| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 2021
יום ארבע מאות שישים ושמונה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!
נשלח ל-2185 נמענים
[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז בטבת תשפ"ה. 16.1.2025.
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,
למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
From the desert to the sea – Israel will be free!
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת
האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
* * *
*
וְאֵינֶנּוּ:
אֵלֶּה הֵם חַיַּי –
הַחַכָּה הִיא בְּיָדִי:
אֲחֵרִים, שׁוֹנִים.
לִי יֵשׁ צִפֳּרֵי-שָׁמַיִם
וַעֲנָנִים
מִתְלַכְּדִים וְשָׁטִים
וּנְמוֹגִים בִּן-רֶגַע
•
1965
* * *
טורקיה – החזית הבאה?
אתחיל באפיזודה: אי אז בשנות השמונים, התנהל בין העורכים במערכת "מעריב" ויכוח בשאלה פעוטה לכאורה, שאלה של תעתיק: האם יש לכתוב בעברית תורכיה או טורקיה? שורשיה של שאלה זו נעוצים במהפכה שחולל לפני מאה שנה ויותר מוסטפא כמאל. השליט הנועז והחדשן ביטל את הסולטנות והפך אותה לרפובליקה חילונית, מודרנית, תוך פזילה למערב.
במסגרת המהפכה הזאת נאסרה חבישת התרבוש והכתב הערבי הומר לכתב הלטיני. התעתיק העברי של שם המדינה על פי הכתב הערבי הוא – תורכיה. התעתיק מהכתיב הלטיני – טורקיה. הוויכוח במערכת העיתון הוכרע – טורקיה ולא תורכיה.
"אבי הטורקים" – אתא-תורכ, כך כונה מוסטפא כמאל הנערץ – הלך לעולמו ב-1938. לתואר שלו שואף מנהיגה הנוכחי של המדינה, רג'פ טייפ ארדואן, תוך החזרתה לימי האימפריה האסלאמית. מי שעוקב אחר הנעשה כיום בטורקיה רואה תחת שלטונו הסמי-דיקטטורי תהליך של רגרסיה לאסלאמיזציה, הדתה חריפה, ומי יודע אם – כל עוד הרודן הזה בשלטון – לא יוחזר לקדמותו אפילו הכתב הערבי.
עניין הכתב הוא פעוט לעומת השאיפה של "אבי הטורקים" בן-זמננו להחזיר את טורקיה לימי הזוהר שלה, ימי האימפריה העות'מאנית שחלשה על רוב המזה"ת וחלקים מאירופה, ולהיות הסולטן. לא חסרים סימנים לאיסלאמיזציה המתעוררת לא רק בפריפריה הטורקית אלא במיוחד בערים הגדולות, בהפגנות המתלהמות עם הסממנים הלאומנים-דתיים.
טורקיה של ארדואן שואפת להיות השליטה באגן הים התיכון המזרחי. נוקטת בצעדים משמעותיים, כדי לקבוע עובדות ב"ים הטורקי". מלטה הרחוקה אמנם "יוק" (איננה – בטורקית), מחוץ לתחום השאיפות של ארדואן, אבל קפריסין הקרובה "ואר" (כן). הסולטן המודרני השתלט על חלקו הצפוני של האי , הסמוך לחוף ישראל, שומם אותו, וכונן שם ריבונות משלו, כולל כמובן הנהגת השפה הטורקית. "רפובליקה" שאינה מוכרת, אך מהווה שלוחה של מדינת האם הענקית.
טורקיה של ארדואן היא המדינה הכי לא סובלנית כלפי מיעוטים. מנהלת מלחמת חורמה במיעוט הכורדי, שאוכלוסייתו פרושה בתחומי עיראק, סוריה וטורקיה. אם יש עם שראוי לעצמאות ולמדינה משלו, הרי זה העם הכורדי. ארדואן מדכא ביד קשה כל גילוי של עצמאות כורדית, אוסר שימוש בשם כורדיסטן (בטורקיה הם נקראים: "טורקים הרריים") ובשפה הכורדית.
טורקיה של ארדואן תוקעת יתד בלוב, המדינה הצפון-אפריקאית העלובה לחוף הים התיכון, ששלטונה רופף.
טורקיה של ארדואן לוטשת מכבר עיניה לסוריה, עמדה מאחורי המורדים שהפילו את שלטון אסד, בן המיעוט העלאווי, ומנסה לספח אליה שטחים בצפון המדינה. בכוונתה להקים בסיסים צבאיים על אדמת סוריה, לשלוט בערי החוף שלה, ולהפוך את סוריה למדינת חסות טורקית.
טורקיה של ארדואן רואה בישראל את הגורם המפריע לה לחזור לימי הגדולה האימפריאליים במשך 400 שנה, לכונן מחדש את השפעתה הגורפת במזה"ת האסלאמי. היא הכוח העולה באזורנו, בעוד איראן היא הכוח היורד.
שנאתו של ארדואן לישראל אינה יודעת גבולות. הוא יוצא נגדנו במלל שחצני ובמעשים מתגרים, והחשש הוא כי לא ירחק היום וגם טורקיה של ארדואן תפצח בפעולות מלחמתיות. פרשת "מרמרה" תחוויר לעומת מה שהאיש המסוכן הזה עלול לבצע נגד ישראל.
בינתיים, זה כבר שנים רבות, שטורקיה מגבירה השפעתה ההרסנית במזרח ירושלים, מתערבת בנעשה בבירתנו, מהווה גורם מתסיס, מזרימה כספים ותמיכות למוסדות איסלאמיים. דגלה מתנוסס שם כמעט בכל פינה.
הרבה מעניק ארדואן לחמאס, מארח את ראשי הנחש בבירתו, מעודד אותם לא להתפשר עם ישראל. והתמוה מכל הוא, שטורקיה זו עודנה חברה בנאט"ו, שעוצם עיניו לנוכח השאפתנות האימפריאלית של שליטה.
עיתונאי טורקי-מטעם, "הסביר" לא מכבר: "סוריה ניצבת מול שתי סכנות עיקריות: הראשונה היא ההתקפות של ישראל ושאיפות ההתפשטות שלה, והשנייה היא האיום על שלמותה הטריטוריאלית של סוריה דרך אירגון הטרור הכורדי. בהתמודדות עם שתי סכנות אלה, טורקיה היא הגורם הערב והמגן המרכזי."
שר החוץ הטורקי פידאן הכריז בביקורו בדמשק, כי "לא ניתן לנהוג בסלחנות כלפי ניצולה של ישראל את המצב הנוכחי לבזיזת אדמות סוריה."
האסלאמיזציה של טורקיה, המגלומניה של שליטה, האנטישמיות שלו, שנאתו היוקדת לישראל, התבססותה אט-אט על אדמת סוריה המפוררת, כל אלה מהווים מקור סכנה גובר והולך לישראל. התגברנו על עזה ודרום לבנון ונפתחה עלינו הרעה מתימן הח'ותית. איראן עדיין חורשת מזימות נגדנו, אבל עתה עלינו לתת יותר את הדעת גם לחזית החדשה, סורית-טורקית, המתגבשת אט-אט בצפון.
מאין תבוא הישועה? לא רק בעוצמת זרוענו הארוכה, אלא גם בהפלת שלטון ארדואן בטורקיה ושלטון חמינאי באיראן. או-אז תבוא רווחה גם לבני עמיהם.
יוסי אחימאיר
אהוד: כעורך אני נוהג לכתוב תורכיה כל אימת שמדובר בתקופה העות'מנית וטורקיה כל אימת שמדובר בטורקיה שאחרי אתא-תודכּ עד ימינו אלה.
* * *
איליה בר זאב
עַל הָעִוָּרוֹן
1. דו שיח
בעקבות רומן מאת ז'וזה סאראמאגו – שירים אלו נכתבו
בשנת 2021 – בטרם המחדל הארור
פְּתִיל תְּשׁוּקָה מְעַצֵב אֶת עֵירֹם צַוָּארֵךְ, שָׁזוּר
בְּבָתֵּי שִׁיר.
בַּהֵיכָל הַפְּרָטִי שֶּׁלָךְ אֲנִי בְּזָוִית קֵהָה,
בִּקְצֵה הַמִּזְבֵּחַ.
*
"זָוִיּוֹת מְבוֹדְדוֹת, נִפְִּגָשׁוֹת בְּטֶרֶם נַבְחִין
בֵּין אָהוּב לְנָבָל, בְּנֵי בְּלִי פַּרְצוּף,
בְּלִי עַיִן –
עִוָּרוֹן ."
*
בְּעַד הַחַלוֹן אַתְּ רוֹאָה אֶת הָהוֹלְכִים
וּבָאִים.
מִזֶּה וּמִזֶּה נִדְבָּקִים בַּחשֶׁךְ הַלָּבָן –
יָדַי מְחַפְּשׂוֹת דְּבַר מָה.
*
"מִי יֵדַע אִם יִרְאוּ אִישׁ בְּמַעֲלוֹת הַשַּׁחַר
בְּקֶרֶן זָוִית בַּשַּׁעַר הַצָּהֹב."
*
אֵיזֶה עוֹלָם...
רַכָּבוֹת מוֹלִיכוֹת
אַלְפֵי גְּוִיּוֹת אֶל פִּנּוֹת נְטוּשׁוֹת,
אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן.
שֶׁבַע
תּוֹעֵבוֹת בְאוֹקְטוֹבֵּר...שִׁבְעָה
מְדוֹרֵי גיֵהִנּוֹם.
*
"הַאִם עָלֵינוּ לִבְנוֹת דַּרְכֵי חַיִּים חֲדָשׁוֹת?"
רְגָבִים צְמֵאִים,
חֹרֶף דּוֹעֵךְ.
נַפְשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִרְאֵית דֶּרֶך עֵינָיו –
"הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ?"*
* במדבר, י"ז. כ"ח.
עִוָּרוֹן זמני 2. אדם עם עצמו
נַעֲלָמִים מִמֶּנִי סוֹדוֹת הַבְּרִיאה אֵינֶנִּי
מַצְלִיח לְפַעְנֵחַ. לוּ יָכֹלְתִּי,
הָיִיתִי צוֹעֵק,
מְמַלֵּט נַפְשִׁי בַּלֵּילוֹת.
יָד לֹא מֻכֶּרֶת נוֹגַעַת בְּצַלְעוֹתַי,
מַשֶּׁהוּ חָסֵר –
אִשָּׁה לֻקְחָה מֵאִישׁ, אָדָם מֵאַדְמָתוֹ.
לֹא טוֹב הֱיוֹת בִּלְעָדֶיהָ,
עוֹר וּבָשָׂר.
כִּיס אֲוִיר מְעַרְבֵּל אוֹתָנוּ מַעְלָה מַטָּה.
אֳנִי מַעֲבִיר בָּך אֶצְבָּעוֹת
כְּסוּמָא בָּאֲפֵלָה,
שֶׁבַע
תּוֹעֵבוֹת באוֹקְטוֹבֵּר... שבְעָה
מְדוֹרֵי גיֵהִנּוֹם.
לַחַשׁ דְּבָרִים בַּחֲלַל הַפֶּה,
אוֹר בָּרָק חוֹלֵף –
Baby it's cold outside"*"
שְׁתִיקת הַיָּם, קֶסֶם הַכְּפוֹר.
* סרט הוליבודי ותיק ועתיק.
* * *
לבנות מחדש את צה"ל
רק בדרך מקרה מצאתי ממש בימים אלה את מאמרו של אלוף בן ב"הארץ" מלפני כמעט 30 שנים, תחת הכותרת "לבנות מחדש את צה"ל" (4 באפריל 1995). ראש ממשלת ישראל באותה עת היה, להלכה, יצחק רבין. בפועל היו אלה שמעון פרס ויוסי ביילין שהובילו את רבין ואת ישראל למלכודת אוסלו.
הימים היו ימי האופוריה של אוסלו, ימים שבהם נמכר לאזרחי ישראל השקר כאילו השלום כבר כאן. מי שהזהירו מפני "שלום" אוסלו הוקעו כמחרחרי מלחמה; התקשורת התגייסה כדי לשווק את "השלום"; חלק ממפקדי צה"ל נסחפו – וחלקם עדיין נסחפים – בחלום "השלום". הכל נרתמו אז להציג את הקונספציה האוסלואידית: יש מחבלים "טובים" – ערפאת ורבבות המחבלים שהגיעו ארצה תחת דגלו – ויש מחבלים "רעים" – החמאס – שאיתם אין לעשות שלום או "שלום". גם היום לא ניתן להבין מדוע הקונספציה של העדפת אש"ף (הארגון לשחרור פלשתין כולה, מן הים עד הנהר) עדיפה על הקונספציה של העדפת החמאס, שבהבדל מ-אש"ף, לחמאס ברור שלא ניתן מדינה. היעד של שני ארגוני הטרור הוא זהה, חיסול מדינת ישראל!
כאילו לא עברו 30 שנים, מאמרו של אלוף בן נפתח במילים הבאות: "האתגר העיקרי של צה"ל ב-1995 איננו מתאבדי החמאס או האיום הגרעיני מאיראן." ההמשך מוביל לכיוון מפתיע: "אלא משבר הזהות שעובר הצבא בחברה הישראלית. מרבית הקשיים שבהם נתקל צה"ל כיום ועיקר הביקורת הציבורית עליו נובעים מקשיי ההסתגלות של המערכת הצבאית לאובדן מעמדה המרכזי בחברה."
הפגיעה במעמדה המרכזי של המערכת הצבאית התרחשה כאשר אנשי צבא מקצועיים גויסו במטרה לשווק את תהליך "השלום" עד כדי התעלמות מן הסיכונים הכבדים הכרוכים בו. איך אמר לי בעבר הרחוק תת-אלוף שהיה מעורב באותו שיווק (ציטוט מהזיכרון): "זה מחמיא/מפתה/מעניין להיות מעורב במגעים המדיניים הקשורים בתהליך." התוצאה: ויתור/צמצום של הערכות סיכונים וגם נכונות לקחת סיכונים שלא מעטים התריעו בזמן אמת שהם סכנה ואיוולת. וכאשר "השלום בפתח" אפשר לחתום על "שלום" מחורר כגבינה שוויצרית, אפשר להקטין את הצבא, אפשר להסתמך על "גדר ביטחון" עתירת פרצות, אפשר להיות שאננים ובלתי מוכנים בבוקר ה-7 באוקטובר.
וכיום, לא מעט מבין הקצינים הבכירים המוזמנים לאולפנים כפרשנים צבאיים – כי זה תחום מומחיותם – גולשים תוך דקות ספורות להצגת המשנה המדינית שלהם, וזה אינו תחום מומחיותם. כך הם עוסקים שוב ושוב בסוגיית "היום שאחרי", שם קוד למדינה פלשתינאית בארץ ישראל המערבית, תוך נכונות שחיילי צה"ל ברצועת עזה יהיו מגש הכסף שעליו תוגש מדינה לאוייב. גם מחדל ה- 7 באוקטובר אינו מונע מהם לחתור למדינת אוייב בלב ארץ ישראל.
שתי פנינים מתוך מאמר זה צדו את עיניי. האחת: כותב המאמר ציטט את עיתון "במחנה" אשר "סיפר באותו שבוע על החידוש האחרון בצה"ל: יחידה מיוחדת לטקסים ומצעדים, שהוקמה בגלל העומס הכבד של אירועים חגיגיים שגרם תהליך השלום. חיילי היחידה החדשה יצעדו בסך חמש פעמים בחודש בממוצע." למי שלא הבין, צה"ל גויס לחגיגות "השלום" הראוותניות, במקום להתכונן למלחמת אוסלו ("האינתיפאדה השנייה", המינוח הערבי שנועד להסתיר את הקשר בין הסיבה לבין התוצאה), תוצאתו הצפויה מראש של "שלום" אוסלו, תוצאה אשר מפניה הזהירו רבים וטובים, אך מושתקים.
הפנינה השנייה: הצעת "קיצוץ משמעותי בשירות החובה." בהמשך הדרך היה מי שטבע את הסיסמה "צבא קטן וחכם." את פירות הבאושים של צמצום הצבא אנו אוכלים היום.
הח"מ נמנה על מחזור גיוס אוגוסט 1964. שני מחזורי גיוס בלבד נהנו מן השירות המקוצר לשנתיים וחודשיים: מחזור אוגוסט ומחזור נובמבר של שנת 1964. בהמשך הדרך הסתבר שקיצור השירות נעשה בטרם עת ועל כן בוטל, ואורך שירות החובה עלה והגיע ל-3 שנים. בעקבות מלחמת יום הכיפורים היתה חובה להוסיף אוגדות לא מעטות. בהמשך הדרך רמטכ"לים אחדים פירקו אוגדות לא מעטות, תחת הסיסמה "צבא קטן וחכם". היום נאלץ צה"ל להקים – שוב – בחופזה – אוגדות חדשות.
לא מיותר להזכיר שבכל המהלכים הללו החרדים לא השתתפו וממשיכים לא להשתתף. המצוקה הביטחונית והכלכלית של ישראל אינה נוגעת להם... ואף-על-פי-כן ולמרות הכול, ראש הממשלה הנוכחי דוחף במלוא כוחו לחקיקת חוק ההשתמטות המתועב והבזוי.
ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי
* * *
אורי הייטנר
* מחלוקת לגיטימית – אני תומך בעסקה לשחרור החטופים.
עם זאת, העמדה המתנגדת לעסקה היא עמדה לגיטימית, והיא מבוססת על המחיר הכבד מאוד הכרוך בה. והמחיר יהיה מחיר דמים.
מן הראוי לקיים דיון נוקב, עמוק ומכובד על העסקה. אין זה דיון בין מי שרוצים לשחרר את החטופים למי שרוצים להפקיר אותם. זה דיון בין מי שרוצים לשחרר את החטופים ולנצח במלחמה, וחלוקים על הדרך להשיג את שתי המטרות.
* עסקה כוללת – העסקה הראויה להשבת החטופים היא עסקה כוללת, שבה יוחזרו באחת כל החטופים, או לכל הפחות עסקה אחת שתבוצע בשתי פעימות.
ואף על פי כן, אם תהיה עסקה חלקית, תהיה זו חובה מוסרית לתמוך בה, כדי להוציא לחופשי את החטופים הכלולים בה ולהציל את חייהם.
* מתווה נתניהו – העסקה המתגבשת דומה מאוד למתווה נתניהו, שאותו הציג ביידן לפני חודשים אחדים. אז חמאס דחה אותו. כעת הוא כנראה מוכן לו.
מה גרם לשינוי? אפקט טראמפ. כנראה שחמאס חוששים ממצור ישראלי והפסקת שיירות האספקה המפנקות, שביידן כפה עלינו, והן היו המנוף השלטוני העיקרי של חמאס.
* בונוס - אני תומך בעסקת החטופים, על אף מחירה הקשה מנשוא, כי אנו מחויבים להחזיר את החטופים הביתה ולהציל את חייהם.
ואם בנוסף לכך הכנופייה הבן גבירית גם תפרוש מהממשלה, יהיה זה רווח נקי לעם ישראל.
* האיתות של ראש הכנופייה – משני צעדים שנקט ראש הכנופייה, אני מסיק שבכוונתו להישאר בממשלה גם אחרי עסקת החטופים, או לפחות עד העסקה הסופית.
האחד, הוא הפנייה הפומבית לסמוטריץ' להגיש אולטימטום משותף לנתניהו, שהם יפרקו את הממשלה אם הוא יילך לעסקה. אם סמוטריץ' ייענה הם באמת יסכלו את העסקה (אלא אם כן נתניהו יהיה נחוש להוביל אותה בכל זאת, בתמיכת מפלגות האופוזיציה) או יפרקו את הקואליציה. בהנחה שהוא לא ייענה, ראש הכנופייה יטען, שכיוון שבלאו הכי הממשלה לא תיפול, הוא נשאר בה למרות העסקה, אך האחריות לעסקה היא על סמוטריץ', הנמסיס שלו, שסירב להגיש אולטימטום.
הצעד השני, הוא הפצת הסיפור הדמיוני כאילו הוא סיכל עסקאות בעבר. זה מסר לבייס, שכדאי שהוא יישאר ואולי הוא יסכל בכך את העסקה הסופית.
* מעשה נבלה בוגדני – למשפחות החטופים זכות צעקה כמעט בלתי מוגבלת. אין לנו זכות לשפוט אותם, כל עוד לא עמדנו במקומם. זכותם לצעוק. זכותם לזעוק. זכותם לא להיות מנומסים. זכותם לומר דברים קשים, דברים קשים מאוד, כולל דברים שאולי בעוד שנה הם יתחרטו עליהם. אך גם למשפחות החטופים לא הכול מותר.
פגישה עם צורר היהודים חאן, התובע בטריבונל האנטישמי בהאג, כדי לעודד אותו בהגשת צווי מעצר נגד ראש ממשלה ישראל ודרבונו להחריף את צווי המעצר ולהוסיף לכך את אי שחרור החטופים, היא מעשה נבלה שפל ובוגדני. המעשה הזה הוא מעשה נבלה שפל ובוגדני, גם אם מי שעושה אותו הוא אב של חטוף. והמעשה הזה ראוי לכל לשון של גינוי והוקעה, גם כשמדובר באב של חטוף. והראשונים להוקיע אותו צריכים להיות משפחות החטופים, כיוון שבמעשהו הוא נועץ סכין גם בגבם.
* העסקה של גדעון לוי – גדעון לוי תוקף את המאבק למען שחרור החטופים, שהוא בעיניו מאבק לא מוסרי וגזעני. למה? כי מדובר בו רק על החטופים הישראלים ולא על "החטופים הפלשתינאים." מיהם החטופים הפלשתינאים? המחבלים שבידי ישראל.
דומני שאם תהיה עסקה לוי יתמוך בה. הוא יהיה מוכן לשחרור הישראלים כמחיר בלתי נמנע למען המטרה הקדושה של שחרור המחבלים.
* לא לתת לטבח לנצח – סימן לכך שאנו לקראת עסקת חטופים, היא שאנשים בשמאל הלא שוקניסטי, שעד כה כל מאבקם התמקד בנושא החטופים, החלו להוציא מהבוידם סיסמאות חבוטות ועבשות ממאבקי עבר כמו "מלחמת ברירה", "מלחמת שולל", "קורבנות שווא" וכד', כדי להמשיך במאבק אחרי שהחטופים יחזרו, כשישראל תפעל בעזה והיא תהיה חייבת לפעול בעזה. כזהו, לדוגמה, מאמרו של עינב שיף ב"וויינט" – "שיא האיוולת – מלחמת השולל בעזה".
לשיטתם, אחרי החזרת החטופים ישראל תקוד קידה ותאמר תודה, ותחזור להתמכרות לשקט, עד העונג של 7 באוקטובר הבא.
אסור לתת להלך הרוח התבוסתני הזה להשתלט על השיח הישראלי. כעת, בשל השגיאות והכישלונות שלנו בניהול המלחמה, בשל העובדה שחלפו כבר מעל 460 יום מאז החטיפה והסכנה המיידית לשלומם של החטופים, המשימה הדחופה והחשובה ביותר היא עסקה לשחרורם. אולם עצם העובדה שאנו נושאים ונותנים עם חמאס, מעידה על כישלון המטרה השנייה של המלחמה – מיטוט שלטון חמאס. חמאס עדיין שולט ברצועת עזה, על פיו יישק דבר, ואם כך יהיה גם אחרי המלחמה, יהיה זה אות לניצחונו, שיגביר מאוד את כוחו ואת הפופולריות שלו ויפתח את הספירה לאחור לעוד 7 באוקטובר.
אחרי שתבוצע העסקה, יהיה על ישראל לחדש את המלחמה, הפעם ללא הכבלים של הפחד לפגוע בחטופים, הפעם לא בדשדוש אלא במבצע בזק, כי אסור לנו לתת לטבח 7 באוקטובר לנצח.
* פנטזיה – אם ידענו להשתיל מנגנוני פיצוץ לאלפי ביפרים, לא נדע להשתיל שביב עם מנגנון השמדה עצמית לכל מחבל שישוחרר בעסקת החטופים?
* מנהיגות היא נטילת אחריות – צפיתי בראיון המאלף והמעלף של עמרי אסנהיים ב"כאן 11" עם תא"ל עמית סער, מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן ב-7 באוקטובר ובשנים שקדמו לו, ונאלץ לפרוש בשל גידול סרטני בראשו.
סער הציג מופת של נטילת אחריות. הוא, שאמור היה להכיר את חמאס היטב, אך היה שבוי בקונספציה, שעל פיה מה שקרה לא אמור היה לקרות ולא יכול היה לקרות, נוטל על עצמו 100% מהאחריות לכך שלא נתן את ההערכה הנכונה. הוא לא השמיע שמץ של הטלת אחריות כלשהי, לבטח לא על מי שמתחתיו וגם לא על מי שמעליו. האיש מתייסר, ומנסה לחקור ולהבין איפה הוא טעה.
ואי אפשר היה שלא לחשוב על האשם העיקרי, מי שהמדיניות שלו יצרה את האיום והובילה לאסון – איך כל מעייניו להרחקת האחריות מעצמו, לגלגול האחריות מטה, לסיכול חקירה ולהטלת האשמה בשעירים לעזאזל. ההשוואה ביניהם היא השוואה בין מנהיג לבין אפס במנהיגות. בין אדם אמיץ לבין פחדן. והמנהיג בין השניים הוא לא הכריזמטור שיודע להיבחר. הוא דווקא האפס המאופס במנהיגות. הוא האנטי מנהיג בהתגלמותו. כי מנהיגות היא אחריות. ואדם שאין בו תחושת אחריות מינימלית ושעסוק בבריחה מאחריות, אינו מנהיג, לעולם לא יהיה מנהיג, ואם הוא ממלא תפקיד של מנהיג, חזקה עליו שימיט אסונות על עמו.
בעוד סער כשל בהערכת תוכניות חמאס, הוא היטיב להבין איך אויבינו מפרשים את המשבר הפנימי העמוק סביב המהפכה המשטרית, והיה לו ברור שהאופן שבו הם רואים אותנו במלוא חולשתנו, יוביל למלחמה קשה, הגם שהוא העריך שהיא תבוא מצד חיזבאללה ואיראן ולא מצד חמאס. הוא התריע וכתב וזעק ושב והתריע וכתב מכתבים אישיים. התרעתו הביאה את גלנט להצהרתו שבה הזהיר מפני השלכות המשך המהפכה, שהביאה לפיטוריו מצד האנטי-מנהיג, שקיבל אף הוא את ההתרעה והתעלם ממנה לגמרי.
ניסיתי להיכנס לראש של הצופים בראיון, ואני מניח שאצל רובם המילה המובילה את התובנה שלהם היתה "הם". איזה חסרי אחריות הם, שלמרות כל האזהרות וכל האיומים המשיכו ללכת עם הראש בקיר, בלי לראות ממטר, בלי לקחת אחריות על המחר. איך הם המשיכו להוביל את המהפכה שהפכה את העם והחברה, בכוחנות, בדורסנות ותוך התעלמות מהאיומים שהדבר ידרדר אותנו למלחמה. איך הם לא הבינו שהדבר משדר חולשה ובמזרח התיכון מי שמשדר חולשה – יחטוף באמאמא שלו. ומצד שני – איזה חסרי אחריות הם. איך הם הרשו לעצמם להוביל לאנרכיה ברחובות, איך הם לא הציבו קווים אדומים, איך הם העזו לערב את צה"ל בפוליטיקה, איך הם העזו לאיים בסרבנות המונית, באי התייצבות, איך הם ציפו ל"הודאה" של צה"ל שהכשירות שלו נפגעה. איך הם לא הבינו שהדבר משדר חולשה, ובמזה"ת מי שמשדר חולשה, יגרה את האוייב המשחר לטרף?
והאמת היא שאלה ואלה צודקים. אלה ואלה צודקים באשר למה שהיה ומאלה ואלה מצופה ליטול אחריות, ולסובב את האנטנה מן החוץ פנימה. מ"הם" ל"אנחנו". או במילים אחרות, מכולנו נדרש חשבון נפש. במקום זאת, תומכי המהפכה מתעקשים להמשיך בה וללכת בה בכל הכוח והצד השני גאה שבזכות המעשים שלו הוא "מנע דיקטטורה" ומבטיח שאם שוב יהיה איום כזה הוא שוב יעשה אותו הדבר.
שום חשבון נפש. שום נטילת אחריות. זאת מציאות מייאשת של משבר מנהיגות כמעט בלתי הפיך.
וכנראה שהשינוי יבוא מהציבור שב-7 באוקטובר וב-8 באוקטובר נטל אחריות, אמר "הנני" ונחלץ להגן על המולדת, בין אם בשירות מילואים ובין אם בהתנדבות אזרחית. חלקם היו חלק מתמונת ה-6 באוקטובר, אך ב-7 באוקטובר נהגו אחרת, פעלו באחריות. מהציבור הזה תקום המנהיגות האמיתית של עם ישראל, שתמלא את הוואקום.
אגב, על פי מזימתו של עוכר התקשורת קרעי, תוכניות כאלו לא תשודרנה, אם תצלח ההתנקשות בשידור הציבורי והניסיון להפוך את כאן 11 לעוד ערוץ תעמולה א-לה 14.
* לעולם לא אפקיר את הילד – באחת הקבוצות שאליהן אני משתייך התפתח שוב ויכוח סוער על הסרבנות. כתב לי מישהו: "אתה מוכן לשרת כל משטר וכל ממשלה. לא אמשיך עם דוגמאות מתבקשות. אני לא. לא כזו שמובילה מדינתי לאבדון."
אני לא משרת ממשלה רעה ולא ממשלה טובה. אני משרת את הילד בשדרות, את הזקנה בקריית שמונה, ואת האימא במרגליות. מי שמסרב, או "מפסיק התנדבות" או כל כינוי מפנק וילדותי שיתנו למעשה הנואל הזה, מפקיר את הילד, את הזקנה ואת האימא. זאת האמת. ואני לעולם לא אפקיר את הילד הזה, וכך נהגתי גם כאשר ממשלות מופקרות וראשי ממשלות חסרי אחריות ניסו להחריב את מפעל חיי, למסור את הגולן לאוייב הסורי ולהמיט בכך אסון לאומי על ישראל.
* מלכוד 23 – שוב ושוב נשמעת הטענה כלפי הרצי הלוי על כך שהוא לא נקט באמצעים כלפי הטייסים שאיימו בסרבנות.
אבל מי שטוענים זאת מתעלמים מכך שהוא היה במלכוד. הוא ידע טוב מאוד מה צריך לעשות, אולם אילו עשה את מה שצריך לעשות, ביום פקודה לא היה לנו חיל אוויר. זאת האמת.
כאשר מ"מ בפלוגה שלי באינתיפאדה השנייה חתם על מכתב סרבנים, יום אחרי שהמכתב התפרסם בעיתון הוא זומן למח"ט או למג"ד, איני זוכר, שהודיע לו שאין לו מקום בחטיבה. (אגב, אחרי כחודש במבצע "חומת מגן", חייל במחלקה שלו נהרג וסמל המחלקה שהחליף אותו נפצע, ובאותה שעה הוא גירבץ בבית). בעיקרון, זה מה שצריך לעשות לכל מי שמאיים. להראות לו את הדלת. הבעייה היא, שאם הרמטכ"ל היה עושה זאת, מי היה מחליף את הטייסים? הרמטכ"ל פעל תחת אקדח שהוצמד לרקתו. ובמצב שאליו נקלע, אף אחד לא היה יכול לפעול טוב יותר.
* החתמה על סרבנות ממארת – עשרות פעילי ימין קיצוני בשומרון חתמו וממשיכים להחתים על מכתב, שבו הם מאיימים ב"הפסקת התנדבות" ו"אי התייצבות", כלומר בעברית לא מכובסת – בסרבנות ממארת, אם תחתם עסקת חטופים.
הנימוקים שלהם שווים לתחת כמו הנימוקים של כל מי שנגועים בנגע הסרבנות הממארת, מכל צד של המפה הפוליטית.
הוויכוח על העסקה לגיטימי, ולמרות שאני תומך בה אני מסכים עם כל הביקורת של מתנגדיה. אבל ברגע שהם משתמשים בנשק הסרבנות הממארת, אסור להקשיב לטיעוניהם. הם פוסלים את עצמם מלהיות חלק מן הדיון.
* אליטה של חובות יתר – אנו נתקלים בעוד ועוד כתבות על הסכנה של ירידת רופאים מהארץ או על איום של רופאים לרדת מהארץ. ברמה האישית, זכותו של כל אזרח לבחור אם לחיות בארץ או לרדת ממנה. אבל כאשר אליטה מדברת על מגמה קבוצתית של ירידה מהארץ, רצוי לבחון את מהותה כאליטה.
אליטה היא תופעה חשובה מאוד, שאין יכולת לקיים בלעדיה מדינה. אין ספק שרופאים הם אליטה, כמו גם אנשי היי-טק וכמו גם טייסים. אליטה הוא מעמד מחייב.
אליטה צבאית, כמו הטייסים, נמדדת בראש ובראשונה במחויבותה המוחלטת לביטחון. האיומים בסרבנות ממארת הם בגידה של האליטה במהותה ובזכותה להיות אליטה. כנ"ל האיומים של האליטה הכלכלית בהוצאת כספים מהארץ. וכנ"ל איומים של אליטה בירידה מהארץ. כל אלה הם ביטויים של אליטה מפונקת, אגואיסטית, נרקיסיסטית. לא אליטה משרתת, הלוקחת על עצמה חובות יתר, אלא אליטה פריבילגית שמבקשת זכויות יתר.
* מחיר הנסיגה – במבצע יואב במלחמת השחרור, באוקטובר 1948, כבשה חטיבת יפתח את בית חנון, ותושביה ברחו. בהסכם שביתת הנשק עם מצרים, פברואר 1949, ישראל נסוגה מבית חנון והעבירה אותה למצרים. ב-1950 חזרו תושבי העיר לבתיהם.
מי יודע כמה צרות היו נחסכות מאתנו, אלמלא נסוגה ישראל מבית חנון.
* היתרון והחיסרון במתווה לוין-סער – בשני מאמרים ב"הארץ", איריס לעאל ויסמין לוי מתנפלות בגסות על ההורים השכולים יזהר שי ודדי שמחה, המזוהים עם שני המחנות הניצים במחלוקת על המהפכה המשטרית, שיזמו את פשרת לוין-סער. יוזמתם נבעה מתחושת אחריות לאומית והרצון להציל את מדינת ישראל מן הקרע הנורא המאיים על קיומה. המחיר הכבד שהם שילמו לא גרם להם להתכנס באבלם, אלא טען אותם במחויבות להציל את המדינה שעל קיומה נפלו בניהם. שני המאמרים נוזפים בהם, ובלי בושה "מסבירים" להם מה צריכים לחשוב הורים שכולים ועל מה הם צריכים להיאבק.
הדבר החשוב בפשרת לוין-סער הוא עצם שינוי הכיוון; אחרי שנתיים של ניסיון להכניע, לראשונה ניסיון להסכים. בפשרה יש התייחסויות לסוגיות שונות, אך הצעה קונקרטית רק לנושא של הוועדה למינוי שופטים. ובנושא הזה, יש נסיגה של לוין מהרצון לשלוט על הוועדה ובכך למעשה להכפיף את הרשות השופטת לממשלה. הרצון הזה היה עיקר המהפכה ועיקר הנזק במהפכה. עצם הסכמתו למתווה שבו הוא נסוג מהמזימה הזאת, ראוי לשבח מצד מתנגדי המהפכה. החיסרון הגדול בהצעה, הוא שהיא פוגעת בנושא היחיד שבו אין צורך בשינוי, כי המצב הנוכחי, אחרי תיקון סער, הוא מצוין – הוועדה למינוי שופטים. ההצעה שלהם אינה מתקנת את המצב הנוכחי אלא מקלקלת אותו. אך בניגוד למהפכה המשטרית, זו הצעה שאפשר לחיות איתה.
יש לראות בהצעה הזאת בסיס להסכמה לאומית רחבה. יש לקיים על בסיסה הדיינות בין חלקי החברה והמערכת הפוליטית. אין להעלות אותה היום באופן חד-צדדי להצבעה. העלאתה להצבעה פוגמת בהזדמנות לבסס אותה כתשתית להסכמה רחבה.
* דמי רצינות – לפני שנתיים יריב לוין פתח במתקפה על הדמוקרטיה הישראלית, על מדינת החוק ועל מערכת המשפט. הוא ניסה להשתלט על הרשות השופטת ולהפוך אותה לזרוע של הממשלה, שעה שהכנסת בפועל הפכה, הרבה באשמתו, לאסקופה נדרסת של הממשלה.
הוא המשיך בתעלוליו השפלים גם שעה שבנינו מקיזים את דמם במלחמה על הגנת המולדת. הוא מועל בתפקידו כשר המשפטים, כאשר הוא משבית את הוועדה למינוי שופטים, אינו מאפשר מינוי שופטים ומנסה לסכל את בחירת נשיא בית המשפט העליון. הוא פוגע בכך באינטרס הציבורי המובהק.
לכן, מה הפלא, שכאשר לפתע הוא מציע פשרה, היא נתקלת בחוסר אמון?
בעיניי, הפשרה שסער ולוין רקמו היא פשרה סבירה, שעשויה להיות בסיס להידברות על הסכמה לאומית רחבה. כדי לאפשר אותה, על לוין לשלם לציבור הישראלי דמי רצינות.
עליו להפסיק עם התעלולים, לאפשר בחירה סדירה של הנשיא, לחדש את פעולת הוועדה למינוי שופטים, לחדול מההסתה נגד שופטי ישראל ולהפסיק להלך אימים על היועמ"שית באיומי פיטורין.
אם ינהג כך, מן הראוי לפתוח בהידברות כפולה – בין הקואליציה והאופוזיציה ובין הממשלה לבית המשפט העליון, על רפורמה משפטית קונסטרוקטיבית בהסכמה לאומית רחבה, על בסיס פשרת לוין סער.
הגשת הצעתם לחקיקה, ללא הידברות שנועדה ליצור הסכמה, תעיד עליהם שפניהם אינם באמת להסכמה.
* דוגמה אישית – כאשר נאשם בפלילים בעבירות חמורות ביותר ובהן שוחד הוא ראש הממשלה, וממשלתו והקואליציה שלו שורצת עבריינים וחשודים והתרבות שלה היא תרבות עבריינית, אך טבעי שגם נשיא בית המשפט העליון יהיה עם קופת שרצים מאחוריו.
אך ברצינות, העובדה שהסכנו עם הפליליזציה והשחיתות הנוראית בהנהגה הפוליטית היא אות קלון על החברה הישראלית. יש להילחם בכך, ואי אפשר להילחם בכך אם נשלים עם חדירת שחיתות גם למחוז האחרון שנשאר עד כה נקי משחיתות – בג"ץ.
על פניהם, ההסברים של השופט עמית מניחים את הדעת, אך אי אפשר להתעלם מן העובדה, שריח לא טוב נודף מהפרשה ולכן מהצורך לחקור אותה. ולכן, יש להשעות את תהליך בחירת נשיא בית המשפט העליון עד לבירור הפרשה. ואולי יואיל עמית להפגין דוגמה אישית ולוותר על התפקיד, והשופט סולברג, שמיועד להיות הנשיא הבא אחריו, ייבחר לתפקיד.
ועוד נקודה מעניינת – העיתון שחשף את הפשרה הוא "ידיעות אחרונות" והוא מיהר להציב אותה בפרונט, ביום עתיר חדשות. מה שמעיד עד כמה מופרכת הצגת התקשורת הישראלית הנורמטיבית כמוטת אג'נדה באופן אוטומטי. יש לה אג'נדה, היא תופסת צד, אבל לא על חשבון חובתה המקצועית. האם מישהו יכול לדמיין את ערוץ התעמולה 14 עורך תחקיר שעשוי לפגוע בנתניהו, בראש הכנופייה או במי מיקיריו?
* עם מי לשלב ידיים – יאיר גולן אמר ב"פגוש את העיתונות", שצריך לצרף את ראשי המפלגות הערביות לפורום ראשי האופוזיציה, וסיפר שהוא מנסה לשכנע את עמיתיו, השוללים זאת, לשנות את עמדתם. הנימוק שלו, הוא שהדבר החשוב ביותר הוא להפיל את הממשלה הרעה הזאת, ולשם כך כולם צריכים לשלב ידיים.
ואני רק שאלה. אם בן גביר וכנופייתו ייפרדו מהממשלה בשל עסקת החטופים, הוא יתמוך בצירופו לפורום? הרי הדבר החשוב ביותר הוא להפיל את הממשלה, ולשם כך כולם צריכים לשלב ידיים.
* הבחירה של הציונות הדתית – אלוף דוד זיני, תושב המושב השיתופי הדתי קשת בגולן, הוא בן הציונות הדתית, בן לשושלת רבנים, למד בישיבה ציונית גבוהה והתגייס בגיל 22 לסיירת מטכ"ל. עשה את המסלול המפרך של הסיירת, עם צעירים ממנו בארבע שנים, הלך לקצונה והתקדם בסולם הדרגות עד דרגת אלוף. הוא אב ל-11 ילדים, בן תורה, ספרא וסייפא.
ביום חמישי הוא הותקף בידי פורעים משתמטים בקסבה של בני ברק. הרגע של העימות בינו לבינם, היה רגע של זיכוך המחלוקת והקרע בין מה שהוא מייצג למה שהם מייצגים; בין תלמוד המוביל לידי מעשה לבין לימוד ריק שמוביל לבטלנות וליסטות. בין דרך חיים של תרומה, של נטילת אחריות על כלל ישראל ומסירות נפש במלחמת מצווה על הגנת המולדת וערבות לכל יהודי ויהודי, לדרך חיים של עריקה, השתמטות ובריחה מאחריות.
מפלגת הציונות הדתית והח"כים הדתיים לאומיים, בבואם להצביע על חוקי ההשתמטות, יידרשו לבחור בין מה שזיני מייצג לבין מה שמייצג האספסוף שתקף אותו.
* מייצג ציבור ענק – ה-7 באוקטובר שינה את השקפת עולמו המדינית ביטחונית של ח"כ עידן רול. הוא למד עד כמה גדולה החשיבות של עומק אסטרטגי לקיומה של מדינת ישראל. הוא הבין עד כמה חיונית ההתיישבות כדי ליצור עובדות בשטח שתבטחנה את העומק האסטרטגי. הוא מבין שהירדן חייב להיות גבולה המזרחי של מדינת ישראל. ברור לו שמדינה פלשתינאית היא איום קיומי על ישראל. הוא מבין את ההכרח בקו ביטחוני תקיף ויוזם, המסכל מראש איום על גבולנו, להבדיל מהתמכרות לשקט בתקווה שיהיה בסדר.
ההתפכחות הזאת מבטאת תופעה המונית בחברה הישראלית. הבריחה של נתניהו מאחריות למחדל ודבקותו בכיסא, המשך המהפכה המשטרית, חוקי ההשתמטות והפוליטיזציה של סוגיית החטופים, משמרים את יחסי הכוחות של מחנות "כן ביבי לא ביבי", ומסתירים את השינוי הטקטוני האידיאולוגי בחברה הישראלית; את ההתפכחות הגדולה.
עידן רול מייצג ציבור ענק, שהתפכח ב-7 באוקטובר מאשליות. הוא אינו מנהיג את הציבור הזה. רוב מוחלט מהציבור אינו מכיר את השם עידן רול. אנשים מעורים ובקיאים שאלו אותי מי זה. אבל הוא מייצג את התופעה. אין ספק שהוא מייצג רבים רבים ממצביעי יש עתיד, אולי את רובם, מה שנותן תוקף מוסרי לכך שאינו מחזיר את המנדט. האם יש עתיד עשתה תהליך של חשבון נפש מדיני ביטחוני, של בירור רעיוני עמוק ועדכון עמדותיה לנוכח המציאות שנגלתה לנגד עינינו לפני 15 חודשים? אילו עשתה כן, רבים מן הסיכויים שהיא עצמה היתה מעדכנת את עמדותיה, ולא היה לעידן רול צורך לפרוש ממנה.
* לחדש את רצועת הביטחון – ב-14 בינואר 1985, השבוע לפני ארבעים שנה, החליטה ממשלת האחדות הלאומית בראשות פרס, על היערכות מחדש בלבנון, על פי הצעת שר הביטחון יצחק רבין. צה"ל נסוג מהשטחים שבהם ישב בעומק לבנון, מאז מלחמת של"ג, ונערך ברצועת הביטחון שמצפון לגבול הבינלאומי, ששם פעלו כתף אל כתף כוחות צה"ל וצד"ל – הפרוקסי של ישראל בלבנון.
הישיבה ברצועת הביטחון הניבה שקט לגבול הצפון וביטחון לאזרחי ישראל, אך עלתה במחיר דמים של חיילי צה"ל שנפלו בשמירה על הביטחון השוטף בלבנון. במאי 2000 ישראל נסוגה חד צדדית מלבנון אל הגבול הבינלאומי, בהסכם עם האו"ם שקבע את תוואי הגבול. ישראל הפקירה את לוחמי צד"ל.
הנסיגה לא הביאה לשקט המיוחל. חיזבאללה המציא את פייק "חוות שבעא" – הר דב, ויצר סכסוך-גבול פיקטיבי, כתירוץ להמשך מלחמתו בישראל. ההסלמה הביאה למלחמת לבנון השנייה, שבעקבותיה ישראל נהנתה מ-17 שנות שקט מדומה, שנוצל להיערכות חיזבאללה, תוך הפרת הסכם הפסקת האש, לצורך כיבוש הגליל. אלמלא סינוואר הבריז לנסראללה ופתח במתקפה ללא תיאום, וישאל היתה מותקפת מלבנון, טבח 7 באוקטובר היה מתגמד לעומת הטבח בצפון.
תמכתי בנסיגה מלבנון, ואף היטפתי לכך מאז 1993. במלחמה האחרונה הבנתי ששגיתי. הבנתי שהברירה היא רצועת ביטחון בלבנון או בישראל. הסכם הפסקת האש בלבנון הוא הסכם מסוכן, שעלול להחזיר את המצב לקדמותו, לפני המלחמה. ישראל השיגה ניצחון צבאי, ועליה למנף אותו לניצחון מדיני – חידוש רצועת הביטחון בלבנון ותיקוני גבול לטובת ישראל בנקודות מפתח חיוניות.
* אכיפה אחרת – התנגדתי ואני עדיין מתנגד לתנאי הפסקת האש עם חיזבאללה בלבנון. זהו "העתק הדבק" של הסכם 1701 אחרי מלחמת לבנון השנייה, שהוביל אותנו אל סף אסון שאילו התממש, היה מעמיד בצל את אסון 7 באוקטובר בדרום.
אבל אני חייב לציין שב-45 הימים מאז הפסקת האש, ישראל נוהגת אחרת לגמרי מכפי שנהגה מאז 2006 ועד 7 באוקטובר או ליתר ביטחון עד ספטמבר האחרון ("עיד אל-ביפר", חיסול נסראללה והתמרון בלבנון). ההתנהלות הישראלית באותן 17 שנים התאפיינה בהבלגה, הכלה, רפיסות, תבוסתנות ופחדנות. ישראל שידרה שהיא מורתעת ומפחדת להגיב על ההפרות מפחד מפני הסלמה. ישראל התמכרה לשקט, וכמו נרקורמן, היתה מוכנה למכור את ביטחונה, את עתידה ואת חיי אזרחיה למען עוד מנה של שקט. זה החל מהיום הראשון לאחר הפסקת האש ב-2006 ונמשך לאורך כל התקופה.
בחודש וחצי האחרונים נהגנו אחרת לגמרי. הגבנו בחריפות על כל הפרה, אכפנו בכוח את הפסקת האש, הקרנו נחישות, יוזמה וחתירה למגע, ללא פחד מתגובה ומהסלמה. אם נתמיד בכך באופן קבוע, בלי למצמץ, ניתן יהיה לומר שהפקנו את לקחי 7 באוקטובר.
* פארסת הטריבונל – נוואף סלאם, ראש ממשלת לבנון החדש, הוא ראש הטריבונל בהאג שדן בעלילת הדם של האוייב הדרום אפריקאי, על ה"ג'נוסייד", שישראל עושה, כביכול, בעזה.
עצם העובדה, שבעיצומה של מלחמה בין ישראל ללבנון, ממונה פוליטיקאי לבנוני, שהתמודד בעבר על ראשות הממשלה ושמעולם לא הסתיר על כוונתו לשוב ולהתמודד על התפקיד, ל"שופט" בתביעה נגד ישראל, מוכיחה עד כמה מדובר ב"משפט" מוטה, חסר כל ערך משפטי.
נקווה שטראמפ יפעיל את מלוא כובד משקלו לפירוק בית הדין בהאג, הפועל בניגוד למטרתו ולייעודו, ולהקמת בית דין בינלאומי שיתבסס על אדני צדק.
* זכות גדולה – השתתפתי, לראשונה, בוועדה המיוחדת לתכנון ולבנייה במרחב בגולן, שאליה נבחרתי כנציג מליאת המועצה האזורית גולן.
זו זכות גדולה להיות שותף לבניית יישובי הגולן.
* עמק יזרעאל או הגליל התחתון - בפינה "ביד הלשון", שהוקדשה לקיבוץ לוחמי הגטאות, כתבתי שהנקודה הזמנית של הקיבוץ היתה בוולדהיים שבעמק יזרעאל. אביבה קם כתבה בתגובה שנכון יותר למקם אותו בגליל התחתון.
מבחינה גיאוגרפית זו אכן רמה העולה מן העמק, וניתן לראות בה מרחב תפר בין עמק יזרעאל והגליל התחתון. אולם מבחינה תודעתית ומוניציפלית זהו עמק יזרעאל. מבחינה תודעתית, תושבי אלוני אבא, המושב שקם על אדמות ולדהיים, והמושב השכן בית לחם הגלילית רואים את עצמם אנשי עמק יזרעאל לכל דבר, ומבחינה מוניציפלית, הם משתייכים למועצה האזורית עמק יזרעאל.
* ביד הלשון: עיר קטנה ואנשים בה מעט - עמית סגל כתב בטורו ב"ידיעות אחרונות" על הפער בין ההשקעות הגדולות של צה"ל בהקמת חטיבת חשמונאים, המיועדת לחרדים, לבין מיספר המתגייסים בפועל. בין השאר הוא כתב, ש"המתקנים שלה בבסיס בבקעה הם הכי טובים בצבא היבשה. זו ממש עיר גדולה, אבל חיילים בה מעט."
סגל עשה במשפט הזה פרפרזה לספרו של נחום גוטמן "עיר קטנה ואנשים בה מעט". הספר מנציח את אורחות החיים ואת הווי התושבים בשנים הראשונות לקיומה של אחוזת בית, לימים העיר תל אביב. הספר יצא לאור ב-1959, במלאת יובל לעיר.
שמו של הספר לקוח ממגילת קהלת: "עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים." אגב, מאותו פרק במגילת קהלת, פרק ט', לקח אהוד בן עזר את שם ספרו "לֹא לַגִּבּוֹרִים הַמִּלְחָמָה" וחיים באר – את שם ספרו "גַּם אַהֲבָתָם, גַּם שִׂנְאָתָם".
אורי הייטנר
לתגובות: uriheitner@gmail.com
* * *
ברנר והערבים
הוצאת אסטרולוג 2001
ז.
שמעון קושניר:
לדמותו של יוסף לואידור
זכרונות ועדויות על שנותיו בארץ
עם פירסום האסופה הראשונה של סיפוריו,
55 שנים לאחר הירצחו
מתוך רשימתו של שמעון קושניר
על "סיפורים מאת יוסף לואידור", כינס והקדים מבוא: דב לנדאו,
שהתפרסמה ב"משא", "דבר", 20.8.1976
לאחר השורה הראשונה במבוא [של דב לנדאו], שנאמר בה כי לא ידוע לנו מתי נולד לואידור ומניין בא, מצטט לנדאו מעדותו הנפלאה של שמעון בן-צבי על היכרותו ועבודתו עם יוסף לואידור בעין-חי [לימים כפר מל"ל] בשנת תרע"ה [1915]. רשימה זו נתפרסמה בספר "העלייה השנייה" ובספר "בונה עיר", המוקדש לזכרו של שמעון בן-צבי, אך לנדאו מייחס עדות זו, משום-מה, לסופר ש. בן-ציון. לאחר שהוא מביא כ"צימוק" עוד פרט מזכרונותיו של בן-צבי, על מנהגו של לואידור לעזוב את עין-חי בשבתות ולבקר בפתח-תקווה, ועל השמועה שידידה היתה לו שם, ושהיתה זו ידידות "לא רצינית", מקפיץ דב לנדאו את לואידור כמה שנים קדימה, וכותב: "ומשם (מפתח-תקווה? מעין-חי?) עבר ליפו וגר בבית המלון ליפשיץ, עסק בתרגומים ובהעתקת סיפורים בין היתר בשביל ברנר." באותו זמן, כידוע, כבר החל הגירוש של יהודי יפו תל-אביב, וברנר גלה יחד עם תלמידי הגימנסיה ["הרצליה"] לשומרון.
אנסה להלן להבהיר את הדברים במידת-מה, לפי זכרוני ולפי זכרונות ידידיו של לואידור, שנרשמו במקומות שונים.
היכרתי את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע ובראשית שנת תרע"א [כלומר ב1910-], כשבא לפתח-תקווה פגשתיו בקלוב הפועלים הראשון, שנפתח באותו חורף בדירה שכורה במרכז המושבה.
י.ח. ברנר התגורר אז בעין-גנים והיה בא לעיתים להוטלים של הרבינוביצ'ים [ברחוב פינסקר בפתח-תקווה] לפגוש את העולים החדשים. לעיתים היה מזמין לחדרו עולה חדש ולעיתים היה מבקש ממכריו במושבה ובעין-גנים להלין אצלם עולה חדש ולו בלילות הראשונים.
לואידור הכיר את ברנר בנסיבות אלה. ברנר התעניין בו מיד. היו לברנר קשרים עם האחים שטרייט [שלום וישעיהו], מתושבי פתח-תקווה, אחד מהם היה הסופר שלום שטרייט, ואחיו היה בעל נחלה. שלום שטרייט היה לידידו של לואידור. שמעתי אז שלואידור הוא סופר מתחיל. לא קל היה להתקרב אליו. הוא היה בחור נאה, גבוה ורזה, שתקן, מכונס בעצמו ותמהוני. היה בא לקלוב הפועלים לקרוא את העיתונים העבריים שהגיעו מחוץ-לארץ ולהאזין להרצאותיו של ברנר על נושאים ספרותיים. ראיתי אותו גם בחדרו של ברנר בעין-גנים. לואידור היה נעלם מזמן לזמן, לעיתים עבד לעיתים התבטל, היה נודד ממושבה למושבה, שומר בכרמי רחובות, מטייל בארץ וחוזר לפתח-תקווה.
לאחר זמן קראתי ב"השלוח" את סיפורו "יואש" והכרתיו כסופר.
כשפרצה מלחמת העולם הראשונה הוחל בהכשרת הקרקע ליד כפר-סבא להקמת מושב עובדים בעין-חי, ועל הימים האלה נכתבה הרשימה המצויינת של חברי וידידי שמעון בן-צבי, ואלה דבריו על יוסף לואידור:
"עם בואם של הרחובותים גדלה המשפחה והתעשרה בכוחות רוחניים. התחילו לרנן אחרי לואידור, שאין הוא פועל סתם כי אם סופר, שכמה מיצירותיו ראו כבר אור. הוא עצמו לא אישר ולא הכחיש. בכלל קשה היה להוציא מפיו דבר. ביישן היה ושתקן, צולע ברגלו האחת – היה גורר אותה באופן משונה ותמיד עוסק בקישורים ולא הניח לאיש לראות את הפצעים שעל רגלו. פניו היו יפים, עיניו קטנות, שחורות ובולטות, וכשהיו פונים אליו בשאלה מיד היה מתאדם כולו וחיוך ביישני היה משתפך על פניו. היה צפון בו איזה סוד. העבודה בצוותא הכבידה עליו, ובהמשך הזמן התקשר בעצמו עם איכר מפתח-תקווה שהיה לו כרם בסביבת כפר-סבא והיה יושב שם יחידי, בשעות אחרות, שלא כמקובל אצלנו. הוא הסתדר כך שישתחרר מן העבודה לפנינו, כדי שיוכל לנצל את זמנו הפנוי לכתיבה. מקום למיטתו בחר לו בפינה, והתקין שם לוח אשר שימש לו שולחן-כתיבה, זה היה השולחן היחידי בכל עין-חי, היתה לו מזוודה כבדה מלאה ניירות, אך איש לא זכה לראות מה בתוכה. מתוך הצצות בגניבה הצליחו לדעת שערוכים שם בסדר עיתונים וניירות שונים.
"הוא הקפיד בדייקנות על ביקורי-השבת שלו בפתח-תקווה ולפעמים הירשה לעצמו לסור לשם גם באמצע השבוע. התלחשו עליו שיש לו 'כוכב' שם, משוררת צעירה, וכשאמרו לו זאת פעם, התאדם עוד יותר מהרגיל, כבש את פניו בקרקע ולא ענה. לעיתים רחוקות ניסו לדובב אותו בוויכוח על נושא ספרותי, אך בדרך-כלל לא הירבה להשתתף בוויכוחים.
"לאחר שבוע של דיבור קבע לעצמו שבוע של שתיקה, ואז לא הוציא הגה מפיו. למרות המאמצים והתחבולות של החברים לא עלה בידינו להוציאו משתיקתו. גם אכילתו היתה משונה, בלע את התבשיל בלי לחם וכעבור שעה קלה היה רעב, כיוון שהמטבח היה סגור, היה מטפס ועולה על לוחות הקירות אשר שימשו מחיצה בין המטבח לחדרי-המגורים, קופץ למטבח, מוציא משם לחם ובצל, טובל בשמן ולועס, וכשנשמעה הלעיסה הזו התלוצצו ואמרו: 'עכבר במטבח.'
"פעם הזמין אותי לואידור לשיחה מחוץ לבית, חיכיתי בהולם-לב לשעה המיועדת. כשבאתי מצאתיו כבר במקום. הוא פנה להיווכח אם אין איש, אז פתח את פיו ואמר: 'אני כותב ספר היסטורי לבני-הנעורים בשם "אליעזר בן הורקנוס", כתב-ידך מצא חן בעיניי. אולי תסכים להעתיק את הספר? הראיתי אותו לסופרים, ומבטיחים לי להדפיסו ואז אשלם לך עבור עבודתך זו.'
"העובדה שמצא אותי נאמן וראוי לתפקיד הנכבד, והרצון הטמיר לקרוא את הסיפור, דחפני לתת מיד את הסכמתי להצעה. התרשמתי במיוחד מתיאורי הריצה של גיבוריו. הוא הריץ אותם הרבה, וניכר היה שהשקיע כוחות נפש רבים כדי לתאר בעמודים שלמים איך רצו כששולי בגדיהם מקופלים, מראה פניהם, אופן צעידתם וכו', ייתכן שדווקא משום המום שבו השתדל לפאר את גיבוריו בכשרון הריצה."
בשנה השנייה למלחמה [מספר קושניר] הלכתי פעם ברגל מגן שמואל שבחדרה ליפו, ובדרכי סרתי ללון בעין-חי. לואידור היה בין חברי קבוצת ההכשרה במקום, שנתיים עבד עם חברי הקבוצה בעין-חי, ואחר-כך חזר לפתח-תקווה, ומשם נדד לחדרה.
[בהמשך מצטט קושניר דברים שתיאר צבי ליבנה-ליברמן, חבר נהלל, בספרו "תולדות המשביר", על פגישתו עם לואידור בשנת תרע"ח, 1918, בחדרה, כאשר לואידור שוכב חולה ומזוהם באסם של דורה, מאין לו מקום אחר לגור בו].
כאשר שיחרר הצבא הבריטי את צפון הארץ, [ממשיך קושניר בסיפורו], חזר לואידור ליפו תל-אביב וגם ברנר חזר לתל-אביב. כשערך ברנר את ירחון "האדמה" שיתף בו את לואידור בתרגומים ובכתיבת רשימות, שפורסמו ב"האדמה" בחתימת "לדור". בספרו "חולמים ולוחמים" מספר על תקופה זו יעקב יערי-פולסקין. ברנר הביא אליו את לואידור והציע שלואידור יתרגם לעברית את "חולמים ולוחמים", שנכתב ביידיש. ברנר אמר לו אז, שלא בנוכחות לואידור, "כשתגיע לסיום, יזדמן לך בסוף לכתוב דבר-מה גם על המתרגם עצמו, אם רק יעלה בידך לעמוד קצת על טיבו." ואמנם בספר "חולמים ולוחמים" נכללה רשימתו המעניינת של יערי-פולסקין על יוסף לואידור לאחר הירצחו. [בתוספת הערה של יערי-פולסקין: "דברי נבואתו הללו על המתרגם נתקיימו, כשם שנתקיימו פעמים רבות דבריו לגבי עצמו."]
על שתי השנים האחרונות בחיי לואידור סיפר שלום שטרייט ב"התקופה" משנת תרפ"א [1921]:
"בשנת תר"ף [1920] נזדמנתי ליפו וביקשני י.ח. ברנר להילוות אליו לבית לואידור, שהיה צריך למסור לו שכר תרגום של איזה מאמר שהתפרסם ב'האדמה'.
"ברנר היה ממלא שליחות כזו באיזו אתערותא דלעילא ולואידור התפעם אז מאוד לקראת ביקור זה, כל הווייתו הוארה מבעד מסווה השתקנות התמידי שלו, וכשהציע לו ברנר להילוות לנו לטיולנו השתמט באיזה אמתלאות. ידענו שהוא מתייחד בשיחה עם כל אחד מאיתנו ביחידות, אולם התעוררות בחברה, היתה מן הנמנעות אצלו."
שטרייט סיפר ברשימתו כי קרא רומאן גדול משל לואידור ודראמה בנושא היסטורי, והעיר שהיתה בפרקים אלה "שיפעת כוחות אלמנטארית ופראיות בלתי מצויות. מהיכן חילחלה גבורה כזו בעורקיו של הבחור הצנום והגבוה הזה?
"זולת השנתיים האחרונות פעל [לואידור] עם אחיו הפועלים כל שנותיו בארץ. אכול רעב ותלאובות הקדחת ושבע תמרורים והרפתקאות. כל ימיו היה נחבא, היה מסתתר, היה מתחמק מלהצטרף לזימון."
לאחר שעשה ברנר עם גדוד-העבודה במגדל כמורה לשפה העברית לעולים חדשים, חזר באביב תרפ"א [1921] לתל-אביב ונשתכן אצל משפחת אברהם יצקר העמלה, בשכונת אבו-כביר בין פרדסי-יפו הערביים. יחד עימו עבר יוסף לואידור לגור באחד מחדרי "הבית האדום". חיה רוטברג, שנתוודעה לברנר בגדוד במגדל, עברה מכינרת לתל-אביב לאחר שבעלה מאיר היה מנהל "המשביר המרכזי". פעם נזקקה להדרכתו של ברנר, וזה הזמינה למעונו. היא הלכה אליו ברגל מתל-אביב, וכשחזרה ביקש ברנר מלואידור ללוותה. חיה רוטברג סיפרה של פגישה זו באחד מגליונות "דבר הפועלת":
"נכנס איש צעיר כבן כ"ז, גבוה ויפה מאוד, עור פניו ורוד, עיניו חומות, אפו ישר, לבוש חליפה שחורה בלי רבב. הוא לא הביט לצידי וכך יצאנו מהבית. הלכנו דרך השכונה הערבית, הוא הלך ושתק. פניו היו כפני אמן, היה מכונס בתוך עצמו ואצילי. הפניתי את ראשי לבית וראיתי את ברנר עומד ליד החלון בקומה השנייה ומביט אחרינו. אינני יודעת – אמרתי ללואידור – למה ברנר מפחד מפני הערבים. מפני הרוסים, שעיניהם דומות לעיני זאבים פחדתי, אבל מפני ערבים, שהם כה דומים לנו, ליהודים, אינני מרגישה כל פחד.
"לואידור אמר: 'ברנר צודק, מפני ערבים צריך להיזהר, הם יותר אכזריים מהרוסים.'
"אלה היו המילים היחידות שאמר במשך כל הדרך, כשליווה אותי עד פסי-הרכבת שבהתחלת תל-אביב.
"זאת היתה הפעם היחידה שראיתיו. ידעתי שבחודש האחרון של חייו חילק ברנר את ביתו עם לואידור, אשר היה עסוק בכתיבת רומאן והיה רעב ללחם. ברנר שילם גם שכר-דירה ליצקר בעד חדרו של לואידור."
אחי, מרדכי קושניר-שניר, כתב תעודה מפורטת על הפרשה הטראגית של אוזלת-ידינו, איך לא הצלנו את ברנר וחבריו, והדברים התפרסמו בשעתם בקובץ "אהל" ובספרו של אחי "תחום הימים" שיצא בהוצאת "עם עובד" בשנת תשי"ד (1954):
"עברו שעות היום שעות הלילה ועבר עוד יום עד שהושג הרשיון, והמכונית המלווה חיילי הצבא האנגלי יצאה להחיש עזרה ולהביא את הניצולים חיים מהבית האדום בשכונה הערבית, ובבואם מצאו אותם כשהם נרצחו בדרך והחיילים לא רצו לאוספם כי נצטוו להביאם חיים."
אחי מרדכי ראה את גופותיהם, ידיו של יוסף לואידור היו כפותות מאחוריו. הם חזרו לקבל רשיון ולאסוף את הגופות, וכשבאו כבר נעלמה גופתו של לואידור. מרדכי סבר שללואידור היה נשק ובו הגן על חבריו בצאתם מהבית וייתכן שפגע בנשקו בפורעים ולכן התעללו בגופתו.
השערה זו מתאימה לתיאור של לואידור את גיבורו יואש, שנפל על הגנת האדמה העברית. כששמע יואש מפי חברו דוד על הפוגרומים בגולה, התפרץ: "חרפה, חרפה לא נשמע עוד כדבר הזה, שיתחבאו האנשים בבתיהם וימתינו עד שיבואו הפורעים לרוצץ את גולגלותיהם כפי שרוצצים גולגלות הנחשים."
כיואש יצא לואידור להגן על חבריו ונפל וריווה בדמו את עפר הארץ. רבות הגה לואידור בדם שנשפך בארץ לפני שנות אלפיים ודמו התערב בדם ההוא.
*
עד כאן מדברי שמעון קושניר.
כשנה לאחר שיצאה לאור אסופת הסיפורים של יוסף לואידור פירסמתי את המסה "פה לצמאון הגבורה בישראל, בשולי סיפוריו של יוסף לואידור" ("מאזניים, יולי 1977), ובה התייחסתי בהרחבה לדמות יואש בן החמש-עשרה, הנער העברי האמיץ, בן המושבה פתח-תקווה והטבע הארצישראלי:
"מעוררת עניין הדמות הברנרית התאומה-ממש ליואש, והוא עמרם, נכדו של אריה לפידות בסיפור 'מכאן ומכאן' (1911), שנדפס שנה לפני הופעת 'יואש' (1912).
"אף שעמרם לא נולד בארץ-ישראל אלא נתגלגל באשמת אבותיו מחורפי דרום רוסיה לקיצי ארץ הערביאים, בלשונו של ברנר – הנה שני הנערים מאופיינים כמעט באותם משפטים, ואופיים ותכונותיהם ורקעם כה דומים עד שיש לעיתים הרגשה שנער אחד שימש אב-טיפוס לשני הסיפורים.
"שמעון קושניר מספר כי הכיר את יוסף לואידור בסוף שנת תר"ע (1910) ובתחילת שנת תרע"א, כשבא לואידור לפתח-תקווה. ברנר, שהתגורר אז בעין-גנים [מושב הפועלים ממזרח למושבה], קירב את לואידור ודאג לו. אלה היו חודשי חייו הראשונים של לואידור בארץ-ישראל [הוא עלה ארצה מלודז'], ובתקופה זו כתב ברנר את 'מכאן ומכאן' ולואידור – את 'יואש'. עין-גנים משמשת רקע לסיפורו של ברנר, וכניראה גם לתיאור ילדותו ונעוריו של יואש.
"מי היה הנער שהשפיע על שני הסופרים? ברנר הקדיש את 'מכאן ומכאן' [בחורף 1911] לזכרם של הניך פסילוב ורבקה צ'יז'יק. הניך פסילוב נפטר בנעוריו בקדחת במקוה-ישראל, ושמעון קושניר אומר כי לדעתו עוצבה דמות הנער עמרם על פי נעורי אחיו של הניך, ברל פסילוב, אשר משפחתו התגוררה אז בעין-גנים, כיום פתח-תקווה.
"עמרם מתואר כילד רזה ואמיץ. חופשי בתנועותיו כ'ערבי במידבר', 'ערבי קטן', מתכתש עם רועים ערבים, 'מסתפק באכילת מעט ירקות ונכון לטפל כל היום במלמד-הבקר, בבקר, ובכל המחובר לקרקע.' עמרם אינו דומה לסבו, אריה לפידות, שהשתעשע ברעיונות על אהבת-ערבים (ואשר עוצב בסיפורו של ברנר על-פי דמותו של א.ד. גורדון), ובוודאי אינו דומה לאביו הגיבן, שנפצע על אם הדרך ליפו בידי ערבים, ומת.
"כל אותה היתקלות ופגיעה מתוארות כהמשך להווייה היהודית הגלותית, העלובה, בארץ-ישראל. ברנר ראה בעמרם סמל לצבאיות ולגבורה של הדור החדש הגדל בארץ-ישראל (וההיסטוריה נתגלגלה כך שתת-אלוף [לימים אלוף] נתן שרוני, שהיה עד לפני זמן מה קצין תותחנים ראשי, ועתה ממלא תפקיד בכיר במטכ"ל, הוא בנו של אותו ברל פסילוב, ולדודו הקדיש ברנר את 'מכאן ומכאן')."
*
עמרם מתואר אצל ברנר כערבי קטן, ודווקא במובן של חיוב. הוא שחרחר, אמיץ, ונמרץ מאוד. הוא אינו משלים עם העובדה שאין גואלים את דם אביו. הוא רועה את עדרו בלילות, מתכתש עם ערביי הסביבה. הוא, בקיצור, ג'דע, כפי שהערבים מכנים אדם אמיץ. וברנר כותב ב'מכאן ומכאן' שאם לא באה כל החיבת ציון, כל הציונות – אלא כדי שתצמיח נער כעמרם – דיינו.
דב (ברל) פסילוב, אחיו של הניך, היה יליד עין-גנים ואיש פתח-תקווה כל שנותיו. היכרתי אותו בנעוריי כאשר נהגתי להביא מדי סתיו להרבעה את העז שלנו אל התיש שלו. אני זוכר אותו גם בבגרותו ממש כדמותו של הנער עמרם – איש נמוך-קומה, רזה מאוד, כהה עור, חרוץ, מתנועע במרץ בלתי-נדלה, ועיניו אכן שחורות. אבי בנימין סיפר לי בשעתו שברל פסילוב היה אחד האנשים האמיצים ביותר במושבה. אדם ללא פחד, למילוי כל שליחות מסוכנת.
אין ספק שברנר הכיר את הנער ברל פסילוב והושפע מדמותו בעיצוב גיבורו עמרם. ובאשר להניך, הוא היה ידיד-נפש לאסתר בנעוריה. צילום מלא-חן שלו שמור בארכיון תמונותיה. ביומנה מיום כ"ד בטבת תרע"ג (1913) מצוי הקטע הבא:
"ושמורים ניירות בארגזי, מעטפות מלאות מכתבים, מעטפות – ורודיות כחולות לבנות, וסרטים דקים עוטפים אותן וקושרים היטב – הן יכולות עוד לפרוח להן, הנשמות השמורות שם, לא, איתי תישארנה, איתי, ילדי דמיוני החביבים, כשהלב יהיה כבר רך ורוחות הסתיו כבר תתגנבנה אז יש עוד בארגזי אוצר, אוצר של רגשות, של קווי אור כתובים על נייר באותיות וכתב-יד שונים, כתבי הנך המת [הניך פסילוב, אשר לזכרו ולזכר רבקה צ'יז'יק הקדיש ברנר בחורף 1911 את סיפורו "מכאן ומכאן" – אב"ע], אברהם [אברהם גרין – אב"ע] הגוסס בעדי, מרדכי [כניראה מרדכי קושניר – אב"ע] החבר היקר, מרים [מרים ברנשטיין כהן – אב"ע] הירדנית ... ומשה כרמי עם כוכב קטן ראשון מאיר על ראשו – ומכתב עם הרבה נקודות ועוד מכתבים בודדים כנקודות אור רחוקות ואובדות באפלה – – – ומונחים הם בארגז, אחד על גבי השני, ולחש סתרין עולה מן הארגז, הנשמות משוחחות – – – "
*
כארבעים שנה לאחר מותו של הניך שולחת אסתר מדירתה בתל-אביב מכתב למרדכי קושניר-שניר:
"היום מצאתי במיקרה, תוך חוברת ישנה, כתבי-יד של חברנו מלפנים – הניך פסילוב. יעקב רבינוביץ ז"ל שאלני פעם – בשמך, על כתבי-יד של פסילוב – ידעתי שמשהו מעין זה צריך להיות אצלי אך חשבתי שהלך לאיבוד... והנה היום מצאתי חבילה קטנה – אגב עליי לאמר לך שהדברים מחוסרי כל ערך ספרותי, כתובים הם בצרפתית רצוצה ומלאים אותם הנכאים ו"הלאומיות" שהיו כה מודרניים בזמננו –
"אבל מה שנוגע להניך פסילוב עצמו זהו ודאי עניין אחר – איזה טהרה, איזה הפשטה, וכדי החלב אשר הוא מוביל העירה בלילות, ושריקתו-שירתו המלווה אותו, וכל האטמוספרה של כלות-נפש וחן נעורים האופפים אותו –
הנוער כיום ודאי אינו מחוסר אותו חן וכיסופים ונוסף לזה בן-מעש הוא – ובכל זאת נמשך הלב לתקופה ההיא ואולי משום היותה תקופה שלנו."
אסתר מבקשת ממרדכי (שעל אהבתו אליה בנעוריהם מסופר במכתביו אליה וביומנה) שיאשר לה את קבלת הצרור הרשום. המכתב המקורי, שתאריכו 22 בינואר 1950, נמצא במכון לבון, שבו מצוי ארכיון העבודה, שעליו היה מרדכי מופקד שנים רבות. בחותמת שעל המכתב נרשם: "ארכיון ומוזיאון העבודה / התקבל ממ. שניר."
לפי בירור שערכתי, צרור כתביו של הניך, ששלחה אסתר למרדכי בינואר 1950, אינו מצוי בארכיון העבודה. ניסיתי לברר את גורלם אצל רותי ינאי, בתו של מרדכי, שבפגישה עימי ב-29.3.93 סיפרה לי שהארכיון של אביה נמצא בידיה. היא גרה בפתח-תקווה. ייתכן שיש אצלה גם מכתבים של אסתר למרדכי.
*
י. יערי-פולסקין מספר ב"חולמים ולוחמים" כי ביישנותו ובדידותו היתמותית של לואידור היו מוזרות ובלתי שכיחות, כמוהו עצמו. אופן חייו היה משונה וכך גם הילוכו. לרוב לא פסע על המדרכות כי אם באמצע הדרך – הילוך סוער תוך ניפנוף ידיו הארוכות באוויר, כאחד הנמלט מהשריפה או נאבק עם המון רודפים נעלמים.
"שקוע תמיד בחלומותיו, יש ובהיותו מתכוון להיכנס לבית, היה טועה לא אחת ונכנס אל בית שלפניו או אל בית שלאחריו. נכנס וישב על כיסא, ורק אחרי רגעים אחדים, כשעמד על טעותו, קם נכלם ועזב את הבית."
תמיד היה נידמה ללואידור כי צוחקים לו, כי מביטים אחריו או רודפים אותו, וזה היה גורם לו צער ועינויי-נפש מאין-כמותם. "לא אחת נעלם מן העיר [תל-אביב] לימים ולילות רצופים – ואין אחד, גם מהקרובים לו, יודע את מקום היעלמו. פעם אחת, במקרה כזה, יצאו אחדים מידידיו לבקש אותו על פני הדרכים ולא מצאוהו. לבסוף, אחרי עמל ויגיעה רבה, מצאוהו בדרך בין יפו לפתח-תקווה כשהוא שוכב במערה אפלה, על ידו כיכר לחם וצפחת מים, שוכב ומעיין בספר ישן.
"מיד אחרי הפרעות בירושלים [בשנת 1920], כשסרתי אליו לראות בשלומו, מיהר והוציא מתוך ארגז מאובק, שעמד מתחת למיטה, גליונות נייר והתחיל, בלי הקדמה מצידו, לקרוא לפניי פרקים מרומאן היסטורי מתקופת החשמונאים. הוא התייעץ איתי על הדפסת הפרקים הללו, כדי להקדיש אותם לגיבור ההגנה העצמית בימים ההם, כלשונו: – 'למעוטר עטרת-קוצים זאב ז'בוטינסקי'. אולם לא את הפרקים הללו ולא את הרומאן כולו הספיק לואידור להדפיס. כתב-היד ביחד עם שאר חפציו נתעכבו על-ידי בעל המלון [ליפשיץ בנווה-שלום] כמשכון בעד שתי הלירות שלואידור חב לו עבור לינה ואוכל.
"אחרי עוזבו את האכסניה, לא נודע לנו מקום היעלמו ושוב התחלנו לחפש אותו. הפעם בטוחים היינו כמעט, שימי הפרעות ודאי השפיעו עליו וכי לא נמצא אותו עוד בחיים. יותר משבוע ימים חיפשו אותו בעיר ובמושבות הסמוכות, וביום השמיני נודע לנו, במקרה, שלילה-לילה הוא בא ללון במרתף הבניין הגדול של 'הבונה', קרוב לפסי מסילת-הרכבת שבתל-אביב. ביום שוטט בשדות הרחק מן העיר. שם רשם רשימותיו, ובבוא הערב, התקרב בחשאי אל העיר ונכנס אל המרתף ללון.
"כך חי בדחקות ובחוסר-כל, ניזון רק מעונג היצירה, שלא הביאה לו כמעט כל הנאה חומרית, עד אשר ידידו, אח הנעלבים והנדכאים, י.ח. ברנר, שב ממגדל מגדוד-העבודה, והתיישב בשכונת הערבים מעבר יפו [בשלהי 1920, תחילת 1921]. הוא קרא מיד את לואידור אליו ותמך בו ככל אשר השיגה ידו."
* * *
משה גרנות
אמן התיאור
על "מוות בוונציה וסיפורים אחרים"
מאת תומאס מאן
מגרמנית – נילי מירסקי
הקיבוץ המאוחד 1988, 207 עמ'
בספר שלפנינו נמצא את הנובלה המפורסמת של תומאס מאן "מוות בוונציה", ועוד 3 סיפורים קצרים, ומתוך ארבע היצירות – שלוש מסתיימות בצורה טראגית.
גוסטב אשנבאך, גיבור הנובלה, הוא סופר בעל מוניטין (מוזכרים בין כתביו רומן על פרידריך הגדול ורומן בשם "הנידח"). הוא חי ברווחה (יש לו בית קיץ בכפר עם משרת ומבשלת), וגם זכה לתואר אצולה (פון אשנבאך). הוא בן כחמישים, אלמן, ואביה של בת נשואה. איש, הנושא על גבו תרמיל נדודים, גורם לו להשתוקק לצאת מעירו, וסופו של דבר מגיע לוונציה, עיר שביקר בה גם קודם. אחרי הרפתקה עם גונדולייר נכלולי, הוא משתכן בבית מלון, שם מתארחת גם משפחה פולנית – אם, שלוש בנות (הלבושות בצורה נזירית), ונער כבן ארבע-עשרה יפיפה שמהפנט את הסופר. לאורך כל הנובלה הוא מושווה לאל, לגנימד, בנו היפיפה של מלך טרויה, שזאוס התאהב בו, עטה על עצמו דמות של עיט, וחטף אותו לאולימפוס (ראו פסלו על עטיפה הקדמית של הספר). הוא מדמה אותו לפסל היווני הנהדר של הנער השולף קוץ מכף רגלו. הנער נדמה בעיניו ליקינטון, בנו היפה של מלך מקדוניה, אהובו של האל אפולו, שבקנאתו זפירוס, אליל הרוחות, גורם למותו, ואפולו הופך את דמו השפוך לפרח. כשאשנבאך רואה אותו על החוף בבגד ים, הוא קובע שלפניו יצירת מופת אלוהית – אינספור סופרלטיבים מורעפים על הנער הזה, אשר מתחיל להחזיר מבטים לאיש המבוגר הזה שעוקב אחריו. אשנבאך מנסה אפילו להתקרב לדלת המשפחה הפולנית, שוכר גונדולה שתעקוב אחרי המשפחה, מתאווה ללטף את תלתליו – אבל הוא אינו מעז לעשות דבר. הוא מודע לכך שלאהבתו אין שום סיכוי, אך זה למעלה מכוחותיו מלעקוב אחריו.
שמועות מגיעות אל אשנבאך כי מתחוללת בוונציה מגיפת כולרה המפילה חללים, ובתי החולים מלאים, אבל השלטונות מתכחשים לעובדות כדי שהתיירים לא ינטשו את העיר. אשנבאך מחליט להישאר בעיר כל עוד הנער היפה ומשפחתו נשארים בה. בינתיים הוא מבצע צעדים מגוחכים כדי למשוך את תשומת ליבו של הנער – ספר מחדש, כביכול, את נעוריו על ידי צביעת שיערו ואיפור פניו. הוא מתהדר במיטב חליפותיו. בסוף הסיפור הוא מצוי בחוף הים, משגיח כיצד הנער (אשנבאך קלט מקריאות חבריו ששמו טארז'ו, מעין קיצור של חיבה לשם הפולני תדיאוש) מתקוטט עם חבר שתמיד שימש מעין נושא כליו. אשנבאך היה רוצה לצאת לעזרתו של הנער, אך גם את זה לא עלה בידו לעשות, והוא נפטר, כנראה מכולירה, כאשר נגד עיניו מושא אהבתו.
פעמיים מוזכר בסיפור שהנער עושה רושם שהוא חולני, וליד הצער, מתגנבת גם שמחה על כך שהוא לא יזכה להזדקן, ועל כן יסיים חייו כשהוא בשיא יופיו (עמ' 34, 63). יש בסיפור אזכורים למיתולוגיה היוונית, כמפורט לעיל, וגם אזכור הדיאלוג שבין סוקרטס ופידרוס על יופי ורוח. והאזכורים האלה מבקשים אולי לרמוז לתרבות היוונית הקלאסית שבה ההומוסקסואליות הייתה לגיטימית ומקובלת על אלים ועל בני אדם, שהרי מיומניו של תומאס מאן למדים שהוא היה הומוסקסואל לטנטי. וכן, אנחנו למדים מעדותה של אלמנתו כי רוב הפרטים בסיפור זה אירעו למאן עצמו, והנער הפולני שמשך את תשומת ליבו של מאן היה הבארון ולדיסלב מס, ודמותו של גוסטב אשנבאך נבנתה על פי דמותו של גוסטב בן דורו, הלא הוא המלחין גוסטב מאהלר.
גיבור הסיפור "מאריו הקוסם – חוויית מסע טראגית" הוא איש פעלולים ולהטוטן בשם צ'יפולה. המספר, אשתו ושני ילדיהם מבלים חופשה בטורה דוונרה לחוף הים הטירני. לאחר מספר חוויות לא נעימות ב"גראנד הוטל" הם עוברים לאכסניה "אליונורה" בבעלות אישה מהעיר פירנצה בשם אנג'וליירי. לעיר קיט זו מגיע אותו להטוטן, והילדים מתחננים בפני הוריהם לקנות כרטיסים למופע שלו, למרות שהוא יועד להתחיל בשעה תשע בערב, שעה שהילדים צריכים ללכת לישון. המופע באמת מדהים: הוא מהפנט אנשים למלא את פקודותיו (תמיד בהצלפת שוט, כשהוא שותה כוסות קוניאק בזו אחר זו, ומעשן אינספור סיגריות). המופע מתחיל, כמצופה מאיטלקים, באיחור של חצי שעה (בתחילת הסיפור יש עוד הרפתקאות לא נעימות המיוחסות לקבלת האורחים "החמה" של האיטלקים). ובכן, צ'יפולה מחולל נפלאות: מהפנט אנשים להישמע לפקודותיו, מצווה על 18 אנשים לרקוד סטפס. מקשיח גופו של מתנדב, עד כדי כך שניתן לעלות עליו, והוא לא מתקפל. הוא יודע צפונות ביוגרפיות של אנשים מהקהל, מבקש מהקהל לומר לו מספרים אקראיים, מחברים אותם, והוא יודע מראש את הסכום, עורך להטוטים בקלפים ועוד. לקראת סוף המופע (אחרי חצות – הילדים נרדמים ומתעוררים ומתעקשים להישאר עד הסוף) הוא מהפנט איש צעיר לחשוב שהוא עצמו (איש מכוער מאוד בעל גבנון) הוא סילווסטרה, הנערה שהצעיר אוהב ללא סיכוי. הוא מציג עצמו כסילווסטרה שנענית לו ומבקשת שינשק לה. הצעיר מנשק לצ'יפולה, וכשהוא מתעורר מההיפנוט, הוא מבין מה האיש עולל לו, והוא יורה בו באקדח. הילדים משוכנעים שזה חלק מההצגה, ואילו הדובר חש טעם של חירות.
הסיפור הזה נכתב ב-1930, ופרשנים משוכנעים שיש פה רמז לכך שהפאשיזם מהפנט אנשים, והם מקבלים את ההתעללות שלו. אינני בטוח שזה הפירוש הנכון.
הסיפור "לואיזכן" נפתח בחידה: מדוע אישה יפיפייה כמו אמרא (ראשי תיבות של ארבעת שמותיה) נישאה לעורך דין כריסטיאן יאקובי, הר אדם, לא יוצלח בחברה ובמסגרת מקצועו, משפיל עצמו בפני כל אדם, ובעיקר בפני רעייתו – התנהגותו מזכירה קשקושיו של כלב מחמד. אין להם ילדים, ומסתבר שהזוג אינו ישן יחד, אלא הוא זוחל אל מיטתה כמו כלבלב כדי להביע את הערצתו לה, תוך שהוא פורץ בבכי. מסתבר שלה עצמה לא צריך לדאוג – כל העיר יודעת שהיא בוגדת בבעלה עם מוסיקאי צעיר ממנה בשם אלפרד לויטנר. אמרא מתכננת נשף, ובו כ-150 איש, שבתכנית הופעה של כושים, זמרת, להטוטן, חיקויים, מוזיקה וריקודים – מסמר הערב, לפי תוכניתה הזדונית הוא שבעלה הענק והשמן יופיע בתור לואיזכן, הזמרת והרקדנית הקלילה והנלעגת, כשהוא לבוש בבגדי תינוקת. ובזמן הזה המאהב שלה והיא עצמה ינגנו בארבע ידיים על הפסנתר. הבעל מנסה להתנגד, אבל אינו מסוגל להמרות את פיה של רעייתו העריצה, שהחליטה ללעוג לבעלה האומלל בפרהסיה. הבעל מופיע, ומרוב בושה ותסכול הוא מתמוטט. רופא (יהודי!) מהקהל מזדרז לבדוק אותו, ונאלץ להודיע: סוף – סוף הנשף וסוף חייו של כריסטיאן יאקובי.
מסיבה לא ברורה העדיף תומאס מאן את אחד מסיפוריו הראשונים – "טוניו קרגר" (המופיע בסוף ספרנו) על פני שאר סיפוריו. בהמשך נבדוק אם העדפתו זאת של תומאס מאן מוצדקת.
הסיפור מתחיל בתיאור אהבתו של טוניו קרגר בן ה-14 לבן גילו האנס האנסון. שניהם בנים למשפחות "טובות" – קרגר הוא בן של קונסול, והאנסון הוא בן של סוחר עשיר. האנס מתעניין בסוסים, ואילו טוניו מתעניין בספרים (ממליץ על "דון קרלוס" של שילר), וכותב שירים בסתר, מה שנחשב למעשה רכרוכי. האנס תלמיד מצטיין, ואילו טוניו תלמיד חלש. טוניו מקנא בתלמיד אחר, ארווין, שגם הוא מתעניין הרכיבה על סוסים, ואיתו, הולך האנס שלוב זרוע.
המספר מדלג לגיל 16, ואז אין זכר להאנס כאן טוניו מתאהב באינגה, בת של דוקטור, וכדי להיות קרוב אליה הוא משתתף בשיעור ריקוד, וגם פה הוא נכשל, ומעורר צחוק אצל שאר הרקדנים. נערה בשם מגדלנה רוצה בו, ואף מתלהבת משיריו, אבל הוא רוצה רק את אינגה, ואותה הוא לא יוכל להשיג.
שוב דילוג – טוניו איש צעיר (מעל גיל שלושים), אביו נפטר, ואימו ("הדרומית", שבעטיה קיבל שם "דרומי", ולא גרמני) נישאת למוזיקאי איטלקי. טוניו קרגר הוא משורר מפורסם, והוא מתארח אצל ידידה רוסייה בשם ליזווטה איוונובנה, ושם הוא שוטח את מחשבותיו על השראה, אמנות מול החיים, על התחושה שהספרות היא קללה, שבצדק יש חשדנות כלפי אמן, שיצירה נולדת מייסורים (בנקאי נוכל נגזר דינו לכלא, ושם הפך לסופר נערץ), וכי המילה הכתובה גורמת לצינון הרגש. הוא מצטט את "האמלט", את "טריסטן ואיזולדה" וכו' – וכל המסה הזאת משתרעת על פני 11 עמודים (179-168)!
טוניו נפרד מליזווטה, ונוסע לדנמרק, בדרכו מבקר בעיר הולדתו – בבית הוריו ובבית האנסון, שכצפוי מאוכלסים בדיירים אחרים. בעיר הולדתו הוא מוזמן לחקירה כי המשטרה עוקבת אחרי נוכל שמתכוון, כמו טוניו, לנסוע לדנמרק. מסתבר שלטוניו אין תעודות (איך עוברים מארץ לארץ בלי דרכון?) השוטר מוכן לוותר בראותו את שמו על טיוטות יצירותיו שטוניו נשא עמו. בקופנהאגן הוא נקלע לנשף, ובו הוא רואה את האנס היפה (עדיין בחליפת מלחים) ואת אינגה, אבל לא נוצר ביניהם קשר. במכתב לליזאווטה הוא מרגיע אותה שהוא אוהב את החיים ונכסף אל הפשטות והנורמליות.
מקובל על מבקרי הספרות שיש שלושה אדנים ליצירה הראויה לשמה: מורכבות, אחדות ועצימות (=באיזו מידה היצירה מרגשת). ובכן, בסיפור הזה בהחלט מורכב (שלבים שונים בחייו של טוניו), אבל הוא חוטא לאחדות – הקפיצות מאהבת נער, לאהבת נערה (בלי עקבות לעבר!) המסה הארוכה על אמנות וחיים, ואחר כך הביקור בעיר ההולדת והמפגש חסר התוחלת עם אהובי נעוריו – מורים בעליל על היעדר קו של אחדות. ובאשר לעצימות – בתחילת הסיפור יש קטעים מרגשים, אך הם נעלמים בהמשך.
בסיפור "טוניו קרגר" מביע טוניו בפני ליזווטה התפעלות מהספרות הרוסית הנערצת, ובאמת, גוגול, דוסטוייבסקי וטולסטוי הם סופרים מעניינים יותר מתומאס מאן, אבל בדבר אחד אין למאן מתחרים: ביכולת שלו לתאר בפרטי פרטים את מראהו החיצוני של כל גיבור – פניו, הבעותיו, שיערו, בגדיו – סממנים חיצוניים שמרמזים על פנימיותו. וכן, לפעמים הוא אפילו מגזים בסיפור "טוניו קרגר" מוזכר 4 פעמים (!) שלאביו של טוניו היה פרח בדש בגדו.
משה גרנות
* * *
השקט הנפשי
זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור
תל אביב, 1979
פרק 3
יומיים לא צילצל ומירה התייסרה ובזה לעצמה והחליטה כי מעתה ואילך לא תשכח לקחת גלולת מדי חודש-בחודשו אך עם זאת לא תניח לו לגעת שנית בגופה. על כל פנים, לא בקלות כזאת, המזמינה לעצמה אכזבה.
היו לה ויכוחים ממושכים בטלפון עם איה. היא האשימה את איה בהתנהגות של רמי, אך התביישה לספר לה מה באמת קרה ביניהם. איה לא הבינה, או עשתה עצמה כלא-מבינה –
"אם בחור לא מטלפן יומיים בדיוק אחרי שאכל, ודי במקרה, צהריים אצל בחורה – אז העולם צריך להתהפך? אולי רמי צריך גם לשלוח לך זר פרחים?"
"פרחים לא. אבל מה הוא חושב, שאצלי מסעדה, בית-מלון?"
"מה יש, מִַמִינְיוּ, ישנת איתו?" איה היכנאית.
"לא. אבל אני מוכרחה לדעת מה הוא חושב לעצמו?"
"אני משביעה אותך, מירל'ה, שלא תעיזי לטלפן אליו. תתאזרי בסבלנות, כמו שאומרים, ותחכי."
"למה? למה? למה אני צריכה לחכות כמו טיפשה ורק לאדון רמי הנחצץ הזה מותר להרים אליי טלפון מתי שיתחשק לו?"
"כדי שלא ירגיש שאת מעוניינת בו כל כך. את מעוניינת?"
"ואם אני מעוניינת זה יעזור לי?"
*
וביום השלישי, בערב, לא התאפקה וטילפנה אליו.
"הלו רמי? זאת מירה."
הוא נשמע טבעי, כאילו לפני שעה עזב את דירתה. וכמו היה בחורה המצפה מצידה לקריאה טלפונית ממחזרה החדש כדי לדעת שמצאה חן בעיניו.
"מירה! שלום, מה שלומך? בדיוק חשבתי עלייך."
"מה קרה – אתה חולה?"
"לא. תפסיקי. אני באמת, באמת נורא שמח שצלצלת. רציתי בדיוק להזמין אותך הערב, לקולנוע."
"תודה. לאיזה סרט?"
"ב'פאר'."
"אתה לא חושב שהיית צריך לטלפן קודם! אולי אני עסוקה?"
"אוי, מירה, אל תהיי פורמאלית כזאת... בואי נאמר שזה בסך-הכול סרט..."
*
כעבור שעה בא ברגל. בסנדלי-העץ. במכנסיים ארוכים שהדגישו את נמיכות-קומתו. אם היא תנעל סנדלים על עקב גבוה, תגבה ממנו. האם טוב עשתה שנענתה להזמנתו? איה היתה כבר מעמידה אותו במקומו. מצד שני, אם היתה יושבת עוד ערב אחד לבדה בבית – היתה משתגעת. מאה אחוז. הספר של עמליה כהנא-כרמון היה אמנם נפלא. כל שורה בו הלמה את מצבה. צבטה בליבה. ועם זאת לא היתה מסוגלת לקרוא בו יותר מעמוד אחד ברציפות, והדבר הרגיז אותה, כי נדמה היה לה שבתוך תהפוכותיה, ובאהבה שהחלה מלבלבת בה כלפי רמי, היא מיטמטמת והולכת, עד שאינה מסוגלת אפילו לקרוא עמוד אחד ביום של ספר עברי מקורי.
עוד בהיותו בפתח הניח רמי יד על כתפה בחביבות ובהרגשת בעלות. ריסי הדבש-הכהה ליטפו אותה במבט מצועף. האם בגללם התאהבה בו? – עתה היתה אסירת-תודה לו על שהם עדיין עימו. שלא טעתה. איה היתה ודאי אומרת לה – "שוב התאהבת בחלומות שלך, טיפשה, אין גבר-פלסטלינה. אף פעם לא תוכלי לעצב אותם מחדש. הם תמיד יישארו קצת דפוקים מפני שכך האימהות הפולניות שלהם גידלו אותם." אך היא ודאי מקנאה. אפשר לשנות את רמי. הוא לא נמושה. עובדה שבא.
"אז תשמעי, בקיצור. באתי ברגל. כרטיסים – יש. ה'סימקה' במוסך. ואני מתנצל מראש שבגלל הבחינות לא אוכל להישאר לישון אצלך..."
נקש בכפכפיו, גרר עצמו, חיבק נגח ונשק ללא הבחנה מיוחדת בפרטים.
"מִירוּשׁ..."
ובטרם הבינה מה ביקש לרמוז בדבריו, תפס בה באותה מקצועיות של מורה-לשחייה והשכיב אותה על ספתה.
"בואי, קוראים לזה 'קְוויקִי'..."
היא היתה כנדהמת. האם הוא חצוף? סתם טיפש וגס-נפש. או שהוא באמת מתאווה לה עד כדי כך? ואולי מיתמם? – מירוּש! – היתה לה הרגשה עמומה שהוא מפעיל עליה סחטנות, דווקא לפני הסרט. כדי שלא תוכל לסרב לו. היא היתה נירגשת וקרה. ליבה פירפר ואבריה קפאו כאילו שיתוק אחז בה. רמי לא הרגיש בדבר ופרע את בגדיה בקוצר-רוח וכילה בה מעשיו מהר והכאיב. ולאחר שהסתיים הכול, מוצלח פחות מן הפעם הראשונה, הואיל לומר:
"את גם פריג'ידית או משהו כזה? תגידי, יש לך בעיות?"
"מה זה גם?" שאלה, כשהיא מכסה את רגליה הרזות מפניו. זאת הפעם כבר היתה אצל קוסמטיקאית (בקושי השיגה תור. ממש השפילה את עצמה) והורידה שערות, אך נשל העור הלבנבן, שנקלף מן השיזוף של שבת, כיער את בשרה.
"מה זה גם?"
קולה נעשה קצת היסטרי ומזדמזם בה, כסטירת-לחי שטרם הונחתה.
"לא חשוב..." הורגש שהתבלבל. אולי גם נבהל.
"לא חשוב, מה? רצית להגיד – לא די שאת לא יפה, את גם לא יודעת להזדיין?"
"מה איתך?" נשמע מזועזע. "מי לימד אותך לדבר כך?"
"התלמידים שלי." ענתה ביובש.
זה היה רגע מכריע. כאילו הכול נתון על כף המאזניים. כשני מתגוששים בזירה במצב של שיוויון גמור. לא נותר אלא לצפות זה לטעותו של זה. וכתמי-זרעו עדיין לחים על ירכיה. גיבור גדול! ועוד עליה להספיק לרחוץ עצמה, להתאפר מעט ולהתלבש לקראת הסרט. ופתאום היה עיקר המאבק – מי ישתוק זמן רב יותר ומי יישבר ראשון ויפתח את פיו. אפילו נאחר את הסרט, אמרה לעצמה, והיא כה אהבה את סרטוני הפרסומת וה"בקרוב", ולא היתה בסרט חודשים ארוכים – אפילו, אפילו ואפילו – אני אשתוק.
כל זה נמשך אולי פחות משחשבה. וכשפתח פיו, אמר ביהירות:
"את חושבת אולי שאני לא בסדר?"
"זה קורה להרבה גברים." אמרה. "אתה מרבה לאונן?"
הוא התבלבל. הסמיק.
"את משוגעת או מה?" אמר, "אצלי... אצלי אף טיפה לא הולכת לאיבוד... כל כדור – זוכה..."
ופרץ בצחוק נבוב.
"סתם התלוצצתי," אמרה, שומרת לעצמה את ניצחונה הקט אל פליטתו המוקדמת, ואינה חשה שדווקא בחולשתו כבל אותה אליו כפליים; לאחר שלא הצליח להעמידה במצב של תלמידה ונבחנת, נעשה הוא, מסכן, תלמיד שלה. עכשיו, אם תסרב לו בשלישית, יהא זה כאילו דחתה בעל-מום. והיטב ידע שלא תעשה זאת.
"או.קי. מירוּשׁ..."
התבונן בה כתינוק שסרח, והצליח בכל זאת לזכות במבוקשו.
"מתלבשים?"
איה היתה אומרת לו – שק בתחת, או – שום מירוּש-שׁמִירוּש, דחוף את הכרטיסים שלך אתה יודע לאן...
"נו מִירוּשׁ, באמת, אל תהיי לי מין פמיניסטית שכזאת..."
הלכו לקולנוע. הניח כף-ידו על כפה, ברישול. לא התבונן לעברה, כחושש שמא יחמיץ משהו מן הסרט. אחר כך ליווה אותה עד לפתח ביתה. בחיפזון נשק לה, והסתלק.
*
למחרת לפנות-ערב קפצה מירה אל איה להחזיר את בגד-הים ובהזדמנות זו לעשות הערכת-מצב. מה הוא חושב לו, ה"קוויקי" הזה? – מצד שני, אולי בפעם הזו הצליחה? פעמיים בא בארבעה ימים. דבר כזה מזמן לא קרה לה. ממש הוללות. וכך הופיעה, עייפה מעט, שזופה, וכולה חגיגיות אצורה, כמנצחת. הפעם אצלה מתרחשים דברים.
איה היתה כרגיל – חביבה, שושבינית, שותפה-לסוד, שערה השחור שופע. עיניה הירוקות תאבות-חיים, כמבקשות לבלוע עולם ומלואו. בחורה מנוסה וטיפשה, פחזנית ורבת-עורמה, שופעת-מיניות ויכנאית, פטפטנית ובעלת-תושייה, מנבלת-פיה ונותרת טרייה תמיד, ורעננה. טובת-לב וקנאתנית, וכולה תמורות וקפיצות שמשובבות את הלב ונסלחות לה כהרף-עין. ראובן ברנע, אחד מידידיה, שהכיר גם את מירה, היה אומר שכל מה שעובר על איה – רואים אחר-כך, על מירה.
[ראובן ברנע היה שם-עט של הסופר אהוד בן עזר לצורך כתיבת חלק מביקורות הספרים שפירסם. הוא היה למשל הראשון שכתב ביקורת על הרומאן הראשון של בן-מושבתו יהושע קנז "אחרי החגים" – בדו-שבועון "מן היסוד" בשנת 1964, ביקורת מאוד חיובית. – אב"ע].
דירתה בת שלושת החדרים של איה היתה נאה ומטופחת מזו של מירה, לא משום שאיה היתה בחורה מסודרת יותר, אלא משום שאימה היתה באה פעם בשבוע ומסדרת ומנקה לה היטב את דירתה. היו שם וילונות כבדים. מקרר-ענק במיטבח. תמונות-שמן סוריאליסטיות של צייר מקומי, לא ידוע במיוחד, וכמה הדפסים של ברגנר, גוטמן ופינס. רהיטים בגוון חום-כהה עמוק, בסגנון קלאסי-כלשהו, משוחזר, של שוק-הפישפשים, וריפוד-קטיפה חדש, בגווני אדום-קוניאק וירוק-זית. והרבה חפצי-חן מסוגים שונים, עתיקים, שהביאה מבית-הוריה.
מירה קיצרה את סיפורה במקומות אחדים, והאריכה באחרים בלוויית תנועות-ידיים אחדות:
"אמרתי לעצמי, אפילו נאחר את הסרט, ולא הייתי בסרט אני-לא-יודעת כמה זמן, אפילו, אפילו, ואפילו – "
"ומה קרה אז?" צחקה איה, גרוייה לשמוע.
"הוא אמר," חיקתה מירה את קולו העבה והיהיר של רמי. "טוב אז... את חושבת אולי שאני לא בסדר?"
שתיהן צחקו.
"ומה ענית לו?"
מירה ממש נחנקה מצחוק: "אמרתי: 'זה קורה להרבה גברים. אתה מרבה לאונן?'"
"בחייך!"
צחוקן נעשה קצת היסטרי. איה טפחה על כתפה של מירה, ורגע אף נעצה בזרועה את ציפורניה האדומות, החזקות. ומירה נרתעה-קמעה, בסלידה, והמשיכה –
"ואז הוא התבלבל ואמר," חיקתה את קולו, "'או.קַי. את משוגעת או מה? אצלי... אצלי אף טיפה לא הולכת לאיבוד. כל כדור – זוכה.'"
"'חבל על כל טיפה...'"
"'כסף זה לא הדבר הכי חשוב בחיים...'"
"'כמו שסבתא שלי היתה אומרת...'"
"'בואי נאמר – '"
"'כמו שאומרים – '"
"'ככה זה בחיים... '"
"יַעַנִי!'"
חזרו שתיהן על דברי רמי, צוחקות בדמעות, כיוצאת מדעתן.
"איזה שמוק! להשכיב אותך בדיוק כשאת כבר לבושה ומוכנה לצאת. רמי קדומי. כן. זה בהחלט מתאים לו."
מירה הרצינה לרגע והתבוננה באיה בחשד.
"ואז הראית לו את הדלת..." המשיכה איה לצחוק. "מי שעושה בחוץ – החוצה!"
"לא. דווקא הלכנו לקולנוע והיה נחמד מאוד."
"יופי, מַמִינְיוּ. הלוואי שתצליחי. תשתדלי רק להיות יותר איטית איתו, לא צריך למהר כל-כך, שלא יחשוב לו, את יודעת מה – "
שוב צחקו אלא שהפעם היה צחוקן יבש-קמעה ובלב-ולב. ונפלה שתיקה.
"הלוואי והייתי יודעת אם הצלחתי או לא."
"אמרתי לך, אל תמהרי. ראובן אומר תמיד: 'החיפזון הוא מהשטן.' תני לזמן לעשות את שלו. עוד לא ראיתי גבר שבא אל בחורה פעמיים ולא הופיע גם פעם שלישית."
*
וכאשר טילפנה מירה אל רמי לאחר כמה ימים והזמינה אותו ואת איה לארוחת-ערב אצלה, כבר היה הדבר כאילו חנכה את היכרותם באופן רשמי. מירה הציעה להזמין גם את ראובן ברנע אבל איה סירבה. איה הרבתה להתלוצץ בנוכחותם והתייחסה אליהם כאל זוג.
"יופי אצלכם. מה אתם חושבים לעשות בחופש הגדול? נוסעים לאיזה מקום? שמעתי שאפשר עשות חיים משוגעים בכפר-הנופש הצרפתי באכזיב."
היא הירבתה לאכול דבש. השתמשה הרבה במילה – אתם. רמי הביא נקניק סאלאמי פולני, תוצרת-הארץ. גם על כך צחקו, ואכלו נקניק מטוגן בחביתה. עיניה של מירה נצצו. היא חשה כחוגגת ביום אירוסיה. נידמה היה לה אפילו שאיה מקנאה בה. אצל איה היו העניינים האלה מצד אחד פשוטים ומצד אחר מסובכים יותר.
איה לא הסכימה בשום פנים שילוו אותה, וחזרה באוטובוס האחרון לרמת-אביב. אותו לילה נשאר רמי לישון אצל מירה.
*
מירה איבדה את בתוליה בדימונה, על מיטת-סוכנות, כשהיתה שם מורה מטעם הצבא. קותי, המדריך של "הנוער-העובד", אהב אז את חברתה המורה שגרה עימה בדירה, אביבה, וזו היתה חומקת אליו בלילות, ולפעמים מטיילת איתו בסביבה ואוספת צמחים ואבנים וחרסים.
באמצע השנה העבירו את אביבה ללמד ביישוב-עולים אחר. עוד באותו לילה מירה, שנותרה לבדה בדירה ולפתע התגלתה בפני קותי באור חדש, הניחה לו לבוא אליה ולפרוק בה את כל צער אהבתו הנכזבת. הוא אהב בה את אביבה והיא אהבה בו את יכולתו לאהוב את אביבה, וקיוותה...
באמצע הלילה, בעודם מתמזמזים, נפלו עליהם פשפשים מהתקרה. זה היה נורא. למחרת היה צריך לשפוך היטב נפט בכל פינות הדירה וסדקיה, ולהוציא את המיטות והמזרונים לשמש. כתמים אדומים עלו בגוף. אך קותי המדריך לא אמר נואש ובלילה-שאחרי חזר ובא למיטתה. מתגרד וממזמז. הריח העז של הנפט עמד בדירה ודבק גם בקוצים ובחרסים שהשאירה אחריה אביבה. גם כשנגעת במזרון, בשמיכה ובסדין היה נדמה לך שהם ספוגים בנפט שמנוני. אך מירה היתה מאושרת כי מזה יום תמים ראתה בקותי המדריך את החבר-הקבוע שלה ואף הכינה לו ארוחת-ערב עם מימרח אבוקדו בלימון ומלח. וכשהפשיט אותה סוף-סוף (את החזייה לא הרשתה לו) וחדר לתוכה, התגברה על הכאב ושאלה אותו – נהנית? נהנית? – מבלי להבין על מה היא מדברת, אלא שכך קראה בספרים והיתה בטוחה כי מה שקרה ביניהם הוא שיא האושר והסיפוק המיני, ובדיעה זו החזיקה עוד כמה שנים, עד שפגשה את רמי, שנעשה החבר-הקבוע הראשון שלה, כי קותי פוטר ועזב את דימונה אחרי שבועיים לאחר שהתברר כי היה פותח את צריף "הנוער-העובד" רק פעם אחת בשבוע, לשעה, ובשאר הזמן שוכב על מיטתו וקורא ספרים או חולם על אביבה.
*
לאחר שבועות אחדים נרגע רמי והתמעטו סיפוריו על הצלחות אצל בחורות אחרות. התברר שהוא לא אימפוטנט והיא אינה פריג'ידית. באותן פעמים בודדות בהן באה מירה על סיפוקה, לא היה זה מפני שרמי מאהב כה מוצלח אלא מפני שהיא כבר התאהבה בו באופן נואש. הוא ישן אצלה כמעט מדי לילה. אכל אצלה והביא מדי פעם ירקות, פירות או נקניקים. רמי אהב לקנות בשוק. יודע בכמה זול שם כל דבר לעומת החנויות בצפון-העיר. ומירה, אשר מתוך עצלות או איסטניסטיות לא הציגה שם את כף-רגלה מקודם, גילתה עכשיו את ההנאה שבמסע-קניות, הגם שזה היה כרוך בהיטלטלות רבה באוטובוסים, כי ה"סימקה" היתה דרך-קבע במוסך.
רמי אהב סאלאט ירקות טריים, והיה מוכן להסתובב לשם כך במיטבחה של מירה, חגור בסינורה, מקרקש בכפכפיו, מקנב ירקות לחתיכות זעירות ובוזק תבלינים ויוצק שמן וסוחט לימון וגאה על מעשה-ידיו לתפארת.
מירה לא אהבה בסאלאט את טעמו של שמן-הזית הירוק-כהה, אשר כפה עליה להחזיק במיטבחה, אך היתה משתתפת בארוחה בהתרגשות מתוך חרדת-קודש, כאילו הסאלאט מדגיש את הקביעות והביתיות שביחסיהם.
מאחר שרמי היה עדיין סטודנט, ואילו מירה מורה-בתיכון המשתכרת למחייתה, חילקו ביניהם את התשלומים בשעת הקניות, ומירה השתדלה להגדיל ככל האפשר את חלקה מבלי להביכו.
רמי קיבל את ההסדר ברצון. מסעדות היו בעיניו בזבוז. הוא אהב זיתים מכל הזנים ומכל אופני-הכבישה. ונקניקים-חריפים, וגבינות-צאן מלוחות, ו"לָבַּנֶה", וטחינה, וזעתר ופיתות עיראקיות ענקיות כאוזני-פיל, ולחם שחור. וכל ארוחה שלהם, לאחר מסע-קניות בשוק-הכרמל, היתה בעיני מירה כסימפוניה של טעמים וריחות.
לקינוח היה שותה ספל כביר של יוגורט עם מי-סודה וקורט מלח. ספל שני ביום, כי את הראשון היה שותה מדי בוקר בקיוסק של בריכת-גורדון, אחרי השחייה. ולמרות הכמויות האדירות שהיה טוחן ולועס ודוחס לאט-לאט אל תוך קיבתו, כמתכונן לדרך ארוכה, נשאר רזה, ממש פלא.
פעם בשבועיים יצאו לסרט. לבריכה לא לקח את מירה. ה'סימקה' נשארה תקועה במוסך אך הדיבורים על אודותיה, וכל מכוניות טובות ממנה, לא פסקו. הוא לא סבל מן האסטמה, ומירה התחילה לחשוב שמחלתו אינה אלא תירוץ. "יין אדום יבש וקר. חמאה טרייה ומלוחה. ולחם שחור-שחור וטרי. איזה תענוג צריך הסן-אדם יותר בחיים?" – כך לא מדבר אדם חולה.
*
מירה החלה חושבת על חתונה. היא התמלאה כוחות, תוכניות, תקוות. רמי העניק תוכן לחייה. גם בבית-הספר האירו לה עתה פנים ונפסקו כמה סכסוכים קטנוניים שהיו ממררים את חייה בעבודתה, והצורך שלה כאילו להתנצל תמיד על כך שהיא צודקת. היא החליטה שהיא תמשיך לעבוד. תאפשר לרמי לסיים את לימודיו. הוריה יעזרו. הוריו. משהו חסכה בעצמה. אפשר יהיה לקחת הלוואות ולרכוש דירה. אפילו 'סימקה' חדשה. ולא לחזור עם רמי מן השוק באוטובוס וידיהם עמוסות סלים. לא, אין היא מפונקת. היא ידעה שיהיה קשה. יהיה לה קשה. אבל הרגישה שנוצר משהו שאפשר לבנות עליו. שיש בו סיכוי. היא נעשתה תאוותנית. רצתה ברמי עוד ועוד, כאילו לפצות עצמה על תקופת היובש. אהבתה סינוורה אותה מלראות שהוא נלהב פחות ממנה. בעיניה היה מאהב נפלא, ובעצם היה אדיש. ופעם אף פלט שם זר – "עֵרָה..." וסיבב כך את הדברים, שהשם הפך לכינוי-חיבה שלה – "ערה". מה פתאום ערה? ככה... אך כל פעם שהיה נזכר להשתמש ב"ערה", כאילו כדי להכחיש את פליטת-פיו ההיא – היה איזה גוון מלאכותי מתגנב לקולו. כאילו הוא גונב חלומות בהיחבא, אצל עצמו, ומציע אותם למכירה במקומות הלא נכונים.
*
"איך הצלחת, מירל'ה?" אמרה לה לא-פעם איה בקינאה. רמי-של-מירה, היתה קוראת לו. ידידותה למירה נעשתה יבשה משהו, חמדנית. דברנותה גברה, מטורפת-קמעה, מבדידות. מחפשת בגופה מחלות שונות. טחורים מאחור, דלקת מלפנים. נקודת-חן חשודה בגבה. כאבים בבטנה. שערותיה נושרות. "אל תראי אותי שאני חתיכה כזאת, מַמִינְיוּ, הכול מתפורר אצלי בִּפְנים. אני אמות צעירה. את תראי. ואני מוכרחה להספיק, להספיק עוד כל-כך הרבה! – אז בחייך איך הצלחת, מירל'ה?"
"פשוט מאוד. הלא אמרת לי לא לצלצל אליו – " השיבה לה מירה ביובש מכוון.
"אבל את צילצלת! – אוי, סידרת אותי. בחורה חרוצה את. הלוואי והייתי יכולה ללמוד ממך איך תופסים בעל."
"זה רק מזל, איה. אם לא היה יוצא שום-דבר – היית צוחקת עליי מדוע רצתי אחריו וטילפנתי לו, ועוד אמשיך, ולא חשבתי לרגע על כבודי. ובכלל, מה זה קרה שאת שוב רוצה לתפוס בעל? כבר שכחת?"
"אומרים שהוא משהו לא רגיל במיטה, נכון?" חינחנה איה, יכנאית.
"מה פתאום את שואלת אותי?"
איה תמהה. "אז את מי? אני צריכה לדעת?"
"אז מי? אני לא הייתי נשואה לאורי."
"טיפשה. התכוונתי שאומרים על רמי."
"מי אומר?"
"הוא."
"ככה-ככה," התאפקה מירה שלא תפרוץ בצחוק וחשבה לעצמה, מוטב שלא תדעי ולא תקנאי."
"מה יש? מה את כבר מסתירה? זה עשוי מזהב אצלו?"
"טיפשה, איה. באמת שאין מה לקנא בי. אני, בואי נאמר – ממש מרגישה שעליי נופלת האחריות לחיים המשותפים שלנו."
"אל תתני לו לנצל אותך, מירל'ה! הוא יותר מדי משפיע עלייך."
"טיפשה. אני נהניית."
"תבדקי את עצמך. זיון טוב זה עוד לא הכול. את זה אני אומרת לך, מהניסיון."
"טוב. אז אני מתייחסת אליו לפעמים כמו אל איזה ילד קאפריזי וסולחת לשיגעונות שלו. יתלו אותי על כך?"
"רמי לא תלמיד שלך, מַמִינְיוּ, אל תשכחי."
"ללב יש היגיון משלו שאותו אין ההיגיון יודע."
"מגיע לך צל"ש."
*
מירה דיברה עם הוריה. הכינה אותם, גם בקשר להלוואה, כדי שלא תבוא אל רמי בידיים ריקות.
לפעמים, כשהיתה שוכבת עם רמי, מצאה עצמה עושה חישובים של משכנתאות ותשלומי-ריבית. היא לא היתה חזקה בחשבונות הללו. ורמי היה גונח, מזיע ונרדם עליה, נוחר כשור שחוט, חולם אולי על 'סימקה' חדשה.
מה היו ה'קאפריזות' של רמי?
למשל, מעולם לא קבע מראש את הפגישה הבאה. היה יוצא בבוקר, יותר נכון, נשאר לישון בדירה כשמירה יוצאת לעבודתה, ומסתלק מאוחר יותר; אחר-כך אינו מצלצל יום, יומיים, כאילו האדמה בלעה אותו, ואינו עונה לטלפונים. מירה חייגה אליו בלי-הרף ואם תפסה אותו בטלפון, לרוב היה בא. וכשהוא עצמו טילפן, זה היה תמיד ברגע האחרון, וכאילו היא אמורה לחכות לו ולהיות נכונה תמיד לקריאתו.
הוא גר בדירה קטנה, שכורה, ברחוב באזל, מול תחנת מכבי-אש. אך מעודו לא הזמין אותה לעלות אליו, וזאת בטענה שמקום-מגוריו זמני, ולא מסודר, והוא מתבייש שתיראה את התוהו-ובוהו שאצלו, וגם אינו מוכן שתתייגע בסידור הדירה שלו ובניקוייה.
גם אצל הוריה סירב לבקר.
"מזה לא בורחים אף-פעם." אמר "לא צריך ישר לקפוץ ולהתחתן. כל יום גדלים ומתבגרים, כמו שסבתא שלי היתה אומרת."
ועוד משפטים כאלה, של חוכמת-ההתחמקות, וריסי-הדבש שלו מרעיפים עליה הרבה חיבה והבטחות ללא-מילים.
*
יום שישי אחד אחרי-הצהריים שכבה מירה על ספתה, כולה דרוכה לקראת צלצול של רמי בטלפון, וקראה בעיתון. נדפס שם ראיון בעילום-שם עם רווקה אחת שבעיני עצמה היתה בת-שיחה נעימה וידידותית, והעידה על עצמה שאין לה מה להתבייש בהופעה החיצונית שלה, ואם לומר את האמת – "עושה לי טוב באיזשהו מקום שאני יודעת שאנשים חושבים עליי שאני בחורה יפה!"
אולי זה אחד החברים-העיתונאים של איה כתב עליה? אולי זה ראובן ברנע, בשם בדוי? לא. לא מתאים לאיה לספר דברים כאלה:
"על-פי-רוב בשבת בבוקר אני שוכבת לי במיטה, מתעוררת לאט-לאט, נים-ולא-נים, ומשהו מוזר מתחיל לצבוט בי מבפנים. לפעמים אני בוכה קצת. שוכבת לי במיטה ובוכה. זה לא בכי היסטרי. רק דמעות. לפעמים אני חושבת גם על מוות. אני אומרת לעצמי: הנה אני שוכבת לי במיטה. מה היה קורה אילו הייתי ממשיכה את שנת-הלילה לנצח? מה היו מרגישים אנשים שקרובים לי? אני מנסה לתאר לעצמי את הוריי. אני כמעט רואה את פניהם של ידידים, מכרים, עמיתים. יש משהו מתקתק, אולי גם נעים, במחשבה הזאת. משהו חמים כזה.
"אתה מתעקש לקרוא לזה בדידות. טוב, שיהיה בדידות. אני לא יכולה לשים את האצבע על נקודה מסויימת ולומר לך: מכאן זה בחירה ועד כאן זה, נגיד, מציאות כפוייה. זה בערך כמו השאלה על הביצה והתרנגולת. מה קדם למה? אני מעדיפה להיות לבד מפני שלא מצאתי עדיין בן-זוג שארצה לחלק איתו את חיי. בניגוד לנשים אחרות, אינני סבורה שהייעוד שלי הוא לעשות מהר-מהר שניים-שלושה ילדים, ולכבס את גרביו של בעלי. יכול להיות שיום אחד יהיה מאוחר מדי, אבל מה האלטרנטיבה? לבחור במישהו לא-חשוב-מי ולהעביר איכשהו את החיים? לא, תודה! יש לי מה לעשות עם עצמי, יש לי עניין. סיפוק, אתגר וכל מה שאתה רוצה בעבודתי, יש לי עולם ומלואו. בדידות זאת אולי מילה חריפה, ואני בטוחה שתשים אותה בכותרת – אבל יש בה גם הרבה אושר וחירות. אני לא מרגישה שום צורך להכיר אנשים חדשים. יש לי מספיק ידידים. אבל אני בהחלט יכולה להיות נעימה בשיחת-חולין. ונדמה לי שאני בדרך-כלל כזאת. אני רק שונאת לראות בעיניהם את הזיק הזה, ערמומיות שמנונית כזאת בעיניים, כשהם מדברים איתי – וחושבים על משהו אחר. עם כאלה אני מסוגלת להיות מאוד לא נעימה."
ואיזה מבט יש לרמי? לא. זה בהחלט לא משקף אותי. רמי זה לא סתם מישהו לא-חשוב-מי. מצד שני, אולי יש לבחורה הזאת הרבה יותר אומץ מאשר לי? ולמה רמי לא מצלצל, למה? – חייגה את מיספרו. אין תשובה.
"לפעמים אני יושבת בבית-קפה, קוראת עיתון, או סתם ככה בוהה סביבי. אני אוהבת לשבת כך בבית-קפה, אחרי-הצהריים, כששקט ונחמד ושמש בחוץ. רואים שאת לבד, מתחילים להסתכל, לשאול שאלות, להעיר הערות. לפני יומיים או שלושה בא אחד. ישב, הסתכל, שאל מה השעה ואם מותר לו להצטרף לשולחן שלי. אמרתי לו: "מה יש לך להגיד לי." אמר: "את נחמדה." אני אוהבת מאוד את ההגדרה הזאת. אמרתי לו, "תפאדל, שב." היית צריך לראות את הפרצוף שלו, כשהעביר את הקפה שלו לשולחן שלי. חשב, אה, תפסתי מציאה. 'דפיקה' על בטוח. נרכנתי לעברו ואמרתי לו בשקט-בשקט: "תראה, חבוב, אין לי סבלנות אליך, ולא היה עולה אי-פעם בדעתי להחליף איתך מילה. אבל אתה בחרת בזה. אם בחרת – תאכל את זה עד הסוף. אני מרגישה את עצמי נעלבת מן המחשבות שלך, ולרוע-מזלך אני במצב-רוח קרבי ויש לי, ברוך-השם, כושר-ביטוי לא רע. אז תסתכל רגע על עצמך: האם אתה חושב שאני מסוגלת להביט יותר מחמש דקות על פרצוף כמוך? אתה עושה רושם פרימיטיבי מאוד – אז לא מספיק שאתה מקלקל לי את הסביבה בבית-הקפה, אתה עוד רוצה לקלקל אותה במקום אחר?"
סתם שחצנית, וגם קצת שקרנית. זה דווקא כן מתאים לאיה, עם הדברנות הכפייתית שלה. מה נדבקתי לשטויות האלה דווקא כשהספר של עמליה מחכה לי כבר שבועיים בלי שנגעתי בו?
" – רצית לשאול אותי על חיי-המין שלי. ובכן אין לי חיי-מין.
" – את בודדה כבר די הרבה שנים –
" – אין לי חיי-מין כבר די הרבה שנים, אם לזה התכוונת."
לא. אז זה שוב לא איה.
" – זה לא מפריע לך?
" – מפריע? מדוע זה צריך להפריע? בוא ניקח את האלטרנטיבה: לקיים יחסים מקריים. את באה למסיבה, פוגשת מישהו והולכת איתו למיטה. או, לפעמים, אצל חברים, כשאפילו נדמה לי שמנסים לשדך אותי – אני מתפוצצת. אני כמעט מאבדת שליטה על עצמי מרוב כעס, מרוב מחנק שמתחיל להשתלט עליי מבפנים. במקרים כאלה בא לי לצרוח, ולפעמים אני גם לא מצליחה להתאפק. לא. אני לא רואה את עצמי נשכבת עם כל מי שבא אליי, כבר בערב הראשון, רק כדי שלא אפסיד אותו, חס-ושלום.
" – טעמי מוסר?
" – לא. בלי קשר למוסר. למען האמת. לא חשבתי על העניין המוסרי או הבלתי-מוסרי שבדבר. אני גם לא דנה לכף-חובה נשים אחרות שעושות זאת. אני לא.
" – בעצם, למה לא? את בחורה מחושבת מדי? מייקרת את עצמך? אולי את לא שונה מהאחרות – מה שהן רוצות להשיג בדרך אחת, את מנסה בדרך אחרת?
" – אומר לך בפשטות: עד כמה שאני זוכרת – למה אתה צוחק? – מין זה דבר יפה. ביטוי לאהבה בין גבר לאישה. עולם ומלואו. הרמוניה נפלאה. וכל חיי, מבחינה זאת, הם דיס-הרמוניים. אני לבד. אין לי אף אחד. אני לא אוהבת איש. במצב כזה, ללכת למיטה עם מישהו – זו סתם דפיקה. אני פשוט לא צריכה את זה. זה נראה לי מאוס. כגבר אולי קשה לך להבין זאת. אצל גברים זה נראה אחרת. הם מוכרחים לפרוק מטען. אני לא צריכה לפרוק מטען כזה, תודה לאל, פשוט לא זקוקה לזה. להגיד לך משהו? אני תמיד מתפלאה איך נשים אחרות עושות זאת כאילו היתה זו מין חובה כזאת, או איזשהו דבר טכני שיש לעשות וגמרנו.
" – באמת לא עמדת אף פעם בפני פיתוי כזה?
" – לא. מחשבה כזאת לא עברה אי-פעם את סף-ההכרה שלי. לכן אני חושבת שאם יהיה לי אי-פעם בן-זוג, ואני כרגע מסופקת בכך, נראה לי שהיחסים בינינו יהיו הרבה יותר מושלמים. אלה יהיו יחסי-אהבה. יחסים עמוקים. יכול להיות שזה נאיבי או רומנטי, אבל אני חושבת שהמשברים של זוגות רבים נגרמים על רקע זה. יש ביניהם הכול: בית, רכוש, ילדים, חברה ומסגרת יומיומית והמון התחייבויות – חץ מיחסי-אהבה. מדוע אין יחסי-אהבה? מפני שבת-הזוג התרגלה שללכת איתו למיטה זה עניין טכני. כאילו זה היה, תסלח לי, ללכת לבית-שימוש. לפעמים, כשרע לה, היא אולי תופסת את עצמה ורואה עד כמה הכול מזוייף. אבל לכמה נשים יש אומץ לצאת שוב אל המידבר הנורא הזה, כביכול, של הבדידות? אז הן בולעות ושותקות. וכמעט תמיד הילדים הם תירוץ. בכל אחת מאיתנו חבוייה איזו מאזוכיסטית קטנה שרוצה להכאיב לעצמה בלי לקבל אפילו פרס על זה. להיות קדושה-מעונה בשביל איזה בעל טיפש ואטום, וילדים שמנצלים אותה ולבסוף, כשגדלים, זורקים אותה כמו איזו קליפה או נעל בלה מאחוריהם. אז מה? הדבר הזה אולי אינו מודע לכל אישה, אבל אין לי ספק שהוא טבוע היטב בתת-הכרה שלה. לא הייתי רוצה שזה יקרה גם לי. אחר כך זה מתבטא בכל מיני מחלות. הנובעות כולן מחוסר תשומת-לב, ומסתיים כרגיל בגיל-המעבר כשהאישה כבר מטורפת לגמרי, ומתנקמת בכל מי ומה שעשו לה ומצצו את לשדה. כאילו היא מכריזה מלחמה על החיים, שרימו אותה. ומה יוצא מכל המזוכיזם הזה? סתם בזבוז. אפילו לא בדידות אמיתית, מעניינת, שיש בה הגשמה-עצמית. ואל תשכח: חופש. והחופש אינו מתבטא רק בדברים הגדולים שבחיים, אלה שאנחנו מדברים עליהם במילים של בית-מרקחת. אלא אפילו בעניין פעוט, כמו ללכת לסופרמרקט. אני נכנסת, מסתכלת סביבי. רואה יין טוב – קונה. מתחשק לי פטריות – קדימה-הפועל. אני רוצה לנסוע לחוץ-לארץ? אין בעייה. אני רק צריכה להרים טלפון ולתאם את זה עם סדרי-העבודה שלי.
" – תסלחי לי אם אני אציג עכשיו לפנייך את ההמשך כאילו במילים שלך: רוצה דפיקה טובה –
" – אתה יודע מה, אני חושבת שכל השיחה הזאת בינינו היתה לחינם. אתה שבוי בדימויים הגבריים שלך. אני לא מאשימה אותך. אבל אל תכריח אותי לרדת לרמה שלך. אני יושבת מולך ומדברת על עצמי. אני משערת שאלמלא הייתי בודדה, לא הייתי מפטפטת כך על עצמי. החשיפה הזאת היא אולי מסתור מסויים מן הבדידות. אבל נדמה לי שאני גם יודעת לצאת מזה. עוד לא נשארתי חייבת לאיש. זה אולי בגלל הביטחון העצמי שלי. אני למשל יודעת שאני אישה יפה. שאי-אפשר להשמיע הערות על חשבון הופעתי החיצונית. ובוודאי שלא על חשבון הרמה האישית שלי. אין לי מה לחשוש."
אפילו לא ממך, רמי קדומי.
*
וכך נמשך הדבר שישה חודשים.
אהוד בן עזר
* * *
מנחם רהט
זעקת הקוזאק הנגזל
האם ייתכן שתלונות (מעטות) שהשמיעו חרדים על השימוש בביטוי 'ערפדים' בטור זה בשבוע שעבר, מהוות גירסת כיסוי ובריחה מן הקושי האמיתי שלהם, להסביר את ההתחמקות ממצווֹת דאורייתא, המחייבות אותם ליטול נשק ביד ולצאת להגנת עם ישראל?
'היי ילדים, תראו ציפור'. כך נהגו הורים מדורי דורות להסיח את דעת הפעוטות מדרישות משונות שלהם, ולמקד את תשומת ליבם בעניין טָפֵל לחלוטין. 'תראו ילדים, הנה ציפור...'
המעשה בציפור עלה בדעתי, בעקבות הטור הקודם שהופיע כאן: 'אם אתם לא תתגייסו, מי יתגייס?' – דברים שצוטטו מפי החייל החרדי אוריאל פרץ הי"ד, שלדאבון הלב נפל בקרבות תוך כדי קיום המצווה הנעלה של הצלת ישראל מיד צר.
מעטים הם החרדים בדמות אוריאל פרץ הי"ד, שסגרו את הגמרא ויצאו למלחמת המצווה שנגזרה עלינו. אבל רבים מקרב שלומי אמוני ישראל, המתיימרים לייצג הארד קור של חיים תורניים, מתעלמים בבוז מחובתם ההלכתית לקיים שורה של מצווֹת קיומיות: הצלת ישראל מיד צר, לא תעמוד על דם רעך, נזיפותיהם של משה רבנו ודבורה הנביאה כלפי המשתמטים מלצאת חושים להגנת ישראל, ועוד.
בטור המדובר הבאתי דברים משני עברי המחלוקת: דברים שאומרים רבים מהישראלים שנפשם סולדת מההשתמטות החרדית הנואלת, ומנגד דברים בעד ההתגייסות, שפירסם כתב העת החרדי 'צריך עיון'.
ציטטתי את שני הצדדים כלשונם. כך הבאתי גם אמירה זו: 'סירובם של חרדים להיכנס מתחת לאלונקה נתפס כמעשה בוגדנות: להקת ערפדים מוצצת את לשדך וכספך אבל מסרבת להטות שכמה לסבול עם אחיה היהודים,' ועוד. הציטוט הזה הקפיץ חלק (קטן) מקוראַי החרדים, שהבינו בטעות שאמירה זו מבטאת את רחשי ליבי.
אלא שאני הבעתי דווקא דעה הפוכה, כשכתבתי שם: 'ואילו אני... דווקא רואה את חצי הכוס המלאה.' מי שהבין אחרת, עושה זאת על אחריותו בלבד. אבל ככה זה כשלא לומדים ליבה ומתקשים בהבנת הנקרא: מבינים הפוך ממה שאליו התכוון המשורר (ובמקרה זה הכותב).
במחשבה שנייה, ייתכן ונחשפנו כאן לסינדרום הקוזאק הנגזל. דרכו של הקוזאק המתוחכם היא לחמוק מכל אחריות בשיטת 'אכלו לי שתו לי.' בחסות עלבונו הוא בורח מן העיקר ונאחז בטפל. והעיקר הוא, לענייננו, עצם ההתחמקות מלשאת בעול הגנת האומה. איפה אתם בסצינה הקיומית הזו? אין למשתמטים מענה תורני-הלכתי לכך, מפני ששום פוסק, ממשה רבנו עד החזון אי"ש, לא התיר לברוח ממלחמת המצווה; ולא התיר להתעלם מגופי תורה; ולא הורה לנהוג בדיוק ההיפך מן התורה וההלכה. האם יתיר מישהו לאדם לברוח ממצוות מילת בנו, רק מפני שהוא עסוק בלימוד תורה.
אז במה כבר יש לקוזאק הנגזל להיאחז? בעלבון 'הערפדים'. כמה עלוב. כמה חמקני.
ובכל אופן, אם מישהו נפגע מן הציטוטים בעניין 'הערפדים', התנצלותי שלוחה לו. אבל בהזדמנות זו לא נקפח רבים מן הצד הכללי והדתי לאומי, אשר שבים ומוחים מדם ליבם על שבשעה שרבים משרתים כבר 300 וכמעט 400 יום, בורח מגזר שלם מחובת המלחמה על הקיום, שגובה למרבה הצער מחיר דמים נורא (ורק בשבוע הקודם נפלו עשרה חיילים הי"ד, והשבוע עוד חמישה הי"ד).
אחד מהמגיבים התייחס למחאות על הדימוי הערפדי: "איש מהמגיבים, לא מכחיש שהם הוציאו עצמם מכלל החברה הישראלית, ועוסקים בציקצוקי הבל בשעה שאחרים מקיזים דמם גם למענם,". ואחר כתב: "מי התיר להם לשלוח אחרים להקריב חיים למענם? למה הורים מסויימים צריכים לדאוג לילדים והורים אחרים ישנים בשקט?"
בטור מן השבוע שעבר הובאה תמונת דיוקנו של המשפיען החרדי מנדל ראטה, בנו של האדמו"ר משומרי אמונים אשדוד, בדרכו לגיוס בחטיבה החרדית החדשה חשמונאים.
עכשיו, בתום שבוע ראשון לשירות, סיכם הטירון החרדי מנדל ראטה את השבוע הראשון בצבא, עם צאתו לחופשת שבת: "כולם שואלים, נו איך היה בצבא? אני חייב לומר שהיה מקסים, נהדר. באמת, חבר'ה מתוקים מדבש. כולם עם אש בעיניים, נחישות גדולה, עם ידיעה שאנחנו עושים היסטוריה, דבר גדול בשביל עם ישראל. היה מדהים. ואני חייב להוסיף: החטיבה הזו, חשמונאים, היא לא רק מקום ללמוד להיות לוחם, אלא גם מקום שבו לא יורדים מיראת שמיים. זה אשכרה מקום לספוג בו יראת שמיים. מפקד היחידה הוא אדם שהיה ר"מ בישיבה עשר שנים, מעבר לזה שהיה שנים ביחידת מגלן. המ"כ שלי יהודי צדיק, עניו, יראת שמים על פניו. דווקא זה המקום לספוג בו יראת שמיים. מילה שלי."
פתרונות רבים, רובם לא מעשיים, במאמצים (שספק אם יצלחו) לאחדות הניגודים. אחד מהם הוא של הרב אפרים זלמנוביץ, רבה של מזכרת בתיה ומוותיקי רבני ישראל, שמעלה הצעה משלו לפתרון בעיית גיוס החרדים.
הצעתו לשר הביטחון היא, להפוך את 'הישיבות הקדושות' (קרי: הישיבות החרדיות), לישיבות הסדר חרדיות שיתקיימו בחסות משרד הביטחון. "התלמידים יגוייסו, ובתיאום עם ראשי הישיבה יעברו טירונות מקוצרת בחופשת 'בין הזמנים', לקיים עצת דוד המלך: 'לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת' (שמו"ב א' י"ח). בשעה שהטרור משתולל ברחובות, ראוי מדין פיקוח נפש ללמוד להחזיק בנשק. אחרי הטירונות מי שירצה יוכל לשוב לישיבה ולהמשיך בתלמוד תורה שיוכר כמסלול נוסף בעתודה האקדמאית בצה"ל."
ועוד הוא מציע: "להשקיע בהסברה. להוכיח נחיצות בני הישיבות לשמירה על ביטחון ישראל. לאפשר להם לשרת בחטיבה החרדית שקמה בצבא. גם להבטיח לבן ישיבה הכשרה מקצועית, כך שבתום שירותו יוכל לפרנס משפחתו בכבוד."
ולסיום, אמירה עם קריצה כלפי ראשי הישיבות שהפכו ערי מקלט למשתמטים: "אין צורך ללמד את ראשי הישיבות שזכותנו על ארץ ישראל נובעת מההבטחה האלוהית לאבותינו: 'בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת' (בראשית ט"ו י"ח).
"ראשי הישיבות מודעים לדעת הרמב"ן, שכיבוש הארץ זו מצוות עשה 'שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן הא-ל לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבנה ביד זולתנו מן האומות או לשממה, ככתוב 'וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ' (במדבר ל"ג נ"ג-נ"ד)... וזו היא שחכמים קוראים אותה מלחמת מצווה; וכן אמרו בגמרא (סוטה מ"ד ב') 'מלחמת יהושוע לכבוש, דברי הכול – חובה'". (ספר המצוות; השגות הרמב"ן על הרמב"ם, מצוות עשה רביעית).
נחזור לנושא בו פתחנו. לא 'הציפור' עיקר, ולא ה'ערפדים' עיקר, אלא ההתעלמות הממוסדת, הבלתי נתפסת, מכל גופי התורה המסורים בידינו – ועם התעלמות נואלת זו, אנה אנו באים.
* * *
חשיבות פרסום השם המקורי –
השופט יצחק גולדפריינד-עמית
שנים אני מקפיד תמיד להביא את השם המלא של כל מי שאני כותב עליו, ושנים אני מותקף על כך. והנה ראו כיצד אזכור השם המלא יכול היה למנוע פרשת שחיתות.
השופט המועמד לנשיאות בית המשפט העליון יצחק גולדפריינד-עמית היה בשנים האחרונות צד בהליכים משפטיים סביב נכס שלו בת"א. אלא שהוא מופיע בהם בשם נעוריו "גולדפריינד" והנהלת בתי המשפט לא עודכנה בהם כנדרש. כשופט עליון הוא דן לאורך התקופה בתיקים הקשורים בעורכי הדין שייצגו אותו, בעירייה שהאשימה אותו ובקידום שופט שדן בפרויקט פינוי-בינוי אפשרי של הנכס.
בתגובה אמר השופט גולדפריינד-עמית שנתן ייפוי כוח לאחיו שחתם בשמו ולא ידע על קיומם של ההליכים. (נטעאל בנדל)
https://www.ynet.co.il/news/article/h1agsp11pkx
רחמים לא ידע, וגם גולדפריינד-עמית לא ידע, איך שזה לא יהיה יש כאן העלמת ניגוד העניינים והפרת אמונים, למרות מתן ההכשר של יאיר למפל-לפיד.
ועכשיו, עם ניגוד העניינים איך ימונה לנשיא בית המשפט העליון, ואיך יוכל לשפוט אחרים, למשל את נתניהו? איך מעשה זה יקרין על אמון הציבור במערכת המשפט?
האמת התרגלנו. היה לנו נשיא עבריין, ראש ממשלה עבריין, עכשיו גם שופט עליון. אסור להתרגל.
עכשיו, לו רק השתמש השופט תמיד בשמו המלא, הכול יכול היה להימנע.
ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב מיד ניצלה את ההזדמנות
ח"כ רוויטל רדזינסקי-גוטליב (שאינה מציינת גם היא את שמה המלא) ניצלה מייד את ההזדמנות ויצאה נגדו: "רימה את המערכת – לך הביתה היום". "לא רק שהוא לא יכול להיות נשיא בית המשפט העליון – הוא לא יכול להיות שופט בכלל. הבן אדם לכל הפחות רמאי לכאורה." שר המשפטים: "תגיש קובלנה נגדו ומכתב ובו כתוב שהוא צריך להתפטר – הוא רימה את המערכת. אתה לא יכול להגיד שלא ידעת. אדוני, תפסיק עם זה, תפסיק ללעוג לאינטליגנציה שלנו," הטיחה גוטליב והוסיפה כי "כששופט חושב שהוא מורם מעם והוא יכול לשפוט בניגוד עניינים, זה מראה על חוסר התאמה מוחלטת למעמד."
רוויטל רדזינסקי-גוטליב קראה לשר המשפטים לפעול בנושא: "הוא צריך להוציא לו מכתב – אדוני, אני ממליץ בפניך להתפטר. אם אתה טיפש, אתה לא יכול להיות שופט. אם אתה לא מבין מה המשמעות של חתימה על מסמך, אתה לא יכול להיות שופט."
https://www.now14.co.il/article/1092476
בינתיים היא מנצלת את המצב לא להגיע לחקירת משטרה.
מה צפוי לנו?
סכנת חטיפות וטרור
שמרו נפשכם
בשעה שאני כותב את הדברים (יום שלישי 14.1.25) עדיין לא ברורים תנאי העיסקה עם החמאס. ברור בשלב זה שהחמאס נשאר בשלטון בעזה, ויזכה לפסק זמן לשיקום. לא ברור גם כמה מחבלים רוצחים ישוחררו. מה שברור הוא ששחרור המחבלים הרוצחים יביא כבעבר לאלפי הרוגים. הישמרו לנפשותיכם, אתם בסכנה.
בזמנו כתבתי כאן על אחוז השבים לטרור מבין – 16,842 המחבלים ששיחררה ישראל.
https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe01948.php
לא אחזור על הדברים אלא על דבר אחד.
על רקע המידע הזה והסכנה לרציחתם של ישראלים רבים ע"י המחבלים שישוחררו בעיסקה עם מוחמד סינואר (בינתיים אחיו יחיא סינואר חוסל), תמוה עוד יותר המחדל העצום של המדינה. איך מדינת ישראל התנהלה לאורך השנים מאז עיסקת ג'יבריל כמדינת חלם. כיצד שוב ושוב היא נכנעה לעסקות מיקוח של ארגוני הטרור הערבים. מדוע כבר לפני 39 שנים לא חוקק חוק לפיו כל מחבל ששוחרר עקב עסקת מיקוח עם ארגוני הטרור ייתפס אחרי החזרת החטופים ויוחזר לכלא לרצות את מלוא ענשו.
מעבר לירידה בחטיפות, חוק זה היה מביא לכך שארגוני הטרור היו חייבים לדרוש מבחינתם שיחרור מחבלים רק מחוץ לגבולות ישראל. מדוע החלם הזה עוד טרם בא לתיקונו? רק על המחדל הזה היה צריכים בנימין מיליקובסקי-נתניהו, נפתלי בנט, ויאיר למפל-לפיד, ובייחוד הראשון, לשים את המפתחות וללכת הביתה.
מגירוש ספרד לגירוש ישראל
מפלגת השמאל הקיצוני הספרדית ''פודמוס'' הודיעה כי תפנה למשרד הפנים במדריד, במטרה למנוע את כניסתה של מכבי ת''א לספרד כי היא "מייצגת מדינה רצחנית ואכזרית". מכבי צפויה להתארח אצל ריאל מדריד.
https://rotter.net/forum/scoops1/884179.shtml
כמובן, ספרד היא הרי מדינה שאינה רצחנית ואכזרית, היא מעולם לא גירשה את כל הערבים ממנה (תארו לכם מה היו מגיבים לו עשתה זאת ישראל?) והיא אפילו לא מוכנה להחזיר למרוקו את אי פטרוזיליה הזעיר שכבשה ממנה.
שינסו פעם לגגל את המילה "אל-אנדלוס" ויגלו כמה ערבים בארץ חולמים לשוב ולכבוש את ספרד.
"אמרו לי לשתוק": עדויות הבכירים בממשל ביידן שהתפטרו בשל תמיכתו בישראל
"לא הוצבו קווים אדומים על השימוש בנשק אמריקני," טען אנדרו מילר, שהיה סגן עוזר מזכיר המדינה של ארה"ב לענייני ישראל, בתוכנית "60 דקות" ב-CBS. "נתניהו קיבל מסר שהוא יושב בכיסא הנהג, ותמיד נתמוך בו." ג'וש פול, שחתם על עסקאות נשק מרכזיות, תיאר: "אמרו לנו 'הנה כל הבקשות מישראל, אשרו אותן מהר.'"
תוכנית התחקירים האמריקנית היוקרתית "60 דקות" הקדישה פרק לתופעת התפטרותם של אנשי מחלקת המדינה בארה"ב במחאה על התמיכה של ממשל הנשיא ביידן במלחמתה של ישראל בעזה. לפי התחקיר, מאז תחילת המלחמה הוגשו מיספר שיא של בקשות סייגים רשמיות. 13 פקידים ממחלקת המדינה, הבית והלבן והצבא האמריקני התפטרו במחאה על התמיכה בישראל. "התחושה בקרב דיפלומטים רבים היא שהתמיכה של ארה"ב בישראל מסכנת את ערכי היסוד שלה, ומעמידה את ביטחונה הלאומי בסכנה," אמרה הלה רארית, אחת המרואיינות המרכזיות בתחקיר, דוברת מחלקת המדינה בערבית שהתפטרה מתפקידה באפריל שעבר. לדבריה, ארה"ב הפכה למטרה בעולם הערבי בגלל התמיכה שלה בישראל מאז טבח 7 באוקטובר.
אנדרו מילר, ששימש כסגן עוזר מזכיר המדינה לענייני ישראל והפלסטינים, יצא בפומבי גם הוא נגד המדיניות האמריקנית, אך בחר לעשות זאת לאחר פרישתו בחודש יוני האחרון. מילר, שנחשב לבכיר ביותר בממשל ביידן שהתפטר והביע ביקורת על התמיכה בישראל, סיפר בתחקיר כי מעולם לא הוצבו קווים אדומים ברורים לשימוש צה"ל בנשק האמריקני.
לדבריו, המסר שהועבר לראש הממשלה בנימין נתניהו מממשל ביידן היה שהוא זה שיושב בכיסא הנהג, הוא בשליטה מלאה, והתמיכה האמריקנית תהיה שם תמיד, שהוא יכול לקחת זאת כמובן מאליו. הוא הוסיף כי נתניהו, ולא ביידן, הוא זה שקובע: "המלחמה תיגמר רק כשהוא ירצה בכך: בהיעדר התערבות מארה"ב או שמישהו אחר יכריח או יכפה החלטה – זה מסתיים כשנתניהו אומר שזה נגמר." עוד אמר מילר כי ביידן נמנע מלהציב לנתניהו גבולות חד-משמעיים, מעבר לקריאה כללית לעמידה בדין הבינלאומי.
מילר אמר כי השימוש בפצצות אמריקניות במשקל 2,000 פאונד (כ-908 ק"ג) היה "לא הולם" והוביל לאבידות אזרחיות עצומות. "היינו יכולים להגיד, 'אנחנו משעים את העברת הנשק הזה,' אבל לא עשינו את זה," הוסיף. "ישראל השתמשה בפצצות האלה כדי לפגוע באדם או שניים באזורים צפופי אוכלוסין, ובמספיק מקרים ראינו שזאת התנהלות מעוררת סימני שאלה." במאי האחרון, נזכיר, ממשל ביידן השעה את משלוחי הפצצות מסוג זה.
מילר התייחס גם לדוח מחלקת המדינה ממאי האחרון שקבע כי "סביר להעריך" שישראל השתמשה בנשק אמריקני תוך הפרה של הדין הבינלאומי במהלך פעולותיה בעזה – אך גם שאין ראיות לכך שישראל מבצעת רצח עם. לדבריו, ממצאי הדוח מוטים כי האמריקנים מסתמכים על ישראל על מנת לקבל מידע מהשטח. "קשה להשיג את האינפורמציה בשדה קרב פעיל, אבל הייתי אומר גם שלא בדיוק עבדנו קשה כדי לנסות להשיג את המידע," ציין. הוא הוסיף כי למרות שארה"ב מאמינה שישראל פעלה בצורה לא הולמת, היא זכתה מההפקר ומרוויחה מהספק כי האמריקנים "רוכשים כבוד" לדיווחים של צה"ל.
מרואיין נוסף בתוכנית, ג'וש פול, ששימש כמנהל במחלקת המדינה וחתם על עסקאות נשק מרכזיות, הצביע על הקשר הישיר בין מתקפות חיל האוויר הישראלי לתעשיית הנשק האמריקנית. "כל פצצה שמוטלת בעזה – מוטלת ממטוס אמריקני," אמר. פול, שהתפטר עשרה ימים לאחר תחילת המלחמה, תיאר אווירה שבה לא היה מקום לוויכוח או דיון, ושהחלטות להעביר נשק לישראל התקבלו בהוראות מפורשות מהרמות הגבוהות ביותר בבית הלבן. "קיבלנו הנחיות מאוד ברורות שאמרו, 'הנה הבקשות האחרונות מישראל, יש לאשר אותן עד השעה 15:00 באופן מזורז'," סיפר. לדבריו, ההוראות הגיעו מהנשיא ביידן עצמו וממזכיר המדינה אנתוני בלינקן.
הבית הלבן סירב להגיב ישירות לתחקיר, אך גורמים בכירים בממשל טענו כי המדיניות נועדה למנוע מלחמה רחבה יותר במזרח התיכון. לדבריהם, הפסקת הסיוע לישראל היתה עלולה לעודד את אויביה, ובהם חמאס וחיזבאללה, להסלים את המצב.
https://www.ynet.co.il/news/article/rjzctxgpjx
מזעזע לדעת שבממשל הדמוקרטי ישבו אקטיביסטים פרו-איסלמיים שתמכו במניעת נשק מישראל כדי לאפשר לחמאס ולחיזבאללה לנצח. קו ישר מוביל מהם לאלו שהתנגדו לספק נשק לבריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה שלחמה בנאצים.
פעילים אנטי-ציונים בארה''ב מאשימים את ישראל במשבר השריפות בלוס אנג'לס
על פי המסורת האנטישמית העתיקה פעילים ופרשנים אנטישמים-אנטי-ישראלים בארה"ב מאשימים את ישראל במשבר השריפות בלוס אנג'לס.
קוד פינק, קבוצת פעילי שמאל קיצוני, אומרת באינסטגרם, "כשהמיסים בארה"ב הולכים לשריפת אנשים חיים בעזה, אנחנו לא צריכים להיות מופתעים כשהשריפות האלה באות הביתה."
הסניף הניו יורקי של הקבוצה האנטי-ציונית "הקול היהודי לשלום" אמר בפוסט על השריפות: "במקום להפנות משאבים כדי להפוך את ארצנו לראויה למגורים, הממשלה שלנו משקיעה מיליארדים ברצח העם של ישראל בפלסטינים בעזה."
פאטימה מוחמד, מנהיגת הקבוצה האנטי-ישראלית "במהלך חיינו", פירסמה תמונה של השריפות ואומרת: "הלהבות של עזה לא עוצרות שם. להטיל מאות אלפי פצצות על עזה, להפיכתה לתופת בוערת, יש השלכות," היא אומרת. "יש השלכות אקלים שימצאו את כולנו."
הפרשן מהדי חסן גם קושר את הסיוע הצבאי של ארה"ב לישראל לתקציב מכבי האש של לוס אנג'לס. (מכבי האש של לוס אנג'לס ממומנת בעיקר על ידי העיר לוס אנג'לס, בעוד שהסיוע לישראל הוא מהממשלה הפדרלית).
חבר הקונגרס של ניו יורק ריצ'י טורס, אחד התומכים הבולטים ביותר של ישראל בוושינגטון, יוצא נגד קוד פינק על האשמת ישראל בשריפות: "טבעה של האנטישמיות הוא להפוך את העם היהודי והמדינה היהודית לשעיר לעזאזל בגלל כל מה שלא בסדר בעולם – לא משנה עד כמה הקשר הסיבתי קלוש," הוא אומר ב-X. "שיטת הפעולה של האנטישמיות היא השמצה של שעיר לעזאזל: כשיש ספק, להאשים את היהודים."
איימי ספיטלניק, ראש המועצה היהודית לענייני ציבור, מכנה את הצהרת קוד פינק "הדוגמה האחרונה של הפיכת ישראל או היהודים לשעיר לעזאזל בצורה בלתי פוסקת כמעט לכל בעייה עולמית."
https://rotter.net/forum/scoops1/884061.shtml
אצל האנטישמים (וגם אצל האוטו-אנטישמים) היהודים תמיד אשמים בכל. מוזר שהם לא מאשימים את היהודים מרעילי הבארות בריקון מאגרי המים של קליפורניה.
מכונת הרעל
מכונת הרעל של שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מהללת את מכונת הרעל של יאיר גולדנר-גולן. כך כותבים שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן, במאמר מערכת של עיתונם:
"בראיון ב'פגוש את העיתונות' בשבת אמר גולן, כי 'כל חייל נוסף שנהרג בתוככי רצועת עזה זה מוות לשווא.' גולן גם הסביר, ש'זה חובה של הממשלה להביא לסיום המלחמה ולא להמשיך להקיז את הדם לשווא.'
"לדברים של גולן צריכים להצטרף חברי האופוזיציה האחרים וגם חברי קואליציה אשר מבינים שהדם של חיילי צה"ל נשפך כעת בלא מטרות ממשיות. ובעיקר מוכרח להצטרף לדברים הציבור, המחויב להבהיר לממשלה שאין לו ילדים למלחמות מיותרות. את המלחמה ברצועת עזה מוכרחים להפסיק."
("הארץ" מאמר מערכת, 13.1.26)
כמה רעל צריך להיות אצל גולדנר-גולן כדי לומר שכל חייל שמת בעזה במאבק לחיסול החמאס מת לשווא?
בעצם אין להתפלא על כך, הרי כל מי שנאבק להצלת שלטון החמאס ושיקומו, חייב מטבעו להיות מכונת רעל.
החינוך המשותף היה רע או טוב?
יעל נאמן (מישהו יודע את שמה המקורי?) פותחת את ספרה על הקיבוץ בשאלה לבוגרי החינוך המשותף בקיבוץ: "היה לך טוב או היה לך רע?"
בספרה היא כותבת על נחשון גולץ מקבוץ רוחמה שהתראיין לעיתון "הארץ" והצהיר על כוונתו לתבוע את רשם האגודות השיתופיות בתביעת נזיקין אזרחית על נזקי החינוך המשותף. את האישום הוא מתאר שם כך: "האישום: ניסוי פסיכולוגי אכזרי באלפי ילדים בני קיבוצים שגדלו בחינוך המשותף. מטרת הניסוי: יצירת אדם חדש תוך כדי יציקת תכנים דמיוניים למושגי יסוד כמו הורים, בית, כסף, עבודה, אדמה." הוא אומר לוורד לוי ברזילי, בתחילת הכתבה: "אני נראה לך בן אדם נורמלי, שגרתי, שום דבר שונה. נכון? אבל את טועה. זה רק נראה ככה. אני לא אדם רגיל, אני מוטציה. בפנים, אני נכה. אני לא יודע מה זה בית. אין לי אבא ואימא. לא יודע מה זה אחים ואחיות. אין לי מושג מה זאת משפחה. מה זאת אהבה. ככה גידלו אותי. ככה יצאתי. עשו עליי ניסוי ועיוותו אותי מן היסוד. לא רק אותי, כמובן, את כל הילדים שגדלו בצורה הזאת בקיבוצים. ומדובר, כידוע, באלפים."
לימים הוא ירד מהארץ.
על השפעת החינוך המשותף על נפש הילדים נעשו כבר מחקרים ונכתבו ספרים.
בראשית שנות השישים הגיע לארץ הפסיכואנליטיקאי ופסיכולוג הילדים היהודי-אוסטרי-אמריקאי ברונו בטלהיים, שרעיונותיו אודות הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד, ואודות ילדים עם הפרעה רגשית, שאת חלקם פיתח בהתבסס על התנסויותיו במחנות הריכוז, הקנו לו מוניטין בינלאומיים, בטלהיים הגיע לקיבוץ רמת יוחנן, שם שהה תקופה קצרה, וחקר את החינוך הקיבוצי.
ב-1969 התפרסם ספרו "ילדי החלום", בו תיאר מחקר שערך בישראל לגבי השפעת החינוך הקיבוצי המשותף על התפתחות הילדים. מתצפיותיו אלה הסיק בטלהיים כי ילדים שגדלו בחינוך משותף מתקשים ביצירת קשרים רגשיים ואינטימיים חזקים וממושכים. מסקנה זו העלתה בו את השאלה, באיזה אופן קשורים הרכוש הפרטי והרגשות הפרטיים, אם אכן היעדרו של רכוש פרטי מחליש את הרגשות הפרטיים. מחקרים מאוחרים יותר, שעקבו אחר הילדים שאותם חקר בטלהיים, הפריכו במידה רבה את מסקנותיו. תחזיותיו השחורות לגבי קשיי התפקוד הרגשיים של ילדי הקיבוץ לא התממשו.
בשנת 1990 התאבד בטלהיים בסילבר ספרינג, מרילנד, ביום השנה של "האנשלוס", באמצעות בליעת כדורי שינה, שתיית ויסקי וחנק משקית פלסטיק שכרך סביב ראשו.
כבוגר החינוך המשותף והלינה המשותפת, השאלה של יעל נאמן "אם היה לך טוב או היה לך רע בחינוך המשותף?" היא לדעתי שאלה קצת טיפשית. כבכל מציאות היו דברים רעים והיו דברים טובים.
אני כמובן מודע לכך שבקיבוצי "השומר הצעיר", שם היא גדלה, התנהלו הדברים קצת אחרת.
שמואל גולדשטיין-גולן שהיה פסיכואנליטיקאי ואיש חינוך ממנהיגי תנועת "השומר הצעיר", ממייסדי קיבוץ בית אלפא, תאורטיקן של החינוך המשותף ומאבותיו, ממייסדי ומכווני מפעל החינוך בקיבוץ הארצי השומר הצעיר. מה שנקרא "המוסד" החינוכי,
https://www.psychoanalysis.org.il/%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%9F-%D7%A9%D7%9E%D7%95%D7%90%D7%9C/
הגיע קצת לקיצוניות. לא רק שב"מוסד" הילדים חיו מחוץ לקיבוץ שם גרו הוריהם, בקיבוצי "השומר הצעיר" היה מעבר לניתוק מההורים דבר נוסף שהביא אולי לפרוורסיה מסוימת, והוא שהילדים נצטוו לקרןא להוריהם בשמם הפרטי כמו לשאר החברים בקיבוץ, ולא אימא אבא. בזה אולי ניתן להבין את נפשו הפגועה של נחשון גולץ.
אני רוצה בכמה מילים לסכם את החינוך המשותף והלינה המשותפת אצלנו.
על החינוך המשותף והלינה המשותפת בקיבוץ המאוחד
מרדכי סגל נולד ב-1903 למשפחה חסידית באוקראינה, והיגר לאמריקה. ב-1925 עלה לא"י ועבד בגן הירק בכפר גלעדי. ב-1932 יצא להכשרה אצל יהושע מרגולין וחזר ללמד בכפר גלעדי. מאוחר יותר הקים את ועדת החינוך של ה"קיבוץ המאוחד" וכתב את משנתו החינוכית. הוא הגה את רעיון הגן המעורב, שלו חצר גן שוקקת חיים.
סגל התאמץ לשכנע את הקיבוצים בהכרח להכשיר חברים כמחנכים ביישוביהם. עבודת ההוראה טען, חשובה לא פחות מהעבודה הפיסית שנחשבה קודש קודשים בתפיסה של הקיבוץ. סגל ביקר ביישוב אחר יישוב, הלהיב ושכנע. וכך ריכז 15 איש – שנועדו להיות ראשוני התלמידים בסמינר הקיבוצים.
המורים באו מקיבוצים שונים וגרו בתנאי קומונה ב"קבוצת הכשרה" שהקים סגל בקרבת המכון הביולוגי של מרגולין. בכירי מזכירויות התנועות הקיבוציות ליוו את חברי הקומונה.
שנתיים אחרי הקמת "קבוצת ההכשרה" ייסד סגל את "סמינר הקיבוצים" בת"א. עשרות תלמידים למדו בו במחזור הראשון. סגל – חרט על דגלו של הסמינר את המטרה – "חינוך אדם שאוהב את הארץ, את החי והצומח אשר בה, יודע את שורשי היהדות, עוסק ומפתח יחס לאומנויות, ורואה בחינוך לא מקצוע אלא שליחות וייעוד."
לאחר עשר שנים החליטו סגל ומרגולין ש"סמינר הקיבוצים" צריך לשכון בתיק "הטבע". וכך נדדו בשבילי הארץ וגבעותיה, ובחרו בגבעות שיך-אבריק, שם והקימו בלב ליבו של נוף מקסים את "סמינר הקיבוצים" – הוא סמינר "אורנים".
סגל פיתח שיטה חינוכית ייחודית. הוא כתב תנ"ך לילדים והוציא ממנו את שם אלוהים. המבול פרץ כפגע טבע. משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור. כוחות על אנושיים ועל טבעיים, אינם בנמצא כאן, רק האדם עצמו מופיע. למשל: בתנ"ך המקורי נכתב: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ: התנ"ך על פי סגל: "בראשית נבראו השמים והארץ". למשל: בשמות י"ד ל-ל"א נכתב: "וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ." בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן: "ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים - מת על שפת הים, והאמינו במשה."
את הפילוסופיה שמאחורי יוזמתו הסביר סגל כך: "הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו, העלתה את אמונת אלוהים, אולם תרבותנו הגיעה אל התיזה האנושית – אמונת האדם, והיא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו."
החינוך היה "חינוך משותף" עם "לינה משותפת". בית התינוקות, הגנון, הגן, ובית הספר, שימשו גם כבתי מגורים לילדים. מבנה הבית החינוכי – הגן ובית הספר, תוכנן על פי הפדגוג סגל. המבנה צריך היה לענות על צרכי החינוך המשותף. מבנה הגן והכיתה כלל: חדר לימוד גדול. חדרי מגורים, כל חדר לארבעה ילדים. חדר אוכל, שירותים ומקלחת. הכול במבנה אחד.
אם סגל היה האוטוריטה החינוכית, הרי החינוך בקיבוץ המאוחד היה כפוף לאידיאולוג הראשי – טבנקין, שהכתיב את תורת החינוך. טבנקין ידע לדבר. לא ידע לכתוב. לא תמיד ניתן היה לסכם את דבריו. הכול היה מבולבל. באוגוסט 1942 עם התקדמותו של רומל עד שערי מצרים. נערך כנס מחנכים של "הקיבוץ המאוחד". בכנס נשא טבנקין דברים בנושא: "בית הספר והמלחמה". סיכום דבריו נחשב מאז האידיאולוגיה החינוכית של "הקיבוץ המאוחד".
בתחילת דרכו ב-1923 כאב לילדיה של אווה, ראה טבנקין במשפחה ובילד את המרכז בחיי הקיבוץ. האישיות והתפתחות הילד סבר, הינן מטרות בפני עצמן ולא אמצעי למטרה כללית – למשק, או למדינה. חברה חופשית המקריבה את ילדיה לצרכיה לא תתקיים. וחשוב לא לנתק את הילדים מאמותיהם וממשפחתם. טבנקין היה אף בעד לינה משפחתית. בהשפעת מנהיגי "דרור" בפולניה, המאבק נגד הרביזיוניזם, עליית הפאשיזם בעולם, המרד הערבי, המאבק עם בֶּרְל על איחוד התנועה הקיבוצית, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ובעיקר השפעתה של חומה חיות – המאהבת שלו, שינה טבנקין את תפיסתו החינוכית.
בנאומו "בית הספר והמלחמה" המליץ טבנקין על מתן "חינוך ספרטני" לילדי הקיבוץ. חינוך הדומה לחינוך "השומרים" בספר "המדינה" של אפלטון. טבנקין צפה עתיד של מלחמות. כל עוד ישררו בעולם ניגודי אינטרסים, עד למהפכה העולמית אשר תקים "ברית-מועצות של העמים", יש לחנך את הילדים למלחמה, ובמיוחד למלחמה ממושכת נגד הערבים.
"מינקותם," אמר, "ראוי לגדל את הילדים בבית מפולש לרוח השדה המחסנת." מוטב, אמר, שבית-הילדים לא יהיה בנוי בטון כלל. לגננות המליץ על מתן אקדח צעצוע בגיל הגן, ולמורים אימון ילדי בית-הספר באבן ובמקל. "הדבקות, המסירות, וההקרבה, יקבעו את לימודי ההיסטוריה, הספרות והתנ"ך. הילדים יתחנכו על מעשי הגבורה בתולדות היהודים." כדאי ללמוד, המליץ, כיצד הכשירו הנאצים את הנוער שלהם למלחמה, וכיצד עשתה זאת רוסיה. דרושה מיליטריזציה של החינוך. "העוֹבדות בבית הילדים, המדריך בתנועת הנוער, המגויס לצבא או להגנה, הכל נתונים לארגון אחד – ה"קיבוץ המאוחד" – ארגון קולקטיבי אשר אידיאל אחד, רוח אחת מפעמת בו."
ארקה ויינר-ישראלי (חבר גבת, בעלה של המשוררת פניה ברגשטיין) עמל שנים לא מעטות, על הכנת מסד רעיוני לתוכנית הלימודים של "הקיבוץ המאוחד". הוא ניסח מערכי שיעור לנושא: לימוד "הקיבוץ" כחלק מלימודי חברה הכוללים: ציונות, סוציאליזם, תנועת הפועלים בא"י, והתיישבות. המערכים כללו מאה שעות לימוד, מתוכם חצי על "הקיבוץ המאוחד". למשל:
קומוניזם: חברה אנושית ללא קניין פרטי והבדלי מעמדות שכל אמצעי היצור בה שייכים לכלל. קומונה: קהילה ישוב אנשים החיים ביחד בחברה עם שוויון כלכלי.
תורת הקבוצה: הקבוצה קמה כדרך ליישוב א"י לכיבוש קרקע ועבודה. אדמה שאינה קניין הפרט, עבודה עצמית, צריכה משותפת, וחיי קומונה.
יסודות הקבה"מ: התיישבות משותפת בישובים קומוניסטיים גדולים ופתוחים. כיבוש העבודה לפועל העברי. חברות בהסתדרות.
כיבוש: המושג "כיבוש" הוא אחד ממושגי הציונות ובתנועת הפועלים. "כיבוש קרקע" היאבקות עם כוחות עויינים אנגלים ערבים. האדמה לא נגאלה בכסף, ולא ע"י הגנה, אלא רק ע"י התיישבות. "כיבוש העבודה".
בשנת 1950 יצא סוף סוף הספר לאור: ארקה ישראלי – הקיבוץ המאוחד – תוכנית לימודים. מאושר אץ רץ ארקה, והעניק את הספר למורהו הרוחני – טבנקין. טבנקין מצידו העניק לו בתמורה שי – ספר של ש. קפלנסקי. על הספר רשם הקדשה בכתב ידו: "לארקה ביום קבלת תורת הקיבוץ."
מאז נולד בנו היחיד גרשון, עמל ארקה ללא ליאות גם בבעיות "החינוך המשותף". עתה הוא פירסם את עיקרי תורתו: "בניין הקיבוץ שינה את היסוד הקיים בעולם, את יסוד הקניין הפרטי; גם בחינוך הילדים חולל הקיבוץ מהפכה גדולה, בהוציאו מידי ההורים את הטיפול היום יומי בילד, ומסרו לידי אנשים מיוחדים הנקבעים ע"י החברה.
"חוסר האפשרות לספק את הנחוץ לילד מבחינה כלכלית, היגיינית ונפשית, נפתרו בקיבוץ – דירה מרווחה, אויר, אור, ניקיון, תזונה טובה, טיפול והשגחה, ופיקוח רפואי וחינוך – הכול ניתן לילד מינקותו ועד להתבגרותו. גם בתנאי חיים טובים רק משפחות בודדות יכולות להעניק כל זה לילדיהן.
"'החינוך המשותף' הוא תוצאה של סדר החיים בקיבוץ. כל אחד עובר בעבודה שלו בשלמותה, ומשום כך הוא משוחרר מעבודות אחרות הנחוצות לקיום אדם, האימהות משוחררות מעבודת הטיפול בילד – הטיפול באוכל ומשקה, הלבשה, והנעלה, שמירה על הילד והעסקתו בשעות העבודה ביום, טיפול בחוליו, וכו', ויכולות להקדיש עצמן לעבודת ענפי השדה, מלאכה, שירות, חינוך, או והנהלה. לאחר עבודת היום פנויים ההורים להתייחד עם ילדיהם ולהעניק להם את כל שפע אהבתם.
"החינוך המשותף בא גם להגשים את הכלל הפדגוגי, כי כל ילד זקוק לחברה. 'חברת הילדים' – כוללת בקיבוץ: לינה משותפת, חדר-אוכל משותף של ילדים, וקומונה של ילדים. הילדים בקיבוץ לומדים לשרת את עצמם. לומדים לעבוד. כל הילדים מקבלים השכלה ותורה החל מגן-הילדים ועד לכיתות ההמשך. בקיבוץ הושם קץ להפלייה ברכישת השכלה, כפי שהיא קיימת בצורות חיים האחרות.
"קשרי ילדים והורים בקיבוץ חזקים עוד יותר מאשר בצורת חיים אחרת. התלות היא 'תלות' של אהבה הדדית המשוחררת מהרגשה של הורים המפרנסים ילדים, והתובעים להישמע ולציית להם בשל כך. הפגישה בין הורים לילדים היא פגישה אשר האהבה ההדדית שרויה עליה. האהבה ההדדית מתפשטת גם על כל חיי החברה והציבור בקיבוץ. 'מלחמת האבות והבנים' עוקצה ניטל לעומת הקיים במשטר הקפיטליסטי."
לפי תקנון בית הילדים: הילדים לנים רק בבתי הילדים. ההורים מביאים את הילדים להשכבה, קוראים אולי סיפור לילדים, והולכים. לא היו סבא או סבתא שיטפלו בילדים.
מעטים מחברי הקבוצה הצליחו להציל את הוריהם רובם נשאר שם באירופה בבורות במחנות ההשמדה, במשרפות. רובו של הדור השני של הילדים גדל ללא סבאים וסבתות.
ילדים לא מעטים (ביניהם אני נ.כ.)* ברחו לא פעם מהגן ל"חדר" ההורים, במיוחד בלילות גשם וסופה. הילדים שנותרו לבד בגן ריק מאדם, רצו את החום של ההורים. הם הוחזרו בכוח לבית הילדים. הגננות ויאמין, מרכז ועדת החינוך, החליטו להתקין בגן וו לדלת שתינעל כדי למנוע את בריחת הילדים לחדרי ההורים. יאמין אף בנה מחסום מעץ שנעל את הדלת בדירתו הוא, על מנת שרון – בנו, לא יוכל להיכנס ל"חדר" הוריו בלילות, כאשר הצליח לברוח מהגן.
לאהל'ה פחדה לרדת בלילה מהמיטה לסיר. חנהל'ה המשותקת לא יכולה היתה לקום. אילן תמיד היה קורא לעזרה, ושרהל'ה האמיצה וטובת הלב היתה יורדת ומגישה לשתיהן את הסיר למיטה. תחילתה של קרירה סיעודית מפוארת.
את ההורים ניתן היה לראות רק מארבע אחרי הצהריים עד שעת ההשכבה. בתחילה נבע הדבר מתנאי קיום קשים אבל מאוחר יותר נוספה לזה אידיאולוגיה. כל המטפלות נשלחו לקורסים או להשתלמויות בתורתו הפדגוגית של מרדכי סגל. חומר הלימוד נבחר בקפידה. מטרתו – לקדם את האידיאולוגיה השיתופית יותר מאשר את טובת הילד.
בגיל מבוגר יותר היו ילדים שראו ב"חינוך המשותף" גם יתרונות. חוסר פיקוח של המבוגרים איפשר לילדים חופש לעשות ככל העולה על רוחם.
למרות "החינוך המשותף" ו"הלינה המשותפת", היו היחסים המשפחתיים מאוד חמים. הפינסקאים, מראשית הקמת הקבוצה, לא קיבלו את המנהג הביזארי שהיה נהוג ב"שומר הצעיר" לפיו אל לילד לקרא להוריו: "אבא" או "אימא", אלא לקרוא להם רק בשם הפרטי, כי הילד שייך לקבוצה כולה. כאן, בגבת, אבא תמיד היה אבא, ואימא תמיד היתה אימא.
מאז שליקורגוס האגדי ייסד את ספרטה וקבע לה את חוקתה, ואת "החינוך הספרטני" שיקבלו בניה, לא היה כחינוך אותו קיבלו ילדי קבוצת "דבורנית", החל מספטמבר 1959.
הילדים שבאו משלושה גנים: "גן עומרים", "גן אשכול", ו"גן אתרוג", נמסרו לידיה הנאמנות של המטפלת בלה גרינברג. מהגן החמים עברו למשטר ספרטני. החל סדר יום קבוע: קימה ב-06:30. תוך חצי שעה חייבים לקום, להתלבש, להתרחץ, לסדר את המיטה, לגלגל את השמיכה, ולשטוף את החדר. ואז באה השאגה של בלה: "בפולניה בחמש דקות עלו עשרת אלפים איש לרכבת ואתם לא מסוגלים לעשות את הכול בחצי שעה?" יום יום, אותה שאגה: "בפולניה בחמש דקות..." הילדים דמיינו כבר את הרכבת הארוכה שעליה יעלו אם לא ימהרו בניקיון.
ב-07:00 הולכים לאכול. חייבים לגמור את הארוחה. מי שלא גומר, יקבל את שארית האוכל בצהרים, ואם לא יגמור את הצלחת, יקבל את האוכל בארוחת הערב. שום ילד לא הולך ל"חדר" ההורים ב-16:00 אם לא יגמור את המנה.
ב-08:00 נכנסים לכיתה. לומדים. ב-10:00 הולכים ל"מטבח-ילדים" עם עגלה קטנה, ומקבלים פירות. עובדת המטבח הייתה סופרת את הפירות: איינס, צוויי, דריי, פיר, פינף, זעקס, זיבן, אכט, ניין, צען, עלף, צוועלף, דרייצן, פערצן, פופצען, זעכצן, זי'בעצן, אכצן, ניינצן. יום אחד הגיעה לזי'בעצן ואיבדה את הזיכרון – אירוע מוחי. לומדים עד 12.00 בצהריים, והולכים לאכול ארוחת צהריים. חובה לגמור את המנה. לאהל'ה מלכלכת את הצלחת בקצת מרק: "בלה, גמרתי את המרק!" (מי שלא יגמור יקבל את המרק בארוחת הערב).
הולכים להתרחץ. בלה רוחצת את כל הילדים. משפשפת טוב טוב בכל מקום. פעם בשבוע חופפת ראש עם בנזין. המקלחת משותפת: בנים בנות ביחד (עד כיתה ד') אחרי הרחצה הולכים למנוחת צהריים. קוראים חצי שעה ואז: בלה שואגת: "להניח את הספרים! להסתובב לקיר ולישון! אוי למי שידבר!" רון עם גבס על היד לא הספיק להניח את הספר ולהסתובב לקיר, באה רבקה המטפלת, הרימה את ידה להרביץ לו. רון הושיט את היד עם הגבס להגן על עצמו. רבקה המטפלת היכתה על היד – ונזקקה גם היא לגבס.
קמים ממנוחת צהריים לארוחת ערב. חובה לגמור את המנה. רק מי שגומר את האוכל יכול ללכת להורים. ליד חדר האוכל עומד שולחן קטן. הילדים האוכלים לאט נידונים לשבת עליו אחרי גמר ארוחת הערב.
דובי בנקיר יושב תמידית – מסכן ליד השולחן, הוא לועס לאט לאט את הגבינה מהבוקר. הוא יודע – אם לא יגמור את הגבינה, יישאר בכיתה ולא ילך להורים. יום אחד כשהלך לקחת את מנתו, שבר בטעות את השיש של הכיור: "אתה גאון יותר מאיינשטיין!" צעקה בלה. אפילו הנערה – ציפורה טלר שעבדה איתה ועזרה לה, נבהלה ממנה כל כך ששברה על הרצפה צנצנת של דבש. למרות הכל העריכו ואהבו את בלה בגלל יושרה ומסירותה.
ב-08:30 בערב, השכבה. ההורים מביאים את הילדים לבית הילדים. הורה אחד – תורן אחראי על כיבוי האורות
ב-09:00 כיבוי אורות - חייבים להיכנס למיטה ולישון. ההורים עוזבים. יש שומר או שומרת לילה שאמורה לבוא בלילה ולראות אם הכול בסדר.
לכל כיתה יש שם ייחודי. קבוצת הילדים של בלה התלבטה בבחירת השם לקבוצתם. היו הצעות שונות. לאחר הצבעה הוחלט לקבל את הצעת הילד ארנון שהם: "דבורנית". דבורנית היא פרח המתחזה לדבורה, הגדל בעמק יזרעאל.
בכיתה ד' נמאס קצת לילדים מחובת השינה בצהריים. קבוצת "דבורנית" כולה יצאה בהפגנה ברחבי המשק עם שלט גדול: "רוצים חופש מנוחה!" לא רוצים לישון בצהרים! נמאס! ההפגנה לא עזרה. בא נחום שביט וצילם את הקבוצה המורדת. רשויות החינוך שהתכנסו לדון בבעייה החינוכית הקשה, לא נכנעו וחייבו את הילדים במנוחת צהריים. תוך שנה התביעה נמוגה, בני "דבורנית" יצאו לחיי עמל, ושכחו מהתביעה ל"חופש מנוחה..."
הברכה הזו קיבלה את בני "דבורנית" ביום העבודה הראשון שלהם במשק:
רונו העמלים רונו העמלים!
לקבוצת "דבורנית" – כיתה ה'
ברכת כל החברה, המורים והמטפלות
לתחילת העבודה במשק.
כה לחי!
"בני דבורנית" סיכמו את המאורע: "העבודה היא חיינו!" כך הרגשנו לאחר ביקורו של צבי סדרן העבודה בכיתתנו. והבשורה בפיו: "היום אתם נכנסים בעול העבודה במשק."
מה פירוש עבודה? ידענו שאנו מקבלים על עצמנו חובת אחריות ואנו בעלי חובות, כשם שאנו בעלי זכויות. חיכינו להתחלת העבודה ביום הראשון. עוד במיטות שכבנו לבושים מלאי ציפייה לנסיעה לשדה. התיישבנו מחוסרי נשימה ומלאי התרגשות על הטרקטור שהובילנו לשדה הכותנה. משימתנו היתה לעשב עשבים רעים בעזרת מעדרים קטנים. הולכים אנו בגב כפוף ובליבנו הרגשה שאם לא נעשה את העבודה כפי שצריך לא יהיה בעבודתנו זו כל תועלת. עברה שעת העבודה והנה הגיע הזמן לחזור הביתה - וכלל לא הרגשנו בכך... כשאנו מרגישים הרגשת סיפוק ביודענו שבמשך מיספר ימים נסיים את העבודה בחלקת הכותנה. כיתה ה' "קבוצת דבורנית."
יונתן כספי מהכיתה שמעליהם בירך את הפועלים החדשים: "כיתה ה' הצטרפה לשורת העמלים. זה מיספר ימים שכיתה ה' הצטרפה לשורותינו. הם פתחו בעבודה נמרצת וגמרו חלקה בעישוב הכותנה. הם התחילו את עבודתם במרץ וניכר שהם רוצים ומוכנים לעבוד ולעזור למשק. נקווה שימשיכו בקצב זה ולא יתייאשו על אף הקושי."
העבודה היתה לא קלה. חום נורא, יתושים. בקצה השורות כד מים. עם המצקת שואבים קצת מים, ושותים ישר לתוך הפה. אחר כך עבדו במטע, קטפו אגסים ותפוחים. אחר כך בא החורף, העבודה לא פחות קשה. איסוף גזר. להוציא גזרים מהבוץ. כאן, אסור לשתות ואסור להשתין! מאיר האחראי עמד ונגש בכולם: "רוצים להשתין? תשתינו בכיסים!...
הילדים החולים נלקחו מבית הילדים לחדר חולים שנקרא "איזולציה". כל חולה היה חייב להגיע למוסד הזה – גם מבוגרים. היה אגף למבוגרים ואגף לילדים. האחראית על "האיזולציה" הייתה רות פלטאו. היא היתה ייקית, וכך ניהלה את המקום. הכינוי שניתן לה ע"י הילדים היה "קומקום רותח".
יום אחד עבר חבר ומצא ערימות של כדורים על הדשא ליד "האיזולציה". הילדים החולים בחרו לקחת את הכדורים, ובמקום להכניס אותם לפה, להשליך אותם מעבר לחלון.
כל שנה פרסמה גבת בעיתונות מודעות על מקומות פנויים בבית הספר. "ילדי החוץ" היו ילדים שהגיעו להתחנך בקיבוץ, מסיבות שונות, בדרך כלל עקב פירוק התא המשפחתי. למשק זה היה ענף כלכלי. "ילדי החוץ" היו שווים בכול (כמעט) לילדי המשק, אבל לעיתים היו צריכים ילדים אלו, להילחם קשה על מעמדם בחברת הילדים, שהיו יכולים להיות מאד אכזריים. חלק מהילדים בכיתתה של חנה ק. הטילו עליה חרם. לקח לה שנים רבות לצאת מהטראומה הזו. היות שהיתה ילדת חוץ סבלה גם מיחסם של המבוגרים, בלילות היה מגיע חבר לבית הילדים ובלילה מתחיל למשש את גופה עד שהיתה מתעוררת בבעתה וצועקת. למזלה של חנה ק. בלה גרינברג המטפלת לקחה אותה תחת חסותה והגנה עליה.
יום אחד הגיע למשק "ילד חוץ" שנולד בסוריה. בהיותו בן שבע, עלה עם משפחתו לישראל, חמשת ילדי המשפחה נמלטו מדמשק בהליכה רגלית לטורקיה. הם הלכו תשע שעות ברציפות בשטח קשה, חלקו זרוע מוקשים. בבוקר חצו את הגבול עם טורקיה. לאחר מספר שנים בירושלים, שלחו אותו הוריו להתחנך בקיבוץ. הם פחדו שיתדרדר בשכונה בה גרו בירושלים. כל עשרת האחים שלו היו גדולים ממנו ב-10 או 15 שנה והוא נותר ללא השגחה או יד מכוונת. הוא הגיע בגיל 11 לגבת, לכיתה ג'.
הילד סבל התעללויות לא מעטות בקיבוץ: אחד החברים ממש היכה אותו, אך הוא ידע לעמוד על שלו והתגונן – הרביץ בחזרה כראוי. חשבו שהוא קצת אלים והוחלט לסלקו מהקיבוץ. ברגע האחרון צפרה בתו של יודקה הלמן, לקחה אותו תחת חסותה ואימצה אותו אל ביתה ולמשפחתה, לימים הוא התחתן עם בתה תמר. מעמדו החברתי שודרג כאשר נישא לנכדה של פינסקאי. מסתבר שהילד היה חסון כשמו, והוא עמד בכל המצבים הקשים ולמרות ההתעללות הקשה בו, או שמא בגללה, הפך לימים לסגן ראש השב"כ ולחבר כנסת – ישראל חסון.
הילדים למדו גם נגינה. נגינה על חליל כולם, ואחר גם על כלים אישיים. אבל מי שלמד על כלי אישי, למשל: כלי נשיפה, חייב היה להשתתף גם בתזמורת המנדולינות. אם לא ירצה מנדולינה לא יקבל את הכלי השני. החינוך המוסיקלי הרי בא לחנך לשותפות. ליצירת תזמורת, לא ליצירת סולנים.
בעת משפט אייכמן התכנסו הילדים בכיתה על מנת לדון בעונש המגיע. היו רעיונות מאוד יצירתיים; שריפה, צלייה, חיתוך, כלוב עם עכברים, וכו'. בסוף למרבה האכזבה של כולם, סתם תלו אותו.
חג ה"בר מצווה" ציין את כניסת הילדים ל"נוער העובד". מתכונת החג לא שונתה הרבה מאז ניסתה דבורה שושני להכניס אותו כחג מסורתי, ונקבעה מהותו האידיאית.
בשנת "בר המצווה" הוטלו על בני "דבורנית" מצוות שונות. לא מיספר גדול כתרי"ג (613), אבל בערך כעשרת הדיברות. למשל, היתה "מצווה" להכיר קיבוצים אחרים: התחלקו לקבוצות ונסעו לקיבוצי "האיחוד" או "השומר הצעיר". "מצווה" קשה יותר היתה ללמוד עשרים "ריקודי עם". "הריקודים הסלונים" נקבעו כריקודים מושחתים – מגילויי הניוון של החברה הבורגנית. המדריך אהרון לוצקי לימד את החניכים את כל "ריקודי העם". הריקוד הראשון היה "קומה אחא". היו שהפליאו בריקוד, והיו כאלה שלאחר הסיבוב הראשון של: "יום שקע ויום יזרח", התבלבלו להם הרגליים והיה להם זה הריקוד הראשון והאחרון.
בנוסף המדריך – אהרון לוצקי, העביר בכיתה "פעולות" על האידיאולוגיה של הקיבוץ. אהרון, היה "אידיאולוג" כאביו – חיים לוצקי, וכדודתו חייצֶ'ה, הבעיה היתה, ששעת ה"פעולה" חפפה בדיוק לשעה שבה שודר ברדיו תסכית המתח: "פול טמפל", ילד שלא יכול היה להתנתק מהתסכית בלי לדעת מי הרוצח והפסיד את הפעולה, קיבל עונש חמור – הרחקה מכמה פעולות.
חצי שנה לפני ה"בר מצווה" החלו בני "דבורנית" לערוך חזרות להופעה הגדולה.
תוכנית הערב נרשמה על לוח המודעות בחדר האוכל וביומן המשק:
1. מסכת בשירה קריאה וכלי הקשה: על פי שירו של יהושע רבינוב: "הילוך הנערים".
2. התעמלות על פסלים ופירמידות.
3. "להקת היער" – מחזה לילדים מתורגם מרוסית ע"י אלתרמן.
באסיפת החברים במוצאי שבת הקודם לחגיגה, נמסר על ההכנות לחגיגת "בר-המצווה". דני הדרי – מחנך הקבוצה, ציין שאמנם נמנעו השנה מהגבלת הזמנת אורחים, אבל יהיה קושי להלין את כולם, כי בחורף חסרים חדרים ושמיכות. ברשות המארגנים בערך מאה מקומות, מלבד אלה שיסתדרו באופן פרטי. "בית הרשל" לא יוכל להכיל את כולם, כך שילדים עד כיתה ה' לא יקבלו כרטיסים, וישבו על ברכי ההורים. לרשות האורחים תעמודנה מכוניות לת"א ולחיפה.
בערב החג נערך ראיון עם בני המצווה. הראיון פורסם ביומן המשק.
שאלה ראשונה: מה הוא ערכה של בר-מצווה? רון: "הערך היחיד הוא כניסה ל'נוער העובד'. אסף: "הערך העיקרי - הכניסה הרשמית לחברת הילדים." היה מי שאמר שהכניסה ל"נוער העובד" אין לה ערך, ואין לה כלל קשר ל"בר-מצווה". יש לעשות "בר-מצווה" דתית עם תכנים קיבוציים.
שאלה שנייה: האם המועד לקבלת השעון הוא הבר מצווה? אסף: "במסגרת החג צריך לקבל את המתנה מהמשק." היו שהמליצו על מועד מוקדם יותר.
ב"בר מצווה" תמיד קיבלו הילדים שעון שוויצרי זול. השעון סימל את הבגרות. לפני ה"בר מצווה" נסעה הכיתה לבקר בבית משפט. כולם תודרכו לומר שהם מעל גיל שלוש עשרה על מנת שלא יערימו קשיים בכניסה. חיים בורר תמה: "הם לא יאמינו, הלא מייד יראו שאין לנו שעון." בבית המשפט לא שמו לב.
בערב שבת - 5 פברואר 1965 הגיע הרגע הגדול. כל היישוב והמוני האורחים התאספו ב"בית הרשל". הילדים כולם נרגשים עם חולצות התנועה הכחולות עם הסרטים האדומים.
המחנך דני הדרי פתח וברך: "כאשר אנו חוגגים את חג 'בר-המצווה' יוצקים אנו אל כלי יהודי מסורתי בן מאות שנים תכנים חדשים. החג והטקס כשלעצמם אין להם קיום, כוחם ויופיים נאצל עליהם מחיים של יום יום וממבחנים של יום יום. נזכור כי חברה כשלנו יכולה לחנך רק בהיותה מופת לבניה. יהא החג – חג של אמת וכוח!"
כל ילד בתורו עלה וקיבל מהמדריך אהרון לוצקי את סמל התנועה ואת פנקס החבר. המדריך אהרון לוצקי: "'דבורנית', היום אתם עולים בשערי 'הנוער העובד' שערי תורה ועבודה. לפני קבלת פנקסי החבר וסמלי 'הנוער העובד' יידע כל אחד, כי עם הפנקס הוא נוטל על עצמו חובות שוויון ועבודה, ותורם כתף לנושאים בעול. מבחן הכיתה יהיה – באיזה דרך תתמודד עם בעיות אלה וכיצד תתגבר עליהן. לא נותר אלא לאחל לכם השתרשות חזקה ועמוקת שורש. עלו והצליחו!
"תנועת 'הנוער העובד' העברי בארץ ישראל היא המשמרת הצעירה לתנועת הפועלים העברית והבינלאומית ולוחמת להגשמת הציונות והסוציאליזם. תפקידה להילחם לביטול החברה הנוכחית ולבניין חברה סוציאליסטית המיוסדת על: השוויון, קניין הכלל, חרות האומות ואחוותן."
הילדים נשבעו במקהלה אמונים לתנועה: "לעבודה, להגנה, ולשלום." שעות רבות עבד חיים לוצקי עם הילדים שיבטאו את השבועה בעברית נכונה: "וּלְשָׁלוֹם" במקום "וְלֶשָׁלוֹם" - לַעֲבוֹדָה, לַהֲגַנָּה, וּלְשָׁלוֹם!
"חברת הילדים" בירכה את בני המצווה: "היום אתם מצטרפים אל שורות 'הנוער העובד' – אל 'חטיבת בני הקיבוץ המאוחד.' לא תנותק השלשלת. לבטח תוכלו לכל אויבכם בחוץ, התוכלו לאויבכם שמבפנים? בערו כל נגע רע מקרבכם, ואזי לבטח יבער הסנה. עלה והגשם!"
עמוס מלכין מכיתה י"ב: "היום תלכו עם חולצה כחולה שתעלה על כל ההדרים. היום תקבלו את צו התנועה, התוכלו לו? 'יד צעירה מתברזלת וכתף צעירה מסתלעת', התוכל ידכם שעדיין אינה מבורזלת לאחוז את הנס? האם שבועתכם להגנה, לעבודה, ולשלום, תהיה בחינת מילים, מילים, מילים? עשו הערב את החשבון ומהר לכו אל 'הנוער העובד' במגדל העמק ולא ביפעת או רמת דוד..." אף אחד מהקבוצה לא הלך.
התחילה ההצגה: מסכת הִלוּךְ הַנְעָרִים מאת יהושע רבינוב. הילדים דקלמו את המילים למרות שלא הבינו כל מילה:
אָנָה פָּנוּ הנעורים? אָנָה נָטוּ יְפֵי לַהַט?
עִם עֹמֶק תְהִיָּה בַּמֶּבָּט,
עִם הָאוֹן הַנִקְּצָב בַּצַּעַד?...
גוֹלְשִׁים נְעָרִים מִן הָהָר,
רְתוֵּקי-אֶל-גִיל טוּר-הַיַּחַד.
הֵם שָׁמְעוּ קוֹל קוֹרֵא בַּמִּצְעָד,
הוּא קוֹל הַבִּקְעָה בָּא מִתַחַת.
לאחר מכן עשו פירמידות, ותרגילי התעמלות, וגולת הכותרת – הצגה בה התחפשו לארנבים וחתולים, ורקדו על פי הכוריאוגרפיה של שרה הלמן. הערב הסתיים בשירת ההמנונים: "התקווה", ו"האינטרנציונל."
המאמץ השתלם – האורחים נתנו מתנות.
כל יום שלישי היה סרט למבוגרים, ופעם בשבועיים ביום ראשון – סרט לילדים. טלוויזיה היתה רק בחוץ לארץ. אם אחד מהחברים היה חלילה נפטר, היה הסרט באותו שבוע מבוטל. הסרטים היו חשובים עד כדי כך שאחד מהורי החברים שאשתו נפטרה ביום שלישי בבוקר, חשש שעקב האבל יבוטל הסרט. לכן סיפר על פטירתה רק למחרת ביום רביעי.
היו הרבה סרטים מעניינים שלא נתנו לילדים לראות. ועדת חינוך קבעה מה ניתן לראות, ומאיזה גיל. קבוצת "דבורנית" מצאה דרך מתוחכמת. מעל חדר המוזיקה מצידו של "בית הרשל", ניתן היה לטפס בסולם לגג, ומשם להגיע אל קלעי הבמה מאחרי מסך הקולנוע. נותרה בעיה קטנה - לקרא את התרגום. מאחור נראה הכתוב הפוך. לצורך זה הביאו מראה קטנה. במשך הזמן היכולת לקרוא הפוך השתפרה וכולם היו בעלי מיומנות רבה בקריאה גם בלעדיה. כך ראו הילדים את מיטב הסרטים.
מישהו מסר למחנך דני הדרי שכיתתו מתגנבת ל"בית הרשל", ומדי יום שלישי היה מגיע, נכנס לאולם ובודק אם יש ילדים מאחורי המסך, אבל המסתתרים היו כל כך מיומנים שהוא מעולם לא מצא אף ילד. פעם אחת כמעט קרתה תקלה. בסרט האימה "פסיכו" של היצ'קוק, בסצינת הרצח במקלחת עם ג'נט לי, פרץ לפתע קול אימה מאחד הילדים למרבה המזל הקול התמזג בקולות אימה דומים שפרצו מן החברים באולם. בייחוד עלה קול הצעקה של גושה – תופרת החזיות.
יהודה עידן העביר לילדים חוג שחמט. אפילו היה חוג ליידיש שהועבר ע"י יהודה קלמן. חוג זה לא נמשך זמן רב עקב דרישה מעטה.
ליד קיבוץ רמת-דוד היה מעיין – "עין בדה". ליד המעיין היה בוסתן עתיק עם משוכות פטל ופירות שונים. לעתים היו הילדים הולכים לשם לטייל. באמצע הדרך מגבת לרמת-דוד היה מבנה נטוש של משאבה. הילדים קראו לו: "הקבר של היטלר". קללה נפוצה בין הילדים היתה: "שתמות בקבר של היטלר!" כשהיו הילדים עוברים שם, היו שרים: "ממרומים פצצה נופלת / היטלר רץ אל המקלט / ואשתו המטומטמת עם התחתונים ביד / חפשו אותה ולא מצאו / עכברים אותה אכלו."
לא רחוק משם שכנה "האוניברסיטה" – הכינוי למוסד החינוכי שם למדו כל ילדי הקיבוצים שהתקשו בלימודים בבית הספר הרגיל.
חייצֶ'ה וחיים לוצקי החליטו לעשות "קומונה" באופניים. הוחלט באסיפת "חברת הילדים" להלאים את כל האופניים הפרטיות של הילדים לבל תיווצר חברה מעמדית של בעלי אופניים וחסרי אופניים. ההלאמה בוצעה לשביעות רצון הילדים חסרי האופניים. אורגן מחסן כללי וכל ילד יכול היה לשאול זוג אופניים לזמן מסוים. תוך כמה חודשים המחסן נסגר. כל האופניים התקלקלו ויצאו מכלל שימוש. בוטלה "הקומונה באופניים."
בבוקר היום בו הוכרז על סיום "הקומונה", הוריד איתן פרניק את אופניו החדשים שהסתיר בבוידם, והחל לנסוע בהם לעיניו המשתאות של שאר הילדים.
והנה בעייה חדשה החלו להופיע במשק – ילדים בעלי טרנזיסטורים פרטיים. חייצֶ'ה מייד כינסה את "חברת הילדים" לדון בבעייה: "לא יתכן שתיווצר חברה מעמדית של בעלי טרנזיסטורים וחסרי טרנזיסטורים." הדיון היה קשה. בין הילדים היו דעות לכאן ולכאן. בסופו של דבר נפתרה הסוגייה בפשרה תלמודית: הוחלט שמותר השימוש בטרנזיסטור אבל רק בטרנזיסטור נייח. קרי, אם ילד הולך עם טרנזיסטור ברחוב זה מעורר קנאה, וזה אסור. אבל אם הטרנזיסטור נייח בחדרו של הילד בבית הילדים, זה "כשר".
ב-1968 הבעייה האידיאולוגית האחרונה שנותרה היא בעיית "הקומונה" בלבוש. הזמנים המודרניים הביאו לפריצת גדר ברכוש הפרטי. לילדים מותר היה כבר להחזיק טייפ, מצלמה, פטיפון, ספרים, תקליטים, אבל אסור ללבוש גופיה שלא ממחסן הבגדים. היו שתבעו אפשרות ללבוש בגדים פרטיים. אם אצל חברי המשק אין "קומונה" בבגדים מדוע שתהיה אצל הילדים? הרי המופת אליו מתחנכים, הוא אורחות חברי המשק המבוגרים. צביקה ויינברג מרכז חברת הילדים יצא בשצף קצף נגד כל פריצת גדר: "ה"קומונה," הוא טען, "קשורה בכל חיינו ואם היא תבוטל אצל הילדים, כי אז הקיבוץ מפריח השממות, ושומר הגבולות, גמר את תפקידו..."
(קטעים מתוך "על האוטופיה עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק).
לסיכום: האם היה טוב או רע בחינוך המשותף והלינה המשותפת? נעזוב את התחושה האישית ונדון במובן "טוב" מבחינת היעילות. נבחן את תוצריו. אצלנו החינוך היה לא לתחרותיות ולא להצטיינות, אלא לקונפורמיות ולקבלת האידיאולוגיה, אבל האם זה הצליח? האם החינוך השיג את מטרתו?
דמוגרפיה: ניתן להשליך מקבוצת "דבורנית" על המצב הכללי: מקבוצה של תשעה עשר בנים ובנות שהתקבלו לחברות, שישה בלבד נשארו בקיבוץ. שניים ירדו מן הארץ. שנים התדתו (נעשו דתיים). חבשו כיפות בצבעים שונים שסימלו השתייכות לזרמים שונים. אחת התיישבה בהתנחלות ביהודה ושומרון.
מתוך האידיאולוגיה הקיבוצית לא הגישו את התלמידים לבגרות. למרות זאת 11 מבני הקבוצה קיבלו השכלה אקדמאית.
בעיקרון קשה לחנך יהודים לקונפורמיות, וכמובן נכונה תמיד קביעתו של קרל הלוי-מרקס: "ההוויה קובעת את ההכרה." המציאות השתנתה. הלינה המשותפת בוטלה. הילדים חזרו לגור עם ההורים ואחר גם הקיבוץ הופרט, ואין אחד שחושב להחזיר את הגלגל לאחור. אם לאחור הייתי יכול לבחור בחינוך המשותף ובלינה המשותפת, לא הייתי בוחר בה.
באופן מוזר ההיסטוריה קצת משנה כיוון. היחידים שעדיין דוגלים בניתוק ילדים (ליתר דיוק נערים) מהבית, ולשלחם ללימודים בפנימייה הם הדתיים והחרדים, ההולכים כבעבר בגולה במזרח אירופה (משם באו גם מייסדי הקיבוץ והחינוך המשותף) ללמוד בישיבות.
* כילדים בגן בקיבוץ גבת ידענו את כל שירי הילדים של פניה ברגשטיין שנכתבו על ילדי הקיבוץ. השירים בספר בוא "אליי פרפר נחמד" הושרו כולם בגבת באותה מנגינה של הלחן השוודי של "האוטו שלנו גדול וירוק".
במיוחד שנאתי את השיר האחרון:
מִי נוֹבֵחַ כָּל הַזְּמַן?
זֶה כַּלְבִּי הַנֶּאֱמָן.
זֶה כַּלְבֵּנוּ הַשּׁוֹמֵר
לָנוּ "לַיְלָה טוֹב" אוֹמֵר.
למה שנאתי? כי הילדים היו אומרים: "מי נובח כל הזמן זה כלבנו נעמן..."
אלזה קנטור המאיירת של הספר ציירה חדר בגן הילדים כשבחלון עומד כלב גדול. הכלב נראה קצת יותר מפחיד משומר. לימים לקחתי את התמונה והורדתי את הכלב. וכך אני זוכר את עצמי בגן עומד ומסתכל בחלון אל הלילה החשוך, ולעתים בורח לחדר ההורים.
נעמן כהן
אהוד: נדמה לי שכבר כתבתי לך פעם כיצד אנחנו, חניכי "הנוער העובד" מהמושבה, היינו בכנסי הקיץ מלאי קינאה בכם, חניכי חברות "הנוער העובד" מהקיבוצים, שהופעתם כחברה חופשית המנהלת את עצמה, ממש ממשלת הנוער, בריאים, מצויידים היטב – והבנות ממש חלום!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* ג'וחא: בסנאטים של כמה אוניברסיטאות בישראל מתקיים כיום דיון האם להעניק תואר דוקטור לשם כבוד לסופר אהוד בן עזר. מה? האם ייתכן שבן עזר בן ה-88 טרם זכה בו עד כה? הלא הוא בין השאר נכדו של יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת המושבה העברית הראשונה פתח תקווה בשלהי שנת 1878, תרל"ט, לפני 146 שנים.
* * *
שועלה
מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.
בעריכת הלית ישורון
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020
בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר
בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!
בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!
בס"ה נמכרו 1,193 עותקים
הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)
ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978
או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il
המחיר 59 שקלים לפני משלוח
אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.
הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.
לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University
פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).
* * *
אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].
"שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'
עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר
עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!
ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"
סִפּוּרִים לִילָדִים
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.
עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ (171 עמ') "ידידי יצחק אורפז"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!
רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת
יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).
מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.
https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"
עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת דאוד אבו-יוסף.
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!
Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
שונות
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
הבלוג של דני קרמן
https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer
דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים
כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר
כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.
עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ PDFחינם
עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי
ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.
הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!
* * *
אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.
איורים: דני קרמן.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם
עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה
*
"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן
יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-29, 2022-2024.
עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר
לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל