פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1951

יום מאתיים עשרים וארבעה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2172 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' באייר תשפ"ד. 16.5.2024

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: סְפִיחַ-הֶמְיָה. // אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד: אח... איפה? איפה הם הבחורים ההם? // איליה בר זאב: פוֹרסְקָלֵאָה. // אנדד אלדן: לָגוּר בְּמִשְׁכַּן הַלַּיְלָה, 1987. // אורי הייטנר: 1. דברים בטקס המעבר מיום הזיכרון

ליום העצמאות תשפ"ד. 2. צרור הערות 15.5.24. // פוצ'ו: שאלה יומיומית. // ד"ר משה מוסק: גלגולי המגילה או לחילופין – הוא רצח אותנו נפש! // משה גרנות: על "חוה לא אכלה תפוח" מאת חיים נבון. // רוֹן גֵּרָא: אָדָם אוֹ צֵל. // מיכאל רייך: נְעוּרִים עַל קַו-רָקִיעַ. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד" [2014]. סאגה ארצישראלית בשנים  1834-1878 – תקצ"ד-תרל"ט. פרק חמישי: צפת שוקטת על שמריהָ. // אהוד בן עזר: לַלִי תן-לי-סְפּוֹט. // מנחם רהט: דע את האוייב. // נעמן כהן: טקס השאת המשואות כבוד למדינת ישראל – טקס "כיבוי המשואות" בושה וחרפה לעורכיו. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

*

סְפִיחַ-הֶמְיָה

מִתְנַגֵּן בְּעֶצֶב:

סוֹף-יָמִים, סוֹף-יָמִים;

מָה רְחוֹקָה הַיַּלְדוּת

וּמַה קְּרוֹבָה  –

הֵן רַק שַׁעַל עָבַרְתִּי,

הַאֲנִי נָשָׂאתִי עַל גַּבִּי

מִטְעָן זֶה?

הַאַתְּ זֹאת?

אוֹ הַמְדֻבָּר בְּמִישֶׁהוּ אַחֵר?

סָפִיחַ מִתְרוֹנֵן עִם אִוְשַׁת-אַלּוֹנִים

הַדְּמוּת בָּרְאִי  –

רְגוּעָה:

כִּבְתוֹךְ אֲגַם,

מְטֻשְׁטַשׁ-גְּבוּלוֹת;

אַפְלוּלִית יוֹצְקִים

עַנְנֵי-סְתָו,

מִתְמַשְּׁכִים בִּתְמִיהָה  –

מִי יֹאמַר לִי:

"לַיְלָה טוֹב, נְסִיכָה קְסוּמָה".

1968

נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד

אח... איפה? איפה הם הבחורים ההם?

[פורסם לראשונה באתר "מידה"]

האלוף (מיל') גיל רגב הפציע שוב לתוך חיינו. גם הפעם הודות לפרשנית הפוליטית הוותיקה של 'ידיעות אחרונות' סימה קדמון, ומוסף 'ידיעות אחרונות', שהקדיש לו ולהגותו בסוף השבוע האחרון, לפני יום הזיכרון, ארבעה עמודים מלאים. קדמון היתה זו שחשפה אותו לציבור הרחב, בסידרת הטלויזיה המצוינת 'האחת', שתיעדה את מלחמת יום הכיפורים מזווית הראיה של טייסת 201 ושודרה בערוץ 11 לפני כשנה. 'ארצי שינתה את פניה,' הוא קונן אז, כשדמעות חונקות את גרונו. מסר שחזר עליו שוב, לצד תובנות מלנכוליות נוספות, גם בכתבה הנזכרת.

והוא כמובן צדק. מדינת ישראל השתנתה רבות, לטוב ולרע, במהלך 51 השנים שחלפו מאז פרצה המלחמה ההיא, וכך גם גיל עצמו. בכך יודה כל מי שהכיר את האופטימיות, הקסם האישי, וששון הקרב, שפיעמו בטייס האמיץ הזה בעבר. אלא שלנוכח ריבוי 'הלשעברים' מסוגו, רבי אלופים במיל', ראשי שב"כ ומוסד בדימוס, כמו גם אינספור אלופים וראשי אגפים במימסד הביטחוני, הלוקים כמוהו בדפרסיה נוסטלגית, ומשוכנעים שהדרך היחידה לסובב את הגלגל לאחור, ולהחזיר את ישראל לימי תפארתה המדומיינים, היא באמצעות קמפיינים לעצירת המלחמה, נסיגה מעזה ובחירות עכשיו, נכון אולי לבחון את ענינו האישי של רגב – בקונטכסט רחב יותר. הקשור לתפיסת ההכרה שלנו, ולשאלה כיצד אנו תופסים את המציאות ואת זולתנו, בשלבי חיינו השונים, בדגש על כאן ועכשיו.

נתחיל אולי בקביעתו של הפילוסוף הסקוטי דויד יום, שטען כי אנחנו חשים בשינויים, כאשר הם מתחוללים בפתאומיות. אבל כאשר שינוי מתבצע באופן הדרגתי, אנחנו מתקשים להרגיש בו, ונוטים ליחס לו, מה שהוא כינה בשם 'זהות מתמשכת'. מן הסוג שאנו נוטים ליחס לנהר, שבו מים חדשים גורפים תמיד את הקיימים, אך זהותו נשמרת בתודעתנו לדורות. לבית שצבעו דהה, וקירותיו נסדקו, שיוסיף להישאר בתודעתנו אותו בית, למרות השינויים שחלו בו. או מהיחס לשתיל, שהפך ברבות השנים לעץ בוגר המניב פרי. מבחינה הכרתית, אין הבדל בין הזהות המתמשכת, שאנו מייחסים למושאי ההכרה הפיסיים הללו, כלומר נהר, בית, עץ ודומיהם. המשתנים כל הזמן בלי שנחוש בכך, לאותם הקשורים לבני אדם הסובבים אותנו. יחסנו לאלה גם אלה מבוסס על אותו מכניזם. ועל אותם מנגנוני הכרה פנימיים, שאינם מאפשרים לנו  לגזור אמת, לגבי טיבם וטבעם של אנשים. אלא באמצעות האשלייה, הנובעת מכוחם של עצלות, נוחות והרגל, שהם נותרו במהותם, אותם יפי בלורית ותואר, שהכרנו בעבר הרחוק.

אין צורך להרחיק לכת על מנת להבין כי אנו משתנים כל הזמן. מחקר פורץ דרך שנערך במכון ויצמן לפני מספר שנים ע"י הפרופסור רון מילוא, העלה כי מדי יום, מתים ונולדים בגופנו בממוצע 300 מיליארד תאים, 4 מיליון בכל שנייה. משמעות הדבר היא שכל שנה וחצי אנחנו מייצרים 50 קילוגרם של תאים חדשים, המחליפים את התאים הקיימים בגופנו. בכללם מקצת מאלו של ההיפוקמפוס (Hippocampus) . איזור בקליפת המח האחראי על הזיכרון ובעקיפין גם על: הלמידה, הנטייה לחידושים והיצירתיות. תאים אשר תפקודם הולך ופוחת כתוצאה משינויים נוירו-ביולוגיים. עניין המשפיע על יכולתנו להתמודד עם שינויים, כמו גם על היכולת ללמוד, לחדש ולהיות יצירתיים בגיל מבוגר.

מיותר לציין כי עמידות הסביבה הפנימית שלנו, ויכולתה לשמור על שימור הקיים, מה שקרוי הומאוסטסיס, מושפעת בתורה עוד ממחלות ותהליכים מטבוליים ונפשיים, המתחוללים בנו לאורך השנים. כאשר על אלו נוספים עוד אחרים, הקשורים לחיינו החברתיים והאישיים. כל מי שעבר חוויה צבאית מאתגרת יודע כי יצא ממנה אדם אחר. הוא הדין בלימודים משמעותיים, בנישואין או למצער גירושין, הולדת ילדים, בשינוי המעגלים החברתיים, החלפת מקום עבודה, הצלחה/כישלון בעסקים, או פרישה לגמלאות בתום עשרות שנות עבודה או שירות מפרך, המשנים תודעה.

אם לסכם את האמור לעיל, אנחנו משתנים כל הזמן פיסית, שכלית ונפשית. בין שאנו מודים בכך ובין שלא, אף אחד מאיתנו אינו מה שהיה לפני עשר או עשרים שנים ויותר. מבט חטוף באלבום התמונות המשפחתי מהווה הוכחה חותכת לכך.

אך לא רק אנחנו השתננו במרוצת השנים. גם אותם ראשי הממשלה לשעבר, רמטכ"לים בדימוס, אלופים במיל', ראשי שב"כ ומוסד וחבריהם הרבים, המוציאים את דיבת ישראל רעה בעולם, מפוררים את הרקמה המשותפת ההופכת אותנו עם אחד, וזורעים רוח של מורך לב ותבוסתנות במהלך המלחמה הקשה הזו שנכפתה עלינו – אינם האנשים שאליהם נשאנו את עינינו פעם והתפעלנו מתבונתם, עוז רוחם ותחושת השליחות שפיעמה בהם. לא ולא! מדובר באנשים אחרים מאלו שהכרנו בעבר. וכך גם צריך להתייחס אליהם! אסור ללכת שולל אחר קליפת הזהות המתמשכת, המתבטאת בשמם, דרגתם הצבאית הבכירה, תואריהם הרמים וייחוסם. שנותרו ללא שינוי מאז סיימו את תפקידם ופרשו לגמלאות, על מנת להשתכנע, כי כאז כן היום, דור או שניים אחרי, הם עדוין מסוגלים באמת להצביע על מה שנכון וטוב לנו.

שהרי כאשר מקלפים את קליפת הזהות החיצונית, המכסה פלוני בשם תמיד פרדו, המגלה לרשת AP שישראל היא מדינת אפרטהייד, אלמוני בשם נדב ארגמן הטוען, ערב הכניסה לרפיח, שמחאה יותר חשובה מאחדות, אחר בשם בוגי יעלון הטוען אך לפני שבוע, שצריך לסגור את  מכינת עלי שאיבדה 19 מבוגריה, משום שהיא אינה ממלכתית, ואחרים הדומים להם... מגלים כי תחת הקליפה החיצונית המרשימה, מסתתרים בסך הכול אנשים חסרי אחריות. כאלה, שבהמשך לאובדן הסמכות בה החזיקו, המעמד הציבורי, והיוקרה שבזכותם הכריעו פעם בפעם גורלות, הם גם איבדו במרוצת השנים את שיקול הדעת והאחריות הנלווים לכך.

אין שום דרך אחרת לפרש קריאה של רוה"מ לשעבר, שקרא לנשיא ארה"ב להפעיל לחץ כבד יותר על ישראל, על מנת לעזור לה להפטר מנתניהו – חוץ מאיוולת. ובדומה לזה להאזין לדברי הבלע של בכירים מאוד לשעבר במערכת הבטחון, המכנים את הממשלה הנוכחית בשם 'ממשלת זדון' ואת השרים סמוטריץ וסטרוק, שמצביעיהם נושאים בעול המלחמה בעזה, בשם פשיסטים – בלי לחוש בחילה. סמכות ואחריות שלובות זו בזו, עם הסמכות באה אחריות. ובהיעדרה נותרת קפסולה ריקה, של מי שהיה פעם איש חשוב ומשפיע, והיום מוסיף לטעון כי הוא עודנו כזה, בלי שיהיה לכך שום כיסוי אמיתי.

ה-'לשעברים' דלעיל מודעים לכך... בחלקם. ולכן הם מבססים את הרלוונטיות שלהם בהווה, על בסיס הטענה, שהידע, הפרספקטיבה הרחבה והתובנות שרכשו במהלך כהונתם או שירותם, לפני דור או שניים, מאפשרים להם  לדעת טוב מאיתנו, מה נכון וטוב למדינת ישראל ולנו גם כיום.

אלא שמדובר בטיעון מופרך מיסודו. כל מי שלא הסתפק בצפייה בערוץ ההיסטוריה בטלוויזיה, אלא למד את המקצוע ברצינות, יודע שכל התרחשות היסטורית היא חד-חד פעמית. שום אירוע אינו זהה לקודמו, מרגע שחצה את גבולות הזמן. לבטח כאשר מנהלים אותו אנשים אחרים, בנסיבות פוליטיות/גאו-פוליטיות, כלכליות וצבאיות אחרות, במקומות ובאמצעים אחרים – השונים מן המקור. לכן שום ניסיון פוליטי, פיקודי או ניהולי, לא מסוגל להחליף את השכל הישר וההיגיון הבריא בקריאת העתיד. הטיעון כי אפשר ללמוד מן ההיסטוריה, מתייחס לכמה מכנים משותפים כלליים, השייכים לטבע האנושי. כמו  הרצון לעוצמה, השאיפה לחופש, ההתנגדות לדיכוי ודומיהם, שנותרו בעינם ללא שינוי מאז ומעולם. הללו אינם מספקים כלי עבודה פרקטיים, למי שמחפש סימוכין לקבלת החלטות.

ואגב כך, אם נשאל היסטוריון מקצועי איזו תועלת – חוץ מהרחבת אופקים – הוא מפיק מעבודתו? נקבל את התשובה, כי לימוד היסטוריה מאפשר לו להרחיב את המעגל האינטרפטטיבי, שפירושו היכולת להביא בחשבון אפשרויות, שהדעת בהווה אינה מעלה.  

שיכנעת, יאמר הקורא. ה-'לשעברים' אינם מי שהיו. מדובר באנשים ונשים אחרים, שרק הודות לזהותם המתמשכת, אנו מוסיפים לראות בהם אושיות מדיניות וביטחוניות, שראוי לאפשר להם להשפיע על עמדותינו במחלוקות העומדות על הפרק, כמו הפסקת המלחמה, החזרת החטופים בכל מחיר, בחירות עכשיו ודומיהן.

ועדיין נשאלת השאלה, איך זה שהמטמורפוזה הזו פועלת בעיקר בכיוון מסוים, ומדוע במהלכה מוצאים עצמם כל אותם 'לשעברים' ביטחוניים באותו מחנה, מדקלמים את אותם מסרים?

כדי לענות על השאלה המאתגרת, יש כנראה הכרח להביא בחשבון לפחות חמישה משתנים:

מבנה אישיות – ההולם את דרישות התפקיד באירגונים בעלי אופי בטחוני.

סביבה חברתית – התורמת למה שמכונה 'הטיית חבורה' המנטרלת חשיבה ביקורתית ועצמאית.

עמדות פוליטיות – המעצימות נטייה אנושית טבעית, של ניכור ואי-לגיטימציה של רעיונות ואנשים החושבים אחרת.

משקעים אישיים – הפועלים ברובם במישור התת-מודע וגורמים לפלטר ולפרש מידע באופן שאינו מעורר אי נוחות.

ואחרון – תפיסת מציאות. התעמקות בכולם, תובעת מאמר נפרד ולכן נאמר מילה רק לגבי האחרון.

תפיסת מציאות, לטענתו של הפילוסוף והמתמטיקאי האנגלי אלפרד וייטהד, אינה אלא תהליך דינמי ורצוף, של אירועים הקשורים זה בזה, ומשלבים בכל רגע נתון הווה, עבר ועתיד. לשיטתו הניסיון לבצע אידאליזציה של העבר, ולהציגו כעדיף על ההווה, שאותה כינה בשם 'איתור פשוט', אינו אלא תהליך המאופיין בכך: "...שאנו זוכרים את העבר כמו שהיינו רוצים שיהיה – במקום כפי שהוא היה באמת ..." עניין המוביל לאכזבה, תסכול וחוסר שביעות רצון מן הסובב אותם. מן הסוג שמבטאים כל  ה-'לשעברים', הסבורים כמו גיל רגב, כי הם עצמם נותרו כשהיו. עזים, גיבורים, בחורים אחד אחד, ורק ארצם שינתה את פניה לרעה, צועדת מדחי אל דחי ומאסון לאסון.

וייטהד קרא לנצל את ההזדמנויות הגלומות בהווה, כדי ליצור עתיד טוב יותר. הם, לעומת זאת, חשים חוסר שייכות, ייאוש, זעם ושקועים בנוסטלגיה. מושג  אותו טבע בשנת 1688 רופא שווייצרי בשם  יוהנס הופר (שהורכב משתי מילים יווניות, נוסטוס – שפירושה שיבה הביתה, ואלגוס שפירושה כאב), וזאת על מנת לתאר מחלה נפשית, שהתפתחה בקרב שכירי חרב  שווייצריים שנשלחו אל שדות  הקרב האירופיים, הרחק מביתם, ואיבדו את החשק להילחם. הדימיון בין אלה לאלה על אחריותו של הקורא.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.

* * *

הבעת תודה

תודה לכל העושים במלאכה בטקסי יום הזיכרון לחלליי מלחמות ישראל ובטקס הדלקת המשואות ליום העצמאות ה-76, אשר למרות האיומים של האוייב מבחוץ, למרות הניסיונות המבישים של חילול הטקסים מצד המפגינים מבית ולמרות האבל הכבד – הצליחו לקיים את הטקסים הציבוריים בצורה ממלכתית ראויה, מכובדת ומרגשת.

* * *

איליה בר זאב

פוֹרסְקָלֵאָה*

מִי אַתָּה, שִׂיחַ וּבֶן שִׂיחַ סִרְפָּדִי שֶׁכָּזֶה?

כְּצִיץ הַשָּׂדֶה יָצִיץ, עֵשֶׂב רַב שְׁנָתִי מַכְנִיס גּוּפוֹ בֵּין הָרִים גְּדוֹלִים,

בַּבְּקָעוֹת, בַּמִּדְבָּרִיּוֹת.

מִי הִגִּיד לְךָ שֶׁהִנְּךָ יוֹצֵא דֹּפֶן? הִנְּךָ כָּמוֹנוּ, עֵירֹם אַתָּה,

עֵירֻמָּה אַתְּ –

אֵי-שָׁם בְּאֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה אֵשׁ הַשִּׂנְאָה. 

כָּמוֹנוּ, הַזְּכָרִים, עֲטִיף צִנּוֹר בַּתִּפְרַחַת, לְחֹל וּלְשַׁבָּת,

תָּמִיד בַּהֶקֵּף –

פְּרִי קָטָן וּבוֹ זֶרַע בּוֹדֵד.

כְּמוֹכֶן הַנְּקֵבוֹת, תָּמִיד בַּמֶּרְכָּז ,עֵירֻמּוֹת לְלֹא עֲטִיפוֹת,

אַלּוּפַת הַהִצָּמְדוּת לִבְגָדִים בְּמֵיטַב הָאָפְנָה –

דַּרְגוֹת כָּתֵף,

אוֹתוֹת הִצְטַיְּנוּת בְּחָזֶה גֵּאֶה,

הַגּוֹאֶה עַל גְּדוֹתָיו בֵּין רַגְלֵינוּ הַמְּמַהֲרוֹת לִבְרֹחַ.

פוֹרְסקָלֵאָה. ויקיפדיה.

* פוֹרְסקָלֵאָה – צמח ממשפחת הסרפדיים. בית גידול – מדבר ועוד. ע"ש פטרוס פורסקול –1761. בהיותו בן 25 נשלח למזרח התיכון לרשום חיות וצמחים על ידי קארולוס לניאוס – בוטנאי, רופא, זואולוג שבדי, מייסד שיטת המיון המודרנית לעולם  החי ואחד מאבות חקר האקולוגיה. לאחר שנתיים של מחקר פורה מת פורסקול ממחלה והוא בן 31.

"וְעַתָּה לֹא רָאוּ אוֹר, בָּהִיר הוּא בָּשְּׁחָקִים" – איוב ל"ז כ"א

בְּצָהֳרֵי יוֹם, כְּנֶגֶד כָּל הַסִּיכּוּיִים, חֲצִי הַיָּרֵחַ מִתְמוֹדֵד עִם הַזְּמַן הָאָבוּד.

הַמְּצָדָה מַרְהִיבָה מִדָּרוֹם,

יָם הַמָּוֶת מִמִּזְרָח וְכָל שֶׁהוֹתַרְנוּ מִתְרַחֵק וְנֶעְלָם בַּמַּעֲרָב.

גַּם הָרֵי מוֹאָב וֶאֱדוֹם נִבְלָעִים בַּחֲשֵׁכָה,

כָּמוֹנוּ.

פורסם לראשונה – "מקומות שהיינו בהם" – קשב לשירה, 2016.

* * *

אנדד אלדן

[קיבוץ בארי – עוטף עזה]

לָגוּר בְּמִשְׁכַּן הַלַּיְלָה, 1987

לָגוּר בְּמִשְׁכַּן הַלַּיְלָה

הָעֲרָאִי

כְּמוֹ בְּתוֹךְ קַרְחוֹן

מַכֶּה בַּחֹמֶר וּמְפַנֶּה

מִנְהָרוֹת פְּתָחִים

בְּתוֹךְ הַבְּכִי קוֹלוֹת

שְׁחוֹרִים לְפַלֵּס בָּם

אֶת חַדְרֵי

            הַלַּיְלָה

                    מְסֻנְוָר כְּלַיְלָה

                         עֲרָאִי

כְּקַרְחוֹן מַגָּע

          לַח וַחֲלַקְלַק

                  אַחֵר הָרוּחַ

אַחֵר הָרוּחַ. רַעַש

            אַחֵר. הָרַעַשׁ אֵשׁ.

                              אַחַר הָאֵשׁ

            שִׁיר הַשִּׁירִים הַנּוֹשֵׁק

                   עוֹרוֹ

          לְאֹרֶךְ הַזְּרוֹעוֹת הַזּרוּעוֹת 

                    כְּוִיּוֹת

             הֵן לֹא כָּבוֹת 

                      בְּכָל זֹאת

בְּכָל זֶה שָׁרוֹת 

               הֵן. לֹא כָּבוֹת 

אוּלַי בְּחוֹל אַחֵר

                         בְּמָחוֹל אַחֵר  

                                אַחַר הָרוּחַ הַמְאַחֵר

                   הוּא מְמַהֵר

                        אַךְ הַדְּמָמָה הַדַּקָּה 

                                              דּוֹקֶרֶת

                  כְּבָר קָרְאוּ לְמִישֶׁהוּ

                                          אַחֵר.

מתוך ספרו "שָׁנִים שָׁמְעוּ שִׁירָה" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, לקט מובחר של 50 שנות כתיבה  2005-1955

איליה בר זאב

* * *

אורי הייטנר

1. דברים בטקס המעבר מיום הזיכרון

ליום העצמאות תשפ"ד

דברים בפתיחת הטקס:

ליבנו עם 132 אחיותינו ואחינו החטופים בידי חמאס ברצועת עזה. אנו מייחלים לשובם במהרה הביתה.

לבינו עם עשרות אלפי העקורים מיישובי קו העימות עם לבנון ומערב הנגב, ואנו מייחלים לשובם במהרה הביתה בביטחון.

ליבנו עם חיילי צה"ל באשר הם שם ואנו מאחלים להם לחזור הביתה בשלום ועטורי ניצחון.

ליבנו עם פצועי צה"ל ואנו מאחלים להם רפואה שלמה והחלמה מהירה.

ליבנו עם המשפחות השכולות. אנו משתתפים בצערם הכבד ומאחלים להם שיידעו שמחה.

הנאום:

בחלוני אביב וסתיו

ויום גשום ויום שרב

ואור וחושך ויחיד

ומקהלה

זה מתערבב, זה מתערבל

שירי קינה, שירי הלל.

את התיאור המדויק הזה של המצב הישראלי הנע בין קינה להלל, שוררה נעמי שמר, שהשנה ימלאו עשרים שנה לפטירתה– ליום העצמאות תשמ"ד, לפני ארבעים שנה בדיוק. זה מתערבב, זה מתערבל, שירי קינה, שירי הלל – איזה תיאור מדויק לטלטלה השנתית של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל המשולב בעבותות עם חג העצמאות.

דוד בן גוריון, מייסד המדינה, הוא שעיצב את החיבור הנורא והמופלא הזה, שבצמידות בין יום הזיכרון וחג העצמאות. המסר הוא, שכאשר אנו חוגגים את עצמאותנו, אל לנו לשכוח את מחיר הדמים הכבד שנדרש מאתנו להקמת המדינה ולהמשך קיומה, שלומה ועתידה. וכאשר אנו מתאבלים על יקירינו, אל לנו לשכוח שהם לא נפלו לשווא, אלא שבזכות קורבנם אנו חיים במדינה יהודית ריבונית במולדתנו.

השנה, החיבור הזה קשה יותר. ב-7 באוקטובר כשלה המדינה בייעודה הבסיסי, להבטיח שישראל היא המקום הבטוח ביותר לעם היהודי, ולהבטיח שיהודים לא יישחטו עוד בפוגרומים המוניים. הזעזוע הזה, מטיל צל כבד על חגיגת עצמאותנו, עד שיש קולות הקוראים להימנע מהחגיגות.

איני שותף לקולות הללו. אני מאמין גדול ברעיון ה"אף על פי כן."

בעיניי, דווקא השנה, יותר מבכל שנה, עלינו לחגוג ביתר שאת את עצמאותנו. הימנעות מחגיגת יום העצמאות תספק ניצחון רוחני ותרבותי למבצעי הטבח, לרוצחים ולאנסים ולחוטפים הארורים. עם שמפסיד ברוחו, לעולם לא ינצח.

ה-7 באוקטובר היה הכישלון החמור ביותר בתולדות מדינת ישראל והציונות. המדינה כשלה בחובתה העליונה להגן על אזרחיה. אבל דווקא החור השחור של ה-7 באוקטובר הוא ההוכחה מה המשמעות של היעדרה של המדינה, ומכאן – מה המשמעות של קיומה. מדינת ישראל ריבונית וחזקה היא המחסום בפני השמדת העם היהודי – חלומם של אויבינו.

אך מדינת ישראל אינה רק מקלט בטוח והגנה על חיי היהודים, אלא הגשמת חזון הדורות לגאולת ישראל ומימוש זכותנו הטבעית וההיסטורית; הזכות הטבעית למדינת לאום ריבונית במולדתנו והזכות ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל.

קוממיות העם היהודי אחרי ההיסטוריה הקשה שלו – החזרה לארץ האבות, חידוש השפה העברית, התחדשות תרבותית נפלאה והקמת מדינה ריבונית, היא אחד מפלאי ההיסטוריה האנושית. והגם שיש לנו הרבה מה לשפר ומה לתקן, יש לנו המון במה להתגאות.

השנה, יותר מתמיד, עלינו לחגוג את יום העצמאות. החגיגה מהולה בעצב השנה יותר מתמיד. השנה, האבל ביום הזיכרון, גדול מבכל שנה. ודווקא בשל כך, חשוב כל כך שחגיגות יום העצמאות תהינה מרוממות נפש יותר מתמיד.

שירה של נעמי שמר, שבו פתחתי, מסתיים בהבטחה: לא תנצחו אותי. לא מנצחים אותי כל כך מהר.

2. צרור הערות 15.5.24

* חג עצמאות שמח! – ברכת חג אינה תיאור מצב, אלא איחול. אני שמח בחג העצמאות.

לצד העצב, האבל והכאב הכבדים, חג העצמאות ממלא אותי שמחה. ויש לי מקום לאבל ולשמחה, והם דרים זה לצד זה בטבעיות. אני שמח על מדינת ישראל. אני שמח שזכיתי לחיות ולהגשים את מה שהדורות הקודמים לא העזו אפילו לחלום.

יש הרבה מה לתקן במדינה, אך קודם כל להודות על קיומה. מוכרחים להמשיך לנגן מפני שאת המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק.

* אין לנו מדינה אחרת – לפני כמעט שלושים שנה החל טרנד ה"אלטרנטיבי", בעיטה בטקסים ובסמלים הממלכתיים והמרתם באיזו אלטרנטיבה דלוחה ומאוסה. הראשונים היו ארגון עריקי המלחמה "יש גבול". זה ארגון שקם בתחילת שנות השמונים, והוא מסית לעריקה, מאגד את העריקים ועושה להם גלוריפיקציה, כאילו יש איזו גבורה בעריקה מהגנה על המולדת; כאשר הם חיים על דמם של אחיהם המגנים עליהם מפני אוייב שאינו חס גם על הקיצונים בין אוהביו בתוכנו, כפי שנוכחנו אך לפני שבעה חודשים. ב-1998 הם החלו לארגן בערב יום העצמאות טקס משואות אלטרנטיבי, שמכובדים בו בהדלקת משואה אנשים שפועלים נגד מדינת ישראל ונגד הציונות – כמו "סרבני מצפון" כפי שהם מכנים בשפה אורווליאנית את חסרי המצפון שאינם מתגייסים לצה"ל וחיים כטפילים על דמם של חבריהם לספסל הלימודים, או לעיתים דמויות פוליטיות כמו חומץ בן יין – אברום בורג, שהפך למטיף אנטי ישראלי אוטו-אנטישמי קיצוני.

הבאים בתור היו מחללי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שהפכו את היום בשנה שבו כולנו הנחנו את המחלוקות בצד והתייחדנו יחד, ביום עילאי של סולידריות לאומית והעלאה על נס של בנינו שבגבורתם ובקורבנם מקיימים את המדינה, לעוד יום של שנאה ומחלוקת, תוך שהם מפנים עורף לסולידריות הלאומית וממירים אותה באיזו סולידריות קיטשית דביקה ומגעילה עם "ההרוגים משני הצדדים."

השנה נוסף לכך טקס כיבוי משואות, של ארגוני המחאה הקיצונים, הדבקים בשיח 6 באוקטובר, במקביל לטקס המשואות הממלכתי. אני יודע שנמנים עמהם חלק ממשפחות החטופים. כבר שבעה חודשים אני נמנע מביקורת על המשפחות, מחמת "אל תדון אדם עד שתגיע למקומו," הגם שאני משוכנע שבמאבקם הם גורמים עוול נורא לעצמם וליקיריהם, כי המאבק הזה מקשיח את עמדת חמאס ופוגע בסיכויים לשחרר אותם. אבל אף שהם טועים, אני מכבד את מאבקם. אולם איני מכבד את הפגיעה בסמלים הממלכתיים וביום העצמאות.

ואל תגידו לי "אבל ביבי" ו"אבל מירי רגב" וכו'. אני יודע. אני שותף לביקורת. אין ספק שהם הפגע-רע הפוגע בממלכתיות. איני רוצה לסייע להם באמצעות קריעת הממלכתיות לצד השני. אי אפשר להילחם בממלכתיות באמצעות פגיעה בממלכתיות. הטקסים האלטרנטיביים אינם מבטאים רצון לאלטרנטיבה בדרכה של המדינה, אלא מסמלים אלטרנטיבה למדינה.

אין לי ארץ אחרת. אין לנו ארץ אחרת. אין לנו מדינה אחרת. גם אם אדמתנו בוערת. ולכן חובתנו לשמור עליה, לכבד את מסגרותיה הממלכתיות, להילחם על היחד. הכוחות הצנטריפוגליים שמתאבדים על הקרע מסכנים את קיומנו. על הרוב הדומם להיאחז בכל הכוח במדינת ישראל ובממלכתיות, כי אין לנו אלטרנטיבה למדינת ישראל.

* פנינו אל השמש השוקעת – אהוד מנור, שכתב כמה משירי הדבקות בארץ והאמונה בה והתקווה לעתיד טוב יותר היפים ביותר ("אין לי ארץ אחרת", "יליד הארץ", "ללכת שבי אחריך", "הלוואי", "חי" ועוד), כתב פרודיה משעשעת, "מחרתיים", שבה הפך על צירן שורות של שירי הקנון של האמונה והתקווה. מתי כספי הלחין בלחן הולם, והכניס לתקליט ההומוריסטי "שטויות במיץ עגבניות".

בלב חושש מאוד, ביד רועדת,

ברגל חלשה, כמעט מועדת,

ללא חלום בראש מורכן, בגוף תשוש –

אנחנו זוחלים לעבר הייאוש.

פנינו אל השמש השוקעת,

נפשנו מתקווה גדולה נוקעת

לקול תרועת החצוצרות הישנות,

אנחנו מאבדים את כל העשתונות.

יחד בגרון ניחר

נזמר רק לא מחר.

מן המטרה ברחנו

אחרונים תמיד אנחנו.

ואת המנגינה הזאת

אפשר להפסיק.

דומני שהפרודיה הזה ראויה להיות ההמנון בטקס כיבוי המשואות.

* ווישפול ת'ינקינג – יסמין לוי, אחת ממבקרות התקשורת של השוקניה, השתלחה בערוצים 11, 12 ו-13 על ששידרו את טקס המשואות הממלכתי, במקום לשדר בשידור חי את טקס כיבוי המשואות. משפט המפתח בפשקוויל: "רגע פתטי של רגש מתפרץ נרשם כשמדליקי המשואה יוסף חדאד, אלה קינן ונייט בוזוליץ צעקו 'עם ישראל חי!' בזמן שעם ישראל ברובו מעולם לא הרגיש יותר מת." אי אפשר שלא לחוש ברגש המתפרץ שלה, כאשר כתבה שעם ישראל מת.

* כל כך קיוויתי – ב-7 באוקטובר, פלשו לישראל אלפי מחבלים, טבחו באכזריות ב-1,200 אנשים – גברים, נשים וטף, תינוקות וזקנים, אנסו נשים ונערות, ערפו ראשים, התעללו בגופות וחטפו 240 ישראלים, ובהם ילדים ותינוקות, נשים ונערות, זקנים וחולים, והתעללו בהם במנהרות חמאס. רוב המחבלים הפולשים נהרגו במהלך הטבח או לאחר מכן במלחמה בעזה. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, חוזר שנית ומדגיש – לחללי מערכות ישראל, ייערך טקס פרובוקטיבי חולני של התייחדות משותפת עם המחבלים, הרוצחים והאנסים, מבצעי הטבח ועם קורבנותיהם. כולם – "קורבנות השנאה."

אומרים לי: זה לא הם. המשפחות הפלשתינאיות שמשתתפות אינן של מחבלים. זו הסחת הדעת. אולי המשפחות שמשתתפות אינן של מחבלים, אבל הטקס מתייחד עם כל "קורבנות השנאה," כלומר הן עם הנופלים במאבק על קיום המדינה והן עם הרוגי המלחמה להשמדת המדינה. זה טקס של המרת הסולידריות הלאומית, שהיא מהות יום הזיכרון, לסולידריות חולנית עם האוייב. קיוויתי, כל כך קיוויתי, שלפחות השנה טקס הפיגולים הזה לא יתקיים. כל כך קיוויתי. טעיתי.

* אצבע בעין – ארגון "לוחמים לשלום" מארגן השבוע שני אירועים. ביום שני – טקס הזיכרון המשותף לישראלים ולפלשתינאים. ביום רביעי, 15 במאי, טקס משותף ליום הנכבה.

בין לבין, יש עוד איזשהו אירוע ביום שלישי, שאיכשהו נשכח מלב ה"לוחמים לשלום". יום העצמאות של מדינת ישראל. אותו הם לא מציינים. ובצדק. כי יש סתירה מוחלטת בין יום העצמאות ליום הנכבה, ורק סכיזופרן חשוך מרפא מסוגל לציין את שניהם. ביום העצמאות, ה' באייר, אנו חוגגים את עצמאותה של מדינת ישראל, את קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל. ב-15 במאי הם אבלים על קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל, ואת תבוסתם במלחמה שאסרו עליה ביום הקמתה כדי להשמיד אותה ולהטביע אותה בדם.

ארגון "לוחמים לשלום", שמציין את יום הנכבה ולא את יום העצמאות, יזם ומארגן גם את טקס הזיכרון המשותף והדבר מעיד על מהותו של הטקס הזה. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל צמוד ליום העצמאות ולא בכדי – המסר של החיבור הנורא והמופלא הזה, שבצמידות בין יום הזיכרון וחג העצמאות, הוא שכאשר אנו חוגגים את עצמאותנו, אל לנו לשכוח את מחיר הדמים הכבד שנדרש מאתנו להקמת המדינה ולהמשך קיומה, שלומה ועתידה. וכאשר אנו מתאבלים על יקירינו, אל לנו לשכוח שהם לא נפלו לשווא, אלא שבזכות קורבנם אנו חיים במדינה יהודית ריבונית במולדתנו.

טקס משותף עם הרוגי המלחמה נגד קיומה של מדינת ישראל הוא האנטי-תזה למהות יום הזיכרון. ולכן הוא חילול יום הזיכרון. חילול בוטה, גס ומכוער. ולא בכדי, מארגנים אותו מי שאינם חוגגים את יום העצמאות, אלא מציינים את יום הנכבה.

רוצים לעשות טקס משותף עם הפלשתינאים? למה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל? למה לא, למשל, ב-8 בינואר, יום השאהיד הפלשתינאי? כי האפקט הוא הדווקא, הוא האצבע בעין. לחלל את קודשי האומה. "לוחמים לשלום" הם מכנים את עצמם. איזה שלום? שלום נוסח מצייני הנכבה למיניהם, שבעיניהם קיום המדינה הוא יום של אבל, כי מדינה יהודית היא עוול נורא, שצריך להסיר אותו ואז יהיה שלום. שלום בלי ישראל. שלום ולא להתראות.

* התרבות הנכבאיסטית – מתוך הפשקוויל של "לוחמים לשלום" לקראת טקס חילול יום הזיכרון: "הטקס המשותף שלנו נותן הזדמנות יוצאת דופן לישראלים ופלסטינים להתאבל יחד, ולקרוא פה אחד לסיום מעגל הדמים. אנו עושים זאת לא כדי להשוות בין חוויות האבל שלנו, אלא כדי להפוך את הייאוש לתקווה, ולהציע חמלה למען העתיד האנושי המשותף של כולנו. אנו מזכירים לנו ולעולם, שכיבוש, דיכוי וסכסוכים אינם בלתי נמנעים." מה מאוס ודוחה כל כך בטקסט הזה? לא מסופר כאן על טבח נורא שביצעו אלפי רוצחים ואנסים שפלשו ליישובים ישראלים, רצחו, אנסו וחטפו ככל שיכלו, מתוך תאוות השמדה, לעומת מדינה שיצאה להגן על עצמה ועל חיי אזרחיה. לא, יש כאן איזה "מעגל הדמים" ו"סכסוך שאינו בלתי נמנע" שאין בו סיבה ומסובב, תוקפן ומגן. כך לכאורה. אך במשפט הבא – "כיבוש, דיכוי," כלומר ברור מי האשם.

זו התגלמות תרבות הנכבאיזם. ב-1947 הם תקפו את היישוב היהודי במטרה להשמידו ולסכל את הקמת המדינה ומשכשלו בכך והמדינה קמה, כל צבאות ערב פלשו אליה למחרת כדי להשמידה, והפסידו. מאז הם מייללים ומתבכיינים על האסון שהמיטו על עצמם ומאשימים באסונם אותנו, הקולוניאליסטים שפלשו לפלשתין ועשו טיהור אתני לילידים. וכך הם מתבכיינים על האסון שהמיטו גם על עצמם ב-7 באוקטובר.

"השנה יעסוק הטקס בסיפורים של ילדים, שפשעם היחיד היה שנולדו פלסטינים או ישראלים," הם כתבו בפשקוויל. שוב, עיוות המציאות. הם מתעלמים מכך, שמצד אחד יש ילדים ותינוקות שנרצחו באכזריות בידי מחבלים ברברים ותאווי רצח יהודים, שרצחו ילדים, ערפו ראשים, שרפו תינוקות. ומצד שני, ילדים פלשתינאים שנרצחו גם הם בידי חמאס, שבפשע מלחמה הפכו אותם למגנים אנושיים של המחבלים.

* הלכה לאיבוד – כאשר הוחזרה הביתה בעסקת החטופים הילדה בת ה-9 אמילי הנד, שהיא בעלת אזרחות אירית, כתב ראש ממשלת אירלנד האנטי-ישראלי ליאו ורדקר: "זהו יום של שמחה והקלה עצומה לאמילי הנד ולמשפחתה. מדובר בילדה תמימה שהלכה לאיבוד, וכעת נמצאה והוחזרה למשפחתה." דבריו הבזויים עוררו סערה. "הלכה לאיבוד?" ילדה בת 9 (!) נחטפה בידי טרוריסטים ברברים שאירלנד תומכת בהם, והוא כותב שהיא "הלכה לאיבוד."

ב"הארץ" התפרסמה כתבת קדימון מפרגנת ומרוממת לטקס חילול יום הזיכרון. הכותרת: "מיכל איבדה את בנה במיגונית, נג'לאא שכלה את אחיה בעזה." לא. מיכל לא איבדה את בנה במיגונית. בנה נרצח בידי מחבלים פלשתינאים ברברים שבאו לרצוח יהודים. בנה נרצה כי הוא יהודי, וככזה, גזר הדין שלו הוא מוות. אגב, נג'לאא לא "איבדה" אלא "שכלה." למה? איני יודע מיהו אחיה בן ה-28. אם הוא לא היה מחבל, הוא היה מגן אנושי של המחבלים.

* הטקס האורטלי – זו השנה ה-25 שאני אחראי על יום הזיכרון באורטל (וגם לפני כן, בכל השנים, הייתי מעורב מאוד). במהלך השנים נבנה צוות קבוע נפלא. אנו יושבים לראשונה שלושה חודשים לפני הטקס, מחלקים תפקידים והכל דופק כמו מכונה משומנת. טקס יום הזיכרון באורטל הוא אירוע מרגש ביותר, יפה מאוד ואחד השיאים בלוח השנה האורטלי. הוא נפתח בטקס רשמי קצר באתר ההנצחה, ובו הורדת הדגל לחצי התורן והדלקת אבוקת הזיכרון, יזכור, קינת דוד, הנחת זרים ע"י הילדים ושירת "התקווה" (הפעם התבלבלתי ושכחתי את "התקווה", ושרנו את ההמנון בתום הטקס בחדר האוכל).

החלק השני הוא ערב הזיכרון בחדר האוכל, שיש בו קטעי שירה וקריאה, המחולקים לקטעי קריאה לזכר כל אחד מחללינו וקטעים על הנושא הכללי שאנו בוחרים בכל שנה. השנה הנושא היה "המלחמה על הבית" – מאורעות השבעה באוקטובר ומלחמת "חרבות ברזל". כל הקטעים הכלליים היו בעצמם אישיים – חברי אורטל סיפרו על קרובי משפחה וחברים או חברים של הילדים שנרצחו בטבח או נפלו במלחמה.

בטקס שרתי סולו את "אני מאמין" שכתב אריאל הורוביץ במלחמה.

בכל שנה ניגשים אלינו החברים והאורחים ומציינים שתמיד הטקס נפלא אבל השנה הוא היה משהו מיוחד. דומני שהפעם זה באמת מדויק, בשל המקום של הטקסטים האישיים שכתבו החברים על המלחמה. היה עצוב, מרגש ואמיתי. במרבית הטקסטים והשירים היתה גם תקווה ואמונה.

* הרשימה נעולה – כבכל שנה, זו השנה ה-41 מאז התיישבותי בגולן, השתתפתי גם השנה בטקס הזיכרון האזורי באתר גמלא; בנוף המשקיף אל גמלא העתיקה והקושר אותנו אל מלחמת הגבורה של אבותינו, התושבים היהודים בגולן, לפני אלפיים שנה; הנוף הצופה אל הכינרת וקושר בעבותות את הגולן לגליל ולעמקים. בעשור שבו ניהלתי את מתנ"ס הגולן, הייתי אחראי על הטקס הזה, מה שמוסיף את תחושת השייכות החזקה שלי אליו. וגם כיוון שבמאבק על הגולן, שבתתי עם חבריי רעב במשך 19 יום, בגמלא, סמוך לאנדרטה.

הטקס השנה שמר על המסורת המהודקת שלו, ולכאורה היה טקס כמעט כבכל שנה. גם נציגת המשפחות השכולות היתה אחות של לוחם שנפל בלבנון לפני ארבעים שנה. אך היה זה טקס שונה, כי הקדרות השורה על כולנו הורגשה מאוד. ואירועי החודשים האחרונים הובלטו מאוד בדברי ראש המועצה ונציג צה"ל. וההבדל הגדול, הוא הצטרפותם של עשרה שמות נוספים לאנדרטה ולרשימת שהוקראה בטקס; רשימה הולכת ומתארכת, אך מעולם לא התארכה כך בשנה אחת. וכשהסתיימה הקראת השמות, כל כך רציתי לשמוע את המילים: הרשימה נעולה.

הלוואי. ולא רק רשימת חללי הגולן אלא רשימת החללים של מדינת ישראל.

* ברחן מוג לב – הרמטכ"ל וראש השב"כ, בנאומיהם ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, גילו מנהיגות, הביטו באומץ ובישירות לעיניי המשפחות השכולות, ונטלו על עצמם אחריות אישית לכשל הנורא שהמיט עלינו את אסון 7 באוקטובר.

אבל האחראי הראשי, היחיד שאחראי על כל התמונה, היחיד שנושא ב-100% אחריות, מי שעיצב בעשור וחצי של שלטונו את המדיניות שהם יישמו, מר מחדל – ממשיך לברוח מאחריות. השפן הקטן, הברחן מוג הלב, אפס במנהיגות. איש קטן.

[אהוד: אולי כדאי לך להתייעץ עם פסיכולוג?]

* צ'רצ'יל דה-ל-שמאטע – "אם צריך נילחם לבד... נילחם גם בציפורניים," אמר נתניהו, והמשיך לחזק את הברית המושחתת עם המשתמטים, כולל הניסיונות לעקוף את בג"ץ בחקיקת ההשתמטות ושימון המשתמטים ומימונם בכספי המיסים שלנו. והילדז שלו, שירד מהארץ לגלות התפנוקים שלו במיאמי, ילכלך את הציפורניים שלו רק במקלדת ההסתה. אני מזדהה עם הדברים שאמר נתניהו. אין ספק, לדבר הוא יודע. אבל מנהיג נבחן במעשים. האפקט של נאומיו של צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה היה גדול כל כך, כי הציבור האמין בו. כשצ'מברליין משתמש ברטוריקה צ'רצ'יליאנית הוא פאתטי.

* סימן לבאות – יועז הנדל הקים גדוד מילואים חדש, ליוצאי יחידות עילית שסיימו את המילואים. האם יש עוד תקדים למג"ד קרבי במילואים, שבעברו היה שר בממשלה? יש ויש. במלחמת העולם הראשונה צ'רצ'יל שירת כמג"ד, אחרי שכיהן כשר בממשלה.

במלחמת ארה"ב ספרד בקובה, 1898, שירת תיאודור רוזוולט כמג"ד פרשים, לאחר שכיהן כסגן מזכיר הצי, שנחשב לתפקיד מיניסטריאלי.

בהמשך הדרך צ'רצ'יל היה ראש ממשלת בריטניה. רוזוולט היה נשיא ארה"ב.

האם זה סימן מטרים להמשך הקריירה של יועז?

* השריטה של מתי כספי – מתי כספי הוא גאון. הוא מלחין גאון, הוא מעבד גאון, הוא נגן גאון והוא זמר נפלא. אין לי ספק שמקומו בין חמשת המוסיקאים הישראלים הטובים בכל הזמנים. אני אוהב אותו מאוד.

אבל יש לו שריטה. שריטת הקונספירציה. איני יודע ממתי הוא שרוט, אבל בשנים האחרונות השריטה הזאת בולטת יותר ויותר. זה החל בקורונה. בעיניו הקורונה היא קונספירציה. אין קורונה. זו קונספירציה שנועדה לתת לשלטון לשלוט בנו ובחיינו. זו קונספירציה עולמית ובעיקר ישראלית והוא אפילו עזב את הארץ בזמן הקורונה בטענה שהאזרח הישראלי מדוכא והוא אינו יכול לחיות במקום שבו האדם משולל חירויות. בתום הקורונה חזר לארץ. ועכשיו הוא מלהג על קונספירציית הבגידה; הטענה שגורמים בצה"ל ובשב"כ בגדו ושיתפו פעולה עם חמאס ובשל הבגידה הזאת חמאס הצליח בטבח. מה אומר? גאון יכול להיות פסיכופט.

* קדימון לשבעה באוקטובר – ב-15 במאי 1974, השבוע לפני 50 שנה, בוצע הטבח במעלות, אחד ממעשי הטרור המזעזעים בתולדות המדינה. בטבח נרצחו 28 איש, ובהם 21 ילדים, תלמידים שנלקחו בני ערובה. הטבח הזה אינו עומד בפני עצמו. הוא המשך של פיגועים רבים שהיו לפניו והקדים פיגועים רבים שבאו אחריו. אבל באכזריות שלו ובשטניות שלו, ובתאוות הרצח כולל רצח ילדים שבו, הוא מעין קדימון לטבח השבעה באוקטובר.

לכאורה, ניתן להצביע על הבדל משמעותי. את טבח שבעה באוקטובר ביצעו ארגונים דתיים, קנאים אסלאמיים. את הטבח במעלות ביצע ארגון חילוני לחלוטין, ארגון שמאל מרקסיסטי לניניסטי, החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין. את הטבח בנגב המערבי ביצעו ארגונים קיצוניים – חמאס והג'יהאד האסלאמי. החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין, התפלגה מהחזית העממית לשחרור פלשתין של ג'ורג' חבש. הרקע העיקרי לפילוג היתה מחלוקת על הקיצוניות של חבש. נאיף חוואתמה, מייסד החזית הדמוקרטית, היה ה"מתון" בין שני המנהיגים. למשל, חוואתמה התנגד לחטיפות מטוסים ולפיגועים בחו"ל, שלטענתו פוגעים בתדמית הפלשתינאים. החזית הדמוקרטית היתה חלק מאש"ף, שעימו חתמנו על הסכם אוסלו, ואף שחוואתמה התנגד להסכם, ארה"ב הוציאה אז את החזית מרשימת ארגוני הטרור. ארגוני שמאל רדיקליים ישראלים, "מצפן" ו"דרך הניצוץ", העריצו את הארגון ויצרו עמו שיתופי פעולה. למרבה החרפה, נשיא המדינה עזר ויצמן לחץ את ידיו המגואלות בדם של  חוואתמה בהלוויית המלך חוסיין. אגב, חוואתמה עדין חי, וזו בהחלט פשלה של המוסד.

איני מזלזל בהבדלים בין החזית הדמוקרטית לחמאס. יש הבדלים רבים בין הארגונים. אבל בנושא אחד, הנושא המרכזי, יש ביניהם ובין כל הארגונים הפלשתינאים אחדות דעות – התנגדות נחרצת לקיומה של מדינת ישראל ונכונות לכל רצח וכל פשע כדי לקדם את מטרתם. מהבחינה הזאת, אין שום הבדל בין חלקי התנועה הלאומית הפלשתינאית לדורותיה.

* משענת קנה רצוץ – כשארה"ב מפנה עורף לישראל, ובעיצומה של מלחמה קשה מטילה עליה אמברגו נשק, זו פגיעה קשה בישראל, אך זו פגיעה גם בארה"ב. עיני כל העולם נשואות לארה"ב, מעצמת-העל הגדולה, מנהיגת העולם החופשי. כשהעולם רואה איך ארה"ב מפקירה את בעלת הברית הקרובה אליה ביותר, הדמוקרטיה היחידה במזה"ת, בעיצומה של מלחמה קשה, נגד לפחות ארבעה אויבים שחלומם האחד והיחיד הוא להשמידה, ומנסה לסכל ניצחון ישראלי – העולם מבין שארה"ב היא משענת קנה רצוץ.

איזו סיבה יש לסעודיה ולמדינות ערב המתונות להמר על ברית עם ארה"ב, שכך נוהגת בבעלות בריתה? אם בתוך חצי שנה ה"דונ'ט" המהדהד, החיבוק לישראל, הסיוע בנשק, מתמוססים כך בשל בייס קיצוני ואלים שמטיל חתתו על מי שאמור להיות האיש החזק בעולם – על מי יש להם לסמוך? לא עדיף לסמוך על פוטין, שנחלץ להציל את אסד במלחמת האזרחים?

איך תרגיש טייוואן? עד כמה היא תאמין לביידן אם יאמר "דונ'ט" לסין? אם סין תפלוש לטייוואן, זה יהיה במידה רבה בשל הפניית העורף של ארה"ב לישראל.

* נתוני השקר של משרד התעמולה – אפילו האו"ם (!!!), לא בדיוק הארגון הידידותי ביותר לישראל, אם להשתמש באנדרסטייטמנט של המילניום, מודה שנתוני משרד התעמולה ("הבריאות") של חמאס על ההרוגים הם שקר תעמולתי. עד עתה, האו"ם דקלם את נתוני השקר ללא ביקורת. ביום אחד, מיספר הנשים והילדים ההרוגים, על פי הנתונים של האו"ם צנח בחצי! ואני בספק אם גם הנתונים האלה הם נתוני אמת. האם גם "הארץ" יפסיק לדקלם את התעמולה החמאסית? הרי גם שם, מפשקווילי המערכת ולאורך עמודי הדעות הם תוקפים את ישראל על סמך נתוני השקר. הנה, בגיליון ערב יום העצמאות השתלח רוגל אלפר בארסיות רעילה בעדן גולן, על כך שייצגה את המדינה השנואה עליו במאלמו, ובכך ייצגה "הרג כ-30 אלף עזתים" לצד עוד ארסנל ה"עוולות" הממלאים את בונקר התחמושת של השוקניה.

האמת היא, שהמוספר היחסי של האזרחים ההרוגים ברצועת עזה ביחס למחבלים ההרוגים, 2 אזרחים על כל מחבל חמוש, בתנאי צפיפות אורבנית חסרת תקדים, שעה שהמחבלים מבצעים פשע מלחמה של הפיכת האזרחים והילדים העזתים למגן אנושי – אין לו אח ורע בתולדות המלחמות המודרניות. הנתונים האמיתיים הם ההוכחה שצה"ל הוא אכן הצבא המוסרי ביותר בעולם. הצבא שמקפיד יותר מכל צבא אחר בעולם על הימנעות ככל הניתן מפגיעה באזרחים. עם זאת, כדאי לזכור, שהבלתי חמושים אינם בהכרח "בלתי מעורבים", ע"ע האספסוף שהגיע בעקבות הנוח'בה להוסיף עוד קיסמים למדורת הטבח, ואת המכות והכמעט לינץ' בחטופים ברחובות עזה.

אגב, התבטאות מעניינת בנדון היתה לגנרל בדימוס מארק מילי ששימש עד לפני כשנה יו"ר המטות המשולבים של צבא ארצות הברית; תפקיד שבו התעמת רבות עם הנשיא הקודם טראמפ. בשבוע שעבר, בכנס בוושינגטון, נשאל מילי לדעתו על המלחמה בעזה. "ישראל," אמר, "היא שהותקפה ב-7 באוקטובר. שמורה לה הזכות להגן על עצמה. 1,200 בני אדם נטבחו, נאנסו. נעשו דברים קרובים מאוד למה שעשו הנאצים. אם אתה עושה השוואה מתמטית עם ארה"ב, זה יהיה 50 עד 100 אלף הרוגים בבוקר אחד. האם אתם יכולים לדמיין מה אנחנו היינו עושים?" שאל מילי. "מלחמה היא דבר נורא ואכזרי. יש לי שנים ארוכות בלחימה. ירו עליי, פוצצו עליי מטענים, הכול... לרוע המזל, בגלל אופי המלחמה באזורים עירוניים צפופים, למלחמה כזאת יהיה נזק אגבי [כלומר פגיעה בבלתי מעורבים] גבוה מאוד. כמעט אין דרך עוקפת." דבריו צוטטו בידי עמוס הראל ב"הארץ". מילי מבין היטב את מה שמערכת "הארץ" אינה מנסה להבין.

* דני תמרי - ערב יום הזיכרון, הלך מאתנו דני תמרי. דני, חבר שדה אליהו, היה ראש המועצה האזורית בקעת בית שאן (היום עמק המעיינות– שינוי ומיתוג שהוא הגה) ומזכ"ל הקיבוץ הדתי. מנהיג חכם, פתוח, קשוב ומתון. דני הוא סמל, בעבורי, ליהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. דני מגלם את רעיון תורה ועבודה. חבר קיבוץ אוהב קיבוץ וחי את הקיבוץ בכל רמ"ח אבריו. תנחומיי לתחיה, למשפחה, לבית שדה אליהו, לקיבוץ הדתי ולעמק המעיינות.

יהי זכרו ברוך!

* ביד הלשון: במותם ציוו לנו את החיים – אחד הפסוקים המובילים בטקסי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה לאורך השנים הוא "במותם ציוו לנו את החיים".

הפסוק לקוח משירו של ביאליק, המשורר הלאומי, "אם יש את נפשך לדעת", שנכתב בשנת תרנ"ח, 1898. בשיר תוהה ביאליק מאין אנו שואבים את כוחות החיות המופלאים של עמנו, לעמוד בסבל ובתלאות?

אִם-יֵשׁ אֶת-נַפְשְׁךָ לָדַעַת אֶת-הַמַּעְיָן

מִמֶּנּוּ שָׁאֲבוּ אַחֶיךָ הַמּוּמָתִים

בִּימֵי הָרָעָה עֹז כָּזֶה, תַּעֲצוּמוֹת נָפֶשׁ,

צֵאת שְׂמֵחִים לִקְרַאת מָוֶת, לִפְשֹׁט אֶת-הַצַּוָּאר

אֶל-כָּל-מַאֲכֶלֶת מְרוּטָה, אֶל-כָּל-קַרְדֹּם נָטוּי,

לַעֲלוֹת עַל-הַמּוֹקֵד, לִקְפֹּץ אֶל-הַמְּדוּרָה,

וּבְ"אֶחָד" לָמוּת מוֹת קְדוֹשִׁים –

זה הבית הראשון, וכך בית אחר בית מתאר המשורר את מסירות הנפש של העם היהודי, של בניו ובנותיו, ותוהה מנין הוא שואב את תעצומות הנפש. והוא משיב:

אִם לֹא-תֵדַע לְךָ כָּל-אֵלֶּה –

אֶל-בֵּית הַמִּדְרָשׁ סוּר, הַיָּשָׁן וְהַנּוֹשָׁן.

הוא מתאר בהערצה את מסירות נפשם של חובשי בית המדרש ומסיים:

וּבְמוֹתָם צִוּוּ לָנוּ אֶת-הַחַיִּים –

הַחַיִּים עַד-הָעוֹלָם!

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אהוד: אם יחיא סינוואר הדובר עברית הצליח בערב יום העצמאות, מהמנהרה שבה הוא מתחבא ברצועת עזה, לחזות  בשידורי הטלוויזיה הישראלית, ממה הוא נהנה יותר? מטקס הדלקת המשואות הממלכתי שבו הומחש לו בצורה הטובה ביותר כיצד הצליח ביום אחד לרצוח יותר מאלף ישראלים ולהחריב אזור ישראלי שלם? – או מטקס כיבוי המשואות באמפי שוני שבו המפגינים לא האשימו אותו ברצח ובהרס שהתחולל ב-7 באוקטובר אלא את ממשלת ישראל והעומד בראשה – שכתוצאה מכך נתניהו נעדר מטקסי יום העצמאות כדי שהמפגינים לא יבזו אותו! כן, הִצלחתם גם גירשתם אותו ושימחתם מאוד את יחיא סינוואר!

* * *

פוצ'ו

שאלה יומיומית

למה כל שר או שליט מורם מעם

שאוכל מרורות כל בוקר כשקם

לא ישן בלילות

ניזון מקללות

מול אב אם וסב

משפיל את עיניו

ואוכל את עצמו

אוי מסכן שכמותו

כל יום בשבילו הוא יום של פקודה

בלי שום הערכה, בלי שום תודה.

העם כפוי טובה לא פחות או יותר

אז למה הוא מהסס, למה לא מתפטר?

האמנם הוא חושש (אף אם איננו אשם)

שאז נריע ברחובות ונצעק: ברוך השם!?

* * *

ד"ר משה מוסק

גלגולי המגילה או לחילופין –

הוא רצח אותנו נפש!

על גלגולי חיבורה של מגילת העצמאות

[פורסם לראשונה ב"תרבות וספרות", "הארץ", ב-13.5.24].

חשוב לציין את דבר קיומן של לא פחות מעשר גרסאות שונות של הכרזת העצמאות, ויש הטענים שאף יותר. זו ההכרזה שמשה שרת (אז שרתוק) נתן לה, בדיעבד, את שמה הרשמי – מגילת העצמאות. שם חגיגי, המתקשר עם המגילות המקראיות והמסורתיות. גרסאות אלה של הכרזת העצמאות, מהוות ברובן מעין נדבכים שעליהן עוצבה ברצף ובשלבים שונים, הגרסה האחרונה של ההכרזה, זאת של דוד בן גוריון.

הגרסה הראשונה של הכרזת העצמאות, נכתבה כבר בינואר 1948 ע"י ליאו כהן, משפטן יליד גרמניה, שגדל בבית מסורתי וקיבל את השכלתו המשפטית והכללית בגרמניה. משנת 1934 הוא שימש כיועץ המדיני של הסוכנות היהודית ובראשית דצמבר 1947 הוא התבקש לכתוב הצעה לחוקה, עבור המדינה שבדרך. הצעת החוקה של ליאו כהן פותחת במבוא, היכול לשמש כמעין הכרזה על הקמת המדינה. הצעתו מושפעת במידה רבה מהכרזת העצמאות האמריקאית וספוגה בתכנים יהודיים-אמוניים עמוקים. משום כך הוא פותח אותה בפסוק של הודיה לאלוהי ישראל: "תודה לאלוהי אבותינו על שפדה אותנו מעול הגלות והחזיר אותנו לארצנו העתיקה." בהמשך הוא מתרכז בציון שימור המסורת היהודית והדתית בגולה במשך אלפי שנים ובהמשכיות של היישוב היהודי בארץ ישראל, במשך דורות רבים. הצעת ההכרזה של ליאו כהן, שהיא כאמור מעין נספח להצעת החוקה שכתב, אינה מהווה תשתית משמעותית לגרסאות המאוחרות יותר של נוסח ההכרזה.

שלרשה חודשים לאחר מכן, בראשית אפריל 1948, התכנס בתל אביב הוועד הפועל הציוני הגדול, כדי לגבש תוכנית מוסכמת להקמת התשתית למוסדות המדינה ולחלוקת הסמכויות השלטוניות והפוליטיות ביניהם. בין הוועדות האופרטיביות שנבחרו בכנס הוקמה ועדת משנה בת שלושה חברים ובראשה זלמן שז"ר (אז רובשוב), להכנת נוסח מוסכם להכרזת העצמאות. אף שהתייעץ עם עמיתיו לוועדה לגבי נוסח ההכרזה, נראה שההכרזה נכתבה על ידו, ללא שיתופם הממשי. ההכרזה ששולבה בנאום פרוגרמאתי מליצי וארוך שנישא בפאתוס האופייני לו, מעלה על נס את הגשמת החזון הציוני, את ההתיישבות החלוצית הנועזת ואת פיתוח הארץ בכל תחומי הבנייה והעשייה היצרנית, אך עם התייחסות מועטה לתקופת השואה ולרצף החיים היהודיים בגולה. אף כי ההכרזה של שז"ר אינה מהווה גם היא תשתית ממשית לגרסאות האחרות, מיספר מטבעות לשון ומליצות ציוריות ממנה, שובצו בהכרזות המאוחרות יותר. 

במחצית אפריל מונה פנחס רוזן (אז פליכס רוזנבליט), עורך דין בכיר ורב ניסיון ומנהיג מפלגת "עלייה חדשה" הקטנה, לעמוד בראש מחלקת המשפטים החדשה של הסוכנות היהודית, שהחלה אז לפעול בתל אביב. מחלקת המשפטים החליפה את המזכירות המשפטית של הסוכנות היהודית, שפעלה עד אז בירושלים. בשבוע האחרון באפריל, שבועיים לאחר נאומו של שז"ר, הטיל פנחס רוזן את ניסוח הכרזת העצמאות על מרדכי בעהם, עורך דין צעיר שעבד תחתיו במחלקת המשפטים. בעהם, בן ה-33 שהיה חסר את הניסיון הנדרש להתמודדות עם המשימה הלאומית הכבדה שהוטלה עליו לפתע, נעזר בכתיבת נוסח ההכרזה ברב קונסרבטיבי אמריקאי בעל ידע רחב ביהדות, בשם שלום צבי דוידוביץ'. גם הצעתם, כמו זאת ליאו כהן, הושפעה מהכרזת העצמאות האמריקאית ואף היא היתה בעלת אוריינטציה דתית מובהקת. במוקד הצעתם של בעהם ודוידוביץ' הייתה התייחסות מירבית לתנאים ולדרישות של החלטת החלוקה, מה-29 בנובמבר 1947, כמו גם "לזכויות ההיסטוריות של העם היהודי, לאור משפט העמים."

נראה שרוזן שלא היה שבע רצון מנוסח ההכרזה שהגיש לו בעהם, העביר אותה לחוות דעתו של אורי ידין, עובד ותיק של המזכירות המשפטית בירושלים, שהצטרף אז לאחרונה למחלקת המשפטים בתל אביב. ידין הציע למחוק חלק מהצידוקים ההיסטוריים המופיעים בהצעה של בעהם, לחזק עוד יותר את ההסתמכות על החלטת החלוקה ולהרחיב את אופייה המשפטי של ההכרזה, על חשבון הנרטיב ההיסטורי.

רוזן לא היה מרוצה גם מהנוסח המשופר של הצעת בעהם, שכלל את השינויים שהציע ידין, והטיל את המשימה הפעם על משפטן בכיר מחוץ למחלקת המשפטים, העו"ד  צבי ברנזון, לימים שופט בית המשפט העליון. ברנזון, יליד הארץ שרכש את השכלתו המשפטית באנגליה, עבד תחילה במשרדו של רוזן כמתמחה ומשנת 1936 היה היועץ המשפטי של ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י. שבוע לפני הכרזת העצמאות פגש רוזן, באקראי, את ברנזון והציע לו לחבר הצעה להכרזת העצמאות ולהגיש לו אותה, בגלל קוצר הזמן, תוך יומיים. ברנזון עמד במשימה מבחינת הזמן שהוקצב לו והגיש אותה לרוזן, רק ימים מיספר לפני יום ההכרזה. וכך כותב ברנזון בזיכרונותיו: "בזמן הקצוב שעמד לרשותי ובתנאים הקשים של אותו זמן לא יכולתי לערוך השוואות עם הכרזות עצמאות וחוקות של מדינות אחרות. אפילו החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, לא היתה לנגד עיניי. ראיתי חובה לעצמי להכין נוסח קצר ותמציתי אשר: יבסס את זכותו של עם ישראל לארץ ישראל מבחינת הקשר ההיסטורי שלו עם הארץ והכרת העמים בזכות זו; יצהיר על עקרונות היסוד שעליהם יושתתו משטר המדינה וחיי אזרחיה; ויקבע את מוסדות השלטון הראשונים של המדינה."

רוזן לא היה לגמרי מרוצה גם מההצעה של ברנזון והעביר אותה חזרה לעיבוד מחודש בידי עובדי מחלקתו: אורי ידין, מרדכי בעהם וצבי בקר. אליהם הצטרף למתן חוות דעת נוספת, המשפטן הבכיר משה זילברג, שגם הוא כמו ברנזון לא היה שייך למחלקת המשפטים וגם הוא לימים, מונה לשופט בבית המשפט העליון. אחד השינויים המשמעותיים ביותר שהציעו עובדי המחלקה לנוסח של ברנזון, היה המרת ההגדרה של מדינת ישראל כ"מדינה יהודית, חופשית, עצמאית ודמוקרטית" ל"מדינה יהודית, חופשית וריבונית". המונח "דמוקרטית" לא נעלם לגמרי מהצעתם ורק הועבר לפסקה אחרת, שדנה באופייה הפנימי של המדינה. רוזן, שהעריך מאוד את משה זילברג כמשפטן בעל ידע וניסיון רב יותר מזה של עובדי מחלקתו,  העביר את הנוסח שחיברו השלושה לחוות דעתו המשפטית ולהטמעת השינויים שיראו לו ראויים. נוסח ההכרזה שנערכה סופית ע"י זילברג, יכולה להיחשב כתשתית המשמעותית ביותר להצעות ההכרזה שנוסחו מאוחר יותר, ע"י שרת ובן גוריון.  

ההצעה המשופרת של זילברג, תחת הכותרת: "הכרזת העצמאות של המדינה היהודית" צורפה ע"י פנחס רוזן להזמנת חברי מנהלת העם לישיבתה ב-12 למאי. אך לפני שהחל הדיון בהצעה זו, הודיע פנחס רוזן שבאותו בוקר הגיעה לידיו הצעה נוספת של ההכרזה, שחוברה ע"י פרופ' הרש לאוטרפכט מקיימברידג', שהיה סמכות עולמית בחוק הבינלאומי, בצירוף הערות של ד"ר יעקב רובינסון, היועץ המשפטי של הסוכנות היהודית בניו יורק ואף הוא משפטן בעל שם עולמי. נראה שהצעה זו שהובאה לארץ ע"י משה שרת, שחזר יומיים לפני כן מארצות הברית, היא פרי יוזמתו של אבא אבן (אז אוברי איבן), שהיה חבר משלחת הסוכנות היהודית באו"ם ומקורב ללאוטרפכט.

משה שרת החל מיד, בפתח הדיון, לתרגם את הצעתו של לאוטרפכט מאנגלית לעברית, אך בן גוריון קטע אותו כבר בתחילת דבריו כאשר פסק: "אנחנו צריכים תחילה לקבל החלטה פוליטית, אם מכריזים אנו על מדינה – או איננו מכריזים עליה. ואם כן, אז מוכרחים גם להגיד "ממשלה", "ממשלה זמנית" ואז גם מודיעים שיש ממשלה זמנית ויש מועצת ממשלה זמנית. ואז צריך להחליט אם אנחנו מקבלים את נוסח ההכרזה בישיבה זאת או שמוסרים לוועדה קטנה להכין את הנוסח."

הנושא המרכזי בדיון הממושך במנהלת העם על נוסח ההכרזה, נסב על השאלה: האם חייבים להיצמד בהכרזה לדרישות ולתנאים של החלטת החלוקה מה-29 בנובמבר 1947 ולשלב אותם בנוסח ההכרזה או להתעלם מהם ולפעול עפ"י האינטרסים המדיניים והביטחוניים הנדרשים. בנושא זה התפצלו בדעותיהם תשעה חברי מנהלת העם שנכחו בישיבה, מתוך שלשה עשר החברים הקבועים.

רוב הדוברים תמכו בגישה שיש להיצמד לדרישות ולתנאים של החלטת האו"ם. הראשון בהם היה פנחס רוזן, שתמך בדרישה "לבסס את ההכרזה על רקע החלטת האו"ם." לחיזוק דבריו הוא ציין, שזוהי גם דעתם של היועצים המשפטיים פרופ' לאוטרפכט וד"ר רובינסון, שהם "אוטוריטה בינלאומית גדולה, ואולי האוטוריטה הגדולה ביותר היום בשטח של החוק הבינלאומי ושגם הצעתם מבוססת על החלטת האו"ם."

פרץ ברנשטיין, מנהיג מפלגת הציונים הכלליים, עוד הרחיק לכת והעלה שני נימוקים המחייבים אולי להימנע בהכרזה מאזכור הקמת המדינה. הנימוק הראשון, "שהאמריקנים, על יסוד הכרזה כזו עלולים להטיל אמברגו על כסף ועל דברים אחרים למדינתנו והשני, שאי-הכרזה תמנע את הפלישה. הייתי מסתפק בזה שנכריז על הקמת הממשלה בלי מדינה," סבר ברנשטיין.

משה שרת הצטרף לגישה זו ואף החמיר יותר בהתנגדותו להכריז אפילו על הקמת ממשלה, שהיא לדעתו בניגוד להחלטת האו"ם: "אני נגד שאנחנו בהכרזה הזאת נכנה את מועצת העם בשם 'מועצת הממשלה הזמנית.' בכך אנחנו מעלים על עצמנו את החשד שאנו עושים פה איזו תחבולה ויש בזה אחיזת עיניים... יוצא כאילו אנחנו מחפשים לנו אחיזה בהחלטה, אבל יש בזה איזו תרמית."

גם אהרון ציזלינג, ממנהיגי אחדות העבודה-פועלי ציון שמאל ונציג מפ"ם במנהלת העם, תבע היצמדות מלאה לתנאים של החלטת החלוקה. מעבר לכך. הוא אף התנגד לעצם ההכרזה: "לא הכרזה כי אם תביעה. אנחנו פונים אל מדינות העולם ואל אומות העולם בדרישה להכיר במדינה, כבמדינה שוות זכויות במשפחת העמים ולהתקבל כחברה ולבקש את מלוא הסעד וכולי."

אליעזר קפלן, אחד מנציגי מפא"י במנהלת העם והמיועד לתפקיד שר האוצר, הסכים אף הוא לדעת קודמיו והוסיף: "הייתי מציע שבהכרזה נודיע שאנחנו מוכנים לשתף פעולה עם האו"ם לביצוע החלטת ה-29 בנובמבר."

מנגד, רק שלושה מחברי מנהלת העם תמכו בגישתו של דוד בן גוריון שהתמקד בהתנגדותו לדברי עמיתיו ובעיקר לנימוקים שהעלה שרת: "הכרחי להקים ממשלה ולהכריז עליה. בלי זה זאת מילה ריקה. גם לא נחוצה הפנייה להכרה. זה יהיה תפקידה של הממשלה שתוקם. כרגע העולם מחכה להכרזה. כלומר, העובדה הפוליטית היא: מכריזים שהוקמה מדינה... אני מציע להסתפק בדברים האלה וכי אנחנו מקווים שהאו"ם ייתן את כל תמיכתו לנו."    

הנושא השני שהועלה לדיון במושב הרה גורל זה של מנהלת העם היה: האם יש לציין בהכרזה את קביעת גבולות המדינה עפ"י החלטת עצרת האו"ם או להתעלם מנושא הגבולות ולא לציין אותו כלל. פנחס רוזן דרש לשלב את עניין הגבולות בהכרזה. בן גוריון התנגד לכך בתוקף: "אם נחליט פה שלא אומרים גבולות, אז לא נגיד אותם." רוזן: "אבל זה דבר משפטי." בן גוריון, ביובש: "משפט, זה דבר שקובעים אותו אנשים."

התנגדותו התקיפה של בן גוריון לאזכור הגבולות בהכרזת העצמאות נבעה מהחשש שישראל תחויב לסגת מהשטחים שכבר כבשה מתוך השטחים שנקבעו למדינה הערבית ומשטחים נוספים שישראל עשויה לכבוש בהמשך המלחמה. וכאן הוא גם חשף את תוכניתו: "אז נתפוס את הגליל המערבי ואת הדרך משני עברי הכביש לירושלים וכל זה יהיה חלק מהמדינה, אם יספיק לנו הכוח. למה להתחייב?" בהצבעה על אי-הכללת הגבולות בהכרזת העצמאות תמכו חמישה וארבעה התנגדו. עניין הגבולות ירד מהפרק ולא הוזכר בהכרזה הסופית.

בסיום מושב מנהלת העם הוחלט על הקמת ועדה בת חמישה חברים, שתכין את הנוסח הסופי של ההכרזה ותביא אותה לאישור מנהלת העם ומועצת העם. חבריה: פנחס רוזן, משה שרת, דוד רמז, אהרון ציזלינג ומשה שפירא.

כבר למחרת, בבוקר ה-13 במאי, התכנסה הוועדה לדון בנוסח ההצעה, עליה טרח שרת כל שעות הלילה. משה גורארי, מנהל משרדי הסוכנות היהודית בתל אביב, ששימש כמעין מזכיר הוועדה, מביא בזיכרונותיו עדות מפורטת, ציורית למדי ואף חושפנית של התנהלות הוועדה. חברי הוועדה, עפ"י עדותו, הערו הערות מעטות והציעו שינויים קלים וקיבלו כמעט ללא סייג את הצעתו של שרת: "חיוך של רצון ושל סיפוק השתפך על פניהם של חברי הוועדה ולא סר מהם עד כלות שרת את קריאתו." ולעצם העניין, הוסיף: "האלמנטים העיקריים בהצעתו של שרת שאובים משני מקורות. השלד ומבנהו מהצעתו של צבי ברנזון, אלא ששרת הוציא אותה מתחומי המשפט הצר, ביסס והרחיב את גבולה ושיווה לה צורה של מסמך משפטי והיסטורי כאחד; ואת שגב הסגנון ורוממות הלשון שאב מההכרזה של שז"ר ואף התיך בה כמה מניביו ומצירופיו, יצקם מחדש לדפוסים שלו ושיבצם, מעשה אומן, במקומות שייעד להם."

הנושא היחידי שהביא לסערת רוחות וסביבו נתגלעה מחלוקת חריפה התרחש בין משה שפירא נציג "המזרחי", שדרש "לסיים את ההכרזה בפסוק שייזכר בו שם שמיים" לבין אהרון ציזלינג, נציג מפ"ם, שהתנגד לכך בתוקף ואף איים שמטעמי מצפון לא יוכל לחתום על ההכרזה. גורארי, אף שלא היה חבר הוועדה הביא, עפ"י עדותו, הצעת פשרה – "מתוך ביטחון בצור ישראל". מונח שאותו שאב, לדבריו, מנוסח ההצעה של צבי ברנזון. למעשה מונח זה, מופיע לראשונה כבר בנוסח ההכרזה שהציע לפניו, מרדכי בעהם.

שרת קיבל על עצמו לכתוב מחדש את ההכרזה, בהתאם לדברים שנאמרו בדיוני הוועדה והתקבלו על ידי חבריה. הוא נשאר בחדר הישיבות עם גורארי וכתבנית, לה הוא הכתיב את הנוסח, מתוך כתב-ידו. אך לפני כן, הוא חקר אודותיה ובדק ביסודיות את מהימנותה "לשמור בסוד כמוס את תוכן הדברים שהיא עתידה להעתיק."

העייפות והמתח שבו היה שרוי שרת באותו בוקר, יחד עם רגשנותו הטבעית, העלו בכמה רמות את סף רגישותו וגרמו לו, לפי עדותו של גורארי, להתפרצויות זעם בלתי נשלטות כל פעם שהלז היה מעלה אפשרות לשינוי קל בנוסח, ששרת הכתיב לכתבנית. שרת פתח כל אחד מ-12 סעיפי המבוא במילה "היות". גורארי הציע להחליף את המילה  ב'הואיל', כפי שהדבר מופיע בכתב המנדט. תחילה שרת לא רצה לקבל את התיקון אך לאחר לבטים התקשר לבן גוריון ובקיצור נמרץ שאל: "אתה גורס היות או הואיל" ובן גוריון השיב לקונית "'הואיל. ולא יסף".' גורארי חושף את מה שאירע בהמשך: "פני שרת נשתנו פתאום. הוא נראה המום והביט נכחו, בוהה וקודר. הליט את פניו בכפות ידיו ומלמל באין אונים: מה הם רוצים מחיי? אני עייף וסחוט עד לשד עצמותיי. אינני יודע מה כאן להוסיף ומה לגרוע?" והוסיף "עשה כרצונך, תקן ככל שיעלה על רוחך. לכשתכתיב לכתבנית אשמע ואעיר – אם יהיה לי מה להעיר." 

נוסח ההכרזה שעיבד שרת בהתאם לדיוני ועדת החמישה והחלטותיה, הופץ לחברי מנהלת העם לקראת הישיבה שהתקיימה בערב ה-13 במאי. הנושא המרכזי שהעסיק את עשרת חברי מנהלת העם, שנכחו בישיבה, נסב סביב אזכור הפסוק החותם את ההכרזה: "מתוך בטחון בצור ישראל" והשלכותיו. פסוק שעורר כזכור מחלוקת כבר בדיוני ועדת החמישה. בן גוריון הביע את בקשתו "להשאיר את המילים צור ישראל," אך בקשתו לא התקבלה והנושא נשאר פתוח. בסוף הדיון הוחלט להטיל על ארבעה מחברי מנהלת העם להכין נוסח מוסכם שיובא למחרת, ה-14 במאי, יום ההכרזה, לקריאה אחרונה של מנהלת העם ולאחריה לאישור מועצת העם.

עוד באותו ערב זימן בן גוריון אל ביתו את שלושת חברי הוועדה הנוספים: משה שרת, הרב יהודה לייב פישמן-מימון ואהרון ציזלינג. משה שרת, מנסח ההכרזה בשם ועדת החמישה, שעליה נועד להתקיים הדיון, לא הופיע לישיבה והיא נערכה בהיעדרו. תשובה החלטית ומוסמכת להיעדרותו המפתיעה של שרת לא ניתנה. לא על ידו ולא ע"י בן גוריון. לכך הועלו הסברים שונים, שלא כאן המקום לפרטם. באין רישום כלשהו של דיוני ועדת הארבעה, שהיתה למעשה רק של שלושה, לא ניתן לקבוע בוודאות את אשר התרחש במהלכה. חשובים יותר הם השינויים – ההשמטות והתוספות של בן גוריון, להכרזה שניסח שרת ונדונה ע"י ועדת החמישה.

שינוי בולט מבחינה סגנונית של נוסח שרת, היא השמטת התיבה "הואיל" שקדמה לשנים- עשר סעיפי המבוא, שהיוו מעין "צידוקים" להכרזת העצמאות. מילה שכזכור בן גוריון עצמו הציע לשרת ושגרמה לאחרון לזעזוע עמוק – "מה הם רוצים מחיי." כמו כן, הוא סילק מליצות, הפלגות מילוליות ומטבעות לשון מצועצעות, ששרת שיבץ בהכרזה. מבחינת התוכן, התוספת המשמעותית ביותר של בן גוריון לנוסח של שרת היא הפיסקה הגאונית, הפותחת את ההכרזה: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי." וכך, פיסקה אחר פיסקה, כמעט בכולן, הוא שינה במידה זו או אחרת, את משמעות התכנים: השימוש במונח מדינה ולא שום ישות ריבונית אחרת; מתן השם למדינה – ישראל; השמטת המחויבות לגבולות המדינה, שנקבעו בתוכנית החלוקה, כמו גם הימנעות מהשימוש במילה עצמאות, מסיבות של זהירות, המנוגדת לתנאים של תוכנית החלוקה. מאידך, תוספת חשובה נוספת שהציע לפסקה העשירית "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית."

בן גוריון איפשר לחברי מנהלת העם, בישיבתה בצהרי יום ההכרזה ולחברי מועצת העם, שהתכנסה מיד לאחריה, להביע בחופשיות את דעתם על ההצעה שהוגשה ולהעלות ללא חשש את הסתייגויותיהם, את השינויים ואת התוספות שביקשו להוסיף להכרזה אך תבע שההצבעה על אישור נוסח ההכרזה תהיה על כל מכלול סעיפיה, כחטיבה אחת. בקריאה הראשונה זכתה הצעתו של בן גוריון לרוב ובשנייה, לאישור פה-אחד של כל חברי מועצת העם.   

שעות מיספר לאחר מכן, בשעה היעודה, נפתח הטקס הרשמי של הכרזת העצמאות. כאשר בן גוריון סיים את קריאת ההכרזה, בקולו הצורמני ובפאתוס החגיגי האופייני לו, והקהל הרב שגדש את האולם קם על רגליו להריע ולברך איש את רעהו, להתנשק ולהתחבק, גורארי ניגש אל שרת שנראה המום ולשאלתו, "מהו הטקסט הזה שקרא בן גוריון?" השיב לו שרת בקול חלוש, כשהוא שם רווח בין מילה למילה: "הוא –רצח – אותנו נפש!"                                                                                                                                                                                                 

מאז הכרזת העצמאות ובעיקר בעשורים האחרונים התפרסמו כתבות, מאמרים, ספרים  ומחקרים רבים על תולדות הכרזת העצמאות ותכניהָ. ברצוני לציין כאן רק מחקר אחד, יחיד ומיוחד בנושא זה והוא ספרו המעולה של המשפטן, פרופ' יורם שחר "כבוד, חירות ועמל ישרים – סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות." זוהי עבודת מחקר מקיפה, מעמיקה ומפורטת מאוד, העוקבת ביסודיות רבה אחר תולדותיה הנפתלים של הכרזת העצמאות ומשמעויותיה. נעזרתי מאוד בספרו ועל כך נתונה לו הערכתי הרבה ותודתי.

לסיום, אנקדוטה אישית קצרה, הקשורה למגילה. בתקופת כהונתו של פרופ' שבח וייס כיו"ר הכנסת ואני אז גנז המדינה, באו אליי עובדי לשכתו וביקשו לקבל בהשאלה את מגילת העצמאות המקורית, כדי להציגה באכסדרת הכנסת. לא התלהבתי למסור להם את המגילה המקורית והצעתי להכין עבורם עותק הזהה לחלוטין למקורי. אך הם התעקשו לקבל אך ורק את העותק המקורי, כדי לא להטעות ולהונות את קהל המבקרים. בלית ברירה, הסכמתי. הכנתי שני עותקים, אחד חיוור יותר מהשני. הם בחרו בו, מתוך מחשבה שהוא העותק האותנטי שדהה עם השנים. העותק המקורי של מגילת העצמאות נשאר שמור עד היום, בחדר הכספות של ארכיון המדינה.

ד"ר משה מוסק

* * *

משה גרנות

מבט רך אל ההלכה היהודית

על "חוה לא אכלה תפוח" מאת חיים נבון

ידיעות ספרים 2012, 144 עמ'

בכותרת המשנה של ספר זה כתוב: "101 טעויות נפוצות בענייני יהדות," אבל באמת, נדמה לי שרוב "הטעויות" שהספר מצביע עליהן, לא נראה לי שהן ממש נפוצות. צריך להודות שהדברים מובאים כאן בחן רב, וגם התוספות בתחתית של כל "טעות", המעוצבות כפתקים מודבקים על הדף, חושפות לקורא מידע מעניין, וגם אנקדוטות מרתקות. ובאשר לשם הספר, הרי בפרשת בראשית מוזכר פרי עץ הדעת, אבל לא מצוין באיזה פרי מדובר. הנוצרים מזכירים תפוח, והספר מתייחס לכך כאל טעות, אבל הרי באמת גם תפוח הוא אופציה כמו שאר הפירות שפרשנים הזכירו כאפשריים. שם הספר מציין קטגורית: "חווה לא אכלה תפוח," באמת?

הספר מזכיר "טעויות" שרובנו איננו נכשלים בהן, כגון שגן עדן איננו בשמיים; שאחנאתון קדם לאברהם באמונה באל אחד; שאת חומות ירושלים בנה סולימאן המפואר, ולא דויד, שאליהו היה נביא קנאי, ולא סבא נחמד, שירושלים אינה נזכרת אף פעם בקוראן, וכי ירושלים היא עיר קדושה ליהודים, וגם הנוצרים והמוסלמים אימצו אותה כעיר קדושה, אבל הנוצרים מקדשים בעיקר את רומא, ואילו המוסלמים מקדשים בעיקר את מכה; שעצת אחיתופל היא עצה טובה, שלא התקבלה ועוד.

הספר מציע מספר דיוקים מעניינים: גבר אינו חייב לגדל זקן, הוא רשאי להתגלח (כמו מחבר הספר שהוא רב קהילה במודיעין), העיקר לא להשחית אותו בתער; אימו של משה לא הניחה את התיבה במימי היאור, אלא בסוף שליד החוף, אחרת התיבה היתה נסחפת בזרם מימי הנילוס האדיר;  דויד לא היה בהכרח ג'ינג'י, כי "אדמוני עם יפה עיניים" אין משמעו ששיערו היה אדום, אלא דווקא לחייו, כמו שניתן ללמוד משיר השירים ה' 11-10 – שם הדוד הוא צח ואדום, ואילו קווצות שיערו שחורות; גלות היהודים מארץ ישראל לא נגרמה על ידי הרומאים – המשנה ותלמוד ירושלמי התחברו בארץ זמן רב אחרי גזירות אדריאנוס – מסתבר שהיהודים נטשו את הארץ אט אט עד שהאוכלוסייה היהודית נעלמה שם לחלוטין; רש"י לא הכיר את "כתב רש"י", הכתב יוחס לו רק כאשר התנ"ך המודפס נקט בכתב ספרדי זה כדי להבדיל בין הטקסט המקראי לפירוש רש"י; מסתבר שעל פי שמות י"ב 6 מותר לבשל בחג (לא בשבת); אין מצווה לתקוע בשופר ביום הכיפורים, מדובר במנהג; אין מצווה להדליק מדורת בל"ג בעומר; לא מתתיהו קרא "מי לה' אליי", אלא משה (שמות ל"ב 26).

מה שמאפיין במיוחד את הספר שלפנינו הוא החתירה של המחבר להראות את הצד "הרך" של ההלכה היהודית: היהדות איננה גזענית, כי גר מכל גזע נחשב ליהודי לכל דבר (בהסתייגות קלה שנמצא ב"הכוזרי" של ר' יהודה הלוי); הכלה איננה רכוש הבעל, הבעל איננו קונה אותה, ומסתבר שאישה וגר למדנים יכולים ללמד דברי תורה, כמשתמע  מפסיקתו של הרב בקשי דורון.

את הטענות האלו של המחבר ניתן להפריך באינספור ראיות: בתנ"ך האיש מושל באישה, והיא נחשבת לחלק מהאינוונטר שלו (בדיבור "לא תחמוד" ובחוקת המלך בדברים י"ז), את האישה כן קונים: "וגם את רות המואבייה, אשת מחלון, קניתי לי לאישה..." (רות ד' 10); ומה הוא יחסם של חז"ל לנשים? – "כל המלמד את בתו תורה, כאילו לימדה תפלות" (בבלי סוטה ג' ד'); "יישרפו ספרי תורה, ולא יינתנו בידי נשים" (ירושלמי סוטה ג' ד'). לא מתקבל על הדעת שהרב חיים נבון, מחבר הספר, לא היה מודע לפסוקים אלה. הרמב"ם מועיד לאישה תפקיד של שפחה, ואם אינה ממלאת תפקיד זה, יש לייסר אותה בשוט (רמב"ם, משנה תורה, ספר נשים, הלכות אישות פרק כ"א, הלכות ג', י').

הכי מדהימה היא טענתו של המחבר כי התורה היא מוסרית, אבל לעיתים קשה לנו להבין (עמ' 133). הכיצד "מוסרית"?! התורה מרשה לאב למכור את בתו לעבדות עולם (שמות כ"א 7), מרשה לבעל עבד להרוג אותו במכות מבלי שייענש, "כי כספו הוא" (שם, פ' 21-20), דורש מהמאמין להלשין על קרוביו עובדי אלילים כדי שיסקלו אותם באבנים, מטיל גזר דין מוות על הומוסקסואלים וכו' וכו'

צריך לציין לזכותו של המחבר כי הספר כתוב בחן וברוח טובה, ואפילו בהומור.

משה גרנות

* * *

אהוד: מדוע מצרים חוששת כל כך מכיבוש ציר פילדלפי בידי ישראל? האם היא חוששת שיתגלה מלוא מערך מנהרות הענק שבהן הוזרם ממנה במשך שנים ארוכות רוב הנשק שבו השתמש החמאס ב-7 באוקטובר?! זה היה צירוף של שחיתות מצרית, גם צבאית, והעלמת-עין אנטי-ישראלית חרף הסכם השלום!

* * *

רוֹן גֵּרָא

אָדָם אוֹ צֵל

זוֹכֵר אֶת אֵלֶּה

שֶׁאֵינָם.

צִלָּם מוּל פָּנָי

שֵׁמוֹת

פָּנִים

חִיּוּךְ מַזְהִיר

יוֹשְׁבִים בְּתוֹךְ עֶדְרֵי כּוֹכָבִים

מְאִירִים

עוֹקְבִים בְּדַרְכֵי מִסְתּוֹר

עַל הַנַּעֲשֶׂה כָּאן.

תָּמִיד  עִמָּנוּ

וְעִם הָרוּחַ.

* * *

מיכאל רייך

נְעוּרִים עַל קַו-רָקִיעַ

פַּטִּישֵׁי הָאוֹר הִכּוּ לְלֹא רָחֵם בְּעֵינֵינוּ

מִן הַחוּץ פְּנִימָהּ, וּבַחֲזָרָה

זִרְמֵי חַשְׁמָל חִפְּשׂוּ אֶצְבְּעוֹתֵינוּ, חִפְּשׂוּ

נָתִיב, גָּוֶן וְצֶבַע אֶל הָאוֹתִיּוֹת,

וַאֲפִילוּ אֶל הַמִלִּים הַלֹּא נֶאֱמָרוֹת

שֶׁבְּלִבֵּנוּ –

הָרוּחַ כִּסְּתָה בְּחוֹל עִקֵּשׁ אֶת יְמֵי הַחוֹל

עַד הָפְכָם בְּנוֹכְחוּת הַגֶּשֶׁם הַמַּרְוֶה

רְבָדִים-רְבָדִים שֶׁל אֲמִירוֹת מְמִיסוֹת

כּמוֹ פֶּלֶא קַרְסְטִי,

אֹהֶל הַסַּיָּרִים הִרְטִיט קַלּוֹת לְעוּמָתֵנוּ

כְּמוֹ הֶאֱזִין לִצְלִילָהּ הֶעָדִין שֶׁל מַפּוּחִית הַפֶּה

כְּמוֹ הָיָה קוֹרֵא עֲתִידוֹת נִפְעָם מוּל פְּנֵי

אַהֲבָתֵנוּ הָעִקֶּשֶׁת, הַבִּלְתִי מִדָּתִית

גַּם כְּשֶׁרַחֲקוּ נְעוּרֵינוּ

עֲדַיִן נוֹתַר בִּי צִמָּאוֹן יָשָׁן

לְנוֹף יַלְדוּתִי שֶׁנִּצְלַק עִם הַשָּׁנִים אַךְ נִשְׁאַר תָּמִיד יָרֹק

וּבִזְכוּתוֹ אֲנִי שָׁר וּמְסַפֵּר וְחוֹלֵץ

מֵימִיָּה תְּפוּחַת נִגּוּן,

ובִזְכוּתוֹ אֲנִי תְּפִלָּה

שֶׁיַּעֲבִירֵנִי בְּתֹם, בְּיֹשֶׁר

קַו יָשָׁר אֶחָד בֵּין נְקוּדָה לִנְקוּדָה    

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות ב"הארץ תרעד", גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

הספר יצא לאור בהוצאת "אסטרולוג" 2014

Copyright © by Ehud Ben-Ezer 2014

"הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד

יִגַּע בֶּהָרִים וְיֶעֱשָׁנו."

תהילים ק"ד, פסוק ל"ב

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

פרק חמישי

צפת שוקטת על שמריהָ

צפת שוקטת על שמריה כסוכת-אבנים דלה המתנוססת בלוע הר-געש. השנים חולפות. כאב הפרעות מתעמעם. איברהים פחה המצרי עודנו מושל על הארץ הנרגשת. רק ימי אפרת חומקים כצל עובר, חולפים בסימטאות-האבן הצרות של הרובע היהודי. היא נמלטת מזכרונות מרים וחוששת מהעתיד-לבוא. מתיקות-סתרים מפכה בה ומוצצת את נפשה, וככל שתתבגר ותיף, כן ייפער החלל בליבה, והדמיונות מושלים בה ומרגיזים את נפשה.

הרובע היהודי בנוי על מדרגות המדרון המערבי, והרבעים המוסלמים – על המדרונים המזרחי והדרומי. על ראש ההר נמצאים שרידי המיבצר הגדול, בעל החפיר העמוק והחומה המשולשת, זו המצודה הדָ'אהירית, מעוז צלבני מימי-הביניים, אשר עַלי אִבְּן דָאהִיר אִלעוֹמָר הקים על יסודותיו מיבצר, ובינו לבין העיר מפרידה רצועה צרה של גינות ובוסתנים.

לבושה בכתונת סרוגה, שחורה, כבגדי הפלחיות, ובגרביה הכחולות, עולה אפרת אל שרידי המצודה. משם ניגלה לעיניה מראה נהדר, בעיקר לפאת צפון-מזרח: רמת-הבשן מתנוססת מעל הגיא הבולט-לעין של הירדן, לועות הריה הכבויים, שחרטומיהם קטומים, משחירים על רקע האופק, כהדומים לזריחת השמש, והדרך לדמשק עוברת ביניהם. לרגליה משתרע ים כינרת – הניראה כה קרוב עד שדומה כי היא יכולה לפרוש כנפיים ולקפוץ אל חלקת פניו הכחולים, ובכל זאת הוא מרוחק שעות הליכה רבות. מעבר לבקעת גינוסר אפשר להבחין בחומתה המבוצרת של טבריה, שבנה דאהיר-אלעומר לפני כמאה שנה, בשנת 1737, וממנה בולטים כמאיימים מגדלים עגולים. העיר כולה בנוייה אבן בזלת שחורה על רקע הגבעות הצחיחות והים הרוגע. כלפי דרום – חיטין, ונידמה לאפרת שהיא מקיפה במבטה גם את הגלבוע והכרמל. סביבה כרמי זית וגפן ותות ותאנה, גדרות אבן, הרדוף פורח במלוא יפעתו, שיחי ורד בר, יערה, עצי דולב מזרחי, מקלעות גפנים, ובאוויר מצפצפים בולבולים ואנקורים.

חולפים הימים בצער ובציפייה, והחלומות מעוררים. הבשר נמק בגעגוע סתום, והנפש מפרכסת וכלָה לעלות מקליפותיה ולהיצרף מסיגיה ומטומאותיה באש המטהרת. ותשועה אין. והשטן מציק. והשֵד מתעתע. ותנים מייללים בלילות. וכשהיא יוצאת לצרכיה בבית-הכיסא שבחצר, פוֹרציאל ופְלוֹציאל, קָפקָפוֹני ובּילִיד בן הנאד – שֵדי הקוּס ושֵדי התחת עולים מהבור ומתעלזים בחלחולתה ומדגדגים אותה כשהיא מחרבנת כאילו הזובי של חסן בן הקאדי מטייל בקרביה בדמות הצואה (שהיא בגימטריה צב"י) שלה ומענג אותה בחיספוס מזוהם. פרשים כבירי-כוח באים לבקרה על משכבה בלילות, אבק מדבריות רחוקים מזהיב פרסות סוסיהם, חניתותיהם פולחות בה תלמים של ערגה, מתוקה כדבש פרחי הגליל, תוקעים בה ותוקעים, מחממים את ביטנה, פוערים את פי טבעתה וממוטטים את עמודי רגליה כרעד אדמה. רק ימי חג ומועד מתגברים במעט על שבועות התוהו וחודשי השיממון ומביאים שעות נדירות של מרפא לאפרת בת הרב שבתאי לוין, שגאוותה סלעית ונפשה רצוצה.

כבר למוחרת שמחת פורים עוקרת המשפחה לדירה שכורה למשך חודש ימים. ומיד מתחילים בהכנות לחג הפסח בדירה שפונתה. ערבים נושאי שקים על גבם, משמיעים צליל כפעמונים, עוברים בסימטאות ומכריזים בקולי-קולות:

"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!"

"יאללה, יאללה, תעָלוּ הוֹן! – מהרו, בואו הנה!" – קוראת האם.

"נְהַארַכּ סָעיד יַא סִית רחל!"

"נהראכ סעיד ומְבַּארכּ, יא רשיד."

"וֵין אִ-טַנַגֶ'ר, יא בִּנת-חלַאל? – היכן סירי הנחושת, הוי אשת-חיל?"

ורחל, בעזרת שתי בנותיה ופָטְמָה, הפלחית מעין-זיתים העובדת בביתם, מוציאה את סירי הנחושת, טַנְגֶ'רֵע או טַנגֶ'רוֹת, מגדול עד קטן, ומוסרת אותם לרשיד. זה טומנם בשקו, ובינתיים יושב עליו ומספר כדרכו מעשיות על ג'וחא ועל אִ-נַסיבּ, הגורל, השולט בחיי האדם והבהמה. שומעות הנשים ומניעות בראשיהן, רחל מגישה כוס מֵי-שקדים צוננים, הערבי מודה לה והולך לדרכו.

שבוע לפני הפסח הוא מחזיר את הכלים, מבריקים וחלקים כביום קנייתם, לאחר שלִיבֵּן אותם בהתיכו את מוטות הבדיל טיפות-טיפות על הנחושת לכסותה. אפרת מתבוננת בדמותה המתעקמת בנחושת, שמוּרקה ולוּבְּנָה, כאילו מסתמנת בכך עבורה בשורה של שינוי.

[רשיד, מלבין כלי הנחושת בצפת, ביקש לקחת לאישה שנייה את פטמה, הפלחית מעין-זיתים שעבדה בבית הרב שבתאי לוין בצפת, לאחר שסיפרו ברבים שהרתה לו (לרשיד, ואמר בתימהון שלא ידע שאפשר לעשות ילדים מהתחת!) – אלא שלא היה בידו די כסף או צאן וכבשים למוהר. ולימים נשחט ויש אומרים, בידי בני-משפחתה של פטמה שאת כבודה חילל, וראשו נמצא בגיגית הנחושת שבהלבנתה עסק, ואבר-המין שלו זרקו לכלבים. וכשבגר בנו-בכורו, שחט את אביה הזקן של פטמה, והמשיך ללכת עוד שנים רבות עם השק של אביו על גבו בסימטאות צפת ולקרוא: "וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!" – ממני, המלביה"ד].

בחדרים טוייח כל פגם שנמצא בקירות. הדירה סויידה פעמיים בצבע תכלת-שמיים מרנין. לאחר שיבש הסיד, מתחילות האם ובנותיה, יחד עם פטמה, בניקוי קפדני של החלונות והדלתות. הרהיטים מחדשים מראיהם. רצפות האבנים הגדולות, שאריחהן שונים במידתן, מנוקות ומקורצפות עד שנוצצות כשיש משובח. אז כורעת פטמה על ארבעתיה לשם ה"כּוּחֲלָה", מריחת צבע-שמן תכול בחריצי המרצפות. הקווים יוצאים מתחת ידיה ישרים ושווים בעוביים, ללא יוצא-דופן. מרצפות החצר, לפני הכניסה לבית, ממורקות אף הן, חריציהן צובעו בתכלת שמיים, והדירה נראית שופעת אור וצבעים רוגעים.

יום רודף יום וקרב החג. הכלים הוכשרו וסודרו על האיצטבאות. כד החרס הענק, הטַנְגֵ'ע, המשמש כלי-קיבול למים, הורד יחד עם שאר כלי-הפסח מן העלייה והוכן לקליטת מי עין-אלעפייה. בנות צפת הולכות כמנהגן אל המעיין, לשאוב מים לכדיהן ולשאתם על ה"בייגֵעל", מטפחת גדולה ומגוללת המונחת בעיגול על ראשיהן, כמנהג הפלחיות. הלוך וחזור, הלוך וחזור הן צועדות, זקופות קומה ונטויות גרון – שלא יפול הכד, עד אשר מתמלאת הטַנגֶ'ע מים שיספיקו לשמונת ימי החג.

אפרת הולכת אף היא, מובדלת-מרצונה וחתומת-פנים. קומתה מיתמרת, הכד לראשה, מונח על מקלעת שערה הכבד שאותו היתה מברישה היטב במברשת, והיא מחזיקה ביד אחותה הקטנה ציפורה.

לפתע, חלוקי-נחל חדים מתעופפים לעברן, וצחוק מרושע, יהודי, "קוּרבֵע! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! [פּיצָ'ה במלרע, קוּס בהונגרית, כיצד התגלגלה לִקללות של בנות צפת? ­אתמהה על המחבר. – ממני, המלביה"ד]. פְּרִיצֵעס פִיל-תִיזהָא בַּאבּוּ-אבּוּהָא!" – מתלווה לאורך דרכן, מסתתר מאחורי משוכות-האבן וגדרות-הבוסתנים, במשעולי היסמין וורד-הבר. בשפתה התחתונה של אפרת מקפץ הפירכוס העצבני, שגרם לאנשי צפת לטפול עליה ולומר כי השד נשק לפיה וצבט בעפעפיה. אפרת מושכת בחוזקה ביד אחותה, מבלי להסתכל לצדדים. אבן נחבטת במצח ציפורה, דמה זב. אפרת מניחה כדה על הארץ, מוחה דמה ודמעותיה של הקטנה, מגפפת ונושקת אותה, מאמצת אל חזה ומשביעה:

"פֵייגָלֶה, לאימא תספרי שנפלת."

"אבל מדוע, פִירָלֶה? מה עשינו להן?"

מגיע בוקר יומו של ה"סדר".

מן המיטבח הקטן, הזמני, נותן ריחו צלי נפלא שהכינה הרבנית רחל, צלי בשר-כבש בתפוחי-אדמה, שאותו תאכל המשפחה מוקדם לפני-הצהריים, כי מכאן ועד ל"סדר" אין אוכלים.

פטמה התקינה מבעוד מועד את הגיגית הגדולה, לרחיצת ציפורה. עיני הילדה נשואות אל הבגדים החדשים והנעליים העשויות עור טרי. והנה מגיעה השעה שבה מתחילים בני-המשפחה, רחוצים ולבושים בגדי-חג, לעבור אל הדירה, המחודשת אף היא לכבוד הפסח. לב אפרת עולה על גדותיו. היא חשה עצמה מאושרת, כמדי שנה ביום הזה, מילדותה, אלא שבשנים האחרונות היא הפוסעת ראשונה ומוליכה את אביה. פטמה נועלת אחריהם את דירת-החמץ ולוקחת עימה את המפתחות לעין-זיתים.

פטמה מסתלקת למשך ימי-החג, אבל מותירה אחריה את הניגון של שירה האחד: "הראיתם, הראיתם, / אנשי הרחוב, / הראיתם את שאהבה נפשי, / על פִּרְדָתוֹ? – "

פטמה אוהבת לספר לשתי הבנות מעשיות על רוחות מזיקות השוכנות בבור המים ובענפי עץ-הרימון, להפחידן בשדים הטורפים תינוקות, ובעוֹפְרִית השדה-המכשפה, שמתחפשת לסוסה אצילה ומנצחת בכל התחרויות – אך הרוכב עליה – עכוזו נחרך באש הגִ'הָנֵם, הוא הגיהינום.

לפני הפסח גילתה לבנות סוד: "ארבעים גנבים התחבאו בַּטַנְגֵ'ע, כד-המים, והשמיעו נחרות מדי לילה. הסתתרו בו שם, מתחת לקמרון של עליית-הגג. עד שלילה אחד התעוררו – וכולם נהפכו לנסיכים. מיד ירדו למרתף הבית, פגשו חבורה של נסיכות מכושפות. מה הכישוף? – היו לבנות, כמעט שקופות, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת חביבתי יַא רוּחִי יא עַלְבִּי. מיד נכנסו יחד למחילה עמוקה, הלכו-הלכו עד יִילְדִיז קיוֹסק, זה ארמון של סולטאן מחמוּד השני על הגבעה בקושטא. שם בקיוסק, לא, לא שם אלא בטופקאפי סאריי, שם הרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני, התפשטו זכרים נקבות ערומים וקראו לפניו:

"'פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן! – מלכנו יאריך ימים!'

[סיומה קרול, בדרכו לארץ-ישראל אל אחיו יעקב, פרדסן בפתח-תקווה, נקלע באיסנטבול לתהלוכה שבה עבר סולטאן עַבְּדֶל מֶגִ'יד במרכבתו והחיילים רצו משני צידיה כשהם קוראים "פדישהמיז צוק ישסון!" – והעם חזר על קולות היחי וההידד, וכל אלה תיאר לימים סיומה קרול בזיכרונותיו, ומשם לקח המחבר, שאינו יודע תורכית, את ההידד. – ממני, המלביה"ד].

"סולטאן מחמוד השני חיבק את הנסיכות, הנסיכים שיחקו עם נשות סולטאן מחמוד השני ועם הפילגשים, הנסיכות שיחקו עם הנשים והפילגשים, תקעו להן אצבעות בקוּס – " ניסתה פטמה ללטף באקראי את הילדות במבושיהן אך הן נרתעו ממנה – ורק אפרת נגעה לרגע במבושיה החמים של פטמה ומיד משכה כף-ידה כניכווית, "שם, בהרמון טופקאפי סאריי מצצו להן הנסיכים הבִּיז-בִּיז, הפטמות, עלו עליהן כמו כלבים על הטיז, וכל נקבה בתורה ישבה על זוּבִּי סולטאן מחמוד השני כמו על חָזוּק המלכותי שהוא הזין של העינויים התורכי שאינו מתכופף לעולם.

"מהשעשועים האלה נולדו נסיכים חדשים, שקופים, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת. אבל היַאנִיצָ'ארים, השומרי-הראש של סולטאן מחמוד השני, שהם הגִ'ינִים, השדים יַחְרָבּ-בֵּיתהוֹם, יֲלְעַן דִינְהוֹם – שנולדים אצל הכופרים בבּוֹסניה והתורכים חוטפים אותם ועושים מהם חיילים מוסלמים – היאניצ'רים רצו להרוג את היורש-העצר ולמנות אחד משלהם, וסולטאן מחמוד השני ציווה על הנסיכים לשחוט את המתמרדים ולפזר עליהם מלח, ומאז חיל היאניצ'רים מָאפִישׁ, יוֹק, אין – רק תיזהרו שלא יצליחו הרוחות המלוחות של החיילים המושחטים לחזור בלילה במחילה אל הבטן החלולה של הטַנגֵ'ע של הפסח שלכן," ניסתה שוב ללטף כמו באקראי במבושיהן ונדחתה בעדינות, "שממתינה כל השנה בעליית-הגג שייוולדו בה יאניצ'ארים חדשים ואז כל המים שבעֵין-אִלעַפיָה לא יוכלו לכבות את הצמא שלהם, ויתחילו למצוץ לפני החג דם מצוואר ילדים שלנו... וַי לי... וי לי..."

כן, אפרת כבר אינה מתפלאת על פטמה המששנית, ומתוך סקרנות גם נגעה במבושיה, כי שבוע לפני הפסח, כאשר רשיד המלבין החזיר את סירי הנחושת וכבר קיבל את שכרו מאימה הרבנית רחל, ראתה אותו מנסה שעה ארוכה לשכנע את פטמה שיסחוב אותה עימו למחסן בתואנה ששכחה השנה לתת ל"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך" את הכלי הגדול למרק של המשפחה. והיה בדיבור של רשיד משהו מהשידול המאנפף, הבהמי, שבו משך אותה חסן בן הקאדי אל חרפתה, והמלמול המפתה עורר בה סקרנות עזה שהתגברה על הבושה והאשמה שדבקו בה מאז הפרעות כצרעת, והיא בלשה אחריהם וצותתה להם והציצה למחסן פנימה וראתה שם את רשיד כופף את פטמה על השולחן ועומד מאחוריה ומרים את שמלותיה הצבעונית בזו אחר זו עד שהגיע לאחוריה השחומים וסטר להם פעם ופעמיים בידיו הגסות מהלבנת הכלים ואז שלח אצבע עבה וחפר בין ירכיה מאחור חפור וחזור כשהוא מוציא מדי פעם את האצבע ומריח אותה ושם אותה גם לה מול אפה להריח ולהיאנח מהייחום שלה, וכשהוציא ממנה אנקות כאב, שהפחידו וגירו את אפרת, משך ידו ממנה והוציא את הזין שלו, שהיה שחור וגדול כשל חמור אבל זקוף כשל זכר עומד על שתיים ולא על ארבע, והחל דוחף לה בין ירכיה במקום שחפר קודם, אבל מיד הזדעזעה כולה בבהלה ומנעה ממנו את אחוריה והפנתה כלפיו את פניה והתחננה על בתוליה שאחרת לא רק שלא תימכר לבעל לעולם אלא אביה ואחיה ירצחו אותה אם ייוודע להם שנפתחה לגבר זר בנעוריה.

רשיד לא התחשב בה והפך אותה ושוב ניסה לחדור אליה אבל אז קפצה כלפיו שוב וצרחה: "ואם הייתי בתך? היית מרשה שככה יחולל כבוד בתך ויגידו שזנתה וייפגמו לנצח סיכוייה להינשא לבעל להביא לך מוהר? יא-עלבי, יא-רוחי, אל תכעס עליי, הנה, אני אמצוץ לך," אמרה וירדה על ברכיה ושמה בפיה את האבר הענק שלו, שהלך וגדל עוד יותר וגם האדים מתוך השחוֹר שלו וגם מצחו ורקותיו של רשיד האדימו כהולך עוד מעט להתפקע, אבל היא לא יכלה להכיל בפיה יותר מהעטרה של האבר הנימול, ועל כן משך והעלה אותה בשני שדיה, מושך בפטמות השחורות, שבכורעה כלפיו כבר הכניס ידיו למפתח שמלתה ושלף אותם משם, ושוב סובב אותה, בטנה על השולחן, ושוב פרע את שמלותיה, ושוב נתגלו לעיני אפרת אחוריה השחומים ממש כשדיה, שהמשיך לתפוס בהם מקדימה ולעסות אותם עד שגדלו תחת אצבעותיו המחוספסות והיו כשני כדים זקופים הפוכים – והיא צעקה: "אני בתך! בידיך אני! וֵיין חִילְמַכּ, יַא אַבּוּיִי? היכן רחמיך, אבי! בַּעֲתִינִי א-זוּבִּי פִיל טִיזִי וַחַלָסְנָא! – שים לי את הזין בתחת ונגמור!" ­– ואז הניח רשיד את כף-ידו השמאלית מתחת לסנטרה, מה שניראה כאילו לא פעם ראשונה להם לעשות את הדבר, ופטמה ירקה בה מלוא החופן, והוא סך ברוקה את התחת שלה והכניס את האבר הענק שלו, שכבר היה כניראה כל כך מגורה, שבהיותו באמצע הדרך, חציו בחוץ, כבר החל בעליו נאנק כהולך להיחנק והוא נכנס ויצא בחלחולתה, נכנס ויצא בה כאילו לא ייגמר לעולם – – וגם כששלף לבסוף את צינורו החמורי, שהיו עליו פה ושם כתמי צואה (שהיא בגימטריה צב"י) נישאר שְׁחוֹרוֹ זקוף ומתיז לבן על אחוריה השחומים של פטמה, כפתיתי השלג הרכים ביום חורף על כיפות הבתים בצפת.

כאן אפרת היפה לא יכלה להתאפק למחשבה שהפלחית הערבייה מעין-זיתים העובדת בביתם, ושהיא-עצמה, בת הרב שבתאי לוין, שתיהן בתולות רק מלפנים ­– וכל קרביה נרגשו למראה ההזדווגות, ידה ירדה מעצמה אל מבושיה ובעוד הזרע הלבן של רשיד ניתז מעל אחוריה השחומים של פטמה וריחו ממלא את מחסן הכלים, היתה האצבע של אפרת תקועה עמוק בקוס הבתולי שלה ובעמידה היא בועלת עצמה בהרגשת תענוג ותיעוב נוראה ולוחשת כמין טליסמא בין עווית לעווית: "שמע ישרוּאֵל, שמע ישרואל, אדוניי אלוהינו אדוניי אחד!"

וכשסיים שטף רשיד את אברו ופיו במים וסבון, כדרך הערבים.

פעם אחרת שמעה רעש מהמחסן וראתה את רשיד מכניס לשם נער ערבי מבוגר ויפה עיניים ועושה לו בדיוק כמעשה בפטמה, דבר לא החסיר ממנו. והנער תחילה נאנח ובכה בפה חסום בכף ידו הגדולה של רשיד, פירפר כעומדים לנעוץ בו פגיון המוות, אבל אחר רגעים אחדים אורו פניו והיו דומים לאלה של פטמה בהתמוגגה מעונג בידי רשיד, וגם הקולות היו דומים. [אני חושב שהוא התכוון לנקודת הגִ'י של הגברים בתחת. ­– ממני, המלביה"ד] ורק לאחר שנגמר הכול חזר הנער היפה לבכות בחשאי וקיבל פארות אחדות מרשיד והלך לדרכו בהליכת אווז באחוריים קרועים, ואילו רשיד שטף את אברו ואת פיו במים ובסבון, כדרך הערבים, וכל פעם שהיתה נכנסת לבדה למחסן היתה מרתתת כולה.  

בערב החג מֵסב בראש השולחן אביה של אפרת, ר' שבתאי לוין. עיניו הריקות מתבוננות נכחו באור המראה האחרון שראה בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים, בטרם חשכו הן לנצח. הוא ממשש את הקערה ואינו מניח לאיש לעזור לו. הוא מספר את ההגדה מזיכרונו ועושה סדר פסח כהלכתו. כאשר הוא מגיע ל"שפוך חמתך על הגויים" רועדות ידיו וקולו מתגבר, וכשנפתחת הדלת לאליהו הנביא מדמה אפרת לרגע שהיא רואה פרש לבוש לבנים חולף בסערה, רכוב על סוס שחור כלילה, נבלע בהרי הגליל. מיד היא מוחקת בבהלה את המחזה מהרהוריה. וב"אחד מי יודע" וב"חד גדיא" חונקות הדמעות בגרונה אבל היא ממשיכה לשיר בקולה הערב יחד עם אימה הרבנית רחל ואחותה והדוד והדודה טראכטנברג וילדיהם, ובעיקר כדי לשמח את לב אביה.

בימי חג הפסח לובשת העיר צפת מעטה של אגדה. רחובותיה הפתלתלים מבהיקים כשבילי הרקיע. הטבע כולו אומר חג. ירק שדות עולה סביב, ובושם פרחים ססגוניים ממלא את האוויר. הדבורים מזמזמות בעסק רב בין עצי הדולב-המזרחי. שמש האביב חמימה ביום, והירח מחודש ומלא בלילה. כוכבים אין ספור תלויים מעל לראשה של אפרת, קורצים זה לזה, ומהם שנופלים ומושכים אור בעקבותיהם ונעלמים בארצות רחוקות.

ורוחות קלילות של פסח מנשבות בין ההרים, מלטפות את פניה ומשמיעות באוזניה שירה חרישית, שלא מן העולם הזה.

בימי חול המועד באים אורחים לבקר אצל ר' ישעיה טראכטנברג, דודה העשיר של אפרת, אחי אימה. באים ידידים מוסלמים, ובהם הקאדי, אבי חסן. ובאים הרב שבתאי לוין העיוור עם משפחתו. בבית הגביר מדברים על מחיר אריגי-הצמר, שמן-הזית, הסוכר והדבש, על הדיג בכנרת ועל הציד ביערות-הגליל. אין מדברים על ימי הרעה אך זיכרם מבצבץ ועולה בכל שתיקה מכבידה שנופלת לפתע בחדר, וכדי לפזרה פותח דווקא הקאדי, הממלמל תמיד תפילות, בדברים ברורים:

"בַּעִיד עִנְכּוֹם, – רחוק מכם ולא עליכם, חס ושלום, – שמעתם את המעשה בפלח אשר יצא עם בנו וגמלו לקצור עשב?"

"לא. לא."

"ראה בדרך צבי יפה-תואר וקל-רגליים. הבריך את גמלו, אמר לבנו לחכות עד שובו, והחל רודף אחר הצבי אך לא הצליח לצוד אותו. בהיעדרו באה ע'וּלֶה, מפלצת, ובלעה את בנו. כאשר חזר הפלח אל גמלו, והנה הילד נעדר, ועקבות-הדם ניראים בחול – קרא:

"'בני נהרג!'

"לקח את גמלו ויצא לדרך. כאשר עבר על פני מערה, בצלע הר, ראה את המפלצת רוקדת בין השיחים על בטן שבעה ופניה צוחקות ונוטפות-דם. קם עליה והרג אותה ובקע בטנה והוציא את בנו. עטף את הילד בעבאייה והלך.

"כאשר בא לביתו אמר לאשתו:

"'הוי אישה, הבאתי לך צבי. אבל, חי האל, אותו אין לבשל אלא בטַנְגֶ'רָה של משפחה אשר לא ידעה אסון מימיה.'

"יצאה האישה והסתובבה על פני הכפר כולו למצוא קדרת-נחושת אשר לא בושל בה תבשיל של אבל. אישה אחת אמרה לה:

"'גבירתי, בִּקדרתי בישלנו לאחר מות בעלי.'

"שנייה אמרה: 'בטַנג'רה שלנו נתבשלה הסעודה לאחר מות בני.'

"וכך סובבה על פני כל בית שנמצאה בו קדרת-נחושת ולא מצאה אחת שלא בישלו בה תבשיל של אבל, וחזרה ריקם לביתה.

"אמר לה בעלה: 'מדוע לא הבאת עימך קדרה?'

"אמרה: 'אין משפחה שלא נפגעה מתלאות הזמן, ואין בית שנישאר נקי מאסון, ואין קדרה שלא בישלו בה תבשיל של אבל.'

"קם האיש, פרש את העבאייה שלו ואמר לאשתו: 'הוי אישה כשרה, כל אחד ותורו באסון, והיום תורך, והנה הצבי – '"

נפלה שתיקה. חלפו שנתיים, אך הזכרת אסונם של יהודי העיר כמוה כזריית מלח על הפצעים. השתיקה גם רומזת לחסות שהעניק הקאדי לנשות המשפחה בימי הפורענות, ולחוב המתמשך שחייבים לו מאז. הגביר ר' ישעיה רומז לאשתו, והמבקרים נפרדים בברכות המקובלות:

"כּוּל סַאנֶה ואִנְתֶ סַאלָם! – כל שנה ואתה בשלום!"

"אללה יִבַּארֶכּ פִּיכּ! – אלוהים יברכך!" "אללה יִטַאוֶל עוּמְרֶאכּ! – אלוהים יאריך ימיך!"

בלכתו מתכבד הקאדי בחבילת מצות עגולות ופריכות, בשקדים ובתמרים עטופים במטפחת גדולה, שארבעה נפוליאון זהב בקפליה, כנגד ארבע הנשים שהציל. אין אפרת מעיזה לדבר בנוכחות הקאדי. בחלוף מבטו על פניה אין הוא רואה אותה, כאילו היתה האוויר השקוף שמלפני עיניו העוממות ועד לקצה האופק.

שאלתי את ידידי הסופר הפלסטיני בגליל, לא רחוק מצפת, אם שמע מימיו את המעשייה, וענה: "לא, אך האם קיים ספק בליבך שהילד, כמוהו כילד מוחמד דוּרָא שנהרג בצומת נצרים בידי חיילים ישראליים, ולא כפי שהתעמולה הציונית אומרת שזהו סרט-טלוויזיה שביימו העזתים – הילד מסמל את קורבן העצמאות של העם הפלסטיני, שראשיתו בכנענים תושבי הארץ עוד מימי אבּונא איברהים אל-חליל ובניו איסחאק ואיסמעיל? הם אבותינו הראשונים, מהתרבות שלנו, שנתנו את התנ"ך ליהודים, וכל הכופר בהיסטוריה – משרת את האימפריאליזם האַמֵרִיקִי והאיסראילי שמאמין בכוח בלבד ויודע רק מלחמות וכיבוש! רק כאשר תפרקו את הצבא שלכם ותחדלו לאיים עלינו בַּנֶשק האַמֵרִיקִי, תוכלו לחיות איתנו בשלום, אחרת אין לכם עתיד לחיות כאן!"

ביום האחרון של פסח מחזירים להם הידידים המוסלמים שפע של מעדנים. ציפורה הקטנה עומדת ליד החלון. בכיליון עיניים היא מחכה לרגע שבו ייראו הכוכבים הראשונים בשמיים. והנה כבר באים השליחים של ידידיהם המוסלמים, על ראש כל אחד מהם סֵנִיָה של חמץ, זה מגש גדול ועגול מנחושת ועליו מעדני-מלכים. במרכזו קערה עמוקה מלאה לָבָּנֶה נפלאה מחלב-כבשים, סביבה צלחות וצנצנות מכל טוב שבעולם, דבש-דבורים ריחני, חמאה מלוחה וגבינה לבנה קשה שהן תאווה לעיניים, צלחת מלאה קרומי-חלב ערוכים זה על גבי זה, זיתים ירוקים ושחורים, בצלים ירוקים ורחוצים שזה עתה נקטפו, חסוֹת מרהיבות-עין שלא מכבר נתלשו ונוקו, ועל הכל – פיתות חמות וריחניות שיצאו לפני שעה קלה מן התנור. סנייה רודפת סנייה, אפרת ואחותה אינן יודעות על מה לעוט קודם. הן אוכלות ואוכלות עם שאר הקרובים ובני-המשפחה, ומותירים גם למוחרת, ליום ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", הוא חגה המיוחד של צפת, החל מדי שנה באסרו חג של פסח.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

לַלִי תן-לי-סְפּוֹט

יום אחד תלו מודעה בבית-הספר:

תחרות פסטיבל הזמר לנוער

לפסטיבל הזמר העירוני לנוער אפשר להגיש שירים.

כל שיר יכלול תמליל, לחן ומבצע/ים

אפשר להגיש את השיר בביצוע ביתי על קלטת או בצורת מלל + תווים.

ועדת השופטים תבחר את 12 השירים שייקחו חלק בתחרות.

השירים שייבחרו יזכו לעיבוד מקצועי הולם ולהדרכה בהעמדה על הבמה.

אין מניעה שהתמלילן, המלחין והמבצע יהיו אדם אחד.

לַלִי עברה, ראתה ונדלקה. מיד הוציאה מחברת מהילקוט והחלה מעתיקה את הפרטים. רֶלִי הדברן עבר וחטף ממנה את המחברת.

"תחזיר לי! רלי – "

"לא מחזיר לפני שמקבל חתימה מחזָה תִיז דמארי!" צחק.

"תפסיק לקשקש, אידיוט!"

"תאכלי בבית הרבה מְלַאוַוח וחַאוַוֶאדְז, ייצא לך קול כמו הזמיר מצנעה!"

"אתה עוד תזחל אצלי תחת הבמה! אל תיגע בי, משמשן פולני – "

לבסוף החזיר לה ואף נידב את גבו, שתסיים את ההעתקה בקלות.

*

ובארוחת-הערב, בבית: "אני צריכה  טייפ חדש סטריאו, גיטרה חשמלית עם מגברים, ושעות אולפן. תדעו שזה יקר."

"בשביל מה, ללי?"

"להתכונן לפסטיבל הזמר העירוני לנוער."

"זה חובה על כל ילד בכיתה, הציוד הזה?"

"אוף... ידעתי שכך תגיבו. אם איכשל – זה רק בגללכם!"

*

מתפשרים קצת, מסתדרים. אילן מאליונר השאיל לללי גיטרה. מורן המשוררת – טייפ משוכלל, וגם הסכימה לכתוב עבורה את המילים:

מגג מגדל העיר אהבתי ת'אדם

מגג מגדל העיר אהבתי ת'שדרות

מגג מגדל העיר ליבי רחב כמו ים

מגג מגדל העיר יפות הנערות

יה יה גג, יה יה גג

עיר מגדל מאיר

יה יה עיר, יה יה עיר

גג מגדל חגג.

*

ללי ישבה ערב-ערב סגורה בחדרה, עם הגיטרה והטייפ, עד שהצליחה להלחין את שורות השיר, והפזמון החוזר, לשביעות רצונה. את ההקלטה ערכו בחדרו של אילן מאליונר, המלא ציוד מוסיקלי אלקטרוני משוכלל. הקלטת נמסרה לוועדת השופטים של הפסטיבל, והשיר זכה להיכלל בין השנים-עשר שיבוצעו בפסטיבל. בית-הספר שלח נציגות חזקה למופע. חמישה שירים על מבצעיהם, ותלמידים נוספים, כדי שיעזרו בהפקה.

*

התחילו החזרות.

"רֶלִי קשקשן, מה אתה עושה פה?"

"השתחלתי להפקה. יותר מעניין מבכּיתה."

"כתבת שיר?"

"מה אני חזָה תִיז דמארי או מורן הדפקטיבית? קיבלתי תפקיד סְפּוֹטְנִיק."

"סליחה?"

"מכוון את פנס התאורה כדי שעיגול-האור ישפר קצת על הבמה את הצורה התֵימוֹנית שלך. תור שלי להתחיל בשיר הדפקטיבי שכתבה לך מורן."

"חסר לך שתפספס!"

"אני אחזיק לך אצבעות!"

"תחזיק טוב את הספּוֹט, ותזכור – רק עליי, יא זְלוֹטי!"

"שמעתי... שמעתי..."

*

הגיע ערב הפסטיבל. ללי הגרילה מקום שלישי ועלתה בתורה על הבמה. לבושה בלייזר שחור על סוודר תכלת שמתקפל על צווארה. מכנסיים שחורים. מגפי עקב בצבע תכלת, לאוזניה עגילים גדולים כצמידים, ובאוזן השמאלית נעוץ עגיל יהלום קטן. שערה הכהה אסוף לאחור כפקעת חלקה המסתיימת בזנב, שמסתלסל חזרה כסימן-שאלה הפוך. אפה חטוב. עיניה תכולות-אפורות. פניה העגלגלות, באיפור ובהתרגשות, שטו על הבמה כעשויות שיש כהה.

"מגג מגדל העיר אהבתי ת'אדם – "

הסְפּוֹט קופץ. ללי בחשיכה.

"מגג מגדל העיר אהבתי ת'שדרות – "

הספוט, לעזאזל, ככל שהיא מתקרבת אליו בורח, כמו בכוונה. ופתאום נעלם לגמרי.

"מגג מגדל העיר תן לי ספוט רחב כמו ים – " היא שרה כלפי מעלה.

"מגג מגדל העיר לעזאזל תן לי ספוט הנערות –

"יה יה רלי, יה יה אַהְבַּל –

"תן לי ספוט מאיר –

"יא יא אִיר, יא יא אִיר –

"תן לי ספוט יה רלי –"

אבל הספוט קפץ כל הזמן ודפק לה, לדעתה, את ההופעה, למרות שמחיאות הכפיים היו ממש השתוללות, וחלק מהקהל אפילו הצטרף אליה מיד כאשר חזרה בשנייה על הפזמון, במנגינה הקצת מזרחית: "יא יא איר, יא יא איר, תן לי ספוט יה רלי – "

*

מאחורי הקלעים רצה ללי, טיפסה במגפי העקב בצבע התכלת, העפילה לעמדת הספוט ושם התנפלה בחמת-זעם על רלי.

"יא ספוטניק... יא זלוטניק... יא תיז דמארי... אני אראה לך... חתיכת זלוטי, זה בכוונה, בכוונה עשית..."

והתחילה להכות אותו כך שהיה מוכרח לברוח, ואחר פרצה בבכי, ולא נרגעה.

*

כן, זה השיר החדש "יא יא איר, יא יא איר, תן לי ספוט יה רלי" שכל העיר מזמזמת, וגם שומעים בלי-הפסק במצעדי הפזמונים. איזה מזל שללי תן-לי-ספוט זכרה לחזור במדוייק על האילתור, לדרישת הקהל, כאשר שבה ושרה אותו לאחר שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר העירוני לנוער.

מתוך: אהוד בן עזר – "יצ'ופר הנוער!" 40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. איורים וציור העטיפה בספר המקורי:  דני קרמן. ר. סירקיס מוציאים לאור בע"מ, 1991.

הסיפורים פורסמו לראשונה מדי שבוע במדורו של אהוד בן עזר "מיסדר זיהוי" בשבועון הנוער "ראש 1" בעריכת בונה תירוש.

* * *

מנחם רהט

דע את האוייב

עשרות מדינות שמשווקות עצמן כידידות נאמנות לישראל, הפגינו עוינותן כשתמכו באו"ם השבוע בהכרה במדינה פלשתינית. ביניהן מדינת שמתפרנסות היטב מן הקשרים עם ישראל: צרפת, דנמרק, יוון, בלגיה, אוסטרליה, יפן, הודו, נורווגיה, פורטוגל, פולין, סין ועוד. לזכור ולא לשכוח את תוקעי הסכין בגב.

מעטים הם רגעי האמת המזוקקים בחייהן של אומות – אותם רגעים קצרים שלתוכם מתנקזת האמת הצרופה שלהן, ובהם נחשפים לעין השמש באורח די נדיר זרמי המעמקים המייצגים את 'האמת הלאומית' האמיתית, הנסתרת, של כל אומה ולשון.

שהרי בימים כתיקנם, מתנהל העולם המדיני במציאות רבודה של נשף מסכות. מדינאים למיניהם, דיפלומטים ושאר אח"מים המייצגים מדינות, מדלגים בקלילות דיפלומטית בין ארמונות נשיאות לנשפי הקוקטיילים. כולם מכבדים את כולם. כולם מכנים את עמיתיהם בתוארי כבוד: הוד מעלתו, אדוני השגריר, כבוד רוממותו ועוד כינויים המתחייבים מן הפרוטוקול הטקסי, וכולם מושתתים על אחיזת עיניים, זיוף וכזב. מציאות רבודה, מדומיינת. והאמת נעדרת.

לא פעם הזדמן לי לפגוש אישית מדינאים מן המעלה הראשונה, כולל נשיאי מדינות, ובהם נשיא מצרים המנוח מובארק, ושניים מנשיאי צרפת, פרנסואה מיטראן וז'אק שיראק, ומדינאים רבים אחרים, ישראלים וזרים. במיפגשים הללו נוכחתי שצדק ד"ר יוסף בורג המנוח, שאמר בשנינותו כי "שר צריך להיחשב הפוך מֵהַר: הר, ככל שאתה מקרב אליו הוא הולך נעשה גדול יותר, ענק יותר; ואילו שר, ככל שאתה מתקרב אליו, נעשה קטן יותר."

באותן פגישות למדתי שכשמנהיג מדבר אל העם, אל התקשורת, אל העולם, הוא משמיע לא פעם זמירות אחרות מאלה שבאמת מייצגות את דעותיו ואמונותיו. פעמים רבות המנהיג משמיע לעמו את מה שההמון רוצה לשמוע. כך קל לשבות את ליבם של ההמונים. בין אמירות המנהיג כלפי חוץ, שנועדו לשווק את עצמו או מסר לאומי כלשהו, לבין האמת האישית שלו, רובצת לעיתים תהום.

אבל ישנם גם כאמור רגעי מבחן נדירים בחיי אומות, שבהם האמת המזוקקת מתפרצת החוצה. סוד התבונה הטהורה. כך למשל לא תודה אף מדינה, נוצרית או מוסלמית, שיש בה יסודות מסוכנים של שנאה תהומית ליהדות ליהודים. אנטישמיות זה לא פוליטיקלי קורקט. אנטישמיות לכאורה לא בבית ספרן. יש אפילו שיטענו שהן נאבקות בעוז ובחימה במופעי האנטישמיות.

אבל דיבורים לחוד ומעשים לחוד. ברגעי האמת, מתפרצות רוחות הרפאים האפלות ממאורותיהן להבלחות של אמת צלולה. כך זה קורה בטורקיה, במצרים ובחלק ממדינות אירופה. ברגעי אמת אלה קל לזהות את ה'אידיאה פיקס' האמיתית, הבסיסית של אותה אומה. אלא שחשיפות שכאלה הינן כאמור מעטות, קצרות טווח, שעוקפות את עקרון ה'הסתר דבר' השגרתי, המתנהל בחיי השגרה של המדינות.

רגעי מבחן כאלה עברו על אומות העולם בסוף השבוע שעבר, בהצבעה בעצרת הכללית של האו"ם, שאישרה ברוב גורף של מדינות – חלקן רחוקות מלהיות דמוקרטיות, ואחרות מתעלמות מצרכי ההמון החי בהן – את יוזמת הרשות הפלשתינית, זו שפעם היתה 'ידידתנו' עד שחשפה טלפיה כשטבחה בנו – לשידרוג מעמד הרש"פ ע"י מתן סמכויות ומעמד של מדינה חברה באו"ם. מהלך זה הינו רק כפסע בינו לבין הכרת האו"ם במדינה פלשתינית, על כך הסיכונים המשתמעים מכך לגבי קיומה של ישראל.

לית מאן דפליג, שכל עוד קיימות האמנות הפלשתיניות העוסקות בהשמדה מוחלטת של היישות היהודית, הציונית, בארץ ישראל, אין שום מקום להקמת מדינה ערבית נוספת ל-22 המדינות הערביות, שהשמדת המדינה היהודית האחת והיחידה היא עקרון-על בתפיסת עולמה, וכל השאר נכפפים לו.

אבל את הרוב העולמי זה לא מעניין. 143 מדינות היפנו לנו עורף בעת מלחמה, ותמכו בהכרה במדינת אוייב פלשתינית. ממש סכין בגב. רק 9 התנגדו, ועוד 25 נמנעו.

רגע ההצבעה האנטי ישראלית, האנטישמית, בעצרת הכללית, שהוליד החלטה כה מפלצתית, שמסכנת את עצם קיומה של מדינה החברה באו"ם מאז 1948, הוא אחד הרגעים המזוקקים שחושפים את עמדתן האמיתית של 'ידידותינו'.

מחובתנו להכיר את האוייב הזה, את הזאבים באיצטלה של כבש, שתמכו ברעיון שנושא בחובו פוטנציאל של השמדת ישראל: צרפת, דנמרק, יוון, אוסטרליה, בלגיה, יפן, הודו, נורווגיה, סעודיה, קטאר, פורטוגל, תורכיה, פולין, סרביה, סין ואפילו גוואטמלה שנחשבת ידידה קרובה לישראל.

אבל לא רק גוואטמלה. צרפת שמתחזה להיות מתווכת אובייקטיבית בין ישראל לאויבותיה, חשפה את פרצופה הנאלח, האמיתי. וכך גם יוון שנחשבת למדינה ממש ידידותית (ומכוח הערכה שגויה זו הוצפה בפסח האחרון באלפי נופשים ישראליים שמילאו בכסף טוב את קופתה המצטמקת). ומה עם בלגיה ה'ידידותית' (שהרוב המוסלמי שנקלט בה מאלץ אותה להטות את הכף נגדנו)? ועם יפן, גם היא מצהירה על עצמה ידידותית לישראל ביד אחת, ותומכת בהשמדתה ביד השנייה? והודו הענקית, שעל פי פירסומים זרים תולה את הגנתה במוצרי התעשיה הביטחונית הישראלית הנרכשים כאן בסיטונות בהיקף של מיליארד דולר לשנה? ופורטוגל שישראלים רבים מפרנסים את ענף התיירות שלה. ופולין ששבה ומכריזה כי הינה ידידת אמת לישראל. הן הפכו עצמן למדינות אוייב. תזכרו את זה כשאתם רוכשים מוצרים מתוצרתן ותומכים בכלכלתן, או בשעה שמתכננים נסיעה אליהן.

יכולים להיות תירוצים רבים למדינות אלה שיסבירו את הצבעתן נגד ישראל. למשל הגידול האקספוננציאלי בשיעור אוכלוסיית המהגרים המוסלמים. אבל אפילו נכונה טענה זו, ניתן היה לצפות שלפחות הן תימנענה מהצבעה, כפי שנהגו אוסטריה, איטליה, בולגריה, בריטניה, קנדה, שווייץ, שוודיה, קרואטיה, רומניה, הולנד, פינלנד, גרמניה, גיאוגריה, ליטא, לטביה, אלבניה, איי מרשל, מונקו, צפון מקדוניה, אוקראינה, מולדובה, פראגוואי, פיג'י, מלאווי ונואטו.

על רקע השנאה הרב לאומית והרב תרבותית שנחשפה כלפי מדינת ישראל באחד מרגעיה הקשים, בעודה נלחמת על חייה, ופועלת להבהיר היטב לעזתים שיש מחיר כבד עד מאוד לטבח ה-7 באוקטובר, ראוי לשבח את 8 המדינות שיחד עם ישראל היוו את גוש תומכי ישראל והצביעו נגד הכרה במדינה פלשתינית:

ארה"ב (שלמרות התנהלותו המזגזגת של נשיאה, התייצבה שוב לימין ישראל בעת מבחן ואף ניסתה – לא בהצלחה גדולה – לשכנע מדינות נוספות להצביע נגד או להימנע), ארגנטינה, הונגריה, צ'כיה, ועוד 4 מדינות פחות נחשבות בזירה הבינלאומית אך לקולן משקל זהה לכל השאר: מיקרונזיה, נאורו, פלאו ופפואה גיניאה החדשה.

כולן יעמדו על הברכה. ההצבעה בשאלת שידרוג מעמדה של הרש"פ באו"ם היתה אותו רגע מזוכך שחשף באמת מי מאומות העולם ידידותינו, מי היושבות על הגדר ומי מתייצבות אוטומטית לצידם של הנאצים החדשים, האנסים ומשספי הגרונות של יהודים רק בשל היותם יהודים.

מנחם רהט

* * *

נעמן כהן

טקס השאת המשואות כבוד למדינת ישראל

טקס "כיבוי המשואות" בושה וחרפה לעורכיו

טקס השאת המשואות המסורתי לרגל יום העצמאות ה-76 של מדינת ישראל היה טקס מכובד ומרגש גם ללא קהל. ייאמר לזכות המארגנת מרים סיבוני-רגב, כי השכילה לעשותו מאוזן, ולתת בו כבוד לכל התורמים לחברה הישראלית בשעתה הקשה. כל משיאי המשואות היו ראויים לכבוד להם זכו ולתודת אזרחי המדינה כולה. (טקס השאת המשואות חג העצמאות 2024):

https://www.youtube.com/watch?v=QIYOZ3of1CU

הטקס הפוליטי של "כיבוי המשואות" היה בראש ובראשונה בושה וחרפה לעורכיו.

(טקס כיבוי המשואות ביזוי יום העצמאות):

https://www.mako.co.il/news-israel/2024_q2/Article-05acc07b5817f81026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

ייאמר ברורות יש לתת כבוד לכל הפגנה פוליטית, כמובן גם להפגנה פוליטית נגד הממשלה, אפילו היא באיצטלה של מאבק לשחרור החטופים, אבל שבירת המסורת הישראלית, תוך ביזוי האנשים הפשוטים משיאי המשואות הראויים לכל הדעות לכבוד על מעשיהם, על ידי כיבוי המשואות אותן הם האירו (לשמחת האוייב), הוא שפל חדש אליו הגיעו המסיתים והמפלגים בישראל.

מיהו העריץ?

פרופסור דניאל גוטווין: "עצמאות: בדברי ימי כל עריצות, כשמלחמות כושלות באוייב חיצוני גורמות לאובדן אחיזתה בעמה, הופכים העריץ ושופרותיו את אזרחי המדינה לאוייב. ככל שגדלה התבוסה והאזרחים מתקוממים, כן הם הופכים לאוייב מבפנים. מי  שאמש יצאו נגד מתנגדי המשטר, נרדפים היום כבוגדים. זהו הסימן להפצעתו של שחר חדש!"

https://twitter.com/gutweind/status/1789989013555691907

מיהו העריץ ומהי עריצות? ומהו משטר העריצות נגדו יוצאים? האם "המחקר ההיסטורי האקדמי האובייקטיבי" על "משטר העריצות" מתייחס לסינואר? לא. "המחקר ההיסטורי האקדמי האובייקטיבי" של אוניברסיטת חיפה מתכוון לעריץ הדיקטטור ביבי, למשטר במדינתו, ולשלטון העריצות שלו. אם ביבי הוא עריץ, מהו עריץ, אם המשטר בישראל הוא עריצות, מהי דמוקרטיה?

אם אין משמעות למילים באקדמיה הישראלית, מה לנו כי נלין על אוניברסיטאות אמריקאיות, או ערביות?

השיפלות הבלתי תיאמן של ג'וסף רובינט ביידן

לקרוא ולא להאמין. ממשל ביידן יודע היכן מסתתרים סינואר ומנהיגי החמאס, והיכן החטופים ולא מגלה זאת לישראל, ועוד מנסה לסחוט את ישראל לא להיכנס לרפיח תמורת הגילוי.

(ביידן מציע: ''מודיעין רגיש'' על סינוואר תמורת אי-כניסה לרפיח):

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=848482&forum=scoops1

האם יעלה על הדעת שכדי להציל את שלטון החמאס ארה"ב מונעת מישראל מידע על מקום הימצאו וכך בעצם גורמת להמשך המלחמה ולעוד קורבנות ערבים שלהם דואג הממשל האמריקאי.

מה רוצה אמריקה?  Was will das Weib?

בפאראפראזה על השאלה של פרויד, מה רוצה אמריקה במלחמה נגד שלטון החמאס בעזה?

נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ל-CNN: "אם ישראל תפלוש לרפיח, לא נספק לה פצצות למטוסים ופגזי ארטילריה, ואמצעי לחיממה התקפיים נוספים".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=848120&forum=scoops1

סגן מזכיר ההגנה של ארה״ב קורט קמפבל על המערכה בעזה: ״ניצחון ישראלי סוחף בשדה הקרב, אינו אפשרי״:

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=848672&forum=scoops1

השגריר האמריקני בישראל: "מטרת המלחמה היא לצמצם את כוחו וסמכותו של חמאס, זה לא אומר לחסל כל פעיל ופעיל בחמאס."

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=848625&forum=scoops1

היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן ג'ייק סאליבן: "ארה"ב רוצה לראות את הבסת חמאס ורוצה שהצדק ייעשה עם יחיא סינוואר. לא נוותר על זה. ישראל צריכה לעשות יותר כדי להגן על אזרחים בעזה אבל אנחנו לא חושבים שמה שקורה בעזה הוא רצח עם. לחץ צבאי נחוץ אבל לא מספיק כדי להביס את חמאס. בלי תוכנית לעתיד עזה חמאס תמשיך ותחזור. לכן אנחנו מדברים עם הישראלים על אסטרטגיה שתכלול גם אלטרנטיבה לחמאס."

https://hamal.co.il/main/הבית-הלבן-106225

הסנאטור הרפובליקני טד קרוז: תוקף בחריפות את ממשל ביידן (הכי גרוע לעם היהודי): "ממשל ביידן צייץ עוד ביום הראשון של הטבח שעל ישראל לא להגיב, ומחקו את הציוץ אחרי שתקפתי אותם, ועשה זאת שוב אחרי פגישה של בלינקן עם שר טורקי ומחק שוב את הציוץ.

"ממשל טראמפ הוריד את האייתולה על הברכיים אחרי שקיצץ את מכירת הנפט של איראן ל-300 אלף חביות ביום. ממשל ביידן דאג להחזיר את האיראנים לחיים עם מיליארדים של דולרים אחרי שהסיר את הסנקציות והאיראנים היום מוכרים 2 מליון חביות ביום. 90 אחוז מהמימון של חמאס זה מאיראן. 90 אחוז מהמימון של חיזבאללה זה מאיראן. היזהרנו שהכסף שביידן נותן לעזה יילקח ע"י החמאס, וזה בדיוק מה שקרה":

הסנאטור טד קרוז תוקף בחריפות את ממשל ביידן (הכי גרוע לעם היהודי)

https://rotter.net/forum/scoops1/848352.shtml

הנשיא לשעבר דונלד טראמפ: הצטרף כדרכו למבקרים, ותקף את ביידן: "חמאס רצח אלפי אזרחים תמימים, כולל תינוקות, ומחזיק בבני ערובה אמריקנים, אם הם בכלל בחיים. אבל ג'ו המושחת עומד דווקא לצד הטרוריסטים האלה – בדיוק כפי שהוא עומד לצד האספסוף הרדיקלי שמשתלט על הקמפוסים שלנו." טראמפ הוסיף כי ביידן פועל בצורה הזאת "בגלל שהתורמים שלו ממנים את הרדיקלים האלה," ותקף כי הנשיא הוא "חלש, מושחת ומוביל את העולם ישר למלחמת העולם השלישית." הנשיא לשעבר טען פעם נוספת כי "בדיוק כמו המלחמה באוקראינה, המלחמה בישראל לא היתה מתרחשת אם אני עדיין הייתי בבית הלבן, אך בקרוב אחזור ואדרוש פעם נוספת – שלום באמצעות כוח."

(לא לפגוע בישראל": הזעם בארגונים היהודיים על ביידן – והמתקפה של טראמפ)

https://www.ynet.co.il/news/article/sjb4zycm0#autoplay

אז מה רוצה אמריקה? מה רוצה טראמפ ברור, אבל מה רוצה ממשל ביידן? להציל ולשמר את שלטון החמאס, או להביסו?

תמיר היימן – הצלת שלטון החמאס ושיקומו – הצלתנו מעצמנו

תמיר היימן, ראש אמ"ן לשעבר, מ-INSS המשמש למרות היותו אחד מאבות הקונספציה שהחמאס מורתע ולא יתקוף, ממשיך לפרשן בכל אתר.

https://twitter.com/d5yZqUCU8NkVuuu/status/1750147629973946758?t=lq4Y1F9ySvO-bffvfsFMCQ&s=03)

והנה גם פרשנותו על מדיניות ביידן: "המסקנה של גורמים מסויימים בישראל שרואים בדברי הנשיא ביידן ובהתפתחויות האחרונות תמיכה של ארה״ב בחמאס או העדפת האינטרס של חמאס על פני ישראל – היא פרשנות פשטנית ולא הוגנת של המציאות. לתפיסת האמריקאים, הם מנסים להציל אותנו מעצמנו ולייצר תקווה, ויש להם אינטרסים רחבים יותר מעומק התמרון של ישראל ברפיח. נסביר – ארה״ב פועלת בהתאם לאינטרס האמריקאי הגלובאלי, ולצורך קידום הערכים אותם היא מייצגת. ובהתאם לשני עקרונות אלו הם מבקשים א)  לסיים את המלחמה באופן מלא תמורת השבת כלל החטופים. ב)  למנוע כניסה לרפיח ולהגביר את הזרמת הסיוע ההומניטרי לעזה מתוך החשש שפגיעה באזרחים תחמיר את מצבה של ישראל ובידודה העולמי. ג) להחליף את שלטון חמאס בשלטון של הרשות הפלסטינית והעמדת חזון מדיני שמאפשר אינטגרציה של ישראל במזרח התיכון. ראוי שהממהרים לצייץ יזכירו לעצמם שארה״ב אינה האוייב ושפגיעה ביחסים עם ארה״ב היא פגיעה מהותית בביטחון הלאומי של מדינת ישראל."

https://twitter.com/HaymanTamir/status/1788478213183689182

יסביר נא הפרשן, תמיר היימן, אבי הקונספציה שהביאה לאסון, כיצד הצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו הוא "הצלתנו מעצמנו"? וכיצד תשלוט הרשות בעזה בלי הבסת החמאס?

ללא הבסת החמאס לא רק ששום רשות אחרת לא תשלוט בעזה אלא לא יקום שום חזון אמריקאי של מה שהוא קורא: "אינטגרציה של ישראל במזרח התיכון." אחרי תבוסת ישראל במלחמה שום גורם ערבי לא איחוד האמירויות ולא סעודיה יעשו הסכם עם ישראל.

לא "פעילי שלום" אלא מחרחרי מלחמה

קשה שלא לגלות אמפטיה לכאבו הגדול של יונתן זייגן על הרצח הברברי של אימו ויויאן סילבר ית"ד, ע"י הפלסטינים מעזה. קשה עם זאת לקבל את פעילותו הפוליטית. יונתן זייגן המתנאה כעובד סוציאלי ו"פעיל שלום", הוא בנה של ויויאן סילבר ז"ל שנרצחה בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר, ופעם נוספת הוא חוזר על דבריו:

"גדלתי בבית עם תודעה פוליטית מפותחת. אימא שלי, ויויאן סילבר, היתה מושקעת כל חייה בסוגיות של שוויון מגדרי, שוויון מעמדי, חיים משותפים ושלום. אני, בתורי, פיתחתי עמדות מגובשות, בדרך כלל רדיקליות יותר משלה, שהרי בכל זאת צריך להיות שונים מההורים. בגיל 20 הייתי פעיל: עמדתי בשייח' ג'ראח, הייתי מעורב עם 'לוחמים לשלום' ו'שוברים שתיקה'. אבל נולדו לי ילדים, השלום התאדה ושקעתי בתרדמת פוליטית.

עכשיו, בכאב בלתי נסבל, ובתחושת בהילות, הצטרפתי, ל'פורום המשפחות השכולות'. הפעם אני באמת שכול, כי אימי לא שרדה את הטבח בבארי ב-7 באוקטובר. אני מכה על חטא, מכיוון שאולי אם לא הייתי מחכה לחזור לפעילות שלום רק כשזה נהפך לאישי, אולי אם אף אחד מאיתנו לא היה מרפה, כפי שאימי מעולם לא הרפתה, לא היינו מגיעים ל-7 באוקטובר. כעת, לצערי, נותר לנו רק לנסות למנוע את ה-7 באוקטובר הבא. טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני מאפשר לי לכבד את זיכרה של אימי פעילת השלום, בתקווה שהיא תיזכר כקורבן של שלום, לא של מלחמה."

(הכותב, עובד סוציאלי ופעיל שלום, הוא בנה של ויויאן סילבר ז"ל שנרצחה בקיבוץ בארי ב-7 באוקטובר). (יונתן זייגן, אולי אם היינו ממשיכים להילחם על השלום, כמו אימי, לא היה 7 באוקטובר  – דעות "אל-ארצ'", 12.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-12/ty-article-opinion/.premium/0000018f-6bc9-ddc4-a79f-7fc97eb20000

אז איך ימנע ינתן זייגן את הטבח הבא? ע"י המשך באותה הדרך של אימו? עשיית הומניזציה לאוייב, ודה-הומניזציה ליהודים, ובמיוחד לחיילי צה"ל. דרך שהביאה את אימו לגרום לעיוורון גדול שהביא לטבח האיום ולמותה האכזרי. ויויאן סילבר ית"ד, היתה חברת הנהלת "בצלם", יסדה את "נשים עושות שלום", והתנדבה להסיע חולים מעזה. בפראפראזה על שירו המפורסם של מרטין נימלר:

https://twitter.com/queenjo102/status/1368173449353510919

כשרצחו משפחות שלימות על ילדיהן ביו"ש ואנסו, האשמה הוטלה על הקורבנות היהודים. אפילו כשרצחו משפחות שלמות בקיבוץ "השומר הצעיר" "מצר" האשמה הוטלה על הקורבנות היהודים:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A4%D7%99%D7%92%D7%95%D7%A2_%D7%91%D7%9E%D7%A6%D7%A8

היהודים הקולוניאליסטים מחרחרי המלחמה הם האשמים, וזאת במקום לעורר את תושבי עוטף עזה מול הסכנה האמיתית שאותה הציג משה דיין בכל אכזריותה: "אתמול עם בוקר נרצח רועי. השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו, מלראות את ייעוד דורנו במלוא אכזריותו? הנשכח מאיתנו כי קבוצת נערים זו, היושבת בנחל עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. דור ההתנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית. לילדינו לא יהיו חיים אם לא נחפור מקלטים, ובלי גדר תיל ומקלע לא נוכל לסלול דרך ולקדוח מים. מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית."

אז במקום לראות את האוייב ולהתכונן בפני טבח, שרים "וקמבייה" ועושים הומניזציה לאוייב ודה-המוניזציה לישראל ולמתנחלים. (לערבים הרי כל קיבוצי העוטף הם מתנחלים). "פעילי השלום" העיוורים, עיוורו באווילותם את שכניהם עד שטחו עיניהם לראות את הסכנה. עד שבא התימהון של "פעילת השלום" יוכבד ליפשיץ שנחטפה לעזה מניר עוז (בעלה עדיין חטוף) שהתרעמה לדבריה בקול דידקטי על סינואר, מדוע הוא פוגע דווקא באלו התומכים ב"שלום" ועזרו בהובלת חולים מעזה לבתי חולים בישראל, ולא ביהודים אחרים?

אין ספק "פעילי השלום" פעלו מתוך כוונה טובה כלפי הערבים, אך אווילות הביאה את היהודים לאסון. להוביל חולים מעזה לבתי חולים בישראל הוא מעשה טוב, אבל לא לתבוע מהם להתנער מגזענותם הרואה בדברי מוחמד לפיהם יש לרצוח את כל היהודים מופת מוסרי, ולראות גזענות רק ביהודים, זה חרחור מלחמה. לא פעולה למען השלום. (ודוק: לא להתנות את הובלת החולים בהתנערות מגזענות רצחנית, אלא רק לדווח עליה כדי להבין את המציאות).

"פעילות שלום" כזו הוא חרחור מלחמה, והחמור ביותר גרימת עיוורון המונע התארגנות להגנה, ומכאן אחריות לתוצאה האיומה של מעשי הטבח ביהודים. 

חגיגת הנכְּבָּה 2024

בשעה שהישראלים חגגו את חג העצמאות, חגגו אלפי ערבים את חג הנכְּבָּה כאשר צעדו עם דגלי סייקס (המסמל בצבעי החליפויות המוסלמיות את האימפריאליזם והקולוניאליזם הערבי ואת הגזענות המוסלמית) בצעדת "השיבה" אל כפרי הושה וכסאייר העקורים בגליל התחתון (ליד שפרעם). הצעדה לזכר יום הנכבה, אורגנה על ידי "האגודה להגנה על זכויות העקורים" בתמיכה של "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל". במהלך הצעדה החזיקו דגלי סייקס ושרו שירי הלל לעזה: ״חירות לעזה,״ ״באחדות עמך פלשתין יעלם הכיבוש״ (היהודי), ״יא שאהיד תנוח אנו נמשיך במאבק.״ האגודה הערבית להגנה על זכויות העקורים הודיעה: "יום עצמאותם (של היהודים) הוא יום הנכבה שלנו, והוא היום בו אנו קוראים לזכות השיבה לכפרינו ואדמותינו שננטשנו בכוח בשנת 1948. בצעדתנו השנה עינינו מופנות לדרום, אנו קוראים להפסיק את המלחמה. קוראים להשתתפות הרחבה ביותר בפעילות צעדת השיבה, כדי שנוכל להעביר מסר מהדהד ולהורדת הידיים מעזה, ולעצור את המלחמה עכשיו.״

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=848742&forum=scoops1

יש תמיד לזכור ולהזכיר. הנַכְּבָּה – הינה עונש מוצדק אבל לא מספיק. מוצדק על פשע של ניסיון לרצח עם. עונש לא מספיק מפני שהניסיון לרצח העם היהודי עדיין ממשיך.

העזתים תושבי הנגב: "ברוח ודם נפדה אותך הנגב."

בשבת האחרונה נערכה בצומת שוקת בנגב –– הפגנה בארגונה ובפרסומה של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל –  בקריאה"ברוח ודם נפדה אותך הנגב".

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=848537&forum=scoops1

רוב המפגינים מחמולות מעזה שהגיעו לישראל מכוח נישואין.

היכן "השומר הצעיר"? החלל הראשון של צה"ל משומריה

יהונתן (יוני) אהרן שטינברג ית"ד (25 באוקטובר 1980 – 7 באוקטובר 2023) היה חלל צה"ל הראשון ששמו פורסם במלחמת עזה. יהונתן שטיינברג, קצין בצה"ל בדרגת אלוף-משנה, ששימש כמפקד חטיבת הנח"ל. בעברו שימש מפקד המרכז לאימונים טקטיים במל"י, מפקד חטיבת בנימין, קצין אג"ם של עוצבת הפלדה ומפקד גדוד 931. שטינברג נהרג בקרב נגד מחבלים של ארגון הטרור חמאס בסמוך לצומת מגן במתקפת הפתע על ישראל. נולד בירושלים, למד בישיבה התיכונית "חורב" ובישיבת מעלה אליהו בתל אביב. בעל תואר ראשון בחינוך ממכללת ירושלים ותואר שני במדעי המדינה. שטינברג התגורר ב"שומריה", היה נשוי ואב לשישה.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%94%D7%95%D7%A0%D7%AA%D7%9F_%D7%A9%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%91%D7%A8%D7%92

לפני שבוע ב-6.5.2024 שאלתי "לאן נעלמו גרעיני ההשלמה של "השומר הצעיר"? ("חדשות בן עזר", 1948)

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01948.php

והזכרתי שם את הקיבוצים "כרמיה, וכרם שלום" שהפכו מקיבוצי "השומר הצעיר" לדתיים, ולא הזכרתי את קיבוץ "שומריה" שקם לכבוד 70 שנה ל"השומר הצעיר", ונהפך גם הוא לדתי. לזכות הדתיים יש לומר שלא שינו את שמו.

מעניין מדוע אף אחד לא הגיב לשאלה ההיסטורית המרתקת "לאן נעלם "השומר הצעיר"?

שמחה לאיד על הפסד ישראל

יותם פלדמן בנו של אביגדור פלדמן, פרקליט הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, מסביר בגילוי לב מה גורם שמחה לאיד? "שמחה לאיד," הוא מסביר, "היא יצר אנושי מפתה, מהנה ומספק מאוד. אך בסופו של דבר, זהו רגש של מפסידנים. הפוליטיקה של שני העשורים האחרים נהפכה, במידה רבה, לפוליטיקה של שמחה לאיד. בין מבקרי השמאל רווחת מאוד הטענה כי הטינה והשמחה לאיד הן כוח מניע מרכזי בנפשם של שמאלנים; כי מאחורי המוסר האוניברסלי והדאגה לרווחתם של אחרים, מסתתרת שנאה לבני עמם ואף לעצמם. מי שמכיר באופן אינטימי את השמאל, יודע כי יש דברים בגו." (יותם פלדמן, "שמחה לאיד", "אל-ארצ'", 8.5.24)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2024-05-08/ty-article-magazine/.highlight/0000018f-5804-d348-a7bf-fead61650000

ובאמת כל שכירי העט של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן עוסקים בשמחה לאיד, איך ישראל הובסה במלחמה נגד החמאס. יש רק להעיר שלא רק שמחה לאיד יש בזה, אלא תקווה לסלק את האויב האמיתי – ביבי!

שקר הסטטיסטיקה הפרו-איסלמית

של שאול אריאלי, גלעד הירשברגר, סיון הירש־הפלר

שאול אריאלי, גלעד הירשברגר, וסיון הירש-הפלר, המתנאים כ-ד"ר ואל"מ (במיל') אריאלי, פרופ' הירשברגר ופרופ' הירש-הפלר כ"צוות מנהל של קבוצת "תמרור", העוסקת במחקר רב-תחומי ואינטגרטיבי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני" מפרסמים תובנה חדשה על סמך "הסטטיסטיקה" שהם עורכים: "באחרונה," הם כותבים, "עלתה ברשת שאלת האמינות של סקרי דעת קהל פלסטיניים. ההנחה הרווחת בחברה הישראלית היא שכל הפלסטינים חושבים אותו הדבר כי הדבר שעליו הם חושבים הוא השמדת ישראל. כך למשל, סקרים שנערכו לאחר ה-7 באוקטובר ומצאו תמיכה גורפת של הפלסטינים במתקפת חמאס, זכו לתהודה רבה בתקשורת וברשתות החברתיות בישראל. ניתוח של סקרים פלסטיניים על ידי קבוצת המחקר 'תמרור' שהחתומים מטה הם מנהליה) מראה כי ניתן היה לזהות את ניצני הפורענות של ה=7 באוקטובר כבר בתחילת 2023, כאשר החברה הפלסטינית עברה שינוי תודעתי משמעותי לגבי הסכסוך. בעוד שב-2010 יותר ממחצית מהציבור הפלסטיני (57%) תמכו בפתרון שתי המדינות, בחלוף עשור, ב-2021, התמיכה ירדה ל-40%. במהלך 2023, חודשים ספורים לפני ה-7 באוקטובר, התחולל שינוי דרמטי בדעת הקהל הפלסטינית לגבי פתרון מדיני עם ישראל. בסקרים שנערכו במרץ וביוני 2023 התמיכה בפתרון שתי מדינות צנחה לשפל היסטורי, של פחות משליש — 27% במארס, ו-28% ביוני.

"מה קרה ב-2023 שיכול להסביר שינוי כה בולט בדעת הקהל הפלסטינית? בצד הישראלי, האירוע הדרמטי ביותר היה השבעת ממשלת הימין הקיצונית ביותר בתולדות ישראל בדצמבר 2022. ממשלה זו קרעה סופית את המסכות מעל מצג השווא של תהליך מדיני, שבנימין נתניהו עוד ניסה לשמר שנתיים קודם לכן ב"עסקת המאה" הכושלת של טראמפ. ממשלה זו חרטה על דגלה את סיפוח השטחים וחבריה תמכו בגלוי בפרובוקציות ואלימות של מתנחלים נגד הפלסטינים בשטחים. ייתכן שזה הותיר את הציבור הפלסטיני בתחושה שהמסלול המדיני ליישוב הסכסוך על פי ההחלטות הבינלאומיות וההסכמים שנחתמו בעבר – נחסם סופית, וכי במקומו ישראל צפויה ליישם את 'תוכנית ההכרעה' של סמוטריץ'. חמאס הוא הנושא באחריות למתקפה, לטבח ולפשעי המלחמה, והחברה הפלסטינית התומכת בו שותפה לאחריות. אך חשוב שגם אנו כחברה נלמד באלו תנאים נובט ומתפתח זרע הפורענות ומה חלקנו בכך. דעת הקהל הפלסטינית אינה קבועה. היא מושפעת מעמדת ישראל ומהתנהגותה. אם חפצי חיים אנו, עלינו לראות את השפעת הלאומנות ההרסנית שמכתיבה את הטון בממשלה הנוכחית על דעת הקהל הפלסטינית, ואת הקשר בין לאומנות זו לנתיב המסוכן שאנו נעים בו כעת."

(ד"ר ואל"מ (במיל') אריאלי, פרופ' הירשברגר ופרופ' הירש-הפלר הם הצוות המנהל של קבוצת "תמרור", העוסקת במחקר רב־תחומי ואינטגרטיבי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני)

(גלעד הירשברגר, "סיון הירש-הפלר ושאול אריאלי, הסקרים הפלסטיניים שקדמו למתקפה מראים: 2023 הייתה נקודת מפנה", "אל-ארצ'", 9.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-09/ty-article-opinion/.premium/0000018f-5cda-d1d4-afcf-fcda4be60000

הבנתם? השאלה אינה אמינות סקרי דעת הקהל פלסטיניים, אלא אמינות "החוקרים". מסקנת "המחקר" של "החוקרים" היא שישראל היא היא האשמה במתקפת הפלסטינים עליה. אם ישראל היתה בוחרת את מר"צ לשלטון, היו החמאס מוחקים באמנתם את הסעיף המחייבם לפי דברי מוחמד לחסל את מדינת היהודים ולרצוח את כל היהודים, ולא פותחים בטבח. הבעייה היא שבעזרת סטטיסטיקה תמיד ניתן לשקר וכך עושים גם "החוקרים" (הפוליטיקאים למעשה) שאול אריאלי, גלעד הירשברגר, סיון הירש-הפלר.

"החוקרים" "הסטטיסטיקאים" קבעו שב-2010 יותר ממחצית מהציבור הפלסטיני (57%) תמכו ב"פתרון שתי המדינות", הם רק שכחו לציין שהם אמנם תמכו ב"פתרון שתי המדינות", אבל לא בפתרון שתי מדינות לשני עמים. אבא של מאזן הצהיר כי לעולם לא יכיר בישראל כמדינה יהודית. כי אין עם יהודי. הם תמכו בהקמת מדינה ערבית-מוסלמית פלסטינית ובמדינת כל אזרחיה ישראל שעם "זכות השיבה" תיהפך למדינה ערבית-מוסלמית. כלומר כל הסטטיסטיקה היא שקר אחד גדול. כי אין הבדל בין תמיכה בפתרון שתי מדינות, לבין מדינה אחת, או שלוש כשכולן הן מדינות ערביות-מוסלמיות.

יש לומר ל"חוקרים הסטיסטיקאים" שאול אריאלי, גלעד הירשברגר, וסיון הירש-הפלר שכדי לעשות תעמולה פוליטית אין צורך בשקרי הסטטיסיטיקה.

שקר הסטטיסטיקה האיסלמית תחיית המתים הערבים

האו"ם חתך בחצי את מספר הנשים והילדים שנהרגו מאז 7.10. הארגון הודה שהסתמך על נתונים של משרד הבריאות הפלסטיני שמנהל חמאס בעזה. על פי דוח שפורסם: כ-4,959 נשים ו-7,797 ילדים נהרגו עד כה במלחמה, ולא 9,500 ו-14,500, בהתאמה. משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטריים עידכן את הנתונים שהציג עד כה לגבי מיספר האזרחים שנהרגו בעזה, וטען שכ-50% פחות נשים וילדים נהרגו לעומת מה שדווח בעבר. על פי דו"ח שפירסם המשרד ב-6 במאי. ברשת פוקס ניוז דיווחו כי כאשר התבקש האו"ם להסביר את השינוי הפתאומי בנתונים, נטען בפניהם כי החיתוך הדרמטי במספרים נובע מהתבוססות קודמת על נתונים של משרד הבריאות בעזה, שכאמור חמאס מנהל. עוד נטען: "הנתונים האלה יכולים להשתנות בהתאם לתהליך אימות שמתבצע."

ישראל עדיין מחכה שהמשרד לתיאום עניינים הומניטריים יכיר בכך שהאירוע שבו נהרגו כ-100 אזרחים בבית חולים ברצועה נגרם בעקבות ירי רקטה לבית החולים שביצע ארגון טרור.

https://rotter.net/mobile/viewmobile.php?thread=848655&forum=scoops1

ועכשיו נשאר רק לראות מה יעשה האו"ם, ובית הדין בהאג, בתחיית המתים הערבים?

עוד לא פסו ידידי ישראל

הנה ראו את ההפגנת השמחה בניו יורק על טבח היהודים ב-8 לאוקטובר:

https://youtu.be/twdI5UBjTYo?si=WJJbLqpXAfMBuwc3

חובה לראות את דגלאס מאריי בנאום מרגש במנהטן לעם ישראל שעומד בחזית המערב מול כתות הרצח. 

https://rotter.net/forum/scoops1/848649.shtml

למה אין יהודים כאלו?

ההומור המוזר של גדעון לואי (לוי)

אי אפשר לומר על גדעון לואי (לוי) הפשיסט הפרו-איסלמי תומך הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי, שהוא נטול הומר. כך הוא כתב: "כשאלכס ליבק ביקש לצאת לרגע מהמכונית, שאל אותו החייל: "אתם יהודים?" אין מקום בתבל שבו השאלה הזאת היא לגיטימית. היא חוצה קווים מקובלים וברורים של פרטיות ושל גזענות. אין מקום בתבל ששואלים בו אדם למוצאו, לדתו או ללאומיותו, כדי לדעת איך לנהוג בו." (גדעון לוי: "אתם יהודים? כאן ההתעללות היא שגרה. אלא אם אתם יהודים", "אל -ארצ'", 9.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-09/ty-article-opinion/.premium/0000018f-57fe-d6a5-a5ff-d7feea450000

קשה שלא להתפקע מצחוק, האם הוא גם מאמין למה שהוא כותב? נראה אותו הולך (לא רק במדינות ערביות או מוסלמיות) כ"- Openly Jew". גם אם יכריז שהוא "פשיסט התומך בפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי", הרי כולם יראו בו יהודי לא לגיטימי...

לחזור למרוקו?

"הוריי," מספר כתב "אל-ארצ'" דוד אוחנה, "החליטו לעלות ארצה לאחר הפוגרום שאירע בעירם אוז'דה, השוכנת על גבול מרוקו-אלג'יריה, שבו נטבחו ביום אחד 42 יהודים בידי פורעים ערבים שלושה שבועות לאחר הכרזת המדינה כאן, ועלו ב-1956."

ועכשיו הוא כותב: "ישראל תדמה לספרטה, שכל כולה הוויית קסרקטין הנכון תמיד לקרב. לא רק שישראל עלולה להיות מדינה ספרטנית החיה לעד על כידוניה, אלא שמדינת קסרקטין זאת תחבוש כיפה, תתעטף בטלית ותדרוש להגשים הלכה למעשה את חזון העוועים המשיחי. 'המשטר של נתניהו', כפי שכינה אלוף בן את ממשלתו האוטוקרטית-הלאומנית-־הדתית ("הארץ", 27.2), אינו מבטיח מדינה הפתוחה לכול, אלא שימוש מתמיד בכלי מלחמה. כהנא הטיף בגזענותו לטרנספר לערבים. נתניהו ושלוחיו מבקשים לעשות טרנספר ליהודים האשכנזים-השמאלנים-הבוגדים."

והנה: "כאשר התעופפו הכטב"מים ששיגרו האיראנים מעל מסגד אל־אקצה בליל 13 באפריל, הביטה בהם בתי תמר בהשתאות ממרפסת דירתה בשכונת אבו תור בירושלים. עם הישמע הצפירות ירדה במהירות למקלט עם זוגתה ויבקה ובתן, אילה בת ששת החודשים. עובדת היותה של תמר רב סרן במילואים שמילאה שורת תפקידים חשובים בצבא, ועובדת סוציאלית קהילתית, לא מנעה ממנה לשאול באותו לילה את השאלה הקשה: האם מן הראוי לגדל ילדה קטנה בארץ שבה מתקיים מצב חירום מתמיד של מלחמות?"

(דוד אוחנה, "האם ישראל בדרך להפוך לספרטה עם כיפה?" "אל-ארצ'", 12.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-12/ty-article-opinion/.premium/0000018f-6d27-d8c9-a3cf-6d6fe63a0000

עכשיו נשאלת רק השאלה, לאור המצב הקשה ולאור העובדה שנתניהו יסלק את כל האשכנזים, האם בתו, נכדתו, ובת זוגה, יחזרו למרוקו? האם היא ביחד עם אווה אילוז ילחמו שם נגד עריצות המלך, נגד הכיבוש המרוקאי של סהרה הספרדית, ונגד הכיבוש הערבי של הבֶּרְבֶּרִים?

[אהוד: האם זה אותו דוד אוחנה שמתיימר לכתוב על גרשם שלום מבלי שקרא מימיו את הראיון המקיף שלי עם שלום ב"אין שאננים בציון"?]

קרולינה לנדסמן: "יש לי בבית את מיין קמפ ואני לא נאצית"

כתבת "אל-ארצ'י המהגרת (עולה בלשון העיתון) מארגנטינה, מעידה על עצמה: "איראן, שתמיד כיכבה בנאומי השואה, איבדה מזוהרה ושונמכה לרמת 'משטר קנאי' עם 'שלוחות טרור'. דרדל'ה. עכשיו רפיח זה ברלין. ההוכחה: 'בחדר ילדים בעזה, ששימש כמאחז טרור של 'חמאס', חיילינו מצאו עותק של ספר השטנה 'מיין קאמפף', מתורגם לערבית. בבית אחר הם מצאו טאבלט של ילדה עם תמונה של אדולף היטלר כשומר מסך.' מה אני אגיד לך נתניהו, לי בבית יש עותק של 'מיין קאמפף' בעברית. האם זו הוכחה שישראל היא נאצית?

(קרולינה לדנסמן, "מה מנהיג אמת היה אומר ב'יד ושם'," "אל-ארצ'", 10.5.24)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2024-05-10/ty-article-opinion/.premium/0000018f-5e2c-d9a0-a38f-fe2f7f520000

לא קרולינה לנדסמן, את לא נאצית ולא תומכת ברצח הערבים, אבל זו לא ההוכחה שהם לא נאצים. (גרמנים שהיו בעלי הספר "מיין קמפ" היו כן נאצים). את התשובה אם הם נאצים את יכולה לקבל רק מהם ע"י תשובה לשאלה פשוטה: "מכיוון שבניגוד לנאצים שהסתירו בסוד את תוכנית השמדת היהודים, אתם הפלסטינים מכריזים על כך בריש גלי במצע החמאס ובדברי המופתי של אש"פ האומרים שלפי דברי מוחמד יש לרצוח את כל היהודים כתנאי לגאולה. שאלי כל ערבי אם הוא רואה בדברי מוחמד אלו מופת מוסרי, או גזענות שהוא מגנה."

נחכה לתשובה.

חסן אל-בנא, מייסד "האחים המוסלמים" – היה מרגל נאצי

הארכיון הבריטי חושף, חסן אל-בנא, מייסד האחים המוסלמים, ("החמאס" התנועה האיסלמית, ורע"ם) שממנו מובאת הציטטה של מוחמד להשמדת היהודים כמטרה פוליטית, שימש מרגל עבור גרמניה הנאצית.

(חסן אל בנא מרגל נאצי)

https://x.com/ElizabethRimini/status/1787833392739885406?t=-GaEcIjNBZ5w0n8AuN6WIw&s=03

הוא קרא את "מיין קמפ". כמובן שגם ידידו של היטלר מוחמד אל-חוסייני ציטט ממנו.

ארגון גדודי חללי אל-אקצה של אש"פ:

השתתפנו בטבח ה-7 באוקטובר

ארגון הג'יהאד של אש"פ – "השהידים של הקצה (כתאאב שוהאדת אל-אקצא) ארגון גדודי חללי אל-אקצה, הזרוע הצבאית של תנועת 'פתח' בהנהגת אבא של מאזן, מאשר כי לוחמיו השתתפו במתקפה האכזרית על ישובים ועמדות צה"ל ב-7 באוקטובר וחטפו "ציונים רבים".

אבו מוחמד, הדובר הרשמי של גדודי חללי אל-אקצה (חטיבת אל-עאמודי), מאשר בהודעה רשמית כי פעילי הארגון השתתפו במתקפת השבעה באוקטובר ותקפו עמדות צה"ל וישובים ישראליים: "בשבעה באוקטובר הגיבורים שלנו ביחידת האמיצים השתתפו בפלישה לקולוניות (ההתנחלויות) בעוטף עזה ובעמדות (הצבאיות) המוכרות כאוגדת עזה, ויחד עם אחינו בארגוני המאבק הפלסטיניים לקחנו בשבי ציונים רבים, חלקם הועברו וחלקם עדיין בידינו."

אבו מוחמד ציין, כי הלוחמים של גדודי אל-אקצה משתתפים בלחימה נגד כוחות צה"ל ברצועת עזה וביצעו מאז השבעה באוקטובר למעלה מ-470 "משימות צבאיות". לדבריו, "גדודי אל-אקצה ניהלו יותר מ-190 חילופי אש ישירים עם 'האויב', פגענו ביותר מ-50 כלי רכב של צה"ל, שיגרו יותר מ-220 רקטות, ביצעו 170 תקיפות על ריכוזי כוחות של צה"ל, ביצעו 25 פיגועי צליפה בחיילי צה"ל, סיכלו ארבע פעולות הנחתה בחופי עזה וביצעו 23 פעולות יירוט של כלי טיס בלתי מאוישים."אנו מדגישים כי דרך הרובה והעימות הוא הדרך היחידה והראויה לשחרור פלסטין וסילוק הגזלנים (של האדמה) מכל ארצנו, ואנו לעולם לא נתנער על הנשק שלנו ככל שירבו האתגרים ויעצימו הקורבנות שכן הדבר הוא כבוד עמנו," הדגיש אבו מוחמד.

ערוץ גדודי אל-אקצה בטלגרם דיווח, כי "בימים האחרונים ביצעו לוחמי גדודי אל-אקצה ירי נ"ט לעבר טנק במחנה ג'באליה, הפעילו מטען נפץ שכוון נגד טנק מדרום לשכונת זייתון ושיגרו רקטות כוחות צה"ל בצומת נצרים."

(גדודי חללי אל-אקצא, הזרוע של פתח: השתתפנו במתקפת ה-7 באוקטובר).

https://www.inn.co.il/news/637466

לתשומת לב אלו המדברים על החלפת החמאס באש"פ, ולאלו הנאבקים לשחרור מרואן ברגותי מהכלא בעסקת החטופים בתקווה שיחליף את החמאס. יש לזכור כי מייסד ארגון הג'יהאד של אש"פ – "השהידים של הקצה" – הרוצח הסדרתי מרואן ברגותי, (חברם הטוב של עמוס קלויזנר-עוז ז"ל, סאלח מוג'אלד-סמי מיכאל ז"ל, וחיים ג'מוס-אורון) אינו נבדל בדבר מהחמאס. בניגוד לסינואר שרצח רק ערבים עד ששוחרר מהכלא, ברגותי רצח יהודים (וכומר יווני).

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: נתניהו ועם ישראל צודקים, כל צורת שליטה בעזה, שאינה מאפשרת חופש פעולה מלא של צה"ל, היא חממה להתאוששות החמאס ולחזרת זוועות ה-7 באוקטובר!

* אהוד: האין גבול לצביעות? אתם תישנו בשקט אם על ביטחונכם יהיה מופקדים חיילים חרדים לא-ציונים מדירי נשים שגויסו בכפייה והם בורים ועמי ארצות בכל הקשור להשכלה כללית בת-ימינו?

* ג'וחא: האם יאיר לפיד חכם?

* אהוד: האם בנימין נתניהו אחראי גם להיווצרות מאות תאים ואגודות איסלאמיים-אנטישמיים-נאציים באוניברסיטאות ארה"ב במימון מוסלמי עשיר?

* חיימקה שפינוזה: "אהוד, מה אתה עושה בגיל 88?" – אהוד: "משקיף על חיי ממרומי גילי וכמעט לא מאמין שהצלחתי לערוך, לכתוב ואפילו לשמור כל כך הרבה מילים – ובהן לא מעט תיאורים ארוטיים שגרמו לי להיחשב סופר נידח שאינו שייך לספרות העברית אבל אולי בכל זאת איזכר יותר ממרבית בני דורי החשובים מפני שנדמה לי שלא הייתי משעמם. הראה לי פרק כמו 'צפת שוקטת על שמריהָ' שכמוהו העז לכתוב סופר עברי שזכה בפרס ישראל!"

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקווה 1894 – טבעון 1981),

שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2172 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שמונה-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,081 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,087 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-104 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,635 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-105 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-38 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-48 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-37 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-34 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-19 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,252 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

נסיה שפרן: פג'ה. [זיכרונות ממזרח פתח-תקווה]. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

תקוה וינשטוק: כל מאמריה שהתפרסמו במרוצת השנים ב"חדשות בן עזר". 2 קבצים, 2 מגה-בייט כ"א. התקין אדי פליישמן. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-24, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל