פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2027

יום ארבע מאות שמונים ותשע למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור בגדה והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2185 נמענים

[שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בשבט תשפ"ה. 6.2.2025.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: שִׁיר לְאַיְכְמַן. // אהוד בן עזר: טראמפ ונתניהו כמו רוזוולט וצ'רצ'יל? // יוסי אחימאיר: תחנה אחת במאבק. // עזרא דלומי: מתקפת ה-7 באוקטובר – כמה אבות לה. // איליה בר זאב: יָם הַשַּׁיִשׁ. // אורי הייטנר: 1. אוטופיה טראמפיסטית. 2. צרור הערות 5.2.25. // אל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני: לאן מובילה עסקת החטופים? // מיקי רודה: זיכרונות מפעם. // אהוד בן עזר: השקט הנפשי. פרק 8. // יהודה גור-אריה: הערות-שוליים [179]. הגיגים קלים על נושאים כבדים. דובר נאמן. // מנחם רהט: ליבת האידיאולוגיה: 'מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.' // אהוד בן עזר: המושבה שלי. פרק שני. כאשר התכופפה אחותו הבלנית יוכבד, די תרכל'ה שיקסע.// נעמן כהן: התגשם חלומו של בן גוריון – רמטכ"ל תימני. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

שִׁירִים מִבֵּין הַזְּמַנִּים

שִׁיר לְאַיְכְמַן

אַתָּה אֲשֶׁר קִעְקַעְתָּ בִּבְשַׂר-אָדָם

כְּקַעְקֵעַ בִּבְשַׂר בְּהֵמָה

וְנַעַל הַיֶּלֶד אָסַפְתָּ  –

אֲשֶׁר רַגְלֵי

הַפְּעוּטָה הַטְּהוֹרָה

נִקְטְעָה נִשְׂרְפָה נִמְעֲכָה;

אַתָּה אֲשֶׁר זִהַמְתָּ לָעַד

שָׁמַיִם כְּחֻלִּים

בְּעַמּוּדֵי עָשָׁן-שָׁחוֹר  –

מִדֶּשֶׁן עַצְמוֹת-אָדָם;

אַתָּה אֲשֶׁר חִלַּלְתָּ מַנְגִּינוֹת  –

לְקִצְבָּן שָׁחַטְתָּ חָבַטְתָּ שָׂרַפְתָּ  –

אָרוּר אַתָּה!

•

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

אהוד בן עזר

טראמפ ונתניהו כמו רוזוולט וצ'רצ'יל?

ישבתי ביום שלישי בלילה, אור ליום רביעי, מול הטלוויזיה עד השעה רבע לשלוש לפנות בוקר, מרותק למסיבת העיתונאים של טראמפ ונתניהו בבית הלבן בוואשינגטון.

הברית שהכריזו עליה יחדיו מול ציר הרשע שקם להשמיד את מדינת ישראל –  היתה בעיניי כברית שהכריזו צ'רצ'יל ורוזוולט מול ציר הרשע של "מדינות הציר" – גרמניה הנאצית, יפן הקיסרית ואיטליה הפאשיסטית, ברית של "בנות הברית" שהצילה את העולם החופשי ואת התרבות המערבית.

הרגשתי שאני רואה את משק גלגלי ההיסטוריה בהתהוותה. טראמפ התגלה כמנהיג חזק, עירני, מציאותי ובעל חזון ושיעור-קומה בינלאומי, שאולי ייכנס לספרי ההיסטוריה כמי שעיצב מחדש בתקופתו את גורל אומות העולם החופשי הדמוקרטי ושם סכר להידרדרות שלהן לעבר עולם השקר והעריצות. כן, דומה כי השריף חזר  לעיירה ומעתה אולי ישוב לשרור בה סדר.

ולצידו של טראמפ – נתניהו קנה את מקומו כאחד האישים רבי ההשפעה בעולם אשר בזכות הנהגתו את ישראל וצבאה אנחנו כיום אולי כמו אנגליה שעמדה לבדה מול גרמניה הנאצית בראשית מלחמת העולם השנייה.

והיו לי רק שלוש מישאלות: הראשונה, שתוכניותיהם לשלום תתגשמנה. השנייה, שיהיו בריאים, והשלישית, שלא יתנקשו בחייהם.

עם זאת, החזון של טראמפ לגבי עתידה של עזה אינו עתיד להתממש. הפלסטינים לא יזוזו משם ואנחנו נמשיך לחיות שנים על גבי שנים עם השנאה, האכזריות. הרצחנות ואהבת המוות שלהם. אני חושש שטראמפ אינו מכיר את הערבים כי הוא חושב במושגים אמריקאיים פשטניים.

אהוד בן עזר

* * *

יוסי אחימאיר

תחנה אחת במאבק

הים הוא אותו ים. הים בעזה והים בתל-אביב. גליו מתנפצים ברוגע אל קו החוף, שם וכאן. יום יפהפה, שמיים כחולים, שם וכאן. פחות ממאה ק"מ מפרידים בין שם לכאן – אבל אלה שני עולמות רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב.

התפאורה שהכין חמאס בשבת לטקס שיחרור שלושה ישראלים, אסור שתטעה. על כחול הים מעיבים השחור והירוק שעטויים בהם המחבלים. מדים שחורים, סרטים ירוקים, ובלט במיוחד כיסוי הפנים השחור. סצנה מפחידה של צבא מחבלים, ששרד את התבוסה, מנסה לשדר שליטה ושיקום. אולי לקח ממה שאירע יומיים קודם לכן.

שדרנית בערוץ 12 אפילו אמרה: "הפעם זה רגוע..." טוב שלא פלטה: המראה פסטורלי. ובכן, לגמרי לא רגוע. גם הפעם, על רקע הים הכחול, דפיקות הלב מואצות. החשש לא פג עד לרגע שבו חצו רכבי צה"ל את הגבול לישראל. ושבו בנים לגבולם. 

נכון, ביום חמישי נחרדנו עוד יותר, למראה סצנת השיחרור המבהילה, עם ההמון צמא-דם. עד לרגע המרגיע באמת, ניקרה השאלה בראש, האם אחרי 482 יום בשבי החמאס, דווקא ברגע השיחרור, דקות ספורות לאחר שהצטלמו מחובקים ומאושרים, יבצע ההמון המשולהב לינץ' בארבל ובגדי? היום המשמח ביותר של השניים עבר לאחר דקות ארוכות של אימה, שיכלו להסתיים אחרת מכפי שזה קרה בסופו של דבר.

תגידו, החמאס למד לקח, הפנים את האיום כלפיו מירושלים, הבין שאין זה טוב לתעמולתו, ונהג בשבת אחרת. הן שני ה"טקסים" התנהלו לעיני העולם כולו. סיפור עולמי, ויש לנצל את המעמד הזה לתעמולתו. בימות, תעודות שיחרור, דגלים, אירגון, מצלמות, מיסדר של מחבלים על נשקם. כמו רצה אירגון הטרור כפילו-של-דאעש לשדר: ראו נא, אנחנו עומדים על הרגליים, לא הובסנו, שולטים במצב, נחזור להילחם.

המסך היה חצוי לשניים: מצד אחד ה"טקס" לחוף ימה של עזה, שבו נטלו חלק רק גברים חסרי פנים, עיני שנאה מבצבצות מבעד לכיסוי, ומצד שני – כיכר בעיר נורמלית, שוקקת חיים, ילדים, נשים, מבוגרים, פניהם דאוגות, עוקבים במתח לקראת רגע השיחרור, פורצים בשאגות שמחה ובפרצי דמע כשזה ארע.

תל-אביב ועזה – שני עולמות, יום ולילה, אור וחושך, חיים ומוות, אמת ושקר. אצלנו עם שלם נושם לרווחה עם שיחרור כל אחת ואחד מחטופיו, אצלם "טקסים" שאינם יכולים להעיב על העובדה שעזה חרבה ברובה, מאות-אלפי עזתים חסרי בית, לנים בקור מתחת לכיפת השמיים, נודדים אנה ואנה, תלויים בחסדי שלטון אכזרי וחסר לב שמתעלל בהם. גורלם אינו מעניין אותו.

אצלנו "תקווה ללא גבול" כפי שכתוב על האמבולנסים שמחישים את החטופים לבתי החולים, אצלם כתובת נאצה בעברית ותמונות המנהיגים המחוסלים: "הציונות לא תנצח". תעמולת-זדון עד הסוף – והסוף של החמאס חייב להגיע.

גם שם גם כאן מבינים, שהמלחמה טרם נסתיימה. מדובר בהפסקת אש זמנית, לצורך פעימות השיחרור, שלדאבון הלב מחירן כבד, עם פתיחת שערי הכלא הישראלי למאות מחבלים עם דם על הידיים, רוצחים שפלים, שישראל אולצה לשחררם. על הפרק בינתיים – חידוש העיסקה לפעימות נוספות של שיחרור יקירינו.

מה בהמשך ידרוש החמאס בתמורה? היאך ינצל את כמיהתנו לשיחרור כל נפש ונפש מישראל בידיעה, שנפש אחת שווה לנו כעולם ומלואו? האם יוסיף לשחק על עצבי האומה היהודית כולה?

אל נשגה באשליות. הן זהו טבעו ההתאבדותי של אירגון טרור רצחני, בוודאי אירגון אכזרי כמו חמאס. אם לא נדביר אותו כליל, הוא עלול באמת להתאושש, להתעצם מחדש בסיוע פטרוניתו, מדינת הטרור איראן.

דובריו של חמאס כבר חוזרים ומשבחים את אירועי ה-7 באוקטובר. הם מבטיחים כי המערכה הנוכחית הינה רק "תחנה במאבק נגד ישראל" וכי חמאס ימשיך בג'יהאד נגדה. לדידם, הסכם הפסקת האש מבטיח "חזרה של הדברים אל מה שהיו לפני ה-7 באוקטובר" וכי "ההתנגדות" לא תניח את נשקה.

יותר לא נופתע. אנחנו סומכים על כוחנו, על עוצם ידינו, על הפיקוד החדש שיקום לצה"ל, וגם על הידיד הגדול מעבר לים – הנשיא טראמפ. בל נשגה באשליות כאילו המלחמה תמה. יחד כוחות האור ינצחו את כוחות החושך. לשם כך עלינו להיות מאוחדים, כשם שהיננו בשמחת שיחרור חטופים.

"הציונות לא תנצח" – מכריז בשחצנות חמאס המוכה. ובכן, הציונות כבר ניצחה מאז יצאה לדרך לפני מאה ויותר שנה, הגשימה עצמה בהקמת המדינה במולדתו של העם היהודי, ועם זאת עליה להיות ערוכה תמיד, להמשיך ולהתמודד מול אויביה הקמים עליה שוב ושוב מדרום, מצפון וממערב.

כמה טוב שבאתם הביתה, אחינו ואחיותינו בפעימות הראשונות. לא ננוח ולא נשקוט עד שכולם ישוחררו.

יוסי אחימאיר

פורסם לראשונה ב"מעריב", 3.2.2025.

* * *

עזרא דלומי

מתקפת ה-7 באוקטובר – כמה אבות לה

מעת לעת אני קורא כאן על זיקה (כביכול) בין המחאה החברתית לטבח שביצע חמאס ב-7 באוקטובר 2023. "הפגנות המחאה עודדו את סינוואר לצאת לטבח," כתב כאן אהוד בן עזר (23.1) ולא בפעם הראשונה.

ובכן, המתקפה היתה בשביל חמאס מהלך אסטרטגי; הארגון היה מוציאה לפועל בכל מקרה, עם ובלי מחאה. הנה דו"ח של מכון ממרי מה-22.5.18, המציג תוכנית של חמאס לפלוש ליישובים ישראלים, כולל מפות תצלומי אוויר ודרכי הגעה אליהם (יש עוד מסמכים בנושא).

https://www.memri.org.il/cgi-webaxy/item?4726

(גילוי נאות: אני עורך האתר).

ייתכן שרעידת האדמה החברתית שחוללה המחאה השפיעה על העיתוי; אבל זה נכון כמו האפשרות שהשפיעה עליו ההתקדמות בתוכנית הנורמליזציה בין ישראל וסעודיה, שאיראן וחמאס "הוציאו עליה חוזה."

בנוסף, לפי הידוע, התוכנית המקורית של חמאס היתה לפלוש בפסח 2023. רוצה לומר: הפלישה "היתה על השולחן", עם ובלי המחאה. מניעתה היתה רק עניין צבאי.

כדאי יותר לשאול, מה איפשר את המתקפה:

אין ספק שהזרמת כספי העתק מקטר, בברכת נתניהו, שבמקום ל"סיוע הומניטרי", שימשו לחימוש מאסיבי ולחפירת מנהרות. בלעדיהם חמאס לא היה תוקף. זה היה מעשה מזעזע. ישראל האביסה מפלצת ביודעה שמטרתה לטרוף אותה.

אין ספק שדילול דרמטי של כוחות צה"ל בעוטף, לטובת תגבורם בגדמ"ע, היווה  עידוד לחמאס, שידע עד דק מה המצב ביישובי העוטף.

אין ספק שהתרדמה של המודיעין והתחושה של חמאס שישראל אכן "ישנה" – אין היערכות מיוחדת לנוכח ריכוז כוחותיו; השיתוק לנוכח ההחלפה של כרטיסי הסים – אותתו לחמאס שזה הזמן הנכון למתקפה.

יש דבר גדול יותר שהמקום צר מכדי לעסוק בו והוא: איך ישראל, שאימצה בעבר אסטרטגיה של "מכת נגד מקדימה", הפכה למתגוננת ומגיבה ומותירה את היוזמה  לאוייב. הביזיון של פינוי יישובי הצפון בטרם נורתה יריה, הוא חלק מהסיפור הזה. 

מתן קרדיט למחאה כמקדמת טבח ה-7 באוקטובר, זורע עיוורון באשר לסיבות החשובות באמת למתקפת חמאס. 

עזרא דלומי

אהוד: אני טענתי ממש כדבריך כי "ייתכן שרעידת האדמה החברתית שחוללה המחאה השפיעה על העיתוי" של הטבח, אבל בחוכמה לאחור ברור לי, אני מקווה שגם לך, שאילו נתניהו היה מחליט על "מכת נגד מקדימה" אזיי מפגיני המחאה והסרבנות לשירות בצבא היה יוצאים לרחובות ומנסים לטרפד אותה כטריק שלו להמשך שלטונו המושחת! אבל "עורמת ההיסטוריה" גרמה לכך שבזכות הטבח של יחיא סינוואר יכלה ישראל לצאת למלחמה שסביבה מלוכדת מרבית העם, מלחמה שבתחילתה היתה גם ללא הפגנות מחאה, ושהביאה לנו מזרח תיכון חדש ועזה חרבה ואלה עדיין לא כל ההישגים! גם איראן תתמוטט, אולי אפילו ללא פעולה צבאית נגדה.

* * *

איליה בר זאב

יָם הַשַּׁיִשׁ

בְּעַד עַנְנֵי קְּטֹרֶת מִמִּזְבַּח יָם הַשַּׁיִשׁ,

מִתְהַפְּכִים אֵלַי גַּלִים.

בֵּין לְבֵין,

בִּשְׁמֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן,

כֶּתֶם לָבָן נִרְעָד עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ.   

יָדַי כִּמְעַט נוֹגְעוֹת

 בַּחוֹף –

קַו אֵשׁ בֵּין חֲלוֹמוֹת נוֹדְדִים.

רֹאשִׁי נֶחְבָּט בְּחַלּוֹן הַזְּכוּכִית,

רָעֵב לְרַעַד אַחֵר,

מַמְתִּין לְנְקֻדַּת בְּעֵרָה –

נִשֵּׂאת

עַל גַּלֵי עֲנָק.

מַקְרִיבֵי בְּנֵי אָדָם לַחְשָׁנִיִּים בַּסֵּתֶר,

שָׂטָן מְתַעֲתֵעַ לְלֹא נְשׂא,

לְאֱלֹהִים אֲחֵרִים...

נֱגֶד הַשֶּׁמֶשׁ עֵינַי כְּבוּיוֹת בְּקֹצֶר רוּחַ,

כָּלוֹת.

חַיּוֹת מְרַקְדוֹת כְּדֹּב שֶׁהֻרְקַד

בֵּין קַרְנָיו.

רָחוֹק,

וְעַד־הַיָּם הַגָּדוֹל, בְּעֵרָה –

״שִׂנְאַת חָמָס

שְׂנֵאוּנִי."*

* תהילים כ"ח,  י"ט.

 פורסם לראשונה בשנת 2010 ב״קשב לשירה״ בעריכת רפי וייכרט. כאן – תוספות המתאימות

לימים אלו.

 * * *

אורי הייטנר

1. אוטופיה טראמפיסטית

תוכניתו (אני משתמש במונח הזה, אם כי איני יודע אם זו תוכנית של ממש או בשלב זה רק הצהרת כוונות) המהפכנית של טראמפ, היא חשיבה מחוץ לקופסה במלוא מובן המילה, כלומר הוא הציע מה שאף אחד אף פעם לא הציע. כמובן שמיד יש קופצים הטוענים שהוא אימץ את תוכניתם, ואולי הם צודקים חלקית, אולם כמי שקורא כמעט באובססיביות מאז אמצע שנות השבעים את הרעיונות השונים באשר למזה"ת – מעולם לא נתקלתי ברעיון השתלטות אמריקאית על רצועת עזה. בוודאי שלא הייתי מצפה לתוכנית כזו מטראמפ, הדוגל בבדלנות.

סימן השאלה הראשון העולה מן התוכנית, הוא בדבר ההיתכנות שלה. טראמפ הוא מגלומן. הוא מאמין שדי בכך שהוא רוצה ויש לו משאבים להבטיח ולאיים, והכל יתיישרו סביב תוכניתו – מצרים, ירדן ומדינות אחרות תפתחנה את שעריהן בפני העזתים, והפלשתינאים יעזבו בשמחה ומרצון. ירדן בוודאי וגם מצרים יראו בהגירה פלשתינאית המונית לתחומן איום קיומי על השלטון. והפלשתינאים לא יילכו מרצונם. יהיו כאלה שיילכו, בוודאי, אך הרוב הגדול לא יהיו מוכנים לכך. כלומר הדרך היחידה לבצע זאת, היא גירוש המוני בכוח. האם טראמפ רוצה בכך? אני משוכנע שלא. ואם בכל זאת הוא ינסה, כאשר יתחילו להגיע לנמל התעופה JFK ארונות מכוסים בדגלי ארה"ב, זו תהיה תחילת הסוף של היוזמה. וכאשר יתחילו להגיע הארונות, יביא הדבר לגל אנטישמיות ואנטי ישראליות חסר תקדים. היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב הושתתו במידה רבה על הביטחון האמריקאי בכך שחיילים אמריקאים לא יגנו על ישראל, אלא היא תגן על עצמה. אני מציע שנרענן את זיכרוננו באירועי 1983 בביירות, והבריחה של המרינס מביירות אחרי הפיגועים נגדם, והפריחה של חיזבאללה בעקבות האירוע. אם זה יקרה גם בעזה, ארה"ב תברח ואנחנו נישאר עם הפלשתינאים, שתודעתם שגירשו את מעצמת העל הגדולה רק תחזק את אותם ואת מעמדם בעולם המוסלמי והעוצמה הזאת תופנה נגדנו.

מה ישראל צריכה לעשות? ראשית, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להתנגד, בוודאי בפומבי, להצעה הזאת. בעיניי, תגובתו של נתניהו להצהרה, ששיבחה את טראמפ על מנהיגותו, על תמיכתו בישראל, על מקוריות רעיונותיו, בלי להביע תמיכה ישירה ברעיונות הללו, היתה התגובה הנכונה, וכך גם הדברים שאמר בנדון יאיר לפיד.

בעיניי, תוכניתו של טראמפ היא אוטופיה במובן המילולי – אי מקום. כלומר ההיתכנות שלה פחות מקלושה.

שנית, ישראל צריכה למקד את הדיון בטווח הקצר, ובשני היעדים – שחרור החטופים ואח"כ מיטוט חמאס. כפי שכתבתי פעמים רבות, בניגוד למלעיזים, אני משוכנע שנתניהו רוצה להמשיך לשלב ב' ולהחזיר את החטופים. בעניין הזה, האמירה של טראמפ היתה חשובה. עסקת החטופים הנוכחית החלה כאשר טראמפ איים על חמאס בגיהינום. רק ההכרזה הזאת הביאה אותם להסכים לעסקה, שאותה טירפדו במשך שנה. האיום של טראמפ, שתגובתו תהיה אלימה, היתה חשובה. בלי נבוט מעל הראש, חמאס לא ישחרר את החטופים. מצד שני, תוכניתו העתידית של טראמפ, עלולה דווקא להקשיח את עמדתם, ולרצות להמשיך להחזיק בחטופים כתעודת ביטוח. מבחינת נתניהו, אין כל ספק שהמפגש עם טראמפ יחזק מאוד את יכולתו לממש את רצונו – שחרור החטופים בלי לפרק את הממשלה. לנוכח תוכנית טראמפ, סמוטריץ' יסכים לבלוע את הגלולה, ולהישאר בממשלה למרות המעבר לשלב ב' ואולי גם ראש הכנופייה יחזור לממשלה בתנאים האלה.

לגבי היעד השני, מיטוט חמאס אחרי שחרור החטופים, ישראל אינה יכולה לוותר עליו ואני מקווה שבשיחה הסגורה ביניהם, נתניהו הבהיר זאת לטראמפ. אם יש לטראמפ דרכים טובות יותר לממש זאת מאשר חידוש המלחמה בידי ישראל, אדרבא. אני ספקן, אך יש לתת לכך הזדמנות. אם לא, ישראל תהיה חייבת לעשות זאת בעצמה.

באשר לשלום ולנורמליזציה עם סעודיה, איני שותף לאופטימיות של נתניהו (בין אם היא משקפת את דעתו האמיתית או שהיתה מן השפה אל החוץ). קשה לי לראות את סעודיה מוותרת על דרישתה להתחייבות להקמת מדינה פלשתינאית שבירתה ירושלים, ולכך אסור לישראל להסכים בכל מחיר.

מה שמדאיג אותי יותר מכל בהצהרותיו של טראמפ, זו הסוגייה האיראנית. טראמפ חוזר לאופציה הדיפלומטית. האופצייה הזאת מוצתה. אין זמן. בלי מתקפה צבאית בזמן הקרוב מאוד, זה עלול להיות מאוחר מדי. אם ארה"ב אינה מתכוונת לתת לכך יד, לא תהיה לנו ברירה אלא לפעול באופן עצמי, גם ללא הסכמתה.

2. צרור הערות 5.2.25

* מצדיע להן – חמש התצפיתניות ששבו מן השבי פנו לצה"ל והודיעו על רצונן להתגייס ולהשלים את שירותן.

צה"ל השיב שבשלב זה התשובה שלילית. אולי בעוד כמה חודשים. הסיבה לכך היא, כנראה, מחשבה שזה מוקדם מדי מבחינת תהליך השיקום.

איני איש מקצוע, אבל השכל הישר שלי אומר ששום שיקום לא יהיה טוב יותר מגיוסן לצה"ל, כדי ששוב תחושנה נחוצות ותורמות לביטחון המדינה.

הן בנות נפלאות, ראויות להערצה! אני מצדיע להן!

* שאלות שמנקרות בי – סברתי, ועדין אני חושב, שנכון היה לשחרר את כל החטופים בעסקה אחת.

אולם גם אם יש שתי עסקאות או שני שלבים: מדוע השלב הראשון מתחלק לכל כך הרבה פעימות קטנות? למה לא לשחרר את כולם בפעימה אחת?

ואם כבר מחלקים את השלב לפעימות קטנות, מדוע שבוע בין פעימה לפעימה? למה לא יום אחר יום?

הדרך הזאת רק מוסיפה סבל ומכאוב לחטופים, למשפחותיהם ולחברה הישראלית. ולמחבלי חמאס היא נותנת עוד ועוד הזדמנויות למפגני הכוח וההשפלה הברבריים שלהם.

* קונספירציית הטרפוד – במשך שנה, מאז העסקה הראשונה, שעליה חמאס חתם תחת לחץ צבאי עצים ומצור חלקי, ועד האיום של טראמפ בגיהינום, חמאס ניהל מראית עין של מו"מ, בעצם מו"מ-סרק בעזרת קטאר, ללא כל כוונה לשחרר את החטופים. ובארץ שוב ושוב האשימו את נתניהו בטרפוד העסקה. זו האשמת שווא. לא משנה מה הוא עשה, מה הוא אמר, מה הוא הציע, הכול תורגם לקונספירציית הטרפוד.

וגם היום, אחרי שנחתמה העסקה, הקונספירציה נשארת, הפעם בנוגע לשלב ב'. נתניהו נוסע לארה"ב כדי לטרפד את העסקה. הוא ייפגש עם טראמפ כדי לגרום לו לטרפד את העסקה. הוא עומד למנות את דרמר לעמוד בראש צוות המו"מ כדי לטרפד את העסקה. הוא לא פתח מו"מ ביום ה-16 כדי לטרפד את העסקה. הוא אפילו הוציא את צה"ל למבצע בשומרון כדי לטרפד את העסקה. וכל זאת למה? כי חתימה על שלב ב' של העסקה תביא לפרישת סמוטריץ' ולהפלת ממשלתו.

הפרשנות שלי הפוכה לחלוטין. נתניהו רוצה בעסקה. בדרך לעסקה הוא מתמרן כדי לשכנע את סמוטריץ' להישאר. הוא נסע לארה"ב כדי לקדם את העסקה. הוא ייפגש עם טראמפ כדי לקדם את העסקה. הוא ינסה להגיע עם טראמפ להבנות והסכמות בענייני יו"ש ואיראן, או למראית עין של הבנות כאלו, כדי לפתות את סמוטריץ' להישאר. או לחילופין, ואולי בנוסף לכך, כדי להזמין לחץ אמריקאי כבד, על מנת להסביר לסמוטריץ' שלא היתה ברירה. הוא בפירוש פתח את המו"מ ביום ה-16, בפגישה עם וויטקוף. הדרך הנכונה ביותר לישראל לקידום המו"מ היא הסכמות עם ארה"ב; זו יוזמה לקידום תנאים טובים יותר במו"מ. התיאום עם ארה"ב הוא גם הסיבה למינויו הצפוי של דרמר, בשל קשריו עם אנשי טראמפ. הטענה החצופה ביותר נוגעת למבצע בג'נין. המבצע בשומרון נועד לסכל עוד 7 באוקטובר, ביישובינו בשומרון, בעפולה ובגלבוע.

פעילת המחאה הרדיקלית והקולנית אורלי בר-לב פירסמה פשקוויל המפרט את כל סעיפי הקונספירציה. נכנסתי לתגובה הראשונה. היא נפתחה במילים: "איך עוצרים את זה? מסרבים." התגובה היתה הסתה לעריקה המונית מהמלחמה. כלומר, היא בודה מליבה קונספירציה, וקהלה מהדהד אותה הלאה להסתה לעריקה. וכדאי להבהיר: עריקה מהמלחמה היא בגידה ושיתוף פעולה עם חמאס ועם הטבח.

אלה שמאמינים לכל טענה, הזויה ככל שתהיה, נגד נתניהו, ומקבלים אותה כמובנת מאליה, הם תמונת הראי של חסידיו השוטים של נתניהו.

* לא לאבד את הראש – הדיבורים על הסכם שלום ונורמליזציה עם סעודיה מעוררים תקוות רבות. סעודיה היא אמנם רודנות אסלאמית פונדמנטליסטית, אך אינה קנאית ג'יהאדיסטית. סעודיה היא אחת המדינות החשובות, העשירות והחזקות במזה"ת, בעלת השפעה רבה בעולם הערבי, ונורמליזציה עימה תחזק את השלום במזה"ת ואת מעמדה של ישראל באזור.

הכול טוב ויפה, אולם אני מציע לעצמנו להיות ספקנים, ולהיזהר מאופוריה א-לה פנטזיות "המזרח התיכון החדש" של פרס, שאנו זוכרים מה היו תוצאותיהן. עלינו להטיל ספקות ובעיקר, אל לנו לאבד את הראש.

בהנחה שסעודיה תדרוש התחייבות ישראלית למדינה פלשתינאית, ולא רק איזה מס שפתיים אמורפי, יש להשיב לדרישה הזאת בשלילה מוחלטת. מדינה פלשתינאית בלב הארץ, והפיכת כביש 6 לגבולה של ישראל, היא סכנה קיומית, ושום נורמליזציה עם סעודיה לא תמנע אותה. גם על הקמת כור גרעיני אזרחי בסעודיה עלינו להטיל וטו. כאשר מופיע מפעל טקסטיל במערכה הראשונה, הוא עלול לצוץ כנשק גרעיני במערכה השלישית.

המחויבות לקיומה של ישראל, לביטחונה ולשלום אזרחיה, חשובה אפילו יותר מפרס נובל לטראמפ.

* שעון החול אוזל – הנושא הדחוף ביותר שצריך לסגור בפגישה בבית הלבן הוא השלמת עסקת החטופים. הנושא החשוב ביותר הוא סוגיית הגרעין האיראני.

בנושא הזה אין עוד מקום למשחקי דיפלומטיה, המשרתים רק את איראן. שעון החול אוזל ויש להשמיד את מתקני הגרעין האיראני.

על נתניהו לנסות לשכנע את טראמפ להוביל את המהלך ההיסטורי הזה, ואם לא – לבקש את סיועו ותמיכתו, אך גם להבהיר לו שעם או בלי תמיכתו, ישראל תעשה זאת.

יש הטוענים שאין לישראל יכולת כזאת. אם זה נכון, זה גדול מחדליו של נתניהו, אף יותר ממחדל 7 באוקטובר, שבו הוא המיט על ישראל את האסון הגדול ביותר מאז השואה. אך גם אם אין לישראל יכולת להשמיד את הגרעין האיראני, היא לבטח יכולה לפגוע בו קשות ולהסיג אותו שנים אחורה. אין לאף ממשלה ישראלית זכות מוסרית לא לעשות את הצעד הזה, שהוא הכרח קיומי.

* פינוי בינוי – ליברמן, סמוטריץ' ראש הכנופייה ואחרים קוראים לאמץ את תוכנית הטרנספר של טראמפ. אבל אין תוכנית כזו. תוכניתו של טראמפ אינה טרנספר אלא פינוי בינוי. טראמפ רואה לנגד עיניו מיזם נדל"ני ענק, של בניית עזה מחדש כעיר מודרנית ומפותחת לפלשתינאים. ההצעה הגיונית, והיא טובה בעיקר לפלשתינאים. אבל סיכוייה להתממש אפסיים, מהסיבה שמצרים, וירדן ובעיקר הפלשתינאים יסכלו אותה בדיוק מהסיבה שליברמן, סמוטריץ' וראש הכנופייה מריעים לה, כלומר חששם שהיא תוביל לטרנספר. כמובן שכל ביטוי תמיכה של בכירים ישראלים בתוכנית, יחזק את ההתנגדות הערבית להצעה ויכשיל אותה.

* צעד למען השלום – הצו הנשיאותי של טראמפ לביטול התמיכה של ארה"ב באונר"א, הוא צעד שכל אדם שוחר שלום צריך לברך עליו, כי אונר"א הוא הארגון להנצחת הסכסוך במזה"ת.

הפעם נתניהו לא ינסה להניא אותו מכך, כפי שעשה בקדנציה הקודמת, כחלק ממדיניות ההתמכרות לשקט, שצריכה להיחקר בוועדת החקירה הממלכתית.

* חוץ מיהודים – יש לקוות שהחלטתו של טראמפ לפרוש ממועצת זכויות האדם (*ובלבד שהאדם אינו יהודי) היא הצעד הראשון בדרך לפירוק הארגון האנטישמי הזה.

* מה שלום קיר הברזל? – בשנות פיגועי ההתאבדות, בין אוסלו ל"חומת מגן", היו שהציגו את פיגועי ההתאבדות כצעד של ייאוש. ההסבר הזה היה מוזר, כי הגל הזה בא דווקא כאשר ישראל הכירה באש"ף, החלה להתקפל מיהודה, שומרון ועזה, ובחלק מיו"ש וברוב עזה קמה בפועל מדינה פלשתינאית עצמאית. דווקא אז הם פתאום התייאשו? ההסבר הזה הוא השלכה של עולם המושגים היהודי והמערבי, המקדש את החיים, ומבין התאבדות כייאוש מן החיים. אבל בתפיסה של האסלאם הג'יהאדיסטי, הבחירה להיות שאהיד אינה מבטאת ייאוש אלא תקווה ואמונה. כאשר הם הרגישו שאנו נחלשים, הם נכנסו לאקסטזה של מינוף ההישג שהשיגו במו"מ למתקפה שנועדה למוטט את החברה הישראלית. מבצע "חומת מגן", המבצע המוצלח ביותר נגד הטרור בתולדות המדינה, ובעקבותיו חזרת צה"ל לפעול בחופשיות בשטחי הרש"פ, ייאשו אותם, והייאוש הביא להפסקת גל ההתאבדות.

ז'בוטינסקי צדק לפני 102 שנים במאמרו המכונן "קיר הברזל", שבו הסביר שהדרך היחידה לסיום הסכסוך היא הבנה של הערבים שהם לא יוכלו לנו ולכן מוטב להם להשלים עם המציאות ואתנו. הסכם אוסלו שידר להם חולשה ולכן הגביר את הטרור.

השבר הגדול ביותר בקיר הברזל מאז הקמת המדינה, היה 7 באוקטובר, שהוא עצמו תוצאה של מדיניות ההתמכרות-לשקט הפייסנית של נתניהו, ששידרה לאוייב חולשה, והקרע בעקבות המהפכה המשטרית, ששידר לאוייב שתאוריית קורי העכביש מתגשמת לנגד עיניו. בעקבות 7 באוקטובר, התחושה היתה שאנו מתמוטטים. הם לא ציפו להתנערות לאומית והתגייסות לאומית כפי שהיתה לאחר הטבח. אבל בסופו של דבר, השאלה איך 7 באוקטובר ייצרב בתודעתם, תינתן בסוף המלחמה, על פי תוצאותיה. אם המלחמה תסתיים כשחמאס על הרגליים, שולט ברצועה והשפיל את ישראל בעסקת החטופים, יהיה זה סימן לכל העולם המוסלמי שהטבח ניצח, ושיש לשנס מותניים לעוד מתקפות למיטוטה של ישראל. המלחמה חייבת להסתיים במיטוט חמאס, כך שיישאר ממנו רק רעיון. כעת, חובתנו הלאומית היא להחזיר את החטופים, אולם לאחר מכן יהיה עלינו לחדש את המלחמה עד הניצחון.

* התפכחות – בראיון לגל"צ אמר חמי פרס, הבן של: "צפויות לנו עוד עשרות שנים של מלחמה בטרור." דבריו החזירו אותי 32 שנה לאחור, להצהרה החגיגית של שמעון פרס, אחרי חתימת הסכם אוסלו: "תמו מאה שנות טרור."

* ועדת טיוח ממלכתית – ככל שאני חושב על כך, נדמה לי שעדיף שממשלת 7 באוקטובר לא תקים ועדת חקירה ממלכתית.

על פי חוק ועדות החקירה, הממשלה היא שמנסחת את כתב המינוי של הוועדה. חוששני מהקמת ועדה, עם כתב מינוי שינתב אותה לטיוח אחריותו של מר 7 באוקטובר למחדל שהוביל לטבח. למשל, שכתב המינוי יתמקד רק באירועי הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, תפקוד צה"ל ב-7 באוקטובר ומדוע לא היה מודיעין על הטבח. גם על אלה נתניהו אחראי מיניסטריאלית מעצם היותו ראש הממשלה, אולם כל אלה הם שולי המחדל. ליבת המחדל היא מדינית, ונתניהו אחראי עליו אישית. השאלה המרכזית שוועדת החקירה הממלכתית צריכה לחקור היא איך ישראל איפשרה לאורך השנים התבססות של צבא טרור מפלצתי רצחני על גבולנו, ולא נקטה בשום צעד לסכל זאת, אלא להיפך – היא סייעה למימונו וחיזוקו כדי להרוויח קצת שקט. כמו כן, יש לבחון איך הגענו למצב שצה"ל צומצם והוקטן עד שלא היה בכוחו לנהל מלחמה בעת ובעונה אחת נגד שני ארגוני טרור. יש לבחון את מה שקרה בחברה הישראלית בחודשים שקדמו לטבח ואיך נוצר הקרע בחברה הישראלית ששידר חולשה והזמין את המתקפה.

סביר להניח שוועדת חקירה שממשלת המחדל תקים, לא תקבל מנדט לחקור את ליבת המחדל, ולכן, למרות הצורך הדחוף בהקמת הוועדה, עדיף להמתין לממשלה הבאה, שתקים ועדת חקירה אמתית, עם מנדט רחב לחקור את כל ההיבטים של המחדל רב השנים, שהוביל לטבח.

* השריונר הראשון – בכתבות על מינויו של אייל זמיר לרמטכ"ל, נכתב שהוא השריונר הראשון בתפקיד מאז דדו אלעזר. זה לא נכון. גם אהוד ברק, ששירת כרמטכ"ל 20 שנה אחרי דדו, היה מג"ד ומח"ט שריון. כמו בר-לב ודדו, גם ברק לא החל את דרכו כשריונר, אלא עשה הסבה לשריון. גם חיים לסקוב, הרמטכ"ל החמישי, שהיה מג"ד השריון הראשון בצה"ל, החל את דרכו בצבא הבריטי כלוחם וקצין חי"ר. אייל זמיר הוא הרמטכ"ל השריונר הראשון, במובן שהוא הרמטכ"ל הראשון שהיה שריונר עוד מהבקו"ם. זמיר הוא הרמטכ"ל המבוגר ביותר בתולדות צה"ל. הוא ימונה בגיל 59, ועתיד להיות הרמטכ"ל הראשון שיחצה את גיל 60.

הרמטכ"לים הצעירים ביותר היו הרמטכ"ל השני יגאל ידין והרמטכ"ל השלישי מרדכי מקלף, שהחלו את כהונותיהם בגיל 32. ידין היה הרמטכ"ל בפועל במלחמת השחרור, בגיל 30, כשתפקידו הרשמי היה ראש אג"ם, כיוון שהרמטכ"ל יעקב דורי היה מרותק למיטת חוליו.

* האנרכיה משתוללת – האנרכיה משתוללת. הנה, החוליגן הח"כהניסט אלמוג כהן, החשוד שהשתתף בפלישה הברברית של הגיס החמישי לבסיסי צה"ל בזמן המלחמה, הודיע שלא יתייצב לחקירה. קדמה לו ח"כית האשפתות טלי גוטליב, שהעלילה עלילת דם על לוחם שב"כ, חשפה אותו ובכך סיכנה במזיד את חייו. גם היא הודיעה שלא תתייצב לחקירה. ועוכר המשפטים הפירומן, יריב לוין, הודיע שהוא לא מכיר (!!!) בנשיא בית המשפט העליון. וראש הממשלה, במקום לפטר אותו מיד, ממלא פיו מים.

ממשלת אנרכיסטים. קואליציית אנרכיסטים. כנופיית חוליגנים שמפוררת את מדינת החוק.

את הח"כים הסוררים צריך לגרור באזיקים לחדר החקירות.

* חצי מיליון מתיישבים בחסות בג"ץ – העליתי בפייסבוק טקסט של יגאל אלון בזו הלשון: "יש להעלות מחדש את תפקיד יישוב הארץ כשליחות לאומית ראשונה במעלה, ששום שירות זמני אחר, אפילו בצה"ל, אינו משתווה לה. התרחבות מסגרותיהן של תנועות הנוער החלוציות בארץ ובגולה; ריבוי חבריהן והעשרת כושר-פעולתן, הם בבחינת אינטרס לאומי שאין לו תחליף. אין סיבה שעיני הנוער, המסונוור כיום בברק נוחיות-החיים ובמושגים חברתיים מסולפים, לא תפקחנה לראות. הנהגה לאומית ראויה לשליחותה, חייבת לעמוד על הסכנה האורבת לקיום המדינה ולהבראת החברה הישראלית. באין תנועה חלוצית נרחבת, הנכונה להסתערות חינוכית והתיישבותית מחודשת."

לא חלפה דקה, ואיזה ימנן אוטומטי מוסת קפץ בראש: "בג"ץ מרשה?"

במאמר שפרסם אהרון ברק ב"הארץ" ב-15.2.2018, תחת הכותרת "חירותו של האדם במדינה יהודית דמוקרטית," הוא הסביר בהרחבה מהם בעיניו ערכי ישראל כמדינה יהודית. אחד הסעיפים היה: "מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה."

יתר על כן, מאז מלחמת ששת הימים, השמאל הרדיקלי עותר שוב ושוב לבג"ץ בניסיון להגדיר את ההתיישבות מעבר לקו הירוק "בלתי חוקית," ושוב ושוב בג"ץ דוחה את העתירות. אפשר לומר שחצי מיליון יהודים התיישבו ביהודה ושומרון בחסות בג"ץ. לא בכדי, ב"הארץ" יוצאים לעיתים קרובות במתקפות על בג"ץ, המכונה בפיהם "מכשיר הכיבוש." לשיטתם, הם צודקים, בניגוד לימננים כדוגמת הקופץ בראש הנ"ל.

ממשלות נתניהו הן הממשלות הכי בלתי מיישבות מאז קום המדינה. אבל השיטה הביביסטית היא סימון שעירים לעזאזל.

* יהדות בבית הכלא – בתגובה למאמרי "סלע המחלוקת", כתב אלוף (מיל') גרשון הכהן: "אורי מצביע על סלע המחלוקת.

כבר 200 שנים שהחרדים מתגוננים מפני המציאות ומסתגרים מפניה.

כשהגיעה ההשכלה הם ראו בה איום ודחו אותה.

כשהגיע רעיון הלאומיות באירופה הם דחו אותו.

כשהגיעה הציונות הם דחו אותה.

כשקמה מדינת ישראל הם הסתייגו ממנה.

זו דרך שסגרה את היהדות בבית כלא למול כל מגמות המציאות."

אמר ר' חייא בר אבא: "לְעוֹלָם יִתְפַּלֵּל אָדָם בְּבַיִת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חַלּוֹנוֹת" (ברכות ל"א, ע"א).

* "הארץ" נגד ההיסטוריה – פשקוויל המערכת של "הארץ" יצא נגד משרד החינוך, על כך שהנחה לא ללמד בשיעורי ההיסטוריה את המיתוס שלפיו מלחמת יום הכיפורים לא פרצה עקב תוקפנותן של מצרים וסוריה, אלא כיוון שגולדה מאיר סירבה להצעות השלום של מצרים.

בשיעורי היסטוריה צריך ללמוד היסטוריה, לא מיתולוגיה. פרופ' יואב גלבר, אחד ההיסטוריונים הטובים והחשובים בישראל, אם לא החשוב שבהם, שהעובדה שטרם קיבל את פרס ישראל תמוהה, חקר לעומק את הסוגייה. אף היסטוריון לא ערך מחקר מקיף וממצה כשלו, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, שאותו הוציא בשלושה ספרים עבי כרס. המחקר המעמיק הפריך בעליל את הכזב הזה. גם אילו גולדה רצתה לדחות הצעת שלום מצרית, היא לא היתה יכולה לעשות כן, כיוון שהצעה כזו לא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה. סאדאת לא הציע שלום, אלא חתר מיום מינויו לתפקיד למלחמה, הכין את צבאו למלחמה, חינך והטיף למלחמה ובמקביל עשה אי אלו תמרונים שנועדו להרדים את ישראל וארה"ב. ישראל, לעומת זאת, הציעה גם הציעה הצעות שלום שנדחו על הסף.

גלבר מכיר היטב את הספרים שהציגו את הנרטיב השקרי (כמו ספרו השרלטני של יגאל קיפניס, שאינו מחקר היסטורי, אלא כתב אישום שבו המטרה צוירה סביב החץ, והעובדות הוטו כך שישרתו את הנרטיב, כפי שעשה גם בספרו הקודם), ומוכיח שמה שנכתב שם אינו נכון. אם לפני מחקרו המונומנטלי של גלבר היה ספק, הרי שכעת אין ספק. לכן, בצדק, רכזת המקצוע, ד"ר אורנה כץ-אתר, הנחתה את המורים: "לא נקבל תשובות הטוענות שישראל דחתה את הצעת מצרים לשלום." היא צודקת, בדיוק כפי שלבטח לא תקבל תשובות שהשב"כ רצח את רבין, למרות שיש "תאוריה" כזו.

ד"ר כץ-אתר עשתה בדיוק את המצופה ממנה מבחינה מקצועית. לפקח על כך שההיסטוריה תילמד, ולא נרטיבים. חינוך, לא אינדוקטרינציה. אפשר לספר לתלמידים שיש טענה כזאת, אך להסביר שהיא הופרכה.

אבל ב"הארץ" לא רוצים שהתלמידים ילמדו את ההיסטוריה, אלא את הנרטיב. חשוב להם שילמדו את המיתוס השקרי, שישראל אשמה בתוקפנות נגדה. או לכל פחות, שילמדו את האמת ואת המיתוס וישמעו שאין אמת אחת וכל אחד והאמת שלו או איזה הבל פוסט-מודרני רלטביסטי מן הזן הזה. פשקוויל המערכת מאשים את השר קיש בהחלטה, למרות שאני משוכנע שהוא למד על כך מהעיתון. מדובר בהחלטה מקצועית של אשת מקצוע מוערכת, שאינה מינוי פוליטי, לא מונתה בידי קיש והיא כבר הרבה מאוד שנים בתפקיד.

אני מקווה שהיא לא תהפוך יעד למתקפה מקארתיסטית של השוקניסטים, כמו זו שהם ניהלו בשעתו נגד ד"ר צביקה צמרת ז"ל, כשהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, כיוון שניסה להכניס קצת ציונות למערכת החינוך.

* בזכות השיעורים – עיקר המגע שלי עם חניכי הפנימיה החקלאית "אדם ואדמה" הוא בשטח, בעבודה במטע ובכרם, אולם באופן לא סדיר, אני שותף גם בענייני תרבות וחינוך. לדוגמה, כעת אני מנחה צוות שיוביל, יחד איתי, סדר ט"ו בשבט משותף ל"אדם ואדמה" ולקיבוץ.

לפני שנתיים, לימדתי ב"אדם ואדמה" פרשת השבוע. היו אלו לימודים לא לתעודת בגרות, לא לתעודה כלשהי, בלי ציונים, מתוך בחירה של החניכים בשיעור הזה. הקבוצה הייתה מעורבת, עם חניכים מכיתה ט' עד י"ב.

אחד הדברים שאני אוהב ב"אדם ואדמה" הוא שדתיים וחילונים, בנות ובנים, לומדים ועובדים יחד. אני משער שהחניכים הדתיים מעולם לא למדו קודם פרשת השבוע ממורה "חילוני". סביר להניח שלא כל מה שלמדו בשיעור, היו לומדים במסגרת דתית.

היום סיפרה לי חניכה מכיתה י"ב, בחורה דתיה, שעבדה איתי בכרם, שבשנה הבאה היא תהיה במדרשת בנות. מדובר בישיבות לבנות דתיות שמתגייסות לצה"ל, שדוחות בשנה את הגיוס לטובת מילוי מצברים רוחניים לקראת הגיוס. אותה חניכה אמרה לי, שהבחירה הזאת היא בזכות שיעורי פרשת השבוע שלי לפני שנתיים, כשהיתה בכיתה י', שעוררו אצלה את הצמא ללימוד תורה ואת הרצון להעמיק בנושא.

שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו.

* ביד הלשון: שניר – בכמה מן הפינות האחרונות כתבתי על יישובים שהוקמו במסגרת תוכנית מצודות אוסישקין; תוכנית להקמת 6 יישובים באצבע הגליל בעיצומן של מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט. אוסישקין, הוגה הרעיון, דרש ששמות היישובים יהיו מצודת אוסישקין א', מצודת אוסישקין ב' וכן הלאה, אך היישובים התעקשו על כך שכל אחד יקבל שם משלו.

היישובים שקמו הם דפנה, דן, בית הלל, שאר יישוב ונחלים, שלאחר זמן עבר למרכז הארץ, סמוך לפ"ת. ומה עם היישוב השישי?

היישוב הזה לא קם באותן שנים, אלא שלושים שנה מאוחר יותר, לאחר מלחמת ששת הימים. היישוב הוא שניר, קיבוץ של הקיבוץ הארצי – השומר הצעיר, שעלה לקרקע כהיאחזות נח"ל של השומר הצעיר בספטמבר 1967 וכעבור כשנה אוזרח.

היישוב קם במקום שבו נועדה לקום מצודת אוסישקין ו', באזור רמת בניאס. אזור זה היה בריבונות ישראל על פי הגבול הבינלאומי אך בשנות החמישים הסורים השתלטו עליו. לאחר שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, הוא יושב בידי הקיבוץ הארצי. בקיבוץ הארצי היתה התנגדות עזה להתיישבות מעבר לקו הירוק ומצד שני לחץ להתיישב בגולן. הפשרה היתה קיבוץ שניר – אמנם בשטח ששוחרר מידי סוריה במלחמה, אך בצד הישראלי של הגבול הבינלאומי. מהסיבה הזאת, קיבוץ שניר שויך למועצה האזורית גליל עליון, ולא למועצה האזורית גולן. לאחר מלחמת יום הכיפורים הקיבוץ הארצי הקים שני קיבוצים בגולן.

בראשית דרכו נקרא הקיבוץ כפר משה שרת, להנצחת שמו של ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, אולם לאחר זמן קצר הקיבוץ קיבל את השם שניר – אחד משמותיו של הר חרמון; שמו האמורי של ההר: "צִידֹנִים יִקְרְאוּ לְחֶרְמוֹן שִׂרְיֹן וְהָאֱמֹרִי יִקְרְאוּ-לוֹ שְׂנִיר" (דברים, ג', ט'). שניר הוא גם שמו העברי של נחל חצבני, ממקורות הירדן.

ביום עלייתם לקרקע, ב-15 בספטמבר 1967, קיבלו חלוצי היאחזות נח"ל שניר, שכעבור שנה הפכה לקיבוץ שניר, מברק מיו"ר ועדת השרים להתיישבות יגאל אלון, בזו הלשון: "למתנחלים ברמת הבניאס: שְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ (דבה"י א' ה' כ"ג). יגאל אלון."

קיבוץ שניר של השומר הצעיר, הוא היישוב השני שקם מחוץ לקו הירוק, לאחר מלחמת ששת הימים. קדם לו רק מרום גולן. יגאל אלון, פטרון ההתיישבות בגולן, ציטט במברקו מפרק ה' בספר דברי הימים א'. הפרק, העוסק בשבט ראובן, מדבר על ההתיישבות בעבר הירדן המזרחי, כולל הגולן. אלון חיבר את חלוצי שניר בימינו, לאבותינו שהתיישבו באותו אזור.

במלחמת "חרבות ברזל" פונה היישוב, אך רבים מחבריו חזרו במהרה.

והקשר האישי שלי – בנעוריי בצופי ר"ג, היה מקובל לתת לגדודים שמות של יישובים צעירים (כולל גדוד אורטל). אני הייתי הרשג"ד (ראש גדוד) של גדוד "שניר".

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אל"מ (מיל') פרופ' גבי סיבוני

לאן מובילה עסקת החטופים?

פורסם לראשונה ב"מכון מחקר מכוון מדיניות בנושאי חוץ וביטחון למען ישראל בטוחה"

מיום 29.1.25

העדפת הביטחון האישי על הביטחון הלאומי מגלמת סיכון עצום לאזרחי מדינת ישראל ואין למעט במסר שהיא שולחת לאויבינו שיבקשו לחטוף שוב כדי להשיג ויתורים נוספים מצד ישראל שאותם הם אינם יכולים להשיג בשדה הקרב.

עסקת החטופים הינה נושא רגיש מאוד בחברה הישראלית והדיון בה מעורר תמיד תגובות רגשיות רבות. לצד זאת חובה לבחון את הדברים באופן מפוכח תוך הבנת משמעויות ההסכם. בעיקר הדברים אמורים באשר למחירים שישראל נדרשת לשלם כדי להשיב חלק מהחטופים לחיק משפחותיהם. גם אחרי שנה ושלושה חודשים חמאס נותר הגוף השלטוני ברצועה, גם אם עוצמת האיום ממנו פחתה באופן דרמטי. אף שהיכולות הצבאיות של הארגון קיבלו מכה אנושה, הרי שהארגון הצליח לגייס פעילים חדשים בעיקר בשל השליטה שלו בסיוע ההומניטרי הנכנס לרצועה והשימוש שהוא עושה בסיוע הזה על מנת לשמר את אחיזתו באוכלוסייה.

לצד יצירת התנאים להחזרת החטופים, הדרג המדיני הגדיר שתי מטרות ברורות לצבא: השמדת היכולות הצבאיות והיכולות השלטוניות של חמאס. צה"ל הצליח לפעול מתחילת המלחמה נגד היכולות הצבאיות, אולם לא השכיל לפעול נגד היכולות השלטוניות באופן שימנע מחמאס את המשך השליטה במרחב. יתרה מכך, הוא התנגד לכל יוזמה שתכליתה היתה לפגוע ביכולות השלטוניות של חמאס בטיעון שפגיעה כזו תתאפשר רק אם ישראל תייצר חלופה שלטונית בעזה. הטיעון הזה לא התייחס כלל לתובנה שלא ניתן לייצר כל חלופה שלטונית ברצועה כשחמאס קיים במרחב, וכי המעבר לחלופה שלטונית ברצועה עובר דרך שליטה של צה"ל במרחב, ובייחוד בשליטה שלו בחלוקת הסיוע ההומניטרי. בכך צה"ל שחק את האשראי העצום שקיבל מהמדינה ומהלוחמים.

עסקת החטופים דומה במבנה שלה להסכם שהוצע ב-27 במאי (2024), אולם היא כוללת שינויים חשובים, בעיקר בכמות החטופים החיים שיוחזרו ובהעדר ההתחייבות של ישראל שלא לחזור ללחימה כדי להשלים את השגת מטרות המלחמה. ההסכם מייצר הזדמנות לשחרר חלק מהחטופים החיים וחלק מהגופות, וזהו אכן ציווי חשוב מאוד. מצד שני, עסקת החטופים דהיום מעמידה אתגרים כבדים למדינת ישראל. האתגר הביטחוני הראשון נוצר בשל השחרור של מספר גדול של מחבלים כבדים אשר ברובם יחזרו לתוך השטח ביהודה ושומרון ולפעילות חבלנית עוינת. האתגר הביטחוני השני נוגע לנסיגה מנכסים חשובים ברצועת עזה. נסיגה זו תאפשר לחמאס להתחיל בתהליך שיקום העלול להגביר את האיום על תושבי העוטף ועל ישראל. העסקה גם תיתן רוח גבית לאויבי המדינה להמשיך בחטיפות.

ביולי 2008 מונתה ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר לקביעה של מדיניות ועקרונות למשא ומתן בכל הקשור לפדיון שבויים וחטופים. הוועדה קבעה כי יש לשקול בקפידה את המחיר הביטחוני והמדיני הנלווה לעסקאות שחרור מחבלים. הוועדה קבעה כי יש למנוע מצב שבו שחרור מחבלים ישדר מסר של חולשה. כמו כן, הוועדה ממליצה לשקול את התנאים ששחרור המחבלים מתבצע בהם, ולבחון דרכים לצמצום הסיכון שבחזרתם לפעילות טרור. לצד זאת, הוועדה הכירה בצורך לאזן בין השיקולים הביטחוניים לבין השיקולים האנושיים. הוועדה קבעה כי יש להביא לניתוק בין בני משפחות החטוף לבין מקבלי ההחלטות, זאת כדי למנוע לחץ בלתי ראוי על מקבלי ההחלטות. הוועדה התייחסה גם למחיר וקבעה ששחרור של חייל חטוף יהיה תמורת מיספר אסירים בודד, ושחרור גופה (או אסיר בודד) עבור גופה. הוועדה קבעה עוד כי המדינה אחראית להפעיל לחץ על הגורם החוטף, בכלל זה שינוי בתנאי הכליאה של אסירים ביטחוניים. למותר לציין שהחלטות אלה של ועדת שמגר התקבלו במלואן על ידי שר הביטחון דאז, אהוד ברק.

השחרור הסיטוני של מחבלים קשים בעסקת החטופים הנוכחית, לא רק שאינו עומד בכללים שקבעה הוועדה אלא שהוא מייצר גם אתגר ביטחוני חמור כשעשרות מחבלים מסוכנים משוחררים לתוך השטח הבוער ביהודה ושומרון. נדמה שלכול ברור שהשחרור הזה יגביר את המוטיבציה לביצוע פיגועי טרור ויהווה אתגר מורכב לארגוני הביטחון אשר טרחו מאוד לכלוא את המחבלים. חגיגות השחרור גם יזרימו מרץ בגורמי ההתנגדות המובלים על ידי איראן או טורקיה, שיפרשו את ההתנהלות הישראלית כחולשה.

ההיבט הבעייתי השני נוגע לנסיגה מנכסים אסטרטגיים ברצועת עזה. עסקת החטופים הובילה את ישראל להתפרק מכמה נכסים אסטרטגיים קודם שהושלמו מטרות המלחמה. חזרת תושבי עזה לצפון הרצועה קודם שחמאס הושמד מבחינה צבאית ושלטונית מהווה כשל אסטרטגי חמור. המרחב נותר רווי באמצעי לחימה ובתשתיות טרור מעל ומתחת לקרקע. תשתיות אלה תשמשנה את מחבלי החמאס לשיקום ולייצור איום מחודש על תושבי העוטף. בנוסף, צה"ל יצמצם את מרחב החיץ הביטחוני. צמצום זה יחזיר מחבלי חמאס בחסות אזרחים לקרבת הגבול, ואכן כבר בימים הראשונים שלאחר כניסת עסקת החטופים לתוקף היו ניסיונות של מחבלי חמאס בחסות אזרחית לחזור למרחב החיץ.

ולבסוף, במסגרת הדיון על השלב השני של העסקה יחל דיון בנושא נוכחות צה"ל לאורך ציר פילדלפי, זאת במטרה למנוע מצה"ל להישאר במרחב למניעת ההברחות של צבא מצרים וגורמים בינלאומיים. המתווה שבו היינו כבר לאחר מבצע עופרת יצוקה (2009) כשל כישלון חרוץ כבר אז. הנכסים האסטרטגיים שישראל מתפרקת מהם כוללים עמדות צבאיות ומתקנים ביטחוניים שמאפשרים לישראל לשלוט במרחב ולמנוע פעולות טרור. הנסיגה מהם תחליש את יכולתה של ישראל להגן על עצמה ותאפשר לארגוני טרור להשתלט על השטח ולשוב ולבצע פעולות טרור.

הסכם החטופים הנוכחי מייצר תקדים מסוכן. בעבר התמקדו עסקאות שחרור חטופים, או שבויים, בשחרור של אסירים בלבד, כאשר הסכם הפרדת הכוחות עם סוריה אחרי מלחמת יום כיפור כלל גם שחרור שבויים, שעליו התעקשה ממשלת ישראל. במסגרת ההסכם הזה, לעומת זאת, נדרשה ישראל להתפרק מנכסים אסטרטגיים חיוניים לביטחונה. תקדים זה מסמן לאויבי המדינה שחטיפות אינן רק כלי לשחרור אסירים ביטחוניים אלא הוא גם כלי אפקטיבי לפירוק ישראל מאינטרסים ונכסים חיוניים לביטחונה. זהו מדרון חלקלק שקצהו עלול להוביל לקשיים רבים, מאחר שגישה זו תעודד חטיפות נוספות כאשר אויבינו יפנימו את חוסר יכולתה של המדינה לעמוד על האינטרסים החיוניים שלה מול מצב שבו יהיו לנו חטופים נוספים.

אחד הטיעונים בעד ההסכם, לבד מקיום פדיון השבויים, טען שההסכם יאפשר למקד את ישראל באיום המרכזי, באיראן, זאת תוך רתימת ארצות הברית למאבק במדינת האייתולות ובטבעת האש שבה היא ניסתה להקיף את מדינת ישראל. טענה דומה נשמעה גם לאחר חתימת הסכם הפסקת האש בלבנון קודם שנבנה מענה ביטחוני מספק להשבת התושבים בצפון לביתם. בזמנו היה זה מול ממשל ביידן, שפעל לכפות על ישראל את הפסקת האש בלבנון, ואילו עתה מדובר בממשלו של טראמפ שבאופן דומה כפה על ישראל את הסכם החטופים. ימים יגידו אם הטיעון הזה בר תוקף, והאם ממשלו של טראמפ אכן ייתן אור ירוק או צהוב למדינת ישראל להשלים את האסטרטגיה שלה באמצעות פגיעה בתוכנית הגרעין של איראן, ואולי גם פגיעה בתשתיות אזרחיות איראניות במטרה לערער את המשטר. דבריו האחרונים של טראמפ, שטוב יהיה לפתור את הבעיה מול איראן ללא תקיפה ישראלית, אינם מבשרים טובות.

המשך השליטה של החמאס ברצועה הוא בלתי נסבל מבחינת מדינת ישראל, ועלול להקרין לכל ציר ההתנגדות. יש לזכור שהחטופים מהווים נכס אסטרטגי עליון של חמאס, והמחשבה שחמאס יסכים לשחרור כל החטופים אין לה על מה להישען. הארגון ישמור לעצמו חלק מהם כתעודת ביטוח וככלי להמשיך ולשחוק את החברה בישראל. השאלה תהיה אז, האם הממשל האמריקני יסכים להישארות חמאס ברצועה. החשש המרכזי הוא שחמאס ייאות לא להיות השליט הרשמי ברצועה אבל בפועל ישלוט בה על פי המודל של חיזבאללה בלבנון. אסור לישראל לקבל לבנוניזציה של רצועת עזה, והיא חייבת לחזור ללחימה במוקדם או במאוחר במטרה להשלים את מטרות המלחמה במלואן. ייתכן שישראל תצטרך לעשות זאת גם בניגוד לעמדת ארצות הברית.

כולנו שמחים על חזרת החטופים לביתם, אולם העדפת הביטחון האישי על הביטחון הלאומי מגלמת סיכון עצום לאזרחי מדינת ישראל. העסקה התגבשה בחודש מאי (2024) תוך לחץ אמריקאי שבא לידי ביטוי באמברגו על אספקת אמצעי לחימה. קידום אותו מתווה גם לאחר ההישגים של צה"ל בעזה, בלבנון ומול איראן, מעורר שאלות קשות. העסקה במתכונתה הנוכחית מהווה כשל אסטרטגי ומוסרי כאחד. היא מאפשרת לחמאס להשתקם, וגוזרת את דינם של החטופים שלא ישוחררו בעסקה הזו לשנים רבות של סבל בידי חמאס. העסקה מערערת את המצב ביהודה ושומרון ומסכנת את הביטחון האזורי, ואין למעט במסר שהיא שולחת לאויבינו שיבקשו לחטוף שוב כדי להשיג ויתורים נוספים מצד ישראל שאותם הם אינם יכולים להשיג בשדה הקרב.

פרופ' סיבוני היה ראש תוכנית צבא ואסטרטגיה ותוכנית ביטחון סייבר במכון למחקרי ביטחון לאומי בין השנים 2006-2020. במסגרת זו הוא יסד שני כתבי עת אקדמיים בתחומים המחקר האמורים. בין עיסוקיו הוא משמש כיועץ לצה"ל ולגופי ביטחון אחרים כמו גם לתעשייה הביטחונית. סיבוני הוא בעל תואר ראשון ושני בהנדסה מאוניברסיטת תל אביב ותואר שלישי במערכות מידע גיאוגרפיות מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב.

* * *

מיקי רודה

זיכרונות מפעם

בערב שבת, ה' אייר תש"ח, החליטו חברי מועצת העם (נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית) פה אחד על הקמת מדינת ישראל וחתמו על מגילת העצמאות. ולמרות שנולדתי רק ב-1949, לפעמים נדמה לי שהייתי נוכח בטקס באופן אישי...

ולפעמים אני חושב לעצמי: מה קרה לנו? לאן נעלמה מורשתם של חברי מועצת העם של אותם הימים? איך ייתכן שחברי הכנסת ה-25, שאמורים להיות צאצאיהם הרוחניים של אנשי דור המייסדים, עסוקים יום ולילה בהחרבת המרקם החברתי העדין שנבנה כאן במהלך השנים, מרקם שעל הגנתו נאבקו דורות של לוחמים?

זיכרונות מהיום

טוביה ריבנר כתב:

הַשִּׁכְחָה זוֹלְלָנִית וְהַהִזָּכְרוּת

מְעוֹרֶרֶת אֶת הַתּוּגָה מִתַּרְדֵּמָתָהּ

ואכן, לפעמים נראה שראשי הפירמידה מאמינים שאירועי היום ישכיחו מאיתנו את מחדלי העבר. ולא היא. בשם עצמי אני אומר: לא רק שאינני שוכח את אירועי השביעי באוקטובר ואת אחריותם המשותפת של הדרג המדיני והדרג הצבאי, אני גם יודע שהיה פה שמח לפני שנולדתי. כפי שכתב יהונתן גפן (שם טוב לוי הלחין ואריק איינשטיין שר).

זיכרונות ממחר

אעשה כמיטב יכולתי להחליף את כוהני החורבן שמאיישים את כנסת ישראל באנשים ראויים מהם, אנשים באיכויות של פעם, של מועצת העם הזמנית שהחליטה על הקמת המדינה. וכך אבטיח שיהיו לי זיכרונות טובים ליום המחר – יום בו תזרח עלינו שוב מנהיגות ראויה.

אמש ברוריה ואני הייתי בכיכר חורב.

מיקי רודה

* * *

אהוד בן עזר

השקט הנפשי

זמורה, ביתן, מודן – הוצאה לאור

תל אביב, 1979

פרק 8

עודה מחכה התקלחה מירה פעם נוספת, בחפיסת סבון איטלקי שהדיפה ריח נעים של קליפת-לימון. ניחוח נעים כשל עוגת-"לֶקח" טרייה עלה מגופה. לפתע זימזמה גם "שאו ציונה נס ודגל..." שזה זמן רב לא נזכר לה. ואז נשמע צלצול בפתח.

"רגע!..." התרוננה.

ניגשה לדלת ומיד כשפתחה –

רמי! –

"נו מה אתה עומד? היכנס..." הוא היה ממושקף, לבוש בבלייזר כחול-כהה, ומכנסיים ארוכים בהירים-קמעה. בידו מזוודת עור-סקאיי שחור מחוספס, מחוזק בפסי-מתכת, חיקוי מהודר-למדי למשהו יקר באמת. סוליותיו ועקביו מוגבהים-מעט, הילוכו חרישי, כיועץ-סתרים, ונושא זר-פרחים.

"על הפרחים יכולת לוותר, באמת... תודה."

"אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב? אבל הלא כתבת אליי, לא?"

"כן, יודעת." הפטירה בעליזות, "שטויות. היה לי רגע של חולשה. זה קורה לכל אחד. העיקר שנפגשים."

"ואצלך, ברוך-השם, לא השתנה הרבה. אותה אווירה מקסימה. התמונות. הניקיון. הספרים. הטוב-טעם." ניגש לחלון, "והים, ממש מרגש – "

מירה, שהניחה בינתיים את פרחיו בכד, הפסיקה אותו. "יאללה, רמי, תתאושש ותפסיק לדקלם לי, טוב? כאן אתה יכול אפילו לצרוח, אם אתה זקוק לזה..."

אך הוא המשיך בקול חגיגי. "מירה, מירה..."

"רמי, רמי..." חיקתה אותו.

עתה ניצב מולה במלוא קומתו הנמוכה וכמו ביקש להחזיק בידיה. "ואת כמעט שלא השתנית..."

  "ואתה דווקא כן. הִשמנת קצת. המפרצים בשיער שלך התארכו. יש אצלך קירחים במשפחה? ומה פתאום אתה צריך משקפיים? – "

רמי הסיר אותם ועמד והחזיק בהם במקום לתפוס בידיה.

"כן," צחקה. "עכשיו אני רואה. שמֵנצ'יק. רק העיניים שלך לא השתנו כלל, ובמבט שלך נשארה... טוב, קיבינימאט רמי – אנחנו מתנהגים ומתנהגים, ואין בכל אלה אפילו מילה אחת של אמת – "

"אני לא מבין. אני שוחה כל בוקר בבריכת-גורדון. אני חושב שאני טיפוס די ספורטיבי."

"אתה חושב שקראתי לך בשביל לשכב איתי?"

"או.קַי מירל'ה!" התריס.

"או.קַי, רמי!" ליגלגה. "אפילו שאתה שוחה, אתה כבר צריך להיזהר. שמן שכמוך. אם איה לא תגמור אותך אז זה בטח יקרה לך אצל מישהי אחרת."

"אני בכלל לא שמן. מה איתך? אני רק בגיל שכזה, לא צעיר שכזה."

"בחור בגילך יכול לקבל התקפת-לב באמצע..."

הוא צחק. נבוך. "ואת, כמו שאומרים, נשארת שנונה, שנונה מאוד, ברוך-השם לא השתנית."

"לא שנונה. משוננת. אתה חושב שאני צריכה רופא-שיניים?"

"את שואלת אותי?"

"לא, את עצמי. השיניים שלי בריאות כמו סוסה במיטב שנותיה, ואני שואלת את עצמי אם אני צריכה ללכת לרופא-שיניים, יהודי, משיקאגו!" והיא פערה פיה כלפי רמי כמתכוונת לנשכו וחשפה שיניים בהשמיעה קול נהמה, "הה!" – רמי התבלבל. ואז צילצל הטלפון.

"סליחה, רק רגע... שמח, מה?" הרימה את השפופרת. "הלו?" קולה מיד נתמתח, כמתגוננת. "כן?... לא. אני לא כועסת... כן. כן!!! – שתחיי, שתחיי עד מאה ועשרים... לא. לא עכשיו. באמת לא עכשיו. אני מבקשת ממך להפסיק... אמרתי לך לא... הלו? הלו?..." השיחה נותקה ומירה הניחה את השפופרת וניסתה לחזור לעצמה.

לעזאזל, איזה יום! קודם אימה, אחר-כך נר הגליצרין, שעה ארוכה ישבה והתאמצה, כמו קיוותה שההתרגשות לקראת בואו תפשיר את גושי-האבן במעיה, ואז תיטהר לקראתו, כמו בתנ"ך. אך יציאתה היתה בקושי רב, והראש כמו חישב להתפוצץ. היא הכינה עצמה לקראתו כל אותה שעה, ושערותיה סמרו בחימה למחשבה שבפגישה הזאת היא תשב על פי-טבעת שרוט שכל נגיעה בו תסב לה כאב חותך וצורב כפצע טרי. ורמי הלא מסוגל לרצות לגעת דווקא שם.

היתה שתיקה.

"כן. על מה דיברנו?"

"בואי נאמר שזה היה די מוצלח מצידך לכתוב לי לעבודה ולא הביתה." הוא היסס מעט. "מירה..."

"כן?"

"הכול בסיידר?"

"ברוך-הבא. גם לך אני צריכה למסור דין-וחשבון."

"אל תקבלי את זה באופן אישי."

"זאת היתה אימא שלי."

"מה שלומה?"

"יותר טוב מהמופתי."

"מירל'ה-מירל'ה, איך שאת לא השתנית..."

"רמי-רמיניו, איך שהזמן עובר ואנשים לא נעשים יותר חכמים. תשתה כוס-קפה?"

"לקפה שלך יש תמיד טעם של זיכרונות."

מירה זימזמה לעצמה את השיר האהוב עליה, שהיום צף ועלה ללא-הרף לאחר שיכחה ארוכה, ובזימזומה היה צפון מעין לגלוג. ולפתע תקפה את רמי, עניינית:

"מה שלום איה?"

"או.קי. בסיידר." נמלט רמי לאותו גוון של רישול בקולו.

עתה ישבו שניהם, מירה על ספתה ורמי בכורסה שעליה ישבה האם בבוקר.

"ואיך הילדים?"

"ילדים. נחמדים. הקטנצ'יק קצת עושה צרות. ואורית'לה בשנה הבאה תיכנס לכיתה אל"ף. ככה זה בחיים. כל יום גדלים ומתבגרים, כמו שסבתא שלי היתה אומרת."

"יש לך תמונות?"

"לא. מה את חושבת? אני לא אבא משוגע."

"ואיך בעבודה?"

"בסיידר, עובדים." משך את המילים, שר אותן כמו גברי מ"הגששים".

"מתקדם?"

"מתקדמים. תלוי לאן."

"ואיך מהצד?"

"מה?"

"מרימים..." חיקתה את קולו.

"לא, מה פתאום?..." צחק להסתיר מבוכה. "תמיד את חוקרת..."

"פקידות? צעירות, יפות, לא-מלוכלכות?"

"מירה, בחייך..."

"עובדות-ניקיון?"

"למה את דוחקת אותי תמיד לקיר..." המשיך לצחוק, חשדני, ודבר-מה מגושם ודוחה היה בקולו.

"אתה רוצה לשתות קפה?" הירפתה ממנו, כחוקר שמניח לקורבנו לשאוף מעט רוח.

"כבר שאלת פעם."

"ומה ענית? זוכר?"

"אמרתי, כן."

"לא. אתה אמרת – "דיקלמה בקולו, "הקפה שלך תמיד יש לו טעם של זיכרונות."

"בסיידר. זה לא נשמע כסירוב." גיחך, כמו כדי להפיג את המתח.

מירה לא השתתפה בצחוקו. במקום זאת ריפתה את קישורי חלוק-הקימונו הרחב והחלה מתפשטת בשתיקה, כפורשת כנפיים לצדדים, חושפת את החזה, פטמות-האצבע הארוכות, הבטן השזופה, אחר-כך התרווחו מעט הירכיים השחומות, וכפות-ידיה האהילו גבוה על ברכיה הכפופות, המורמות, בעודה שרועה-למחצה על הספה וערוותה פעורה לנגד מבטיו החומדים והמבוהלים של רמי. "בוא תתקרב, אל תפחד, השתניתי? אין אף קמט. אני מוצקה." רמי נדבק למקומו והיא מתרוממת ונוהרת לעברו ותופסת באצבעו אך פרקי-ידו קשים, כעשויים עץ, ואינם נענים לה. והיא מושכת אותו ומושכת והקימונו כבר נשל לגמרי וירכיה לחות, אחוזות תזזית, והערווה משמיעה קול, כטפיחות-אוויר, וברכו האחת, הנוקשה, בין רגליה, והיא מושכת את הטבעת מאצבעו... כורתת אותה...

והתעוררה.

"את מרגישה לא-טוב או מה?" שמעה אותו שואל אותה.

"אני מרגישה מצויין."

"תסלחי לי שאני שואל אותך אבל, תגידי לי – זה לא מתסכל אותך לפעמים, העבודה שלך?"

"רמי..."

"כן?"

"רמיניו..."

"מה? מה עכשיו?"

"לא איכפת לך לגשת למיטבח רגע."

"למיטבח?"

"יש פח-זבל במיטבח, ופח-הזבל מלא, רמיניו. לא איכפת לך לקחת את הפח ולרוקן אותו למטה, בחצר?..."

"מה איתך? בשביל זה קראת לי?"

"יש גפילטע-פיש של אימא בפח, רמי, דגים ממולאים זכוכית, רמיניו... אימא אמרה – יכולת לבקש מאחד המחזרים שלך שיוריד את הפח..."

"בשביל זה היא מטלפנת אלייך? לתת פקודות מטורפות?"

"פח-הזבל מלא, רמיניו, עד גדותיו..."

"או.קי. זה מספיק! קראת לי כדי ללעוג לי. אני הולך. זה פנטסטי. ממש פנטסטי. מה לי ולפח-הזבל שלך?!"

"הילד מונח בפח-הזבל, רמי!..."

"מירל'ה, מה איתך, תמיד יש לך מין שיגעונות כאלה?"

"הילד שלנו, רמי, שיכול היה להיוולד לנו. שחתכו אותו. שאתה הכרחת אותי לחתוך מתוך הלב שלי..."

"מירל'ה, אבל מירל'ה," התרכך וכמו נכמר קולו, "על מה את מדברת..." התקרב אליה.

"שלא תיגש אליי. אני לא פח-זבל. אמרתי לך קח את הפח, אל תיגע בי... רוצח..."

"את רועדת. מה קרה לך? בואי ותהיי הגיונית. תירגעי. האמיני לי. תשמעי, אל תיעלבי, אני לא ידעתי בכלל..."

לא. הוא לא ידע.

הבחילות, ההיסוסים, כאבי-הראש, הבולמוסים, ההשפלה, ההרגשה שהורעלת ומישהו זר לגופך הוא מעתה חלק בלתי-נפרד ממך – את כל אלה נשאה לבדה לאחר היעלמו של רמי, ואפילו לאימה לא סיפרה דבר אלא לאחר שהסתיים הכול.

איה, שהיו לה תמיד ידידים-רופאים כדי לשכך את פחדיה מפני סימני-המחלות שהיתה מגלה בגופה, היא היחידה שהיתה אז בסוד העניין. רופא צעיר אחד ממכריה, (לפנות אליו הוחלט לאחר שאיה התייעצה, בחשאי, גם עם ראובן ברנע), עשה את הדבר לא ברצון, וכפי שהתברר מאוחר יותר – גם בחוסר-כישרון. ואולי לא היתה זו אשמתו? מאוחר יותר עברה מירה כמה טיפולים ובדיקות, ונאמר לה כי אם תרצה פעם להיכנס שוב להריון ייתכן שתצטרך טיפול-מיוחד.

השנים נקפו ומירה לא עמדה בפני ההכרעה ללדת, כי לא היה למי. איש מן הגברים שעימם חיתה, והשקיעה בכך הרבה כוחות של גופה ונפשה – לא התכוון לשאתה לאישה. ואם קרה שמישהו רמז דבר-מה – אז היתה זו היא שלא רצתה בדבר מפני שכמעט ככלל היה זה תמיד מישהו שאינו די טוב בשבילה.

רק פעם אחת כמעט נפלה בפח עם הארכיטקט זאב כנען שהיה בא לבקר אצלה במוסטאנג לבן ולווה ממנה אלפיים לירות (כאשר הבוס שלו נסע לאנגליה והשאיר עליו את המשרד), ועימו חיתה חודשיים-שלושה ללא גלולות והתברר לה שאינה מצליחה להיכנס להריון. ללא ידיעתו הלכה אז לטיפול והחלה מקבלת זריקות, אך בטרם עלה בידה להיווכח אם יש בהן תועלת – נעלם זאב יום אחד כאילו האדמה בלעה אותו, ונפסקו יחסיהם. וכמו כדי להוסיף על כאב השפלתה התפרסמה כעבור שבועות לא-רבים תמונתו בעיתון כמי שנאשם בהחזקת מכון-עיסוי בדירה-שכורה ברחוב אשתורי הפרחי, לא רחוק מאיזור מגוריה.

ואיזו תחושת רווחה עלובה עלתה בה על שלאחר שהפילה את כנה-בכורה (כך כינתה בנפשה את המקרה עם רמי) – לפחות לא נפלה בפח להרות לארכיטקט-המזוייף, לנוכל הזה זאב כנען. בעיתון נדפס סיפורו של השוטר-המחופש שבא לקבל עיסוי בדירה ועצר את שתי הבחורות, שאחת מהן היתה מבוגרת למדי, ואז נתגלה כי חוזה-השכירות היה על שמו של זאב כנען.

את אלפיים הלירות לא החזיר לה, כמובן. ואפילו אימה האלמנה, שידעה כי היה מקורב למירה ומה עלה בסופו – לא הזכירה מעולם את המקרה הזה אפילו במילה אחות.

"מירל'ה..." ביקש ללטפה ולהרגיעה.

"לֵך!" נרתעה כשנגע בה, אך ליטופיו כמו הפשירו אותה לקראתו, עדיין ממשיכה ב"לך... לך... לך... עכשיו לך... לך..." –  חנוק בבכי וחוזר על עצמו, אך מתמסרת לו לרמי כמי שכבר אינה מסוגלת לסרב, והוא פורש אותה על הספה בכנפי הקימונו רחב-השרוולים שלה, הדֵק היטב שלא תזוז, ושפתיו מתחככות בשפתיה, "עכשיו טוב, הירגעי, אנחנו שוב ביחד..."

היא נאנחה. שפתיו סגרו על פיה ולשונו החמה חיפשה את שלה, כממשיכה מאיזו נקודת-ציון רחוקה: "יש אגסים עסיסיים במקרר," אמרה, "אתה רוצה שאביא?" – "רוצה את שלך," היו שפתיו מושכות כבר את פטמותיה, "ריח-לימונים יש לַפִּיפִּים שלך, לַפִּיפִּים הקטנים והנפלאים שלך, איך יכולתי לשכוח אותם!" – "לא! מה אתה עושה?" – כבר היתה חשופה כולה בפניו ומוטלת על גבה ועיניה נעוצות באיזו נקודה למעלה, בתקרה, "אתה ידעת, רמי, ידעת... מתנה ליומלדת הבאת לי, אני סוסה ואתה פרש," נתגרגר בה צחוק עצוב של בעלת-ניסיון, מגורה מליטופיו וחסרת-אשליות; והוא נחלץ בינתיים מבגדיו כמעט מבלי להרפות מאחיזתו בה.

"תרכב פרש. תרכב..." נאנחה, וכף-ידה נשלחה אל בין ירכיה, פעלתנית ומנוסה, לבעול עצמה איתו יחד. "תקע את הדורבנות שלך בצלעותיי עד זוב דם... דִיוֹ, דִיֹו..." התרוממה לקראתו כסהרורית מרוכזת כולה בראש-הסיכה הזעיר של תענוגה, שהולך ומפרכס כגלי-ים, בתאווה של ליחוך, "רצחנו פעם ילד וזה היה כאב קטן, כאב ישן, כאב קטן כל כך..." ובמלמולה עולה מעין גרגור יבש שכולו הזדקרות לקראתו, שנוגע במקור חמדתה, "תינוק, כְּאֵב תינוק כזה, פִּיצָלֶה..."

ואז צילצל הפעמון בדלת.

"מי זה? אל תצא, לא, חכה – " פניה נעשו רשת-קמטים צפופה, מכווצת בעווית של זיקנה פתאומית, כעומדת להתפוצץ פנימה אל לב האביונה.

מאוכזב משך עצמו ממנה, "אל תעני."

שניהם התיישבו-למחצה על הספה, ערומים, ושתקו.

ואז צילצל הפעמון בשנית.

רמי הניח יד מהססת על השד שלה, על אצבע-הפיטמה הצוננת. מירה הסיטה את ידו והחלה מעלה את חלוק-הקימונו על כתפיה.

"ידעתי שכך יהיה..."

רמי הפציר, "אל תעני. אנחנו יחד, וזה הכי חשוב..."

נשמע צלצול נוסף, עקשן, טורדני.

"לעזאזל." התפרצה מירה, "לכל הרוחות. לכל השדים והמכשפות..."

רמי השתדל להרגיעה. "די, שְׁ... ש... אל תתחילי שוב. לא כל עם ישראל צריך לשמוע אותך..."

אך היא קמה.

"אתה בסדר?" שאלה בקול ענייני, וכבר היתה לבושה.

"כן." התבונן רגע באבר-המין שלו, כשוקל מה לעשות בו, ולבסוף דחק אותו בדי-עמל והכניסו חזרה למכנסיו שהעלה על עצמו.

"קח מסרק." נתנה לו.

"את הולכת לפתוח?"

היתה בה איזו עליצות שלאחר ייאוש. כאילו שום דבר כבר לא איכפת לה.

"או.קַי. אבל תזכרי – על אחריותך."

"או.קַי. פחדן!"

"יש לך מושג מי זה?"

"המופתי..."

"תפסיקי. אני לא סובל התחכמויות."

"יחד עם אַבּוּ-גִ'ילְדָה ראש הַשֵֹּיְדִים..." כמו בכוונה התגרתה בו.

"זאת איה. אני יודע."

"איזה היגיון!"

"את תיכננת את הכול. רצית להשפיל אותי בפניה." 

"ממש גאוני. ראש של משפטן."

"אני מזהיר אותך..."

היה צלצול נוסף בדלת וגם צחוקה צילצל, "מי שם?"

רני קם ממקומו וצרח בקול חנוק, כדי שלא יישמע בחוץ, "אם תפתחי אז אני אראה לך, אידיוטית! ארטיסטית אחת!"

"תיראו מי שמדבר! הלא רק לפני כמה רגעים נישקת אותי, דיגדגת... אמרת מילים טובות..."

"הרסת את החיים שלך ועכשיו את רוצה להרוס גם אותי... מכשפה, מכשפה אחת, זה מה שאת..." ניסה לתפוס בה.

"עזוב אותי! מטורף אחד..."

"עמדי!"

עתה היו שניהם בחדר-המבוא. רגע נשמע מבחוץ קול שיעול מבוגר.

"אימא שלך!" ניחש רמי. "אני לא רוצה לראות אותה."

מירה חמקה ממנו כדי לפתוח את הדלת.

"נמאס לי... שתלכו שתיכן..." נסוג רמי פנימה לחדר הגדול.

וכשנפתחה הדלת עמד בפתח שולדנפריי הקטן מן הקומה למטה.

"שלום חברה מירה..." אמר בקולו הנחנק-קמעה.

לאחרונה החל מעשן סיגארים ונדף ממנו איזה סירחון דק של אחרי-בית-שימוש גברי עם עשן. הוא הבחין מיד ברמי שעומד בחדר הגדול, וקד לעומתו בניע-ראש ובירכו לשלום כמכר ותיק, אף כי ספק אם זכר אותו. סבור היה מן הסתם שזהו אחד המחזרים הרגילים של מירה, שעולה ויורד במדריגות תקופת-מה, כבן-בית, עד שנעלם בבת-אחת ללא הותיר עקבות. מירה היתה, מבחינה זו, חלום כל תענוגיו הכמוסים של שולדנפריי. והיה מתבונן בקינאה, בבוקר, בבחור זה או אחר שיוצא מדירתה לאחר ששכב עימה כנראה כל הלילה.

"ברוך הבא, אדון שולדנפריי. רק אתה חסר לי..."

""חבר שולדנפריי, חבר, מתי כבר תלמדי, חברה מירה... אנחנו ארץ..."

"דוקטור שולדנפריי,  מה אפשר לעזור לך?"

"את מצחקת לי, חברה מירה! כבר חצי-שעה אני מצלצל ולא עונים, וחם, והיתושים מהירקון עולים." מבטיו בלשו בינתיים מתוך הרגל לעבר מיפתח חלוקה הרחב, שהיה בגובה עיניו ממש. "והמים מהמרפסת של חברה מירה נשפכים על הכביסה של אשתי ואשתי מאוד-מאוד-מאוד כועסת מבקשת לסגור את הברז ו... ו..."

"סליחה." היטיבה מירה את כנפי-חלוקה וכיוונה את שולדנפריי חזרה אל פתח הדירה. "אני כבר סוגרת."

"רגע!" תקע רגליו הקצרות ברצפה במחאה שקולה כמו נחנק. "אנחנו חברת-מניות בבית, מתי יעבירו את המניות על שם חברה מירה?"

מירה ניסתה להדוף אותו החוצה בעדינות.

"רגע! את מגרשת אותי?"

"בבקשה... נדבר פעם אחרת..."

"כל כך הרבה שנים! סקאנדאל. מגיע לוועד-הבית אחוז אחד דמי-הסכמה!"

"זה לא חוקי."

"את רק דיירת כאן. עוד לא העבירו מניות על שם שלך!"

"הדירה רשומה בטאבו על שמי מיום שקניתי אותה..."

רמי התקרב, מנסה לעזור –

"הגברת צודקת. בוא נאמר..."

מירה נתנה בו מבט משסע. "שב. אל תעזור לי. אני לא צריכה עצות."

"לא יכול להיות בטאבו," התעקש שולדנפריי, "צריך חותמת של חברת גוש-חלקה."

"גוש-חלקה-גוש-חלקה, מה אתה רוצה? יש שטר-מכירה ל-999 שנים!"

"לא מעניין אותי תשע-מאות-תשעים-ותשע. כבר שנים שזה נמשך, סקאנדאל. את יודעת מה זה באינפלציה אחוז אחד בריבית לכל השנים האלה, צמוד?" נסוג אחור מפני מירה ההודפת אותו, כשהוא מנפנף בידיו, "וצריך חותמת... גוש-חלקה... אצל רשם-החברות... בירושלים... והזמן עובר, עובר, ריבית זה כסף... ואנחנו, אַתְ, ועד-בית, את מגרשת אותי החוצה? הה? חוצפה! מפסידים..."

וכשסגרה עליו את הדלת נדמה היה לה ששמעה כיצד הוא מפליט אחריה קול נפיחת-שפתיים סוסית וגסה, כרומז לדבר-מה. לך דחוף את העיניים שלך במקום אחר, חבר שולדנפריי, הירהרה בשאט-נפש. לא פעם היתה רואה באלכסון ממרפסת-המיטבח שפונה לאחורי-הבית מבעד לחלון חדר-השינה שלו, אותו ואת אשתו שוכבים בתחתונים וקוראים עיתונים. ושדיה הענקיים גולשים כמו פיתות-בצק לא-אפויות. והיא מיהרה עתה למיטבח, שם הזיזה כלים וכסאות ומיהרה לספג בסמרטוט את הרצפה שהוצפה עד למרפסת הקטנה.

רמי הסתובב בינתיים בחור-מנוחה, בוחן את קירות החדר ופינותיו. כאשר שמע את צעדיה של מירה קרבים מן המיטבח, חזר לשבת על הספה.

"זה חבר-ועד זה?"

"אתה עוד פה?"

"אני מבטיח לך שיש כאן איזה בלוף בכל הסיפור שלו."

"אתה עוד פה?"

"טוב. סליחה.

"יסלח לך אלוהים. עכשיו קח את הפרחים שלך והסתלק."

"אני באמת מצטער, רציתי לעזור לך, באמת... מה איתך?"

"שמעת מה שאמרתי?"

"או.קַי. בואי נשכח מה שהיה. בן-אדם, כמו שאומרים, העיקר שיהיה..."

"שמעת מה שאמרתי?"

רמי קם, מהסס, מיטיב את משקפיו, לוקח את מזוודת עור-הסקאי המשרדית שלו, וממשיך למלמל כשהוא נסוג מפניה לעבר הפתח.

"אני מבין שאת מרוגזת היום, אבל אולי, פעם אחרת, את צריכה להבין גם אותי, אל תקבלי את זה באופן אישי, טוב?"

היא תקעה לידו הפנוייה את הזר הנוטף מים.

"אם זה לא מתסכל אותך, נוכל להתראות... להמשיך... מהנקודה שהפסקנו..."

"אין צורך, תודה. שמור את התיסכולים שלך לעצמך."

"בסך-הכול, בואי נאמר, זה יכול להיות גם לטובתך..."

"אל תדאג לי, אתה לא הגבר היחידי בתל-אביב. בכל אופן, תודה שהשתדלת."

"את זונה, ממש."

"כן, זה מה שאני. היה שלום, רמיניוּ, אני מאחלת לך חיי משפחה מאושרים."

 "אני הולך."

"לך לשלום."

"את האישה הגרועה ביותר שפגשתי מעודי."

"תודה על המחמאה."

"אין לי שום כוונה לעזוב אישה הגונה למען זוהמה!"

"הישאר איתה! אני לא מקנאה בתענוג שלך."

"שלום, זונה."

"שלום, אידיוט."

הוא פתח את הדלת וכבר היה בחוץ.

"בוא הנה, תן לי נשיקה..."

"לא, כלבה..." טרק בקול חנוק טריקה עזה בדלת ונשמעו רק צעדיו הנמלטים ומתרחקים במרוצה במדריגות.

מירה התקלחה פעם שלישית למן הבוקר, ובעומדה נרגשת תחת סילון המים החמימים התרקמה בה פתאום איזו תחושה של תזוזות ופירפור במעיה, והיא מיהרה, רטובה כפי שהיא, למצות עד תומה שעה זו של חסד. ואכן היתה הפעם יציאתה מהירה, כמעט מהנה, ומלווה בתחושה של התרוקנות והיטהרות, בעוד פניה שלוחות נכחה והן סמוקות מעט, ומבטה מרוכז והמחשבה דלילה והיא ממתחת אצבעותיה וסופרת בהן – "אֶן-דֶן-דִי-נוֹ..."

לאחר שסיימה את רחצתה והעלתה על עצמה תחתוני-קורים זעירים, שמגעם המלטף העביר צמרמורת נעימה בירכיה, פרשה סדין טרי וכר על ספתה. נשכבה על בטנה, פניה טמונות במרפקה וכף ידה הימנית פרושה תחתיה, כנלחצת. קרבת היד עוררה בה תחושות גירוי מציקות ונעימות בשיפולי ביטנה. ועד מהרה התמכרה למשחק זה של מעין-רכיבה או דהרה של הירכיים על גבי האצבעות הנחבאות, שמלטפות את עצמה. עגבותיה נחבטו ונרתעו בפראות מטה-ומעלה בתנועה קִצבית, כמו היו אחורי-גבר שמנסה לחדור אליה, וכל אותה שעה היו פניה תחובות עמוק בכר, ראשה ריק ממחשבה וכל-כולה מתמכרת לגופה ולתענוג בלבד.

לאחר שהוקל לה אספה את רגליה והשתופפה על צידה בתנוחה עובּרית, מושכת שמיכה דקה וירקרקת, שנמצאה לה, על פלג-גופה העליון, וידיה שלוחות קדימה, כמו קפאו בתחינה ילדותית.

כך נימנמה עת קצרה או ארוכה ופתאום התעוררה רעבה מאוד ושופעת מרץ. ניגשה למקרר וחיסלה אגסים וענבים ואפרסקים ונגסה נתח נקניק עבה טבול בחזרת, וקינחה בפלח-אבטיח שעמדה בו מתיקות נעימה של כפו­ר פריך, אדמדם ומרווה. ואחר כך התנפלה על ערימת המחברות שחיכו לה בחדרון-עבודתה הקטן, ותיקנה במרץ רב עד שעה מאוחרת, וכוח שיפוטה במתן הציונים כלל לא הושפע ממה שעבר עליה למן הבוקר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

ליבת האידיאולוגיה: 'מַה תִּצְעַק אֵלָי?

 דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ'

בשבת זו, פרשת בשלח, נקרא לא רק את סיפור 'אביב העולם כולו', כלשון הזהב של הראי"ה קוק, אלא גם את ההנחיה האלוקית: בשעת סכנה סוגרים את הסידורים והגמרות, מצטיידים בנשק ונלחמים להצלת העם

ראש הממשלה ואבי המדינה דוד בן גוריון, נודע בין היתר בחיבתו לתנ"ך, ומכוח היכרותו את פרשת בשלח שנקרא מחר, המתעדת את יציאת מצרים, הצליח להדוף ניסיון של שר החוץ האמריקאי בזמנו, ג'ון פוסטר דאלאס, לערער על זכות הקיום הלאומית של העם היהודי במדינתו החדשה.

שש שנים בלבד אחר ייסוד המדינה הצעירה, שהתמודדה בקשיים כלכליים אדירים עקב העלייה הגדולה, במימדים תנ"כיים, וחיסול כמה מתפוצות הגולה, יצא בן גוריון לארה"ב, ב-1954, לפגישה מכרעת עם הנשיא אייזנהאור ולבקש את תמיכתה הכלכלית והמדינית של המעצמה האדירה, במדינה הצעירה שהחלה ליישם בפועל את חזון שיבת ציון.

אלא ששר החוץ דאלאס ניסה לצנן את התלהבותו של ב"ג. "אמור לי בבקשה אדוני," פנה במלוא הנימוס לאורח מירושלים. "את מי מייצגת המדינה שלך? את עולי פולין? את יוצאי תימן? אולי את העולים ממרוקו, מבגדד, מרומניה? איזה מין עם אתם שאין לכם שום דבר משותף – לא תרבות משותפת, לא מורשת, לא מסורת. מי בכלל אומר שאתם עם אחד?"

ב"ג לא איבד עשתונותיו ורכן לעבר שר החוץ: "לפני כמאתיים שנה הפליגה ספינה אחת מאנגליה לאמריקה, ועליה 102 החלוצים הראשונים שבנו את המעצמה האדירה בעולם. מישהו זוכר היום מי היה קברניטה? מה שם אביו? כמה זמן נמשך המסע בים ומה המזון שכילכל אותם? אף אחד. אבל אם תשאל כל ילד יהודי מי היה הקברניט של יציאת מצרים ומי היה אביו, כמה זמן נמשך מסעם ומה הם אכלו בדרך, תקבל תשובות מלאות. סיפור יציאת מצרים ספוג בנשמתו של כל יהודי."

דאלאס השפיל עיניו ופלט: "הבנתי."

יציאת מצרים הפכה מאז שנת 2448 לבריאת העולם על פי המסורת היהודית, כלומר לפני 3,337 שנה, לסמל של שיחרור לאומי. היא שימשה מקור השראה ל-102 מייסדי ארה"ב, חלוצי ספינת 'מייפלאואר', שדימו את חציית האוקיאנוס בדרך לעולם החדש לקריעת ים סוף, ואת בואם לאמריקה כסוג של הגעת עם ישראל המשוחרר מעול מצרים לארץ כנען.

כך גם העבדים האפריקנים שהוגלו לעבדות בארה"ב, ביטאו את תקוותם לחירות במילותיו של משה רבינו 'שלח את עמי' – Let my people go. מנהיג השחורים בארה"ב במאה ה-20 מרטין לותר קינג, הפך את סיפור יציאת מצרים סמל למאוויי השחורים בארה"ב. גם המאבק לשיחרור יהודי בריה"מ הציב את יציאת מצרים כחזון מודרני ליהודי האימפריה הסובייטית. 

לפני 177 שנה, בשנת 1848, התקוממו עמים רבים שכרעו תחת עול הכיבוש של אימפריות אדירות שהשתלטו עליהם בימי הביניים. עמים רבים זכו אז בשיחרור לאומי. אותה שנה כונתה בפי ההיסטוריונים שנת 'אביב העמים' – שנת התנערותם של עמים רבים מעול השיעבוד ויציאתם לעצמאות לאומית.

אולם שנת אביב העמים המשמעותית בתולדות העולם, התרחשה בצל האירוע הקוסמי הענק של יציאת מצרים. הראי"ה קוק פסק בראשית שנות התנערותו של עם ישראל מעפר הגלות והתכנסותו בארץ, כי "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של העולם כולו." רוצה לומר: יציאת מצרים לא היתה רק אירוע פנים-ישראלי, אלא ערך אוניברסלי של שיחרור כל עבדי העולם מכבלי העריצות. עד אז נתפס רעיון שיחרור עמים משועבדים בלתי ישים לחלוטין, בוודאי מול אימפריות אדירות כמצרים העתיקה. עם ישראל הנחיל את תורת העצמאות הלאומית לעמים רבים.

במוקד הסיפור המופלא של יציאת מצרים – אביב העמים הראשון בהיסטוריה – שנקרא השבת, מצוי פסוק קטן אחד המבטא במעט מילותיו את התמצית הליבתית של תפיסת העולם של הציונות בכלל והדתית בפרט: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ."

ורש"י על המקום מבאר את המסר האלוקי לדורות: "למדנו שהיה משה עומד ומתפלל; אמר לו הקב"ה, לא עת עתה להאריך בתפילה שישראל נתונין בצרה." ללמדך, שהים לא נבקע בגלל תפילות אלא בגלל מעשים. לא תפילות מבקש הקב"ה מישראל אלא מעשים שיש בהם מסירות נפש. רק לאחר שנכנסו בני ישראל לים הגועש, הפך הים ליבשה.

ולמי שלא הבין: בורא עולם עוזר רק למי שעוזר לעצמו!!! נקודה.

וזו אינה 'תיירה' של יושבי קרנות. אפילו לא של משה רבנו (שגם היא, לימוד צריכה). זו תורתו של בורא עולם בכבודו עצמו: כשהחרב מרחפת מעל לראשך, אל תעמוד בתפילה! תגיב במעשים. כחיילי דוד המלך. כמו החשמונאים.

הציונות הדתית פירשה את המסר האלוקי כקריאה ל'איתערותא דלתתא', כהנחייה לכך שאין לחכות לגאולה בחיבוק ידיים. שיש להביאה במעשים של ממש 'מלמטה'. בניגוד גמור לתפיסה הגלותית המתרפסת והנרמסת של המחנה החרדי, הדוגלת בהושטת הלחי השנייה, בחסות דרשות שמעולם לא נתפסו כהנחייה הלכתית מחייבת ('שלוש השבועות').

הדבר התחדד בבהירות רבה כשעם ישראל נלחם כמעט שנה וחצי בשבע חזיתות על עצם קיומו. הציונות הדתית הזדרזה להתגייס מתוך מסירות נפש עילאית להצלה מן הסכנה, ברוח "מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (וגם שילמה מחירים כבדים); ואילו אחינו החרדים, הזדרזו לנקוט בשיטה שרש"י שולל מכל וכל: "היה משה עומד ומתפלל."

כמעט אלפיים שנה נקטנו כולנו, עם ישראל, בתפיסה הגלותית של 'עומד ומתפלל'. אבל המציאות הריאלית תמיד הגיבה בפרעות ופורענויות, בפוגרומים ובאינקוויזיציות, בגירושים ובשחיטות – ואפילו בשואה אכזרית שהכחידה 6 מיליון הי"ד מבני עמנו. 

אבל לפני 127 שנה, בקונגרס הציוני בבאזל, שינה עם ישראל את התנהלותו. פרט לחרדים שפרשו מן המהלך הציוני בתירוץ של 'חדש אסור מן התורה,' הבין העם את משמעותה העמוקה של ההנחייה האלוקית: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ." המסע הזה הגיע לאחד משיאיו בהקמת מדינת ישראל, שאליה ייחלה האומה לדורותיה. אבל החרדים עדיין העדיפו להישאר מחוץ למסע: לא שותפות גורל, לא ברית ייעוד, לא סולידריות יהודית. המדינה נתפסה מקסימום כסוג של פריץ עויין שמצווה לסחוט אותו כמה שיותר, כדי 'להציל מפי הארי ומפי הדב.'

מלחמת 'חרבות ברזל' חרצה סופית את ההבדלים בין המחנות. אלה רצים ואלה רצים. אלה רצים למסור את הנפש להצלת עם ישראל, ואלה רצים להשתמט מכל חובה קיומית למען המדינה, שמבחינתם ממלאת רק תפקיד של כספומט.

וּכְדַי בִּזָּיוֹן וָקָצֶף.

מנחם רהט

* * *

אהוד בן עזר

המושבה שלי

בהוצאת 'אסטרולוג' 2000

פרק שני

כאשר התכופפה אחותו הבלנית יוכבד,

די תרכל'ה שיקסע

יוכבד גולדשטיק בעלת הפנים המונגוליות, די תרכל'ה שיקסע, אחותו של יוסקה, עבדה כבלנית של הנשים בבית-המרחץ.

יוסקה היה עושה עצמו כבא לבקר אותה ובינתיים מציץ מן החרכים בנשים המתרחצות, ובאלה הבאות לטבול במקווה, הזבובים מזמזמים מעליו והוא מתיז על הקרשים.

כאשר נתגלה הדבר והנשים הקימו קול צעקה שנשמע ברחוב, באה במרוצה אימו באשה-קריינדל גולדשטיק, אום-א-שוואריב, ולא חסכה ממנו חרפות וגידופים:

 "וואס זעסט דו דא, יוסל'ה – אשווארצען ט, אווייסען ט!" – כלומר, מה כבר יש לראות שם, יוסל'ה? – ערווה שחורה, ערווה בהירה? – כל הערוות הן אותו הדבר!

הבניין הנמוך של בית-המרחץ, המעלה עשן והבל, ניצב במרכז המושבה ליד היקב, ליד הנפחיות שבהן פירזלו פרסות לסוסים, ליד תחנת העגלונים, שבה חנתה לעיתים גם עגלת הזבל של גולדשטיק עם החבית במרכזה, זו ה"טומברה" שעימה היה מגיע פעם בשבוע כדי לרוקן את פחי הצואה מצריפוני המחראות שבירכתי החצרות של האיכרים ולהוביל את האוצר לבורות התסיסה בפרדסים כדי שישמש לדישון העצים. על צוואר הסוס התנוססה מחרוזת הפעמונים שקיבל מהגמל הערבי שאותו הציל ממוות מחריא.

רתומים ליצולי העגלות היו הסוסים עומדים ומזוררים לתוך שקי התבן הקשורים לראשיהם ומחרבנים גבעות של צואה. על הצואה טיפסו זבובים ירוקים שזימזמו בכנפיהם השקופות. העגלונים התעלמו מהם ונהגו לשבת בצד, על הגדר, השוטים הגבוהים בידיהם והם מעשנים ומחכים לעבודת הסעה.

יום אחד התכופפה די תרכל'ה שיקסע לשפוך את המים החמים מהחוץ פנימה ונפער הקוס שלה, כי היא לא ידעה מה זה תחתונים.

הפועל ערבי, שעבד בקרפיף בביקוע בולי-עצים ובהסקתם, ראה את בית-שפתותיה, ניצל את ההזדמנות ותקע לה מאחור, ולא כפיס-עץ, עובדה, היא נכנסה להריון. הדבר נודע במושבה רק כאשר החלה מסתובבת וכרסה בין שיניה וטוענת בבכי שהרתה מן המים המזורעים שבהם טבלו הגברים.

יוסקה דפק לה את הבטן במכות עד שהפילה ומאז נהג להכות אותה מדי פעם ולצעוק עליה: "יא בהמה! יא מג'נונה! [משוגעת!] יא מטומטמת שכמוכי! יא תרכל'ה שיקסה, אפילו תחתונים אין לך!" – ולפעמים גם לבכות איתה ולרחם עליה: "אף אחד לא יתחתן איתך! יא מסכינה! [מסכנה!] אללה יחרב ביתכ!"

כשהערבים אומרים "מסכין!" הם מוסיפים: "אללה יחרב ביתו!"

כאשר אתה מסכן, גם אלוהים מתאכזר אליך.

אילו בחור מהמושבה היה מעבר את יוכבד היו מנחם-מוניש ויוסקה רודפים אחריו מהגורן עד היקב ומבית הוועד עד לבית-המרחץ כדי להכריח אותו לעמוד לחופה איתה, ואם לא – היו חובטים בו ומקללים אותו ומגרשים אותו ככלב שוטה – עד שהיה אורז בחופזה איזה תרכוס ונמלט לפורט-סעיד ומשם מפליג לאוסטרליה.

אבל בגלל הבושה, שערבי עשה לה והיא לא התנגדה, הבהמה, הכחישו השניים כליל את התעברותה ולא נגעו לרעה במסיק שכמעט היה להם לגיס ולחתן. הלה המשיך לחטוב בגרזנו ולבקע בולי-עצים וגזעים וענפים וזרדים בקרפיף ולהסיק את התנור של בית-המרחץ.

שנים לאחר-מכן תיאר אותה הסופר אלימלך שפירא בספרו הראשון "הבלנית נכוותה", שיצא לאור בהוצאת שטיבל ביפו.

דודי אלכס, שבספרייתו שרד עותק יחיד של הספר, בהקדשת המחבר (רבים מכותבי הספרים בתולדות היישוב הודו לו ב"אחרית דבר" על סיפורים ששמעו מפיו), סיפר שמצא בספר רמז לכך שאולי את הזרג קיבלה אביגיל (כך שמה בספר) מאחיה הגס והפרא אבשלום, כאשר לקח אותה לטייל ביער שבמערב המושבה. הוא איים שאם לא תיעתר לו – יקשור אותה לעץ, ובלילה יבוא הנמר ויטרוף אותה.

בימים ההם היו יוצאים מהמושבה ליער לכרות עצים להסקה או להכנת יתדות לגלגלי העגלות, לנבוטים ולשימושים אחרים. השרון היה מכוסה יערות אלונים, ששרידיהם נמצאים כיום עץ פה ועץ שם ובגבעה ליד פרדס-חנה. שמו של האזור בפי היוונים היה דרימוס, שפירושו יער אלונים, ואומרים שנגזר ממילה חורית קדומה, שרנה, שפירושה יער. מרחבי השרון, מיפו בואכה טול-כרם, היו מכוסים יערות גדולים ועבותים, משכן לשודדים ולחיות טרף.

מלוויו של נפוליון, במסעו לכיבוש עכו, מספרים כי בדרך מעזה לצפון שפלת החוף עברו יער אחד גדול שהשתרע על עשרות קילומטרים, וצדו בו ארנבות למכביר ובישלו אותן. המצביא המהולל אהב בשר ציד ואהב למשש את הפלחיות היפות שהיו ממלצרות באוהלו ואשר שער ערוותן היה רך כפרוות החיות המומתות.

האיכרים שלנו לא עסקו בציד כי במושבה לא אכלו בשר שאינו כשר. בכלל אכלו מעט בשר, בעיקר בשבתות ובחגים או כאשר הבהמה היתה חולה ולא היתה ברירה אלא לשחוט אותה.

בראשית המאה עדיין התנוססו יערות עתיקים על גבעות השפלה והשרון, בעיקר באדמות החול האדום שאותן הערבים לא עיבדו. אחת הסיבות להשמדת היער היא שבעלת-הבית היהודיה היתה זקוקה לגזרי עצים ולפחמים כדי להסיק את התנורים והכיריים לבישול, כמו באירופה; כך גם הסיקו בבית-המרחץ, אחרת האיכרות לא היו יכולות לטבול ולהיטהר, ואילו האישה הערביה נהגה לקושש בעצמה עצי הסקה מדי יום, ועל פי רוב הסתפקה בקוצים, בברקנים ובגללים מיובשים.

את פחמי-עץ הכינו בהרי אפריים ובאום-אל-פחם ודיר-בלוט, וחטבו גם ביער שבמערב המושבה. היו עוקרים אפילו את שורשי העץ להפחמה, שהיא תורה לעצמה. פחמי השורש בערו זמן ממושך יותר.

שנתיים לפני המלחמה העולמית הופיע בארץ הפרימוס השבדי, שעבור הפעלתו היה דרוש נפט ולא פחם-עץ. מכשיר בעל מכל כרסתני עשוי פליז צהוב נוצץ ובו משאבת דחיסה ידנית, ומעליו ראש בעירה שחור מברזל. לאחר שיצקו ספירט לתעלה שתחת הראש והציתו בה אש, התלבן הראש, וכאשר דחסו כלפי מעלה במשאבה את הנפט דרך נקב צר, הפך בחום הרב לגז שבער מיד וברעש גדול. לא פעם התפוצצו הפרימוסים וגרמו לאסונות רבים.

הבאת הפרימוס עצרה במקצת את השמדת היערות העתיקים, אבל לאחר שפרצה המלחמה העביד הצבא התורכי בפרך פועלי-כפייה יהודים וערבים כדי לחטוב את שרידי היערות ולהסיק בהם את קטריו. לא היה מקור אנרגיה אחר. מסילות-הברזל היו עורקי החזית. כך הבריטים, בהתקדמם צפונה, גוללו עימם את פסי המסילה ממצרים לעזה.

שיח' ערבי מיפו, שעימו היה דודי מיודד, סיפר לו: "סבא, כשהיה צעיר, היה הולך לרגלי עסקיו מיפו לעיירה טול-כרם, וחזרה, דרך יערות השרון. כאשר חצה רכוב על חמורו את מעבה היער, לא היה יכול לשבת עליו זקוף. בגלל שפע הענפים העבותים היה אנוס לגחון על גב החמור.

 "אחרי שנים רבות נתעוור סבא בשתי עיניו וישב בבית בניו בטול-כרם. פעם, בהיותו בן מאה שנה בקירוב, ביקש את בניו להובילו ליפו, לדרוש בשלום קרוביו הרבים ולנשום עוד פעם אחת בחייו את אוויר הים המלוח ואת פריחת הפרדסים ולשמוע את נגינת הגראמופון.

 "הרכיבו אותו על חמור ואני, שהייתי אז נער, צוויתי ללוותו בדרך. כאשר באנו אל מרחבי השרון, היה סבא גוחן ומכופף עצמו על גב החמור.

 "שאלתי אותו: 'סבא, מדוע תגחן ולא תשב זקוף?'

 "אמר לי: 'נכדי היקר, זכור אזכור עוד מנעוריי את הסביבה הזאת והיא כולה מיוערת עצים עבותים. ותמיד כאשר עברתי פה רכוב על חמורי, הייתי כפוף עליו. גם עכשיו ירא אני פן אפגע בענפים הסבוכים והכבדים!'

 "אמרתי לו: 'הו, סבא! אינך אלא טועה. חלפו הזמנים, אין יערות על פני השרון, רכב זקוף ואל תירא!'

 "אבל סבא רק נצמד יותר אל החמור, ושמעתיו בוכה על חורבן היערות ואומר: 'היער כמוהו כאישה הגונה. אם תגלחנו – ומצאת זונה!' – וכך רכב סבא כפוף, כפוף, עד שהריח את הירקון ונזדקף."

בערבית המשפט על היער יוצא יותר עסיסי. דודי אהב לדבר ערבית מעורבת באידיש ולתבל שיחתו בפתגמים, זו השפה המיוחדת למושבות, ובה הרבה מילים צרפתיות, בייחוד בחקלאות. הוא היה חובב גדול של חקלאות וערוות. אולי אלה הן שני הצדדים של אותה מג'ידיה, אם כי בתורכית שני הצדדים הם לפעמים אותו צד, ודווקא לא קוס ולא דג. לפעמים אני אומר לעצמי שרוב קהל הקוראים שמסוגל להבין את הכרוניקה האיכרית שלי, כבר מת. אבל אילו היה חי היה מתפוצץ, חלקו מצחוק וחלקו מכעס.

סיפור הריונה של יוכבד, התרכל'ה שיקסע, שכבר נשכח, ומעשיות ורמזים מחייהם של האחים סנדרל ויינע-מייער ושל אחותם באשה-קריינדל, שהוזמנה לדנג את שפמו של הגנרל אחמד ג'מאל-פאשא, המושל הצבאי של סוריה וארץ-ישראל, וכניראה ממנו נולדה יוכבד – שבו והפכו לשיחת היום במושבה – לאחר ש"הבלנית נכוותה" יצא לאור והיה אפשר לקנותו וגם לשאול אותו בספריה העירונית ששכנה בקומה התחתונה של בית ועד המושבה ובספריה "הכל לנוער" ובספריה של הייקים, "המשכיל".

"הסיבה שיוסקה דער-תרכ והתרכל'ה שיקסע יצאו מוזרים היא אחת מן השתיים," נהג דודי אלכס לומר, "שהעיבור היה מאת ג'מאל-פשה בכבודו ובעצמו... או מכך שההורים באשה-קריינדל ומנחם-מוניש בני-דודים!"

היינו עוברים על פני בית-המרחץ, שבו המשיכה יוכבד לעבוד כבלנית, וצועקים לעברה:

 "היידה יוכבד! קוסה יוכבד! עם העראבער, בטיזי שוכבת!"

ואפילו חיברנו מנגינה למילים והיא שמורה עד היום בארכיונו של אליהו הכהן יחד עם השיר שכתב נפתלי הרץ אימבר לכבוד המושבה.

לא חלפו ימים רבים ויוסקה המרסק ואביו, יחד עם הדוד יינע-טאך, יצאו לכל הספריות וחנויות הספרים, גם בתל-אביב, החרימו בכוח את העותקים, ומבלי לקרוא אפילו מילה אחת הטבילו הטבל היטב את "הבלנית נכוותה" בחבית הזבל שעל עגלתם ורוקנו את תוכנה בערימה ליד שער חצרו של אלימלך שפירא.

סרחון הספרים התפשט בכל הסביבה.

לאחר שהתעקש שפירא להפיץ עותקים נוספים לבקשת הגברת ברכה פלאי, בעלת חנות "מסדה" ברחוב הרצל פינת אחד-העם בתל-אביב (היא סיפרה לי זאת כאשר ערכתי את ספר זכרונותיה "חיים של ברכה") – איים עליו יוסקה-דרעק שישבור את עצמותיו וישרוף את העותקים שנישארו.

כתוצאה מכך עבר הסופר העברי הראשון של מושבתנו להתגורר על גדת הירקון, בחברת תנים מייללים ושושנות-מים צהובות.

האיום בשריפת הספרים, שייתכן כי גם התממש, היה אולי ניצוץ ראשון של יראת-שמיים בנפשו העמומה ובדרכו של יוסקה-דרעק אל הדת.

הלא כך שרפו הקנאים החרדים בחוצות ירושלים את הספר "בית יוסף חדש" של העי"ש, ר' עקיבא יוסף שלזינגר, והטילו עליו שמתא, חרם. כל חטאו של הרב היה בכך שמתח ביקורת על ה"כולל" שלו ודרש שבמקום שאברכי הישיבות, צעירי ירושלים, יחיו כפאראזיטים על חשבון ה"חלוקה" – יכשירו אותם לעבודה חקלאית ופרודוקטיבית.

בביקורת האחת והיחידה שהתפרסמה על "הבלנית נכוותה", בטרם נעלמו כל עותקיו של הרומאן, ציטט ממנו הסופר יוסף חנני וכתב: "התיאורים כיצד חובטת אביגיל באגודה של ענפים ירוקים דקים על אחוריהן השופעים של איכרות המושבה עד שהררי הבשר שלהן מאדימים ומהבילים והשדיים נשפכים על בטניהן הלבנות כמפלים של שומן והן מפטפטות באידיש והחדר מלא אדים – הם מן היפים שנכתבו בספרות העברית על אודות עבודתן של הבלניות במושבות הראשונות. יש בתיאורים אלה מחאה מעמדית וסוציאלית וגם זעקה טרום-פמיניסטית ההולכת בנתיב הייסורים של האישה בעלייה הראשונה."

ועוד אמר כי מורגשת בספר: "השפעה חזקה מצד הריאליזם הפסימי של חיים ברנר," שאותו אכן העריץ אלימלך שפירא שלנו מן הימים שהסופר הגדול היה סועד במיטבח הפועלים במושבה ושר עם הפועלים: "הבו לנו משקה, מיט א-ביסל קצ'קע..." ומתגורר בהוטל הפועלים הדל והזול, מלון רבינוביץ, ברחוב פינסקר, וכורע גם הוא עם הפועלים במחראת הצריף שבחצר, שנותרה עד היום נטושה, רק היא מכל בתיו הראשונים של הרחוב שנתפרסם בריב ההיסטורי על מקור שמו – אם לזכר המנהיג הציוני הידוע או מפני שגרו בו רבים מיוצאי העיר פינסק וסביבותיה.

ספריו של דודי אלכס, והארכיון שלו, נתרמו לאחר מותו למוזיאון "יד לראשונים", שם כירסמו אותם עכברושי המושבה באין-מפריע. כאשר עלה הצורך לפנות את החדר עבור מיפקדת הרובע של "המישמר האזרחי", נזרקו השיירים למיזבלה העירונית, על אדמת הביצה, על שרידי הפרדסים, סמוך לירקון שחרב והפך לתעלת בוצה רעילה.

כך נעלם מהעולם ומהספרות העברית העותק האחרון של "הבלנית שנכוותה". כל מה שאני זוכר מתוכנו בא מסיפוריו של דודי, שמעודו לא הסכים להשאיל לי אותו לקריאה-ממש, ומן הציטוטים ברשימתו של חנני.

לימים הספיקו הציטוטים הללו לחוקרת ספרות צעירה, שבינתיים נישאה וילדה בן לבת-זוגה, להוכיח בדוקטוראט שכתבה קיום יחסים לסביים בין הבלניות לאיכרות בתקופת העלייה הראשונה, ולקבוע שהבלניות היו חשובות ממרבית הסופרים שפעלו באותה תקופה, למעט הסופרת פוחצ'בסקי מהמושבה החדשה, שכחתי את שמה, שנוסדה אחרי המושבה שלנו.

לאחר ששלחה אליי החוקרת את מחקרה, וביקשה שאחווה דעתי עליו כמומחה להיסטוריה של המושבות הראשונות, "האחרון שנותר בחיים מאותה תקופה," כך כתבה לי – עניתי כי למיטב זיכרוני החבטות של הבלניות ביטאו יחסים סאדו-מזוכיסטיים במובן הפוסט-פמיניסטי.

רציתי להרשים אותה, אולי תבוא אליי לקבל ממני מקורות ובאותה הזדמנות גם תיאות למצוץ לי.

על כך טרם קיבלתי ממנה תשובה.

יוכבד גולדשטיק תלתה את עצמה בבית-המרחץ באחד מלילות שישי.

איש לא חיפש אחריה כי חשבו שהיא ישנה ברפת. רק ביום ראשון בבוקר, בבואו לעבודה, מצא אותה הפועל הערבי שבשעתו בעל אותה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

מה דעתכם? אף הוצאת ספרים "חשובה" כמו למשל "הספרייה לעם" של "עם עובד" – לא הסכימה לפרסם לפני 25 שנים את הרומאן הזה.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות-שוליים [179]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

דובר נאמן

מה רוצים מח"כ איימן עודה, שהכריז: אני "שמח" על שחרור חלק מהחטופים, ואני שמח על שחרור מאות מחבלים. עודה הוא דובר נאמן של אלה ששלחו אותו לכנסת. הוא מבטא נאמן את דעות שולחיו, נכון יותר: את רגשות שולחיו, נכון יותר:  את שנאת שולחיו למדינת ישראל, שבה הם אזרחים, מבלי שיכירו בה.

עודה איימן – שליח נאמן.

עלבון לחיות

השר סמוטריץ' התבטא לגבי ההמונים העזתים, שניסו לעכב את החזרת החטופים: "חיות-טרף צמאות דם ומלאות שנאה תהומית לישראל." אני חושב שיש בזה עלבון לחיות-הטרף. העזתים ואחיהם הפלסטינים הם מפלצות בצורת אדם.

גיוס לחמאס

החמאס החל לגייס מחבלים חדשים, שיילחמו נגד מדינת ישראל. מוצע להם בזה לגייס גם את תלמידי הישיבות... אולי אלה יקבלו היתר מרבניהם ומנהיגיהם.

מי אתה?

אם אתה מאמין עדיין באפשרות של שלום עם הערבים הפלסטינים  – אתה תמים.

אם אתה דוגל בשתי מדינות לשני עמים – אתה שמאלן הזוי.

אם אתה רוצה מדינה אחת לשני עמים – אתה ימני-משיחי, או ערבי-פלסטיני.

אם אתה מאמין שיבוא שלום עלינו משמיים – אתה סתם טיפש.

כחול על שפת הים

אלוהים הבטיח כידוע לאברהם אבינו, אבי האומה: הרבה ארבֶּה את זרעך ככוכבי השמיים לרוב וכחול על שפת הים [בראשית כ"ב י"ז]. בינתיים, ב-4000 השנים מאז ועד עתה, אלוהים לא מימש עדיין את הבטחתו זו לאברהם אבינו ולעם ישראל.

מי שזכו לברכתו הם הסינים, שהם עכו"ם אוכלי שרצים; וכן גם ההודים, וגם הנוצרים והמוסלמים.

עם ישראל מונה לא יותר מ-16-18 מיליון איש, כמו אוכלוסייה של עיר בינונית בסין או בהודו.

אין חיוך

"חַיֵיךְ, אדוני, חייך למצלמה," מבקש ממני הצלם של הטלוויזיה. אך לי אין חיוך על הפנים. איך אפשר לחייך בימים אלה? פרט לחיוך-נחמה אחד קטן, עם החזרת החטופים [חלק מהם].

יהודה גור-אריה

* * *

נעמן כהן

התגשם חלומו של בן גוריון – רמטכ"ל תימני

בתגובה להזמנתו לכינוס הנוער התימני על ידי ישראל ישעיהו-שרעבי, יושב ראש הכנסת השביעית והשמינית ושר הדואר בממשלת ישראל ה-13 וה-14, אליו לא יכול היה להגיע, כתב לו בן גוריון במכתב מ-21 ספטמבר 1954: "...ואני-עודני מצפה לנשיא ישראל או לרמטכ"ל מאחינו התימנים. מתי נזכה לכך?"

במכתב נוסף מ-28 אפריל 1972, כשברך את ישראל ישעיהו-שרעבי עם היבחרו ליושב ראש הכנסת, כתב לו: "...הרבה שנים קיוויתי לרמטכ"ל תימני-ולצערי הרב עוד לא זכיתי לראותו עד היום. אולם אם מסרו את הנהלת הכנסת ליהודי תימני – אני מאמין גם שבקרוב נזכה לראות גם רמטכ"ל תימני."

ב-1965 ראיינה סילבי חיה שניידר-קשת את ישראל ישעיהו-שרעבי למדורהּ "חץ מקשת". "אם תתמנה פעם שר, ההיית רואה את עצמך כנציג התימנים בממשלה?" שאלה אותו. "כשנגיע לגשר – נעבור אותו. זה אצלי לא תופס מקום בחלומותיי. בכלל לא צריך להקים ממשלה לפי עדות, אלא לפי אישים. זוהי תפיסה לא נכונה," אמר. קשת הקשתה: "כלום לא תרם בן גוריון לתפיסה זו"? שאלה. על כך השיב: "הוא רצה לדרבן, אבל היו תוצאות לא טובות. אדגים במקרים מן הצבא. סיפרו לי בחורים יוצאי תימן, שכאשר קיבלו העלאה בדרגה אמרו להם: 'כן, קיבלת מפני שבן גוריון רוצה רמטכ"ל תימני.'"

(עופר אדרת, "'אני-עודני מצפה לנשיא או לרמטכ"ל מאחינו התימנים. מתי נזכה לכך?' תהה בן גוריון. אולי הפעם?" "אל-ארצ'", 28.1.25).

https://www.haaretz.co.il/blogs/fromthearchives/2025-01-28/ty-article/00000194-a65d-d360-a1bc-f7df06890000

והנה לראשונה התגשם חלומו של דוד יוסף גרין-בן גוריון. בעצם למען האמת, כמו כל חלומותיו הוא התגשם רק בחצי.

ברכות לרמטכ"ל החדש איל זמיר. סבו של זמיר מצד האבא אהרון (לא פורסם שם משפחתו המקורי) עלה לארץ ישראל מתימן בשנות ה-20 של המאה ה-20, שירת כלוחם באצ"ל ונפצע פעמיים. אימו של זמיר נולדה בישראל והתגוררה בירושלים, והיא בת למשפחת עבאדי, שהגיעו מהעיר חלב.

נאחל לו לאיל זמיר שהגשים את חצי חלומו של בן גוריון, שיגשים את חלומותינו וינהיג את הצבא בדרך נכונה, יתקן את מחדלי העבר, ויביא לניצחון על אויבינו. אמן.

בין יהודים להינדים – ברית חדשה

בחורף 2014 ביקרתי בהודו, ובין השאר ביקרתי ב-ק"ק פושקאר, ונוכחתי שם בדמיון שיש בין הדת ההינדית ליהדות. הנה מה שכתבת אז:

פושקאר הינו כפר, או נכון יותר עיירה נחמדה ולא גדולה, הקדושה להינדים במדינת ראג'סטאן, המהווה אחד ממקומות העלייה לרגל המרכזיים והעתיקים בהודו. פושקר נודעת כאחד ממקומות הפולחן היחידים, אם לא היחיד, לאל ברהמה. העיירה בנויה סביב אגם קטן וקדוש שניתן להקיף אותו בנקל. האגם הקדוש בפושקאר מכונה לעתים בתואר טירטה-ראג', (מילולית: 'מלך המקומות הקדושים'). על פי האמונה האגם נוצר במקום שבו שמט בראהמה פרח לוטוס מידו. מכאן, שמה של פושקר – שפירושה המילולי 'לוטוס כחול'. טבילה באגם, באחת הגהאטות (מקומות טבילה, המדרגות המובילות אל האגם), מרפאת הן מחלות גופניות והן ממחלות נפשיות ואף יכולה לגאול אדם מאינספור הגלגולים ממעגל חיים אחד לשני.

בפושקר נמצא המקדש הידוע ביותר לאל ברהמה (האל היוצר). פעם בשנה, במהלך לילות הירח המלא של חודש הקאריטה (מקביל בערך לחודש נובמבר), נערכת בפושקר מלה (mela), פסטיבל ויריד, של גמלים. בפסטיבל לוקחים חלק כ-50 אלף גמלים ולמעלה מרבע מיליון אנשים. שיאה של החגיגה ביום הרביעי בליל הירח המלא, שבו עולי הרגל מבקרים במקדש ברהמה וטובלים באגם הקדוש. חשיבות המקום במקדש ברהמה. ההינדים עולים לרגל לכאן לפחות פעם בחיים.

ק"ק פושקאר הינה עיירה צמחונית טבעונית. אסור להכניס לתחומה בשר, או דברי חלב. ממש הגשמת חלומו של יורופסקי. בערב שבת ניסה מישהו לעשות קידוש על היין ומייד התערבו המלצרים ואמרו שהיין אסור. אני שואל למה? הרי יין מענבים? הם עונים: "ענבים מותר, יין אסור!" מסתבר שגם להינדים יש הלכות "שולחן ערוך". מעניין אגב אם נעשה פעם מחקר משווה, ותושבי העיירה התגלו גם כבריאים יותר.

העיירה כולה מלאה בפרות, חזירים, וקופים, שמסתובבים בכל מקום בחופשיות רבה.

בכל העיר כתובות בעברית. שמות חנויות, עסקים, ותפריטים במסעדות. דומה שהעברית הינה שפה שלישית אחרי ההינדו והאנגלית. מדוע הישראלים אינם נראים ברחובות? הם "מרחפים" בבתים הוסבר לנו.

ליד אחד הגהטות, השער לאגם, תופס אותי אחד, נותן לי פרח ואומר שאשליך אותו באגם והוא יסמן לי סימן בצבע על המצח. למרות שביקשתי חזור ובקש שיניח לי ויעזוב אותי במנוחה הוא לא עזב אותי, עד שצעקתי לו באידיש: "די, האק נישט קיין צ'ייניק" (אל תקשקש בקומקום!) למרבה הפלא רק אז הוא הניח לי.

ברהמה

ברהמה הוא האל היוצר של היקום לפי האמונה ההינדית. הוא מקור כל הדברים, נצחי, אינסופי ומצוי בכול. הוא אחד משלושת האלים הראשיים בפנתיאון האלים ההינדי. האלים האחרים הם וישנו (המשמר) ושיווה (המחריב). שלושת האלים הראשיים מסמלים היבטים שונים של אותה יישות: האל ברהמה מסמל את היוצר או המארגן (אין ממש בריאה באמונה ההינדית, הבריאה, כלומר יצירת יש מאין, קיימת רק בתפיסה היהודית. גם במיתוס היווני אין בריאה, ולפי אריסטו העולם "קדמון" כלומר, לא נברא, וזה גם מה שהביא את הרמב"ם שהלך לפי אריסטו לא להוסיף את הבריאה כיסוד ביהדות בין י"ג העיקרים שניסח).

עובדי ברהמה הם מעטים ביותר, ומקדשים לברהמה נדירים ביותר. הידוע שבהם נמצא בפושקאר. יש המסבירים את העובדה שאין רבים העובדים את ברהמה, משום שתפקידו הסתיים ביצירת היקום, הוא לא חזר והופיע בגלגולים נוספים, ולכן אינו נתפס כבעל השפעה רבה על המתרחש בחיי המאמינים כיום.

ביצירות אמנות ברהמה מוצג יושב על פרח לוטוס, בעל ארבעה ראשים המופנים לארבע רוחות השמים וארבע ידיים – כסמל לארבע הוודות (כתבי הקודש ההינדים), בת זוגו היא סרסווטי – אלת ההשכלה, היצירה, האמנות והמוזיקה. בציורים רבים ברהמה יושב במרכבה הנישאת על ידי שבעה ברבורים המיצגים את שבע היבשות, ולעתים רוכב על ברבור אחד – האנזא.

על פי האמונה ההינדית, היקום נוצר מצליל האום של הברהמן והעולם נוצר אחרי התייחדות של בראהמה עם אשתו סרסווטי.

קשרים לאמונה היהודית. יש הסבורים שישנו קשר היסטורי-רעיוני בין המיתולוגיה ההינדית לבין סיפורי הקודש היהודיים. על פי אמונה זו, קיים דמיון רעיוני (ואף מצלולי) בין דמויות ברהמה וסרסווטי לבין הדמויות של אברהם אבינו ואשתו שרה אימנו. יש הקושרים זאת גם לפסוק: וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם (בראשית כ"ה ו').

פולחן האל ברהמה

אנחנו חולצים נעליים ומשאירים תיקים וחפצים (למרבה הצער גם מצלמות), ומטפסים במדרגות אל מקדש ברהמה. לפני העלייה לרגל למקדש, ההינדים קונים בדוכנים מיוחדים מנחה לאל. המנחה היא שקית ובתוכה גרעינים ופרחים.

הכהן הגדול צנום ורזה, חסר מקצת משיניו, מקבל את עולי הרגל למקדש בתפילה, נוטל את מהם את המנחה, לוקח לעצמו חלק מהגרעינים והפרחים, ואת השאר משיב למאמין כשהוא מברך אותו.

כמה יפה ושקט. אני מהרהר בהבדל בין הפולחן ההינדי ליהודי. אבותיי הכוהנים בבית המקדש עשו את אותה עבודה, אבל נאלצו לשחוט חיות שחלק לקחו לעצמם, וחלק חילקו. גרעינים ופרחים הרבה יותר משובב נפש.

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00915.php

והנה כפי שחשבתי אז, מסתבר שהיום יש גם הינדים הרואים את הקירבה ליהדות.

"יש לנו אויבים משותפים": הוגה הדעות הודי שבטוח – שברית בין הינדים ליהודים היא צו השעה

רג'יב מלהוטרה, בן 74, נולד בניו דלהי ומתגורר בניו ג'רזי, ארה"ב. ייסד ב-1994 את קרן אינפיניטי, המתמקדת בחקר תרבויות הודיות. נחשב להוגה דעות מוביל, וכן חיבר מספר רבי מכר. בעברו ייסד וניהל מספר חברות IT שפעלו ביותר מ-20 מדינות.

ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי עוקב אחריו באדיקות, ואמר שהוא "ראוי להערכה על האדרת המורשת שלנו וטיהור הפרשנויות השגויות לגביה."

בראיון לגלובס הוא מתאר כיצד האנטישמיות בארה"ב ("הדומה הינדופוביה") יצאה מגבולות הקמפוסים ומספר מה גרם לו לעזוב את המחנה הדמוקרטי אחרי עשרות שנים, וגם: המפגשים החשאיים שקיים לפני 20 שנה עם הרב הראשי לישראל.

רג'יב מלהוטרה הוא אחד מהוגי הדעות והסופרים הבולטים בהודו ובעולם ההינדי כיום. הוא נחשב לאחד מההוגים שנותנים את התשתית האינטלקטואלית לימין ההודי, שכמובן מהווה בית לראש הממשלה נרנדרה מודי.

מלהוטרה הוא מייסד קרן אינפיניטי, ארגון ללא מטרות רווח בפרינסטון, ניו ג'רזי, המתמקד בחקר תרבויות הודיות. בנוסף, חיבר ספרים רבים שהפכו לרבי מכר בהודו ובעולם, כולל "Breaking India" ו-"Being Different", והוא מוביל קו רעיוני שמבקש להחזיר את השיח סביב ההיסטוריה והזהות ההודית למרכז הבמה, תוך קריאת תיגר על תפיסות מערביות לגבי החברה והתרבות של תת היבשת. ובקיצור, מלהוטרה מבקש מההינדים ומההודים להיות גאים במורשתם ובזהותם. והוא סבור שברית הינדית-יהודית היא צו השעה.

הנה מה שאמר בראיון עם אריאל ויטמן: "אני חי בארצות הברית כבר 55 שנה, אני רוצה שהציוויליזציה המערבית תהיה מוצלחת. אני כן מאמין שאמריקה צריכה להיות נהדרת שוב, כמו פעם," הוא אומר. "כל חיי, מלבד 10 השנים האחרונות, הייתי דמוקרט. אבל אני מאמין במריטוקרטיה (שלטון בעלי כישורים, א"ו), ואני גם תוצר של זה. ההצלחה שלי היא עדות לפתיחות בחברה המערבית."

אז מה קרה?

"אני מייחס את זה לעידן אובמה. זה ה-Woke שהתפשט והביא בסופו של דבר לעליית האנטי-מריטוקרטיה. כלומר, זה בעצם מרקסיזם: הכול בנוי על מדכא ומדוכא ואין לאינדיבידואל שום יכולת להשפיע על מצבו." "אחרי 11 בספטמבר המוסלמים היו בצרות. במשך זמן מה, אנשים בארה"ב תקפו מוסלמים בכל מקום. איך זה שהיום הם בחזית המהומות נגד יהודים ונגד הינדים? האנשים שהיו האנדרדוגים במלחמות התרבות הם עכשיו הדומיננטיים, לפחות בצד הדמוקרטי והליברלי של המפה. במידה רבה אנחנו רואים עכשיו תגובה נגדם בגל הטראמפיסטי.

"אחרי האירוע הטראגי של ג'ורג' פלויד היתה סוג של אשמה לבנה קולקטיבית והמון אשמה ליברלית. זה הרחיב את המדכא-מדוכא לתחום הגזע, והמוסלמים הצטרפו לשחורים ואמרו 'גם אנחנו מדוכאים.' והצוררים, שהצטרפו ללבנים, הם היהודים. עד אז סוגיית פלסטין היתה מתוחמת לקמפוסים האולטרה-ליברליים. לאמריקה תמיד היתה עוינות תרבותית מסוימת עם היהודים אבל היא הוכלה בתוך קמפוסים אקדמיים. הסרטן עדיין לא התפשט. אבל בעולם החדש שנוצר אחרי אירוע פלויד כולם רוצים להיות עם המדוכאים. גם אני תמכתי ב־BLM ונתתי להם הרבה כסף, לא הבנתי שהשמאל ישתלט על זה. והדבר הזה נוצל על ידי המוסלמים נגד היהודים וההינדים.

"אלה פסאודו-ליברליים, זה לא ליברליזם אמיתי. הליברליזם אמור לאפשר לך להטיל ספק בדברים, אבל הם מקדמים את תרבות הביטול. הם אנשים דוגמטיים, במובן שהמסקנה הושגה והם לא מאפשרים לשכנע אותם – כמו כת גדולה. אני מתמודד עם תרבות הביטול כבר 30 שנה, כי בתור הודי הייתי הולך לדבר על ההטיות באקדמיה. בעבר הקרן שלי נתנה מענקים של מיליוני דולרים למקומות כמו הרווארד, קולומביה, פרינסטון, אוניברסיטת קליפורניה, אוניברסיטת טקסס ועוד. מימנו את זה כדי לקיים דיון פתוח יותר, כדי שאנשים מתוך המסורת שלי יוכלו לבוא ולהסביר את נקודת המבט שלנו לאקדמאים שהיו מוטים. אבל גיליתי שהם רוצים את כל הכסף, אבל לא רוצים שיאתגרו אותם."

השפעתו של מלהוטרה ניכרת לא רק בהודו, אלא גם בקרב הקהילה ההינדית ברחבי העולם. הוא נחשב לדמות מובילה שמעצבת את הדיון על מקומה של הודו בזירה הבינלאומית ועל תפקידה של הדת ההינדית בעידן המודרני.

בשנים האחרונות ראינו מיספר רב של אנשים מרקע הינדי תופסים עמדות מפתח במערב. רישי סונאק כיהן כראש ממשלת בריטניה, טולסי גבארד הייה נציגת בית הנבחרים של ארה"ב, ויווק רמאסוואמי התמודד לנשיאות בפריימריז של הרפובליקאים (ופרש), קאש פאטל הוא ראש ה־FBI הנכנס.

"יש דבר אחד שמשותף לכל הדמויות האלה, והוא שאף אחד מהם לא נכנס לתפקיד בגלל פוליטיקת זהויות. כל אחד מהם נכנס בגלל הכישרון שלו. כולם נבחרו כיחידים, לא היתה חבורה הינדית או קבוצות פוליטיות שדחפו אותם. הקרדיט גם מגיע לטראמפ, על היותו אדם בעל אוריינטציה של מריטוקרטיה. יש לי כמה הסכמות ואי הסכמות איתו, אבל הניסיון שלי עד כה עם הצוות שלו הוא שהם פתוחים לדיון ולשמיעת התנגדות. הפתיחות שטראמפ הכניס למפלגה הרפובליקאית אפשרה להרבה הינדים להיכנס."

גאה בהודו: "זה הזמן לדה-קולוניזציה"

מלהוטרה סבור שההינדים בארה"ב צריכים ללמוד מהיהודים. "אחד ההבדלים בין הינדים ליהודים הוא שיהודים מאוד מאורגנים בארה"ב. הם מממנים באופן קולקטיבי, יש להם את הוועד היהודי-אמריקאי. כל הארגונים האלה מאוד חזקים. ההינדים לעומת זאת הם סוג של בודדים, כולם יוצאים בכוחות עצמם. הם מטפסים בסולם המריטוקרטיה די בהצלחה, אבל הם לא טוענים באופן קולקטיבי. יש בזה דברים טובים ודברים רעים: זה אומר שאתה לא צריך להיות אחראי לאף אחד אחר מלבד עצמך וללכת לעבוד קשה ולהיכנס ולטפס בסולם. אבל זה גם אומר שאנחנו לא מרוויחים אחד מהשני ביחד. ההינדים עדיין לא שם"

ואיך המצב בהודו עצמה?

"ובכן, הייתי אומר שבמובנים רבים אני מאוד גאה בהודו. לא ציפיתי שהיא תהפוך למדינה בצמיחה גבוהה ולמדינת יוזמה חופשית. אני חונכתי בתקופה שזה היה מקום מאוד סוציאליסטי, במחנה הסובייטי.

"הודו עברה ממערכת כלכלית סגורה ליוזמה חופשית. הרבה דברים מתרחשים בקצב מהיר יחד עם צמיחה גבוהה והרבה דגש טכנולוגי, דגש חינוכי. כשגדלתי, מערכות החינוך הטובות בהודו היו בבעלות מיסיונרים נוצרים, כי לפני 200 שנה הבריטים פירקו מערכת למידה הודית מאוד מוצלחת, לא ממש איפשרו ללמד את השפות המקומיות, הביאו אנגלית והכשירו דור אחר דור של הודים לשרת את האימפריה הבריטית. אז ההודים היו עובדי המדינה, הבחורים שנשאו רובים ועבדו עבור הצבא הבריטי. אז להודים יש סוג של חשיבה קולוניאלית.

"לפני הבריטים היו המוגולים, המוסלמים. בין השלטון המוסלמי לשלטון הבריטי, יש יותר מאלף שנות עבדות. ההודים לא ממש צמחו מזה," ממשיך מלהוטרה. "אבל עכשיו יש להם ביטחון שהילד שלהם הולך ללמוד, שהם יכולים להיות הבעלים של דברים, שהם מרוויחים כסף. הצלחה כלכלית שבמידה רבה מבוססת על הצלחה אינטלקטואלית, שזה גם מעצים מבחינה פסיכולוגית. אז עכשיו זה העיתוי המושלם שמישהו כמוני יגיד, היי, אנחנו צריכים לעשות דה-קולוניזציה של כל מערכת החינוך שלנו. עלינו לעשות דה-קולוניזציה של מה שכתוב עלינו, על ההיסטוריה שלנו, על ההינדופוביה שיש שם בחוץ. אנחנו צריכים ללכת מעבר לרק להצליח כלכלית. עלינו גם לתבוע את הזהות התרבותית שלנו. במילים אחרות, הודו עכשיו מתחילה לגלות מחדש את התרבות והמורשת שלה."

כשרמאסוואמי התמודד לנשיאות בפריימריז אנשים התחילו לומר שהוא עובד אלילים, שהוא לא אמריקאי, ועוד. זה כמעט נשמע כמו מה שאומרים על היהודים. והנה, הוא הולך להיות עם אילון מאסק בממשל טראמפ.

"כשהקמתי את הקרן שלי, אחד הדברים שלמדתי היה שיש כאן עליונות לבנה וקיצוניות נוצרית. כל הרעיון הוא שזו אומה נוצרית, ולא-נוצרים אינם רצויים – הם צריכים להיות סוג ב'. והטענות האלה על עבודת אלילים מזינות את זה. אבל אלה השוליים של החברה האמריקאית."

מלהוטרה אומר שהוא רואה שני מחנות שונים בקואליציה של טראמפ: "מצד אחד, יש את הטכנוקרטים, שהם מאסק ורמאסוואמי וכל החבר'ה שמתבססים על מריטוקרטיה ומחזיקים באג'נדה פרגמטית. הם לא מכוונים לדת או לגזע, הם רוצים לנצח את סין שהתחזקה בתחום הצבאי והטכנולוגי ויש חשש רציני שזה כבר מאוחר מדי. אבל יש גם את הצד השני של המפלגה הרפובליקאית, שהוא אנשים שהם תומכי עליונות לבנה ולאומיות נוצרית, ואמונתם שהלא-נוצרים ולא-לבנים לא שייכים והם רוצים אומה נוצרית לבנה. ההרגשה שלי היא שטראמפ הוא מישהו שעוסק במריטוקרטיה כי הוא עצמו תוצר שלה. הוא גם שחקן חכם מאוד, שיודע איך לשחק את המשחק ואת מי צריך לפייס ואיך."

ההינדים נפגעים ממדיניות הגיוון, שוויון והכלה (DEI) ומתנגדים לה. למה זה?

"ה־DEI בעצם לקח את מערכת מכסות הזהות והביא אותה למחלקות משאבי אנוש, בעיקר באוניברסיטאות. הם שמו מכסות על קבלה לבית הספר כמורים, תלמידים מסוגים שונים ופרופסורים וכן הלאה. ואז אפילו כתבי-עת כמו סיינטיפיק אמריקן שקלו שיקולים כאלה בפרסומים של מאמרי מחקר. משם זה עבר לממשלה, לצבא, למגזר התאגידי. אז עכשיו במחלקות משאבי אנוש במגזר העסקי יש להן מכסות. ההינדים מוצלחים מאוד בכלכלה ובחברה והם נדחקים לאחור בתוכניות כאלה, בדיוק כמו היהודים."

הגורל המשותף של ההינדים ושל היהודים

לאורך השנים, מלהוטרה הזכיר לא אחת בדבריו את הקשרים בין ההינדים ליהודים במערב, ובעיקר את המשותף ביניהם. "שתי הקהילות נוטות להיות הגיוניות, רציונליות, עם דגש רב על STEM (מדע, טכנולוגיה, הנדסה ומתמטיקה, א"ו) ועל חינוך. שתי הקהילות הללו עבדו קשה וזכו להצלחה בארה"ב בלי לשחק את משחק פוליטיקת הזהויות כדי להתקדם. ההורים דוחפים את הילדים שלהם חזק כי כך מתקדמים במריטוקרטיה. בנוסף, יש לשתי הקהילות גם אויבים משותפים, גם דתיים וגם מבחינת השמאל הפרוגרסיבי שרואה בנו מדכאים.

"לפני 15 או 20 שנה בערך, הרב הראשי לישראל וקבוצות יהודיות אחרות פנו להינדים כדי לקיים פסגה בין-דתית. לשני הצדדים היו מנהיגי דת ואנשי לימוד, והם רצו גם מספר חוקרים שיבצעו את המחקר ויספקו את העובדות, ואני הייתי המלומד ההינדי הראשי. הפגישה הראשונה הייתה בדלהי, ועשינו את זה במרתף של המלון כאילו יש ממה לפחד. זה היה לפני עידן מודי, והינדים שמתחזקים את עצמם ומשלבים ידיים עם יהודים היו סוג של אנומליה. בהמשך היו לנו פגישות בלונדון, ניו יורק ותל אביב. ארבע ישיבות נערכו והתקבלו החלטות רבות. אני חושב שזו היתה התחלה, עוד לפני שמודי יזם התקרבות בין המדינות. זו היתה יוזמה שהכשירה את הלבבות ובנתה מומנטום לקראת ההתקרבות הפוליטית.

"תראה", הוא מצהיר, "כשאתה מדבר עם הודים והינדים, וכשהם פתוחים לגבי דעותיהם, כנראה שהם יסכימו עם זה שאנחנו צריכים למצוא בסיס משותף ולשתף פעולה עם יהודים כי יש לנו בעיות משותפות ויהודים מאורגנים טוב יותר בארה"ב ובכלל בעולם. אז אני חושב שהינדים יכולים ללמוד מהיהודים בדרכים מסוימות, ולהיפך – היהודים יכולים להפיק תועלת רבה כי מבחינה מיספרית האוכלוסייה ההינדית הולכת להיות מאוד גדולה בעולם המערבי."

אחד הדברים שהרבה הודים אמרו לי על 7 באוקטובר הוא שהם מיד חשבו על הפיגועים במומביי על ידי מחבלים מפקיסטן.

"כן, אני גם חושב שאחד הדברים שכדאי לקחת בחשבון הוא שהיהדות וההינדואיזם אינן דתות מיסיונריות. מבחינתנו האל לא מבקש מאיתנו להכניס את הבחור השני לדת שלנו כי זו הבעייה שלו. אני צריך לדאוג לעצמי. זו הדרך הרוחנית. אני צריך לדאוג האם אני עושה את הדבר הנכון לפי האמונה שלי. אבל ישנן דתות מיסיונריות, המובילות הן הנצרות והאסלאם. ואנחנו יחד נמצאים בסוג של גורל משותף וסובלים מהעניין הזה."

אילו תחושות היו לך ב-7 באוקטובר?

"האירוע כמובן היה נוראי ומיד חשתי שהיה כאן כשל ענק. הרגשתי שהעולם צריך להוקיע את זה, שכולם צריכים להוקיע את זה. ונראה היה שבמשך זמן מה העולם עשה זאת, אבל אז הופעל ציר האסלאם והשמאל בקמפוסים, שם יש גם פרופסורים שתומכים בהם. לאנשים האלה יש טינה כלפי יהודים, והינדים הם סוג של סוגריים יחד עם היהודים. הכרתי והזהרתי מהאנשים האלה במשך שנים, וכשזה קרה היה בי גם צד שהרגיש 'אמרתי לכם ולא הקשבתם לי.' זה הוציא לציבור דברים שהיו ניתנים להכחשה בעבר."

(אריאל ויטמן, "הברית הזו היא צו השעה", גלובס, 1.2.25)

https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001500953

אין ספק הדיכוי של ההודים ע"י המוסלמים תקופה ארוכה כל כך, והעוינות של המוסלמים בעולם כלפיהם גם היום תורמים ליחסים הטובים עם הודו וממשלתה בעלת האוריינטציה הדתית ההינדית. וודאי שהדברים השתנו ביחס לעבר האנטי ישראלי כאשר גנדי שהיה אנטישמי-ואנטי ציוני התנגד לעצמאות העם היהודי, וטען כי אם היהודים ילכו כצאן לטבח הגרמנים לא ירצחו אותם, והצביע באו"ם נגד הקמת מדינת ישראל, וכן יורשיו נהרו ויורשיו.

יש לנצל את הברית החדשה והחשובה הזו. יש לנו מעט בני ברית בעולם.

המדרום תיפתח הרעה?

מאות טנקים מצריים ערוכים. רוה"מ ישן על האף, שר הבטחון בובה מרוקנת תוכן, שותק, הצבא לא מדבר. הפרה פרועה של הסכם השלום.

https://rotter.net/forum/scoops1/886455.shtml

הלל ביטון רוזן: ההתארגנות הצבאית המצרית סמוך לגבול: האמריקנים פתחו בבדיקת הפרת ההסכם עם ישראל ודרשו מהמצרים הסברים – במקביל, ישראל מגבירה איסוף מודיעין במרחב ולא מחכה לאמריקנים

https://rotter.net/forum/scoops1/886593.shtml

שורות ארוכות של טנקים ואימונים בסיני: התיעודים ממצרים שעוררו בהלה בישראל.

בימים האחרונים הופצו ברשתות החברתיות סרטונים שבהם נראים לכאורה כוחות גדולים של הצבא המצרי מבצעים אימונים, כשבחלק מהם נטען כי מדובר בתיעודים מסיני. בין היתר ניתן לראות עשרות טנקים וחיילים שמתרגלים יציאה ממנהרה. הסרטונים עוררו בהלה בקרב ישראלים רבים ובמערכת הביטחון מבהירים: "אין שינוי בפריסת הכוחות של צבא מצרים בגבול ישראל ואין סיבה לחשש."

במערכת הביטחון מכירים את התיעודים האלו שמופצים ברשתות ושם הסבירו כי אכן יש כוחות מצריים בסיני כחלק מהסכם השלום עם ישראל. עם זאת, הודגש שאין כל תגבור של הכוחות המצריים שנותרו בהתאם להסכמים.

למרות תגובת מערכת הביטחון, נראה כי התיעודים שהופצו גרמו לגולשים רבים ברחבי הרשתות החברתיות לחשוש ולהביע דאגה. אחד מהם כתב: "הם רק 'מתאמנים', ככה פרצה מלחמת יום הכיפורים." גולש אחר הזהיר: "חובה להעלות כוננות בצד שלנו מהר! לא ליפול לקונספציה שוב!"

גולש נוסף כתב: "מצרים מתחמשת כבר יותר מעשור, צוללות, מטוסי קרב, אבל אנחנו רדומים עם שלום מדומיין והבטחות שווא. שיחליטו הם יפתחו במתקפה!"

(ניצן שפירא 3.6.25)

https://www.mako.co.il/news-military/2025_q1/Article-c15f3d5d61cc491027.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

האם חוזרת הקונספציה של אוקטובר 73'? האם מדרום יפתח הרעה?

תיקון טעות

"אהוד:  אני הגבתי רק לטענתך ששם-המשפחה העברי נצר ניתן לו כבר ברוסיה!" ("חדשות בן עזר ", 2026).

[נעמן:] מעולם לא כתבתי זאת. כתבתי רק על שמו הפרטי העברי "שרגא" שניתן לו באימפריה הרוסית, לעומת שמו הפרטי הלועזי של צאצאו "תיאו".

"אהוד: אם איני טועה שמו המקורי (של ד"ר יהודה שנהב) שבו חזר להשתמש בשנים האחרונות  הוא  –  ד"ר יהודה שנהב-שהרבני-נוסוביצקי. ("חדשות בן עזר", 2026)

הנה עוד הוכחה לחשיבות ציון השם המקורי. הבאתי את דבריו של ד"ר יהודה שנהב (לא מצאתי את שמו המקורי) הכלכלן והטייקון, שאיננו פרופסור יהודה שהרבני-שנהב הסוציולוג "אנחנו יהודים-ערבים" ששם משפחתו מגלה את מוצאו העיראקי. מעניין מדוע הוספת לו את שם המשפחה המקורי של שרגא "נוסוביצקי" האם טעות פרוידיאנית?

[אהוד: חשבתי שיש לך חוש הומור].

נשמח לקרוא

"משה גרנות: באשר לטענת נעמן כהן (שהוא חוזר עליה!) שכביכול אתה מוקיע הומוסכסואליות, באמת לא ברור לי איך החליט על כך. נעמן כהן הוא ידען גדול, אבל לפעמים הוא נטפל לעניינים מוזרים, כמו החובה להזכיר שמות קודמים של בני אדם, וכמו הטענה חסרת השחר שאני שונא את התנ"ך. ("חדשות בן עזר", 2026).

לגבי הטענה הראשונה לא ברור לי מה לא ברור? האם אתה משה גרנות כמבקר ספרותי רואה בהומוסקסואליות חרפה עד כדי שלילת כל פרשנות ספרותית כזו וראייתה כהטלת דיבה? נזכיר בהקשר זה למשל את תומס מאן שעליו כתבת.

לגבי "העניינים המוזרים" לדבריך שאני נטפל אליהם, על חשיבות ציון השם המקורי לא נחזור ההוכחה למעלה. לגבי "שנאת התנ"ך" הגבתי לדבריך בעקבות ספרך (ופרשנים אנטישמים לדורותיהם) שלפיהם התנ"ך הביא אסון לאנושות כולה. על דברי הקטרוג דומים על התנ"ך אתה חוזר שוב ושוב. כתבתי לך אז שאם לדבריך אתה אוהב את התנ"ך נשמח לקרוא על כך. לכן יתכן שטעיתי, אנא הפנה אותי למאמרים שלך כאן המראים את אהבתך לתנ"ך תוך גישה חיובית ולא של קיטרוג. אשמח לקרא, ואשמח להודות בטעותי.

חמאס: 7 באוקטובר 2023, "מודל מוקטן" של המלחמה "הסופית".

תנועת חמאס מציגה את הסכם הפסקת האש עם ישראל כ"ניצחון עצום", ורואה במלחמה שבה פתחה ב-7 באוקטובר 2023, כ"מודל מוקטן" של המלחמה "הסופית", שבאמצעותה ישראל תחוסל, וכל צאצאי הפליטים הפלסטינים יממשו את "זכות השיבה" לשטחה.

במסגרת זו, בכירים בחמאס השוו בין חזרת תושבים לצפון רצועת עזה – תהליך שהחל ב-27.1.25 במסגרת הסכם הפסקת האש – לבין "השיבה הגדולה" של הפליטים הפלסטינים וצאצאיהם לבתיהם בשטחי מדינת ישראל. הללו טענו כי חזרת שיבת העזתים בהמוניהם לצפון הרצועה היא אירוע היסטורי חשוב בתולדות הסכסוך עם ישראל, המבטא את יכולת העם הפלסטיני וההתנגדות שלו לממש את "חלום השיבה הגדול".

ב-27.1.25, עם תחילתו של תהליך חזרת עזתים לצפון רצועת עזה בהתאם להסכם הפסקת האש, פירסמה חמאס הודעה: "שובם של מאות אלפים מבני עמנו (לצפון רצועת עזה) על אפו וחמתו של הכיבוש, מגלמת את היכולת של עמנו לסלקו, ולממש את חלום השיבה הגדול לבתינו (בשטחי מדינת ישראל)... האירוע חסר התקדים הזה בהיסטוריה של הסכסוך, עם שובם של מאות אלפים מאנשינו המהגרים לאזורים בצפון רצועת עזה, למורת רוחם של הכיבוש וממשלתו הקיצונית ביותר, הוא ביטוי ליכולת של עמנו ושל ההתנגדות שלו, לשחרר את אדמתנו ואת מקומותינו הקדושים ולממש את חלום השיבה הגדול לבתינו, שמהם גורשנו לפני 77 שנים תחת לחץ הטרור והפשיזם הציוני."

בכיר חמאס עזת אל-רשק, פירסם הודעה עם מסר דומה בפוסט בחשבון הטלגרם שלו: "שיבת עמנו ברצועת עזה מדרום לצפון, היא האירוע החשוב ביותר בעולם וניצחון היסטורי גדול. היום נרשמה שמחת שיבת אנשינו המכובדים ומשפחותינו העקורות האצילות ברצועת עזה לבתיהם לאחר 471 ימים, ומחר תתממש השמחה הגדולה, עם שיבת הפליטים שגורשו מעריהם וכפריהם (בתוך ישראל) לפני יותר משבעה עשורים, בעזרת אללה. התעקשות ההתנגדות והלחץ שהופעל על הכיבוש לממש את סעיף שיבת העקורים (לצפון הרצועה), מדגישים את הקשר והלכידות של ההתנגדות עם עמה באותה השוחה, לקראת מימוש שאיפותיו לשחרור ושיבה."

באירוע שהתקיים בקהיר ב-26.1.25 לכבוד מחבלים ששוחררו מהכלא הישראלי במסגרת הסכם הפסקת האש ברצועת עזה, בכיר חמאס ח'אלד משעל, תיאר את "מבול אל-אקצא" (הכינוי שנתנה חמאס למלחמה) כ"רעידת אדמה שסחפה את האזור והפיחה רוח באנושות." הוא אמר כי "עזה שינתה תפיסות רבות והפיחה רוח של תקווה בדרך לשחרור." לדבריו, "שיבת אנשים מדרום (הרצועה) לצפונה, היא צעד בדרך להשגת זכות השיבה במלואה" ו"מבול השבים" מדרום לצפון בעזה, מגלם אפוס גדול של גבורה והקרבות, שהעניק תקווה לשיבה לכל ערינו וכפרינו (בתוך ישראל) מהם היגרנו..."

https://rotter.net/forum/scoops1/886633.shtml

האם כל הנאבקים להצלת שלטון החמאס ושיקומו בעזה מודעים לכך?

פרופסור אורי יוסלזון-בר-יוסף: החלטת משרד החינוך מחזקת את עמדת המיליטנטים שלפיה אין עם מי לדבר

בספרו המפורסם "מהי היסטוריה" קובע ההיסטוריון הבריטי אדוארד הלט קאר, כי בהיסטוריה יש שני דברים: עובדות ופרשנות, אך עצם בחירת העובדות היא כבר פרשנות. דומה שאצל הפרופסור להיסטוריה אורי יוסלזון-בר-יוסף אין לא עובדות, ולא פרשנות, אלא פוליטיקה בלבד.

"החלטת משרד החינוך לאמץ את מסקנותיו של פרופ' יואב גלבר בדבר אחריותה הבלעדית של מצרים למלחמת יום הכיפורים," כותב יוסלזון-בר-יוסף, "ולפסול תשובות תלמידים שלפיהן גם למדיניות ישראל היה חלק בכך, היא החלטה שערורייתית. היא מצביעה, במקרה הטוב, על כך שגורמי המקצוע במשרד החינוך אינם מבינים את החומר. במקרה הרע היא מצביעה על הטיות המיועדות לשרת אג'נדה פוליטית ברורה שגם כיום אין עם מי לדבר ולכן לנצח תאכל החרב. תלמידי ישראל ילמדו שיכול להיות שהיה פרטנר וניתן היה למנוע את המלחמה, הם עלולים עוד לחשוב שגם היום יש עם מי לדבר ומדיניותה של ממשלת הימין היא המונעת זאת.

"ראשית, אין ויכוח על כך שמצרים לא הגישה לישראל הצעת שלום פורמלית. אבל מגוחך לראות בכך משום הוכחה לסירוב מצרי לסיום הקונפליקט. משא ומתן, כמו שיודע כל מי שקנה או מכר מכונית משומשת, מתחיל בהצעות פתיחה ונמשך עד ששני הצדדים מגיעים (או לא מגיעים) לעמק השווה. במקרה הזה המצרים הציעו הצעות מפורטות להסדר בשיחות חשאיות שניהל שליחו של אנואר סאדאת עם הנרי קיסינג'ר בסוף פברואר 1973. התשובה השלילית שקיבלו – מבלי שישראל הגישה הצעה נגדית – היתה, כפי שתיאר זאת שליחו של סאדאת בזיכרונותיו, הנקודה שבה הבין נשיא מצרים שאין ברירה זולת מלחמה.

"שנית, גם קביעת משרד החינוך שלפיה 'העמדה המצרית דרשה נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים כתנאי מקדים לכל משא ומתן, ללא התחייבות לשלום מלא או להסדרי ביטחון מספקים,' אינה מחזיקה מים. היא היתה מקבלת ציון נמוך מאוד בכל קורס רציני בהיסטוריה.

"בינואר 2019 קיימנו, רונן ברגמן ואני, ריאיון איתו על המלחמה (שזמין לצפייה באתר המרכז למלחמת יום הכיפורים). אחת השאלות המרכזיות ששאלנו עסקה באפשרות למנוע את המלחמה, ובאחריות לכך שלא נמנעה. תשובתו של קיסינג'ר היתה ברורה: 'ישראל לא היתה מוכנה לחזור לגבולות 1967, ולכן לא ניתן היה להשיג הסכם.' רוב ההיסטוריונים, כולל לא מעט פרופסורים מכובדים אחרים שחקרו את הנושא, מקבלים עמדה זו, גם אם אינה עולה בקנה אחד עם מסקנתו של גלבר."

(אורי יוסלזון-בר יוסף, בעיתון המודפס: "כך מצנזרים היסטוריה", בדיגיטל: "החלטת משרד החינוך מחזקת את עמדת המיליטנטים שלפיה אין עם מי לדבר," "אל-ארצ'", 2.2.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-01/ty-article-opinion/.premium/00000194-b7de-d69b-a3b7-b7fe6c1b0000

האמת שתלמידי ישראל יכולים ללמוד גם את גרסתו של יוסלזון-בר-יוסף (שבעצם רק מחזקת את פרופסור יואב גלבר). יוסלזון-בר-יוסף  מסביר כי מצרים לא הסכימה להסכם שלום, אלא שהוא משער שאולי בהמשך היא היתה מסכימה להסכם שלום. רק על זה הוא היה מקבל ציון נמוך מאוד בכל קורס רציני בהיסטוריה.

גם הציטוט של אורי יוסלזון-בר יוסף מהראיון שנתן לו אלפרד הנרי קיסינג'ר בנוגע לאפשרות למנוע את מלחמת יום הכיפורים: "ישראל לא היתה מוכנה לחזור לגבולות 1967, ולכן לא ניתן היה להשיג הסכם." אינו נכון.

הנה הריאיון:

https://kippur-center.org/%D7%9C%D7%9C%D7%90-%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%91%D7%9C%D7%A2%D7%93%D7%99-%D7%A2%D7%9D-%D7%93%D7%A8-%D7%94%D7%A0%D7%A8%D7%99-%D7%A7%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%92%D7%A8/

תשובתו של קיסינג'ר הפוכה בתכלית.

(דקה 08:59) קיסינג'ר: "חאפז יסמעאיל היה מעוניין בפתרון כולל בלבד שיהיה צריך לכפות על ישראל." 

(דקה 16:40) ברגמן: "הרבה אומרים שהמלחמה היתה נמנעת אילו הגיבה ישראל באופן שונה להצעות המצריות. האם אתה מסכים עם טענה זו?

קיסינג'ר: "ודאי שלא. ראשית לא היתה כל הצעה ספציפית שאפשר היה להסכים לה. היה בסך הכול רעיון של מה צריכה היה להיות התוצאה. מה היה קורה אם ישראל היתה פונה אלינו ואומרת שהיא מעוניינת בקווי 67' ושהיא רוצה שנתמוך בחזרה לקווי 67'? זה לא קרה ולדעתי גם לא היה יכול לקרות בנסיבות של הימים ההם. לכן אני לא מאמין שניתן היה למנוע את המלחמה. אלא אם ישראל היתה מקבלת את תוכנית השלום הערבית, אך זו לא היתה באמת קיימת.

וכן, קביעת משרד החינוך שלפיה "העמדה המצרית דרשה נסיגה מלאה של ישראל מכל השטחים (כולל ירושלים ויו"ש נ.כ.) כתנאי מקדים לכל משא ומתן, נכונה.

אם יוסלזון-בר-יוסף תומך כיום בהחזרת "כל השטחים" לחמאס תמורת "הודנה" שיכתוב את עמדתו הפוליטית, אין לא כל צורך בעיוות ההיסטוריה.

הָאֲשֵׁמָה במלחמת יום הכפורים אינה מצרים, אלא ישראל.

כמובן ששוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן מפרסמים במאמר מערכת בעיתונם כי אשמת מלחמת יום הכפורים אינה על מצרים שהתקיפה את ישראל בהפתעה, אלא על ישראל:

"משרד החינוך משכתב את ההיסטוריה: מלחמת יום כיפור – באשמת המצרים בלבד. עכשיו נותר רק לראות אם מי מהתלמידים שיכתבו שגולדה דחתה את הצעת השלום יקבלו אפס במבחן...

"ההפיכה המשטרית של בנימין נתניהו, שעד עתה התמקדה בעיקר בשינוי פני המדינה לעתיד, הרחיבה את שאיפותיה וחותרת גם לשינוי העבר. משרד החינוך, בראשות הפוליטרוק הביביסטי יואב קיש, הנחה את המורים להיסטוריה ללמד שמלחמת יום הכיפורים ב-1973 פרצה רק באשמת מצרים, ולא מפני שישראל בהנהגת גולדה מאיר דחתה א'מלחמת יום הכיפורים פרצה לא בגלל התעקשות ישראלית להחזיק בכל חצי האי סיני, אלא בשל עמידת מצרים על נסיגת ישראל מכולו ומשאר השטחים.'

"משרד החינוך משעין את שכתוב ההיסטוריה על ספרו של ההיסטוריון יואב גלבר, 'רהב, מ-2021. גלבר כתב, שמצרים לא גיבשה הצעת שלום שהוצגה לישראל או לארה"ב, וממילא ישראל לא דחתה אותה. "מדובר בשלום מומצא," סיכם את ממצאיו, הדומים לטענות שהשמיעו בעבר עוזריה ותומכיה של גולדה מאיר, שביקשו לגונן עליה מאשמת המחדל.

"לצידו של גלבר עומדת כמובן חירות המחקר האקדמי. אבל הצבתו כפוסק אחרון ויחיד מבטלת תיעוד נרחב, ספרי זיכרונות של האישים המעורבים ומחקרים מקיפים של היסטוריונים אחרים, כמו אורי בר-יוסף ויגאל קיפניס, שהראו כיצד מאיר סירבה לדון בהצעה המפורטת להסדר שסאדאת מסר לממשל האמריקאי בראשית 1973. מאיר, שעמדה לפני בחירות, העדיפה להסתכן במלחמה ולא להיכנס למשא ומתן על נסיגה ישראלית מסיני. סאדאת הבין שהנתיב הדיפלומטי להחזרת סיני סגור בפניו, והחליט לצאת למלחמה, שהובילה לנסיגת ישראל מסיני.

"עד היום, הניתוח הביקורתי של הגורמים למלחמת יום הכיפורים הוצג גם בשיעורי ההיסטוריה בתיכון. אבל בעידן נתניהו וקיש הצגת ישראל כסרבנית שלום חותרת תחת דימוי הקורבן הנצחי שצודק תמיד. התלמידים הרי עלולים לתהות אם כל המלחמות היו צודקות ונחוצות, ואם אכן כל הקורבנות נפלו על הגנת המדינה ולא כדי להחזיק בשטחים הכבושים. עכשיו נותר רק לראות אם מי מהם שיכתבו שגולדה דחתה את הצעת השלום יקבלו אפס במבחן."

(מאמר מערכת "אל-ארצ'", 3.2.25)

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2025-02-03/ty-article-opinion/00000194-c772-da9a-abbf-ff7386fa0000

הבנתם? לפי "הפוליטרוקים" שוקן, נבזלין, ובומשטיין-בן כל המלחמות נגד ישראל צודקות ונחוצות ע"פ התפישה הערבית, וישראל אשמה בכולן, כי היא נמצאת על שטח כבוש מהערבים. (מדהים עד כמה זה זהה לנאראטיב של החמאס. (ראו למעלה)

היש הבדל בין תוכנית הטרנספר של רם בן-ברק ודן דנון

לתוכנית הטרנספר של טראמפ?

בנובמבר 2023, זמן קצר לאחר התקפת ה-7 באוקטובר, יצאו ח"כ מ"יש עתיד" רם ברקו-בן ברק, ודן בן יוסף-דנון מהליכוד, בתוכנית טרנספר מרצון לערבים בעזה, אותה פרסמו בעיתון הוול סטריט. הם העלו הצעה חדשה לעתיד רצועת עזה, וקראו לגבש תוכנית שתאפשר מעבר מסיבי של פליטים מהרצועה למדינות שיסכימו לקלוט אותם.

https://www.ynet.co.il/news/article/ryu1113en6

דונלד טראמפ אימץ את תוכניתם, וקרא גם הוא לטרנספר עזתים מעזה כדי לבנותה מחדש. (לזה כמובן לא התכוונו ברקו-בן-ברק ובן-יוסף-דנון).

בינתיים הליגה הערבית מתנגדת לכל תוכנית כזו שעל פניה נראית בלתי אפשרית במיוחד לא למצרים ולעבר הירדן. ישנם פרשנים הטוענים שתוכנית זו של טראמפ נועדה רק להכניס עז למשא ומתן. טראמפ כסוחר ממולח רוצה לקדם הסכם עם סעודיה על ידי שיציג את סעודיה ככוח שמנע ממנו לבצע טרנספר בעזה בלי שתתנה הסכם עם ישראל במדינה פלסטינית. נחכה ונראה מה יתפתח מתוכנית הטרנספר לעזתים.

הדרך המהירה והקלה להגירה מעזה

אזרח עזתי מסביר איך אפשר להגר מעזה בלי רצון טוב של אף מדינה לקלוט עזתים.

אין צורך בנתניהו וטראמפ, אין צורך בהסכמת סעודיה וירדן. פשוט לתת לעזתים לצאת מעזה וכולם יצאו...

הנה ראו: 

https://rotter.net/forum/scoops1/886713.shtml

איך לא חשבו על זה קודם?

האווילות הבלתי נתפסת של הממשלה

מסתבר שאין גבול לאיוולת של ישראל המעוניינת ביציאת העזתים.

לפי העיסקה עם החמאס ישראל תאפשר לחמאס להוציא בכל יום 50 בני אדם לטיפול רפואי במצרים, מהיום ה-14 להפסקת האש ועד תום השלב הראשון – ביום ה-42. על פי ההסכם, לכל אחד מהפצועים יוכלו להצטרף עד שלושה מלווים. לפיכך, במשך 28 ימים ישראל אמורה להתיר ל-200 פלסטינים לצאת דרך המעבר בכל יום, ובסך הכול צפויים לצאת למצרים כ-5,500 פלסטינים לאורך השלב הראשון של העסקה.

https://www.haaretz.co.il/news/politics/2025-02-03/ty-article/.premium/00000194-cc28-da9a-abbf-fd6bf0240000

למה הטיפשות הזו? יש לפתוח את הגבול באופן מוחלט כדי שיצאו כולם בדיוק כמו שתובע העזתי. למה להשאיר אותם בעזה?

ה"חטא" ועונשו: אליס נדריטו, לא קבעה שיש ג'נוסייד בעזה –

והודחה מהאו"ם

ב-2020 מינה אנטוֹניוּ מנואל דה אוליביירה גוטרש, מזכ"ל האו"ם את אליס נדריטו ליועצת המיוחדת שלו למניעת ג'נוסייד. במסגרת תפקידה הוא סיירה במחנות פליטים שמתגוררים בהם קורבנות אלימות ורצח בעיראק, באפגניסטאן, בבנגלדש, בסודאן ובמדינות אחרות.

בהודעה שפירסמה כשבוע לאחר 7 באוקטובר 2023 קראה נדריטו להשבת כל החטופים ולהפסקת אש בעזה. היא גם תיארה את מעשי הרצח שחולל חמאס בתוך ישראל. כבר בלילה שבו פירסמה את ההודעה היא קיבלה הודעות גינוי, אנונימיות ופומביות, מארגונים לזכויות אדם ומעמיתיה במטה האו"ם. "מאותו הרגע נהפכתי לאויבת," אמרה בריאיון. במשך שנה ספגה עלבונות והתנכלויות, ולדבריה זו גם הסיבה להחלטתו של גוטרש שלא להאריך את החוזה שלה. היא ציינה שההחלטה התקבלה אף על פי שהזהירה שפעולות צה"ל עלולות להביא לידי פתיחת חקירות בשל מעשי זוועה.

"הם רצו שאומר שישראל חוללה ג'נוסייד, אף על פי שהם יודעים שאיני בית משפט ושרק בית משפט יכול לקבוע אם היה ג'נוסייד," אמרה נדריטו לשבועון הניו־יורקי המקוון "אייר מייל".

"היתה מלחמה. פלסטינים הרגו ישראלים. ישראלים הרגו פלסטינים. יש להידרש לכך כמו אל כל המלחמות האחרות. במלחמות אחרות איננו רצים ומאמצים עמדה של צד אחד וממשיכים בקו הזה פעם אחר פעם אחר פעם... כאשר מגנים צד אחד בלבד, מאבדים לחלוטין את המהות שלשמה הוקם האו"ם.

"הראיה ליחס המפלה של האו"ם לישראל, היא הסבירה,  "היא "שזה לא קרה מעולם בשום מלחמה אחרת. לא באוקראינה, לא בסודאן, לא ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו ולא במיאנמר. הפוקוס תמיד היה על ישראל." להשקפתה, בעזה "היתה מלחמה. פלסטינים הרגו ישראלים. ישראלים הרגו פלסטינים. יש להידרש לכך כמו אל כל המלחמות האחרות. במלחמות אחרות איננו רצים ומאמצים עמדה של צד אחד וממשיכים בקו הזה פעם אחר פעם אחר פעם... כאשר מגנים צד אחד בלבד, מאבדים לחלוטין את המהות שלשמה הוקם האו"ם."

(יוסף מלמן, "ה'חטא' ועונשו: לא קבעה שיש ג'נוסייד בעזה – והודחה," "אל-ארצ'", 3.2.25)

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-02/ty-article-opinion/.premium/00000194-c678-d533-a3b6-cf7fd7960000

הנה עוד הוכחה שהאו"ם איננו שמום, אלא מוסד אנטישמי בראשות מזכ"ל פורטוגזי אנטישמי.

הנכלוליות של אהוד רולניצקי-אלוני מחליפה אצלו את התבונה

פרופסור רולניצקי-אלוני מתנאה בעצמו לא רק כאיש הומני, אלא גם כאדם בעל תבונה וצדק.

"כעת," הוא מלין, "לא מדברים על שלום. השיח החדש פטר עצמו מהיגיון, הגינות, שלום וצדק, ומציג מדיניות תחמנית של מיני תמרונים, עסקאות, איומים, הכנעות, השמדות ויראת כבוד למאפיונר החזק והאלים ביותר, שיכפה הסדרים כרצונו. כל מחשבה סדורה על פתרון הוגן, אפשרי וארוך טווח של הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים מוסרת אוטומטית מסדר היום, שלא תשבש שאיפות לאומניות מגלומניות ומשיחיות.

"והתוצאה היא שמחדל רודף מחדל ואסון רודף אסון. כך, הסירוב לגבש מדיניות לסיום הסכסוך הבנויה על תבונה וצדק והדבקות במקום זאת בקונספציה של ניהול הסכסוך, כולל עיבוי האפרטהייד בגדה המערבית ומימון חמאס בעזה, הובילו לאסון הנורא של 7 באוקטובר ולמלחמת ההשמדה (של היהודים בערבים נ.כ.) שטרם הסתיימה.

"כעת אנחנו בעיצומו של המחדל השני: הסירוב להעמיד מטרות למלחמה ולאחריה. חיילינו ממשיכים להיהרג בגין יוהרת האשלייה של ניצחון מוחלט, ישראל מואשמת בפשעי מלחמה בגין ההרג הבלתי מובחן והטיהור האתני, רוב החטופים טרם חזרו וחמאס משתקם במהירות ויישאר כוח צבאי דומיננטי בעזה. והנה כבר מחדל שלישי מתבשל: הסלמת העימותים הצבאיים בגדה, קריאות לחיסולים, השמדת תשתיות והרג חסר הבחנה.

"אי אפשר לומר על נתניהו, טראמפ, ארדואן או פוטין שהם לא אינטליגנטים. ובכל זאת, הם ויתרו על התבונה במובן שהיה מקובל בתרבות משך אלפי שנים: עד לשליש האחרון של המאה ה-20 אידיאל התבוניות לא נקשר בפיקחות יתרה, כזו שמצליחה להונות רבים, אלא בהבאת ברכה לפרט ולכלל. (בניגוד להם, לפי רולניצקי-אלוני סינואר וחמינאי הם בעלי תבונה, יושר, וצדק).

"גם מסורת הנאורות המודרנית דיברה על שימוש תבוני וצודק בשכל להרחבת הדעת, לחשיפת דעות קדומות, להקטנת האומללות ולביסוס צדק חברתי, משטר דמוקרטי ומוסר הומניסטי. ברוח זו כתב ז'אן ז'אק רוסו את 'האמנה החברתית', שהציגה את עמדתו שלפיה שיא בשלותה של התבונה הוא כשהיא מביאה אדם להרמוניה בין הרצון האישי לרצון הכללי.

"סוכני הכאוס העכשוויים, תוך הפגנת יכולות אינטליגנטיות גבוהות, חברו יחד לכוח השפעה מונוליטי כמעט כל-יכול והצליחו לערער את כלל היסודות האוניברסליים של הטוב המשותף. אצלנו האסון הוא במונחים של 'השמדת הערך הגדולה ביותר מאז ראשית הציונות'. והרע ביותר עוד לפנינו."

(נמרוד רולניצקי-אלוני, "הנכלוליות מחליפה את התבונה, והמחדלים נערמים", אל-ארצ'", 2.2.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-02-01/ty-article-opinion/.premium/00000194-b784-d69b-a3b7-b7e6c9750000

פרופסור רולניצקי-אלוני מתנאה בעצמו כיצור תבוני הדורש צדק ושלום לעומת כל האחרים. לא ברור רק איך כהומניסט ואיש צדק הוא נאבק להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו? נכון החמאס דורש גם הוא שלום עולמי תחת האיסלם, וגם היטלר הכריז על עצמו שהוא הומניסט גדול, אבל המתמיה ביותר שרולניצקי המתנאה בעצמו כאיש בעל תבונה בעצם פיליסטיני גמור כשהוא מביא דוגמה מז'אן ז'אק רוסו שב"האמנה החברתית" שלו קבע את המושג "הרצון הכללי" שפרופסור יעקב טלמון הראה שהוא אבי אבות הרעיונות של "הדמוקרטיה הטוטליטרית" של סטלין והיטלר. שהרי אין דבר כזה "רצון כללי" יש רק דיקטטור שיכול לכפות את רצונו הפרטי על הכלל. האם זה גם רצון הפרטי של פרופסור רולניצקי-אלוני?

[אהוד: אדם שכותב שטויות כאלה הוא פרופסור בישראל?]

מקיבוץ מנרה יֵצֵאוּ מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ

נדב תמיר (מישהו יודע את שמו המקורי?) מנכ"ל ארגון ג'יי סטריט ישראל, נציגו של הארגון היהודי האמריקאי העויין את ישראל, מתנאה בעצמו ומספר כיצד שיתף פעולה עם סנאטורים אמריקאים שונאי ישראל על מנת למנוע מישראל קבלת חימושים בעיצומה של המלחמה בחיזבאללה ובחמאס.

https://x.com/naaman_c/status/1886014639491678226?t=ULwjel-Qwu1JqJDcT2kMvg&s=03

קשה להבין איך בשעה שקיבוץ מנרה נהרס מדי יום ע"י חיזבאללה, משכנע נדב תמיר, בן הקיבוץ שנולד גדל והתחנך במנרה, סנטורים אמריקאים למנוע אספקת חימוש לצה"ל בנימוק שצה"ל עושה פשעי מלחמה נגד אזרחים ערביים. מה היה לקוי בחינוך שנתנה לו המורה והמחנכת האגדית רחל רבין-יעקב החלוצה בת המאה שייסדה עם חבריה את קיבוץ מנרה על גבול לבנון?

הפסוק מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מ"ט, י"ז) מדבר על יציאת האויבים מהארץ, נדב תמיר נשאר בה.

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * אהוד: כמעט שלא ידעתי דבר על אלוף אייל זמיר עד שלא התמנה לרמטכ"ל. אבל לפי התגובות וההערכות המתפרסמות עליו נדמה לי שאם יצליח בכהונתו הקשה הוא עתיד בבוא היום, אחרי תקופת נתניהו, להיות  אולי מועמד מוביל לראשות הממשלה.

* עזרי חן: לנעמן כהן היקר, אם אתה מקים לתחייה שמות משפחה, למה שלא תתייחס גם לשמות פרטיים שהועלמו? למשל, רוני בראון הוא (או היה) אהרון חיים (ראה ויקיפדיה). אהרונים רבים קוצצו לרונים.

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-57 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,088 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-55 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ארנה גולן: הוויתור. אימי, זיכרונה לברכה, היתה צדקת גמורה. הדרמה השקטה בחייה של חלוצה וחברת קיבוץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

דב מגד: "שופט בשר ודם". רומאן. מומלץ. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

יוצא לאור לעיתים מזומנות. גיליונות מס' 1-28, 2022-2024.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל