פעמיים בשבוע

גיליון מס' 2048

יום חמש מאות שישים ושלושה למלחמה מול חמאס, חיזבאללה, איראן, הטרור ביהודה ושומרון והחות'ים בתימן – ימ"ש כולם!

נשלח ל-2183 נמענים

[שנה עשרים למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני כ"ג בניסן תשפ"ה. 21.4.25.

עם הצרופות: 1. איש האדמה שלי. 2. המשפחה חוגגת 70 לעדינה וצ'יקו. 3. סבא צ'יקו ובתו הדס במסיק. 4. עדינה וצ'יקו בחתונתם. 5. צ'יקו עם הנכד הבכור על הטרקטור.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים שבאמת חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

משה סמילנסקי: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!"

 דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך! אני מכיר העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה." [147 שנים לפתח-תקווה].

אהוד בן עזר:  "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים,

 למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

From the desert to the sea – Israel will be free!

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת

 האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: הַחַיִּים הֵם חֲלוֹם. // ד"ר רון בריימן: אנשי המא"דים. // יוסי אחימאיר: אוקראינה היום וב-1958. // איליה בר זאב: פְּרֶלוּד מס. 23. // אורי הייטנר: 1. סוס טרויאני. 2. צרור הערות 20.4.25. // אודי מנור: אז מי "חזה את השואה"? – ספוילר: אף אחד, 'אפילו' לא היטלר. // איש האדמה שלי. דברים במלאת חודש לפטירתו של צ'יקו, משה בר-אל, מפי רעייתו עדינה. // הספד של מעיין פרמדר בן ה-18, על סבא צ'יקו. // פוצ'ו: נקודת אור במושב מזור. // משה גרנות: על ספר השירים "לא עוצר בתשעים" מאת יעקב ברזילי. // אהוד בן עזר: המושבה שלי. 2001. פרק עשרים ואחד: דודתי יעל בודה סיפור על מות אהובה אביתר. // נעמן כהן: אשמת שוקן, נבזלין ובומשטיין-בן, דו שיח עם עמוס שוקן. // ממקורות הש"י.

* * *

שִׁירֵי אֶסְתֵּר רַאבּ

הוֹצִיאֵנִי אֱלוֹהַּ

(1981-1972)

כְּבָר פְּגַשְׁתִּיךָ פַּעַם

*

הַחַיִּים הֵם חֲלוֹם

אֲבָל עָלֵינוּ לְהָקִיץ

לְחַיֵּי-נֶצַח  –

מַה זֶה נֶצַח?

הַכֹּל נִשָּׂא בָּרוּחַ

לְלֹא שָׁנָה  –

לְחִיצַת-יָד

חַמָּה

יֵשׁ בָּהּ נֶצַח  –

מַבָּט יֵשׁ בּוֹ נֶצַח  –

כָּל הַשְּׁאָר

דֶּקוֹרַצְיוֹת  –

הֵן מִתְחַלְּפוֹת

רַק אַחֲרֵי כֵן

תִּהְיֶה שַׁלְוָה

אָבוֹא לִרְאוֹתְךָ

אַל תִּירָא מִמֶּנִּי  –

•

12.7.1978

בי"ח רוטשילד, הכרמל

• פירוש הסימן – שיר מן העיזבון שפורסם לאחר מותה. העיזבון הועבר למכון "גנזים". השיר נמצא גם בכרך "אסתר ראב / כל השירים", 1988, שאזל, ונשלח חינם בקובץ וורד לכל מבקש.

* * *

ד"ר רון בריימן

אנשי המא"דים

תהליכים מסוכנים עוברים על מדינת ישראל ועל הדמוקרטיה שלה. תהליכים אלה מונהגים על-ידי קבוצה לא קטנה של אנשים מתוקשרים, ובהם ראשי ממשלה מתוסכלים מן העבר; אלופי אולפנים המגיעים לאולפנים כפרשנים צבאיים אבל מהר מאד מדברים כאחרוני הרל"ביסטים; אנשי תקשורת ותשקורת; יחצ"נים למיניהם ושרלטנים אחרים – הרואים בכל מדמנה כר לפעילותם הארסית כמכונות רעל. קבוצה זו מובילה את המחנה האנטי-דמוקרטי בישראל, ותיקרא להלן: אנשי המא"דים.

רבים מאנשי המא"דים העומדים בראש המחנה האנטי-דמוקרטי בישראל מתייחסים בהתנשאות למחנה הימין בישראל ורואים את תוצאות הבחירות לכנסת הנוכחית כבלתי לגיטימיות. כך חשב גם האב-טיפוס שלהם, יצחק בן-אהרון, אשר קרא להחליף את העם לנוכח תוצאות הבחירות הדמוקרטיות שהתקיימו בישראל בשנת 1977, ושבעקבותיהן הפך מנחם בגין לראש ממשלת ישראל.

מצערת העובדה שאפילו אנשים כמו הרמטכ"לים לשעבר בני גנץ וגדי איזנקוט (אינני מדבר כמובן על דן חלוץ), שבתחילת המלחמה הנוכחית גילו אחריות והצטרפו לממשלת חירום, נגררים אף הם למעשה האנטי-דמוקרטי של אי-קבלת תוצאות הבחירות הדמוקרטיות 2022, ושואפים להפיל ממשלה לגיטימית באמצעות הרחוב, ולא באמצעות הקלפי.

אנשי המא"דים, קולניים ומתוקשרים ומשומנים, פועלים בתוך הריק הקיים באופוזיציה הפרלמנטרית ותופשים במידה רבה את מקומה ותפקידה. הם אף מוצאים תנא דמסייע למלחמתם בדמות ראשי המערכת המשפטית. כמובן שמי שמתנדבים בשקיקה להדהד את דבריהם הם ברוני ובריוני התקשורת והתשקורת הניבטים מן הצגים של ערוצי הטלוויזיה.

אנשי המא"דים, קולניים ומתוקשרים ועשירים, אינם בוחלים באמצעים, ורותמים לעגלתם הרל"ביסטית קבוצות שונות של לוחמים, שרומזים – בלי להסתכן באמירה מפורשת – שהקו האדום של הסרבנות קרוב מתמיד. מנגד נמצאים אנשי מילואים רבים יותר שלפי שעה אינם יוצאים למאבק מסוכן בין שני המחנות. מדובר באיפוק ובאחריות, מול התנהגותם המסוכנת של אנשי המא"דים.

אנשי המא"דים, קולניים ומתוקשרים ומשומנים, לא תהיה תפארתם על הדרך שהם הולכים בה, הדרך האנטי-דמוקרטית. אם ישתחררו מן העסקנים המובילים אותם יוכלו לחבור אל המחנה הציוני המשרת והמשלם, כדי לכונן ברית של המשרתים והמשלמים מול אלה שאינם כאלה. הציבור שאינו משרת ואינו משלם איננו רק הציבור החרדי. החרדים הם רק כמחצית מאלה שאינם משרתים, גם אם לא נמנה את הציבור הערבי.

אנשי המא"דים, קולניים ומתוקשרים ועשירים, כבר פעלו רבות מול הרפורמה המשפטית החיונית – שלא היתה מהפכה, כי אם תיקונים חשובים – שקודמו והוכשלו על-ידי שר משפטים אטום ולא חכם. השסע שיצרו אנשי המא"דים נוצל על-ידי החמאס להתקפתו האכזרית בשמחת תורה אשתקד.

אין באמור לעיל כדי להפחית מחומרת המתרחש בלשכת ראש הממשלה, אשר מתנהלת כמו לשכתו של רחבעם בן שלמה: "כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים" (מלכים א', י"ב, י"ד). על נתניהו לוודא שחקירת "היועצים", "הילדים", שכישוריהם אינם ברורים ושנזקם זועק לשמיים, תהיה מהירה ויסודית, ללא קשר לזהותו של העומד בראש השב"כ.

ד"ר רון בריימן היה יו"ר חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי

* * *

יוסי אחימאיר

אוקראינה היום וב-1958

מה רצה איגוד העיתונאים האוקראינים, שפעל מחוץ לאוקראינה, מחבר מערכת העיתון "חרות", ד"ר אב"א אחימאיר? במכתב שנשלח ממינכן שבגרמניה, ב-15 ביולי 1958, ארבעה עמודים כתובים באנגלית, מביע האיגוד הגולה מארצו את דאגתו  מיחסי היהודים והאוקראינים, ומבקש את השפעתו למען שיפורם.

להזכיר: באותה עת היתה אוקראינה תחת השלטון הסובייטי, כחלק מברית-המועצות. את האיגוד הטרידה העובדה, כפי שהוא מציין, שמנהיגים יהודים מסויימים טענו "באופן מעוות," כי מנהיגים אוקראינים מסויימים אירגנו פוגרומים במהלך מלחמת העולם  השנייה. "חוגים יהודים מסויימים היו נגד ציון מותו של פטליורה, בעוד אחרים חגגו את זיכוי רוצחיו."

פטליורה, המנהיג הגולה של הרפובליקה העממית של אוקראינה, נרצח בפאריס ב-1926 בידי שלום שווארצבארד כנקמה על הפוגרומים ועל רצח בני משפחתו. שווארצבארד נפטר בדרום אפריקה וקבור כיום בבית העלמין באביחיל.

"בעוד האוקראינים רואים בו (פטליורה) גיבור לאומי ואת שווארצבארד כסוכן בולשביקי, רואים בו יהודים את האחראי לפוגרומים במהלך המהפכה של 1919-1917. היהודים רואים בשווארצבארד גיבור לאומי שנקם את סבל עמו." על כך מעירים כותבי המינשר, כי "זוהי אי-הבנה טראגית שיוצרת מחיצה בין יהודים ואוקראינים עד לימינו."

עוד כותב האיגוד, כי "היהודים באוקראינה סובלים תחת המשטר הקומוניסטי והאימפריאליזם הרוסי, כמונו האוקראינים," והוא מוסיף ומשבח "אותם יהודים פטריוטים הנאבקים לצד האוקראינים בפולש הרוסי."

האיגוד הגולה מביע התפעלותו, שלא לומר קנאתו, מהקמת מדינת ישראל, ומאנשיה ש"הדפו את אויביה בהקרבה ובמסירות," כדבריו. "אנחנו האוקראינים נמצאים כבר מאות בשנים תחת כיבוש זר, נלחמים למען ריבונותנו הלאומית, ורואים את היהודים באור חדש. האינטרס שלנו, עיתונאים אוקראינים שחיים בעולם החופשי, הוא שבשלה העת לבחון מחדש את יחסי האוקראינים והיהודים."

המינשר מציין, כי "באוקראינה נמצאת הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה. יש להסיר את כל הדעות הקדומות הרווחות בין שני העמים, ולכן יש לדעתנו להדק הקשר בין אירגונים משני הצדדים, כי כך נכיר טוב יותר זה את זה באוקראינה ומחוצה לה."

כאן באה האשמה כנגד ביטויי שנאה כלפי האוקראינים מצד חוגים יהודים מסויימים – "ללא בסיס ובתמיכת מעצמה זרה..." לכן, "אנו עיתונאים אוקראינים פונים לעיתונאים יהודים החיים או עובדים בישראל ובארצות אחרות: הבה נמנע פתיחת פצעים ישנים ביחסים בין אוקראינים ויהודים. הבה נשתף פעולה למען עתיד טוב יותר לשני עמינו ולאנושות כולה." נשיא האירגון דימיטרי אנדרייבסקי ומנכ"לו, החתומים על המינשר, מסיימים בהבעת תקווה שהמכותב ישלח התייחסות למכתבם.

מכתב "איגוד עיתונאים אוקראינים" שבגולה נשמר, על ארבעה עמודי נייר מצהיב, בארכיון "בית אבא" ברמת-גן, מאז נשלח לפני 67 שנה. עתה נחשף לראשונה. הרבה השתנה מאז במפת מזרח אירופה. ברית-המועצות התפרקה ועממיה זכו לעצמאות, ביניהם גם הגדולה שבהם, אוקראינה. אין יודע מה עלה בגורל אותו איגוד עיתונאים גולה, שמקום מושבו היה במינכן שבגרמניה המערבית דאז.

מדינת ישראל מוסיפה להילחם על קיומה מול אויביה, ואילו אוקראינה שוב ניצבת מול התוקפנות הרוסית מזה שלוש שנים, במלחמה אכזרית שסופה אינו נראה באופק. מה שלא השתנה זוהי כמובן ההיסטוריה של היחסים בין האוקראינים ליהודים. את העבר כידוע אי אפשר לשנות. אותם עיתונאים אוקראינים אינם מזכירים את שיתוף הפעולה של עמם עם הגרמנים הנאצים בטבח היהודים על אדמת אוקראינה.

אבי, ד"ר אב"א אחימאיר, שהלך לעולמו ב-1962, התכוון להשיב למכתב החנפני. הוא רצה לפרסם "מכתב גלוי לעיתונאים אוקראינים," אלא שככל הנראה החליט בסופו של דבר להימנע מכך, וסיבותיו עימו. ואולם טיוטת תשובתו בכתב ידו גנוזה בארכיון לזיכרו. זהו כתב אישום חמור נגד האוקראינים.

ממש במשפטים קטועים הוא מזכיר לאוקראינים, כי הגיבורים הלאומיים שלהם, ביניהם חמלניצקי ופטליורה, חקוקים "בתולדות המרטירולוגיה הלאומית שלנו. כל התעוררות לאומית אוקראינית (ספוגה) בדם יהודים... עכשיו, כשלעמנו מדינה ויש לנו השפעה כלשהיא בעולם החופשי – אתם פונים? להושיט לכם אינדולגנציה (שטר מחילה)? לשכוח? בתורה שלנו ציווה משה לא לשכוח את עמלק. גם הגרמנים מבקשים לשכוח."

בהמשך מזכיר אחימאיר את הפוגרומים שנעשו ביהודים באוקראינה, בלי שהיה צורך לארגן אותם, ומנגד גם את פריחת התרבות היהודית וערש החסידות התם. "העם האוקראיני היה היחידי בקרב עמי מזרח אירופה שטבל ידיו בדם ישראל במידה איומה. צריך היה לפרוץ הבולשביזם וההיטלריזם בכדי שעוד עמים במזרח אירופה יקחו בכך חלק. אבל העם האוקראיני לא נזקק לסובייטיזם ולנאציונל-סוציאליזם" כדי לטבוח ביהודים.

אחימאיר קובע בפסקנות: "העם האוקראיני אינו ראוי לעצמאות. כל תנועות השיחרור שלו קיבלו מיד סטיכיה אנארכיסטית, שטיפחו משוררה שבצ'נקו וההיסטוריון הרושבסקי. לא במקרה טובי הבנים של האוקראינים בגדו בעמם: גוגול, קורולנקו ועוד."

בדף נפרד של טיוטת התשובה שנגנזה, הוא כותב, כי הינו תלמידו של ז'בוטינסקי, יליד אוקראינה שהתייחס באהדה לתנועה האוקראינית. "אני יליד ביילורוסיה, אבל למדתי שנה באוניברסיטת קייב ומכיר את אוקראינה הטרום-סובייטית. בחוגי מדינת ישראל אני ידוע כאנטי-קומוניסט חריף." לאמור, למרות זאת, אין הוא סולח לאוקראינים.

הוא מציין כי שווארצבארד לא היה קומוניסט וכי פטליורה אשם באותה מידה שפליווה אשם, בפוגרום קישינב. בפוגרום בשנת 1903 נרצחו 49 יהודים, 600 נפצעו ואלפי בתים נהרסו או נפגעו. כבדרך אגב הוא רושם: "החוזר (מכתב איגוד העיתונאים האוקראינים) הגיע לידי כשאני בתור עובד מדעי באנציקלופדיה העברית עסוק בהכנת ערך על חמלניצקי..."

לפני שלוש שנים, שישים שנה לאחר פטירתו של אב"א אחימאיר, אוקראינה העצמאית הותקפה בזדון על-ידי רוסיה הפוטינית, באמתלה של פזילה אוקראינית למערב ולברית נאטו. אוקראינה בהנהגתו של וולדמיר זלנסקי, שדם יהודי זורם בעורקיו, פנתה לעזרת העמים במערב, גם לישראל, לזכות הן באמפאטיה והן בנשק.

אנחנו, משיקולי טובת ישראל בזירה הבינלאומית, שנמצאת בעצמה בלחימה רב זירתית, לא נענינו לפניות החוזרות ונשנות של נשיא אוקראינה לעזרה, להשפעה, ולא לזעקות של השגריר האוקראיני בישראל.

מלחמת הדמים וההרס שפתחה בה רוסיה היא תוקפנות לכל דבר, ואולם אל לה לישראל הקטנה, השקועה עד צוואר בבעיותיה הקיומיות, להסתבך במלחמה לא לה. גם זיכרונות העבר הקשים ביחסה של אוקראינה ליהודיה, השתתפותה הפעילה (לשון המעטה) בשואה, אינם תורמים לכך.

יוסי אחימאיר

* * *

החטופים... לאן?

איליה בר-זאב

פְּרֶלוּד מס. 23

בפה מז'ור מתון ובעדינות  –Moderato  delicatissimo

 דְּמוּת אָדָם נֶחְשְׂפָה – אוּלַי נָפְלָה מִשְּׁמֵי הָאוֹר,

 גֻּלְגֹּלֶת פְּצוּעָה לְלֹא "יָד וּמַצֶּבֶת"*

430,000 שָׁנָה לִפְנֵי בָּאבִּי יָאר.**

אוֹר הַבֹּקֶר מְהַסֵּס, רֶשֶׁת ב' מַנְעִימָה מַנְגִּינוֹת מִמֵּאָה אַחֶרֶת –

הַאִם זֶה הָרֶצַח הָרִאשׁוֹן?

הַר גַּעַשׁ תַּת-מֵימִי רוֹתֵחַ, צוֹבֵעַ בְּאֵשׁ אֶת הַיָּם

וְכֹל קְרוּם הָאָרֶץ –

אֶת הָעֲצָמוֹת שֶׁשָּׂרְדוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר.

בַּכְּפוֹר, בֵּין הָהֲרִיסוֹת, חָתוּל חַם פַּרְוָה,  מְסוֹכֵךְ

עַל תִּינוֹק נָטוּשׁ.

חָבִיּוֹת-נֶפֶץ נוֹחֲתוֹת אֵי- שָׁם וְכָאן, יְלָדִים סו­­ֹחֲטִים

בִּמְיֻמָּנּות אֶת הֶדֶק הַקָּלַצְ'נִיקוֹב.

* יבגני יבטושנקו, פואמת באבי יאר – 1961

** באבי יאר – גיא מערבית למרכז קייב (בירת אוקראינה) שם רצחו הנאצים בין 150,000-100,000 איש החל מ 29/9 –1941.

* * *

אורי הייטנר

1. סוס טרויאני

שני טריגרים הביאו אותי לכתיבת מאמר זה.

הראשון, ויכוח בקבוצת ווטסאפ של תנועת הרבעון הרביעי, שבו נמתחה עליי ביקורת על כך ‏שהדברים החריפים שאני כותב על בן גביר אינם הולמים את דרכה וסגנונה של התנועה. הרבעון הרביעי דוגל בשיח מקבל ומכיל, בחתירה להסכמות לאומיות רחבות, בייחוס כוונות טובות גם ליריב. בעיניי, יש קווים אדומים והכהניזם ובן גביר אינם לגיטימיים, ואינם יכולים להיות חלק מאותה חתירה להסכמה רחבה. לתפיסתי, הם מחוץ לתחום ואין מקום להידברות אתם.

השני, היה ראיון עם חברי ההיסטוריון פרופ' אודי מנור. מנור דיבר על הצורך אחרי 7 באוקטובר לשים קץ להונאה העצמית באשר לפלשתינאים ולגישתם כלפינו ובאשר לצורך שלנו לפייס אותם. הוא נתן מספר דוגמאות לנטייה שלנו להאשים את עצמנו בשנאה אלינו, ובין השאר נתן כדוגמה את הטיעון ש"בגלל שבן גביר עלה להר הבית." והוסיף – מובן מאליו שכל יהודי שרוצה בכך יכול לבקר בוותיקן, אבל לא בהר הבית.

בדבריו, הוא יצא נגד שיח הזכויות, שבו בשם רעיונות נעלים כמו חופש הביטוי, חופש ההתארגנות וכו', ניתנת לגיטימציה לגורמים כמו חמאס, ובשם רעיונות של פתיחות וקבלת האחר, מדינות המערב פתחו את שעריהן להגירה בלתי מבוקרת, וקיבלו הגירה מוסלמית גדולה, שאינה מחפשת איך להשתלב במערב, אלא איך לכבוש את המערב מבפנים.

לטעמי, דבריו על בן גביר הם אותו שיח זכויות עיוור, המתעלם מהמשמעות של השימוש הציני באותן הזכויות נגד מעניקי הזכות. לא על פי שיח הזכויות הזה עלינו לשפוט את משמעות ביקורו של בן גביר כשר בממשלה בהר הבית, ואין דומה ביקור של בן גביר לביקור של אריק שרון, של יהודה גליק או שלי. כן, אני רואה חשיבות בביקורים של יהודים בהר הבית וביקרתי שם לא פעם ולא פעמיים. במקרה של בן גביר, מדובר בסיפור אחר לגמרי.

שני הטריגרים הללו המחישו לי עד כמה נעשתה כאן נורמליזציה ולגיטימציה לכהניזם ולבן גביר. במאמר זה אנסה להבהיר את מהות הכהניזם ואת תופעת בן גביר. אפתח בקביעה, שבן גביר אינו אידיאולוג, אלא איש של פרקטיקה פוליטית, אך יש לו אידיאולוגיה. האידיאולוגיה שלו היא משנתו של "הרב" כהנא, מורו ורבו, שתמונתו הגדולה מתנוססת בסלון ביתו, ועמה נפגשות עיניו בשוכבו ובקומו. מהי האידיאולוגיה הכהניסטית? ומהי הפרקטיקה הפוליטית של בן גביר?

כהנא השתית את משנתו על פרשנותו לציווי האלוהי "לא תחנם," כאיסור על ישיבת גויים בארץ ישראל וכצו עשה לנו בימינו – לא לאפשר ישיבה של גויים בארץ ישראל. אם נשאיר גויים בארץ ישראל, הם יהיו "לשיכים בעינינו" או שיהוו גורם להתנכלות ביטחונית בלתי פוסקת, כאשר מדובר בערבים, או כמוקד מיסיונרי שנועד להעביר אותנו על דתנו ועל דעתנו, כשמדובר בנוצרים. לכן, מטרת העל שלנו היא לגרש את הגויים מן הארץ. איך? באגרוף – סמל הכהניזם. כלומר בכוח. ברגע שהכהניסטים יעלו לשלטון, הגויים יגורשו באחת. עד אז, יש למרר את חייהם כדי לגרום להם לעזוב את הארץ "מרצון." איך "לשכנע" אותם? כאשר עמי פופר רצח ב-1988 שבעה פלשתינאים בראשון לציון, כהנא אימץ אותו רטרואקטיבית, למרות שקודם לכן לא השתייך לתנועתו. ימים אחדים לאחר הטבח, קיים כהנא הפגנת תמכה במקום, שבו הילל ושיבח את פופר שהרג את "הכלבים". תלמידו המובהק של כהנא ומועמד מספר 3 ברשימתו לכנסת היה ברוך גולדשטיין, שב-1994, ארבע שנים אחרי רצח כהנא, ביצע את הטבח ההמוני במערת המכפלה, שבו ירה בגבם של מאות ערבים ללא אבחנה, בעת תפילתם, רצח 29 ופצע 125. רק מעצור בנשק עצר את מרחץ הדמים. גולדשטיין הגשים יותר מכל אדם אחר את תורת הכהניזם, כי הוא זה שרצח יותר ערבים מכל אחד אחר. בהלוויית כהנא הקהל שאג כל הדרך "מוות לערבים" ו"מוות לשמאלנים", והנה, גולדשטיין מימש את הקריאה. מאז, גולדשטיין הוא גיבורם הגדול של הכהניסטים ובראשם בן גביר.

על פי תורתו של כהנא, ישיבתם של גויים בארץ ישראל היא חילול השם, חילול התורה וחילול הארץ. ושיא הטומאה הוא קיומם של המסגדים על הר הבית. כהנא כינה אותם "השיקוץ", שחובה לגלח אותו. הסרת המסגדים, גם היא צו עשה המחייב אותנו. כשהכהניסטים יעלו לשלטון הם יעשו זאת כמדינה. עד אז, כהניסטים חותרים לעשות כן באופן פרטיזני.

כהנא סלד מהדמוקרטיה. הוא טען שהדמוקרטיה היא תפיסה זרה ואנטי-יהודית, המנוגדת לתורה. "לפי תרבות הנכרים אין אליל יותר נשגב ואין עגל יותר זהוב מזה של הדמוקרטיה [...] הדמוקרטיה ניתנה לחברות ולמדינות שאין להן האמת, ושעבורן כל סיעות השקר שוות הן."

זו, על רגל אחת, האידיאולוגיה שבה מאמין בן גביר. אולם הפרקטיקה הפוליטית שלו, והוא פוליטיקאי מחונן, הפוכה מזו של מורו ורבו. הפרקטיקה הפוליטית של כהנא הביאה לקבלת החוק נגד הגזענות, השוללת מהכהניסטים להתמודד לכנסת. הטבח במערת המכפלה הביא להוצאת מפלגות כך וכהנא חי אל מחוץ לחוק. כהנא, שנהג לדבר על עצמו בגוף שלישי, נהג לומר ש"כהנא אומר את האמת בפרצוף." בן גביר מבין שזו דרך ללא מוצא. בוודאי שאין זו הדרך להגיע לשלטון ולממש את האידיאולוגיה. בן גביר עיצב פרקטיקה הפוכה – לחדור כסוס טרויאני אל תוך המערכת הדמוקרטית, להגיע כסוס טרויאני אל ליבת השלטון ובשלב הבא להשתלט על המדינה ולהגשים את הדרך.

בניגוד לכהנא, שהטיף נגד הדמוקרטיה, בן גביר מדבר בשם הדמוקרטיה ומשתמש בשיח זכויות בסגנון עדות ה"פרוגרסיבים". כהנא, כח"כ, העלה הצעות חוק גזעניות, שח"כ מיקי איתן הוכיח שהן ממש תרגום חוקי נירנברג לעברית. הצעות החוק נפסלו ולא הותר להעלות אותן לדיון ולהצבעה והן היו בין הגורמים לחוקים האנטי כהניסטיים. בן גביר לא יציע חוקים כאלה. הוא למד מתמונת הראי שלו באסלאם הרדיקלי את פרקטיקת ה"תקייה", ההסתתרות, ההסוואה וההונאה. אין לו סיבה להציג את השקפתו, אם הצגה זו עלולה לפגוע בו. מוטב לו להתחפש.

כך נהג בפרשת תמונתו של המחבל ברוך גולדשטיין. בן גביר מעריץ את גולדשטיין. את הצעת הנישואין לאשתו הוא הציע על קברו של המחבל. במשך שנים רבות, היתה תלויה, בסלון ביתו, לצד תמונת כהנא, תמונת גולדשטיין, על רקע מערת המכפלה ומסביב כתובות בזכות מעשה ה"נקמה" של גולדשטיין והשוואתו לפנחס הכהן. אך כאשר הבין שהדרך להיכנס לכנסת היא באמצעות הליכה משותפת עם מפלגות הציונות הדתית, ורבניהן דרשו ממנו להסיר את התמונה, הוא הסיר את התמונה. מי יודע? אולי העביר אותה לחדר אחר. ברור שמדובר בצעד טכני גרידא, בקריצה, שנועד לקדם את המסלול הפוליטי שלו.

כך נהג עם הקריאה "מוות לערבים". במסע הבחירות האחרון, בוימה ההצגה שבה כהנא הלך ברחובות ירושלים, אנשיו פצחו בקריאת הקרב של מפלגתם, הוא הסתובב והיסה אותם, והורה להם לצעוק "מוות למחבלים." מיהו מחבל? לדוגמה, מנסור עבאס. כל הח"כים הערבים הם מחבלים בעיניו. וגם כל מי שבחרו בהם. מחבל הוא שם הקוד שלו לערבים. ולכן, כשהם צועקים "מוות למחבלים" ברור למה הם מתכוונים, אבל הנוסח הזה מתאים יותר לתקייה.

בן גביר לא ידבר על "גילוח הר הבית" ו"הסרת השיקוץ", אלא יפעל בשם שיח הזכויות להפרת הסטטוס-קוו. כל עלייה שלו על הר הבית נתפסת, בצדק, כעליית מנהיגם של החולמים לפוצץ את המסגדים, וכאשר הוא עושה זאת כשר בממשלה, ברור מה ההשלכות של זה.

בן גביר למד לעבוד עם התקשורת. עוד בנעוריו ידע לבצע פרובוקציות תקשורתיות, כמו הצגת הסמל שנתלש ממכוניתו של רבין חודש לפני הרצח והבטחתו שבפעם הבאה נגיע אליו. והם הגיעו. הם הגיעו.

אך הוא גם למד להיות סחבק שלהם. והתקשורת התמסרה לו והפכה אותו לכוכב תקשורת ובן בית באולפני ערוצים 1, 2 ו-10. התקשורת, שהחרימה את כהנא ולא נתנה לו להתראיין, למרות שהיה ח"כ וראש מפלגה שנבחרה לכנסת, טיפחה את בן גביר, אף שהיה סתם ראש כנופייה ופרובוקטור. אין ספק שלתקשורת תפקיד משמעותי מאוד בבנייתו של בן גביר.

הוא למד משפטים, ולמד להתמודד בשפה משפטית בשדה המשפטי כדי לקדם את הקריירה ואת האידיאולוגיה. וכמו התקשורת, גם שופטי בית המשפט העליון אשמים בנסיקתו. הם קנו את הסיפור שהוא "השתנה" ובהחלטה אולטרה-אקטיביסטית, שבה העמידו את עקרון חופש הביטוי מעל חוק יסוד מפורש, איפשרו לו לרוץ לכנסת.

הוא לא התמודד לבדו, כי ידע שלא יעבור את אחוז החסימה ולכן חבר לכוחות אחרים ובבחירות האחרונות לסמוטריץ'. הם רצו ברשימה אחת, אך בקמפיינים נפרדים. בקמפיין שלו הוא לא הציג את תורת כהנא, אלא דיבר על משילות, החזרת הסדר וקיבל קולות רבים מאנשים הרחוקים מכהניזם או שכלל לא שמעו על כהנא. כשלונו החרוץ כשר לביטחון לאומי והעלייה הדרמטית בכל מדדי הפשיעה, לצד פופוליזם מביך כמו רפורמת הפיתות. הפכו את הנרטיב הזה לבדיחה, אבל בינתיים היה 7 באוקטובר והוא נבנה מהסנטימנט של שנאת ערבים.

כשכהנא נכנס לכנסת, יצחק שמיר לא ספר אותו כאופציה לקואליציה (למרות שאיתו היו לימין 61 מנדטים ולא היה צורך בממשלת הרוטציה עם פרס). כל אימת שעלה לנאום, יצחק שמיר ובעקבותיו כל הח"כים של הליכוד, כל הח"כים של הימין וכל הח"כים מכל המפלגות קמו בהפגנתיות ויצאו את המשכן. חיים הרצוג לא הזמין אותו להתייעצויות סיעתיות וכף רגלו לא דרכה על מפתן בית הנשיא. אבל היום אנו בעידן נתניהו, הדוגל בשלטון בכל מחיר. וכך, בדרכו המתוחכמת, בן גביר הגיע לממשלה, הגיע לקבינט והוא – עבריין סדרתי משחר נעוריו, מונה לשר האחראי על אכיפת החוק בישראל. והתפקיד הזה, מבחינתו, הוא קרש קפיצה בדרך לשלטון. הוא הביא לשינוי חקיקה באשר לסמכויות השר כתנאי להצטרפות לממשלה והפך את עצמו למפכ"ל-על ואת משטרת ישראל הוא הופך בשיטתיות למיליציה פשיסטית פרטית שלו.

האיש הזה הוא סכנה לדמוקרטיה. הוא מסוכן הרבה יותר מכהנא, מגולדשטיין ומיגאל עמיר, דווקא בשל התחכום הפוליטי שלו. הוא הצליח להיכנס כסוס טרויאני לליבת השלטון ומבחינתו הוא בדרך להשתלט על המדינה. וכך, באמצעות האידיוטים השימושיים במערכת הפוליטית, במערכת המשפט ובתקשורת, הוא עלול לממש, חלילה, את חלומו.

אחרי הטבח במערת המכפלה פירסמתי מאמר ב"נקודה", בטאון מועצת יש"ע,  תחת הכותרת: "חסלו את הכהניזם ולא – הכהניזם יחסל אתכם." המאמר הופנה לחבריי תושבי יש"ע. מה שהיה נכון בעקבות הטבח של גולדשטיין, נכון ביתר שאת לנוכח השתלטותו של הסוס הטרויאני על מוקדי הכוח של המערכת הדמוקרטית, כדי להחריבה מבפנים.

אם לא נחסל את הכהניזם – הכהניזם יחסל אותנו.

2. צרור הערות 20.4.25

* לפקודה תמיד אנחנו – חתמתי ואני מחתים על עצומה בזו הלשון: "אנו, ציונים אוהבי ישראל ומשרתים בשירות פעיל (סדיר או מילואים) בצה"ל, לא מתנים את שירותנו הצבאי בדבר. נשרת את מדינתנו תחת כל ממשלה, מימין ומשמאל, ללא קשר לדעותינו הפוליטיות, בעבר, בהווה ובעתיד ובכל עת שניקרא לדגל. הצבא יכול לסמוך עלינו שנגיע תמיד וללא תנאי!!!"

אני מצפה מחותמי עצומות הטייסים ושאר יוצאי החילות השונים, לחתום גם העצומה הזו, או להוסיף את הנוסח הזה לעצומותיהם. כך, דבריהם ייפלו על אוזניים קשובות, ללא חשדנות, הנובעת מטראומת פשע הסרבנות הממארת לפני שנתיים.

* המחיר – אורי משגב נוזף בחותמי העצומות, על קריאתם לשחרור כל החטופים גם במחיר הפסקת המלחמה. הוא גוער בהם על שהם רואים בהפסקת המלחמה מחיר ולא מטרה בפני עצמה. והוא מסביר שזו מלחמה פוליטית בלה בלה בלה חיילים נהרגים סתם בלה בלה בלה וכו' וכו' וכו'. כלומר, מבחינתו אין שום בעיה בכך שהמלחמה שהוא מגדיר "מלחמת 7 באוקטובר" תסתיים בניצחון טבח 7 באוקטובר, כלומר בכך שמבצעי הטבח שולטים בעזה וכל העולם המוסלמי מקבל את המסר שניתן להביס את ישראל באמצעות מעשי טבח וחטיפת אזרחים.

מי שדורש את הפסקת המלחמה, לא כמחיר למען המטרה הקדושה של החזרת החטופים, אלא כמטרה בפני עצמה – איני מאמין לו שהחטופים באמת חשובים לו כל כך. אולי הוא מוכן לשחרור החטופים כמחיר של הפסקת המלחמה.

* דרוש: מבוגר אחראי – מה שדרוש היום לחברה הישראלית הוא מבוגר אחראי, שיעצור את ההידרדרות במדרון. מבוגר אחראי, שיזכיר לכולנו, שהמחויבות שלנו היא לעם ישראל ולא לשבט בפוליטיקת הזהויות. מבוגר אחראי שיזכיר לנו שאנו במלחמה, מלחמת קיום, ויש לנו 59 חטופים שטרם החזרנו, ויש לנו משימת-על ציונית של תקומת הנגב המערבי וקו העימות עם לבנון, ואנו ניצבים כפסע מפצצת גרעין איראנית – זה לא הזמן למריבות פנימיות, לא זמן לקונספירציות מטורללות, לא זמן לחקיקות מפלגות, לא זמן להרס החברה.

ראש הממשלה צריך היה להיות המבוגר האחראי. אולם ראש הממשלה חף מאחריות לאומית, אפס במנהיגות, והוא עושה את ההיפך – הוא הפלגן הראשי, הסכסכן הראשי, הוא אבי הקונספירציות המטורללות על איזה "דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט דמיוני, הוא דוחף את עלילות הדם האוטואנטישמיות, הוא נלחם במערכת המשפט ובשב"כ, הוא דוחף את חוקי ההשתמטות ומימון ההשתמטות, הוא מעצים את הכנופיה הבן גבירית שהיא איום קיומי על הדמוקרטיה.

ואנו, אנא אנו באים?

* הוא התבלבל – במקום למוטט את חמאס הוא מנסה למוטט את השב"כ.

* על רונן בר להתפטר – על ראש השב"כ רונן בר להתפטר מתפקידו. בג"ץ הציע לצדדים להגיע לפשרה, אך הממשלה אינה מוכנה לכך. בג"ץ הציע זאת כי הוא נמצא במלכוד. הוא אינו יכול לאשר הדחה בניגוד עניינים מובהק כל כך. אך הוא מבין שבמערכת היחסים שנוצרה בין ראש הממשלה לראש השב"כ, באשמה מלאה של ראש הממשלה, אין אפשרות שישתפו פעולה, ומשמעות הדבר היא פגיעה משמעותית בביטחון המדינה. אל לו לרונן בר להשאיר את בג"ץ במלכוד הזה. עליו לגלות אחריות לאומית, ולפנות את מקומו. רונן בר נושא באחריות חלקית למחדל 7 באוקטובר. הוא לקח אחריות, הודיע שיפרוש לפני תום הכהונה, ועליו לעשות זאת עכשיו. נתניהו נושא באחריות המלאה, והוא נס בפחדנות מאחריותו ומסכל את חקירת המחדל. הוא פוגע במתכוון בשב"כ ומפיץ את קונספירציית ה"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט המטורללת במודע, אך ורק כדי להרחיק מעצמו את אחריותו לאסון הכבד, שהמיט על מדינת ישראל.

אך מה לעשות? הוא ראש הממשלה שנבחר כחוק, וניתן לפטור את המדינה מעונשו של זה רק בבחירות או באי אמון בכנסת. שני אלה אינם נראים קרובים, לאסוננו, ובמצב שנוצר, בראש השב"כ צריך לעמוד אדם אחר, כדי לעצור את מחול השדים. במקום שבו צריך מבוגר אחראי יש לנו ביבי. על בר לנהוג כמבוגר האחראי ולפנות את מקומו.

בסופו של דבר, בבוא הבחירות העם יבעט את נתניהו, הכושל בראשי הממשלות מקום המדינה, לפח האשפה של ההיסטוריה. אך בינתיים אסור לנו לאבד את המדינה.

* למרות האבסורד – בעקבות רשומה שבה קראתי לרונן בר להיות המבוגר האחראי ולהתפטר, כי זה הרע במיעוטו במצב שנוצר, נשאלתי אם אני מודע למשמעות של מינוי ראש השב"כ הבא בידי נתניהו. כמובן שאני מודע. זה רע מאוד. אך אנו פועלים בתוך המציאות, והמציאות הרעה מאוד היא שנתניהו הוא ראש הממשלה, הוא האחראי על השב"כ (כן, גם על המחדל של השב"כ, שהוא חלק מן המחדל הגדול), וביטחון ישראל מחייב יצירת מצב שיאפשר לשב"כ לתפקד. האבסורד הוא שמי שאחראי למחדל הוא עדיין ראש הממשלה. שאר האבסורדים נובעים ממנו. אבסורד שנתניהו ימנה את ראש השב"כ, אבל המינוי מחייב את אישור ועדת גרוניס, שלא תאפשר מינוי מופקר. ועל כל מינוי יש ביקורת בג"ץ, וניתן לעתור נגדו, ואם לא יהיה ראוי אפשר לפסול אותו. וכוונתו של נתניהו למנות את אלוף (מיל') שרביט מאותתת דווקא שהוא מחפש אדם ראוי. אני מאמין, שמי שיבחר, יעדיף את הנאמנות למדינה על פני נאמנות לממנה, והוא יבריז להם כפי שהבריזו מנדלבליט, אלשייך, יורם כהן והשופט סולברג.

* בראשי מודל 2025 – כינרת בראשי של היום היתה טוענת שהדיפ-סטייט תפר תיקים נגד משה קצב, כדי להדיח נשיא ימני, מזרחי ומסורתי.

* הנזק העיקרי של הביביזם – יום אחד, שלטון נתניהו ייגמר ותיבחר הנהגה שפויה למדינת ישראל. אני מעריך שזה יהיה בבחירות הקרובות, כנראה ב-2026. אבל כפי שלבני ישראל נדרשו ארבעים שנה מהיציאה מן העבדות עד הוצאת העבדות מתוכם, יידרש עוד זמן רב ומלאכה רבה לרפא את העם מהנזק העיקרי של הביביזם. ואם עד לאחרונה חשבתי שהנזק העיקרי הוא פולחן האישיות, שהגיע לשיאו בהמשך התמיכה בו אפילו אחרי 7 באוקטובר, נראה לי שזה לא הנזק הראשי. נהפוך הוא, אני חושב שההתפכחות תהיה מהירה למדיי. הנזק המרכזי, הוא יצירת תרבות של אי אמון במדינת ישראל ובמוסדותיה, בידי שלטונו הלעומתי של נתניהו; לעומתי למדינה.

אי האמון בחלק רבים בעם עמוק ביותר. אגדת ה"דיפ-סטייט" שמיפ-סטייט, שלא היתה ולא נבראה וכל כולה המצאה שקרית, חלחלה עמוק בקרב הציבור. וכך רבים רבים קונים אפילו את עלילות הדם האוטואנטישמיות על כך שצה"ל, השב"כ ו"קפלן" שיתפו פעולה עם חמאס ב"טבח שקמה באוקטובר", שנועד להפיל את ביבי. כאשר ח"כית ה[----[ גוטליב, ממציאה בדם קר ובציניות מקפיאת דם שקר נתעב שסוכן שב"כ עמד בקשר עם סינוואר ימים אחדים לפני הטבח, ואף חושפת את שמו ובכך מסכנת במזיד את חייו, אך ורק כי הוא נשוי לשקמה ברסלר, המונים מתייחסים לשקר הזה כאל עובדה, כי ברור שהשב"כ הוא חלק מהדיפ-סטייט שמיפ-סטייט, שחבר לחמאס לבצע טבח המוני ואונס המוני וחטיפה המונית, כדי להפיל את נתניהו. וכאשר היא מזומנת לחקירה על סיכון במזיד של חיי איש השב"כ ועל עלילת הדם – לא חשוב מה תהיינה תוצאות החקירה, כי ברור שהחקירה היא "פוליטית", "מוטה" וכל תוצאותיה תהיינה שקריות. זו "תפירת תיק" של הדיפ-סטייט על גוטליב. וכיוון שמדובר בעניין פוליטי, הרי שהשקר הפלילי והביטחוני החמור שעשתה, מוגן על ידי החסינות, בפרשנותה הפרועה של ח"כית ה[----]. וכאשר היא מסרבת ללכת לחקירה, תוך הסתתרות פחדנית מאחורי ה"חסינות", היא גיבורת הביביסטים, ז'אן ד'ארק של הביביזם. ואם יוגש נגדה כתב אישום, תהיה זו הוכחה לתפירת התיק – הרי אפילו לא חקרתם אותה... ואם תורשע בדין, הרי זו הוכחה שבית המשפט הוא חלק מהדיפ-סטייט. ואם תזוכה, אז הנה, הוכחה שנתפר לה תיק בידי הדיפ-סטייט; הרי אפילו בית המשפט, על אף היותו חלק מהדיפ-סטייט, זיכה אותה. ולכן צריך למנוע ועדת חקירה למחדל 7 באוקטובר, כי ברור שוועדת החקירה היא חלק מהמזימה, של הדיפ-סטייט שרקח יחד עם חמאס את הטבח כדי להפיל את נתניהו. "העם" לא נטש את נתניהו, אז הדיפ-סטייט עובר לתוכנית ב' – ועדת חקירה פוליטית מוטה שתפיל את התיק על נתניהו, שאין לו יד ורגל במחדל של הדיפ-סטייט. וכן הלאה וכן הלאה.

היום הגדול שבו תיבחר הנהגה שפויה למדינת ישראל, יהיה רק תחילת התהליך הארוך, המורכב ורב השנים של ניקוי הרעלים והחזרת האמון הבסיסי לחברה הישראלית.

* התנצלות – אמנם אנו באיסרו-חג של פסח ולא בערב יום הכיפורים, אבל אני רוצה להתנצל מכל הלב על כל הפעמים שכיניתי את טלי גוטליב [----]. אני מתנצל מקרב לב בפני ציבור ה[-----] על ההשוואה הנואלת.

* ארגוני טרור – הארגונים "כך" ו"כהנא חי" הוצאו ב-1994 אל מחוץ לחוק והוגדרו ארגוני טרור. העובדה שחלק מהטרוריסטים המשיכו להפעיל את הארגונים תחת שם אחר, אינה משנה את העובדה הזאת כהוא זה. חובתו של השב"כ לסכל טרור, ואם יש חשד בידי שב"כ לחדירת גורמים טרוריסטיים לתוך משטרת ישראל, חובתו לחקור זאת. אם לא יעשה כן, ימעל בתפקידו ויפגע בביטחון המדינה. אם עובד שב"כ מחבל בפעולה זו, בין אם בהדלפה או בכל דרך אחרת, הוא פוגע בייעודו של הארגון ובביטחון המדינה, ועליו לעמוד על כך לדין.

נכון, ההחלטה התמוהה של בג"ץ לאפשר לראש הכנופייה להתמודד לכנסת יצרה תסבוכת רצינית. איך פועלים נגד ארגון טרור בלתי חוקי כאשר הדוצ'ה שלו הוא ח"כ ושר? איך פועלים נגד חדירת גורמים טרוריסטיים למשטרת ישראל, כאשר הדוצ'ה שלהם הוא השר הממונה על המשטרה? לבג"ץ פתרונים. אך התסבוכת אינה פותרת את השב"כ ממילוי תפקידו ומהגנה על ביטחון המדינה.

* משמעות המינוי – מינוי ראש הכנופייה לשר לביטחון לאומי, כמוהו כמינוי עזמי בשארה לשר הביטחון.

* הדלפה בשירות המו"מ – הדלפת תוכניות המתקפה על איראן גרמה לנזק כבד. להערכתי, מקור ההדלפה הוא ממשל טראמפ, במגמה לנופף במתקפה כשוט לדרבון האיראנים להתפשר במו"מ. הדבר מעיד על נחישותו של טראמפ להגיע להסכם, וזה מדאיג מאוד. חמינאי אינו קדאפי, איראן אינה לוב ואין שום סיכוי להסכם על פירוק תוכנית הגרעין, בוודאי כשאפילו עמדת הפתיחה של ארה"ב אינה דורשת זאת. הצד המעודד בהדלפה הוא עצם הידיעה על כך שיש נכונות ומוכנות למתקפה. אני מקווה מאוד שהיא תצא לפועל, כי זו הדרך היחידה לסכל את הפצצה האיראנית.

* מה שרמון אינו לוקח בחשבון – חיים רמון מנהל מלחמת קודש אובססיבית נגד נפתלי בנט. הוא נחרד מנסיקתו בסקרים, ומזהיר שמדובר באיש ימין קיצוני. כמובן, שבעיני השמאל כל ימין הוא קיצוני, כפי שבעיני הימין כל שמאל הוא קיצוני... רמון נחרד בעיקר מכך שעל פי הסקרים את רוב כוחו שואב בנט ממצביעי מפלגות המרכז-שמאל. האמת היא שבעיקר ממפלגות המרכז, ובמיוחד מהדופן הניצית שלהן. דבר אחד רמון אינו לוקח בחשבון – ש-7 באוקטובר גרם לאנשים להתפכח. אנשים רבים שדגלו במדינה פלשתינאית, למדו ב-7 באוקטובר מה משמעות שכנות למדינה פלשתינאית. והם מבינים מה משמעות מדינה פלשתינאית לצד ריכוזי האוכלוסייה הישראלית הצפופים ביותר. והם למדו שעומק אסטרטגי חשוב מאוד בימינו, והם מבינים מה המשמעות של מדינה שרוחבה צר יותר מהמרחק מגבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו הנוח'בות.

הפילוסוף, הסופר והמשורר האמריקאי ג'ורג' סנטיאנה כתב: מי שלא לומד מההיסטוריה נידון לחזור עליה.

* עופ יצו – אחרי מבצע "עופרת יצוקה" פירסמתי מאמר תחת הכותרת "עופ יצו". זו לא היתה שגיאה. המסר היה, שיצאנו בקונצנזוס מקיר לקיר למבצע נגד החמאס, והממשלה, היתה זו עדין ממשלת אולמרט, עצרה את המבצע בעודו באיבו, כי העדיפה הפסקת אש על הכרעת האוייב. ולכן – זה רק חצי מבצע. לא עופרת יצוקה אלא עופ יצו. ומה שחמור לא פחות, הוא שמיד אחרי המלחמה האוייב שב "לטפטף", ובמקום לחדש את המבצע, הפעם עד הסוף, "הכלנו". את המאמר סיימתי במילים הללו: "חמאס פועל על פי הנחה ששוב נבליג שמונה שנים. עלינו להעמיד אותו על טעותו. יש לצאת מיד למבצע נוסף, אך הפעם להמשיך אותו בנחישות עד שהאוייב ייכנע והירי ייפסק."

ארבע שנים מאוחר יותר, ראש הממשלה כבר היה נתניהו. ב-2012 פירסמתי מאמר תחת הכותרת "רת קה". הזכרתי את המאמר הקודם, וכתבתי שלנוכח הטרור הבלתי נפסק מעזה, יש לצאת למבצע שישלים את מבצע "עופרת יצוקה", עד ההכרעה. וכך כתבתי: "ההסלמה של השבועות האחרונים קשורה גם למערכת הבחירות בישראל. ראש הממשלה פתח בקמפיין חסר אחריות, שבו התהדר בשקט היחסי בגבולות ובכך שידו אינה קלה על ההדק. בכך נתן נתניהו לאוייב להבין, שלפחות עד הבחירות ישראל תמנע מתגובה קשה שעלולה להביא להסלמה. וכך חשו הפלשתינאים, שביכולתם להסלים את פגיעתם, כיוון שסף התגובה בתקופה זו גבוה יותר. מבחנה העליון של הממשלה הוא הבטחת ביטחונם של אזרחיה והגנה על ריבונותה. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה המשך הפגיעה המתמשכת בתושבי הדרום ואינה יכולה להמשיך בהבלגה. אין מנוס מפעולה שתשלים את מבצע 'עופרת יצוקה'."

ב-2002, גויסתי בצו 8 לשלב השני במבצע "חומת מגן" – הפעולה ברצועת עזה. שעות אחדות לפני שעת השי"ן המבצע בוטל. ראש הממשלה שרון קיבל רגליים קרות, נבהל ממחיר הפעולה, וכך המציאות שהמבצע יצר ביו"ש, לא נוצרה גם ברצועת עזה. התסכול שלי היה עצום. מאז, במשך 21 שנים עד 7 באוקטובר, קראתי שוב ושוב לצאת למבצע "חומת מגן" בעזה. לא עשינו זאת, ונתנו לחמאס להתעצם ולהפוך לצבא טרור מפלצתי, שביצע את טבח 7 באוקטובר. זה המחדל. כל השאר – נגזרות שלו.

* מגלגל את האחריות – הרמטכ"ל אינו אחראי למחדל. אחראים ראש אמ"ן, אלוף הפיקוד ומפקד חיל האוויר. מה פתאום הרמטכ"ל? מה הקשר שלו בכלל? הזוי, נכון? אידיוטי, נכון? אינפנטילי, נכון?

אבל הטיעון ההזוי, האידיוטי והאינפנטילי הזה מכסתח את ראש הממשלה –  מר מחדל, והמוני עובדי אלילים מדקלמים אותו בלי להטיל ספק. הזוי. אידיוטי. אינפנטילי.

* מה תצעק אליי – מתוך הקריאה בתורה לשביעי של פסח: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב. וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'... וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה: מַה-תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ."

יש כאן תופעה מעניינת. נאמר שבני ישראל צעקו. כלל לא נאמר שמשה צעק. ואלוהים פונה אל משה בגוף שני יחיד: "מה תצעק אליי?" משה הוא מנהיג והוא נושא באחריות. אם במקום לפעול העם צועק ומתבכיין, זהו כשל מנהיגותי, וכאילו משה הוא הצועק. מנהיגות היא אחריות. מנהיג אמיתי אינו מגלגל את האחריות כלפי מטה.

* אין חופש ביטוי לאנטישמיות – טראמפ מנהל מערכה חיונית ביותר, הראויה לתמיכת כל אדם הגון בעולם, נגד האנטישמיות באוניברסיטאות בארה"ב. על כך נמתחת עליו ביקורת בשם "חופש הביטוי" ו"החופש האקדמי". חופש הביטוי והחופש האקדמי הם ערכים נעלים, אך הם אינם בלתי מוגבלים. הם אינם כוללים הסתה אנטישמית. האוניברסיטאות מלינות על כך, שבאמצעות מניעת תקציבים, הממשל מתערב בתכנים האקדמיים. ממי הם עושים צחוק? הרי גל האנטישמיות באוניברסיטאות ממומן בידי האוייב הקטארי (כן, הוא אוייב, לא "מורכב") ושתיקת האוניברסיטאות מול הגל האנטישמי, ממומנת אף היא בידי האוייב הקטארי, המזרים להן מיליוני דולרים רבים כדמי השתקה. אני מקווה שטראמפ יפעל גם לעצירת הכסף הקטארי, אך גם מה שהוא עושה כעת חשוב מאוד. כך צריך לפעול מנהיג העולם החופשי.

* רוב מהומה – לפני כעשור, כשבננו עמוס שירת בסדיר, היה גל של טרוניה, שהתפתח להיסטריה, בקבוצת הווטסאפ של הורי הפלוגה או הצוות, על כך שילדינו רעבים, אינם מקבלים מספיק אוכל וכו'. לא יכולנו לדבר עם הבנים בטלפון ולאמת את הידיעה. למרות שהטלתי בה ספק, אני מודה שקצת נלחצתי. עד שעמוס יצא שבת, ומסתבר שהכול בסדר, יש להם אוכל והם שבעים. סתם איזו אימא היסטרית חוללה רוב מהומה על לא מאומה. כיוון שזה מה שסיפרו גם חבריו בהגיעם הביתה, כל ההורים נרגעו והגל גווע.

איני יודע אם הגל הנוכחי של טענות על החיילים הרעבים, ושוב מקבוצות של הורים, דומה לסיפור שסיפרתי. אבל אני מתייחס לטענות הללו בספקנות ומציע לכולם להטיל בהן ספק.

* ביד הלשון: כנה ורוכב – הפינה שעברה הוקדשה למושג מתוך הסלנג החקלאי – "חזירים"; חוטרים או נצרים – אותם ענפים הבוקעים מן השורש "או מהכנה בעצים מורכבים." מהם עצים מורכבים ומהי כנה? הרכבה היא פעולה שבה מרכיבים ענף אשר מצויים עליו אברי ריבוי, על ענף ממין אחר, מאותה משפחה של צמחים. הענף העליון – נקרא רוכב. הענף שעליו מרכיבים – נקרא כנה. הרוכב מתאחה עם הכנה כאילו יצא מאותו הגזע. ההרכבה מחברת בין זנים שהיתרון שלהם הוא העמידות בקרקע, למשל מול מזיקים ומחלות, לזנים שהפרי שלהם רב ומשובח.

אורי הייטנר

לתגובות: uriheitner@gmail.com

* * *

אודי מנור

אז מי "חזה את השואה"? – ספוילר: אף אחד, 'אפילו' לא היטלר

א. שלב ראשון, בירור מושגים:

להלן ניסיון חסר סיכוי לדון בשאלה המתמידה הזו, באופן מדעי. כי מה הוא מדע? סך כל המאמץ העיוני הכרוך בניסיון להקיף אישה מ-365 מעלות כמאמר המשורר. ומיהו מדען? מי שלוקח על עצמו לנסות לעשות את הבלתי-אפשרי הזה, כלומר לכל הפחות להשתדל לברר את הדברים בשפת ליבם.

מה פירוש 'לחזות'? על השאלה הזו יש לפחות שתי תשובות: האחת לא חשובה, השנייה מאוד חשובה.

התשובה הלא חשובה – בהקשר היהודי, 'חוזה שואה' הוא כל מי שחוזה בעיני רוחו השמדה טוטאלית של כל היהודים. נו, מבחינה זו אפשר לארגן רשימה ארוכה ונאה של אנשים שהיו רוצים את היעלמותו – לאו דווקא בגזים ובלהביורים – של העם היהודי. מרוג'ר ווטרז ועד כמה מושכי עט ברחוב שוקן פינת קפלן. היטלר בוודאי ראוי לתואר 'חוזה השואה' במובן הלא חשוב הזה. מדוע לא חשוב? כי 'חיזיון' במובן של 'משאת נפש' איננו מוביל למקום אליו מכוונת השאלה שבכותרת: הפיכת מעשה החיזוי למסקנה שעל היהודי לעשות משהו: לברוח, להילחם, לקפוא, להכחיש את יהודיותו, וכל כיוצא באלו.

ולעומתה, התשובה המאוד חשובה – 'חוזה שואה' הוא כל מי שחזה את מימוש השמדת היהודים באופן בו התרחשה 'השואה' הספציפית, זו שכולנו מכירים מי יותר מי פחות, זו שאת זיכרה מציינים אחרי פסח ולפני יום העצמאות.

מה שמוביל אותנו להמשך בירור המושגים: 'שואה' מה היא בדיוק? ובכן, כחובב קריאת ספרי עיון בכלל והיסטוריה בפרט, אני שמח לדווח לציבור הקוראים שעד לא מזמן, לכל הפחות עד לפני כ-30 שנה, אבל בוודאי עמוק עמוק אחרי 1945, המלה 'שואה' נעשה בה שימוש תדיר ושכיח בכתיבה עיונית, במשמעות 'הסתמית' של המלה, לאמור: אירוע לא נעים, אסון, בוקה ומבולקה, בשלל תחומים, מסביבה ועד רעידת אדמה, מתחבורה ועד כלכלה.

והואיל והשאלה שבכותרת היא כנאמר לעיל שאלה ספציפית העולה בדיונים ספציפיים הקשורים באירועים הספציפיים שאירעו בשנים ספציפיות (שגם עליהן יש ויכוח: 1933-1945? 1939-1945? 1941-1944?) ליהודים ברחבי אירופה (ולא בכל אירופה, בספרד למשל לא, וגם לא באנגליה), הרי שהמדען אמור למקד את תודעתו ב'שואה' במובן הידוע והמתואר והמתועד במוסדות כמו 'יד ושם' למשל, מוזיאון 'לוחמי הגטאות', מוסד 'משואה' (האכסניה ששימשה הוגה דעות ידוע 'לזהות תהליכים' ידועים), וכדומה, לאמור: השמדה שיטתית של יהודים, בבורות ירי, באמצעות צינורות המחוברים לאגזוזים של כלי רכב, באמצעות שריפת בתי כנסת על יושביהם, ובהמשך בשיטות מדעיות למדי ששיאן – לא ראשיתן, שיאן – בתאי הגזים, שהרי כדי לאפשר השמדה שיטתית-סיטונאית-תעשייתית בגזים, חייבים היו המשמידים לארגן: א. מערך מסודר של איסוף יהודים ושינועם. ב. שיתוף פעולה משמעותי של אוכלוסייה מקומית בזיהוים של היהודים ואיתורם.

ואת כל האמור לעיל אף אחד, כולל לא רוב הנאצים ובוודאי כמעט אם לא כל עוזריהם, לא חזו, ולכן ובוודאי שאף יהודי, כולל לא אפילו זאב ולדימיר ז'בוטינסקי.

ב. לא היתה 'שואה' ללא מלחמה

"אתה טוען" – אני שומע אחד משני קוראי המאמר תוהה בליבו – "שאפילו הנאצים לא חזו את השואה?" –כן. גם את זה אני טוען, תוך שאני מקפיד שוב להצביע על המובן השני של המונח 'חיזוי'.

על סמך מה? על סמך דיווחיהם של היסטוריונים של השואה (בין אם מדובר בתקופה שבין 1941 ל-1944 ובין אם הכוונה לשנים 1945-1933), לפיהם די מוסכם (וזה די הגיוני) שללא המלחמה העולמית שהתנהלה כפי שהתנהלה, רוב, אם לא כל המתואר והמתועד ב'יד ושם' ובנותיה, לא היה מתרחש.

והואיל ואנו יודעים ממחקריהם של היסטוריונים של המלחמה הזו, ששום שלב בה לא היה הכרחי (עד כדי כך ש'אפילו' הגאון-הנביא ז'בוטינסקי העריך סמוך לפרוץ המלחמה כי היא לא תפרוץ, זאת בהינתן הצלחת הפולנים "לנקוב נקב באגרוף הנאצי"), בוודאי לא התמשכותה לכמעט שש שנים, והתפשטותה לכל פינה באירופה כמעט, הרי שממילא ברור שאם תנאי להשמדה ההמונית היא מלחמה טוטאלית חסרת מעצורים, הרי שאילו המלחמה הזו לא היתה מתפשטת כפי שהתפשטה והתקיימה כפי שהתקיימה, ממילא לא היתה שואה, בוודאי לא בקנה מידה כזה.

והואיל ואת הנאצים הנהיגה הנהגה שגם היא – כך מדווחים ההיסטוריונים – לא ידעה בדיוק כיצד יתפתחו הדברים (הידיעה הזו שמורה רק להיסטוריונים של בדיעבד, כלומר להיסטוריונים שהם כהגדרתו הקולעת של נעמן כהן, היסטוריונים-פוליטיקאים), הרי שאפילו הנאצים לא חזו את השואה, ומכאן ברור מדוע כל מי שאיננו נאצי – קודם כל היהודים, כל היהודים – לא יכלו לחזות את השואה ולכן אף אחד לא חזה את השואה.

קחו למשל את קרובי משפחתי הגיבורים מארישה ומייטק פלג, חברי המחתרת היהודית והפולנית בקרקוב, מתחילת הכיבוש הנאצי. והנה מסתבר, ששני אנשים מעורים עד צוואר בעסקי רדיפה והשמדה נאצית, החליטו בתחילת 1944, מחשש שהם עומדים ליפול לידי הגסטאפו, למצוא מקלט בלא פחות מאשר בהונגריה. ואם שניים כמותם לא הצליחו 'לחזות את השואה' בהונגריה האנטישמית, מדוע שנצפה שאחרים יעשו זאת, אלא אם הם מושכים בעט על יסוד חוכמת-בדיעבד?

לא פחות חשוב: הטיעון אלמוני 'חזה את השואה' מקפל בתוכו את 'החוכמה' הגדולה לפיה מי ש'זיהה תהליכים' אמור כמובן להסיק את המסקנה המתבקשת וההכרחית: לכל הפחות לברוח, ומוטב כמובן 'לעלות לארץ ישראל' כי זו 'ארצם של היהודים'. כפתור ופרח. אני כציוני בוודאי אשמח לראות עוד 2 מליון יהודים סותמים את כביש 6, חופי ישראל ואת נתיבי איילון, כשלפחות עשירית מהם מיישבים "עכשיו!!!" את הבקעה כולה, ממרומי החרמון ועד חוף אילת.

אבל גם כאן תפקידו של המדען הוא לשכוח לרגע את תלמודו הציוני, ולהמשיך לנהוג הגינות כלפי העבר האנושי כפי שהתרחש בפועל. כי עיון מדעי מחייב הגינות, דיוק וצניעות, בלעדיהן קשה להבחין בעובדות קטנות, קל וחומר לקחתן בחשבון, אלו העובדות הקטנות מהן מורכבת התופעה המשונה הזו: חיי אנוש: ונגיד שאני, גאון ונביא, אולי לא כמו ז'בוטינסקי, ובכל זאת, אולי מתקיים בי הפסוק 'מי ייתן כל עם ה' נביאים', מבין שמשהו רע עומד להתרחש 'אפילו' בבודפשט המעתירה, מה אז? לאן הולכים? ואיך? ומה עם סבתא החולה? ומה עם החתונה של בת-הדוד שסוף סוף מצאה זיווג? ומה יהיה עם הרכוש? ועוד ועוד שאלות שחכמי-הבדיעבד פטורים מהן, אחרת הם לא היו חכמי-בדיעבד.

ג. אבל ז'בוטינסקי 'חזה את השואה'! עובדה!!

אז זהו, שלא. הוא רק ידע היסטוריה

רגע, האם הרצל לא חזה את השואה?? והרי בטיוטת הנאום שלו אל הרוטשילדים המופיעה ביומנו ב-13 ביוני 1895 כתוב במפורש:

"מן ההכרח אפוא שבסופו של דבר נגיע לתחתית, לתחתית שבתחתית. איך ייראה הדבר, איזו צורה ילבש, את זאת לא נוכל לשער. האם תהיה זו הפקעת רכוש עקב מהפכה מלמטה, או החרמתו בעקבות ריאקציה מלמעלה? היגרשו אותנו? הימיתו אותנו? אני משער שפחות או יותר ילבשו הדברים את כל הצורות שמניתי, ועוד אחרות. בארץ אחת, כנראה בצרפת, תבוא המהפכה הסוציאלית [...] ברוסיה פשוט יחרימו מלמעלה. בגרמניה יחוקקו חוקים של הפליה [...] באוסטריה לא יעמדו בפני אימת האספסוף הווינאי ויסגירו את היהודים [...] וכך יגרשו אותנו מן הארצות הללו וירצחו אותנו בארצות שנימלט אליהן."

ומה באשר לז'בוטינסקי? כידוע, כעשרים שנה לפני שקיבע את תיזת "קיר הברזל" שלכאורה אומרת הכול, שהרי 'הקיר' הוא הפתרון (צבא) המלמד על הבעיהי (איום בהשמדה), הוא כבר דיבר על "ליל ברתולומיאוס" הצפוי ליהודים. וכיצד יש להבין את קביעתו-קריאתו ב-1933  – "יהודים חסלו את הגלות, ולא הגלות תחסל אתכם" – אם לא ביסוס וצידוק למהלך 'הקפלניסטי' שלו, לאיין את תוצאות הבחירות ב-1933 (בהן הובס הנביא מזהה התהליכים קולוסאלית: 14% לרוויזיוניסטים מול 44% של תנועת העבודה הציונית), באמצעות 'החלפת העם' (הקמת 'ההסתדרות הציונית הרוויזיוניסטית', בשם אחדות העם כמובן, עקרון-על שדגל בו מימיו הראשונים כאיש ציבור שבפועל עשה הכול כדי להימנע ממנו)? זאת ואף זאת: כידוע, בתשעה באב תרצ"ח (כמה סמלי!), נאם ז'בוטינסקי בוורשה ואמר:

"מזה שלוש שנים אני פונה אליכם, יהודי פולין, עטרת יהדות העולם, בקריאה. אני מזהיר אתכם בלא הפוגה, שהקטסטרופה מתקרבת [...] אינכם רואים את הר-הגעש שיתחיל תיכף לפלוט את אש ההשמדה [...] אינכם רואים, כי אתם טרודים ובהולים בדאגות יום-יום."

ומה לגבי תחזיתו המצמררת והמדוייקת של בן-גוריון, אמנם רכיכה-מרכסיסטית ובכל זאת אחד שהצליח לעשות דבר או שניים לטובת עתיד העם היהודי בארצו? בן גוריון 'חזה את השואה'! עובדה: ב-1934 הוא רשם ביומנו תחזית קודרת לגבי עתיד היהודים במלחמה איומה שתפרוץ לכל היותר תוך "חמש שנים."

שיטוט זריז במרשתת יגלה אינספור דוגמאות נוספות, המשעשעות ביותר הן כמובן מצידם של רבנים דגולים למיניהם, אבל אצלם זו לא חוכמה, להם הרי קו ישיר לחוזה האולטימטיבי של השואה, זה שהכול – כולל רציחתם בשלל רציחות משונות של 1.5 מיליון מילדי ישראל – נהיה בדברו, אמן.

ובכן, לא ולא. עם כל הכבוד, ויש כבוד, לא מדובר בחיזוי-שואה (במובן של 'יד ושם') אלא בראיית-שחורות מובנת מאליה, שנאמר (משלי, כ"ח, י"ד): "אשרי אדם מפחד תמיד." מילא אדם, יהודי. מילא יהודי, אחד שמכיר את עברו, הכולל אינספור 'חוזי שואה' במובן הראשון (אלו שהיו רוצים להתעורר בוקר אחד ולראות שאין יהודים ובעיקר אין מצפון יהודי, העניין שהחריד שינה מעיניו של היטלר).

ומכאן שהרצל, ז'בוטינסקי ובן-גוריון מימשו בדבריהם את הציווי של ספר משלי. לא יותר ולא פחות. ומכאן שלא מדובר ב'חיזוי שואה' כאמור, אלא היכרות עם רשימת 'חוזי שואה' (במובן של משאת נפש) מכובדים, מאנטיוכוס ועד טורקוומאדה, מהישועים ועד וגנר, מהצלבנים ועד קוראי 'הפ-הפ' וכן הלאה. הרצל, ז'בו ובן-גוריון לא היו נדהמים לגלות היום את ממשיכי השושלת: מהזועביז עד הגידונלויז, וכמובן עושי-המעשים-לוקחי-האחריות: החיזבאללה מושא ההערצה של חומסקי, חמאס מושא ההערצה של נאורי הארווארד, ותנו כבוד ללוחמי החירות מדרום תימן ועד מרכז טהראן.

המכנה המשותף לכל אלו (וסליחה שלא הזכרתי את כולם), הוא קואליציה רחבה הפועלת כבר מאות רבות של שנים, של כל מיני יצורי-אנוש שלא אוהבים יהודים עד כדי שכך שהם היו רוצים שיהודים, בוודאי כציבור פעיל, ייעלמו מעל פני האדמה.

עד לעת החדשה חוזי השואה היהודית הזו התבססו על פרשנות ידועה למונותיאיזם; מאז המאה ה-19 הם מוכרים בתואר 'אנטישמים'; ומאז הרבע הראשון של המאה ה-20 התווספו לרשימה גם נאצים, ולא, קתולים, מוסלמים, ישועים, סלפיסטים, אנטישמים, כותבי מאמרים בהארץ ובניו יורק טיימז, ונאצים הם לא היינו הך, לא אותו הדבר וגם לא עוד מקרה של טווידל-די וטווידל-דם, אבל לא כל נושא אפשר לפתח כראוי במסגרת מאמר אחד, מתארך-מדי-ממילא.

ד. 'מזהי תהליכים' ו'חכמים-בדיעבד':

 השילוב המנצח (של הפוליטיקה את ההיסטוריה)

ואחרי שנכתבו ואולי נקראו הדברים, האם הכותב ושני קוראיו באמת מאמינים כי דיון מדעי, כלומר ענייני וזהיר ומדוד ושקול, כפי שחייב להיות כל דיון בחברה המתבססת על חופש הביטוי (שערכו עלוב אם 'החופש' לא מגביל עצמו ב'איכות' ובתוכן הביטוי), יביא לקיצו את הדיון בשאלה הפוליטית הזו, 'מי חזה את השואה'?

שאלת-תם. שהרי לכולנו ברור כי באופן בו היא עולה בכל שנה בסתיו גיורא, לא מדובר בשאלה היסטורית, אלא בשאלה פוליטית, במובן הרע שלה. כי אם המטרה היא לחפש רמזים בעבר על מנת לבנות הווה טוב יותר, לשאלת 'חיזוי השואה' אין שום תפקיד. בוודאי לא זה שלכאורה עולה מהמימד הרטורי שלה, לאמור: 'אילו היו היהודונים מקשיבים לז'בוטינסקי הם היו מצילים את חייהם,' או 'אילו ההנהגה הציונית היתה נמסרת בידי מזהה-התהליכים ז'בוטינסקי לא היתה מתרחשת השואה,' וכל כיו"ב פירות באושים של חוכמת-בדיעבד שאין טיפשות גדולה ממנה.

כי כך או אחרת – סינוואר, ווטרז, חומסקי, זועבי וכן הלאה – לטענה שכל אלו 'חוזים שואה' וכי יש "לפחד" מהם, אין שום נפקא מינה. האם יש יהודי אחד החי בישראל המשוכנע שבהכרח ישראל היא המקום הבטוח ביותר ליהודים? בדיוק. אף אחד לא קם. ובכל זאת מפה לשם, מיד לפה, מפה לפה, ומתחת לשולחן, עם ישראל חי, חי וקיים.

וכל עוד רוצה להמשיך להתקיים, מעל ומתחת לשולחן, כדאי שיעסוק בשאלות שעליהן ניתן לתת תשובה שיש גם יש לה נפקא מינה: מה נחוץ, מה לא, מה ראוי, מה פחות, ובעיקר: איך עושים מה, וגם: מי.

אודי מנור

היסטוריון, חיפה

* * *

איש האדמה שלי

דברים במלאת חודש לפטירתו של צ'יקו,

משה בר-אל, מפי רעייתו עדינה

זה התחיל בטרמפ לגבעתיים מקיבוץ ארז, בו היינו נחלאים. בגבעתיים התגוררו הוריי וגם אחיו הבכור של צ'יקו. צ'יקו כמעט פספס את הנסיעה הזו. אבל הוא הצליח להגיע בזמן בזכות דבש שנשפך במכונית ונגרם עיכוב, כי הנהג היה צריך לנקות. ובערב הוא הזמין אותי לסרט והשאר היסטוריה.

ומאז החיים שלנו היו דבש, פשוטו כמשמעו. היינו נשואים 58 שנים, נולדו לנו שני בנים ובת, נולדו לנו עשרה נכדים, וצ'יקו, שהיה בוגר "מקווה ישראל", הצליח למשוך אותי, העירונית של ממש, לגור ולחיות במושב.

אבל נתחיל מההתחלה. צ'יקו נולד בשם משה יחילצ'יק בליטא ב-5 בפברואר 1946. הוריו, גרשון וצילה, נפגשו בעת המלחמה. לשניהם היה זה פרק ב'. מצד אביו היה לו אח מבוגר ממנו בעשרים ושתיים שנה, שלמה; ומצד אימו היו לו שני אחים, מישקה וחיים. מישקה, מנדל בוֹדְניְָא, נשאר בברית המועצות. לימים הוא היה אסיר ציון – אחד מחוטפי המטוס בלנינגרד, שישב על כך בכלא ארבע שנים ואחר כך הגיע ארצה.

בילדותו היו במשפחה חמש נפשות: ההורים צילה וגרשון, חיים אחיו, צ'יקו (משה, שהוריו קראו לו מיישקה) וסבתא בתיה, אימה של האם צילה. הם שהו במחנה מעבר בעיר אוּלם בגרמניה, ועלו ארצה באוניה "עצמאות" בשנת 1949, כשצ'יקו היה בן שלוש. הם הגיעו למעברה "אגרובנק" בגבעת אולגה ליד חדרה. לימים פתחו הוריו חנות מכולת. צ'יקו הקטן בן החמש היה נוסע באופניים בכל יום שישי מאולגה לחדרה, כדי להביא שמרים למכולת. בגיל הזה הוא כבר היה אחראי גם על מזיגת הנפט ללקוחות המכולת. מכאן ניתן כבר להבין מאיזה חומר הוא קורץ, ואיך הפך להיות איש עבודה בכל רמ"ח איבריו.

מגבעת אולגה הם עברו לשיכון עממי בפתח-תקווה, שם הוא למד בבית הספר היסודי. סבתא בתיה טיפחה גן ירק, גידלה תרנגולות והכינה בריכה קטנה בחצר. אחד הסיפורים שצ'יקו סיפר: היא נתנה פעם לאחת התרנגולות לדגור על ביצת ברווז. הברווז בקע מהביצה, גדל והחל לשחות בבריכה. והתרנגולת היתה רצה הנה והנה על שפת הבריכה, מקרקרת בדאגה אימהית לבנה הקטן ששחה לו במים.

ב"מקווה ישראל"

בתיכון למד צ'יקו במשך ארבע שנים בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל" והיה חניך בפנימייה. ב"מקווה ישראל" הוא קיבל את הכינוי "צ'יקו" בהשפעת הסיומת של שם משפחתו יחילצ'יק.

ניתן להגדיר את השנים האלו כמעצבות אותו ואת כל חבריו למחזור. ראשית כל הם הפכו לחברים בלב ובנפש לכל חייהם. הנערים האלו עבדו חצי יום בענפי החקלאות השונים ובמחצית השנייה של היום הם למדו. בחופשות מבית הספר עבד צ'יקו בבניין כדי לממן את לימודיו. הוא סחב דליים עם טיט עבור הטייחים וכל מה שהיה צריך.

יש לציין שצ'יקו היה שחקן כדורגל בקבוצה הצעירה של "הפועל פתח-תקווה", בתקופה של נחום סטלמך, שמואל רוזנטל ועוד מפורסמים. אבל כאשר הגיע ל"מקווה", המורים לא איפשרו לו לעזוב את הפנימיה ולנסוע לפתח תקווה לצורך אימונים ומשחקים. שנים הוא היה די מתוסכל מעובדה זו. מי יודע, אולי היה נכון לו עתיד בתחום? אולי גם הוא היה הופך ברבות השנים לשחקן כדורגל מעולה? ב"מקווה" הוא המשיך להצטיין בספורט, בעיקר בריצה ובקפיצה לרוחק.

כבר בשנת הלימודים האחרונה בבית הספר התיכון, (אני למדתי בתיכון "קלעי" בגבעתיים), איחדו את הקבוצה שלי מ"קן בורכוב" המפורסם של "הנוער העובד" ואת מחזור מ"ג של צ'יקו ממקווה. וכך היכרתי לראשונה את צ'יקו היפה, שהיה לו מבט מקסים, מיוחד, כמו של השחקן פול ניומן.

שנינו התגייסנו לנח"ל בקיץ 1964, ממש מיד לאחר סיום בחינות הבגרות. אבל אז נפרדו דרכינו. צ'יקו היה מדריך ב"מדרשה החקלאית של הנח"ל" שהיתה במחנה 80 ליד חדרה, ואני הייתי עם חבריי לגרעין בחצי שנת הכשרה בקיבוץ נחל-עוז שקרוב מאוד לעזה, וחצי שנה בהיאחזות גרופית ליד אילת. (היינו שם הגרעין השני מאז הקמתה, ואני הייתי האקונומית של הגרעין. קבעתי מה כולם יאכלו שם...) בסוף תקופת השירות הגענו לקיבוץ ההשלמה שלנו, קיבוץ ארז, אחד היישובים באזור שנקרא כיום "העוטף".  צ'יקו היה בא לארז לבקר את החבר'ה, ובאחת השבתות היה האירוע בו פתחתי – הדבש שנשפך ונעשינו זוג. נעשינו "חברים" כמו שקראו לזה אז.

בנישואין

לא התמהמנו הרבה, וב-17 באפריל 1967, בעצם ימי "ההמתנה" לפני מלחמת ששת הימים, נישאנו. בהמשך למדנו ועבדנו תוך כדי הולדת הילדים. כאשר ניר בננו הבכור היה תינוק אני למדתי לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב וצ'יקו עבד. אחר כך הוא למד לתואר ראשון ב"פקולטה לחקלאות" ברחובות. בננו השני רן נולד וצ'יקו המשיך לתואר שני. בתנו הדס נולדה אחריהם. כשהילדים גדלו, אני למדתי לתואר שני ושלישי באוניברסיטה בירושלים. ואגב, קיבלתי דוקטורט באותה שנה בה נולד נכדנו הבכור יובל.

בעל ואבא למופת

כשהילדים היו קטנים עם קשיים כמו אצל כולם – מחלות ילדות וכדומה, צ'יקו היה מרגיע אותי ואומר: "הכול עובר." ובכלל הוא היה המרגיע במשפחה. כשאני הייתי נלחצת באיזה שהוא עניין יומיומי, הוא היה אומר לי: "תפסיקי להיות ניצולת שואה." (כי אני דור שני לניצולי שואה).

בכל דבר ועניין שהתייעצתי איתו הייתי מקבלת תשובה מיידית, קצרה וברורה וכל כך נכונה. היה לו ידע עצום בתחומים שונים וזיכרון מופלא לתאריכים ולפרטים. הילדים (ולימים גם הנכדים) תמיד ידעו, שאפשר לקבל ממנו תשובה לכל שאלה בהיסטוריה, בגיאוגרפיה, בפיסיקה, בכימיה, בביולוגיה בחקלאות ועוד ועוד.

טיילנו המון בארץ עם הילדים מאילת ועד הגולן; ושנינו טיילנו בחו"ל בארצות רבות. בתחילה אני הייתי מצטרפת אליו לכנסים המקצועיים בהם הוא השתתף, ואחר כך הוא הצטרף אלי לכנסים שלי. וחוץ מזה היינו נוסעים למקומות בכל קצווי תבל – יפן, סין, דרום אמריקה, דרום אפריקה, ארצות הברית, אוסטרליה וארצות אירופה השונות. אחד השיאים המרגשים היה כשמלאו לו שישים שנה, ואנחנו נסענו לעיירה וידז, שהיתה פעם שייכת לליטא ועתה היא בבלורוסיה. שם מצאנו את בית אביו, בית בן שלוש קומות ובתוכו כל האביזרים של תחנת הקמח והמטווייה, שהיו חלק מהעסקים הנרחבים של המשפחה. בספר העיירה כתוב שאביו גרשון נחשב הגביר של העיירה, כי אצלו היה הגנרטור הראשי.

ובעניין הנסיעות שלי. צ'יקו תמיד התעקש לנסוע איתי לכל מקום בארץ. בעבר זה היה להוצאות הספרים עימן עבדתי, ובשנים האחרונות לפגישות שלי עם אנשים עליהם כתבתי כתבות בעיתונים "קו למושב" ו"יבול שיא". מובן שהוא היה מיד מתחבב על האנשים והם מצאו שפה משותפת הקשורה לחקלאות ולתולדות ארץ ישראל.

צ'יקו אִפשֵר לי לפרוח בתחומים בהם עסקתי. נסעתי פעמים רבות, לעיתים לכמה שבועות רצופים, במסגרת הלימודים והמחקר שלי. כמו כן נסעתי לדודי איסר ז"ל באוסטרליה, שהיה ערירי. הוא איפשר גם לילדים לפרוח. הוא לימד אותם לרכב על אופניים, לטפל בכלבים, לעבוד בחקלאות, הסיע אותם לחוגים ולחברים במושבים אחרים. הוא תמך בבחירות שהם עשו במשך חייהם. יחד עם זאת תמיד הקפיד לדרוש מהם לעזור בבית, כי "אתם לא אורחים כאן."

איש עבודה

לאחר ההלוויה של צ'יקו, שאל נכדנו הצעיר עדי, שלא היה בהלוויה: "מה אמרו על סבא, שהיה חרוץ?"

ואכן, אם רוצים להגדיר אותו במילה אחת, אזי המילה "חרוץ" היא המתאימה ביותר. כבר בעת חופשת השחרור מהשירות הסדיר הוא החל לעבוד במעבדה ב"מכון הביולוגי" בנס ציונה. אחר-כך הוא עבר לעבוד ב"השירות להזרעה מלאכותית" (לבקר, כמובן). תוך כדי עבודה הוא למד לתואר ראשון ושני ב"פקולטה לחקלאות" ברחובות. המסירות שלו לעבודה היתה ללא גבול. כדי לא להיעדר מן המעבדה ימים רבים, הוא בחר לשרת במילואים בעיקר בחודש של חגי תשרי. ולא פעם נשארתי לבד עם הילדים בחגים, אגב, הוא היה לוקח איתו את הכלב למילואים, כדי לחסוך לנו בבית את הטיפול בו...

צ'יקו היה מומחה להזרעה מלאכותית לבקר. הוא ניהל את בנק הזרע בדרום של "השרות להזרעה מלאכותית". בשנת 2000 התאחדו "השירות" הדרומי עם "האון" הצפוני. המרכז הארצי החדש נקרא "שיאון", וצ'יקו ניהל את בנק הזרע היחיד בכל הארץ. בשנת 2019 הוא זכה בפרס "יקיר ענף הבקר".

בית במושב

סוף סוף הוא הצליח להגשים את חלומו מאז "מקווה ישראל" – לחיות במושב. התקבלנו כחברים בניר-ישראל יחד עם עוד תשע משפחות, וזאת מתוך 350 משפחות שהגישו מועמדות. הבית שלנו בניר-ישראל נבנה לאט, במשך שלוש שנים. ובעצם צ'יקו בנה אותו יחד עם כל בעלי המלאכה המקצועיים. הוא עבד עם הטייח וסחב דליי חול עבור הרַצָּף. יחד עם ניר, שהיה אז תלמיד בחטיבת הביניים, הם צבעו את כל המשקופים של החלונות והדלתות. וכל זה היה בלי להפסיק את העבודה ב"שירות". הוא היה מתעורר בחמש לפנות בוקר, נוסע לניר ישראל לבנייה, משם נוסע לעבוד במעבדה, ואחר הצהריים חוזר לניר ישראל ועובד עד הלילה.

אנקדוטה קטנה, פעם לאחר סיום העבודה בבניית הבית, צ'יקו עבר ליד מגרש הכדורגל של המושב וראה אנשים נאספים שם. הוא שאל מה קורה, ואז אמרו לו שיש תחרות ריצה. הוא החליט להשתתף, רץ בנעלי עבודה ובבגדי עבודה, והגיע למקום הראשון...

גידול הזיתים

אבל גם כשהבית היה בנוי הוא לא הפסיק לעבוד. על שטח של כ-20 דונם הוא נטע 750 עצי זית . השיקול שלו בבחירה היה, לדבריו, שבענף הזית העבודה מתפרשת על כל השנה, גיזום וכו', ולכן הוא יוכל לעבוד לבדו. ואכן הוא מעולם לא הכניס פועל למטע! הכול הוא עשה בעצמו. אחרי העבודה במעבדה הוא עבד במטע עד החושך ממש. ובמסיק – הו במסיק! במסיק היתה זו חגיגה שלו ושל כל המשפחה. כולם הגיעו. כל הילדים, ובהמשך גם בני הזוג והנכדים. ממש מקטן עד גדול. הוא היה מוריד ענפים גבוהים ביותר, והילדים הקטנים וכל מי שרצה היו יושבים על האדמה וקוטפים את הזיתים בידיים. מוסיקה הנעימה את העבודה וכמובן גם דיבורים בין הקוטפים. אבל מי שדיבר ועבד יותר לאט, "זכה" להערה מקורית של צ'יקו כגון: "הפה הוא לא הברקס של הידיים."

והפרי שהובא לבית הבד היה נקי לגמרי. זיתים בלי עלים ובלי ענפים קטנים. כי צ'יקו הקפיד על הניקיון שלהם. זה התחיל יום לפני המסיק, הוא שטף עם צינור מים את הרשתות הענקיות ופרש אותן לייבוש בחצר. (ואם היו חורים ברשתות הדס או אני היינו צריכות לקחת חוט עבה ומחט גדולה ולתקן אותן, שלא ייפול מהן אף זית). הוא שטף את המֵכלים היטב וייבש אותם. וביום המסיק הרשתות נפרשו מתחת לעצים. המסיק היה ידני לגמרי. בלי עזרה של מכונה כלשהי; והכי חשוב עבור צ'יקו – בלי להכות את הענפים עם מקלות, כדי לא לפגוע בעצים. וכשהרשתות מלאו בזיתים, צ'יקו היה מתיישב על הארץ ומנקה הכול. כל עלה קטן, כל ענף קטן, כל זית שלא נראה טוב – אלו הושלכו הצידה. ורק אז הוא איפשר לשפוך את התכולה שהצטברה ברשת למכל. אבל הוא לא הסתפק בניקיון הזה. לאחר מכן, כשהמכל היה מלא, הוא היה עומד ומוציא עוד משהו קטן שלא מצא חן בעיניו מבין הזיתים. והפרי היה מגיע לבית הבד נקי נקי...

בנוסף לכך, מה שגרם לשמן הזית שלנו להיות מצוין – העובדה שצ'יקו שמר על הזיתים שלא יתחממו ולא יתעפשו עד ההגעה לבית הבד.  בדרך כלל מסקנו בסופי שבוע. לכן היה צורך לשמור את הזיתים קרירים.  בסוף כל יום מסיק צ'יקו היה פורש בסככה מוצלת רשת גדולה, עליה שפכו את הזיתים מן המכלים, והם נשמרו קרירים בעזרת שלושה מאווררים שפעלו כל יום והלילה. מובן שזה הכפיל את העבודה. לקראת הנסיעה לבית הבד היה צורך למלא שוב מכלים, הפעם באמצעות דליים. ורק אז המכלים הועמסו על עגלה נגררת לאוטו, והובאו  לבית הבד כדי לאצור את השמן.

בעבר היינו אוצרים את השמן בבית הבד בקיבוץ בית-ניר, וכשזה נסגר עברנו למושב בית חנן. ויש לציין שזכינו בשנת 2023 במדליית זהב בתחרות בינלאומית לשמן זית איכותי. השמן שלנו היה כתית מעולה, בכבישה קרה. ולאורך השנים בחמיצות של 0.2 (כאשר כתית מעולה נחשב מ- 0.8 ומטה...) כך שלא פלא שאנשים – חברים וקרובים – ציפו לשמן שלנו והתעניינו מתי המסיק. מי שטעם את השמן העדין לחיך שלנו, כבר לא רצה  לרכוש שמן ממקום אחר.

המטע היה בבת עינו של צ'יקו, שהפך למומחה לגידול זיתים. ועל אף ההפסדים (בגלל המים, חומרי ההדברה וכו' היקרים...) הוא התעקש להמשיך בו. זאת למרות שאני הייתי מוכנה להפסיק אותו בכל שנה אחרי ביקור אצל יועץ המס. והיום אני מתחרטת שבכלל העליתי בפני צ'יקו את האפשרות הזו.

אחת הבדיחות של צ'יקו היתה, ואני מקווה לדייק, (כי בניגוד אליו אני לא זוכרת בדיחות ולא יודעת לספר אותם). מה שאני זוכרת שהוא אמר: "יש שלוש דרכים להפסיד כסף. הדרך המסוכנת ביותר היא השקעה בבורסה; הדרך הנעימה ביותר היא השקעה בנשים; והדרך הבטוחה ביותר היא השקעה בחקלאות..."

במשך הזמן צ'יקו דילל את העצים והשאיר 450, כי היה לו קשה להשתלט לבדו על כל כך הרבה עצים. אבל הוא לא הסתפק רק בזה. בשנת 2020, ממש בתחילת הקורונה, הוא החליט לשתול עצי אקליפטוס על שטח של 5 דונם פנויים בסוף המטע. הנכדים שמתגוררים בסמוך אלינו עזרו לו. עמית ומעיין שהיו אז כבני 14 חפרו בורות ושתלו את העצים, ועמרי שהיה אז בן 11 עזר לחפור תעלות לצורך הכנסת צינורות ההשקיה. גם את שתילת האקליפטוסים עשה צ'יקו במדויק מאוד. הוא ביקש מחבר שעוסק בנגרות להכין לו מעץ מין משולש גדול מאוד, כדי שיוכל לשתול כל עץ במרחק של 5 מטרים בדיוק מאלו שסביבו. ועכשיו העצים הגבוהים הם למעשה חורשה לזכרו של צ'יקו.

תרומה לביטחון המדינה

בשירות הסדיר צ'יקו היה, כאמור, מדריך במדרשה החקלאית של הנח"ל. במילואים הוא היה בהנדסה קרבית ביחידה סודית ביותר, עליה הוא לא סיפר לאף אחד דבר, גם לא לי. לא ידעתי באיזה מקום הוא משרת ומה בדיוק הוא עושה. באותה תקופה הצבא לא אישר לו  לנסוע ל"מדינות אויב", ולכן לא יכולנו לנסוע למצרים או לרומניה.  לאחר שנים הסתבר לי שהוא היה באב"כ.

הוא שירת בכל שנה הרבה ימים מעבר למה שהיה חייב. לעיתים חמישים יום בשנה. הוא אפילו עבר קורס צניחה, שכשהיה כבר נשוי ואב לשני ילדים. צ'יקו התנדב להמשיך להיות במילואים גם לאחר שיכול היה להשתחרר. והוא שירת עד גיל 56. באחת הפעמים הוא פגש בבסיס בדרום את ניר בננו הבכור, שהיה שם חייל.

גם לאחר השחרור מהמילואים צ'יקו המשיך לתרום לביטחון המדינה. במשך 25 שנה הוא התנדב ל"מתמיד", שהוא בעצם המשמר האזרחי של היישובים הכפריים במסגרת מג"ב. הוא היה יוצא עם חבריו בלילות לסיורים בג'יפים עם מדים ונשק. הם היו עוצרים חשודים ביטחוניים וגם גנבים של יבול חקלאי. מבחינתו הוא היה מוכן להמשיך לשרת עוד ועוד, לולא האזהרה של הרופא שעליו להפסיק לנסוע בג'יפ בגלל בעיות בגב.

בדיחות

צ'יקו היה בעל סבר פנים רציני, אבל היה לו מאגר בדיחות עצום! מי שלא הכיר אותו לא יכול היה לשער זאת. רק כשהוא התחיל לדבר, הם הבינו שיש לו חוש הומור נדיר. חברים שואלים אותי מאיפה כל הבדיחות שלו, ואני ממש לא יודעת מהי התשובה לכך. בכל מפגש עם החבר'ה הוא היה מספר בדיחות אחת אחרי השנייה באופן מיוחד: הוא היה יושב ומספר את הבדיחה בפנים רציניות, בבחירת מילים מדויקות עד הפאנץ' ליין, כולם מתפקעים מצחוק והוא רק מחייך חיוך קטן. באחד הטיולים בחו"ל הוא התבקש לבוא לקדמת האוטובוס ולספר בדיחות. הוא אכן ניגש, לקח את המיקרופון ביד, וביקש שהחברים יציעו לו נושאים לבדיחות. וכל נושא שמישהו זרק לאוויר גרר אחריו כמה בדיחות שהוא סיפר בשטף, בזו אחר זו. הוא היה ממש אנציקלופדיה לבדיחות. כאשר הוא חלה, העלינו את הרעיון לרשום מפיו את הבדיחות, אבל לצערנו העצום לא הספקנו...

אדם אופטימי

צ'יקו תמיד היה אופטימי מטבעו. גם לאחר שחלה במחלה הקשה, למרות שהרופאים הבהירו לו בדיוק את מצבו ושאין כל סיכוי להירפא, הוא האמין שעוד יחזור לאיתנו. האופטימיות לא עזבה אותו. זמן קצר מאוד לפני מותו, כשהוא היה כבר חסר כוח לחלוטין, הוא אמר לנו שקשה לו לעלות על הטרקטור הגבוה, לכן הוא רוצה להחליף אותו – לקנות במקומו טרקטור קטן, שיש בו הפעלה יותר אוטומטית. הוא ראה פרסומת בעיתון "יבול שיא", התקשר לסוכנות המכירות וביקש שישלחו לו מחיר ופרטים...

המורשת של צ'יקו

כמה ימים לפני מותו, בתנו הדס העזה לדבר איתו על הנושא. היא שאלה אותו מה הוא רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלו. היא הציעה לו את הכיתוב "איש אדמה". לאחר הרהור קצר צ'יקו הציע: "אוהב אדם ואדמה." ואת המורשת הזו הוא הצליח להנחיל לדור השני והשלישי שלנו.

הוא באמת היה אדם אוהב. הוא הביע את אהבתו כמעט בלי מילים, בעיקר במעשים. המשפחה שלנו היתה כל כך חשובה לו. תמיד התפאר בילדים, בבני הזוג שלהם ובעשרת הנכדים. ואני מודה לו על המשפחה הנפלאה שהקמנו יחד: על ניר וסיגל, יובל ויהלי; על רן ושרון, זהר, נעם, זיו ועדן; על הדס ובועז, עמית, מעיין, עמרי ועדי.

צ'יקו שלי, כמה יפה וגאה היית בשמחות שלנו – בחתונות של הילדים, בהולדת הנכדים ובטקסים של בני ובנות המצווה. גם בטקס האחרון בו נכחת בעיר הבה"דים, כאשר הנכד זהר סיים קורס מ"כים, אתה זרחת מגאווה, למרות שהיית כבר חולה מאוד. וכשחזרנו שאלת: "מה יהיה הטקס הבא אליו נלך?"

צ'יקו שלי, אני עדיין שופכת נהרות של דמעות, ואני מבקשת ממך: תשמור עלינו שם למעלה.

שלך לנצח נצחים,

עדינה

נספח

הספד של אחד מנכדינו בהלוויה מוכיח שאכן צ'יקו הצליח להנחיל את המורשת שלו לדורות הבאים.

הספד של מעיין פרמדר בן ה-18, על סבא צ'יקו

סבא, ״הפה הוא לא הברקס של הידיים.״ זה המשפט שאמרת לנו כשהיינו מפסיקים לעבוד במסיק ונסחפים לדיבורים. ואין בעולם משפט שמתאר אותך יותר טוב. אני לא יודע מאיפה להתחיל, יש בי כל כך הרבה רגשות.

תודה שלימדת אותי לעבוד ולימדת מוסר עבודה מהו. אתה לימדת אותי שתמיד אפשר לעשות עוד ולעבוד עוד ועד שאתה לא בקבר אתה לא נח. ועכשיו הגיע הזמן שלך לנוח.

אני מנסה לכתוב על מוסר העבודה שלך אבל אני פשוט לא מצליח, אי אפשר להסביר את זה במילים. אתה כל כך אהבת את השטח שלך ואהבת לעבוד בחוץ ואני לא מכיר בן אדם שאוהב לעבוד כמו שאתה אוהב. במסיקים היית קם מוקדם בבוקר עם השמש וחוזר הביתה אחרי ששקעה ובשאר השנה היית כל היום על הטרקטור הכחול שלך, עובד.

אני זוכר שפעם היה מישהו שבא בעניין חומי הכלב שהיה לך כשהיינו קטנים, אולי וטרינר, אולי ספר, והוא שאל אותך על המטע ואתה אמרת ״בזיתים יש שנה שאתה מפסיד ויש שנה שאתה מפסיד יותר״ וצחקת, וזה משפט שמראה כמה אתה אוהב את העבודה שלך ועושה את זה אך ורק כי זה מה שאתה אוהב לעשות.

אני עבדתי איתך מגיל מאוד צעיר, לדעתי כבר מגיל 10 וזה נתן לי כל כך הרבה לחיים. תמיד אמרת לי ״אני אתן לך לישון עד מאוחר, תבוא בשבע וחצי עם כובע, מים ובגדי עבודה״ רק אצלך זה היה נחשב מאוחר.

תודה שהסכמת שאעבוד איתך. להוריד חזירים, לגזום, לעבוד עם חרמש, לנטוע חורשת אקליפטוסים, לרסס, לקבור צינורות בכל המטע, לצבוע את החנייה, לתקן, ללמוד, להתפתח, ועוד כל כך הרבה דברים. אני לא רואה את עצמי באותו מקום בחיים בלי הדברים האלו, תודה. אתה בן אדם כל כך מיוחד.

לפני כמה זמן ביקשתי ממך להקפיץ את אליס החברה שלי לתחנת אוטובוס בכניסה למושב, אתה לא הכרת אותה אז וזאת פעם ראשונה שפגשת אותה. הייתי מאוד בלחץ כי לא חשבתי שנספיק לתחנת האוטובוס ואז נכנסנו לרכב, הסתובבת אליה ואמרת: ״שלום, אני סבא,״ והלב שלי נמס. אין עוד כמוך.

אני זוכר שבבית הספר היסודי עשינו תחרות קפיצה לרוחק, ואני קפצתי הכי רחוק. זה היה אז שני מטר לדעתי. כשחזרתי הביתה אני סיפרתי לך שקפצתי שני מטר ואתה אמרת לי ״רק שני מטר? אנחנו קפצנו שבעה.״ וזה העלה לי חיוך על הפנים, כי אני יודע שסבא שלי הכי טוב בעולם, הוא הכי חכם, הוא יודע הכול. כל שאלה שיש לי או שאני לא בטוח במשהו אני יודע שאני יכול לבוא ולשאול אותך ואני אקבל תשובה.

אני לא יכול לשכוח את המשפטים שלך: ״מה שלא קשור לא מגיע״ (כשמעבירים משהו ממקום למקום). ״כל מה שאתה מרכיב או קושר תדע לפרק.״ ״הדבר הכי גרוע זה שיגידו לך לא.״ לימדת אותי המון.

ואתה אהבת המון. גם אם לא אמרת את זה מפורשות. בילדות של אימא שלי היית מדליק עבורה חימום בחדר לפני שהיא היתה מתעוררת. אתה היית מסיע אותי לחוגים ומחכה לי שעות ברכב. אני לא אשכח את הנסיעות איתך כשהיית מקפיא לי את החיים עם המזגן,  אבל בקטע טוב, ואני הייתי ישן לך באוטו כבר מהיציאה מהמושב. השינה הכי נעימה בעולם.

לפני כמה זמן קמתי בבוקר ולבשתי בגדי עבודה כדי לעבוד עם החרמש, כי ביקשת ממני לנקות פינה איפשהו. לפני שיצאתי מהבית אימא אמרה לי שאתה כבר חולה ממש, ואין דרך חזרה. פניי חשכו והעולם שלי קרס. אני לא האמנתי שזה קורה, הבן אדם הכי בריא שמטפל בעצמו ועובד וחזק, חולה, זה לא הוגן. זה לא מגיע לך. אתה לא עשית רע מעולם.

בכל זאת הגעתי לסלון, נתת לי הוראות מהכורסה שלך. אני עבדתי כמה שעות בגינה באותו היום ופשוט לא הצלחתי לעצור את הדמעות, הרגשתי שהשמיים נופלים עליי. ויום לאחר מכן אני נדהמתי לגלות שאתה שוב היית על הטרקטור, כי מבחינתך זה מה שאתה עושה, זה מה שאתה אוהב.

אני מודה על הזמן שהיה לי לעבוד איתך אחרי שכבר חלית, שנתת לי לרסס את השטחים שלך, לתקן איתך נזילות בצינורות. וגם אז אתה לא נשארת בבית לנוח אלא באת איתי להסתכל ולהסביר לי ולעבוד כמה שאתה יכול. אני זוכר שעירבבתי חומר ריסוס לאט וחלש, ואתה אמרת לי: "אל תערבב כאילו זה תה עם כפית, אלא חזק יותר." כל כך הצחקת אותי.

אני מצטער שלא הספקתי לקחת אותך למטווח.

אני מצטער שלפעמים קבעתי איתך ושכחתי ולא הגעתי.

אני מצטער שאיחרתי לפעמים.

אני מצטער שבימים האחרונים שלך הזמנו גנן במקום שאקח את זה על עצמי.

אני מצטער שלא הספקתי לקנות לך איזה טרקטור ג׳ון דיר מפלצתי.

אני מצטער שלא עבדתי מספיק במסיק.

אני מצטער שלא אהבתי לעבוד בחוץ כמו שאתה אוהב.

אני מצטער שלא עשיתי רישיון לטרקטור, למרות שאמרת לי שאתה מוכן לשלם עליו.

אני מצטער שלא הספקנו לראות את כל קלטת העדות של אחיך על השואה.

אני מצטער.

אני רוצה לסיים עם בדיחה שסיפרת לנו בארוחת שישי, בפעמים האחרונות שאכלנו ביחד:

״איך מבדילים בין חתול לחתולה? אתה אומר 'קישט' ורואה אם הוא בורח או בורחת.״

אין לי מספיק מילים כדי לספר לכולם על מי שהיית, ולא יהיו לי מספיק מילים אף פעם.

אתה לא תהיה יותר על הטרקטור, לא תשב יותר על הכורסה שלך, לא תקרא לי יותר לעבוד איתך, לא תשאל אותי יותר על הלימודים או על הצבא.

אני לא יודע איך אני אמשיך בלעדיך. אתה כל כך תחסר לי.

אני מודה לך על הכול, אני זכיתי בך.

אני אתגעגע אלייך, המון, תמיד.

בכל דבר שאני אעשה בחיים אתה תהיה איתי. ואני לנצח אזכור אותך.

אני שואף להיות סבא כמוך, אבא כמוך, בעל כמוך ופשוט להיות כמוך.

תודה על הכול, סבא.

אני אוהב אותך הכי בעולם,

תודה שהיית סבא שלי.

מעיין

* * *

פוצ'ו

נקודת אור במושב מזור

   את הסיפור המשעשע  שאני עומד (או יושב) לספר לכם שמעתי לפני כשלושים שנה, מאז עברו עליי הרבה שנים גדושות עלילות ולכן אני מוצא לנכון להקדים ולהתנצל על שהפרטים אולי כבר לא כל כך מדויקים והשמות המופיעים בו הם בדויים שלא במתכוון, לעומת זאת סוף המעשה הוא אמיתי לחלוטין ועימו אני מוכן להתייצב אפילו לפני מכונת האמת. את הסיפור שמעתי כאשר התבקשתי לכתוב למושב מזור  מחזמר לחג היובל שלו , לשם כך הסתובבתי בין ותיקי המושב וחלבתי מהם את זיכרונותיהם. אמש, כששמעתי בחדשות שאבנר, בנו הטוב של ראש ממשלתנו עומד להינשא לאחת מבנות המושב , נזכרתי בסיפור המעשה  וחשבתי שמן הנכון להוציאו לאור, כי יש בו גם צד חינוכי המוכיח שכל בני ישראל אחים הם.

מייסדיו של מושב מזור הם יוצאי הונגריה וצ'כיה שעלו להתיישבות מיד לאחר מלחמת העצמאות. מחציתם של התושבים הם דתיים מאוד השומרים על מצווה קלה כבחמורה  ובראשם עומד הרב הרשל, שהוא החזן גבאי של בית הכנסת ובימי שישי הוא גם השוחט האחראי לקיצם הכשר של עופות המושב. המחצית השנייה של חברי מזור הם חילונים גמורים, שלא לומר גויים  שרק במקרה נולדו לאם יהודייה וספק אם הלכו אי פעם לבית הכנסת.

יום שישי אחד יושב רב הרשל על מרפסת ביתו ומקבל את נשות המושב הדתיות הבאות אליו עם סלים שבתוכם מפרפרת איזו תרנגולת שהגיע יומה לעלות השמיימה. בין הבאות מבחין רב הרשל במרים בת העשר הנושאת גם היא סל מפרפר למרות שהוריה שייכים לפלג החילוני של הכפר ומעולם לא הביאו לו תרנגולת לשחיטה.

"מה זה?" נפעם הרבי, "את רוצה להגיד לי שהוריך חזרו  בתשובה? ''

"לא!" אומרת מרים, "מה פתאום?''

''אז מה קרה שהחלטתם לשחוט?''

''זה בגלל האחות של אבא. היא דתייה ובאה אלינו לשבת מירושלים, אז אימא החליטה שמן הראוי לשלוח אותי אליך לשחיטה כשרה.''

''החלטה נבונה מאוד," אמר רב הרשל," ומאיפה השגת את התרנגולת? נדמה לי שאין לכם לול?''

''באמת נכון," אמרה מרים," אין לנו תרנגולות. הבאתי ארנבת מהשפנייה שלנו...'' 

זה כל הסיפור ולא נותר לי אלא לברך את משפחת נתניהו במזל טוב ובחתונה כשרה למהדרין.

פוצ'ו

* * *

משה גרנות

מי שאוהב לא מפחד

על ספר השירים "לא עוצר בתשעים"

מאת יעקב ברזילי

הוצאת כרמלים 2024, 90 עמ'

הכותרת שבחרתי לרשימה זאת מתכתבת עם ההצהרה האופטימית משירו של יוסי גיפסן בביצועו של הזמר אייל גולן: "מי שמאמין לא מפחד," ובאמת יעקב ברזילי מצהיר בקובצי שיריו על שלוש אהבותיו: אהבת הבשרים, כי הרי הוא לא עוצר בתשעים, אהבת קסמי הטבע, ואהבת השפה העברית. לשלוש האהבות האלו יש "נציגים" בקובץ השירים שבידינו.

אתחיל דווקא באהבת העברית, שהיתה עבורו שפה נקנית בייסורים של עולה חדש – הוא עלה לארץ כשורד שואה ב-1949 בהיותו בן 16, והתאהב בשפה העברית –"...מצליל / פעמונים ראשון... /  השחלתי טבעת על אות מאותיותיה" ככתוב בשיר "מאהב" שאני מעלה מהזיכרון כמו שירים אחרים על אותה אהבה: "לרקוד עם אותיות", "הרמון", "פעם היתה מחוזרת". את האהבה הזאת, כאמור, נמצא גם בקובץ שלפנינו:

"בשוטטי בין הערוגות / פוגש לרוב אותיות / אות אות לדרכה /  כל אות לבדה / גימ"ל מגעגעת געגועים / ה"א צועקת  הי לרי"ש  החירש / ...לעת ערב הבערתי מדורה / שבט אותיות גם יחד סביבה / וראו זה פלא / עששיות נדלקו בשמיים / בו זמנית" ("פלא", עמ' 38, ראו גם "בלי מסכה", עמ' 63, "לא עוצר בתשעים", עמ' 88).

את אהבתו של המשורר לפלא הבריאה נמצא בשיר "מטבעות טבע" (עמ' 28):

"בשוטטי בשדות הזוהר / רחצתי פניי / בנהרות היופי של הטבע / כריות דשא מפתות אוהבים / להתעלס בגשם  מזרזף."

ובאשר לאהבת הבשרים, לה הקדיש המשורר ספר שירים שלם ("על חלקת בטנך הלבנה – שירי אהבה וארוטיקה" 2002), נמצא היגדים יפיפיים בקובץ שלנו:

"אהבה היא קואליציה של לבבות / רמטכ"ל המשאלות / אהבה היא כיפת ברזל / ליירוט רקטות בגידה / דבש של דבורים ועקיצה" ("באהבה" עמ' 32).

חלק גדול מהקובץ מוקדש לזוועות שפקדו אותנו ב-7.10.2023, כגון "מאז הבלורית והצמה" (עמ' 20):

"... ילדי אוקטובר שאיבדו את הוריהם // בוכים ולוחשים שזה לא נכון / אחד ועוד אחד הם לא שניים / אחד ועוד אחד הם מינוס שניים."

ובשיר "בוער ומאיר" (עמ' 21):

"חטופינו נאנקים בכלובים אפלים / ... מצלמות סתר גילו / כי חטוף מנסה / להבריח געגועים..."

וכן, "ראיתי בעיני רוחי ילד קטן / מושיט ידיו להתלטף וצועק אימא / אימא לא עונה והוא כבר לא שומע..." ("לבלי שוב" עמ' 22).

"בשנה שעברה נחשפנו  לחיות טרף מהלכות על שתיים" ("בשנה שעברה", עמ' 10;  וראו גם "חפצי חיים", עמ' 9; "אביגיל וג'ו" עמ' 14; "בחצי התורן", עמ' 15; "נמאסנו" עמ' 16).

המשורר מפנה מבט אל האנומליה החברתית שכופה עלינו הדת המאובנת בתוך מוראות המלחמה:

"למה יבגני? / בטרם נטרל מחבלים רבים / התעקש להיקבר / לא מעבר לגדר" ("בימים ההם בזמן הזה", עמ' 12). חרד  שבז למדינת ישראל, מדינה של "כופרים", ומשתמט משירות בצבא – זוכה לכבוד אחרון, ואילו יבגני שהקריב חייו למען העם והארץ, גורלו להיקבר מעבר לגדר.

התדהמה על הזוועות, שחווה עמנו במתקפה הברברית של חמאס, מובילה את המשורר להתחשבן עם אלוהים:

"למה הוא לא יוצא לפנסיה / לשחרר אותנו / מסיפורי ניסים (שלא) עשה / בימים ההם בזמן הזה" ("בימים ההם בזמן הזה", עמ' 12).

"שמעתי זקן שבע ימים מתפלל / שמע ישראל אדוני אלוהינו איכה? / והתפילה מהדהדת בשמיים ריקים / אין קול ואין עונה / גם אלוהים מסתתר בממ"ד" ("לבלי שוב", עמ' 22).

"איך זה שבאוקטובר / אלוהים תלה שלט בשערי שמיים / 'אין קבלת קהל / לרגל שיפוצים במחלקה'." ("חולף ונשאר", עמ' 53; ראו גם "יום הולדת" עמ' 75).

בעקבות הטרוניה של המשורר על היעדרו של אלוהים באירועי הזוועה שפקדו את עמנו, אולי צריך להחליף דיסקט: אם יש אלוהים, הוא בוודאי מתעב את עם ישראל ומשתוקק להשמדתו באינספור פוגרומים, עלילות דם, גירושים, השואה. אין עם בעולם שאירע לו אסון בממדים של 7.10.2025 וכל העולם  מגנה  דווקא אותו, וטופל עליו שקרים מבהילים. אם יש אלוהים – הוא מתעב את עמו "הנבחר"*).

בקובץ שירים זה יש, כמובן, עוד נושאים, כגון פרטים ביוגרפיים מוכמנים (לידה, אימי מחנה הריכוז ברגן בלזן, שיעקב ברזילי הוא "בוגר" שלו, נינה שזכה בה סבא רבא, שירים ארס פואטיים, אירוניה כלפי הפוליטיקה הישראלית. אבל אניח לאלה, כדי לא לצער את העורך כשאני מאריך בכתיבתי, ואפנה מעט לכיוון הצורני, שבו יש ליעקב ברזילי הרבה להציע: כמשורר מודרני, השירים של ברזילי אינם מחורזים ואינם שקולים, אבל כאשר הוא כומס לעג, הוא "חוטא" בחרוז:

"נרדם המשגיח / נחטף המשיח / בתי מדרש הומים מתפללים / שערי שמיים נעולים על בריחים" ("חפצי חיים, עמ' 9).

במיספר שירים אנו פוגשים אנאפורות הגולשות לכדי פזמונים:

"בשנה שעברה התבגרנו בשנתיים / בשנה שחלפה ים כנרת היה לים הדמעות," וכך בראשי שמונה השורות של השיר מופיעות המילים "בשנה שעברה", "בשנה שחלפה" ("בשנה שעברה", עמ' 10). בשיר "חצוי" (עמ' 36) פותח כל בית במילים – "אני חצוי". בשיר "לא בא" (עמ' 49) שנכתב בהשראת ספרה של שרה אהרוני על חיי אלברט אינשטיין, הפזמון החוזר מופיע בסוף הבתים. בשיר "אני עם עצמי" חוזרת המילה "תפילה" בראש כל בית.

אנו פוגשים בקובץ אימאז'ים ייחודיים: "אני מתכרבלת בקונכייה של עצב" ("ילדת אוקטובר" עמ' 18); "... הגוף לא מוצא / מיטה פנויה בחדרים של הלב" ("מתעייפת", עמ' 77); "כמה פעמים אפרוץ / לבנק הזרע של המוזות" ("לעולם ועד", עמ' 83); "לרתום כל המילים לעגלת השירים" ("רוכל מילים", עמ' 86).

המילים "שתיקה רועשת"  הן אמנם אוקסימורון ידוע, אבל בזיווג עם הסינאסתזיה במילים "אני מתכרבל בדממה" יוצרים תמונה פיוטית ("שתיקה רועשת", עמ' 68).

אליטרציה נמצא בשיר "חפלה מילולית" (עמ' 79): "ימים חולפים / גם אני חולף / על אף החלופיות / עוד חולפות בראשי חלופות / בחליפות מתחלפות", והיא אומרת משהו החורג מהפסימיות של קהלת: למרות שהכול חולף, משהו מתחלף לטובה במוח.

מקובל לכנות שיר הבנוי על דימוי מתמשך בשם "קונסיט" – לדוגמה "רק על עצמי לספר ידעתי" של רחל, שלכל אורכו הדוברת מדמה עצמה לנמלה. הקונסיט של ברזילי שונה, ובו שרשרת של דימויים – בשיר "באהבה" (עמ' 32) האהבה מדומה לנפש מתפשטת, לקואליציה של לבבות, לרמטכ"ל של משאלות, לכיפת ברזל.

לאחר שקראתי קובץ שירים יפה זה, אני בהחלט שמח שיעקב ברזילי לא עצר בתשעים.

משה גרנות

*) ראו ספרי "אילו האמנתי שיש אלוהים – הבטחות הדת אל מול העובדות," צבעונים 2021.

* * *

"שלושים" לאהובנו – אהרן אמינוף ז"ל

ביום שישי – כ"ז בניסן תשפ"ה – 25.4.2025

 בשעה 15.00

נתכנס לגילוי מצבה, בבית העלמין בעפולה, לזיכרו.

המשפחה

* * *

המושבה שלי

אסטרולוג, 2001

פרק עשרים ואחד

דודתי יעל בודה סיפור על מות אהובה אביתר

שנים רבות לאחר מכן, כבר לאחר מותה, מצאתי בארגז של דודתי יעל, בין הג'וקים (הקוקורצ'ות, כפי שנהגה לכנותם), המכתבים הנירגשים לאביתר, שלא נשלחו, הפתקים שקיבלה מחברתה ארלטי קלדם, הפארטיטורות הישנות של האופרות האיטלקיות וארנקי-העור המתפוררים – את הסיפור שכתבה על מות אחותה בת-שבע.

יעל כתבה אותו אחרת מכפי שסופר במשפחתנו, בעיקר מפי דודי אלכס. המריבה הגדולה בינה לבין דודי פרצה לאחר שטען שנשים אינן יכולות להיות סופרות, את שירת מרים ושירת דבורה כתבו גברים בתקופת עזרא הסופר, ואם יעל חושבת שהיא תהיה יום אחד סופרת אז כדאי לה קודם ללמוד להשתין בקשת ולקבל זכות בחירה לוועד המושבה! –

 "נשים צריכות לבשל, ללדת ולהתפלל בעזרת הנשים ואם הן חופשיות – אז שתלכנה לשיר בחוג הדראמאטי של בשסמן!"

יעל לא נישארה חייבת: "איך אתה לא מתבייש להכניס אותנו בסירה אחת עם עזרא הסופר? אתה עוד תיראה יום אחד שהספרות כולה תיעשה למקצוע של נשים – הן תכתובנה את הרומאנים, והגיבורות שלהן תהיינה נשים, וכל הקוראים יהיו נשים, שתקראנה רק רומאנים שכתבו נשים, על נשים, ותלמדנה בבתי-הספר רק יצירות שכתבו נשים, על נשים, ותכתובנה רצנזיות וספרים רק על נשים, שכתבו על נשים, ואתם הגברים תמשיכו להשתין בקשת ולנער את הזרג ולהתעסק בפוליטיקה של ועד המושבה!"

היא לא שינתה את שם אחותה אבל הכניסה בסיפור את אביתר ירקוני, אהובה-שלה, שנהרג לא מבעיטת פרד אלא נשחט בהתקפה הגדולה של הערבים על המושבה, וכך כתבה:

לילה. אני שומעת את רחש טיפות הטל הכבד הנספגות ברעפים ממעל, רעפי מרסיי בעלי גוון חום-צהבהב של חרס שרוף. כשיאיר היום, ושמש הקיץ תלכוד באורה החם את הגג, יתאדה הטל, וקרירות נעימה תזלוף מחלל הרעפים ותישמר בקירות אבני-הכורכר העבים של הבית, בלעדיי. מדרום, מכיוון טריק א-שוואכת, דרך השקתות, היא דרך-המלך העתיקה המוליכה ליפו, נשמעים ענבלי שיירות הגמלים העמוסים, ומדי פעם קולות שירה קטועים של מוביליהם, המפיגים את שיעמום הדרך ואולי גם את אימת החשיכה בזימרה חד-גונית הנשמעת לעיתים נשית, ותאוותנית, דווקא מגרונותיהם של גברים.

בני-הבית ישנים ורק אני ערה וכבר אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. עוד מעט יאיר הבוקר ותישמע קריאת התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות וצפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות וגם בחביון הברושים המחודדים ודקלי הוואשינגטוניות.

רק עוד שעה אחת אשהה כאן הלילה. לילי האחרון!

מה יפים היו פניו של אביתר בראותי אותו בפעם האחרונה, עם אביו, בבית-הכנסת הגדול. אני ישבתי עם אימי בעזרה למעלה, מקשיבה אל המיית הקולות העולה מקרב האיכרים המלבינים בטליתותיהם ופניהם מביעים חג. פנים שזופים שנחרשו קמטים בטרם עת, ידעו רעב ומלריה ומות יקיריהם. מדי פעם נשמעה חבטת-יד חזקה בדוכן-התפילה מעל הבימה המורמת, והושלך הס, ואני שומעת בשתיקה שנשתררה את קולו הנעלם של אלוהים, גבוה מעלינו, בתקרה בעלת הנברשות הרבות שהתקינה פקידות הברון, ומיד לאחר הדממה עולה המיית המתפללים ודוחקת את נוכחות האל שלי, הפרטי, הנאדר בכוחו הנעלם.

ואביתר ליד אביו, פניו שחומים, עיניו עליזות ותלתליו נהדרים, קצר-רוח לראותני, אחרי סעודת ליל שבת, עת נטייל בחבורה, הצעירים, אל כרם השקדים העומד עתה במלוא ירקותו, בגבעה, ויש הקוטפים את השקדים הרכים, הירוקים עדיין בקליפתם השעירה, ונוגסים בהם והפה מתמלא חלב בוסר בטעם מריר ומקהה שיניים.

קולות האסון וזעקות אימו ואחיו זליג ואחיותיו בקעו את שדרות הברושים ועצי האקליפטוס שבמושבה ונתפזרו על פני כרמי השקדים והפרדסים החדשים שסביבותיה. בשובם הביתה, רק ישבו לאכול, התפרץ אליהם שכנם, ר' מורדכה-באר'ל, הקרוי כך בקהל מפני שהוא עיקש כפרד, בע'ל בערבית. הוא ר' מורדכה המפרנס בקושי את ילדיו הקטנים ואשתו החולנית, ופרדסו הצעיר עדיין אינו נושא פרי ויש אומרים שמעטים סיכוייו כי התעקש לנוטעו על כנות לימון מתוק ולא חושחש – ובפיו זעקת תחינה – הפרד ניתק ממקומו הקבוע באורווה והריהו משתולל עתה בחצר ועתיד להרוס הכול ולשבור גם את צריף האדמה הנמוך שבו גר ר' מורדכה עם משפחתו הגדולה. הוא-הוא ר' מורדכה-באר'ל שקולו רודף אחרינו כל אימת שאנו, הצעירים, יוצאים לטייל בשבת ובחג מעבר לתחום השבת של המושבה.

אביתר לא היסס רגע. אף לא היה צריך להרהר שפיקוח נפש דוחה שבת וזאת משום שבן למשפחת איכרים היה ואת עבודות המשק הנחוצות היה עושה כל ימות השבוע גם בשבת ומעולם לא רעב סוס בחצרו ולא עמדה פרה ועטיניה מלאים חלב מבוא השבת ועד צאתה, וגם לא לקחו חרת ערבי שיעשה את העבודה כדי להערים על אלוהים. ואף לבית-הכנסת היה הולך רק כדי שלא לצער את אביו. וגם האב עצמו לא החשיב מעודו את עבודת אלוהים על פני עבודת האדמה. להיפך. בימי נעוריו, בירושלים, אליה עלה עם משפחתו במטרה לייסד כפר עברי חדש בארץ-ישראל, רצו אחדים מיהודי העיר האדוקים, החרדים, המתנגדים לשיבת ציון, להכות אותו ואת חבריו שהיו נאספים בהיחבא ומחפשים לקנות נחלת שדה להתיישב בה.

אביתר נכנס לחצר. אבק וחשיכה ושעטת הפרד, הפרד הצוהל כמו כדי לחפות על עליבות זכרותו המסורסת ואל אין-פוריותו. אביתר הצליח להטיל עצמו על גב הפרד, רכב-דבק בו וכמעט חנק צווארו, ורק כשירד ממנו, מנצח, וכבר קשר את הבהמה הסוררת באפסר –

שלח הפרד הערמומי בעיטה אחת אל חזהו של אהובי של אביתר, ולא יסף –

עוד באותו ערב מת אביתר, בתוך חצי שעה מת, אף לא התעורר מאז הופל, וכל מאמצי הפלטשר, חובש-המושבה, להצילו בתחבושות מים קרים על חזהו, לא הועילו.

ואני, את פרי אהבתנו נושאת בבטני!

אין איש יודע על כך. גם לא אימי. גם לא אספר לאיש. בעוד שעה קלה אקום ואלך. בסתיו מצאתי פתקה בילקוטי: "בת-שבע, נפשי חופצה אותך. בחיאתכ אל תאמרי לא כי אתגעל עלייך. אם תאבי חכי באקאציות בחצות היום. א."

ואני ידעתי כי אביתר הוא השולח, וגם לפי שחברותיי צחקו ממני, מתוך קינאה, ודאי, והזהירו אותי שלא אלך איתו כי רק לנצלני הוא מבקש. למוץ את נשיקות פי וללכת להתפאר אחר-כך בפני חבריו.

אבל אני חיכיתי לו בקצה שדרת האקאציות כי אהבתי אותו וגם גנבתי מטפחת שבה ניגב זיעתו לאחר ששיחק בקפיצות עם חבריו ושמרתיה במגירתי והייתי מריחה אותה בלילות עד אשר זרקה אותה אימי בבלי דעת אל הכביסה הכללית ושוב לא מצאתי חפץ בה כי ריחה היה כריח כל שאר מצעי-ביתנו הספוגים עשן יום הכביסה המורתחת בדוד נחושת מפוייח בחצר, והמוקד מתחתיו שולח עשנו לעבר הכבסים המתייבשים על החבל. ואני, מה לי ניחוח נקיון וגיהוץ שמגהצת אימי במגהץ-הפחמים הגבוה, שחור-הברזל, שהייתי מדמה אותו לקטר בשחקי בו, כילדה – מה לי ריחות ביתי אלה המוכרים לי, אם אין בהם ניחוח זיעתו החמוצה של אביתר אהובי?

מאז הפגישה הראשונה, בקצה שדרת האקציות, בחול, הרבינו להתרועע. אימי יסרה אותי והצליפה בלשונה "מלאך-המוות שווסטער", אחותו של מלאך-המוות, כאילו חטא הוא להיוועד עם אביתר אהובי. אבי שתק אך אני ידעתי שגם הוא דעתו אינה נוחה מכך. ואילו אחיי הבוגרים – לילה אחד, כאשר חזרתי עם אביתר מכרם השקדים, בגבעה, התנפלו עלינו לבושים כדרך הבידואים, בעבאיות רחבות ופניהם מוסתרים בכאפיות, אני, קלת-רגל, ברחתי מיד אך את אביתר תפסו והפליאו מכותיהם בו, למרות שנאבק עימם. אני ידעתי שאחיי הם על פי ברק עיניהם, גמישות תנועותיהם והסנדלים לרגליהם, שלא היו כמותם לבידואים. גם את העבאיות העשויות צמר-כבשים היכרתי. אבי נוהג להתעטף בהן, בחורף, כדי להחם את גופו. אביתר לא ידע. ובמושבה סופר כי ערבים תקפו אותנו. ואני לא גיליתי לאביתר שאחיי היו אלה, כי התביישתי.

בבייקה של אביו, הבקתה בפרדס, לשם התלוויתי אליו בתום יום קטיף, לסגור היטב את פתחה ותריסיה, שם ידע אותי אביתר לראשונה. שעה ארוכה רבצנו בסתר ערימות תפוחי-הזהב על הרצפה המרופדת שקים עבים ונקיים על גבי מחצלות, ממלמלים, ממלמלים, ואביתר חיבקני, רבץ עליי צוהל כולו ושיקע שערותיי בתפוחי-הזהב וחפן את פקועי-שדיי הזעירים וגילגלני ונאנח ואף אני שיקעתי ידיי בתלתליו וליטפתי אותו והנחתי לו להפשיל את שמלתי ולפתוח כפתור בתחתונים מכאן וכפתור בתחתונים מכאן, ולפתע חשתי שאצלו, הדבר ההוא, מזדקר ממנו –

 "הדבר ההוא הוא חרפה, הוא סכנה, הוא טומאה," אומרת אמא, "כלבים וחמורים וסוסים עושים זאת, וגויים, ואת היזהרי בתי ואל תניחי לאיש לפתות אותך לא בקוביית-סוכר ולא במלפפון טרי ולא בכל מתת כסף וחפצי-חן או דברי חלקות. כל רצונם לפגוע בך. להרוס אותך ואת שמך הטוב. וכבר נמצאו נערות שחוטות, קבורות בחול, לאחר שפגע בהן הדבר ההוא, ולא רק כאן אלא גם שם, באירופה. וישנן נערות שהולכות וכרסן תופחת – ומשלחים אותן למקום אחר או ממהרים לחתנן עם חדלי-אישים ובלבד שתיגאלנה מחרפתן!"

הדבר ההוא הוא חרפה הוא סכנה ואני יראה וסולדת ממנו. יום אחד שלף אותו לנגד עיניי רועה המושבה, ג'ובראן, החוזר מדי יום לפנות-ערב עם הפרות וכל אחת פונה מעצמה ונכנסת בשער חצרה כיודעת את דרכה לבטח וצועדת אל הרפת וממתינה בסבלנות שיחלבוה, לסעודת-הערב ולגבינה. פגשתי את ג'ובראן ליד שדרת הברושים המובילה לחצרנו. איש לא היה בסביבה והוא שאל אותי: "מעלימתי, גבירתי, בידכ, את רוצה שאראה לך משהו יפה?" – עודני ילדה וחשבתי שמצא חפץ נאה בדרך הקיץ העוברת ליד הביצה או התקין חליל נאה מן הקנים הצומחים לגדות נחל אבו-ליג'ה ואל-עוג'ה, הוא הירקון, אך לא –

מאחורי שדרת הברושים הסתיר אותי וקירבני אליו, פתח מכנסיו הרחבים ונתגלה בפניי הדבר ההוא ואני לא הבנתי וחשבתי שצומחת שם יד כהה, מתנודדת, באמצע גופו, וכשביקש ממני להחזיק בדבר ההוא – קירבתי ידי ונרתעתי ממגע השפיפון החם ומיד ניתז עליי דבר-מה שקוף וריחו מתקתק-מבחיל ואני רצתי הביתה ורחצתי ידיי פעמים רבות בקוביית סבון-הכביסה השכמי שרק בו השתמשו בביתנו לכל הצרכים, רחצת הגוף, שטיפת כלים וכביסה. ולא סיפרתי לאיש. גם לא אימי. לא רציתי שתדע שאני נגעתי בדבר ההוא, האפל, החום, הנודף ריח עדר, היורק ריח שקוף מתקתק-דוחה –

ועכשיו הניח עליי אביתר אהובי את הדבר ההוא ונאנח, ונאנח, ואני הסתכלתי שמה וראיתי שזה בדיוק כדבר ההוא של הרועה ג'ובראן ורק בהיר יותר ומסתכל אליי בעין אחת, עיוור ואוהב, וכך ידעתי את השפיפון החם שמפניו הזהירה אותי אימי וירכיי מלאו בריח השקוף, הדביק, גם על כפתורי התחתונים (כי גומי טרם היה אז, ובכפתורים היתה דבורה התופרת תופרת לנו אותם מבד ערבי פשוט על מכונת-התפירה "זינגר", כשהיא עוברת מבית לבית בימים שנקבעו מראש ונקראו בשם "יום התופרת") – ואני נבהלתי מאוד וגם אביתר רעד, ומיד הביא לי אגודה של ניירות דקים שקופים מדיפי ריח דיפיניל שעליהם מודפס בעיגול שם משפחתו ותפוחי-זהב ג'אפאס באנגלית (אלה הניירות שעוטפים בהם את הפרי למשלוח לאנגליה), והתנגבנו בהפניית גב והוא ביקש סליחתי והציע להתחתן איתי כשנגדל, ואני הבטחתי שאחכה לו ויחד ניבנה בית-אחוזה גדול מוקף פרדס על גדת הירקון ונגדל בו את ילדינו וגם גן-ירק קטן ופרות אחדות וסוסים ונחיה מפרי עמלנו ולא נזדקק לאיש ונצא לטייל ככל אשר תאבה נפשנו, גם בשבת ובחג, ואיש לא יאסור עלינו לצאת מעבר לתחום השבת –

וכשבאתי הביתה, לעת ערב, הסתרתי כדרכי את אשר קרה לי אבל אימי חשדה ואמרה: "מה ריח הדיפיניל נודף ממך כאילו יצאת מתוך ארגז תפוחי-זהב?" ואני עניתי כי מדביקות אנו, חברותיי ואני, פנסי-רוח מן הנייר הדק הזה –

עוד באותו לילה ניכרו בי אותות הדם לראשונה על ירכיי ואני ידעתי כי עתה באתי בברית דמים עם הדבר ההוא והסתרתי גם זאת מאימי וידעתי כי דם בתוליי היה האות ומעתה אשתו הסודית של אביתר אהובי אני, ובננו גדל בביטני –

גם לאביתר לא סיפרתי. איני יודעת מדוע. הוא השתנה. מאז היה לבעלי-בסתר על ערימת תפוחי-הזהב בריח הדיפיניל והשקים הנקיים ולוחות העץ הטרי, הבהיר, של ארגזי-הפרי – התרחק ממני ושוב לא בא לחבקני ולהזין בתנובת הדבר ההוא את הילד שלנו, הנוצר בבטני. התרחקותו אירעה לאחר שאחיי הרביצו לו. מעתה רק בחבורה היינו נפגשים, ובלילות שבת, ובשבתות, ובחגים, כשהיינו מנסים להרחיק מעט מקו-העירוב של המושבה בטיולנו, היה קולו של ר' מורדכה-באר'ל נישא אחרינו – מעבר בתי המושבה הנמוכים, בעלי גגות הרעפים הנקבוביים, השחוחים-קמעה, הנושמים בלילות הטל, ממש כלילה הזה –

 "פריצס! פריצות! פריצות! בחורים ובתולות!

אל תרחיקו מתחום השבת!"

וכל אותה עת אני יודעת כי מאז נגע בי הדבר ההוא החל הילד נוצר במעיי וכל כמה שבועות ניכרים אותות הדם על ירכיי ואני מסתירה מאימי כי הרה אני פן תסטור לי על לחיי כמו שסטרה בלילה ההוא, כשחזרה מאוחר כי ליוויתי את אביתר המוכה אל הפלטשר, חובש-המושבה, למען יזרה אבקת יודופורם צהובה על פצעיו ויהדק בסכין את החבורות שפרחו על מצחו ו –

בני-הבית ישנים ואני עודני ערה וכבר סוף אשמורת שלישית לפי צלצול השעה באורלוגין שעל הקיר, במסדרון. הנה כמעט מאיר הבוקר ונשמעות קריאות התרנגולים בחצר ובחצרות הסמוכות ועימן צפצוף הציפורים המתעוררות בחגוויי הגגות ובצמרותיהם הענפות של עצי התות ובחביון הברושים ובדקלי הוואשינגטוניות –

עוד מעט אקום, אתלבש בחשאי, אקח מן הארון את הרובה של אבי, רובה אנגלי קצוץ-קנה הנקרא "אבו-חמסה" ובמחסניתו חמישה כדורים, ואתחמק לי מן הבית ולא אשוב אליו עוד לעולם. אני אלך צפונה אל דהרת אל-עדש היא גבעת העדשים, בית-הקברות של המושבה הנוהג בנוסח ירושלמי, ללא גדר, ללא שיח ופרח רק מצבות בין קוצים וחרולים וסביבן פרדסים ירוקים לכל מלוא העין והרי אפריים מכחילים-מאפירים במזרח – שמה אעמוד מול קברו הטרי של אביתר אהובי, השוכב באדמת המושבה ליד ראשוניה ובניה שרבים מהם מתו טרם זמנם במחלות, בתאונות ומן המארב, ואומר לו – "אביתר אהובי, סלח לי, היום אגמור את החשבון אבל ילדנו לא ייוולד כי איני יכולה לגלות את סודנו הנורא לאיש, כיצד מנשיקותיך באו לי חיים חדשים והמוות לא יפריד בינינו – "

ומשם ארד אל הדרך המובילה לפרדס הצעיר של ר' מורדכה-באר'ל, שמה אחכה לו, שיבוא בעגלה הרתומה לפרד בעל האוזניים הגדולות והזנב הקצר, הפרד שהרג אותך, אהובי, אחכה לו מאחורי משוכת שיחי האקאציה הנותנים ריח בושם חריף, עתיק, בשפעת כדורי פרחיהם הזעירים, הזהבהבים –

כדור אחד בראשו של הפרד המועד, כדור אחד בראשו של ר' מורדכה-באר'ל, אבי לימדני לקלוע אל המטרה, לקלוע כחוט השערה גם אל מטרה נעה, לכוון מעט לפני ראשו של הפרד, מעט לפני ראשו של ר' מורדכה –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

אשבור את השקט –

לחיצה, ירייה, רתיעה –

כמכת-היד החזקה על דוכן התפילה –

ואז אשליך את הרובה אל השיחים, לא, מוטב אקבור, לא, מוטב אקח אותו איתי וארוץ בכתף כואבת אל הירקון, היישר, היישר צפונה, מקום שהוא מתפתל בין טחנות שיח' אבו-רבח לבין הכפר הערבי פרוכיה, שמה אטיל את הרובה אל מי הנהר הירקרקים, הזורמים לאיטם בתנועה בלתי מורגשת כמעט, שמה אתבונן פעם אחרונה אל שמיך, אלוהיי שבמרומים, כן, אני, הרוצחת, צועקת אליך מלמטה, מבעד לצמרות של עצי האקליפטוסים, שדרות סג'אראת אל-יהוד, עץ היהודים, שניטעו במצוות הגננים של הברון לאורך חופי הנהר –

ואטיל עצמי אל המים הירקרקים, שמה אצוף לבושה בשמלתי הלבנה, פרושה בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, טובעת ושרה –

במחילות הרקב תפרח אהבתנו

תפרח ותשגה עד מאוד –

בין שושנות המים והחבצלות, בסתר קנה וסוף, שמה אשוט ואשקע, אשקוט ואירגע –

שמה ימצאוני בבוץ, חנוקת מים ושיחים, ומשם ייקחוני לשכב על ידך, אהובי, לנצח נצחים –

חי נפשי, עוד מעט אקום ואעשה זאת –

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

אשמת שוקן, נבזלין ובומשטיין-בן

דו שיח עם עמוס שוקן:

עמוס שוקן: אין דרך אחרת – מאמר המערכת  של הארץ היום, כדאי לקרוא:

https://www.haaretz.co.il/opinions/editorial-articles/2025-04-14/ty-article-opinion/00000196-2fb5-d5cf-a3f6-2ff5d6430000?gift=75cfa10eeeb94533b7a022224721601c

נעמן כהן: מר שוקן, אולי "הארץ" (העיתון הערבי בעברית) יקדיש את מאמציו להמציא ולפתח פטנט טכנולוגי שאפשר יהיה להבדיל בין טרוריסטים לחפים מפשע. כזכור לך הנייה הכריז:  "אנחנו אוהבים את המוות ולכן ננצח את היהודים שאוהבים את החיים." "המנהרות מגינות על החמאס, והאו"ם (ושוקן) צריך לדאוג לאזרחים.""

עמוס שוקן: כל הציטוטים האלה לא מעניינים אותי. גם בקרב יהודים יש לצערי אנשים ונשים ש״גאים במוות״ ושמענו כמה מהם בהלוויות במלחמה. אז תפסיק עם בלבולי המוח. כמו עם מצרים אפשר וצריך לעשות שלום גם עם הפלסטינים. חיסול הכיבוש ומשטר האפרטהייד הישראלי יגן על אזרחי ישראל יותר טוב מכל דבר אחר.

נעמן כהן: כלומר אתה מודה באחריותך האישית (עם רונן ברזובסקי-בר ואהרון חליווה) להתעלמות מחוסר עניין בציטוטי החמאס שהביאה לאסון הגדול של טבח ה -7 באוקטובר. כדאי שאתה, ליאוניד נבזלין, ואלוף בומשטיין-בן תתנו דין וחשבון לעם ישראל על התעלמותכם "מחוסר עניין" מדברי החמאס והאסון שהבאתם בכך על ישראל.

עמוס שוקן: חוצפן וטיפש. לא ציטוטי החמאס הביאו לאסון הגדול ביותר אלא בנימין נתניהו ומדיניותו כלפי החמאס והרשות הפלסטינית. אם תמשיך בשקרים שלך אחסום אותך.

נעמן כהן: מר שוקן, דברי חכמים בנחת נשמעים. הכינויים חוצפן וטיפש אינם מעלים אותך. וגם האיומים לחסום אינם משנים את האמת. לגופו של עניין, לא הציטוטים של החמאס הביאו לאסון, אלא ההתעלמות מהם בגלל חוסר העניין וזלזול באיומיהם המפורשים ואי לקיחתם ברצינות. גם נתניהו אשם באי לקיחת איומיהם ברצינות.

נעמן כהן: מר שוקן, למרות שהחמאס נוסד ב1987 ובניגוד לנאצים הצהיר בגלוי שמטרתו חיסול ישראל והשמדת היהודים בעולם ע"פ דברי מוחמד:

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

לדבריך "נתניהו ומדיניותו כלפי החמאס הוא האשם באסון הגדול." ואני שואל איך?
כמנוי עשרות שנים על "הארץ", כשהחמאס תפס את השלטון בעזה לא קראתי בעיתונך מילה שאתה תובע שצה"ל יכנס לעזה יחסל את שלטון החמאס, וימסור אותו בחזרה לאש"פ. מעולם גם לא דרשת את הפסקת מימון החמאס ע"י קטאר ואחרים. במה בעצם היתה מדיניותך כלפי החמאס שונה מזו של מנתניהו?

https://x.com/AmosSchocken1/status/1912409085477105795

עמוס שוקן: המדיניות הקבועה של הארץ היתה תמיד לנהל מו״מ עם הרשות הפלסטינית על הקמת מדינה פלסטינית. גם עכשיו זאת עמדתנו. הדרך לחסל את החמאס היתה לייצר אמון עם מחמוד עבאס ולהקים מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים, בלי עזה שבה שלט החמאס לפני שנתניהו נבחר לראש ממשלה ב-2009 (ואחרי שראש הממשלה אולמרט ניהל מו״מ כזה עם עבאס). אם היה מספיק אינטליגנטי כדי לעשות את זה, הפלסטינים העזתים היו לוחצים על החמאס להשיג אותם הישגים שהשיגו הפלסטינים בגדה המערבית. אז החמאס היה מתיישר או שהם היו מחכים, אבל הבעייה בשטחים הכבושים היתה נפתרת ושני הצדדים היו מרוויחים מכך בהרבה תחומים.

נעמן כהן: לאחר שהחמאס ניצח בבחירות והשתלט על עזה, וזרק את אנשי אש"פ מהגגות האם מדיניות העיתון היתה לשלוח לעזה את צה"ל, לחסל את החמאס בעזה ולהחזיר לשלטון את אש"פ? ודוק: ללא צה"ל היה עבאס נזרק ע"י החמאס גם מהגג ברמאללה. האם העיתון התנגד למימון החמאס בעזה ע"י קטאר?

עמוס שוקן: ברור שלא אמרנו שצריך להפר תוצאות של בחירות. 2. אם ללא צה״ל עבאס היה נזרק מהגג ברמאללה זה רק בגלל אפס היחס וההשפלות שהוא קיבל מנתניהו, והפלסטינים הבינו שמעבאס לא יצא להם כלום. המעט שהוא יכול לעשות זה לתת לאסירים בישראל כסף.

נעמן כהן: לסיכום, אם נסכם את מדיניות "הארץ" כלפי מדינת עזה (מדינה זה ארגון שיש לו מונופול של שליטה בשטח מסוים) לא להפר את תוצאות הבחירות של הפלסטינים קרי בחירת החמאס. להכיר בהפיכה שעשה החמאס בעזה, לא לחסל את כוחו הצבאי של החמאס, ולאפשר את מימונו ע"י קטאר ואחרים. כלומר במדויק תורת ההכלה של נתניהו.

https://x.com/AmosSchocken1/status/1913325450379526446?t=4Z8cS0rpYzn0jyFnBj94xg&s=03

עמוס שוקן: מאיפה לקחת את זה? מתי תמכנו בהעברת כסף לחמאס? זאת תורת ההכלה של נתניהו? אתה חושב שכל האזהרות שהגיעו לנתניהו הגיעו גם אלינו? מה שגלנט אמר כן, מה שרונן בר אמר כנראה שלא. נתניהו קיבל אזהרות שהתעלם מהן. הוא גם קבע את מועד ההתקפה של החמאס כשב-23/9 אמר באו״מ שישראל עומדת לעשות הסכם עם סעודיה בלי ווטו של הפלסטינים. אז סינוואר הראה לו מה זה ווטו של הפלסטינים. ואגב, על הנאום הזה כתבתי מאמר בעיתון.

נעמן כהן: מעולם לא תבעתם את הפסקת מימון החמאס, ואת חיסול כוחו הצבאי. זו בדיוק מדיניות ההכלה. וחמור יותר בגלל שלדבריך ציטוטי דוברי החמאס "לא מעניינים אותי," העלמתם מהקוראים בכוונה פוליטית ומעולם לא פרסמתם את איומי החמאס שבניגוד להיטלר ששמר בסוד את תוכנית ההשמדה, החמאס (והמופתי של אש"פ) הצהירו בגלוי שמטרתם ע"פ דברי מוחמד היא חיסול ישראל והשמדת היהודים בעולם כתנאי לגאולה.

https://www.youtube.com/watch?v=__6iZlzwcF8

מניעת הידע הזה מהציבור הישראלי בכלל, ומציבור המתנחלים בהתנחלויות גבול עזה בפרט, מנע מכולם היערכות בהתאם והביאה לאסון. ידע הוא כוח. בורות היא אסון.

https://x.com/AmosSchocken1/status/1913657712220455422?t=PU6u9gj3KapiM8Pgnf1RLw&s=03

הבנתם? לפי התפיסה של שוקן לא החמאס הביא לאסון הגדול ביותר, "אלא בנימין נתניהו ומדיניותו כלפי החמאס והרשות הפלסטינית." מעניין על מה בדיוק נסובה הביקורת של שוקן על מדיניות נתניהו כלפי החמאס? האם תבע שוקן בעיתונו להתקיף את החמאס ולחסל את כוחו? האם מי בעיתונו תבע את הפסקת הזרמת הסיוע הכספי של קטאר לעזה? תפיסתו שאחרי הקמת מדינה פלסטינית ביו"ש עם אבא של מאזן (בחסות צה"ל מהחמאס) העזתים יסלקו מרצונם את החמאס מעזה היא תפיסה משיחית הזויה.

שוקן מודה שאיומי החמאס על חיסול ישראל והשמדת היהודים בעולם לא עניינו אותו הוא התעלם מהם, וכך גם עיתונו, לכן עליו לתת דין וחשבון לעם ישראל על התעלמות זאת מדברי החמאס הברורים שהביאו לאסון הגדול. הוא לא יינקה מאחריות ומאשמה.

היה חוזה או נביא לשואה?

בתגובה לגילוי שנאומו של ז'בוטינסקי בו הוא כביכול חזה את השואה שעליו התנאו חסידיו מזויף, כותב בנו של המשורר אצ"ג כי אביו היה זה שכן שחזה את השואה.

"בחינה מדוקדקת מגלה," כותב דוד יהונתן גרינברג, "שהיה גם היה מי שצפה והזהיר מפני הבאות. לא רק צפה, אלא ידע לתאר באופן פרוטוקולי את הזוועות והיקפן שנים לפני התרחשותן.

"אבי, המשורר אורי צבי גרינברג, תלמידו ורעו של זאב ז'בוטינסקי, כתב עוד בשנת תרע"ח-1918 בכתב העת "הקול היהודי": "...מה לכתוב, מה לומר, מה לעשות? מה לכתוב אודות עם נכחד, כחיית פרא במצוד..." ובשנת תרפ"א-1920 הוא פירסם בעיתון "טאגבלאט" סיפור קצר ושמו "גלגלתא" ושם כתב: "פעם נרדמתי עמוקות והיתה לי עליית נשמה... על המדרגות הרחבות, מתגוללות ידיים שבורות, ידי קדושים מבקשי רחמים – ראשי יהודים כרותים – המון המון."

בשנת תרפ"ג-1923, בכתב העת "אלבטראס" (יצא לאור בברלין), בפואמה "במלכות הצלב" הוא כתב: "אך אני אגידכם נבואה, – הנבואה השחורה: כשהגז המרעיל כבר יחדור אל-תוך היכלות," וכן "עשרה ייוותרו, יהודים של-פצעים שריד הפליטה של דמים, כדי להראות: שהיתה כאן אומה על ארץ-הדווי של נוצרים". ובשנת בתרפ"ג-1923, במסה "לעת נעילה, אורי צבי גרינברג: מולדת הדווי על אדמת הסלווים," הוא כתב, "צלצלה שעתנו השלוש-עשרה. הנוראה בשעות," וכן, "הזוועה אוכלת לתוך ראותי: – אני לבדי" (תירגם מיידיש פרופ' בנימין הרשב, "סימן קריאה" 9).

"יקומו נוצרי אירופה וערכו מטבח-חג לצלב ולשמיים שלהם ולחמישה-עשר מייונים מדוקרים לרגליהם... היש מגור איום ונורא מזה?"

בשנת תרפ"ה, דצמבר 1924, במאמרו "על אדרסת התאחדות הקתולים ברומא" שהתפרסם בכתב העת "סדן", כתב המשורר: "אני מאמין, שאפשר-אפשר שיהיה פוגרום נורא בכל עיר שיהודים בה ובכל עת," וכן, "הנצרות, בגילויה עכשיו, היא נגד קיומנו בעולם בכלל," ועוד, "עד עכשיו יכלה לטכס עצה בנחת, איך לעבד תוכנית לקעקע אוכלוסי יהודים ולהביא עליהם שואה." ובשנת תרפ"ד, ינואר 1924, במאמרו "במורד" (התפרסם בעיתון "הדואר" בניו יורק), כתב המשורר: "יקומו נוצרי אירופה וערכו מטבח-חג לצלב ולשמיים שלהם ולחמישה-עשר מיליונים מדוקרים לרגליהם," וכן, "היש מגור איום ונורא מזה?"

ספרו של אצ"ג "רחובות הנהר ספר האיליות והכח" יצא לאור לראשונה בהוצאת שוקן בשנת תשי"א-1951. בפתיח מובא מחזור בן ח' שירים בשם "באי במחתרת חזון ליל קיץ תרצ"א." מחזור זה פורסם לראשונה ב"מאזניים" שבעריכת ביאליק בקיץ 1931. מעת הפרסום ב"מאזניים" בחר המשורר מחמת החזון הקשה לא לכלול את המחזור בספר והמתין עד לצאת ספרו "רחובות הנהר ספר האיליות והכח" בתשי"א-1951. המיוחד הוא שהמשורר, לאחר כתיבת המחזור, הראה לביאליק את כתב היד של המחזור עת שנסעו יחד באונייה לאירופה.

ביאליק נדהם מהחזון המזעזע ושאל את המשורר, "אורי צבי, מאין זה בא לך?" המשורר ענה לו, "איני יודע." המשורר חשש מפרסום ברבים של החזון הקשה אך ביאליק החליט שחובה לפרסמו. והנה שורות הפתיחה בבית א' של המחזור המספר על פגישת שני יהודים במעבה האדמה: "והנה בא הפליט ופניו מפוכים ובם עין אחת איומה. / ובם פה מפולש, כמו בתק מחרב, / וזה מספר: טבח, דלקה, רק אני אניות גלמודה. / ואתה יהודי? עוד אחד יהודי בתבל? / ואני לא ידעתי כי יש עוד-אחד יהודי. / אני פה... והם שם: הרוגי ושרופי ונתחי. / בנעלי כה עברתי הדם, בגופי בגפי את האש."

כאן אפשר להיווכח שיש ואדם הינו בעל שאר-רוח ומרחיק-ראות אשר בכוחו לתאר מבעוד-זמן ובאופן מפורט את אשר יתרחש, לרבות ההיקף וחומרתו.

(דוד יהונתן גרינברג, "עוד אחד יהודי בתבל?" "אל-ארצ'", 15.4.25).

https://www.haaretz.co.il/literature/tarbut-sifrot/2025-04-15/ty-article/.premium/00000196-393d-daed-a3d7-7f3f639d0000

מובאות יפות מאוד, רבות כמותן רווחו אז בספרות היהודית, אבל אין בהן משום נבואת השואה. העובדה החשובה ביותר המוכיחה שאצ"ג לא חזה את השואה, היא העובדה שהוא עצמו ערב השואה בגד ברעיון הציוני וירד מהארץ חזרה לפולניה, וניצל בעור שיניו כשהצליח להימלט חזרה. נבואה-קללה נוספת שלו התבדתה "אל טל ואל מטר במשמר העמק". הפקר העמק. "אל טל בהרייך, אל עץ ואל טף". משמר העמק פורחת.

לאה ענבל אור – השנה, ביום השואה, אדבר גם על עזה

לאה ענבל אור (מישהו יודע את שמה המקורי?) היא כנראה אישה מאוד מוסרנית עם לב גדול ורחום משום שכך היא כותבת: "ביום השואה הזה החברה הישראלית חייבת לדבר על הסבל, על החורבן ועל הטבח שהיא עצמה אחראית להם. על סבלם הנורא של הוריי, שורדי שואה, אספר באירועי יום השואה שאשתתף בהם בשבוע הבא כבת דור שני לשואה. אלא שהפעם אעשה זאת בנשימה אחת עם דיבור על סבלם של הפלסטינים הנאנקים בצבת המלחמה בעזה.

"דווקא ביום זה, שבו החברה פותחת את ליבה לזיכרון כואב והיסטורי, עליה להבחין בפער הבלתי נסבל בין הזיכרון של העם היהודי ובין המציאות של העם הפלסטיני; בין ההבטחה 'לעולם לא עוד' ובין מה שקורה כאן בהווה, מעבר לגדר. אם כן, ביום השואה הזה החברה הישראלית חייבת לדבר על הסבל, על החורבן ועל הטבח שהיא עצמה אחראית להם.

"לכן השנה, כשיחול יום השואה נזכור איך עד התחתית הגענו, לשפל המדרגה. למטה מזה אי אפשר לרדת. את כל זאת אומר ביום השואה למאזינַי, גם אם אחר כך לא נעז להביט איש בעיני רעהו."

(לאה ענבל אור, "השנה, ביום השואה, אדבר גם על עזה", "אל-ארצ'", 16.4.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-04-16/ty-article-opinion/.premium/00000196-39a6-daed-a3d7-7faf5c630000

בניגוד לדברי ענבל אור יש קשר ישיר "בין ההבטחה 'לעולם לא עוד' ובין מה שקורה כאן בהווה, מעבר לגדר." בניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכנית השמדת היהודים החמאס מצהיר זאת בגלוי, וחוזר ומצהיר שיעשה זאת תמיד. לכן החברה הישראלית צריכה לדבר על המשך חיסול הפשיזם האיסלמו-נאצי-ג'יהאדיסטי המאיים להשמידה (בו תומכת לאה ענבל אור במאבקה להצלת שלטון החמאס בעזה ושיקומו, כמו היתה תומכת בהמשך שלטון היטלר בשעתו). הדבר היחיד שמפליא הוא, למה במשך כל השנים שבהם ציינה לאה ענבל אור עם ליבה הרחום את יום השואה עד עתה, היא לא הזכירה גם את הסבל שעברו בזמן השואה בגרמניה הילדים הגרמנים בברלין ובדרזדן? איך לב רחום כשלה יכול היה להיות כל כך אדיש לסבלם?

לקראת יום השואה נראה יותר ויותר ישראלים המציינים במקומו את "יום השואה לעזה."

יום השואה 2025

שיר הפרטיזנים היהודיים גרסת הפרוטסטנטים

שיר הפרטיזנים היהודים "אל נא הנה דרכי האחרונה" שחובר ע"י הירש גליק ב-1943 לזכר מורדי גטו ורשה, זכה לעיבוד חדש כאשר במקום הנאצים באה ממשלת ישראל, והלוחמים בממשלה הנאצית הם "הפרטיזנים" הפרוטסטנטים, המפגינים נגדה.

הנה שמעו את השיר. שימו לב למילים:

https://www.youtube.com/watch?v=xkyPXmQIWGA

קשה פשוט להאמין לאיזה שפל מוסרי הגיעה התנועה הפרוטסטנטית. אפילו אבא של מאזן כמכחיש שואה קטן לעומתם.

בעקבות לחץ ישראלי:

בוטל נאום בבוכנוואלד של "פילוסוף" המשווה את השואה לנכבה

על עומרי בהם, הישראלי לשעבר שנולד בהתנחלות, וכעת באצטלה של פילוסוף הוא מטיף לחיסול מדינת היהודים כבר כתבתי. "בהם זה הזכר של הבהמה? עומרי בהם נאבק למען חיסול מדינת היהודים" (אהוד בן עזר: נא מצא את הקישור כי אינני מצליח למצוא).

והנה יש להודות לגרמנים שבכל זאת למדו משהו מהעבר, על שהעמידו אותו במקומו הנכון.

בהתערבות שגרירות ישראל בגרמניה בוטלה הזמנתו של הפילוסוף הגרמני-ישראלי (ישראלי לשעבר) עמרי בהם לנאום באירוע יום השואה במחנה הריכוז בוכנוואלד. בהם משווה את השואה לנכבה וטען ש"יד ושם" מלבין פוליטיקאים ישראלים גזענים.

מי שהזמין את בהם לנאום הוא פרופ' ד"ר ג'יינס-כריסטיאן וגנר, מנהל קרן הזיכרון לבוכנוואלד. ההזמנה עוררה את זעמה של שגרירות ישראל בברלין.

שגריר ישראל בגרמניה, רון פרושאור, אמר כי "ההחלטה להזמין את עמרי בהם, אדם שתיאר את יד ושם כמכשיר למניפולציה פוליטית, עשה זילות לשואה ואף השווה אותה לנכבה, היא לא רק מקוממת, אלא מהווה עלבון בוטה לזכר הקורבנות. האינסטרומנטליזציה של זיכרון השואה כבר בעיצומה, ובהם הוא רק אחד הדוברים הבוטים ביותר."

פרושאור הוסיף: "במסווה של מדע, בהם מנסה לדלל את הנצחת השואה בשיח שלו על ערכים אוניברסליים, ובכך לגזול ממנה את משמעותה ההיסטורית והמוסרית. אבל ההיסטוריה אינה ויכוח מופשט והשואה אינה מגרש משחקים אינטלקטואלי. שלא כמו אז, היום יש את מדינת ישראל שמרימה את קולה למי שלא היה אז קול. אם זכרם של הנרצחים יעוות וייטמא, לא נפנה את המבט."

בהם, משווה בין השואה לנכבה וטוען שישראל היא מדינת אפרטהייד. בראיונות בעבר אמר כי אם הישראלים לא ייקחו אחריות על פשע הטיהור האתני, אז הם יחזרו עליו.

עוד אמר כי במשך שנים עוסק מוסד יד ושם בהלבנת פוליטיקאים ימנים קיצונים ובהלבנת הפוליטיקה הישראלית הגזענית, לדבריו. למשל, נפתלי בנט היה אורח תדיר ביד ושם כשהיה שר החינוך הישראלי. "כמנהיג מפלגת המתנחלים הדתית-ציונית הבית היהודי, בנט היה הרבה יותר אלים וגזען מאשר אורבן או סלביני. כחבר קבינט, הוא הצהיר בפומבי: 'הרגתי הרבה ערבים בחיי, ואין בזה שום דבר רע'." עוד אמר בהם כי אם אין חלופה דמוקרטית, נכבה שנייה היא אפשרית ולא רק אפרטהייד.

בהזדמנות אחרת אמר על זכר השואה: "האם זה אומר שישראל חייבת לשכוח כדי שיהיה לה עתיד? זה בדיוק מה שזה אומר. מאז הנצחת השואה הפכה לכוח מרכזי בישראל שמערער את תפקודה ומעמדה של האזרחות, מנרמל גזענות ומונע מדיניות של פשרה, עתידה של המדינה תלוי בשינוי היחס להיסטוריה." הוא אמר כי "הנצחת השואה, כחובה קדושה כביכול, הפכה לעגל זהב – אין דרך אחרת לתאר את העליות הטקסיות לרגל של תלמידי תיכון ישראלים למחנות ריכוז או את הטיסה של מטוסי חיל האוויר הישראלי F-15 מעל אושוויץ."

https://www.ynet.co.il/judaism/article/hjiuww3a1x

מסתבר שאפילו לגרמנים יום השואה חשוב יותר מליהודים מסוימים, ישראלים לשעבר ואוטו-אנטישמים.

אקדמאים יהודים בעד אנטישמיות

יותר מ-200 אנשי אקדמיה ישראלים בארה"ב חתמו על מכתב פתוח המגנה את ממשל דונלד טראמפ, בטענה ל"שימוש ציני באנטישמיות" למען הצדקת מעצרים, איומי גירוש וקיצוצי תקציבים באוניברסיטאות – במיוחד נגד סטודנטים פלסטינים. לדבריהם, "המהלכים לא מגינים על יהודים, אלא מחזקים רגשות אנטי-יהודיים." בנוסף, ארגונים יהודיים בארה"ב ובהם האיגוד הרפורמי ו-J Street עתרו לבית המשפט במדינת וורמונט במחאה על מעצר סטודנטים בשל דעותיהם. הם כתבו כי "התשתית הערכית של האקדמיה והקהילה היהודית מתערערת, השימוש בנו להצדקת רדיפה פוליטית פוגע גם בנו."

https://rotter.net/forum/scoops1/895736.shtml

מה פירוש "המאבק נגד האנטישמיות פוגע גם בנו"? אותם אקדמאים כנראה מחפשים משרה בארה"ב וחרדים שמא מאבקם נגד האנטישמיות ימנע מהם לקבלה.

הבה נפיל את השלטון ונלך כצאן לטבח!

"מצבי הרוח הפשיסטיים" של זאבה גיסינוביץ'-אחימאיר-אבידב

"במאמרה החשוב 'אל תתנו לו חיילים', ("הארץ", 4.4) דנה עדית זרטל בסירוב למלא פקודה בלתי מוסרית ובלתי אנושית, למען קיום זכותם של כל בני האדם לחיות על־פי הערכים הבסיסיים ביותר של המוסר ההומני האוניברסלי. הכיבוש הישראלי העכשווי ברצועת עזה, בגדה המערבית ושל אזרחי ישראל הערבים, מייצג במודע ובכוונה את ההתנגדות הכוחנית למוסר האנושי.

"הנפנוף בדגלים ובדגלונים בהפגנות נגד הממשלה והעומד בראשה מחזק אזרחים קשי-לב ההולכים שולל בעיוורונם וברוע ליבם אחרי ראש הממשלה, חבר מרעיו, השרים וחברי הכנסת מהקואליציה.

"בימינו אלה בישראל משליכים ראש הממשלה וחבורתו את החטופים הישראלים למנהרות חשוכות, מעלים לעקדה את ה'יצחקים' במלחמת-שווא, ומתעללים בילדי עזה, מרעיבים אותם והורגים עם בני משפחותיהם.

"'וְאָרוּר הָאוֹמֵר: נְקֹם!' קרא ביאליק בשירו 'עַל הַשְּחִיטָה'. לקללתו של המשורר צריך להוסיף את אוזלת-ידם של אזרחי מדינת-ישראל – המביעים את התנגדותם לממשלת הרשע של ישראל בהפגנות. על כל המתנגדים לממשלתו של נתניהו לסרב באומץ למלא את פקודותיה, עלינו להציל את מדינת ישראל מטביעה בטיט המדמֵנה של כוחניות, רוע, אלימות ושקרים."

(זאבה אחימאיר-זבידוב, "עקדת היצחקים", "אל-ארצ'", 17.4.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/letters/2025-04-16/ty-article-opinion/.premium/00000196-3d9b-dc5b-af96-7dbfd8560000

למרות חינוכה ברוח תנועת העבודה ירשה בכל זאת זאבה גיסינוביץ'-אחימאיר-אבידב את מורשת "מצבי הרוח הפשיסטיים" של אביהּ אבא שאול גיסונוביץ'-אחימאיר.

"על כל המתנגדים לממשלת הרשע של נתניהו," היא אומרת, "לסרב לקבל את פקודותיה." זהו סירוב פשיסטי לקבל את הדמוקרטיה, נסרב ונלך למות כצאן לטבח! העיקר שנתניהו יילך.

למרות הרעיונות הפשיסטיים, בכל זאת יש הבדל גדול בינה לבין אביהּ. אבא שאול גיסונוביץ' אחימאיר, גם אם טעה, פעל מאהבת ישראל, בתו, פועלת משנאה. כפי שהגדיר זאת יפה בנימין גנץ, היא יותר שונאת את נתניהו מאשר אוהבת את המדינה.

דמוקרטיה לא צמחה בשום חברה אלילית

משה גרנות: "רון חולדאי הרואה בדת אוייב של הדמוקרטיה. בלי ספק צודק. לא פלא שדמוקרטיה צמחה ביוון האלילית, כי באלילות יש אינספור דעות איך לנהל את העולם." ("חדשות בן עזר", 2047). טעות היסטורית. הדמוקרטיה המודרנית המחלקת את השלטון בין כל העם (לא כמו ביוון בה השלטון חולק רק בין גברים חופשיים, לא נשים ולא עבדים) נוצרה רק בחברה דתית נוצרית. בשום חברה אלילית ("בה יש אינספור דעות איך לנהל את העולם". כדברי גרנות), באסיה, אפריקה, ואמריקה, לא נוצרה דמוקרטיה. על הסיבות לכך יקצר כאן המצע.

הדרישה לקבל את כל דרישות החמאס – "הכי רחוק מסרבנות"?

ישראל ברוך זילברשטיין-זיו המתנאה כקצין צה"ל במילואים בדרגת אלוף. שימש קצין החי"ר והצנחנים הראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים, קובע כי כל מכתבי הדורשים לקבל את כל דרישות החמאס הם "הכי רחוק מסרבנות." הם רק חוסר אמון בממשלה.

(ישראל זיו, הכי רחוק מ"סרבנות" האמת מאחורי מכתבי המילואים).

https://www.mako.co.il/news-columns/2025_q2/Article-2839dba9e033691026.htm?utm_source=AndroidNews12&utm_medium=Share

האומנם הכי רחוק? אז איך נגדיר את המכתבים למען אי קבלת דרישות החמאס? אולי הם יותר רחוקים מסרבנות מהמכתבים הדורשים לקבל את דרישותיו?

בכל מקרה מכתבים אלו ("הכי רחוק מסרבנות") הדורשים את קבלת כל דרישות החמאס, והתומכים הרבים, חיזקו את עמדת החמאס, והוא אינו מוכן עוד לעיסקה חלקית, ובלבד שיקבלו את כל דרישותיו. בכיר חמאס חליל אל-חיה, העומד בראש צוות המו"מ של ארגון הטרור, אמר כי הוא מוכן לדון מיד על עסקה לשחרור כל החטופים – וסיום המלחמה.

https://www.ynet.co.il/news/article/s1nv4jpryg

בינתיים שימו לב אף מרואיין בתקשורת הדורש את קבלת כל דרישות החמאס לא נשאל מהו מקבל מהן?

תקיפת הגרעין האיראני?

האם ארה"ב נסוגה מתקיפת הגרעין האיראני לטובת הסכם חדש?

בהתחלה מופיע רק רמז. הטלת ספק אם תקיפה בכלל יעילה. רויטרס: "מתקפה צבאית באיראן לא תחסל את תוכנית הגרעין, אלא רק תחזק אותה." מומחים ששוחחו עם רויטרס על הסיכוי שתקיפה צבאית תחסל את תוכנית הגרעין האיראנית חוששים מתוצאה הפוכה: הם מזהירים שלארה"ב ייקח ימים לפגוע בכל המטרות התת-קרקעיות, ושלישראל אין מספיק פצצות. לדעתם מתקפה רק תעכב את תוכנית הגרעין של טהרן, ואחריה היא תגרש את פקחי סבא"א ו"תדהר לפצצה."

https://www.ynet.co.il/news/article/sjb3n1130je

לאחר הטלת הספק בתועלת שבתקיפה, מודלפת ידיעה לניו יורק טיימס שישראל תיכננה לתקוף את אתרי הגרעין באיראן – ונבלמה על-ידי טראמפ. נתניהו ויתר על פשיטת קומנדו באיראן כדי למהר, ישראל הציעה מתקפה אווירית נרחבת שתימשך יותר משבוע – וטראמפ בלם את המבצע מחשש למלחמה רחבה.

https://www.ynet.co.il/news/article/bysadf6a1l#autoplay

מי הדליף את הידיעה ומה מטרת ההדלפה? שונאי נתניהו כבן זילברמן-כספית, העלה את הסברה שההדלפה הגיעה מנתניהו כדי ששוב אפשר יהיה להאשים מישהו אחר בזה שאין תקיפה, אבל נראה שההדלפה באה מאלו שמטרתם  היא לבטל את התקיפה. אולי בדומה למה שעשה בעבר מאיר הוברמן-דגן. לאחר פרישתו מתפקיד ראש המוסד קבע מאיר הוברמן-דגן, שאיראן לא תשיג יכולת גרעינית לפני שנת 2015, ושלל בתוקף את האפשרות שישראל תתקוף את איראן לשם מניעת השגתה של יכולת גרעינית.

במאי 2016 הוא הודה בראיון עם אילנה דיין שמסר מידע מדיונים שניהל עם ראש הממשלה מיליקובסקי-נתניהו ושר הביטחון ברוג-ברק למזכיר ההגנה האמריקאי, ליאון פאנטה, כדי לסכל תקיפה ישראלית נגד הכור האיראני, שהיתה לדעתו משגה חמור ומסוכן.

https://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2016-9f8a229b9af74510/Article-026817cda618451006.htm

למותר לציין שהוא לא נחקר ע"י השב"כ או הואשם בבגידה.

(אמנון לורד, "הפוטש הפרטי של מאיר דגן. הראיון עם ראש המוסד המנוח בתוכנית מוכיח: בנושא הגרעין האיראני, מאיר דגן עשה מעשים שגבלו בעבירה על החוק והפך לנאמן של ממשל אמריקני עויין")

https://mida.org.il/2016/05/06/%D7%94%D7%A4%D7%95%D7%98%D7%A9-%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%99-%D7%A9%D7%9C-%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%A8-%D7%93%D7%92%D7%9F/

בדומה לעבר גם ההדלפה הנוכחית נראה שנעשתה ע"י מתנגדי התקיפה. בכל מקרה הסיכוי לביטול התקיפה והגעה להסכם שלא יפרק את הגרעין האיראני – מדאיג מאוד.

יועז הנדל: התיישבות וגאולת הארץ בפרימטר

יועז הנדל: כמה מילים על שטח ומלחמה: אחרי קום המדינה, צבא של טרקטורים נשלח מהקיבוצים כדי לחרוש את האדמות שמהן הערבים ברחו או גורשו. המבצע הלאומי הזה קבע את היכולת של מדינת ישראל לפרוח ולקדם התיישבות. המלחמה הנוכחית שוב החזירה אותנו לבסיס של הציונות. התיישבות, קליטת עלייה והגנה על המולדת.

על זה אנחנו נאבקים, הגנה על המולדת זה לא רק סיסמאות על כובעים, אלא גיוס לכולם. והתיישבות זה גם שטח וגם שליטה ביטחונית.

בשבוע שעבר כתבתי על הצורך לייצר חקלאות בפרימטר, ולהפוך את צפון הרצועה לשטח ישראלי. הרעיון המסדר הוא הרחקת הגבול וגביית מחיר. חקלאות של הקיבוצים בעוד 2 ק"מ וסיפוח האזורים הגבוהים לישראל יאפשרו שליטה והרחקת האיום. כך בסוריה (החרמון הסורי), כך בלבנון – שליטה על רכס ההרים הגבוה.

בין התגובות שקיבלתי על כך היו שקראו לזה "משיחיות", במיוחד לחלק של החזרה לאזור דוגית וניסנית – שטח גבוה ששולט על צפון הרצועה ועל שדרות ועל נתיב העשרה.

האמת הפוכה: מדובר בפרגמטיות מדינית, בציונות פשוטה ובביטחון בסיסי. כדי למנוע את האפשרות של טבח נוסף – צריך לשבת שם, לייצר חיץ ולגבות מחיר. כדי לצרוב בתודעת העזתים את מחיר הפגיעה בישראל – צריך לקחת שטח. כדי למנוע שליטה בתצפית ואש – צריך לשבת במקומות הגבוהים.

https://x.com/YoazHendel1/status/1913140458680692967?t=faCT98kZ59uJlt_IdOIzVA&s=03

אמת ציונית גדולה. יועז הנדל אכן חוזר למקורות הציונות הסוציאליסטית. הבעייה היא איך זה מתיישב עם דברי יועז הנדל: "חטופים עכשיו, מלחמה אחר כך"?

https://www.israelhayom.co.il/news/geopolitics/article/17405362

האם לוותר על הפרימטר תמורת החטופים?

יועז הנדל לא מצטיין תמיד בעקביות כדוגמת הצהרתו בעבר ש"טיבי לא תומך טרור," אבל כאן יועז הנדל בהחלט צודק בדבריו "אחרי קום המדינה, צבא של טרקטורים נשלח מהקיבוצים כדי לחרוש את האדמות שמהן הערבים ברחו או גורשו. המבצע הלאומי הזה קבע את היכולת של מדינת ישראל לפרוח ולקדם התיישבות, והנה ההוכחה:

ההשתלטות על אדמות העמק של הערבים לאחר מלחמת השחרור

הנה מה שכתבתי כאן בעבר על ההשתלטות על אדמות העמק של הערבים לאחר מלחמת השחרור ("חדשות בן עזר, 591. 15.11.10):

בחודש יוני 1948 כשנדם הירי בסביבת לג'ון (מגידו)-ג'נין, והוסכם על ההפוגה הראשונה, נמצאו שטחי קרקע גדולים שננטשו על-ידי הערבים. היצר הפלחי לעבד את האדמות הללו התעורר. אברהם קרמראז'-כנעני פנה ביוזמתו לוועד הגוש, ששכן בנהלל, וביקש שיעמידו לרשותו טנדר עם נהג, כדי לסייר בשטחים הכבושים מידי הערבים, ולהציע תוכנית לעיבודם.

המפקדה האזורית של צה"ל, בכפר גדעון, הובילה אותו לשטחים הנטושים הניתנים לעיבוד, שבין עפולה וג'נין. והעמידה לרשותו צוות חיילים עם שני טנקים לאבטחה. הם יצאו לשטח של אדמות לג'ון. השטח הנטוש, שעמד לאחר קציר החיטה, השתרע לאורך כביש הסרגל, עד תחנת המשטרה בלג'ון (מגידו). נציגי הצבא אמרו: "הנה השטח לפניכם, תקבעו את גבולותיו."

השטח סומן: במערב כביש הסרגל במזרח – כביש יזרעאל עד הכפר מוקיבלה. בדרום – כביש לג'ון-ג'נין באורך שני קילומטר. אותר שטח של כשישים אלף דונם. מערבית לכביש הסרגל היו נטושות אדמות הכפרים חרבת-ליד עד מנסי ואבו-שושה על-יד משמר העמק – גם שטח זה הגיע לשישים אלף דונם בקירוב. והיו גם שטחים נטושים צפונה לכביש חיפה-נצרת, מהכפרים מהלול, עילוט, והאדמות הגרמניות של ולדהים-בית לחם, ודרומה לכביש חיפה-עפולה אדמות הכפר אל מוג'דל – וגם שטחים אלה היו בשיעור של עשרות אלפי דונמים.

בשם ועד הגוש אברהם כינס את נציגי המשקים מהעמק המערבי והמזרחי, וסיפר להם מה ראה בסיור. שטחים גדולים הראויים לעיבוד חקלאי. הוצע לקיבוצי העמק המערבי לקבל על עצמם את עיבוד האדמות הנטושות, מערבית לכביש הסרגל ועל-יד כביש חיפה-נצרת-עפולה, כ-150 אלף דונם. לקיבוצי העמק המזרחי הוצע לעבד את שטחי לג'ון, והצטרפו אליהם גם חמישה משקים מעמק הירדן.

בעיבודים לקחו חלק הקיבוצים, מבית אלפא, עד שער העמקים, ויגור. נציגי המושבים הסתייגו מלקחת חלק בעיבוד השטחים, כולל המושבים שמכסת הקרקע שלהם היתה קטנה, כי באותה תקופה היה כדאי לעסוק בגידול עופות, והמושבים היו מרוכזים בבניית לולים גדולים. חלוקת השטחים בוצעה בעזרת מונה המרחקים של המכונית, וגלגליה סימנו את הקו למחרשה שבאה אחריה. במשך שנתיים נעשה מאמץ על-ידי המשקים, שבציוד שהיה בידיהם, ללא תוספת ציוד חדש, הצליחו להשתלט על עיבוד השטחים החדשים. האדמות קיבלו עיבוד נאות, למשקים היתה תוספת הכנסה, ולמדינה נפתרה בעייה. גם תוספת גרעיני חיטה היתה בבחינת סיוע בעיתו. בגבת הוכפל השטח המעובד. ל-5,000 דונם אדמת קבע, נוספו עוד 5,000 דונם אדמה.

החוויה של הגשמת חזון עצמאות ישראל, שאפפה את כולם ודחפה להיות בין כובשי קרקעות ישראל, עיבודם ויישובם – הבשילה באברהם את הרצון להקדיש עצמו לפעולה הזו במיוחד. הוא ראה בה מלאכת קודש, שיש להתמסר לה ולחזק באמצעותה את מדינת ישראל הצעירה.

לאחר הצלחת עיבוד האדמות הנטושות על-ידי מרבית קיבוצי עמק יזרעאל, התחדדה ההכרה שיש לחלק את הקרקעות לישובים הקיימים, להרחבת הפיתוח המשקי, וזאת בנוסף לצורך להקצות קרקעות לישובים חדשים. המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית היא שעסקה בתכנון משבצות הקרקע של הישובים החדשים.

בשנת 1949 פנה אברהם ליוסף וייץ, שעמד בראש תכנון אדמות ישראל מטעם הקרן הקיימת לישראל והוענקה לו גם הסמכה של שר החקלאות במדינת ישראל הצעירה, והעלה בפניו את פרשת עיבוד האדמות הנטושות, שנעשתה באופן ישיר על ידי המשקים. וייץ הציע להקים ועדה של אנשי האזור – יהושע וידלר, שלמה רוזן ואברהם כנעני, שתציע תוכנית להגדלת משבצות הקרקע לכל יישובי העמק הוותיקים. את הקריטריונים לחלוקת האדמות היה לתאם עם מוסדות "המרכז החקלאי" והקק"ל. מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בחיפה, העמידה צוות טכני עם מכשירי מדידה, ואלה מיפו את השטחים שברשות היישובים. עבודה זו הושלמה על-ידי מחלקת הקרקעות של הקק"ל.

בשנת 1950 בעקבות הצלחתו בחלוקת השטחים, התמנה אברהם למרכז החקלאי, כנציג "הקיבוץ המאוחד", ומאז עבודתו העיקרית היתה במחלקה להתיישבות של המרכז החקלאי. הוא לא עבד יותר את האדמה, הוא חילק אדמות.

לכל אורך חייו ניהל אברהם כנעני שיחות נפש עם נכדו. בזקנותו פירסם את מכתביו – אליו וממנו. אבל הנכד נטש את דרכם של החלוצים. הנכד – ספי רכלבסקי, פירסם ספר אחד נגד היהדות של הסבא רבא – הרב שמואל: "חמורו של משיח", וספר שני נגד כיבוש האדמה הערבית של סבא אברהם – "אין גבול". את הספר האחרון הקדיש ספי לסבא ולסבתא וכתב בהקדשה: "גם אם לא יהיה עולם, תהיה יהופיץ..."

הנכד האהוב – ספי, הפך להיות סרסור בורסה העוסק בסחורות עתידיות. עיסוק שסבתא חייצֶ'ה היתה מכנה בבוז: "לופט גישעפט" – עסקי אוויר. קויפן (לקנות) ופארקויפן (למכור). עסקי אוויר התאימו לטיפוס היהודי הגלותי ולא ל"אדם החדש הארצישראלי". דמות סרסור הבורסה מתאימה למנחם מנדל מיהופיץ (כך כינה שלום עליכם את קייב) ולא לדמות "החלוץ הארצישראלי" החדש. ההיסטוריה הפכה כיוון. סבא אברהם הפך מקרמראג' לכנעני. הנכד – ספי, חזר להיות קרמראג' (סוחר רוכל). הלא הרי גם מארקס אמר, ש"האלוהים של היהודי הוא הממון."

https://benyehuda.org/lexicon/hbe/hbe00591.php

עבודה עברית

שורת מחדלים בבסיס חיל האוויר תל נוף: הברחת עובדים ערבים לבסיס, זיוף תעודות, הכנסת אמצעי שמשבש בקרת כניסה, ניסיון קניית נשק מחייל והשיא – באישור מפקד הבסיס הוכנסו עובדים ערבים ללא סיווג, הסתובבו בו בחופשיות וקצין מסר להם בוואצאפ מפה מפורטת של הבסיס עם מיקומי דירות הטייסים ושמות המשפחה בכל דירה.

מדובר בביקורת פתע שנערכה בנובמבר 2024 וגילתה שורת מחדלים, אך בכך לא תם האירוע. בנוסף ב-27/1/25 בבסיס חיל האוויר בחצרים עובדים ערבים עם סיווג ניסו לשכנע חייל למכור להם את הנשק שלו תמורת 30 אלף ש"ח. החייל דיווח על כך.

התברר עוד כי עובדים ערבים נכנסו לבסיסי חיל האוויר עם תעודה מזויפת, הבריחו עובד ברכב, צילמו אמצעים מסווגים, הפקידו טלפון מזויף ללא סים והבריחו פנימה אחר במקומו. כמו כן זייפו מדבקות של "נבדק" על פלונים וכך הסתובבו עם פלאפונים ללא אישור.

אם לא די בכך הם הכניסו אמצעי שמשבש בקרת כניסה ואף גנבו ציוד צבאי ממכולה בבסיס. מדובר על מספר אירועים וכל זה כאמור בבסיסים רגישים של חיל האוויר.

כזכור לוחמי יחידות מיוחדות שחיסלו מחבלי נוח'בה בטבח בשמחת תורה נדהמו למצוא על גופם מפות מפורטות של בסיסי חיל האוויר, שכללו מיקומים של כל משפחה המתגוררת בבסיס ואף קודי כניסה. אולם מתברר כי בצה"ל לא למדו דבר.

(אלחנן גרונר)

https://t.me/realelchangr/2238

אולי גם כאן כדאי לחזור לערכי הציונות הסוציאליסטית של "עבודה עברית" לפחות בבסיסי הצבא?

שב"כ עצמאי או כפוף לממשלה הדמוקרטית?

ד"ר ערן שמיר-בורר ופרופ' עמיחי כהן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה כותבים:

"ממלכתיות השב״כ קריטית לשמירה על ביטחון ישראל וחירויות אזרחיה. שב"כ רשאי לחדור מרחוק למחשבים שלנו, לעקוב אחר המיקום שלנו, לשלול סיווג ביטחוני מנבחרי ומשרתי ציבור, ועוד ועוד. הקביעה בחוק כי השב״כ יפעל באורח ממלכתי ולא יוטלו עליו משימות לקידום אינטרסים מפלגתיים-פוליטיים, נועדה למנוע מציאות שבה ייעשה שימוש לרעה בסמכויות מרחיקות הלכת האלה נגד אזרחי ישראל. הממלכתיות של השב"כ היא ההגנה שיש לנו מפני הפיכתו מארגון השומר על ביטחון המדינה ואזרחיה, למשטרה חשאית הפועלת נגדם.

"אם לא נשמור על העצמאות של השב"כ מהשפעות פוליטיות — הוא לא יוכל לשמור עלינו." (למאמר המלא שכתבו ד"ר ערן שמיר-בורר ופרופ' עמיחי כהן):

https://bit.ly/42jerEy

https://x.com/DemocracyIL/status/1909544945439908142?t=aFw3Zw5L5PsMEteZhF4hOw&s=03

הבנתם? השב"כ לדעת הכותבים צריך להיות עצמאי ולא כפוף לממשלה הנבחרת.

חיים וישניה-רמון: שני חוקרים של המכון הישראלי לדמוקרטיה, ד"ר ערן שמיר-בורר ופרופ' עמיחי כהן, פירסמו מאמר שכולו קריאה לעצמאות של השב"כ ממרות הממשלה. בין היתר הם כתבו כי למרות שצריכים לשרור יחסי עבודה מבוססי אמון מקצועי בין ראש הממשלה לבין ראש השב"כ, לראש השב"כ "מידה מסוימת של עצמאות אל מול ראש הממשלה" וכי "עצמאות זו היא המבטיחה כי השב"כ לא יהפוך למכשיר פוליטי נגד מתנגדי המשטר, דוגמת ה'משטרות החשאיות' של דיקטטורות." וכדי להבטיח שהמסר יועבר, הם הוסיפו כי "אכן, לממשלה סמכות לקצר את משך הכהונה, ולהעביר את ראש השב"כ מתפקידו. אך בסמכות זו בוודאי צריך לעשות שימוש מצומצם, ורק משיקולים ענייניים.

כלומר, דברים מאוד משכנעים, אבל פתאום נזכרתי בעמדתו המסורתית של המכון הישראלי לדמוקרטיה ביחס ליחסי שב"כ ודרג מדיני – עמדה שסותרת את העמדה הנוכחית של המכון. בשנת 1997, כשחוק השב"כ נידון בממשלת נתניהו הראשונה, עוד לפני הגעתו לכנסת, פירסם המכון מסמך הערות לחוק שבו קבע כי "סכנה חריפה – כך מגלה הניסיון במדינות אחרות – הינה כי הגורם המיניסטריאלי הממונה על השירות לא יהיה אלא אחראי 'פורמלי', כאשר בפועל מואצלות לראש השירות הסמכות לנהל את השירות כראות עיניו. בשנת 1998, אחרי שהחלה חקיקת החוק בכנסת, הוזמן פרופ' מרדכי קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה לישיבה של ועדת הכנסת שהוקמה לעניין חוק השב"כ, והסביר לחברי הכנסת כי "זה טוב שהשירות כפוף לשלטון האזרחי." אפילו כשראש הממשלה נפתלי בנט עמד לפני מינוי ראש השב"כ הנוכחי, פירסמו שני חוקרים של המכון קריאה לבצע חשיבה מוקפדת על אמצעי הפיקוח של הדרג המדיני, המשפטי והפרלמנטרי על השב"כ. השניים הזכיר כיצד בעבר ראש השב"כ העז "להמרות... את פיו של ראש הממשלה," עקב עוצמת השב"כ וחולשת מערכת הפיקוח המוסדית של הדרג המדיני על הארגון, וקבעו שהדרג המדיני חייב להפעיל פיקוח הדוק על השב"כ ודרכי פעולתו. אחד מאותם חוקרים שכתב את הקריאה הזו הוא לא אחר מאשר פרופ' עמיחי כהן שעכשיו מטיף לעצמאות ראש השב"כ ממרות הדרג המדיני. אבל זה לא מקרה שפרופ' כהן הנכבד, ויתר חוקרי המכון, שינו את עמדתם ב-180 מעלות בסוגיית כפיפות השב"כ לממשלה. בשנים האחרונות, כל עמדותיו של המכון הישראלי לדמוקרטיה נקבעות על פי עקרון היסוד "האם זה רע לנתניהו או טוב לנתניהו" – והאמת, היושרה וגם הדמוקרטיה יכולים ללכת לעזאזל.

https://x.com/ramonhaim/status/1912540942432710797?t=NpKLZQAzMrfaju6FXM5bKw&s=03

איך אמר בנימין גנץ, "יש אנשים ששנאת נתניהו גוברת אצלם על אהבת המדינה." הם יטהרו כל שרץ ויפגעו בדמוקרטיה ובלבד שיפגעו בנתניהו.

האם ייתכן "רב" חילוני?

הפיליסטיניזם המדהים של "הרב החילוני" ד"ר אורן יהי-שלום

מהו רב? במסורת היהודית המודרנית רב הוא פוסק הלכה או מורה הלכה.

רבי או רעבע (בהשפעה נוצרית של תורת "ממלא המקום" הקתולית שהאפיפיור הוא ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות, המתווך בין אלוהים לאדם) הוא "צדיק" המתווך בין אלוהים לחסידים ע"פ תורת הקבלה.

האם ייתכן "רב חילוני"?

ד"ר אורן יהי-שלום (מישהו יודע את שמו המקורי?) מתנאה בעצמו כרב חילוני מוסמך מטעם מכון "תמורה - יהדות חילונית", בעל MA מאוניברסיטת בר אילן ו- PHD באוניברסיטת חיפה. חבר AHR – האגודה הבינלאומית של רבנים הומניסטיים. וכן חבר ועד מועצת הרבנים החילוניים בישראל.

https://www.oren-yehishalom.com/oren-yehishalom

בעבר היה דובר "דור שלם רוצה שלום" והיום פעיל בתנועת "אנחנו היהדות של מגילת העצמאות."

כד"ר וכ"רב חילוני" הוא מורה את תורתו וקורא "לשלב בין המורשת לדמוקרטיה כדי להתמודד עם הקבוצות הקנאיות שהשתלטו על המדינה." וזו התורה שהוא מלמד:

"במשנה של הרמב"ם," מסביר הרב החילוני יהי-שלום, "יש לפחות שלושה יסודות שמובילים לתנועת ההשכלה המודרנית: יסוד אחד הוא האמונה שיש אחד שלם כלשהו. יש אלוהים שלא מדברים עליו כי הוא מושג גבולי בהכרה, לכן כל ניסיון לתאר אותו מצמצם אותו, ולכן המסקנה היא צניעות. היסוד השני הוא האמונה האופטימית בשכל של האדם – הרעיון שהאדם יכול להתחבר למהות התבונית של האל. והיסוד השלישי הוא שהשכל האנושי מוגבל ולא יכול להחזיק את כל האמת. ספק הוא ערך חשוב.

"הרבנים של ימי הביניים היו זרם רפורמיסטי – זה היה המאפיין המרכזי של תולדות ישראל, ולא הקנאות והשמרנות. הרמב"ם היה פתוח למה שהתרחש סביבו והביא בין היתר רעיונות נשגבים מהיוונים אל תוך הזרם הרבני.

"אנחנו רגע לפני חורבן," מוסיף הרב החילוני יהי-שלום, "צריך לראות את זה ולבלום את זה. זה חלק מתהליך שבו איבדנו את הערכים הרמב"מיים, את הגישה המשכילית."

(עופרה רודנר, בעיתון המודפס, "חילוניות יהודית", בדיגיטל, "העגלה כל הזמן צריכה להתמלא, לא לעמוד במקום," אל-ארצ'", 9.4.25).

https://www.haaretz.co.il/literature/fivebooks/2025-04-09/ty-article-magazine/.premium/00000196-0abc-d5e5-a5d7-5afe73740000

פשוט מדהים. האם "הרב החילוני" יהי-שלום לא קרא מעודו את הרמב"ם? האם אינו מבין כלל את תורתו? בשיעורו "הרב החילוני" יהי-שלום פשוט מטעה את כל קוראיו ושומעיו.

נכון, הרמב"ם ניסה להוכיח את עיקרי היהדות בעזרת תורת אריסטו, אבל בתורת המדינה הוא אימץ את אפלטון. את המלך הפילוסוף השולט שהוא המשיח (אולי הוא עצמו) ואפלטון כמובן הוא אבי אבות הרעיונות הפשיסטיים. מה לרמב"ם ולדמוקרטיה?

הרמב"ם (ממשה עד משה לא קם כמשה) ניסח תורה טוטליטרית רצחנית, שמעולם לא היתה קודם לכן, ומאז – ביהדות, קל וחומר בין הרבנים האשכנזים. בניגוד לתפיסה הנוהגת ביהדות שעבירות חלות רק על מעשים, החיל הרמב"ם את כללי ההלכה גם על "דוגמות" – עקרונות אמונה. כל מי שאינו מקבל את הדוגמה שניסח הרמב"ם (בדומה לנצרות הקתולית) נחשב על-ידי הרמב"ם לכופר שיש להרגו. הרמב"ם ניסח י"ג דוגמות (עיקרים) ליהדות שיש להאמין בהן ועל כל מי שאינו מקבלן אומר הרמב"ם: "ואם יתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות – הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' וקוצץ בנטיעות, וחייבים לשנאו ולהרגו." (הקדמת הרמב"ם למשנה, אחרי ניסוח י"ג היסודות. – עקרונות האמונה).

מעבר לעבירה על י"ג הדוגמות הללו, לגבי הרמב"ם, כל יהודי שאינו מאמין בתורה שבעל-פה, יש להורגו ואין צורך בבית דין לשם כך. כל ההורג אותו יעשה מצווה:

"[א] מי שאינו מאמין בתורה שבעל פה, אינו זקן ממרא האמור בתורה, אלא הרי הוא בכלל המינים, ומיתתו ביד כל אדם. [ב] מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה – מורידין ולא מעלין, כשאר המינים והאפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמיים והמוסרים והמשומדים: כל אלו אינן בכלל ישראל, ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינין; אלא כל ההורג אחד מהן, עשה מצווה גדולה והסיר מכשול." (רמב"ם, משנה תורה, הלכות ממרים פרק ג הלכה א).

הרמב"ם אינו מסתפק בחיסול כופרים פשוטים, לתפישתו יש להרוג גם את הפילוסופים שטעו בעיונם: "כל איש מבני אדם שאין לו אמונת דת, לא מדרך עיון ולא מדרך הקבלה קבוצת התור"ך המשוטטים בצפון, והכושים המשוטטים בדרום, והדומים להם מאשר אתנו באקלימים האלה, ודין אלו כדין בעלי חיים שאינם מדברים ואינם אצלי במדרגת בני אדם ומדרגתם נמצאות למטה ממדרגת אדם ולמעלה ממדרגת הקוף. בני אדם בעלי אמונה ועיון אלא שעלו בידם דעות בלתי אמיתיות, אם מטעות גדולה שנפל ביום עיונם, או שקיבלו ממי שהטעם... ואלו הם אשר יביא הצורך בקצת העיתים להרגם ולמחות זכר דעותם שלא יתעו זולתם." (מורה נבוכים, משל הארמון, חלק שלישי, פרק נא, עמ' סה)

הרמב"ם, שסבל מהקיצוניות המוסלמית של כת האלמוחידין, שחיסלה את הקהילה היהודית בקורדובה, ובעטייה נאלץ לעזוב את עיר מולדתו ולחיות כאנוס מוסלמי כמה שנים – אימץ את תפיסתם הקיצונית, וקבע שיש לראות בנצרות עבודה זרה שיש להעביר מן העולם: "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם (הלכות ע"ז פרק ט ד): ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצוות, עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדול ובוזזין כל ממונם וטפם, ואין הורגין אישה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים." (הלכות מלכים פרק ו הלכה ד) 

לעומת היחס הקשה לגברים יהודים, יחסו של הרמב"ם לאישה חנון ורחום משהו. הסנקציה נגדה פחות קשה. האישה לפי הרמב"ם חייבת להישמע לבעלה: "כל אישה שתימנע מלעשות מלאכה מן המלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה ועושה אפילו בשוט." (הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י, בפסיקה זו הוא הושפע מהקוראן סורה 4 פסוק 24).

למזלו של העם היהודי לא התקבלו פסיקות אלו של הרמב"ם על-ידי כלל רבני ישראל הספרדים והאשכנזים. שכן קבלת פסיקותיו היתה מחייבת להוציא להורג גם את רוב היהודים האורתודוכסים של ימינו, שאינם מאמינים עוד באחדות האל (דוגמה מחייבת ע"פ דרישת הרמב"ם בי"ג העיקרים) אלא בשכינה ובתורת הספירות מיסודו של משה די ליאון. (רבי אליהו בן שלמה זלמן, "הגאון מווילנה", נלחם שנים נגד החסידות ותורת הקבלה, אבל לקראת סוף חייו שינה דעתו וקיבל את תורתו של משה די ליאון. לכן כיום, כל היהדות החרדית מלבד קבוצת ה"דרדעים" התימנים הנאמנים ל"ייחוד" של הרמב"ם, מאמינים בשכינה ובספירות).

"הרב החילוני" יהי-שלום מביע כמובן גם דעת תורה "רבנית"-חילונית בשאלת החטופים:

התשובה היהודית לסוגיית החטופים היא השכל שלנו, לא של קנאי הדת

האם ישנה תשובה "יהודית" להסכם השבת חטופים? תשובה "יהודית" היא התשובה של השכל הישר שלנו היום, לפי מיטב שיקול דעתנו, בשפה שלנו, בתוך הנורמות שלנו, בערכים שלנו ולאור המורשת שלנו. זו יהדות. זו תמיד היתה היהדות,  וזו היהדות שלנו.

בצד השני ניצבים קנאי דת, שיש להם דעה נטולת ספקות (דוגמטית) והם מתאמצים להציג אותה כ"דעת תורה", כלומר כפירוש מדויק של ההלכה, ואולי כדעת אלוהים עצמו.

ההלכה תמיד התפתחה בהתאם לזמן וההקשר התרבותי והנורמטיבי של המציאות מסביב. לכן עצם המחשבה שאנחנו נזקקים לסמכות קשיחה של "חכם" מלפני מאות שנים, היא סתירה במושג "הלכה", שהרי זו תרבות חיה ותוססת – מפרשת ומשתנה.

מאז ההשכלה אנחנו מניחים שיש לנו שכל, ולפיכך שיקול דעת אוטונומי באשר לטקסטים.

סוגיית החטופים היא הזדמנות או מבחן להתמודדות שלנו עם נורמות וערכים במציאות משתנה – ובעיקר מול מקורות השראה ושכל ישר.

בימי הביניים סיכם רמב"ם את עמדת החכמים בתלמוד (חז"ל) כי פדיון שבויים הוא מצווה נעלה. זאת משום: "שֶׁהַשָּׁבוּי הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הָרְעֵבִים וְהַצְּמֵאִים וַעֲרוּמִּים וְעוֹמֵד בְּסַכָּנַת נְפָשׁוֹת."

ובכל זאת – ראוי לנו כיום לשמור על ביקורתיות ולזכור שיש הבדלים רבים בין שבויים בתקופות שונות.

אין ספק כי החטופים בעזה עשויים להיות בגדר "שבויים" ואכן מדובר ב"סכנת נפשות" – ומכאן ניתן לקבל השראה לערך העליון של הצלת חיים באופן מיידי וברור. לאור זאת ראוי לשקול ערכים וכמובן סיסמאות כמו "ניצחון מוחלט".

https://www.zman.co.il/568697/popup/

ואכן צודק "הרב החילוני" יהי-שלום, בכך שההלכה נתונה לפרשנות ומשתנה בהתאם לנסיבות, אבל שוב הוא מוכיח את בורותו ברמב"ם, ומשמיט את דבריו בנושא.

"אֵין פּוֹדִין אֶת הַשְּׁבוּיִין יוֹתֵר עַל כְּדֵי דְּמֵיהֶן, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם. וְאֵין מַבְרִיחִין אֶת הַשְּׁבוּיִין, מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם; רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשְּׁבוּיִין. (משנה, מסכת גיטין, פרק ד', משנה ו'). ומוסיף על זה  הרמב"ם: "אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם; ואין מבריחין את השבויים, מפני תיקון העולם – שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן." (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י"ב)

יתר על דמיהן: הפירוש של "יתר מכדי דמיהם" הוא: "יותר מהשווי הריאלי שלהם."

אחת ממטרותיו של סייג זה היא למנוע יצירת עידוד לחוטפים והשובים, כי אם יראו שדרישת כופר עבור שבויים מעם ישראל היא דרך מוצלחת לעשיית רווח כלכלי גדול כזה שמשלמים עבורם כל מחיר, יתאמצו לחטוף עוד ועוד ויקשה לשחררם. דעה נוספת באשר למטרת הסייג שמציגה הגמרא היא למנוע את דוחק הציבור, שיהיה עליו לשלם כסף רב על שבויים.

אחת הדוגמאות הבולטות למורכבות סוגיה זו היתה פרשת מאסרו של המהר"ם מרוטנבורג, גדול רבני אשכנז במאה ה-13, אשר על פי דברי המהרש"ל אסר המהר"ם לפדותו מהכלא, מפני התקנה הנ"ל, אף שעל פי ההלכה מאחר שהיה גדול הדור שכל ישראל היו זקוקים לפסיקותיו והדרכתו התורנית היה מותר לבזבז עליו כספים רבים, חשש המהר"ם מפני ההשלכות שיהיו אם ישלמו עליו מחיר מופרז כגון שדבר יזה יגרום לכליאתם של גדולי חכמי ישראל בכל מקום לאותה מטרה. והוא אכן מת בשבי (לפי אותה המסורת במהרש"ל, השלטון הגרמני סירבו גם לאחר פטירתו לאפשר את פדיון גופתו. רק ארבע עשרה שנה לאחר מותו נפדתה לבסוף גופתו על ידי יהודי עשיר שתרם למטרה זו את רוב רכושו למרות האיסור של המהר"ם לעשות כן. אך מאז לא כלאו יותר רבנים למטרת כופר).

יכול כל אדם לפרש את ההלכה ולפסוק בנושא החטופים כרצונו, אבל אל למורה הוראה לסלף את הכתוב או לא להביא אותו במלואו. ובכלל למה בכלל "רב חילוני" צריך להיעזר בהלכה הדתית לקביעת עמדה בנושא החטופים? כל אדם בשכלו יכול לעשות כן. אין צורך ב"רב חילוני".

לסיכום: נחזור לשאלה שפתחנו בה. האם ייתכן "רב חילוני"? עצם ההגדרה "רב חילוני" היא אבסורד מוחלט. האם הוא פוסק הלכה חילוני? אפשר להסתפק בתואר מורה. מורה דרך, אידיאולוג, המלמד את תורתו. אפשר במקרה דנן גם מורה חילוני ליהדות.

הבעיה של ד"ר אורן יהי-שלום היא שהוא מורה הטועה ומטעה את תלמידיו. כלל ראשון למורה הוא ידיעת חומר הלימוד, בורות אין טעם ללמד. קל וחומר שהוא מתחזה לרב.

עמירם לוין קבלו את כל דרישות החמאס להחזרת החטופים

 רגע לפני סירוב פקודה

הסכנה לחיי החטופים, לחיי חיילינו, להיגררות לפשעי מלחמה ולפגיעה אנושה באתוס הצה"לי והחברתי, לא מאפשרים לעמוד מנגד. אנחנו מתקרבים לסירוב פקודה.

כדי למנוע מאלפי לוחמות ולוחמים להגיע למצב שבו לא תהיה להם ברירה אלא לסרב, על המפקדים הבכירים הרמטכ"ל ואלופי המטה הכללי, להתנגד להמשיך במלחמה חסרת תוחלת שמטרתה העמומה, "לחץ על חמאס," אינה מושגת, ומטרתה האמיתית נראית כלחימה לשם לחימה. הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל, עליכם להבהיר לציבור ולממשלה שסיום המלחמה בעבור החזרת כל החטופים איננו "מחיר", אלא השגת המטרה.

מעל המשך המלחמה ללא השבת כל החטופים מתנוסס "דגל שחור הדוקר את העין ומקומם את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת." אני בוטח בכם, הציבור בוטח בכם. כך תנצחו, וכך "תדע כל אם עברייה כי הפקידה גורל בניה בידי מפקדים הראויים לכך."

(עמירם לוין, בעיתון המודפס: "רגע לפני סירוב פקודה." בדיגיטל: "בידיים רועדות, ועל אף שלא האמנתי שאי פעם אכתוב זאת", "אל-ארצ'", 17.4.25).

https://www.haaretz.co.il/opinions/2025-04-17/ty-article-opinion/.premium/00000196-43df-ddef-a5df-dfff42a60000

הבנתם? אלוף פיקוד הצפון לשעבר, וכיום אחד ממנהיגי התנועה הפרוטסטנטית, קורא לחיילים לסרב פקודה אם לא יתקבלו כל דרישות החמאס להחזרת החטופים. מה לדעתכם לומד מזה החמאס?

הקריאה לג'יהאד נגד ישראל שהציתה קרב בין חכמי הדת:

"הרפתקאות שיביאו לעוד הרס ואסונות"

האיחוד העולמי של חכמי ההלכה המוסלמים שיושב בקטאר הוציא פסק הלכה שקורא לג'יהאד נגד ישראל, ולהתערבות צבאית מיידית של כל המדינות הערביות והמוסלמיות.

בתגובה חריפה, תקף מוסד המופתי המצרי, (הגוף רשמי של השלטון במצרים), את הפתוא וכינה אותה: "הרפתקה חסרת שיקול דעת שתביא לעוד הרס ולאסונות על הפלסטינים עצמם."

עימות תיאולוגי זה אינו מתרחש בחלל ריק, אלא על רקע המתיחות המדינית המתמשכת בין מצרים לקטאר, שהחריפה לאחרונה בעקבות פרשת קטארגייט. המחלוקת הדתית משקפת את הקרע העמוק בעולם הערבי בין המחנה הפרגמטי המבקש להימנע מהסלמה אזורית, לבין הגורמים הרדיקליים המקדמים עימות כולל עם ישראל.

האיחוד העולמי של חכמי ההלכה המוסלמים הוא ארגון סוני-קיצוני שמזוהה עם "האחים המוסלמים", אלא שהפתוא שהוציא עורר עימות. הוא כולל שורת קביעות הלכתיות נחרצות: "חובת ג'יהאד במלחמה נגד הכיבוש בפלסטין על כל מוסלמי," חובת התערבות צבאית מיידית מצד מדינות ערב והאסלאם; חובת הטלת מצור על "האויב הציוני" ביבשה, בים ובאוויר, וכן הקמת ברית צבאית אסלאמית להגנת האומה והרתעת התוקפים.

מוסד המופתי המצרי גינה את פסק ההלכה: "לשום גורם או קבוצה אין זכות לקחת סמכות בפרסום פסקי הלכה בנושאים רגישים אלו, באופן שמפר את כללי השריעה ומסכן את ביטחון החברה ואת יציבותן של מדינות האיסלם," הוא הדגיש.

"התמיכה בעם הפלסטיני ובזכויותיו הלגיטימיות היא חובה הלכתית, אנושית ומוסרית, אבל בתנאי שהתמיכה תהיה במסגרת מה שישיג את האינטרסים של העם הפלסטיני, ולא על מנת לשרת אג'נדות או הרפתקאות בלתי מחושבות, שיביאו לעוד הרס, עקירה ואסונות על הפלסטינים עצמם," הוסיף מוסד המופתי המצרי.

עוד ציינו כי "הקריאה לג'יהאד ללא התחשבות ביכולות האומה ובמציאות המדינית, הצבאית והכלכלית היא קריאה חסרת אחריות שמפרה את עקרונות השריעה המחייבים להתחשב בתוצאות. השריעה האסלאמית דורשת הערכת אינטרסים ונזקים, ומזהירה מפני החלטות נמהרות שאינן מתחשבות באינטרס הציבורי, ואף עלולות להביא להכפלת הפגיעה באומה ובחברה."

אנשי הדת במצרים, טוענים כי אין רשות לאף 'איחוד' או התארגנות להכריז על ג'יהאד, כיוון שמדובר בנושא רגיש ומדוקדק. העיקרון שעליו מסתמכים אנשי הדת במצרים, הוא המַצְלַחַה (תועלת), שבמקרה זה הוא האינטרס הציבורי ושלום הציבור. לשיטתם יציאה לג'יהאד מזויין כנגד ישראל תגרום כרגע נזק למדינות ערב ולפלסטינים, וכי הנזק (מַפְסַדַה) עולה על התועלת (מַצְלַחַה)". (ספיר ליפקין).

https://www.mako.co.il/special-politics/Article-a09c249ccf31691026.htm

עכשיו רק חשבו מה קורה כאשר חכמי הדת קוראים את אלוף עמירם לוין וכל הגנרלים הישראלים הדורשים מישראל להפסיק את המלחמה ולקבל את כל דרישות החמאס, האם הם יתמכו בג'יהאד או יתנגדו לו?

נעמן כהן

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מיקי רודה: אתמול חזרנו מחופשה של עשרה ימים. לא הצלחתי להתנתק. התעדכנתי, למשל באמצעות קבוצת הווטסאפ שנקראת חדר מלחמה  -- https://bit.ly/3XRLmPo -- זה לא עשה לי טוב:

* ההתקפות על רונן בר נמשכו ואף החריפו למרות הנזק שהן גורמות לביטחון בכלל ולשב"כ בפרט. היעדר דיון ענייני בסיבות ובתזמון של הדחת ראש השב"כ העצימו עוד יותר את אי האמון שלי ברה"מ ובשריו.

* ברור לי שהחיכוך הגובר עם המתנחלים הקיצוניים והתמיכה לה הם זוכים בממשלה מזיקים לזרועות הביטחון ומסכסכים ביניהן.

* כהונתו הזמנית של ממלא מקום נציב שירות המדינה פקעה. כ-70 אלף משרות ממשלתיות התייתמו. לא יאומן.

* מניעת פרס ישראל בסוציולוגיה מפרופ' אווה אילוז פוגעת במעמד של המוסד שיחשב מעתה כמוטה פוליטית.

* מכתב הטייסים וצוותי האוויר עליו חתמו כ-1000 איש הניע כ-120,000 איש נוספים (כולל אני עצמי) להצטרף לקריאה להשבה מיידית של החטופים גם במחיר של הפסקת הלחימה. זה משמעותי: בספרו מדריך למהפכה מסביר שדרג'ה פופוביץ' (ממובילי המהפכה בסרביה בה הודח הנשיא סלובודן מילושביץ') שחשוב שאנשים שחפצים בשינוי ירגישו שהם לא לבד.

לכן, אם טרם עשית זאת, הנה דרך לתמוך במכתב הטייסים:

https://restart-israel.co.il/50000-2/
זה הזמן לפעול -- כל אחד בדרך שמתאימה לו. זה הזמן. [אודה על שיתוף רחב].

אהוד: שכחת לציין כי כל שיתוף חתימה במכתבים האלה הוא עוד תמיכה של אידיוט שימושי עברי בתעלוליו הרצחניים של חמאס, ותקיעת סכין בגבה של ישראל הלוחמת.

* אהוד היקר, אודה לך אם תסכים לפרסם את הרשימה שלי על ספר שיריו של יעקב ברזילי – דוגמה טובה לחיקוי: בן 92, ומוציא ספר שירים חדש!

וקצת הערות: העדות של ראומה וייצמן על סקירתה את משפטי נירנברג מרתקת – אינני חושב שקראתי דברים אלה אי פעם.

שאפו גדול לנעמן כהן על המאמר המפורט על מעלליה של אווה אילוז ושנאתה לציונות "האשכנזית".

חג אביב שמח!

משה גרנות

* אהוד: 18.4.25. מתוך היומן:  יום שישי. שיטוט ביו-טיוב מביא אותי ל"דאוד אבו-יוסף" וכתבה מצולמת ארוכה של אדם דתי לאומי מזוקן וחובש כובע בוקרים, שרגא שמידלר שמו, שמסתמך על המקורות הרגילים (לבד ממני) ומזכיר פעמים רבות את סבי יהודה ראב [1858-1948] שהוא המקור היחיד לסיפור על דאוד אבו-יוסף. יש שגיאות, סתירות וסילופים לא מעטים בדברי הדובר בסרטון אבל אני כבר החלטתי שלא מתפקידי הוא להגיב על כל פרסום על סבי ועל אסתר דודתי. הם כאילו כבר נחלת הכלל, ובקרוב תימלאה 150 שנה לייסוד פתח-תקווה ב-1878.

נכנסים ליו-טיוב וכותבים בחיפוש "דאוד אבו-יוסף".

* מספרים לנו שערוץ כאן 11 "הציבורי" כלל לא שידר את נאומו הרהוט והחשוב לאומה של נתניהו במוצ"ש, אלא היה עסוק בכיסוי "הפגנות המחאה" ברחבי הארץ למען קבלת תנאי החמאס. זה עצוב. עצוב מאוד שלכך התגלגל מה שהיה פעם "קול ישראל" והטלוויזיה הישראלית, אף מדינה לא מממנת ערוץ ציבורי המשרת את אויביה.

ומה אומרים המרעילים? רוית הכט: "הצהרת נתניהו אמש כוונה לבייס בלבד. אין ממש סיבה להקשיב." ["הארץ" באינטרנט. 13.4.25].

* * *

שועלה

מבחר חדש משירתה של אסתר ראב (פתח-תקוה 1894 – טבעון 1981), שכונתה "המשוררת הארצישראלית הראשונה", וששיריה משופעים בחושניות ובנופי הארץ.

בעריכת הלית ישורון

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2020

בשנת 2021 נמכרו 648 עותקים של הספר

בשנת 2022 נמכרו 298 עותקים של הספר!

בשנת 2023 נמכרו 247 עותקים של הספר!

בס"ה נמכרו 1,193 עותקים

הספר זמין לרכישה ישירה באתר ההוצאה (kibutz-poalim.co.il)

ואפשר גם ליצור קשר טלפוני להזמנות עם רונית: 03-6163978

או במייל: sales@kibutz-poalim.co.il

המחיר 59 שקלים לפני משלוח

אהוד: זה הספר היחיד משירי אסתר ראב הזמין כיום לרכישה.

הכרך "אסתר ראב / כל השירים" אזל מזה שנים רבות.

לפני יותר מ-100 שנים, בתל-אביב, בסיוון תרפ"ב, קיץ 1922, התפרסמו מעל דפי חוברת "הדים", שיצאה לאור בעריכתם של אשר ברש ויעקב רבינוביץ, שלושת שיריה הראשונים של אסתר: "אני תחת האטד", "כציפור מתה על הזרם" ו"לעיניך האורות, המלאות".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2185 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה תשע-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון־גולדשלגר ב-Ohio State University

פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגל") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את אלפי הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון־גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("מעריב", "סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

מאיר עוזיאל: "הסופר אהוד בן עזר, סופר חשוב שכל איש תרבות מכיר, מפיק כבר שנים רבות מפעל מיוחד במינו, עיתון אינטרנטי שבועי ובו מאמרים ודברי ספרות מעניינים. בדרך כלל הוא מביא מאמרים של אחרים (ודברי ספרות פרי עטו)." ("מעריב", 31.7.20). "הסופר עמנואל בן סבו, מזועזע מהכיוון שהמחאה חושפת, כתב בעיתון האינטרנטי האינטלקטואלי המרתק של הסופר אהוד בן עזר מאמר..." ("מעריב", 10.5.2023).

* * *

אריה הוכמן: "'חדשות בן עזר' הוא העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל ואני שמח להיות 'מנוי' על העיתון. אינני מפסיד אף לא גיליון אחד שלו ואם אין לי זמן אני משלים אחר כך אבל לא ייתכן מצב ש'אדלג' על גיליון ואמשיך הלאה. ככה זה – אני מכור קשה... כל הכבוד! הלוואי ותמשיך עוד שנים רבות."

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

אל"מ (מיל') ד"ר משה בן דוד (בנדה): "...יוצאים מכלל זה 'חדשות בן עזר' והסופר הנידח, שהינם 'עופות די מוזרים' בביצה האינטלקטואלית המקומית, בהיותם חפים מכל שמץ של התקרנפות, תקינות פוליטית, אג'נדות מגדריות, אמוניות, חברתיות ופוליטיות – והתעקשותם  לשחות נגד הזרם." ["חדשות בן עזר", 14.6.2021].

  "שנה טובה אהוד, לך ולכל היקרים לך! מוריד בפניך את הכובע, על הכישרון, הנחישות וההתמדה כמו גם על עוז הרוח והיושר האינטלקטואלי. מי ייתן ותזכה לעוד הרבה שנים טובות ופוריות." ["חדשות בן עזר", 18.9.23].  

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-69 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ניתן לקבל באי-מייל גם את צרופת קובץ יומן המסע במצרים, 1989!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

05', עד כה נשלחו קבצים ל-62 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

94', בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

וכן "מנחום גוטמן לאליאס ניומן" ו"נחום גוטמן, מאמר", ס"ה 53 עמ'

עד כה נשלחו קבצים ל-2,082 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,089 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,691 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2605 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,453 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-106 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,636 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-107 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-77 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-76 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-41 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-40 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-50 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-39 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "מחווה לאברהם שפירא", הערב נערך בבית אברהם שפירא ברחוב הרצל בפתח-תקווה בתאריך 18.12.2005 בהשתתפות ראובן ריבלין, מאיר פעיל, מרדכי נאור, חנוך ברטוב ואהוד בן עזר

עד כה נשלחו קבצים ל-1680 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "אוצר הבאר הראשונה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "הפרי האסור", שני שערי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של "ערגה", שני מחזורי סיפורים!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספרון המצוייר לילדים "המציאה"!

ללא הציורים של דני קרמן שליוו את המקור.

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "מִי מְסַפֵּר אֶת הַסַּפָּרִים?"

 סִפּוּרִים לִילָדִים

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-56 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-11מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד" עם מאמרי ארנה גולן ומשה גרנות.

עד כה נשלחו קבצים ל-32 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ (171 עמ')  "ידידי יצחק אורפז"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הקובץ "אורי שולביץ איננו"!

אורי שולביץ, יהודה אטלס, דני קרמן, אהוד בן עזר, ואחרים.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי.

*

קישור לבלוג של דני קרמן המוקדש לאורי שולביץ:

https://dannykerman.com/2025/02/21/shulevitz

*

את צרופת הקובץ "יהושע קנז – דברי חברים"!

רות אלמוג, אהוד בן עזר. עזי שטרן. יפה ברלוביץ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת "100 שנים לרצח ברנר" מתוך "חדשות בן עזר", גיליון מס' 1641 ביום 2.5.2021, במלאת 100 שנה לרציחתם בידי ערבים של הסופרים יוסף חיים ברנר, צבי שץ ויוסף לואידור ביום 2.5.1921.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "התלם הראשון" מאת

יהודה רַאבּ (בן-עזר). נרשמו בידי בנו בנימין בן-עזר (ראב).

מבוא מאת ג' קרסל. אחרית דבר מאת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

הרצאת עמנואל בן עזר, נכדו של יהודה ראב, על תולדות פתח-תקווה.

https://www.youtube.com/watch?v=h81I6XrtAag

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח השלם של לקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,647 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת החוברת "פפיטה האזרחי 1963"

עד כה נשלחו קבצים ל-2,295 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-25 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,374 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-10 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת דאוד אבו-יוסף.

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד לרומאן של עדי בן-עזר "אפרודיטה 25"!

Adi עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג. שם הקובץ: "תחנת הרכבת".

עד כה נשלחו קבצים ל-27 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

שונות

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

הבלוג של דני קרמן

https://dannykerman.com/2021/10/28/ehud_ben_ezer

דברים שעשיתי עם אודי – שירים למתבגרים

כולל חלק ניכר מהעטיפות ומהאיורים שעשה דני קרמן לספרי אהוד בן עזר

כדי להיכנס לבלוג יש ללחוץ אֶנטר ועכבר שמאלי

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,232 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד.

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר.

עד כה נשלחו קבצים חינם ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל השירים" במהדורת קובץ  PDFחינם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,253 נמעני המכתב העיתי

ניתן לקבלו גם בקובץ וורד עברי.

הספר הנדפס בהוצאת זב"מ – אזל!

* * *

אסתר ראב: "שמלת העץ". עיבוד והשלמה: אהוד בן עזר.

 איורים נהדרים: דני קרמן.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,186 נמעני המכתב העיתי

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם

עד כה נשלחו קבצים ל-33 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יפה ברלוביץ: עם חגיגות מאה וחמישים שנה לעלייתם של זרח

 ורחל-לאה ברנט, או: זרח ברנט – הערות מביוגרפיה שבדרך". חינם.

קובץ: זרח ברנט1

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,280 מנמעני המכתב העיתי

*

עקיבא נוף: "גאווה ושפל". ספר שירים חדש. ניתן להוריד ללא תשלום בלחיצה על הקישור:

https://drive.google.com/file/d/1HgqOvkPvGY8l1BWzdImFNXEbZhFLJ1gU/view?usp=sharing

*

צרופת ספר המתכונים של בן / צרופת ספר המתכונים של סבתא דורה

*

"פינת הנכד", עיתון לילדים מאת ותיקי סומליו"ן

בקובץ גדול אחד של גיליונות 1-29, 2022-2024.

עד כה נשלחו עם הופעתם קבצים ל-2182 מנמעני המכתב העיתי

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר

לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל