לוגו
אבן ואבן, איפה ואיפה
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

 

א    🔗

הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל, ומה גם העשׂין והלָאוין שבתורה…

ראובן נטל את ידיו קודם האכילה בכלי פגום ויצא שמו לחרפה ולדראון כי אפיקורס הוא, ובני עירו יורדים עמו לחייו.

שמעון עבר על “לא תגנוב” והוא גבאי לחברה קדישא.

 

ב    🔗

המשׂכיל לוי (או לֶעווי) קרא ושנה הרבה בספרים חיצונים ויבוא לידי החלטה, כי בני האדם (קל וחומר: חיות ובהמות) אין להם רצון, ותמיד יאהב להתוַכּח בעניין הרם הזה עם אביו הזקן, אשר התמרמר עליו תמיד בדבר הוכּוּח הזה:

– מה פרוּש: " אין לי רצון"? הלא יש לי רצון – כועס הזקן.

– אין לך רצון – עונה הנכד במנוחה.

– ובכן, אם אהרוג אדם בחוץ, לא אשלח לארץ גזירה?

– תישלח, אבל רק על פי הדין השׂורר.

– ואם אשליך נפשי מנגד להציל אדם מן האש, מתוך שטף המים, ואם אפרוס לחמי בהיותי רעב לרעב ממני, אין לי כל שׂכר?

– אין – עונה הנכד בקור-רוח.

– כלב-שד-אדם – צועק הזקן – איך תאמר שאין לי רצון? האם אינני אוכל מה שאני רוצה, האינני שותה אך את הערב לחכי? ואם לא אחשׂוך רוֹק מפני שוטים צעירים לימים כמוך, האינני עושׂה זאת בכל חפצי ורצוני? הלא אני בוחר את מאכלי ושקוּיי, ולא יעלה גם על לבי להבזות את האיש היקר בעיני!

– כך הוא! אתה אוהב מאכל טוב ושמן, אתה שותה בחפץ לב מים חיים, ובשבת ויום-טוב תקדש בחשק נמרץ על היין, אתה רוצה לחבּב ולנַשק את הסכלות וכל אמונה טפלה ולבער כלה אחר כל אמת, אתה רוצה – אבל רצונך איננו חופשי, כי אינך בעל בחירה לקרב את הרע ולמאוס בטוב…

– שוטה, פתי, אויל! – צועק הזקן – הלא אתה מקרב את הרע ומואס בטוב!

– לא, אבי זקני, אני ואתה מקרבים את הטוב לנו, את הטוב בעינינו, ומואסים…

– אבל, שוטה, הלא זהו רצוננו!

– לא! האם רוצה אתה לרצות? האם מתאווה אתה להמזיק לך?

– הלא זה הוא שגעון! לקחת חרב ולתקוע בבטן, ולאכול עפר תחת לחם ולשתות מי מדמנה תחת מים צלולים או כל משקה אשר ישתה…. הזה יהיה הרצון? הלא זו היא דעת מטורפת… הוא הדבר אשר דברתי כי מטורף אתה!

– אבל – קרא פתאום הזקן – למען הוכיח לך כי שוטה אתה למען הראותך כי באת עד תכלית השגעון – ראה! הלא זה יזיק לי, הלא אני שׂונא את הצנון, ראה…

– ובדברו לקח מלוא כף צנון חריף ויבלענו. שעוּל חזק אחז את הזקן, והוכּוּח נפסק לשעות רבות, עד שובו לאיתנו.

––––––––––

הזקן האומלל כבר הוא בעולם האמת, ונכדו המשׂכיל חי וקיים והוא פילוסוף גדול, ועוד גם זאת – שׂונא ישׂראל הוא.

– כל הגזירות הקשות והרעות – אומר הנכד – הן אך גמול רשעת העם הזה… בזדון יבּדלו מן כל העמים בדעותיהם, במחשבותיהם ובדרכי חייהם… כחפצם ורצונם כן יעשׂה להם…

 

ג    🔗

הד“ר גֶענטיס הוא ממתנגדי ביסמאַרק וחולק על שיטתו בהלכות הפוליטיקה מכול וכול. הוא אומר, כי לכל עם יש הצדקה לאחוז במקומו, שעליו יש לו זכות וחזקה מקדמת דנא, ולחיות על פי דרכו וטבעו. לוּא על-פי הד”ר גֶענטיס התנהלו עניני אשכנז, כי עתה הושבה שלֶעזוויג-הוֹלששטיין לדניה, אֶלזאַס-לוֹתרינגן – לצרפת, כי הלא כן חפץ העמים יושבי המדינות האלו, ואף מדינת קאַמֶערוּן אשר באפריקה המערבית הושבה ליושביה השחורים, יחד עם תמימותם הקודמת, מבלי העמיס עליהם את ההשׂכלה האשכנזית עשׂויה להאיר עיני שׂכלם בפילוסופיא הגרמנית המשקאות האלה עלולים לטפּש את מוחם ולטמטם לבותם עוד יותר מבראשונה, והצד השווה שבהם, שדרכם להזיק ויחדיו עתידים לגזול עצמיותם, לקלקל תכונותיהם הטבעיות ולשעבדם לעם מוזר, הרחוק מהם כרחוק צפון מדרןם.

הצדק אתו: שיטת ביסמאַרק מיוסדה על תחבולה ואוון, ועל זאת נעניתי לוּ הודיתי לו במו פי וזכיתי לצחוק נעים, אשר הופיע על שׂפתי הד"ר גֶעטיס בתור תודה לי, כי הצלחתי לרדת עד סוף דעתו ושיטתו.

––––––––––

בהוָסד החברה “חובבי ציון” זכרתי את הד"ר גֶענטיס ואבקרהו בהיכלו ואבקש את נדבתו.

– הגם אתה – התפלא עלי – חוזה חלומות, ומקסם שקר לקח גם לבבך? מה תעשׂו בכסף הזה? האם עוד לא הגיע הזמן לשכוח כמת מלב את ההבלים הללו?…

– מדוע? – שאלתי – בתמיה!

– האם עם אנחנו?

– הלא לנו אמונה מיוחדת!…

– אמונה טפלה, פאנאטיזמוס.

– השׂכלה מיוחדת!

– השׂכלה של מלמדים, גדולים וגם קטנים.

– ספרות מיוחדת!

– של חובשי בית-המדרש!

– קורות דברי הימים…

אך לא הועיל הדבּור, הד"ר הפנה שכמו וילך לחדר אחר, ואני נשארתי עם שאלתי.

 

ד    🔗

הגביר העֶרצנפֶעסט איננו לאומי. “כל איש אשר מוח בקדקודו – יאמר – איננו פועל ואיננו מקריב את נפשו בשביל הפרט! העם הוא פרט, והאנושות כולה – כלל! האנושות היא מטרתנו, ההתבוללות באנושות כולה!”

האנושות היא נסו ודגלו של הגביר, הכלל ולא הפרט! איננו חפץ את “היהודים” ולא את שׂפתם ולא את הקדושה ועל אחת כמה וכמה את הטומאה, אשר היא דראון עולם. כל הפועל בעד הפרט בוגד בהכלל, כל הפועל בשביל עם מיוחד בוגד באנושות כולה! עלינו לפעול כדי להשבית המלחמות, להכחיד את לשונות העמים ולנפיץ את הווֹלאפּיק1 למען נהיה אנשים אחים, בעלי שׂפה אחת ודברים אחדים. והמוֹתר הבל!

איננו יודע עוד את האמצעים להגיע אל המטרה הכוללת, אך חושב הוא ומיגע את עצמו למצוא את הדרך הנכונה – ויגעת ומצאת תאמין. אך לכלל הזה כבר הגיע, כי כל הפועל בשביל הפרט – הרי הוא מתחייב בנפשו וחוטא להכלל.

––––––––––

והעֶרצנפֶעסט זה לא יתן לעולם אגורה אחת נדבה.

“לי יש – יאמר – קרובים עניים ועלי לכלכלם; הטוב לכול – רע לכול, יתן כל אחד לקרוביו ויחדל אביון מקרב הארץ!”

 

ה    🔗

באחד הלילות נדדה שנת הקצין גלדנבּרג, ובקומו בבוקר הרגיש שאיננו בקו הבריאות. לשונו אמנם א

אדומה כתולע וטהורה מכל שמץ חלאה, וכוחו במתניו, אך הוא מרגיש בפיו איזה טעם רע! זה שעה תמימה אשר נעור משנתו, ותאוַת האכילה עודנה נרדמה! מה זאת? הלא דבר הוא – יבוא הרופא!

והרופא בא! הוא הרופא המטיף לקח בבית-המדרש למדעים, הוא הרופא אשר לו היכל נאה ברחוב נאה, הוא הרופא אשר בלעדיו לא ימות אף אחד בבתי הגדולים המיוחסים והעשירים, והוא הנותן בבוקר את עצתו חינם לעניי העיר

הרופא בא וידרוש ויחקור היטב אחרי קורות יום אתמול ושלשום, מה עשׂה הקצין הזה, מה אכל ואימתי ישן, אולי היה לו עצבון לב, או שמע שמועה רעה ויתעצב? ומה שלום כל קרוביו, אחיו, אוהביו ורעיו? כמאה פעמים התבונן בפניו, הרים עפעפיו לראות את עיניו, אחרי כן הפשיט את בגדיו (בכבודו ובעצמו) ויקשב אל תנועת הלב, הריאה ויתר האברים, שאל בדופק, מדד את החום תחת אצילי היד, אחרי כן נתפס במזימות ויאמר:

– לפי שעה הכל על מקומו, הכל כסדר וכיאות… אל תפחד, אדוני, כי זה דרכי מעולם להתבונן היטב ולחקור ולדרוש. אין מאומה, גם רפאות- תעלה לא אצווה… כי לעת עתה אין מאומה, ובערב אשוב ונראה!

––––––––––

והרופא המהולל הזה יושב בחדרו בשעה התשיעית בבוקר, מעשן את מקטרתו, שותה חמים, כותב מכתבים ועושׂה מה שעושׂה, ואך כהשמע צלצול חצי השעה העשׂירית, קם ויגע בפעמון.

ויבוא משרתו.

– הנקבצו?

– נקבצו, אדוני.

ויצא מחדרו את הפרוזדור, ששם נקבצו ובאו כל החולים העניים.

– עמדו בשורה אחת! – קרא הרופא.

ויעמדו בשורה, כאנשי חיל.

– האריכו לשון!

כחצי מאה לשונות גחו מן הפיות.

– החביאו לשון!

ותשבנה אחורנית.

הד"ר שב אל חדרו, ועוד טרם נשמעה השעה העשׂירית חילק פתקאות לאיש איש מן החולים.

 

ו    🔗

מבדילים אנחנו בין קרובים לקרובים.

יש קרובים שׂמחים ומשׂמחי לב, מריחים כריח השׂדה, נעימים ומתוקים כנופת צופים, אהובים ונחמדים וגם עשירים. כבואם לבקר אותנו נאכילם ונשקם מכל טוב, בכל לב ונפש נשכיבם על מטותינו, בכל לב ונפש ננשק ונחבּק אותם, כי נפשנו תלויה בנפשם; ויש קרובים מאוסים ונמאסים, עצובים ומעציבים, בבלויי סחבות, בעלי תנועות פרועות, עקומי פנים, ירוקים וגם עניים, בם תבחל גם נפש השפחה, הממהרת להגיד להם:

– האדון איננו בביתו!

 

ז    🔗

אל אלוהים – תתפלל אשה זקנה בלשון אמה – הלא אל טוב וסלח אתה, אתה בעל החסד, אתה בעל הרחמים, חוס איפוא ורחם על אמתך ושמע בקולה: שבּר מלתעות שׂונאי, והיו בניהם יתומים בלי אב ואם, נשיהם אלמנות שכּוּלוֹת ומשכּלות יוצאי חלציהן יום אחד, והם ינודו כל ימי חייהם ללחם… הנה זאת תפלתי לך, אל רחום!