השמאל נגד המחאה המשפטית, נגד הממשלה," מתאר מובילי עבור המאזינים החרדים את 'אחים לנשק', "בוגרי צבא, אני יודע? קציני מילואים, שהתאגדו על המשבצת הצבאית, כדי לנהל את המלחמה שלהם מהכוח הזה. יש מעמד גדול אצל החילונים לנושא הצבאי. הם אלו שהתחילו במלחמה נגד הרפורמה המשפטית, ואח"כ איימו בסרבנות, מה שאיים למוטט את צבא השמד שלהם." מובילי מפגין ידע נרחב בפעולות של אחים לנשק, וסוקר באזני המאזינים את ההפגנות האחרונות אותן הובילו.

כשהמראיין מתעניין לשם מה הם יזמו את הפגישה עונה מובילי: "זו באמת שאלה מאוד מעניינת. עד לרגע זה אני לא יודע לענות. זה לא חדש שהרודף מגיע להיפגש עם הנרדף בנושא של גזירת גיוס. פעם קודמת היתה שראש הממשלה הראשון ב ג (בן גוריון) ביקש להיפגש עם, להבדיל, החזון איש זצ"ל, שעמד בראש המלחמה של היהדות החרדית כנגד הגזרה הנוראית.

"קיבלתי טלפון, והם אמרו שהם מבינים שאנחנו 'אחים לנשק החרדי', הם פונים בקשר לרבי צבי פרידמן מבני ברק, שהוא עומד בראש המלחמה והוא מייצג את העמדה החרדית החדה נגד גיוס בני הישיבות, והם רוצים להיפגש איתו. לא עניתי להם כלום, סיפרתי לו את זה, התגובה היתה 'אוי אבוי' זה היה תגובה מידית. אחרי יומיים אמר לי 'תגיד להם שהם יכולים לבוא.' חזרתי למיספר הטלפון שאלתי 'מה אתם רוצים.' בהתחלה אמרו בהתנשאות 'אנחנו רוצים לבוא ולספר ליידע את הרב על גודל השעה,' – 'טוב,' אמרתי להם, 'הרב שלנו לא צריך ליידע אותו בשום דבר, הוא יודע כל מה שצריך.' אז הבהירו שהם רוצים 'לנהל שיח' כלשונם, נקבע יום ונקבעה שעה."

מנקודה זו מתאר מובילי את נציגי 'אחים לנשק' בצורה מבזה וגסה. "הם התנהלו באפס כבוד בכל ההתנהלות, אפילו הדבר המינימלי, שאנחנו מכירים שהקופים החילונים שמים כיפה על הראש, והם הגיעו לרב חשוב והגיעו ככה, עם הקרחת בלי להניד עפעף וכל השיחה היתה מחוצפת. השפלים שבשפלים, הכופרים הקוראים תיגר, הלוחמים בשכינה הכי מזעזעים שיכולים להיות, שבכלל צריך להתייחס אליהם, עם העמדה המסריחה שלהם, זו המחשה של הגלות, חוצפה של ערב רב. קשה לתאר את המפגש במילים," אומר מובילי, "הרגשתי שזה דבר היסטורי. תחושה מטלטלת מפגש משני צדי התהום, משני העברים נפגשו בחדר אחד על שולחן אחד, על התהום שמפרידה ביניהם. זה היה מעמד מטלטל."

בהקלטה, לה ניתן להאזין בקו הנעייס 'הקו המיוחד' (02-3136969), שומעים חלקים מהמפגש. "אנחנו פה כי מדינת ישראל נמצאת במצב רע ביותר בלשון המעטה," אומר פעיל 'אחים לנשק' בהקלטה, "צבאית, חברתית…אי אפשר לשאת את הנטל רק במגזר מסוים." "אוסיף עוד משהו," אומר הפעיל השני, "זה רגע היסטורי בעתיד של העם היהודי שבו אנחנו ניבחן באיזו אחריות אנחנו ננהג. אין הנחות כשיש אויבים שהם נחושים, מאז תש"ח לא היינו בסכנה קיומית כזו, ולכן היה חשוב מאוד לקיים כל פגישה."

"אגיד לכם משהו," משיב הרב פרידמן, "אתם תופתעו מזה אבל יש לי 5 בנות ו-3 בנים וכ-30 נכדים ונינים, אם היו שואלים אותי מה אתה מעדיף, שערבים יהרגו אותם או שיהיו חילונים, אני מעדיף את האופציה הראשונה. זה משהו גרוע יותר מהמוות. אין פתרון. אנחנו לא רוצים אוכל כשר, שבת וכו'. ההימצאות בצבא כזה חילוני יותר חמור אצלנו משבת וכשרות וכל הדברים, טוב להיות חזירים מאשר להיות במקום עם חילונים. אין שום פתרון."

"למה זה יותר גרוע?" שואלים בתגובה הפעילים. (במקום לשאול אם הבנים והנכדים מסכימים איתו? נ.כ)

"החילונים אצלנו זה תת תרבות," משיב הרב פרידמן, "זה הפיגור הכי גדול, זה פשע, אצלנו יותר גרוע מהמוות. לא הקמנו את המדינה. בן גוריון ידע שהחרדים לא ישתתפו איתו בביטחוני, היה לנו עדיף להישאר במנדט הבריטי, ולא מדינה. אם הייתם גרים בפקיסטן," מנסה הרב פרידמן להבהיר את עמדתו, "שם יש מלחמות עם הודו, וכל מי שהיה הולך לצבא של הודו היה הופך למוסלמי אדוק, הייתם שולחים את הבנים שלכם לצבא?"

"זו השוואה?" תוהים נציגי אחים לנשק, "אם הצבא הפקיסטני היה מאפשר ליהודים לשמור על דתם זה היה יכול להיות שיהודי משרת בצבא הפקיסטני."

"אנחנו אומרים זה לא מאפשר," קובע הרב פרידמן.

"ואם זו יחידה נפרדת?" מקשים האחים לנשק. (במקום לשאול איך יהודים שרתו בצבא הצאר? נ.כ.)

"אנחנו לא מעוניינים בזה, לא מאמינים להם, אין כזה דבר יחידה נפרדת. האווירה תחדור זה סתם סיפורים."

"אני בטוח שאם היתה שריפה היית אומר לכולם לעזור עם דלי," הקשו הפעילים, "אנחנו במצב שבו צריך כמה שיותר דליים לשריפה. בלי לגרוע בעבודת השם, זה המצב."

"כל האווירה הזו שהם עוזבים את הדת זה גרוע ממוות," חוזר הרב פרידמן על המנטרה.

מה הפתרון? תוהים האחים לנשק.

"תשאירו את המצב כמות שהוא," קובע נחרצות המתנאה לרב פרידמן.

"אני בכל זאת שואל, חיים זה דבר קדוש."

"יש משהו יותר קדוש – האמונה. יצא לי להיות בקיבוץ של השוה"צ," מספר הרב פרידמן, "היינו בני 30 ואמרתי להם ככה – קרל מרקס אמר שהחלוקה לעמים זה פיגור אנושי, יש רק מעמדות. אמרתי אנחנו גם מאמינים בזה, היהדות זה אגודה דתית, זה לא עם בכלל. כולם הבינו את זה. אין פתרון, אין עצה, גיוס זה שמד גמור," חוזר הרב פרידמן.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=841536&forum=scoops1

בדומה לתעמולה הערבית גם המתנאה לרב צבי פרידמן רואה את היהדות לא כעם אלא רק כדת. בכל מקרה הבעייה בשיחה היתה שפעילי "אחים לנשק", לא התכוננו אליה, ולכן גם לא ידעו מה לשאול את המתנאה לרב צבי פרידמן. למשל היו צריכים לשאול אותו איך הוא ממלא את מצוות "לא תעמוד על דם רעך"? הרי לא הם האפיקורסים הכופרים, אלא הוא הוא הכופר האפיקורוס. הם למרבה הצער רק עמי ארצות.

הפלסטינים עם החמאס, החמאס הם הפלסטינים

לאחר שג'וסף רובינט ביידן אמר לנו שהפלסטינים אינם החמאס, הפלסטינים אומרים שהם דווקא כן החמאס. גם אחרי חמישה חודשי מלחמה, תושבי עזה והגדה מצדיקים את מתקפת חמאס. סקר של המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות וסקרים מעלה עלייה משמעותית בתמיכת תושבי עזה בתקיפה – 71% לעומת 57% לפני כשלושה חודשים.

התמיכה במתקפת החמאס עולה בקנה אחד עם הרוב החד משמעי שהביע שביעות רצון מתפקוד ארגון זה ומתפקוד מנהיג הארגון יחיא סנוואר, אך גם כאן יש הבדל בולט בין שני האזורים: בגדה המערבית ענו כך 75% ו-68% בהתאמה. ברצועת עזה - 62% ו-52%. כצפוי, תפקוד תנועת הפתח ומחמוד עבאס מספקים רק מעט מהפלסטינים: 24% ו-8% בהתאמה בגדה, 32% ו-22% ברצועה. רוב הציבור הפלסטיני רוצה שעבאס יתפטר (93% בגדה המערבית, 71% ברצועה). כשני שלישים מתושבי הגדה המערבית וכמחצית מתושבי הרצועה אומרים שאם הדבר היה תלוי בהם, היו רוצים לראות את חמאס שב ושולט ברצועה – הרבה יותר מכעשרת האחוזים שרוצים לראות את הרשות הפלסטינית שולטת (בלי או עם עבאס).

(עמירה הס, "גם אחרי חמישה חודשי מלחמה, תושבי עזה והגדה מצדיקים את מתקפת חמאס", "אל-ארצ'", 21.3.24)

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2024-03-21/ty-article/.premium/0000018e-627b-d541-a78e-fffbde9b0000

אם עמירה הס מזהה את הפלסטינים עם החמאס, מי אנחנו שנסתור אותה בזה.

רע"ם – אנחנו החמאס

הפלג הדרומי של רע''מ מחמם את האווירה למהומות ופרעות כאשר בפסק הלכה חסר תקדים הוא קורא להתפלל באל-אקצא ולא במכה ומדינה.

חופש פולחן או מלחמה נגד ישראל? בימים שקדמו לרמדאן, חזר מנסור עבאס יו"ר רע"מ שוב ושוב על החשיבות של תפילות חופשיות למוסלמים בהר הבית מתוך צורך ב"חופש דת" וכדומה. מערכת הביטחון וראש הממשלה נתניהו אכן הסכימו לכך, אולם פסק הלכה חסר תקדים שפירסם איש הדת העליון של רע"מ והפלג הדרומי מלמד שכוונותיהם אחרות.

ראאד בדיר, הפוסק ההלכתי העליון של הפלג הדרומי בתנועה האסלאמית, נחשב בעיני רבים כ"מתון". הוא נפגש עם רבנים ובכתבה בגלובס הסבירו בעבר כי הוא זה שנתן פסיקות המאפשרות למנסור עבאס להציג גישה פרגמטית פסק הלכה המראה על כוונה להתסיס את השטח דווקא בחודש הרמדאן המוסלמי. בדיר מנהל גוף בשם דר אל-איפתא וחקר האסלאם 48, המורכב משלושה אנשי דת מוסלמים שאחראים על פסיקות הפלג הדרומי של רע"מ ומנסור עבאס.

בפרסום הפסק כתבו אנשי הגוף עצמם כי הוא "חסר תקדים". לפי הפסק, להתפלל במסגד אל אקצא בהר הבית עדיף מלהתפלל במכה ומדינה לשם נוהגים מוסלמים רבים לעלות לרגל לחאג' או עומרה. ההסבר: באל אקצא מקיימים "רבאט" (האחזות אסלאמית) ולאור המצב מול ישראל הדבר חשוב יותר. רבאט הוא כינוי למאבק המוסלמי על הר הבית כנגד ישראל. הדבר מתכתב עם פועלו של ראאד סלאח יו"ר הפלג הצפוני בתנועה האסלאמית והפעילות האסלאמית בארץ עוד מימי המופתי הצורר מוחמד אמין אל חוסייני שהפכו את מסגד אל-אקצא למקום מרכזי מתוך מניע מלחמתי נגד היהודים. אם מוסיפים לכך את ההסבר של בדיר בעבר על כך שהפעילות של מנסור עבאס מתאפשרת מכוח סוג של הודנא מול ישראל, אך בעתיד הדבר יבחן שוב, הרי שנראה כי מדובר בניצנים של שיח אחר מצד הפלג הדרומי גם בגלוי.

המטרה היא להביא כמה שיותר מוסלמים להר הבית בתקופת רמדאן, וזאת אחרי שאיימו והתחננו לאפשר להם "חופש פולחן", וכופפו את מערכת הביטחון הישראלית למעט המשטרה שדרשה מגבלות משמעותיות יותר בהר.

"מלחמת דת לגירוש היהודים מפלסטין": כאמור, הפסק של בדיר הוא פסק אסטרטגי וכדי להבין אותו לעומק יש לחזור למאמר מכונן שלו שתרגם סא"ל יונתן דחוח הלוי ופורסם באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. במאמר, השייח' בדיר מציג הצעה ליישוב הסכסוך המוסלמי-יהודי בארץ על בסיס דתי בהסתמך על תקדימים בהיסטוריה האסלאמית, כולל חוזה חודייביה. לשיטתו זו הדרך היחידה  להשכנת שלום זמני אשר בסיומו יכריע הדור הבא על הארכתו או פתיחה במלחמה. השיטה של הפלג הדרומי: מאמרו של השייח' בדיר הנושא את הכותרת "הפתרון הדתי להימנע ממלחמת הדת הגדולה בין המוסלמים ל'ישראל' באמצעות הפסקת אש ארוכת טווח על פי תנאיו של השייח' יוסף אלקרדאווי" עשוי לסייע להבין את עמדותיו של מנסור עבאס, אשר אף הוא נסמך על עקרונות ותקדימי האסלאם ובהם חוזה חודייביה.

ההצעה של השייח' בדיר לוותה באזהרה תקיפה ליהודים הישראלים באשר לגורלם בארץ ישראל. השייח' בדיר קבע, כי התקוממות ערביי ישראל בחודש מאי 2021 הייתה "מלחמת דת" מוסלמית נגד היהודים, וכי מדובר בהמחשה בזעיר אנפין למלחמת הדת הגדולה שתתרגש אם היהודים לא יקבלו את ההסדר הדתי, ובמלחמה זו המוסלמים יגרשו את כל היהודים מהארץ במחיר דמים כבד מאוד. נראה כי מה שרבים לא מבינים זה שבפלג הדרומי השינוי שמציג מנסור עבאס הוא בסך הכול צעד זמני בדרך לניצחון על ישראל לשם הוא ואנשים שואפים בדרך כזו או אחרת.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=841556&forum=scoops1

הבנתם? רע"ם היא האחים המושלמים החמאס. כיצד יש עוד אנשים החושבים להקים איתם ממשלה?

אנחנו ואתם

בנאום במליאת הכנסת קרא ח"כ הבדואי-מוסלמי מחד"ש, יוסוף עטאונה: "במלחמה הזו אתם לא תנצחו"!

https://youtu.be/-VfQhDQyFv0?si=ztcRdNdD0gfRQjgw

כלומר, אתם היהודים לא תנצחו במלחמה את החמאס. אנחנו הערבים-המוסלמים ננצח אתכם עם החמאס. ח"כ הבדואי מוסלמי מחד"ש, יוסוף עטאונה מצהיר שהוא גיס חמישי. מוכן להתערב שלמרות זאת בג"צ יאשר את היבחרותו לכנסת.

מישהו יכול להסביר איך זה ירון למדן-לונדון חבר במפלגה הזו?

הצדיקות

הצדקת הגר גפן (מה שמה המקורי?) היא אקטיביסטית פרו-איסלמית פעילת "נשות וואטש", ו"מסתכלים לכיבוש הערבי בעיניים." אין חייל/שוטר באזור שהיא לא דחפה לו מצלמה בפרצוף וקיבל מימנה צרור "ברכות". והנה הצדקת גפן נסעה לבקעת הירדן כדי להגן על רועי צאן הערבים מפני "המתנחלים היהודים הרעים והאלימים" והחיילים הפאשיסטיים, ולאסוף עדויות בשביל האג, כאשר עצרה את רכבה בצומת פצאל קפצה קבוצת ערבים לרכבה, תקפו אותה, העיפו אותה למרות גילה באלימות קשה מרכבה, הטיחו אותה על הכביש ושדדו את הרכב. והשאירו אותה בצד הכביש פצועה מפוחדת ועם לב שבור... והיא כצפוי מאשימה את המתנחלים היהודים האלימים....

גם הצדקת רחל צלניק-אברמוביץ, אשתו של אמנון אברמוביץ ה[---] והמשחית, היא אקטיביסטית פרו-איסלמית, ופעילת "מסתכלים לכיבוש הערבי בעיניים." והיא הגיבה על המקרה: "מי ששודד אותנו ואת הקופה הציבורית הם המתנחלים הפשיסטים."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=841363&forum=scoops1

https://www.youtube.com/watch?v=5Sj4NrwqBPM

כמובן גם כשערבים שודדים חברה שלה, המתנחלים היהודים הם האשמים: 

היהודים תמיד אשמים בכל.

דעא"ש תוקף ברוסיה

אלמלא הצער על האזרחים שנרצחו ברוסיה, ניתן היה לשמוח לאיד על העונש שרוסיה ספגה מדעא"ש. שכן מי שתומך בחמאס וברציחותיו ראוי לו עונש כזה. עליו לדעת כי דעא"ש החמאס והג'יהאד חד הם. חבל רק שאזרחים צריכים לשלם בחייהם ולא מנהיגם.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, ארנון איתיאל אוהב את בן גביר – זכותו.

אהבתי את הלעג של אורי הייטנר על הבחירות ברוסיה.

[אהוד: באמת אהבת גם את ההשוואה שהייטנר עושה בין שלטון הרוב של פוטין לשלטון הרוב של נתניהו?]

אני אוהב לקרוא את ארנה גולן – הפעם על עודדה ליברמן ועל אביה בנימין כהן.

אני בהחלט מסכים איתך שסיפוריו הקצרים של ב"צ יהושע הם ראויים ביותר.

תודה לנעמן כהן על תשובתו בעניין אזהרת הסכנה שבבניית מזח בעזה.

שלך

משה גרנות

* יקירי אהוד, הרומן שלי 'סימורג' תורגם לאנגלית ויצא לאור בגרמניה בהוצאת –

edition-tethys בפוטסדאם. הוא נקרא: 

Simorgh – An Afghan Jew on the Silk Road (a novel by Benzion D. Yehoshua).

בינתיים, ההדים טובים. שמעתי אומרים, שהספר מתאים לסידרה בנטפליקס.

בברכת שבת שלום ופורים שמח (עד כמה שניתן),

כתמיד,

 בן-ציון יהושע

* ארנה גולן: אהוד יקר, המון תודות על פרסום הרשימה שלי על "עורי אדמה" וסביב השיר, ומתברר שאפילו במסדה ויוצאי מסדה לא ידעו מי חיבר את השיר שכל חג וכל אירוע שרו אותו.

ועוד, רק שבח לעיתון התוסס, ולהערותיך שקצת התמעטו, כי כמה כבר אפשר להעיר, למרות שלדעתי בהחלט צריך – להייטנר שכותב כל כך ארוך. איך הוא מספיק לכתוב הכול?

* כיצד מתחילה ביקורת מסעדה שכותב שגיא גרין ב"הארץ" – ואשר בשל כך חדלתי לקרוא את הטור של  מלקק ה[---] השוקנית הזה, ולא מלקק צלחות של מסעדות:

"יש לי תיאוריה מדוע המטבח ההודי לא נפוץ דיו בישראל. כידוע, הדייט הראשון של אבו-פרזיט ורעייתו התרחש בשעתו במסעדה הודית, והקולינריה הישראלית פשוט לא היתה מוכנה לקבל על עצמה את האחריות לכך שמיזוג מחריב עולמות שכזה יקרה פעם נוספת." ["הארץ", 22.3].  יחיא סינוואר כמובן זכאי, רק נתניהו אשם!

היש גבול לליקוק ולכסילוּת ולמי שמתפרנסים ממנה?

*  נרי לבנה, עוד מלקקת דרך קבע את ה[---] לשוקניה, מסיימת עוד טור מטופש שלה:

"...איזו יכולת אינסופית יש לראש הממשלה שבוחר תמיד ברע מכל להחריב את חייהם, את חיי החיילים, את חיי הילדים שנהרגים בעזה ואת חיינו. כן, אפילו את חיי אלה שכמוני גרים בתל אביב ומגדלים כלב ואת האשלייה שבאמצעות הפסקת העישון או דיאטה אני בעצם שולטת בחיי."  ["הארץ", 22.3]. יחיא סינוואר כמובן זכאי, רק נתניהו אשם!

היש גבול לליקוק ולכסילוּת ולמי שמתפרנסים ממנה?

* תומכת זוועות החמאס והטרור הפלסטיני של "החפים מפשע": "סגנית נשיא ארה"ב קמלה האריס אמרה כי מימשל ביידן הבהיר לישראל כמה פעמים כי 'מבצע צבאי רחב ברפיח יהיה טעות עצומה,' וכי היא לא שוללת השלכות מצד מדינתה אם ישראל תפעל שם. 'למדתי את המפות – לאנשים האלה אין לאן ללכת, אנחנו רואים מיליון וחצי בני אדם ברפיח שנמצאים שם משום שכך נאמר להם,' הוסיפה האריס בריאיון לרשת ABC – ועוד אמרה סגנית הנשיא כי 'היינו ברורים – יותר מדי פלסטינים חפים מפשע נהרגו,' במלחמה ברצועה." ["הארץ" באינטרנט. 24.3].

דבר אחד טוב, ואפילו טוב מאוד, קרה לנו בנכבה השנייה שהמיטו הפלסטינים על עצמם, וביללה הבינלאומית על תוצאותיה,  והוא ההרתעה: עכשיו יודעים כל אויבינו, כולל החיזבאללה, למשך שבעים וחמש השנים הבאות – מה המחיר שישלם כל מי שיתקוף את ישראל!

ישלמו גם "הבלתי מעורבים", כלומר בני-משפחות הרוצחים, האנסים, העורפים והשורפים!

* ברגע האחרון נודע לנו – לא נתניהו יוזמן לשאת נאום בפני שני בתי הקונגרס אלא יודע אנגלית היטב אחר – ראש ממשלת-השינוי לשעבר, המנהיג נפתלי בנט מבית ראש הממשלה ברעננה, שבכל הופעה פומבית ממש מאפיל באישיות שלו ובאנגלית שלו על נתניהו, ואשר אילו היה ממשיך לכהן כרוה"מ השינוי – לא היה מתחולל טבח 7 באוקטובר שבאחריות נתניהו בלבד!

* אגב, מתי יסתיימו "השיפוצים", הנמשכים כבר שנים, בבית ראש הממשלה בבלפור, שיפוצים המאלצים את ראש הממשלה להשתמש במעונותיו הפרטיים כבמעונות ממלכתיים, ולספוג על כך ביקורת ציבורית, למשל, מדוע אינו הולך לשחות בבריכה ציבורית אלא משפץ את הבריכה היחידה שבה הוא יכול לשחות ללא הטרדה, בביתו בקיסריה?

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

[בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!]

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-22, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל