לוגו
אותו היום
תרגום: שמשון מלצר
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

המאניפעסט הוא במה שנוגע ליהודים ולמצבם לא ברור, והצהרתו של ויטעֶ – צולעת על ירכה… הממשלה תשאף להביא לידי שווּי-זכויות של כל תושבי האימפּריה. המועד לכך אינו קבוע, וּויטעֶ, כפי שאנו יודעים מן העתונים, ידיו מלאות עבודה, ומלבד זה פתחו פתוח תמיד לפני אנשי העתונות, לפני כל מיני נציגים; כמעט אין לו שהות לישון… האם אין הדבר הזה נשמע כדברי האומר: משיח יבוא, הוא חייב לבוא, אבל אימתי?

והכרע תכריע בדבר הדוּמה. והיא תאמר אולי, בדוֹמה לתחיקה הפולנית לשעבר: אדרבא, היהודים מגיע להם שווי-זכויות, אלא שהם צריכים להוכיח שהם ראויים לוֹ, בחינם שותים רק מים, ואף גם זה רק בעיירות הקטנות; והנה – אם הפאות כבר מקוצצות; זקנים שאינם מגולחים עוטרים גם את פניהם של רוסים רבים, וקאַפטאנים ארוכים לובשים רוסים גם-כן, צריך איפוא רק לדרוש, שיהיו מתפללים ברוסית.

ושיגרו באמת טלגרמה אל ויטעֶ, ושאלו אם שווי-הזכויות היהודי מובטח, אך הוא, כאדם טרוד מאד – לא השיב… כנגד זה השיבו במקומו אחרים: הכוּליגאַנים, אנשי המאה-השחורה, היחפנים, קראו להם ככל שתקראו להם; עוזריה ומגיניה של המפלגה השלטת, שהיא חייבת ואף-על-פי-כן אינה רוצה לרדת, והיא מסירה מעליה כל צרה וכל מדווה בלחש-נחש הישן -נושן: כל מה שנגזר עלי, יחול על ראשיהם של היהודים…

אותם מעשי-החידודין הישנים, שהמפלגות המתקדמות לועגות עליהם, ואילו אנחנו, אנו היהודים, בוכים עליהם. הם מתגלגלים מצחוק, ואנחנו מצער ומבושה ומכאב, הם נהנים, ואנחנו שופכים את דמנו, את דם לבנו החם, אל תוך הבוץ…

––––––––––

והיהודים הזקנים, אלה שבחלומותינו כבר קברנום מזמן-מזמן, חיים עדיין ומתהלכים ברחובות… כהיום הזה מותר; מבפנים הנפש רועדת ומרעדת, אך כלפי-חוץ מראים סבר-פנים של חופש וחרות בעולם של הפקר…

פרעות! – מצעק אני לתוך אזנו של יהודי כזה; מבקש אני לראות, אם חי הוא באמת, או שמא אינו אלא מהלך בעולם הדמיון.

– ברוסיה! – משיב הוא לי בגאוה.

כלומר, הדם הנשפך שם דם זר הוא.

אני מניח לו ליהודי המת הזה ומוסיף ומהלך על-פני רחוב מאַרשאַלקוֹבסקאַ… המונים מהלכים. כל אחד מהם מנקרת במוחו השאלה: יהיו יורים, או לא? והלוֹך הולכים. הולכים אנשי-מפלגה מתלהבים, הנכונים באמת ובתמים להניח לו לכידון המזדמן הראשון שיינעץ בגופם, לקרוע את לבבם לפני הכדור הראשון שיפגע בהם… הולכים גם אגשים, הנסחפים עם ההמונים, אנשים שאין להם ולא-כלום משלהם, אך הם נמשכים, גם על-ידי אישים חזקים יחידים וגם על-ידי כוחו של ההמון, בדומה לאבק-הברזל הנמשך על־ידי אבן-שואבת, ועתידים הם גם להתפזר כאותו אבק למשמע פעמיהם הראשונים של סוסים ההולכים בסך, למשמע הד-קולה של היריה הראשונה, ואפילו למשמע צעקתו החזקה של שוטר, בשכחם שכהיום הזה השלטון ברחוב מסור בידי מישהו אחר, וכי השוטר המושל-היחיד ברחוב לשעבר ירד מגדולתו! ועוד אנשים מסוג אחר הולכים… ביחידות מהלכים הם, בחשאי כגנבים, פניהם כפניו של המצפון הגרוע ביותר ועיניהם מאירות באור ירקרק של חמת-פתנים – סוכניו של המשטר הישן מהלכים כך…

נשמע קול שירה, מתגלה דגל אדום, בוקעת צעקה: הסר הכובעים! ואיש ההמון, מתוך אהבה, מתוך שמחה, ותכופות גם מתוך רגילות בלבד לציית, תופס בכובעו והוא מוכן להסירו, אבל אם הוא נוצרי, הרי הוא שומע מאחוריו קול אומר:

-אל תסיר! זהו דגל יהודי… שירה יהודית!

ואחד מן המלחשים ניגש אל חברו ושואל:

-אולי להתנפל?

-לא, אנו מועטים מדי! – שומע אני תשובה.

––––––––––

בא וניגש אלי אחד יהודי שחציו חי וחציו מת והוא שואל:– האם יתכן שיהיה בוארשה פּוֹגרוֹם?

ואני מסתכל בו, ביהודי הוארשאי הזה שחציו חי וחציו מת וכל-עוד הוא נושם, ואני מתמלא רחמים עליו ואומר לו: לא.

-בוַדאוּת? – מביט הוא עלי בעינים בוהות.

-בוַדאוּת. הפּרוֹליטאַריוֹן בכאן מפותח יותר; מספרו של הלוּמפּעֶנפּרוֹליטאַריוֹן – קטן יותר. איש-העבודה שותה בהרבה פחות, אל הסוכנים החשאיים מתייחסים באי-אמון, ושמע: הרי צועקים: יעֶדנוֹשטש! (אחדות) ניעֶך זשיעֶ יעֶדנוֹשטש! (תחי האחדות), ומלבד זה – שני אנטישמיים גדולים הבטיחו באסיפה אחת שלא יהיו פרעות, הבטיחו על דברתם האנטישמית…

ונכנסת בו חיוּת חדשה, ביהודי הזה, פניו מאירות, עיניו מאירות, ואני מתכעס עליו פתאום ואומר:

ואולי כן יהיו פרעות… מי יודע, הרי נביא אינני!

ושוב הוא חי-למחצה ומת-למחצה… עיניו בוהות, הנה הנה הוא נופל…

אפשר נזמין אותו אל ההגנה-העצמית?

––––––––––

דגלים אדומים – המוני-המונים של פנים משולהבים, עינים מלוהטות – גבּוֹרים… משלהם ומשלנו ביחד! יעֶדנוֹשטש! ובלבבי שלי, לבבו הזקן והחולה של היהודי המסכן החי עוד, נוקבת ומנקבת השאלה:

-האם יושיעו גם לי?

הולכות מפלגות אחרי מפלגות, נישׂאים דגלים אחרי דגלים – דגלי שלי, האהובים-והיקרים עד הרגע האחרון: חופש! יום-עבודה של שמונה שעות! יחי הפרוֹליטאַריוֹן… ואף-על-פי-כן עכשיו, ברגע הזה, כשהפרעות תלויות בחלל-האויר, אין הם אהובים-ויקרים לי כל-כך… עכשיו זה מעט-מדי בשבילי!

שנים עוברים ואחד מהם מלמד את השני:

– מלחמת־המעמדות מן ההכרח שתתערב במלחמה הלאומית רק כמה שהדבר הזה נוגע למלחמת־המעמדות – –

עד כמה המלחמה הלאומית יכולה להיות נוגעת למלחמת-המעמדות, לא שמעתי. מסביב רעמו הקולות: יעֶדנוֹשטש! הבתים רעדו…

אבל גם אני רועד…

––––––––––

נעימַת דברי לא נשאה חן. ״היתכן, בשעה הזאת, בשעה שנופל הקיר, דלתות בתי־הסוהר חורקים ומבקשים להפתח, וגם יפּתחו היום או מחר, בשעה שהעתונים יוצאים (בערי הבירה) בלי הציוּן ״ברשיון הצנזורה״, בזמן שעשׂר פעמים ביום מתכנסים כנוּסים ואסיפות, ומדברים על הכול גלוי וברור באזניו של הטשינוֹבניק הזקן… כהיום הזה אתה מדבר על כובעים שהם מסירים או שאינם מסירים״. מחלו לי… מחלו לי, שאני יש לי עינַיִם משלי, ועליהן משקפים משלי, ואינני יכול לראות ואינני רוצה לראות בעיניכם שלכם, קל-וחומר – במשקפיכם שלכם! וכשאני רואה בחלל-האויר כובעים מתעופפים – הרי אני אנוס למשול לכם משל בכובע… ובחלל-האויר, רואה אני, מרחפים כובעים בלא ראשים, בלא אנשים… טראגי-קוֹמדיה רואה אני, משחק של פורים!

בראשי שלי מסתובבים, ככנפיה של טחנת־רוח, רעֶסקריפּטים, מאניפעֶסטים, כנוּסים, אסיפות, דברים שכולם טובים ומשׂמחים, וכולי מלא צער, ובדיחוּת-הדעת של הולך-לתליה… אני רואה קהל רב הולך אל בית-המרחץ, כמי שהולך לרחוץ את כל חטאיו, ואפילו צרור-זרדים להצליף עצמו הוא מחזיק בידיו, אלא שלבנים נקיים אין לו! בצאתו מן ההבל החם, מן ההתלהבות הפתאומית, ישוב ויכניס עצמו אל תוך הכוּתוֹנת הישנה, אל תוך הלבנים המלוכלכים הישנים… יום חדש, אומרים אתם, – אתם מאמינים, אני אינני מאמין! האם יש לכם הזכות לדרוש ממני אמונה?

ולא אתם בלבד, קוראי שלי, דורשים אמונה…

העולם הישן, זה שכבר הורדתם אותו, כפי שנדמה לכם, אל הקבר, וכבר סתמתם עליו את הגולל וכבר אתם חוזרים, כפי שנראה לכם בחלומכם, מהלוָיתו, וכבר אתם תולשים עשׂבים ומטילים על קברו – העולם הישן הזה אף הוא היה דורש אמונה…

על־גבי מדף גבוה של ארון אכול תולעי-עץ עמד ספרון קטן אכול-עש בשלושה רבעיו, והוא דרש אמונה, שתאמינו כי עדיין חיים בזמנו שלו, ועדיין אתם חייבים לנהוג על־פי עצותיו…

הרב והצדיק דרשו אמונה, שתאמינו כי השמים האלה, שבשבילכם הם סגורים, בשבילם הם פתוחים… הרופא שליד מטתו של החולה היה דורש שתאמינו בסודותיו, בחכמת-הרפואה המסתורית שלו, שאין הוא רשאי לגלות אותה לא לחולה ולא לקרוביו הקרובים ביותר. גם הסוחר, העשיר בכלל והקאַפּיטאַליסט בפרט, דרשו אף הם אמונה, שכל פרוטה משלהם הרויחו בכשרות! והבּיוּרוֹקראַט על אחת כמה וכמה דרש אמונה! אתם חייבים להאמין לו, שהוא יודע הכול, עושׂה הכול לטובתכם, בפרט כשאתם משלמים בעד השרוּת, ואם התחלתם מטילים ספק בדבר, התחיל הוא, ברצינות יתירה, כועס ומתכעס, ואבא כשהוא מתכעס, הריהו משכיב על הברך ומצליף… ״חושׂך שבטו — שׂונא בנו״, כלל גדול זה כבר שלמה המלך ידעוֹ…

ואם העולם החדש שנפתח זה עתה דורש גם הוא אמונה, הריני אומר לכם, שהעולם החדש אינו עולם חדש, אלא מלמד שהתחפש בפורים, לשם -מצוָה, וכיפתר את הקאַפּוטאַ בהפּוּך כדרך הגויים, מימין לשׂמאל, והיה סבור משום-כך, שלא יכירוהו…

כן, לא אתם בלבד, הקוראים, מבקשים אמונה…

בעל־הבתים, המציפים את האסיפות ומקשיבים לדבריהם המתוקים של הדימוקראטים-המתקדמים, המעמידים הכול על הצדק; להכרזותיה הנלהבות של הדימוקראטיה הלאומית, הנושׂאת את הדגל הלבן; לדבריו הנושכניים-השורפניים של הנואם הפרוֹליטאַרי ולדבריהם של עוד ועוד נואמים מכל המינים, ולאחר כל נאום הם מוחאים כפים וצועקים ״בּראַבוֹ!" – אף הם מבקשים שיאמינו להם; שיאמינו להם כי יש להם: ראשית – השקפות פוליטיות, והשנית – רגש אמתי של צדק, אף – על -פי שהם משתמשים בדם -פועלים למטרותיהם, ושלישית – אוהבים באמת אהבת-נפש את הפרוֹליטאַריוֹן השובת, העומד לפניהם וסוֹטר על פניהם בשוטים של אש ומוסיף ויורק עוד בפרצופם השמן…

והנואמים נציגי המפלגות?

הנה עולה ומתייצב יהודון בעל שׂפם וממטיר אש ולהבות,הוא אומר, שהוא פולני מלידה ומבטן, כי בבית שבו עמדה עריסתו היו מדברים פולנית, כי שיר-הזמר הראשון ששמעו אזניו היה שיר-זמר פולני – וכל מאוַייו, מטרת כל חייו, תקוָתו היחידה, הרי הם לזכות בתואר: ״אזרח פולני״… ועם זה אין הוא מבקש אלא דבר מועט! הוא מבקש, כי אני וכל אותם שהיו ישובים שם ליד שולחן-העתונות, וכל הקהל שבאולם הפילהאַרמוֹניה, תהיה לנו אמונה בו, ונאמין לו שהוא מדבר בשמו של ה״בּוּנד״, וכי ה״בּוּנד" שלח אותו לומר את הדברים האלה, וכי הפרוֹגראמה הזאת שלו היא הפּרוֹגראמה של ה"בּוּנד…

ובא־כוחם של הס. ד., שאפילו אסיפה מכוננת מיוחדת בשביל פולין אינו רוצה, דורש כי יאמינו לו שהוא פולני טוב ובוער ולוהט כאותו שמבקש למשוך אל טחנתו שלו את כל מימיה הרועשים והשואגים של המדינה המסוערת ומַכּה-גלים, בשביל שיהיו מסוֹבבים את הגלגל היחיד של ״בּוֹזשעֶ צוֹש פּוֹלסקי״.

והנציג של פּ. פּ. ס., הרוצה באסיפה מכוננת מיוחדת בשביל וארשה ואינו מזכיר אפולו במלה אחת את ליטא, רוסיה הקטנה, ליפלאנד וכיוצא בהן, דורש ממני כי אאמין לו, שאין הוא רוצה, ראשית, בשום-אופן להתפלג מעל רוסיה, ושיש בו, שנית, מידת-הצדק לגבי כל העמים שבעולם, ושלישית, כי אפשר שתהיה אסיפה מכוננת אחת בפּטרבּוּרג ושניה בוַארשה ושתיהן תהיינה מבצעות אותו דבר עצמו, שכן החיים כבר יהיו מורים כיצד דבר כזה נעשׂה!

ויהודון אחר שחטמו חוטם פינטשוֹבאי, ואפילו בעל זקן, מייצג את הדימוקראטיה הפוֹלנית הלאומית-המתקדמת, ואומר שאין העולם יכול להתקיים אלא על החופש והשויון במידה שוָה לכל בני-האדם, ולפיכך מן ההכרח הוא, שבכל פולין כולה, שיש בה שליש האוכלוסין יהודים, תהא שלטת בה הלשון הפולנית בלבד, ויהיו קיימים בתי-ספר פולניים בלבד, והוא מתעלם מלראות, כי השליש היהודי הזה, פרט לקומץ קטן ביותר של עוזבי-עמם ״שספגו את שיר-הזמר הפולני עוד בעריסתם״, רוצה בתי־ספר יהודיים, רוצה בהכרת הלשון היהודית, ולפחות בענינים הפנימיים המיוחדים להם, – הנואם הזה דורש ממני שאאמין, כי מוחו מוח צלול והגיוני הוא, כי צודקת הדרישה ״פולנית-לפולנים״, אבל אין צודקת הדרישה ״יהודית ליהודים״…

ואחד משלנו, הבונה את ירושלים שלו על הלאומיות היהודית, רוצה שאאמין לו, כי פּיצוּלה של המדינה הרוסית הגדולה למדינות קטנות, שסופן להתפלג במשך הזמן לחלוטין, לא יביא לידי פיצוּלם של ההמונים היהודיים במדינה, וכי לעולם לא תבוא שעה, שבה יהיו היהודי הליטאי והפּוֹלני, שגם בלאו-הכי אינם חיים בידידות יתירה, זרים זה לזה כיהודי הגרמני לגבי היהודי הצרפתי, ולא יהיו מביטים זה בפניו של זה, כאותם חתול ועכבר!

ואפילו שולחן-העתונות, שאינו דורש אלא את הדבּוּר החפשי וכמעט שהוא יוצא מדעתו בשעה שמדברים כנגד שיר-הזמר "בּוֹזשי צוֹש פּוֹלסקי״ ורוקע ברגליו ומצעק כמו בבית-משוגעים: ״לרדת! לרדת! סתמו את פיו! ״ – אפילו השולחן הזה של שליחי העתונים דורש ממני שאאמין לו, כי דרישת-החופש היא לו דרישה רצינית וכי הוא מתכוון לחופש בשביל הכול…

ואותם היוצאים עמי יחד מן האסיפה, אף הם מבקשים ממני אמונה: שאאמין כי ההחלטה של האסיפה, שידרשו שיוּוי-זכויות בשביל היהודים, מן הדין שתהא מרגיעה אותי בשלימות, אף-על-פי שלפני בית המערכת של ה״גוֹניעֶץ״ עומדת אסיפה עממית פולנית גדולה ומצעקת, בין שאר צעקותיה: ״פּרעֶטש ז זשידאַמי״ (הלאה היהודים)… ואף-על-פי שהמאה-השחורה שולטת בכל מקום ובגלוי, הפרעות ביהודים מתפשטות והולכות, ושני ועדי-כפר פולנים כבר דרשו, שיגרשו את היהודים שבתחומם…

וכל בעלי־הבתים, משלנו ומשלהם, דורשים ממני שאאמין, כי יושר הוא וצדק שיהיה הפרוֹליטאַריוֹן בוער באש, ויהיו הם צולים על האש החיה הזאת תפוחי אדמה גזוּלים; כי יושר וצדק הוא, שיהיה הפועל העני בלילה האפל אבוקה חיה, שלאורה יהיו הם סופרים ומונים את כספם השדוד וחותמים על שטריהם המזוייפים…

והמשטרה הוַארשאית רוצה, כי אאמין לה, שהמאַניפעֶסט הוא מאַניפעֶסט גם לגבּיה, בשעה שהיא דוקרת ויוֹרה בהמון לא מזוּיין, גברים וזקנים, נשים וילדים, ברחובות העיר… שכל כוָנתה אינה אלא להשכין שלוָה ושקט ברחוב, ולפיכך היא חייבת לדקור ולירות; בשעה שהיא נותנת חופש גמור להפגנותיהם של אנשי הדימוקראטיה הלאומית השחורה…

ופּטרבּוּרג דורשת, שאאמין כי המאַניפעֶסט שהשׂיגו אותו על־ידי צעקות, מחאות ושביתות, אי-אפשר שיהיה מתגשם אלא לאחר שהצעקות, המחאות והשביתות יחדלו! רעש-הרחובות מפריע לה לממשלה בעבודתה!

יאמין בכל אלה מי שיש בו אמונה… אני אין לי, ומפני שאין לי הריני כותב פיליטונים על כובעים… על כובעים בלא ראשים, בלא אנשים.

חסל! יותר אינני נכנס בעסקי מחלוקת עם הממשלה הישנה. כל זמן שהממשלה הישנה, שלא רצתה להודות בשום פנים כי אמנם ישנה היא, נלחמה כנגד המאַניפעֶסטים, היה ענין לענות לה במאמרים ראשיים, בפיליטונים – בכל מיני מאַניפעֶסטים ספרותיים, ולכתוב יודעים אנו יפה יותר מהם! אם צד אחד ביקש אשראי, השיב הצד שכנגד חדוֹת וקצרות: לאו! אם היה צד אחד מחרף ומגדף: מוחות מלאים חלומות, מחרחרי ריב, דימאגוגים וכדומה שמות גנאי, היה הצד השני משיב: מוחות מטומטמים, נרגנים, רמאים, פרובוקטורים! על־גבי הנייר היתה תמיד ידנו על העליונה; לכך יש לנו ידים זריזות יותר, לשונות חדות יותר, סגנון חפשי יותר. לא לחינם אנו אנשי העט והקסת! אולם עכשיו נתיישבה הממשלה הישנה בדעתה, וחזרה והוציאה והשחיזה מחדש את כלי-הזין הישנים; מצב מלחמה, קתות-רובים, כידונים, מאסרים, שילוּחים, בתי-דין צבאיים. ועל כך שוב אִי אתה יכול להשיב בעט ובדיו! יבוא עליה מידי מי שיבוא, יבוא עליה מידים אחרות, ואנחנו, אנשי העצה ואנשי העט והקסת, נתעסק בינתים בענינים משלנו, כשרים ושקטים – עד יעבור זעם! עד שהשמים יתבהרו והעבודה החשאית שבמחתרת תחזור ותעלה לאור היום.

ענינים משלנו יש להם גם הם רשות לדרוש לעצמם תשומת־לב.

––––––––––

וענינים פנימיים משלנו אין בהם מחסור.

הוַעדה שנתמנתה על-יד הגעֶנעֶראַלגוּבּערנאַטוֹר הוַרשאי, בשביל לעבּד את החוק החדש למועצות עירוניות בפולין, ושהפסיקה את עבודתה עם ההכרזה הראשונה על מצב -מלחמה – הועדה הזאת חידשה עכשיו את עבודתה, וכבר נתכנסה לכמה ישיבות.

בישיבה האחרונה נתעוררה השאלה: מה יהיה היחס בין הקהילה היהודית-הפולנית ובין מועצת-העיר? ושני היהודים היושבים בוַעדה הזאת, שני עמודי-אש של ההתבוללות היהודית-פולנית, הביעו את דעתם, שאין הקהילה היהודית צריכה להיות כפופה למועצת-העיר בשום דבר וענין; שהקהילה היהודית צריכה להתנהל כרשות בפני עצמה, משוחררת מעניני העיר הכלליים. כן גם יש לשחרר מזיקה

למועצת-העיר את כל חברות-הצדקה, – והעיקר: דעתם זו נתקבלה בועדה. ועוד הצעה נשמעה: ראש-הקהילה בוארשה יעמוד בראש כל ראשי-הקהילות העצמאיים בערי-השדה, או בדברים ברורים יותר: מוצע בזה ארגון חפשי של כל קהילות ישראל בפּוֹלין, עם וארשה בראשן.

שוב אתם רואים, כי ״לעולם אי אתה אוֹמד, מה לבו של יהודי חוֹמד״, מתבוללים בוַעדה ממשלתית דורשים ארגון יהודי עממי חפשי, ואפילו בלא "סיים מחוקק״!

––––––––––

אך האם מרשה כדבר הזה החוק הקיים בדבר הקהילות היהודיות?

החוק הקיים בדבר הקהילות היהודיות מרשה הכול ולא-כלום! וקרוב יותר – לא־כלום, כי לפי-שעה נחשב עדיין כמתנגד-לחוק כל מה שהחוק לא התיר בפירוש, והחוק שעליו אנו מדברים כאן ישן מאד, מצומצם מאד וגם – בדומה לכל שאר החוקים – עשוי טלאי-טלאים, ולא בידי מטליא מומחה.

במשך כל אותו זמן, שהחיים נשתנו שנוּיים כבירים כל כך, הממשלה כמעט שלא נתעסקה בקהילות היהודיות. והואיל ואי-אפשר שיהא התינוק הגדל נועל תמיר את נעליו הראשונות, הצליחו הקהילות המפותחות (וארשה, לוֹדזש, ואחרות) להרחיב מפעם לפעם את זכויותיהן, על־ידי רשיון מיוחד של העיריה; הרחיבו והעמיקו את תכנן, ומה שכבר השׂיגו החזיקו ביד נאמנה והוסיפו לפתּח. במשך הזמן פסקה הקהילה מלהסתמך על החוק, והנימוּק היחיד בכל הניירות אל הממשלה היה: ״היות ועל-פי הנוהג… ובלשון רוסיה: פּוֹ פּרימעֶרו פּרעֶזשניך ליעֶט״. עכשיו, שכל הישן-נושן צף ונשטף, והולכים ומתארגנים, מבלי להשגיח בכל הריאַקציה המשתוללת לפי-שעה, חיים חדשים, המצריכים צוּרוֹת-חוק חדשות מתאימות, נשארות הקהילות היהודיות ערטילאיות ובלא מסגרת חוקית, ודרושה חוקת-קהילות חדשה, שתהא מתאימה לצורות-החיים החדשות. ואמנם, ראש-הקהילה בוארשה מינה ועדה של כמה נציגים, שיעבּדו הצעת-חוקה חדשה לקהילות היהודיות בפולין.

על כך שאין ראש -הקהילה הוַרשאי מנמנם ועושׂה מה שמוטל עליו לעשׂות, ראוי הוא לתודה רבה; אבל מצד אחר הרי הצעת-חוקה לקהילות ישראל, שתהיה מעוּבּדת על-ידי ראש-הקהל הוַרשאי דהאידנא, יש בה צד של סכנה בשביל החיים היהודיים הלאומיים.

נציגי הקהילה של הזמן הזה, כאנשי פוליטיקה ישרים, אסור להם לשכוח:

1 ) כי החוק צריך להיות לא בשביל וַארשה עצמה, אלא גם בשביל ערי-השרה. יתר על־כן: ערי־השׂדה מעונינות בדבר הזה עוד יותר, הואיל והן עתידות להיות כפופות לוארשה.

2 ) כי הם, הנציגים של עכשיו, נבחרו על יסוד חוק-בחירות ישן ביותר, שאינו מתאים עוד כהיום הזה אפילו ברוסיה עצמה, חוק שנתן את כוח-ההכרעה בידי אנשים אמידים בעיקר.

3 ) כי הבּחר נבחרו בשביל לנהל רק מה שכבר היה קיים: לנהל חשבונות, להחליט על הוצאה והכנסה, לקבל כספים ולהוציא כספים לפי תקציב ידוע ומאושר, אך לא בשביל לכוף על הצבּוּר צורת-חיים חדשה, לקשור את חיי היהודים בחוק ממשלתי חדש; דבר זה אינו שייך למאַנדאַט שלהם, על כך לא קבלו כוח-הרשאה משום אדם! וגם –

4 ) כי תקופת-כהונתם של הנציגים דהאידנא נסתיימה בשנת 1905, ואלמלא מצב-המלחמה והמהומות, שבגללם נדחו הבחירות לועד-הקהילה, אפשר שכבר היינו יודעים שכל הקהל איננו רוחש אמון גמור אל הנציגים האלה, שהם עשירים, ישרים, פעילים, אך בורים גמורים או בורים-למחצה בענינים יהודיים…

ועל-כן מן היושר הוא:

בשביל לדון בהצעת־החוקה – לקרוא מערי-השׂדה ומוַארשה עצמה את האינטעֶליגעֶנציה היהודית האמתּית.

––––––––––

פר-ר-רך!

החומות רועדות.

רעמו של הקדוש-ברור-הוא אינו חזק עד כרי כך. וַדאי רעידת-האדמה, שבר-ענן!

– גברתי!

אין היא שומעת דברי. היא רועדת, אצבעותיה ואפרכסות-אזניה החוירו, העינים קמות, הפנים בלא טפת-דם אחת, אגל-דמעה כבד על המצח, היא שוקעת עמוק-עמוק בכורסה.

מַיִם! – צועק אני, אך קולי מתחרש מקולם של שלושה צרורות-יריה.

היריות כבר נדמו.

גופה כמו משותק; חרדה מרחפת עוד על השפתים החיורות. ולאחר כשעה תמימה, כשחזרה רוחה אליה, שאלה בקול רווי דמעות:

– מה זה?

– מלחמה, גברתי!

– אך האיבה הזאת! מהיכן באה האיבה הזאת?

––––––––––

– את רוצה אהבה, גברתי?

– אהבה, רחמים… האַרמוֹניה…

– דברים טובים הם, גברתי!

האַרמוֹניה, שירת-מלאכים, מנגינת-שמים…

אך מה לעשׂות, גברתי, אם יד גסה ומחוצפת קלקלה את ההרמוניה? אם בתוך-תוכה של האחוה מישהו ניזוק, ודם נשפך – אז, גברתי…

–מה אז? – שואלת היא בעינים שעדיין לא נרגעו, אך בשפתים שכבר התחילו מאדימות כלשהו.

–אז, גברתי, האהבה, הרחמים, האחוָה הסולחת – כולם פשע הם?

– פשע?

– בוַדאי. תני לה, לאהבה הרכה, הדמועה, הנושקת-נצח, שתהא היא המושלת, ולא יהיו החיטה והשיפון גדלים! היא לא תניח לכלות את הקוצים, והם ישחיתו כל חלקה טובה. עצי פרי לא יהיו צומחים, ציצים ופרחים לא יהיו נובטים, צמחי-בר ועצי-סרק יתפסו את מקומם. ״אל תגעו!״, אומרת האהבה.

והתפּשט יתפּשטו אך ורק האנשים המשוּלים לקוצים. צמחי -האדם הפראים והפרועים… ובשביל טובים, ישרים ועדינים יהיו מוכנים ועומדים עצי-תליה ברחובות העיר, ויהיו עצי -התליה נשטפים בדם בני האדם הישרים ביותר… “אל תגעו!”, אומדת האהבה.

ועל־יד עצי-התליה תהא עומדת, ולטובים, הכשרים, הישרים והעדינים תהא מקריאה את הוידוּי, והבטח תבטיח להם כל מה שנפשך מבקשת – לעולם הבא… אך העולם הזה יהא שטוף תמיד בדמם של הטובים ביותר, של היפים ביותר, של הנעלים ביותר…

– הו, אלי! – מכריזה היא ואומרת פחוּדה ומסתירה את עיניה, שאך זה נתנוצצו, בידיה הצחורות כשיש.

– אלוהים, גברתי, עשׂה את שלו, מלבד אהבה ברא עור משהו.

– מה?

–הדבר הזה שאַתּ מכנה אותו איבה, ולמעשה אינו אלא הצדק!

כלי-הזמר המחוצף, שהתנשף ברשעוּת אל תוך הסימפוניה האנושית, מן ההכרח שיאלם… ההאַרמוֹניה, שנתערבבה ונתפרעה בכוח האלימות, מן ההכרח שתּהא מוחזרת בכוח.

היא מסירה את כפות-ידיה מעל עיניה.

– ואז? – שואלת היא. – לאחר שתוחזר?

– אז, אם הדבר יהיה ביום מן הימים, תמשול האהבה!

––––––––––

העולם, כאמור, הוא העולם הישן-נושן…

נשתנו רק הכרזות, הסיסמאות, המלים המצלצלות; האופן שבו כל איש-מפלגה, כל סוכן-מפלגה, מושך אל חנותו שלו, הללו נשתנו, אך החומר למפלגות, האדם, הוא לא נשתנה…

ומפני שהאדם לא נשתנה, רוצה הוא שיהיו מאמינים לו! מי שקופתו ריקה, מוכרח לחיות על האשראי! אנוס לחתום על שטרות, ולעתים קרובות שטרות של שוא, שאין כלל בדעתו לפרוע אותם ביום מן הימים!

כבר אינני מדבּר על הבּיוּרוֹקראטיה (רקקו ג׳ פעמים!), המשקיטה את העם בפרעוֹת… על אנשי-מדינה, המחלקים בין העם הרעב-לחופש תפריטים, שמפורטים בהם כל מיני מאכלים טובים, ואין בדעתם להגיש מהם ולא-כלום, ואינם עורכים אפילו את השולחן, ואפילו אֵש בכּירים אינם מעלים…

מדבר אני, להפך, על הצד שכנגד… יקברו ההולכים למות את מתיהם, אני מדבר על החיים, על אותם ההולכים לקראת החיים וקוראים להם ומעלים אותם מתוך התוהו-ובוהו הבּיוּרוקראַטי, על אותם המכריזים כל חמשה רגעים ״לחיים״! ולא על גביע היין הבּיוּרוקראַטי, המהוּל בדם, אלא "לחיים, קוֹנסטיטוּאַנטה״, ״לחיים, יום-העבודה של שמונה שעות״, וגם – “לחיים, הקוֹנסטיטוּאַנטה הוַארשאית!”

על הפּ.פּ.ס. מדבּר אני.

הפּ.פּ.ס. דורשת ממני שאאמין לה, כי לאחר שתתגשם התכנית המדינית שלה יהיה חופש, חופש לכול, לכל עם, לכל יחיד ופרט! ״אנחנו – אומרת מרת ס– קי בקולה הצלצלני המתגנב אל הלב – אנחנו הפּ.פּ.ס., אם ננצח, לא נהיה קטנוניים כל-כך וצרי-לב כל-כך, שנפריע למישהו בהרגליו, שנשנה בכוח את טעמו, שנגביל את חופש -הדבור שלו״ – ואולם-האסיפה, קהל הפּ.פּ.ס., מוחא כפים: בראבוֹ! כלומר: בוַדאי שכך! ובאותה אסיפה עצמה משנה הנשיאות של פּ.פּ.ס. בשרירות-לב את סדר הנואמים שנקבע… מרחיקה את הנואמים שאינם של פּ.פּ.ס. ככל האפשר יותר ויותר! בשעה שהיא מניחה לנואמי הפּ.פּ.ס. לדבּר כל כמה שהם רוצים, אף-על-פי שאזני כל קהל השומעים כבר תפחו משמוע אותם, היא מגבילה את זמנם של הנואמים שאינם של פ.פ.ס…

פּ.פּ.ס. דורשת ממני, שאאמין, כי המלחמה הלאומית אינה ולא-כלום, כמעט ולא-כלום, העיקר היא מלחמת המעמדות, כי על כן ה״פּ״ הראשונה של ״פּ.פּ.ס.", המרצע המתבלט מתוך השׂק, אינה אלא לנוי, כלל וכלל לא לתשמיש, ולא באה אלא ״משום שה״ס״ אנוסה לסמן את הטעֶריטוֹריה, את תחומי המקום, שבו שרוי העם, שאיננו אלא חלק מן המחנה הפרוֹליטאַרי הכללי! והסיסמה היא: פועלי כל הארצות, התאחדו! שכן קשר-הדם, הרגש הלאומי, רופף אצלו הרבה יותר מקשר-המעמדות הסולידאריות של כל הפועלים, – ואף-על-פי-כן אין הפּ.פּ.ס. רוצה בשום פנים לבוא לעמק השווה עם הס״ד ועם ה״בונד״, הדורשים שתהיה קוֹנסטיטוּאַנטה אחת בפּטרבּוּרג בשביל כל הפּרוֹבינציוֹת, מקום שכל מפלגות-הפועלים תוכלנה ללכת יחד ולהוציא בכוח מידיה של הבּיוּרוֹקראַטיה את החופש השלם והגמור בשביל כל העמים, את האוֹטוֹנוֹמיה הנרחבת ביותר בשביל עמים היושבים על אדמתם, ואוֹטוֹנוֹמיה תרבותית בשביל עמים שנעקרו מעל אדמתם! והפּ.פּ.ס. דורשת, מבלי לשׂים לב לכך שהיא מפריעה לאיחודם של הפועלים, שתינתן תיכף ומיד קוֹנסטיטוּאַנטה מיוחדת לפּוֹלין, אף-על -פי שהיא יודעת היטב, שאם אותן הפּרוֹבינציות, המנתקות את החוטים הספוגים דם, שבהם קשר אותן ההכרח אל האימפּעֶריה, ינותקו לפני המועד, סופו של הפּרוֹליטאַריוֹן, עם הראַדיקאַלים והליבּעֶראַלים יחד, באותן הגוּבּעֶרניוֹת, שיוחלשו עד כדי כך, שלא יהיה אפילו כדאי להעמיד כנגדם כמה פורעים מן המאה -השחורה״.

אני לכשעצמי אין לי ולא-כלום כנגד זה, שהדם בעורקים פועם לעתים בחזקה יותר והרגש הלאומי קורא בקל רם יותר מכפי שרצוי לו לחבר התיאורטיקון של פּ.פּ.ס! אך משום-מה דורש הוא ממני, שאאמין בדבר, שהוא עצמו אינו מאמין בו?

הפּ.פּ.ס. מבקשת עוד אשראי גם בענין אחר: היא רוצה שאאמין לה, שהיא נלחמת לא רק בדימוֹקראַטיה הלאומית החשוּכה, אלא אפילו בכנסיה היא עושה מלחמה! שכּן לא רק הדימוֹקראטיה הלאומית רוצה לרקוד את ריקוּדה על חרבותיו של המבצר הישן, שהפּרוֹלַיטאריוֹן כבש אותו ברעב, בזיעה ובדם, אלא גם הכמוּרה רוצה לנעוץ את דגלה על העמדה הכבושה. “הלאה הכנסיה!” צועקת פּ.פּ.ס; ועוד פעם: "יחי הנואם!״ הפילהאַרמוֹניה כולה רועדת! שכן באמת, "האהבה והאחוָה שהכומר מטיף להן אינן אלא צליל ריק וחלוּל מכל תוכן!״ – מוסיף ואומר הנואם – "זהו הנחש הערום, הרוצה להעביר את הפּרוֹליטאַריון על דעתו, שלא יוכל להגיע אל הגן-עדן שלו״… ועוד הפעם: בּראַבוֹ! הידים בצקוֹת מרוב מחיאה, פּ.פּ.ס. נוהמת כאריה! ופתאום, שקט! באולם הושלך הס, כמו בבית-עלמין, הפנים המחודדות מתכסות ארשת של מחשבה, האזנים מתחדדות ומזדקפות כמו לקראת שופרו של משיח, העינים מתמלאות תקוָה, שמחה, תענוג, וקרני-אוֹר, ברק מופלא של כניעה וכבוד… מה אירע? מי הוא המדבּר, שכך מקשיבים לו? מי הוא המדבּר, שדבריו משתפכים כל כך אל הלבבות, אל לבות-הגבּוֹרים של הפּ.פּ.ס.? המדבּר הוא כומר, נזיר! ועל מה הוא מדבּר? על אותה אהבת-הכנסיה, שלפני שעה קצרה בלבד הלעיגו עליה, המיתו אותה בהבל-פה וקברו אותה קבורה מדומה!

ופּ.פּ.ס. רוצה שאאמין לה, שהיא מתכוונת גם אלי, שגם לי, היהודי המסכן, דאוֹג תדאג! אפילו בפנקסיהם של אנשי פּ.פּ.ס. נכתב כך ונדפס כך. אדרבא, יהודים אף הם בני-אדם הם! בראש הפּ.פּ.ס. עומדים, בלא עין-הרע, הרבה יהודים ויהודיות… משמונה נואמיה הרשמיים של המפלגה – 6 יהודים ויהודיות מלידה ומבטן!…

רבונו של עולם, – מהרהר לא אחד מן הפועלים היהודיים שבאולם, – למה זה יהא קיים ה,בונד״? לשם מה צריך להתפלג?

ואף -על-פי-כן – אף-על-פי-כן אין השטר, שהפּ.פּ.ס. מוציאה לנו, שטר אמיתי… זו היא תעודת-בּאַנק, שקופתה של הפּ.פּ.ס. אין ביכולתה ואין בדעתה לפרוע אותה…

ראשית – אין תעודת-בּאַנק זו מוּראית אלא כלפי פנים, בין ארבע עינים… בהחלטה אין אנחנו נזכרים! הנואמים הטובים והחזקים ביותר, המדברים על שחרור עמים, בפרטם את כל העמים שעתידה הפּ.פּ.ס. לשחרר – אותי לא פירטו, עמי שלי לא הזכירו… וכבר אמרנו לא רק בעניני הפרוֹליטאַריים דוּבּר שם! סיעֶרוֹשעֶבסקי דבּר, ובהתלהבות דבּר, על תפקידם היפה והגדול של הלאומים, ושוב — לאומי שלי לא הזכיר. אני מאמין ללבו, הוא טוב, הוא רך, הוא ישר ונעלה, אך שׂפתים יש לו מופלאות ומוזרות: אין הן יכולות להניח לו לביטוי הלאום היהודי, כשהוא מבקש כבר לצאת מן הלב, שיעבור ביניהן, והביטוי הזה הולך לאבוד אי־שם בחלל הפה, משתקע בנקב של שן מקולקלת, או נחנק בגרון…

אין אני מאמין לפּ.פּ.ס., ואינני מאמין לה דוקא משום שיש בין נציגיה כל כך הרבה יהודים מן המין הידוע, ובין הנואמים הרשמיים כל כך הרבה מאותם היהודים עצמם. אני מכיר ויודע את העבדים הותיקים, מוכרי -העם וסוהרי -הלאום הישנים – המתבוללים הישנים!

עמוד-התיכון הנשי הגבוה ביותר, שעליו נשען מקדשו של הפּ.פּ.ס., יהודיה מלידה ומבטן, דבּרה לא בפילהאַרמוֹניה בלבד, אלא גם במקום אחר… ושם הכריזה והודיעה, שהיא ״פולניה״, שכּן פולני אינו מושׂג-שבדם, אלא מושׂג-שבתודעה; ״מי שמרגישה עצמה פולניה, הרי היא פולניה!״…

להזכּיר חייבים אנו עוד נואם אחד של פּ.פּ.ס., שנולד יהודי אף הוא, אלא שהחליף את הדינר! הוא אמר: ״חברים, האם עת נכונה היא לדבּר על עמים ולאומים, שעה שהמדוּבּר בפּרוֹליטאַריון?״ את הנואם הזה מכירים אנו גם-כן!… במקום אחר אמר לנו: ״אני מודה ומתוַדה, יש לי שתי נשמות, אחת פולנית והשניה (שמעו: השניה!) יהודית״… והוא צודק משום כך, שאינו רוצה לדבּר על השאלה הלאומית, אין הוא רוצה להיגלות לפני הקהל כמין מטוטלת, הנעה לכאן ולכאן, מנשמה אחת אל חברתה! כמין יצוּל אמצעי, שנשמה אחת מושכת אותו לכאן והשניה מושכת אותו לשם!

– והאדון ד.? לאמיתו של הדבר לא האדון ד., אלא החבר ד.! הרי זה פועל, פועל יהודי מבּטן אמו! בתורת פועל הוא שׂמח, ואין הוא יכול לכבוש את השׂמחה בקרבו והוא אנוס להוציא את הסמרטוט הזה לרשות הרבים, – הוא שׂמח, שהוא, הפועל העני הפשוט, יש לו הזכיה להמצא באולם הפילהאַרמוֹניה, שנוצר בשביל אנשים עשירים בלבד… וזה מדבּר כבר אפילו יידיש גם -כן, זה מן ההכרח שיהא כבר נוגע גם בי

״והיה – אומר הוא – עם יהודי חפשי מבחינה מדינית! אך במשך הזמן חלו שינויים שונים…״

על כן? האם אנחנו עם אנו או לאו?

תשובה על כך אין הוא יכול לתת! כי על כן – כי על כן הפּ.פּ.ס., שה״פ״ שלה גדלה והולכת מרגע לרגע על חשבון ה״ס״, אין לה פנאי לשאלות כאלה של מה-בכך!

––––––––––

רבותי, אינני מאמין! לא אהיה מאמין לפּ.פּ.ס., כל זמן שיהיו בה כל כך הרבה יהודים מן המין הידוע. יהודים צעירים, אך רקובים יותר מן המוזגים והחוכרים והמתוכים, שהיו נושקים את ידו של הפריץ. ואני מייעץ גם לפרוֹליטאַריוֹן היהודי: אל תאמין! מקומך בארגון הפועלים היהודי!

היזהר –אומר אני לו – מפני הפּ.פּ.ס., כל זמן שישנה בגופה מכת-ההתבוללות היהודית הנושנה!

––––––––––

העולם הזה מה הוא?

פרוזדור אל העולם הבא! כאן חולפים ועוברים, שם נשארים לאורך ימים.

כאן לעבוד? כאן לאהוב? כאן לדאוג למחר ולמחרת-המחר? יבנו להם בעלי-המיליונים גלי-עד ומצבות-ענק; בשבילנו העניים מספיק ציוּן של לוח-עץ קטן למראשותינו…

חיים ״ובלבד להמשיך״, ״ובלבד שיעבור היום״… בערב-יום-טוב נאנחים: בבר עבר החג!

למחר אך פוקחים העינים, כבר מהרהרים בדאגה: במה נחייה עצמנו ביום הזה, ולפני השינה נושׂאים כפים לשמים: ברוך הוא וברוך שמו – עבר יום של חיים!

––––––––––

לקצר את הזמן בפּרוֹזדוֹר אסור. לקפד את פתיל-החיים אסור לה ליד היהודית – כל זמן שהקב״ה טוֹוה את החוּט הרי הוא טוֹוה ואין להתנגד לרצונו – על כרחך אתה חי! ומקיימים את החיים ב״מה שלא יהיה״, בתוספת של ״מה שלא יזדמן״.

ואם התגרית שבשוק מביאה לה לבעלת-בית תרנגולת הביתה, נוטלת בעלת-הבית את התרנגולת אל ידה, ממששת וממשמשת בה ושוקלת אותה, ולבסוף היא שואלת: מה אצא בה ידי חובה, סעודת שבת אחת?

ואם רואים אתם משהו מבריק, עובר לפני עיניכם זוהר נוצץ, הרי זו קאפּוֹטה של אַטלס – לשם מצוָה, לשם העולם הבא, בגד לכבוד שבת ויום־טוב…

––––––––––

ובלבד להמשיך… שנות הילדות אינן אלא הקדמה לחוּפה… וכשמגיע יום החופה, מלבישים לו לחתן תכריכים, החתן והכלה צמים ואומרים וידוּי – כבר הם מכינים עצמם ליום -המיתה…

ושׂערות-השׂיבה הראשונות מה הן? ״הזמנה אל הבית-דין של מעלה!״, דין וחשבון למסור!

ועוד: ״יהיו חייך טובים, בשביל שתהיה מיתתך קלה״, ״זכור את המות, בשביל שתוכל לחיות חיים טובים״ – זה הוא המוסר…

––––––––––

בני־אדם נודדים. בני־אדם מתים. קהילות נבנות, קהילות נחרבות, אלה צצות ואלה נובלות…

ובלבד להמשיך!

לשכור עסקים לתשעים ותשע שנים?

לדאוג לדורות הבאים?

בתי-צרקה בנויים חומות-אבן?

להשתרש במקום מן המקומות? שני ציצים גלותיים פורחים בלבו של היהודי: "ובלבד להמשיך!״, “ובלבד לצאת ידי חובה?”

החיים אינם עומדים עמידה של ממש; המתים ממתינים לגלגול-מחילות… ומי שרוצה ללכת ביתר בטחון – זוחל על כל ארבעתיו!

––––––––––

סידקית.

הכול סידקית: החיים, המסחר, העבודה…

בלא אהבה, בלא בטחון, בלא מחר ובלא לאחר -זמן – הכול צללים רוטטים, רוטטים וחוטפים…

מן האויר ואֶל האויר… הכול נע ונד; היהודי, עבודתו, חייו, הפוליטיקה שלו.. נע ונד במקום וגם בזמן… בין הקניה והמכירה אין לו לסוחר שהוּת לנשום נשימת-בינים… להחזיק את הסחורה, עד שיגיע יומה, עד שתתייקר, אין זה לפי כוחו…

למד מישהו, כיצד נועצין את המחט בבד, מיד הוא נושׂא אשה, פותח לו בית-מלאכה – אם לא עכשיו אימתי? פתוח עומד הקבר וממתין לו!

הכול עשוי ברגע אחד ובשביל הרגע האחד: מיד ליד, מאיש לאיש, ובלבד להמשיך! הלאה!

צדקה ומעשים-טובים, חיי מפלגה, פוליטיקה – חצאי -אמצעים, רבעי-אמצעים, אניצים בודדים, חוטים…

כנסת ישראל יושבת ומאַחה ומַטליאה… ובלבד לצאת ידי חובה של חיים…

––––––––––

והוא הדבר בספרות, באמנות… הקו, הניצוץ, הרישום, הרשימה, הציוד, התמונה, צלום-הבזק – היכן היצירה? האִכּר חורש את שׂדהו וממתין… זורע ומצפה… הזרע נובט ועולה, הוא מביט ורואה ולבו עולה על גדותיו משׂמחה, – הוא מחכּה; השבלים הופכות זהב – ורק אז הוא בא עם המגל ביד!

אנחנו קוצרים לא את הזהוב, אלא את הירוק… לעתים אנו מחטטים ומוציאים בצפרנינו את הגרעינים, שאַך זה הספיקו לנבוט, ואופים מהם לחם!

סידקית, קטנוֹת וזמניוֹת: ״מה שלא יהיה״ עם ״ובלבד שיהיה משהו״… עשׂבים ירוקים! הללו נובטים והללו נובלים – האם יגדלו גם צמחים ואילנות?

––––––––––

״יחידי -הסגולה״ הזקנים, מעט ארזי הלבנון המתים והמאוּבּנים, מביטים מלמעלה אל העשׂבים והאזובים שלנו ונאנחים: אלה הם נכדינו!…

––––––––––

…ואל נא תחשבו, שאני רואה את גבכם, ומסמא את עיני האבק המתרומם מתחת לכפות רגליכם.

אתם לא עברתם על פני מבלי שארגיש בכם; ובשביל להציץ באהבה אל פניכם החיורים ואל עיניכם הלוהטות, אני אנוס תכופות ביותר לחזור על עקבי… בינינו נמשך המאבק בין ״מחר״ ו״למחרת-המחר״…

אני הנני בנו של העם הנודד הנצחי הנבחר…

ולשון ״הנבחר״ היא לי רצינות גדולה; רצינות של דם,של גאוָה טראגית.

אותנו בחרו להיות ללעג ולקלס, לאוי ואבוי, למכות ולפוּרענוּיוֹת; אנחנו החלשים והמעטים ביותר…

אתם אינכם מרגישים בזה? אתם מוּמחים לכאב-המעמדות…

מוטל אדם ברחוב, והוא עלול להוציא את נשמתו בלא עזרה בין המומחים, הוא מוחלש וכל עוד רוחו בו –

– לא עניני שלי, רופא־שינַיִם אני!

לא אני צריך לעשות משהו, אני מרפּא רק אַפים…

אחר מומחה הוא לאזנים בלבד, ועור אחר מתעסק במחלות עור, ואחד אומר: – מקצועי שלי הוא: הקיבה!

והאדם נאבק בינתים על נשימתו, והוא עלול להוציא נשמתו בכל רגע.

––––––––––

עמי שלי נבחר ללעג ולקלס, לאוי ואבוי, למכות ולפוּרענּויות! אך בזה מרחיקים אותו עד אל הגבול הרחוק ביותר של הצדק האנושי, אל העמדה הרחוקה ביותר בדרך אל החופש האנושי, אל הנצחון האחרון על הכוח הגופני, על האלימות הגופנית, וגם – ה״רוב״, זה שבשמו אתם מדברים ולו אתם מבקשים להביא אושר רב. אך הוא אינו אלא אחת מצורות מלחמתו של עמי למען החופש.

באות-קין סימנו את מצחו של עמי, ובזה נתקלל לנדידה נצחית – וגם נתברך.

בידו תחבו על-כרחו את הדגל האדום ביותר ואמרו לו: – לך! הרחק יותר ויותר ללכת, עם כל המשחררים. עם כל לוחמי-העתיד, עם כל הופכי-סדום… אך לעמוד ולנוח עמהם יחד – זאת לא תוכל… האדמה תהיה בוערת מתחת לרגליך! על כל צעד ושעל שלם תשלם את הוצאות-הדם היקרות של כל תהליך מהפכני, אך בהכרזות-החופש תהיה מוזכר אך מעט מאד, או בכלל לא-כלום…

אתה לך והוסף לשפוך את דמך!

אתה החלש ביותר והמעט ביותר, ולא תהיה נגאל אלא בסוֹפֵי כל הסופים…

כל זמן שתישאר אבן אחת מאבני החומות הישנות, תהא מוטלת ומעיקה על שכמך אָתּה!

כל זמן שיהיה דם – נשפך, רצון – מדוכא, כנף – מקוצצת, יהיו אלה כנפיך שלך, רצונך שלך, דמך שלך… אתה לא תהיה נגאל אלא בסוף, בזמן שהאדם יהיה נגאל מאדמתו! בזמן שתולעי-האדם יתרוממו ויהיו לנשרים.

––––––––––

אל תהיו מתגאים בדגלכם האדום, אין הוא אלא בבוּאתוֹ החלשה של הדגל האדום-מדם בידו של העם הנבחר!…

של העם, שנתקלל ונתברך להיות נגאל בסופי הסופים, להיות שופך את דמו תמיד, להיות ההצעה – המרחיקה -לכת ביותר, המוגשת לאלוהים ולחיים…

עם עמי שלי אני הולך, מזוֹהר דגלו מלהטת נשמתי, ואני קורא: יהודים מכל הארצות, התאחדו!… ארוכה ומסוכנת הדרך – התאחדו! התלכדו!

––––––––––

החיים שמסביבנו גדלים ועולים, כבצק התופח יפה, אך אצלנו שרויה שלוָה, – כמעט כשלוָה שבזמנים הטובים הישנים…

הפּ.פּ.ס. מכנסת בפילהאַרמוֹניה אלפים על אלפים – בגלוי ובעוז נשמע דברה החזק, דברה המפוצץ; חבויות ובסודי -סודות הן אסיפותיו של ה״בּוּנד״…

נ׳״ד (הדימוֹקראַטיה הלאומית) אינה שותקת – כנוּסים ואסיפות והפגנות – מפני מה ישנים הציונים שלנו?

״בלא הבדל של דת״ נפתחה חברה ללימוד קריאה וכתיבה, ״חסל סדר האנאלפביתים!״ – מכריזים ברמה, ומבית אל בית, מפתח אל פתח מהלכים אינטליגנטים ואינטליגנטיות ושואלים: האין יש בבית הזה מישהו שאינו יודע לקרוא, שאינו יודע לכתוב, ויש לו חשק ללמוד? ומלמדים בחינם. נותנים ספרים בחינם ומכשירי כתיבה בחינם, ומבקשים ברחמים: למדו, התלמדו! עם הרוצה לקום לתחיה חייב לדעת קרוא וכתוב!

היכן היא ״חברת-אלף-בית״ שלנו? מה עושים האינטליגנטים שלנו?

אגודת מורים, אגודת בתי-הספר – בכל החזית נמשכת מלחמה למען פולנית, למען לשון -העם! צריך לשחרר את הילד החלש מן העול הכפוּל ללמוֹד את ראשית לימוּדוֹ בלשון זרה!– אכּרים שבכפרים מתכנסים יחד, מגרשים את הלבלרים הזרים, את המורים הזרים – פולני צריך להיות בית-הספר.

מי צועק מַשהו או עושה משהו למען יידיש?

חברת ״בעלי-הבתים״ פנתה אל העיריה וביקשה, שהעיריה תתן אוּלמות להרצאות בשביל העם. הגעֶנעֶראַל ביבּקוֹב הבטיח, – אל נציגיה של הקהילה היהודית לא פנה איש בענין זה…

בשביל העם הפשוט נפתחת אוניברסיטה חפשית, במטרה:

להרים את רמת-השכלתם של ההמונים;

להעמיק את התרבות בין הפועלים ובעלי-המלאכה;

לתת להם את האפשרות לבלות שעה בנעימים בדרך יפה ומועילה!

ולשם כך נערכים:

הרצאות שיטתיות בהשׂכלה כללית;

הרצאות פומביות על נושׂאים מדעיים -עממיים בשביל המונים נרחבים;

הרצאות ושעות-מקרא מיוחדות בבתי-ספר שליד בתי – חרושת– –

מלבד זה יאפשרו לו ל״קהל הפשוט״ בקוּרים במוזיאונים, בתערוכות, בבתי-חרושת ובמוסדות כלליים צבוריים. יאוּרגנו גם חוגים לתיאטרון, למקהלה ולתזמורת…

היכן הוא בית-העם שלנו, אולם-ההרצאות שלנו?

שם מתעוררים החיים החדשים החפשיים, הכמוּרה אף היא אינה יכולה לישון עוד כלפנים. בימים אלה היתה אסיפה של כמרים. ויודעים אתם, על מה דנו ומה החליטו? לא על עניני-שמים! לא בדבר הכשרים על סחורה מן הסחורות!

הם דנו בשאלה, כיצד לשתף פעולה עם העם…

איש-הדת, החליטו, אינו משוחרר מחובות כלפי הארץ והעם…

הם מיחו כנגד כתב-העת הרשמי שלהם בוַארשה, המתעסק רק בדיני-התעניות ובמנהגי-הכנסיות, ואינו יודע כלל לומר משהו בענין החיים החדשים המתעוררים מסביב!

הם החליטו להילחם יחד עם כל העם למען האוֹטונומיה לפולין… למען אדמיניסטראַציה פולנית-טהורה, למען הלשון הפולנית, למען אסיפה מחוקקת מיוחדת בוַארשה! ושהבחירות לאסיפה זו תהיינה כלליות, ישירות וחשאיות…

ואת הפועל – אומרת הכמורה – אסור להוציא מן היד; צריך להכניס את הסוציאַליזם תחת כנפי הכנסיה, שכן – שמעו, שמעו! – הכל צריך להיות בשביל העם ועל־ידי העם!

ולפיכך – אומרת הכמורה – צריך להרים את מצבו המוסרי והכלכלי של העם, את הרגש הלאומי שלו – להעמיק, לעורר בו את ההרגשה והצורך של עזרה עצמית – – –

והרב שלנו מראַדוֹם אינו מניח אפילו בשלושים לאחר הפרעות להכריז תענית־צבּוּר – –

מפני מה הולכים לאבּוּד שירי-העם היהודיים? מפני מה חייבים בעלי-כשרון יהודיים לשחק ״בר-כוכבא״ ו״אשה רעה״? היכן הן הוצאות-הספרים היהודיות?

ולהתכנס אין יכולים; ה״היכל האשכנזי״ סגור, ה״קהילה״ מסוגרת, וה״עולם״ שלנו ישן שינה מתוקה…

קולות פריקה ופריכה.

הסערה תולשת את הגג. אֵילי-ברזל נוקבים את הקירות, היסוד הרקוב משכבר הימים מתערער והולך – –

״מפי עוללים ויונקים״ – ילדים עוברים בסך ברחובות העיר ודגלים אדומים בידיהם; הסירו כובעיכם, אתם הזקנים, הפקחים והזהירים! כבר נמצא קוֹזאַק רך-הלב, "קוֹזאַק הנגזל״ האמיתי שלא הסכים לירות במפגינים! "זאַצנעֶס? – פּוּסקאַי סוֹבּיראַיוּטסיאַ!״

הצי עומד באש – תזמורת צבאית עוברת ברחובות ומנגנת את המאַרסיליזה! חיילים קוראים את מאַרכּס בקסרקטינים – בדרישות פוליטיות יוצאת המשטרה! יתר על-כן! אפילו עבדים לעבדים שהם עבדיהם של אחרים – גוביה של הקהילה הוַארשאית, יחד עם הקבּרנים של בית -העלמין, אף הם מתארגנים, וכבר בחרו צירים! – הכול בוער ולוהט. בירות בוערות, באש להבה נתונות ערי-השׂדה! בפינות האפילות של חיי האדם מופיע אור! לאור אבוקה בודקים את החמץ, משליכים החוצה את העובש הישן-נושן, כל הרקוב והמרקיב, כל הרועד והמרעיד, כל השחור, כל המתבטל ואינו עושה, כל הבוכה -תמיד ומקווה -תמיד ואינו פועל – –

חיים חדשים נרקמים, נבראים על חורבותיו של הישן – ואנחנו היכן אנו?

הקיצוניים ביותר – אומרים – הם היהודים! בּלי להרהר הרבה הם הורסים את הישן, או מסייעים בידי ההורסים, בלא רחמים הם מסתערים על צורות-החיים הישנות, כל המוסדות הכלכליים והמוסריים: משום שכל אלה היו רק מעיקים עליהם ומחניקים אותם. אין הם יכולים לאהוב את מה שהיה, מפני שהוא ספוג כאבם וסבלם; אין הם יכולים לבכות להולך ונהרס, לרחם עליו ולהצטער עליו – מפני שהוא מוכתם בדמם! כך אומרים, ואף-על-פי-כן – היכן אנו עומדים?

אנחנו, הסופרים היהודיים, הצריכים ללכת בראש, לפני המחנה – היכן הוא ארגוננו שלנו? משום מה אנו פזורים ומפוזרים כאותן שׂיות אובדות?

היכן היא ״אגודת הסופרים״? היכן הוא ה״שריפטשטעֶלעֶר-פאַרבּאַנד״?

האם אין לנו ענינים, מוסריים או כלכליים, שמסביבם אנו צריכים להתלכד?

האם עדיין אנו מאמינים בכל הישן, המעיק, המאפיל, המפריד בשביל למשול, – או שאין אנו מאמינים בעצמנו, ברוחנו, במטרותינו, וכל מוסרנו אינו אלא: "חטוף שכר-השורה ואכול, חטוף שכר-השורה ושתה״, יום־המחר אינו יום?

אימה חשכה ירדה על הסימטה הספרותית: העתונות הצהובה הולכת! הצעד הראשון לדרך הכפיה נעשׂה! במוט של ברזל פרצו חור של ממש בחומת המבצר, שבו הרגישו את עצמם שלוים כל כך, בטוחים כל כך…

“למחות!”

הזקנים, הגדולים, המזהירים, אנוסים לצאת במחאה.

ואני זקן, גדול, מזהיר, ונוסף לכך גם אדם חלוש!

בנוגע לתיאטרון היהודי צודק אש, כן יצדקו כל ישראל! ואעפי״כ, כשהאריה ב״בר-כוכבא״ של גולדפאַדן מתייצב לפתע-פתאום על כפותיו האחוריות ומפהק, והקהל של ליל-שבת ומוצאי-שבת מוחא כף אל כף בהתלהבות, או כשה״נערים״ ב״משפחת צבי״ של פינסקי, המחזיקים בקושי את הגרזינים ואת הכלונסים בידיהם הרופפות, צועקים ומכריזים בקול: ״אנו מנצחים! אנו מנצחים!״ והקהל התיאטרוני הנזכר למעלה מצעק: ״הוּראַ!״ — אף אני מוחה כפים עמהם יחד, עד שידי בצקות מרוב מחיאה, ואני מצעק ״הוּראַ!״, עד שגרוני ניחר, אף כי יודע אני בבירוּר, שהנערים מרעידים אפילו מפני כלי-הזין שהם עצמם מחזיקים אותו בידיהם – פנים כאלה יש להם, הסטאַטיסטים ברחוב חמקנלנא 9; ואף כי אין ספק בלבי, שהאריה ב״בר-כוכבא״ רוצה, המסכן, לאכול, ולא לפהק…

וכי מה ראיוֹת נוספות דרושות לכם: ברחוב, כשהקהל מתחיל רץ, מיד אני עוקר רגלים, בין שאגי רואה רובה ובין שאינני רואה! אין לי אפילו שהות להסתכל לאחורי ולראות! ואם אני מסתכל לפעמים, קודם שאני יורד לרחוב, ורואה בני-אדם מהלכים בערדלים ועם מטריות, שוב אין אני נושא את עיני לשמים, אלא נועל ערדלים ונוטל מטריה בידי!

ולפיכך משנשמעה הזעקה ״לצאת במחאה״ – אמרתי אני: ״לצאת במחאה", אף-על-פי שחתימתי על המחאה חתמתי ביד רועדת, ובשעת מעשה היה לבי נוקפני ומכה כלבבו של גזלן…

שכן ״ביני ובינך״, הקורא היקר, בארבע עינים ומפה לאוזן, מרוצה אני דוקא מן העשׂבים השוטים ומן הגידולים המרים שהתחילו גדלים ועולים בגן-עדן הקטן שלנו… סימן טוב ומזל טוב! העתונות הצהובה הופיעה? – מחייה נפשות! ומכאן רק כקפיצת-החתול למעשי-שאַנטאַזשה? – עוד יותר טוב! זוהי ההוכחה הטובה ביותר, שאנו מתפתחים, שספרותנו שלנו מתפתחת, שעל אפם וחמתם של הציונים והס״סוֹבצים גדלה ספרותנו בגלות כעל שמרים!

ואסביר לכם את הדבר במשל; הרי יודעים אתם, אני מעין גלגולו של המגיד מדוּבּנאַ! תארו לעצמכם, קוראי היקרים (כל הקוראים יקרים לי), משפחה שהיא גרה במדבר – אחת ויחידה במדבר-ערבה! חייב, איפוא, ראש-המשפחה, מסכן, להיות הכול-בכול יחד! גם אב לילדים, גם מורה להם, העוֹנש והמצליף לפרקים… ואם נפל, לא עלינו, אחד הילדים למשכב והוא חולה, אנוס האב להיות גם רופאו; ובחרפתנו, גם חוֹקן לעשות לו… ואם מתגלה, חס וחלילה, משהו מעין הגרדת בראשו של הילד, הוא מוכרח במו ידיו ממש לעקור לו את השׂערות אחת אחת… ואם מת, לא עלינו ולא על כל ישׂראל, ילד מן הילדים? נעשׂה לו אביו קבּרנוֹ! ואם הפרה נחלית ומוטלת בלא תנועה? הרי הוא אנוס להיעשות גם רופא-בהמות! ואם הכלב שבחצר דעתו מיטרפת עליו והוא מראה סימנים של כלב שוטה? נעשה בעל-הבית שלו קוטל-כלבים לשעת-הדחק! ואם מצטברת אשפה בחצר? הריהו אנוס לחגור את הסינור וליטול את המטאטא ביד ולכבד את החצר! ואותו אדם עצמו חייב להיות אף-על-פי-כן האב המטיל מורא ויראת-הכבוד, המקדש על היין בלילי-שבתות ומבדיל במוצאי-שבתות ודורש מן הילדים קיום מצות ״כבּד!״

אך לאחר שהמשפחה גדלה ומסתעפת? לאחר שהפינה הנידחת הזאת הופכת להיות כפר, והכפר נעשׂה עיירה, והעיירה מתפתחת לעיר, לכרך, והכרך מתפשט כמין מדינה – הרי שכל העבודות הנזכרות מתחלקות לכמה וכמה בעלי-תפקידים! אחד הוא האב ואחר הוא המורה; ראשדוּכן, בשביל להצליף להם לנערים רעים על אחוריהם, במחילה, אף הוא תפקיד נפרד; ומתגלים אנשים שנתמחו במיוחד בעשׂית חוקנים, מומחים לעקירת שׂערות במקרים של גרדת, רופאים מכל המינים; וגם אנשים מיוחדים המתעסקים בקבורת המתים, קברנים, וגם – קוֹטלי-כלבים מיוחדים!

והמעשׂה הזה עצמו הוא שנעשׂה ושהיה מוכרח להעשׂות בספרות.

לא מצעירי הצעירים אני, ועדיין אני זוכר יפה אותו זמן, שלא היו בבית-המקדש העתוֹנאי שלנו אלא שנים-שלושה כוהנים בלבד! וכל העבודות היו ממתינות לידיהם: גם כתיבת השירים וגם כתיבת הפרוזה; והם-הם שהיו כותבי המאמרים הראשיים, מחברי הפיליטונים, מצרפי החדשות, ולפתע-פתאום היה אחר שכזה הופך להיות חכם מחכמי המדעים והיה מסביר מה טיבו של הרעם, מהיכן הברק יוצא ולהיכן הוא הולך… בלשון קצרה: אחר שכזה היה צריך ללבוש את שבעת הלבושים, לרבות הפעמונים, ולהכּנס לקדשי-הקדשים ולהקטיר את הקטורת על מזבח-הזהב, ומיד לאחר מכן לצאת ולרוץ לשחוט פר ולהקריבו על־גבי המזבח, ומיד לאחר כך לתפוס מכבדת ולכבד את רצפת העזרה!

אוי ואבוי היה לאותה עבודה!

כהיום הזה, לאחר שקיימו פרו ורבו, ובפרט בימי העתונות החפשית מהשגחתו של סטוֹליפּין, כבר זכינו, השבח לאל, שתהא העבודה מחולקת! כל אחד יש לו פינתו שלו, מומחיותו שלו. אחד שר בשירים, השני מספר ספּוּרים, השלישי כותב דברי חכמה, הרביעי מתבדח, החמישי או אולי השישי או השביעי – מוליך באמת את האשפה!… גם זה דרוש!

אמנם, יארע שמוליכי-האשפה כותבים גם שירים…

אבל ראשית, בידוע שכל היוצא מן הכלל אינו בא אלא להעיד על הכלל כולו!

והשנית, כל חתול יש לו חודש -מארס שלו, וכל לב, ואפילו לבו של מנקה -הארובות, יש לו חודש -מאי משלו! וכל אחד בחדשו לבו מתרכך בו כל כך והוא שר לו מעצמו: טיו-טיו, טיו-טיו… והשלישית – אל נא תפחדו! סופו של מוליך-האשפה שיגיע אל השכל הנכון! סופו שיכיר מה מקצועו האמיתי, שיתברר לו מה התעודה שבשבילה נוצר ובא לעולם הזה! לא במהרה כל כך אדם מכיר את עצמו, ועד שיוצאים אל הדרך הנכונה, יארע לפעמים שיהיה מישהו שר בשירים על־פי טעות! במשך הזמן יתברר הדבר!

הספרות שוב אי-אפשר לה שתהיה עוד מעין כל-בו, בהדומה לסימטה שבעיירה קטנה! מן ההכרח שנהיה כמין רחוב גדול שבעיר ממש! הביב המוליך את המים העכורים עובר בצדדים, מימין ומשׂמאל. מי שהוא מטבעו דבר-אחר ורוצה לשכב בבוץ, מהיכי תיתי, רבץ ושכב! ומי שאינו רוצה בזה, יעבור באמצע, ויהיו בגדיו נקיים בכל עת! הרי זה המשל השני!

אמנם, משל עדיין אינו הוכחה! אבל כדי לקרב אל הדעת יש בו!

ומה שנוגע לעצם הענין, לעתונים הצהובים, שאחד מהם כבר התנפל על סופר, אין בזה אסון גדול!… הסופרים, בדומה לנשים, היו תופסים עד עכשיו מקום שאינו לפי טבען של בריות בני-אדם, מקום שאינו נאה להם בחיי החברה! מקוּבּל היה, סופר או שאינו ולא-כלום, צרה צרורה, משלחת רעה, או שהוא אחד עליון, מלאך מן השמים; בין כך ובין כך, אדם לא נחשב לעולם! להכּנס בתגרה עם אשה, וביחוּד ברחובה של עיר, לבוא-חשבון בגלוי עם סופר – דבר זה נראֶה היה משום-מה מוזר, משונה! מפני מה? כבר הגיעה השעה לחדול מן המנהגים הישנים האלה! להוציא את הדעות הישנות האלה מן המוח! אשה אף היא בשׂר-ודם היא, לא פחות ולא יותר, וסופר אף הוא אדם, לכל הפחות חייב הוא להיות אדם… ואם עורב אחד מנקר לו לעורב אחר את עינו, מה האסון שאירע כאן? דוקא אצל אחרים? זה מותר?

והעיקר, דבר זה מביא תועלת גדולה לקהל! הקהל חייב ועתיד להתרגל לרעיון, כי הסופרים הם אנשים, העובדים ומביאים את לחמם בעטם, בדומה לזה שמביא את לחמו בקרדומו ולזה שמביא את לחמו במחטו… ואם יארע שיגנוב סופר שׂרוכי נעלים בחנות, או מעיִם באיטליז, הריהו חייב מאסר, בדומה לשאר הגנבים, אם הם חייבים מאסר על גניבה… ואם אין הוא גונב, והעתונות הצהובה קצרה רוחה להמתין עד שיארע משהו באמת, והיא בודה דברים שלא היו, ומגיעים הדברים לידי לשון הרע ולידי רכילות, בלבולים וכל מיני שקרים, – הרי זה משמח עוד יותר!

והקהל חייב להיגמל קודם-כל משגיאה חמורה, והיא: כשם שהוא מעריך את הסופר הערכה גבוהה ביותר או הערכה נמוכה ביותר, כן הוא מפריז לגובה או לנומך בהערכת כל מלה מודפסת. או שהוא רואה בכּוֹל רק ״דברים של מה -בכך״, ״ספּוּרי-מעשׂיות״, בטלנות, או להפך: נבואה קדושה, שאין לסור ממנה ימין או שׂמאל, שאין לסטות ממנה כקוצו של יוד! אין הם יודעים, שהאדם כותב כמו שהוא מדבר: הכּוֹל לפי הענין והכול לפי האדם… בחיים הרגילים, כשפותח אדם את פיו ואומר דבר מן הדברים, אין צועקין תוך כדי דבור: שקרן! אף אין מרקקין גימ״ל פעמים קדוש לשמע דבריו. מהרהרים במקצת ושוקלים מעט, שואלים לדעת הבריות ואוספים ידיעות, הכול כדרך בני אדם! מי זה יהא סומך על דבריו של איש אחד, על דעתו של אדם בעלמא? אך כיון שדבריו של מישהו הופיעו בדפוס, מיד נוטים לקבל אותם כאמת השמים…

ודבר זה רע הוא!

הדבּוּר המודפס ראוי היה שיינתן לו אשראי לפנים, בזמן שהעט היה נתוּן בידו של אדם אחד בעיר ושנים-שלושה במדינה, ודוקא בידיהם של אנשים גדולי-רוח! בתקופה שמיניסטרים וגדולי מדינה היו מאשרים את התעודות בחותמת או בהטבעת צורת-הבוהן המלוכלכת בדיו על-גבי הנייר, במקום החתימה… בזמן שטבעת-החותם עוד מילאה תפקיד נכבד, בדומה לתפקידה בימיו של אחשורוֹש! החשבת המלה הנדפסת, עד כדי גדוּלה וקדוּשה, היתה לה הצדקה בזמנו של גוּטנבּרג וזמן מה לאחריו, בשעה שבעולם כולו לא היו אלא שני בתי -דפוס, ומתחת למכבש היו יוצאים ספרי תנ״ך, ספרי ש״ס, או חכמת יוָן: אריסטוֹ! כהיום הזה – שעה שכל הנערים כותבים, ובכל הרחובות מדפיסים הדפוסים, צריך הקהל ללמוד ולדעת: להעריך! לייחד לכל אחד את מקומו, לעתים רחוקות רק להתייחס באמוּן, לעתים רחוקות לתת אשראי, ואל המדרגה הגבוהה הזאת יגיע הקהל רק הודות לעתונות הצהובה! הילד צריך לפול, בשביל שילמד ללכת!

ועל כן חוזר אני ואומר: תחי העתונות הצהובה!

אדרבּא, תהא מחטטת באשפה – בחיים הפרטיים, רצוני לומר – אין זה מזיק! כנגד זה יכול להתמרד רק המוּסר הבעל ־ביתי של מנעוּלי-פלדה וחלונות חסומים -אטומים… המוסר שלא היה אלא כסות-עינים לחנופה, צביעות, להתחסדות ולכל-רע… רק הגבאית הזקנה בעלת החטאים הצעירים היתה מבחינה בין חטאים שברשות-הרבים, בפרהסיא, ובין חטאים בחדרי-חדרים, בין ארבע עינים!

מה פירוּשם של חיים פרטיים? חיים פרטיים חי אדם במדבר, או פּרוּש ביער, ואפשר גם בטלן לפנים מאחורי התנור. אדם בין בני אדם לעולם אינו חי חיים פרטיים. כל מי שעושׂה משהו – ובפרט מי שכותב! – חי חיים צבּוּריים, פּוּמביים! והוא יכול להיות או מזיק או מועיל, ויכול, וגם צריך, להיות מוערך כערכו… אמנם, מלאכת ההערכה שייכת לשופט, ההאשמה מסורה בידו של הקטיגור, המלשינות – בידי המלשין, והתליה – בידי התלין… ולכל אלה המלאכות ישנם מומחים גם בספרות… ואחד אוהב סתם לנתח איברים מן החי… ומה תעשׂה לו?!

אולם לביקורת צבּוּרית גלויה חייבים לעמוד כולם, וקודם-כּל האדם הכותב! מי שמדבּר אל הקהל שייך אל הקהל! הצבּוּר יש לו הרשות לדרוש, שמזמן לזמן יהיו פושטים את הטלית מעל אותם היורדים לפני התיבה, אותם העומדים ליד השולחן, ויראו לו מי הם המתפללים בשבילו, מי הוא זה התוקע לו בשופר!

לשעבר היו אומרים: לבקר צריך את היצירה, לא את היוצר, את החבּוּר, לא את המחבּר. היום אנו אומרים: יש לבקר את המחבּר, בגלל חבּוּרוֹ! משום שפרצוף-פניו של המחבר הנסתר ביותר צף ועולה מבין השיטין, מבין האותיות! כל כמה שיהא מסתתר, וישׂים דברו בפי מי שישׂים ויצווה לו לדבּר כל מה שיצווה – הוא המדבּר את הדברים, לבו שלו הוא האומר את האמוּר! כאיש – כן דברו! וכדבר – כן אומרו! וכתב-הפלסתר, אם הוא מסתמך על עובדות אמיתיות, אינו אלא מפתח להבנת יצירתו של סופר! אולם חשיבות יתירה נודעת לכתב-הפלסתר הבדוי, השקרני! השקר הזה יביא, כאמור, את הקורא לידי כך, שילמד להעריך, להבין ולהבחין, להכיר בין אריה שביער ובין אריה ב״בר-כוכבא״ של גולדפאדן, בין נשר שמתחת לרקיע-השמים ובין נשר שעל-גבי המטבע!

ר׳ נחומ׳קה אומר: לא נברא העולם הזה אלא בשביל הרצון, ולא נברא הרצון אלא בשביל הברירה! לברור, לבחור חייב אדם!

ורק עכשיו באים עיקרי הדברים:

אם הסופרים נבדלו ונפלגו ביניהם, חייב גם ״הקהל״ להבּדל ולהפּלג, כבר הגיעה השעה שיחדל לחיות ״צבּוּר״ של קוראים, ״המון״ של קוראים! זה המון קוראי -העתונים ובולעי -החוברות (ספרים יצאו מכלל המוֹדאַ), שאין לו חתּוּך-איברים משלו, פרצוּף-פנים משלו, וכל-כולו אינו אלא מין חומר נטוּל-צורה! כל סוג של סופרים, ואפילו כל סופר, צריך שיהיה לו קהל-הקוראים שלו.

ונשען על קהל-הקוראים שלו, יהיה גם הסופר הוא, יהיה אדם!

אין הוא חייב אפילו להיות טהור כבדולח, בשביל שלא ילכלכוֹ הבוץ המושלך בו… מספיק, אם יהיה לו פרצוף-פנים אנושי – בקיצור: פרצוף! ויהיו לפחות קוראיו שלו יודעים, כי פניו אינם שחורים מטבע-בריתו, וכי בוַדאי עבר כאן אחד גביר מן ״העתונות הצהובה״ והתיז עליו בוץ והוא שלכלך את פניו! ואנשיו שלו יהיו ממהרים, זה עם כלי מים בידו וזה עם מגבת בידו, לנקות ולטהר את איש-אמונם – והס, ושקט, בלא מחאות…

נדמה, כל-כך פשוטים הדברים!

ואף על פי כן, האם רוצים אתם לראות מתים שפניהם מצהיבות ומוריקות? הגיפו את התריסים בעצם היום, או כבּו את המנורות והנרות בערב, העמידו צלחת מלאה מגנזיה והצליפו עליה בשרביט של ענף! או, מה שבוַארשה קל יותר להשׂיג – כנסו יחד כמה תופשׂי-עט וקראו באזניהם קטע של “עתונות צהובה”– –

האם אין לנו קהל-קוראים, או אולי אין לנו פרצוף אנושי?