“7 ימים”, 22.7.77

גורמים רבים, כמו חוסר-קביעות במקום העבודה, מאלצים את האמריקני ליטול מדי שנה-שנתיים את המישפחה והמיטלטלים – ולצאת דרך. התנועה המתמדת מפרנסת תעשיות שלמות של תובלה ושירותי השכרה למיניהם, אך לאורח-חיים זה – השלכות חברתיות רציניות: האמריקני הממוצע אינו נקשר למקום מסויים, אין לו חברים מנוער או מהשכונה ובין שני האוקינוסים יושבת אומה של 200 מיליון אנשים בודדים.

עם בוא חופשת הקיץ מתחילה בארצות רבות “נדידת העמים הגדולה”. משפחות רבות אורזות חפציהן, מתיישבות במכונית, ברכבת, במטוס או בספינה ויוצאות לטיולי הקיץ. הכבישים הומים. בתי-המלון תפושים. באתרי-התיירות משתרכים תורים ארוכים ומתפתלים. והכל יקר יותר, צפוף יותר, קולני יותר.

גם בכבישי ארה"ב מרגישים בקלות מתי בדיוק מתחילה חופשת הקיץ. אבל בניגוד לארצות רבות אחרות, מתנהלת כאן “הנדידה הגדולה” לא רק בימי החופש הגדול, אלא במשך השנה כולה, קיץ או חורף, סתיו או אביב – הכבישים תמיד הומים. מכוניות עמוסות מזוודות וילדים, משאיות גדושות רהיטים, או “טריילרים” – אותם בתים-על-גלגלים, הנגררים בעיקבות המכוניות, או מורכבים על גבן.

לישראלי המבקר כאן קשה תחילה לתפוש את ממדיה של הניידות האמריקאית הממוצעת. המנטאליות הישראלית מכתיבה לזוג הצעיר את הצורך לרכוש דירת-קבע עוד לפני החתונה, וברגע שהצליחו בני הזוג לרכוש דירה כזאת – לא ייצאו ממנה במשך שנים, אלא אם כן, יצליחו לגייס כספים לדירה גדולה יותר, גבוהה יותר או “מכובדת” יותר. המשפחה הישראלית הממוצעת מחליפה את דירת מגוריה פעם או פעמיים בחיים, ואינה ששה “לעבור דירה”.

הפסיכולוגים מנמקים את התשוקה הישראלית לדירת-קבע במורשת אלפיים שנות הגלות ובצורך לנעוץ שורשים. סוציולוגים תולים את ההסבר במיעוט הדירות המוצעות בשכר חודשי. כך או כך, התוצאה אחת היא: הילד הישראלי הממוצע גדל ב“שכונה” אחת, מכיר רבים מילדיה ומתושביה המבוגרים, ומבלה עם אותם החברים בחצר הבית, בביה"ס, בתנועה, במועדון – כמו בשיר המוכר על “יויו גם”.

הג’וב הוא תמיד זמני    🔗

לא כן בארצות-הברית. בעיר כמו לוס-אנג’לס, למשל, מעידה הסטאטיסטיקה, כי המשפחה הממוצעת אינה שוהה בדירה אחת יותר משנתיים. אחת לשנתיים אורזת המשפחה את כל הרהיטים והחפצים ועוברת לדירה אחרת – באותה שכונה, בעותה עיר, ולא-פעם, גם לעיר אחרת ולמדינה אחרת ממדינות היבשת. מדובר, כמובן, בממוצע. יש משפחות רבות הגרות בדירתן במשך עשרות שנים. לעומתן¹ משפחות רבות עוד יותר, מעתיקות את מקום מגוריהן אחת לשנה, ולעיתים אפילו אחת לכמה חודשים.

הסיבות לניידות הנמרצת של המשפחות אמריקאיות רבות – שונות ומגוונות. אין ספק, שבראש הרשימה עומד אי-הביטחון הכלכלי. העובד האמריקאי, המתקבל למקום עבודה חדש, זוכה רק לעיתים רחוקות מאוד לקביעות, המבטיחה לו שלא יפוטר מן העבודה. בדרך-כלל תלוייה מעל ראשו חרב הפיטורין גם לאחר עשרות שנות עבודה במיפעל. הסיוט המאיים כאן על כל שכיר, הוא לקבל בבוקר יום ה' מיכתב קצר מההנהלה, המודיע לו שעבודתו נפסקת החל מיום המחרת. וגם אם עבד בנאמנות במיפעל במשך עשרים שנה – יבוא למחרת היום כדי להחזיר את המפתחות ולקבל את שכרו האחרון. הסתדרות? ועד-עובדים? שביתת הזדהות? – במקומות רבים ונכבדים לא שמעו עדיין על מושגים כאלה, ואיש מן העובדים לא יעז לצאת להגנת המפוטר, מחשש שגם הוא יקבל כעבור יומיים מיכתב דומה.

הדוגמה הבולטת ביותר למצב זה ניתנה לפני שנים אחדות, בשיאו של המשבר הכלכלי. עם ביטול חלק ניכר מתוכניות הטיסה לחלל פוטרו רבבות עובדים, שהיו קשורים במיפעלי-הענק שעסקו בבניית לוויינים ומטוסים. פיסיקאים בכירים נותרו ללא עבודה ורבים מהם מצאו עצמם לפתע כזבנים בתחנות-דלק או בדוכנים למימכר נקניקיות. אלפי אקדמאים פוטרו מן האוניברסיטאות וגם כיום, כשמודיעה אוניברסיטה על מישרה פנוייה של מרצה להיסטוריה או לספרות אנגלית, מגישים כחמש מאות מועמדים – כולם בעלי כישורים וניסיון – את מועמדותם. ארבע מאות ותשעים ותשעה מהם יישארו ללא פרנסה, וימשיכו לחפש מקום עבודה.

הצורך להחליף מקומות עבודה בשל חוסר-קביעות וחוסר-ביטחון כלכלי הוא הגורם הבולט ביותר להחלפת מקום המגורים. אדם המגיע לעיר חדשה ואינו מצליח למצוא בה עבודה, או מפוטר כעבור זמן קצר, אורז את חפציו ועובר עם משפחתו לעיר אחרת, לנסות שם את מזלו. ואם כעבור שנה או שנתיים יקבל הצעה למישרה במדינה אחרת, או שישמע מפי חבריו, כי בחוף המערבי יש סיכויים גדולים יותר להתעשר – יארוז שוב את המיטלטלים וייצא עם משפחתו לשם.

לא תמיד קשור המעבר מדירה לדירה, או מעיר לעיר, בפיטורים או בחיפוש עבודה חדשה. מאות אלפי שכירים נאלצים להעתיק את מגוריהם אחת לשנה או לשנתיים משום שהם משרתים בצבא הקבע, בחיל-האוויר או במוסדות ציבוריים ופרטיים, המחייבים את עובדיהם להחליף את מקום מגוריהם אחת לשנתיים, מבסיס לבסיס, מעיר לעיר. תקנה זו מקשה מאוד כיום על הצבא האמריקאי בגיוס רופאים מנוסים. רופאים צעירים רבים מוכנים להתנדב לעבודה בצבא, אך מתנים זאת בכך שלא יידרשו להחליף כל שנתיים את עיר מגוריהם. הצבא מכיר בהיגיון שבדרישתם, אך חושש ליצור תקדים, אם יתירו לרופאים לשהות במקום אחד מעל לשנתיים – ידרשו זאת מחר גם האלחוטנים, הטייסים, והגנראלים. ומה יהא אז על עיקרון הרוטאציה המקודש?

רבים מן המעתיקים את מקום מגוריהם אינם עושים זאת, כמובן, מחמת הכרח, אלא מרצונם ומיוזמתם הם. ביניהם תמצאו אנשים בעלי יוזמה ותעוזה, שהתחנכו על ברכי אגדת ה“סלף-מייד מן” האמריקאי ומוכנים לשנות מקום כדי לשנות מזל. אחרים נהנים מן האתגר ומן ההרפתקה, ואוהבים להחליף אחת לכמה שנים את הסביבה ואת הנוף הטבעי והאנושי: שנתיים בחוף המזרחי, שנתיים בדרום, שנתיים בחוף המערבי, קצת במדבר, קצת בהרים… אין ספק ששינויים כאלה מוסיפים לחיים לא מעט ענין וגיוון.

“ילדים וחיות – אוקיי!”    🔗

יש, כמובן, גם סיבות משפחתיות: אדם מעתיק דירתו למדינה אחרת או לעיר אחרת כדי להימצא סמוך להורים הזקנים, לאחיותיו או לילדיו. לעיתים הוא עובר לעיר אחרת – דווקא כדי שלא יימצא סמוך לקרוביו… בני זוג שהתגרשו – ואחוז הגירושין בארה"ב מתקרב לחמישים אחוז! – מחליטים לא פעם לגור בשתי ערים נפרדות, הנמצאות במרחק עשרות או אלפי מילין זו מזו, כך אין חשש שייתקלו שוב זה בזו על כל צעד ושעל. ולרוב יש סיכוי שלא יראו עוד זה את זו לעולם.

נדידה מתמדת זו לא היתה אפשרית, כמובן, אלמלא שפע הדירות המוצעות להשכרה בכל עיר ושכונה. כדי לגור בעיר שבה בחרת אין צורך לקנות דירה או לשלם דמי-מפתח. עליך רק לחפש דירה מתאימה, לחתום חוזה-שכירות (לחודש, לחצי שנה או לשנה) ולשלם שכר-דירה חודשי. בכל עיר עומדות אלפי דירות להשכרה מדי שבוע, וניתן למצוא אותן בעזרת העיתון, במודעות הקטנות בסופר-מרקט, השלטים בחזיתות הבתים או בעזרת מתווכים. ברגע שאתה בוחר בדירה הנראית לך – אתה יכול להיכנס אליה בו ביום. אם אתה זקוק לטלפון – עליך רק לצלצל לחברת הטלפונים, או לגשת למישרדה, והטלפון בדירתך תוך שעתיים. גאז? חשמל? מים? – כמה צילצולי טלפון, ללא התרוצצויות, והענין מסודר.

לא כל אחד יכול לשכור דירה בכל מקום, גם אם הוא מוכן לשלם את שכר-הדירה הנדרש. בבתי-מגורים רבים יתחמקו מלהשכיר דירה למשפחה כושית, מכסיקנית או יהודית. בבתים רבים לא יסכימו בשום פנים לקבל משפחה עם ילדים, עם כלב או עם חתול, או אפילו קנרית. בלוס-אנג’לס, למשל, מוצבים בפתחי בתי-דירות רבים שלטים בנוסח: “כאן לא מקבלים משפחות עם ילדים או חיות”. ואם תשאל מדוע, יסביר לך בעל-הבית: “מרבית הדיירים שלנו הם אנשים קשישים, שכבר השיאו את ילדיהם, והם מעוניינים בבית שקט ונקי”. משפחה עם ילדים (או עם כלב) יודעת שעליה לחפש דירה רק בבתי-דירות, הנושאים שלט: “ילדים וחיות – או. קיי!”, או בבתים כאלה, שניתן לראות על מרפסותיהם עגלות-ילדים וחיתולים, המתנפנפים ברוח.

משפחה המגיעה לעיר חדשה יכולה, איפוא, לשכור בית או דירה בשכר חודשי. אם רצונה בדירה מרוהטת – תוכל למצוא דירה כזו, אם היא מעדיפה דירה לא מרוהטת – תמצא גם בה פריג’ידר, תנור בישול ואפייה וכמה מכשירי חשמל אחרים, הנחשבים כאן כחיוניים גם בדירה בלתי-מרוהטת. בכל בית-דירות מצויות מכונות כביסה וייבוש חשמליות בתחתית הבנין, לשירות הדיירים. אשר לרהיטים – יכול כל אחד להביא עימו את רהיטיו ממקום מגוריו הקודם, או לשכור רהיטים לדירה שלמה מאחת מסוכנויות הרהיטים הרבות שבעיר. ואפשר, כמובן, גם לקנות רהיטים משומשים או חדשים במחירים נוחים ובתשלומים. החיים האמריקאיים מאורגנים ביעילות. וכיוון שמשפחות כה רבות מגיעות מדי יום העירה לתקופת-זמן בלתי-ידועה, הן יכולות לשכור ריהוט לדירה מאותה סוכנות, המשכירה ריהוט גם לבעלי-הבית. משפחות רבות מעדיפות לעשות זאת. כל עוד אינן בטוחות שתישארנה בעיר לתקופה ממושכת. אם כעבור חודשים אחדים מסתבר להן שמקום-העבודה קבוע, פחות או יותר, תחזרנה את הרהיטים המושכרים ותתחלנה לרכוש רהיטים משלהן.

חוסר תחושת-שייכות    🔗

הניידות המתמדת יצרה גם את המוסד האמריקאי המפורסם, “מכירת המוסך” (“גאראז' סייל”). בכל סוף-שבוע מוצבים בכל שכונה שלטים קטנים, המודיעים, כי בסוף-שבוע זה מוציאה משפחה פלונית רבים מרהיטיה וחפציה למכירה. החפצים והרהיטים מוצגים לראווה בחצר הבית או במוסך, והשכנים הקרובים והרחוקים באים להציץ ולקנות. וכיוון שהמשפחה מעוניינת למכור, כדי שתוכל לצאת למקום-המגורים החדש, ניתן להשיג במכירות סוף-השבוע הללו “מציאות” של ממש, ולקנות מיטה, שולחן, ארון או שידה תמורת כמה דולארים. העיקר שיוכלו בעלי-הדירה לזוז…

הנדודים התכופים מחלישים באופן טבעי את היחס הסנטימנטאלי לרהיטים ולחפצים. האמריקאים מתייחסים, כידוע, ברצינות רבה לרכוש ולכסף. אבל תנאי-החיים לימדו אותם שלא להתקשר יתר-על-המידה לביתם, לרהיטיהם או למכוניתם. אדם שמוכר מכונית או רהיט גדול, אינו מפגין צער על הפרידה. מכונית באה, מכונית הולכת, דירה באה, דירה הולכת, העיקר – שאפשר לצאת לדרך…

למרבה הפלא, מתגלים אותם שוויון-נפש וקור-רוח גם כשמדובר בבני-אדם ואפילו בקרובי משפחה. משפחה שגרה בשכנותך שנה או שנתיים, וילדיה שיחקו עם ילדיך, נעלמת בוקר אחד מהשכונה, מבלי לומר שלום. משפחות הגרות זה שנים באותה קומה, אינן מכירות זו את זו אפילו בשם. דווקא בארץ זו, שבה ניתן להגיע בקלות ממדינה למדינה ומעיר לעיר, אתה שומע לעתים תכופות מישפטים מדהימים כמו: “כבר שמונה שנים לא ראיתי את הורי. טוב, הרי גרים בניו-יורק ואנחנו בלוס-אנג’לס”. או “בשנה הבאה ניסע לראות את הבת והנכדות בוואשינגטון. כבר שלוש שנים שלא ראינו אותן”. וזאת בשעה שהנסיעה במטוס, ברכבת או במכונית מקצה אחד של היבשת לקצה השני, כרוכה בהוצאה של כמה עשרות או מאות דולארים, או בנהיגה של מיספר ימים בכבישים נוחים ומהירים.

חילופי הדירות התכופים משפיעים ללא ספק על אורח-החיים האמריקאי ועל עיצוב אופיו של האזרח האמריקאי, שאינו מרגיש שייכות לשכונת-ילדות מסויימת ולומד להסתגל מדי שנה שנתיים לסביבה חדשה. בעיירות הקטנות או בשכונות המגורים המאוכלסות, קיימת עדיין “אווירה שכונתית”, והילדים מכירים זה את זה ולעיתים ממשיכים גם ללמוד יחד בביה“ס התיכון ובקולג‘. אבל בערים הגדולות לומד כל ילד להיות גם ללא חברה קבועה. בטופס ההרשמה לקולג’ או לאוניברסיטה מתבקש כל מועמד לרשום את ביה”ס היסודי וביה“ס התיכון בהם למד. בדרך כלל נותן הטופס חמש או עשר שורות ריקות, לרישום שמות בתי-הספר הללו, וסטודנטים רבים מציינים שם לפחות חצי-תריסר בת”ס, דרכם עברו עד בואם לקולג'. כל בי“ס בעיר אחרת, ובכל בי”ס – שיטת-לימודים אחרת.

במקום חברים גודש צעצועים    🔗

זוהי, אולי, אחת הסיבות לכך, שהאמריקאים כה נוחים ומאירי-פנים לזרים. לא זו בלבד שהם זוכרים, כי גם אבות אבותיהם, הגיעו לארץ זו כזרים; אלא הם עצמם עוברים מחדש, מדי כמה שנים, את חווית העקירה ממקומם וההסתגלות למקום חדש. בביה“ס מקובל מאוד שתלמידים מגיעים לביה”ס באמצע השנה, או עוזבים אותו כעבור חודשיים. שירותי הטלפון, החשמל או הגאז ערוכים ומוכנים לכך, שהמנויים שלהם יודיעו על עזיבת העיר לצמיתות, תוך עשרים וארבע שעות. בכל עיר אפשר לשכור ריהוט, מכשירי חשמל או מכונית, לתקופה קצרה או ממושכת. גם אמריקאים מלידה מוצאים עצמם שוב ושוב כ“מהגרים”, כ“עולים חדשים”, ברגע שהם עוקרים מעיירתם או ממדינתם לעיר אחרת. בני הדרום, ברגע שהם מגיעים לערי הצפון, מרגישים מיד כזרים, וההיגוי הדרומי מסגירם מיד. ובן ניו-יורק המגיע לדרום יחוש יוצא-דופן ברגע שיפצה את פיו. משום כך יתייחס יפה אל הזרים שבהם הוא נתקל. הוא יודע שמחר עשוי גם הוא להיות במצבם.

הילד הישראלי מוקף מילדות בתחושה של “החבר’ה”, אותה חברה שתלווה אותו בביה“ס, ברחוב, בתנועה, בצבא. הילד האמריקאי לומד לחיות לבדו. בכיתות באוניברסיטה האמריקאית, רק סטודנטים מעטים משוחחים ומיודדים זה עם זה. בתום השיעור פורש כל איש לדרכו, הולך לעמוד לבדו בתור להאמבורגר, או מתיישב לבדו ליד שולחן ואוכל את הכריך שהביא מן הבית. תחושת הצוותא והסולידאריות, המתבטאת גם בשיחות נוסח: “איך ענית על השאלה הזאת?” ו”אפשר להעתיק ממך את ההרצאה של אתמול?" כמעט ואינן נשמעות כאן. הילד האמריקאי הממוצע, ובעיקר בן העיר הגדולה, אינו יכול לדבר על “החבר’ה שלי” ו“המחזור שלי”. אפילו בשעה שהוא לומד מיספר שנים באותו בי"ס – הוא מחליף מדי שעה לא רק את כיתת-הלימוד, אלא גם את הילדים, איתם הוא לומד.

הרגשת “החבר’ה” קיימת בעיקר בעיירות הקטנות, או בשכונות ה“סלאמס”. בשכונות האמידות ביותר מתרופפת תחושה זו יותר ויותר. ואין זה פלא: כדי ששני חברים לכיתה יוכלו להיפגש גם בשעות אחה"צ, צריכים ההורים להסיע אותם במיוחד, ולבוא לקחתם במכונית. בשכונות המגורים העשירות לא תראה, כמעט, ילדים המשחקים ברחוב. כל ילד נמצא בביתו המהודר, בחדרו, הגדוש צעצועים עד להתפקע. אבל איש לא יתפלא כאשר כעבור שנים אחדות, יגיע אל ספת הפסיכיאטר, עם הבעייה הידועה של “חוסר קומוניקציה”.

“הנדידה הגדולה” הביאה גם לשיגשוגה של תעשייה שלמה, שנועדה לסייע למשפחות המעתיקות את מקום מגוריהן. בצד חברות האריזה וההובלה, האורזות כל דבר ביעילות מדהימה, אך גובות סכום ניכר עבור עבודתם, עומדים לרשות המשפחה הנודדת גם שירותי “עשה זאת במו ידיך”. תמורת סכום קטן ניתן לשכור למיספר שעות או ימים, משאית, טנדר או קרון נגרר, שבעזרתו יכול כל אחד להוביל את רהיטיו וחפציו. הסוכנות הגדולה ביותר להשכרת קרונות נגררים כאלה היא “יו-הול”, שיש לה סניפים בכל עיר קטנה, מחוף לחוף. אדם יכול לשכור קרון נגרר בעיר אחת, ולהחזירו לסניף החברה בעיר אחרת, הנמצאת בקצה השני של היבשת. את הרהיטים הגדולים יעדיף למכור ב“מכירת מוסך” ערב צאתו, ואת הקטנים יותר יעמיס במו ידיו על הקרון הסגור, הרתום למכוניתו – וייצא לדרך. כמעט כל מכונית חמישית הנעה בעורקי התנועה הבינעירוניים גוררת אחריה קרון כתום-אדום כזה, הנושא את שמה של חברת “יו-הול”. ואם מגדלת המשפחה סוס גזעי, במקום כלב או חתול, תוכל לשכור גם קרון-גרר מיוחד, הבנוי במיוחד להעברת סוסים גזעיים, ולרתום אותו למכוניתה. כל מי שנהג בכבישי ארה"ב נתקל לא פעם בקרונות-גרר מיוחדים, בהם מעבירים לעיתים כחצי תריסר סוסים למגרשי המירוצים, או ליריד האזורי.

אם הנסיעה מעיר לעיר נמשכת יותר מיום – תמצא המשפחה בדרכה מלונות ו“מוטלים”, המאפשרים לה להגיע עם המכונית והקרונות הנגררים עד לפתח החדר, שבו היא משתכנת.

לסבתא יש גלגלים!    🔗

אבל תעשיית קרונות-הגרר, ה“טריילרים” אינה מסתפקת רק בקרונות חתומים או פתוחים להובלת חפצים. עיקר תפארתם בבתים הנעים, הנגררים ע"י המכוניות או מורכבים עליהן. הקטנים שבהם מורכבים על גבי טנדר או משאית, כשמקומה של המיטה מעל לקבינה של הנהג. הגדולים יותר מכילים חדר, שניים, ולעתים שלושה. יש “טריילרים” מאלומיניום, הנראים כצוללות-על-גלגלים, או כספינות-חלל. ויש מיבנים אלגנטיים ממש, הנגררים בעיקבות מכונית נוסעים רגילה, אך מכילים בתוכם דירה מרוהטת בת שניים או שלושה חדרים, על כל ציודה ונוחיותה.

כשמגיע הקיץ, מתרבה מיספרם של הבתים-הנעים בכבישי ארה"ב. אבל גם בשאר ימות השנה ניתן לראות אותם בכל פינה, כשהם עושים דרכם על הכבישים, או חונים במיגרשי חנייה מיוחדים, שהוקצו עבורם. כיוון ששום אזרח אינו רוצה להתעורר ולגלות לפני ביתו “טריילר” ענק כזה, שהגיע לשם במשך הלילה, מותרת החנייה לבתים-הנעים הללו רק במקומות מיוחדים. בכל עיר ופארק מצוי חניון כזה, שמספק לחונים שירותים שונים – מקלחות חמות, מזון וכד'. וכך יכול האדם לשהות בחניון ככל העולה על רוחו. ואחרי שנח, לאחר שסייר בסביבה והצטייד בכל הדרוש – הוא יכול לנוע עם ביתו הנייד לעיר אחרת.

לא כל הבתים הניידים הללו נמצאים בתנועה מתמדת. כמעט בכל עיר ניתן לראות “שיכון-טריילרים” גדול, שקרונותיו עומדים זה ליד זה במשך שנים רבות. ליד כל קרון-מגורים כזה צמחה גינה, ומרחוק נראה החניון כמעברה צבעונית. לעיתים שייכים הקרונות למיפעלים גדולים, המעדיפים לשכן בהם את עובדיהם, במקום לבנות עבורם שיכוני-קבע. לא פעם עומדים קרונות אלה להשכרה, והם זולים יותר מדירות בנויות. אם נאלץ המיפעל הגדול לעבור לסביבה אחרת – כשמדובר במיכרה או במחצבה, למשל – גוררים בוקר אחד את עשרות הדירות הנעות, ומציבים את כל השיכון-הנוסע הזה במקום החדש.

הדעת נותנת שמרבית הנוסעים בבתים ניידים כאלה יהיו צעירים. אך אם תציצו בנהגים הגוררים קרונות-מגורים כאלה, תיווכחו שרובם קשישים בגיל הפנסייה. זוגות אמריקאים רבים, המגיעים לגיל הפרישה מהעבודה, מוכרים את דירתם וקונים קרון-מגורים נייד, ובעזרתו הם מגשימים חלום ישן-נושן – טיול בכל רחבי ארה"ב. טיול כזה נמשך לעיתים חודשים ואף שנים. הפנסיונרים המטיילים אינם ממהרים. יש להם זמן. הם מחנים את מכוניתם ואת הבית הנייד בכל פינת-חמד ושוהים בה ככל העולה על רוחם. נמאס להם? מתניעים את המכונית, ומעבירים את דירתם הניידת לעיר אחרת. כמה קל ונוח: לחיצה קטנה על דוושת הדלק – ואתה עובר לגור בעיר אחרת, וביתך נע ונד איתך לכל אשר תרצה.

האימרה – “אילו היו לסבתא שלי גלגלים” – מקבלת בארה"ב משמעות מוחשית ביותר: כשאתה חולף בכביש המהיר על פני קרון-מגורים ענק, הרתום למכונית-ספורט אדומה, אל תתפלא לראות ליד ההגה סבתא שזופה וחייכנית, הנעה עם סבא מעיר לעיר, ויש לה לא צמד גלגלים אחד, אלא לפחות ארבעה!

הצופן של “סמוקי הדב”    🔗

“החיים על גלגלים” העשירו לא רק את חברות הדלק ואת החברות לייצור קרונות נגררים, אלא גם את הפולקלור האמריקאי. בשנים האחרונות התעשר הסלנג האמריקאי בשלל ניבים חדשים ועסיסיים, שנולדו בכבישים, בעיקר בפיהם של נהגי משאיות-הענק, המצויידים במשדרי ראדיו. נהגים אלה, הנוהגים את המשאיות האדירות מחוף לחוף, פיתחו לשון-סתר מיוחדת, שעיקר מטרתה – להזהיר זה את זה בפני שוטרי תנועה ומארבי ראדאר. הכינוי שהוענק לשוטרים הוא “סמוקי הדב”, אותו דובון חביב, המשמש כסמל האגודה למניעת שריפות ביערות. כשנהג-משאית, הדוהר בכביש במהירות מופרזת (מאז משבר הדלק הוגבלה כאן המהירות המירבית ל 55 מייל לשעה בלבד!) מבחין במארב או בשוטר תנועה, הוא ממהר להשמיע לתוך המיקרופון אזהרה ראדיופונית לכל חבריו שליד ההגה.

כדי לקצר בשיחה פיתחו נהגי-המשאיות שורה ארוכה של קיצורי-צופן, בעזרתם הם מדווחים תוך נסיעה על המתרחש. כמה יצרנים בעלי דימיון ויוזמה החלו לפרסם את מכשירי הקשר הללו בעיתונות ובטלוויזיה, ועד מהרה הפכו מקלטי ומשדרי ה“סי.בי.” לצעצוע החביב ביותר על הנוער האמריקאי. בבתים רבים ובמכוניות פרטיות רבות החלו הצעירים להפעיל את מכשירי הראדיו הללו, כשהם משדרים זה לזה בשפת-הסתרים העסיסית. כמקובל באמריקה, לא איחרו לבוא גם מישחקים, קלפים וספרים, שכולם מבוססים על צופן-הנהגים, בעיקבותיהם הופיעו גם סרטי הקולנוע, ובראשם הסרט “סמוקי הדב והבאנדיט” בו מגלם ברט ריינולדס את דמותו של פושע אלגנטי וחובב-התערבויות, המנצל את מכשירי הראדיו ואת ידידותם של נהגי המשאיות ומערים על המשטרה בתחבולות עליזות שונות. כל הדיאלוג בסרט מטופש זה מתנהל בשפה האנגלית, אך בדיאלקט שלא היה מוכר אפילו לפרופסור הנרי היגינס – לעומת זאת הוא מוכר היטב לכל נהג-משאית באמריקה, ולמאות אלפי ילדים ובני-נוער, הנהנים מן הצעצוע החדש.