א
אֲנִי שִׁסִּיתִי בִּי אֶת כָּל הַכְּלָבִים
שֶׁלַּסְּתָו.
וּצְהֻבֹּות נִתְלוּ יָדַי כִּבְאִסְרוּ-חַג לוּלָבִים
וְלֹא אָמַרְתִּי: רָב!
וּמָה אִם כָּבְדוּ אָז עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה
בְּשָׂרְכִי שְׁחוֹחַ פֹּה מֵרְחוֹב לִרְחוֹב.
שַׁחֶפֶת-סְתָו שַׁלַּכְתָהּ עָלַי כָּחָה
וַאֲנִי אָמַרְתִּי: טוֹב!
אֲנִי אָמַרְתִּי: טוֹב! וּמִזְמוֹר-דָּמַי – תְּהִלִּים.
וּלְוִיִּים רַנּוּ קֹדֶשׁ מִשְּׁאֵר לֹא יָדַע מְתוֹם.
עַנִיתִי עַד מְאֹד וְעַנְפֵי-סְרָק מַשִּׁילִים
אֶל מַרְגְּלוֹתַי טְרַף הַיּוֹם.