בוקר אחד פרצה שרפה בחצרו של סבא. נראה שהכובסת לא נזהרה ביותר והעלתה אש סמוך לרפת, שהיתה גדושת תבן. גץ שנקלע לשם הבעיר את התבן, וכעבור רגעים מועטים עמדה הרפת כולה אחוזת להבות. בקושי רב עלה בידי סבא להציל את הפרה, אשר בהיותה המומת־אש סרבה לפרוץ מתוך הרפת הבוערת; והיה זה מראה עוטה הוד, כאשר זנק פתאום סבא לתוך חלל הרפת, שגלי עשן כבד מתאבכים זחלו ויצאו משם, ולאחר התאמצות קשה הוציא את הפרה בעל כרחה, כשהוא אוחזה בקרניה ומושכה אחריו.
הרפת עלתה באש ונשרפה כליל. על־ידה מונח היה צבור כלונסאות, שנועדו להקמת אגף נוסף למחסן. סבורים היינו שהאש לא תגע בהם, אך הכלונסאות נתלהטו מאד מקרבת האש, נשתלהבו והחלו לדלוק לפתע בקולות נפץ. סבא, שתקפו בולמוס ההצלה, זנק למלט את הכלונסאות משני האש, אך כבר אחר את המועד; לאחר שתפש בידו כלונס אחד, שהיה כבר חרוך וקצהו מפוחם, הטילו הצדה. הבין, שלא כדאי הדבר להכוות בכפיסים הבוערים והניחם.
אותו כלונס מפוחם וחרוך התגלגל במשך שנים בחצר ואיש לא נגע בו. נראה היה הכלונס כשריד עלוב ממשפחתוֹ. בקיץ ירדו עליו הגשמים ושוו לו ברק שחור, ובחורף היה קצהו בולט ומשחיר מתוך צחוֹר השלג ומושך את עין הנתקל בו. ברם, יום אחד מצא אוד מוצל זה את תקונו. סבא התקין וחידש את הגדר הפונה לצד הגן. הוא נטל גם את הכלונס הזה ובגרזן שבידו הקציע אותו ומיד הלבינה פנימיותו, שנראתה רעננה וקשה; האש רק חרכה ופחמה אותו מלבר אך לא מלגו, פגעה בחיצוניות, אך לא אכלה את תוכו… וכך התנוסס כלונס זה, שמצא את תקונו חציו חרוך, כשהוא תקוע יפה באדמה ונושא עליו יחד עם חבריו את קרשי הגדר.
נזכרתי באותו כלונס לאחר פגישה עם בן עירי שלא ראיתיו שנים רבות. נתקלתי בו בעבדו עבודת שדה באחד הישובים החדשים, ותמהתי – בדעתי כל מה שעבר עליו – לראותו עליז, ער ותאב־חיים. רבות סבל האיש. את בני משפחתו שכל בפרעות אוקראינה ונשאר יחידי כאותו כלונס, שנצל מאש. הוא עצמו נמלט בדרך נס לאחר שנפצע, נתגלגל לגלות פולין, משם לגלות גרמניה, ורק אחר התלבטויות מרובות עלה בידו להשיג רשיון־עליה ועגן לבסוף בחוף מבטחים.
הזמן נתן בו אותותיו. התלאות, שניתכו עליו לאין ספור, חרשו את פניו, הכסיפו את שערותיו, שולחו בו רזון ושיקעו במקצת את עיניו בחוריהן. ברם, מה תמהתי לראותו עליז, ער, ומוכן להתחיל את חייו מחדש. הוא שפע כולו מרץ, חיוניות, ושריונו החיצוני, הנוקשה והעלוב במקצת, חיפה על נפש צעירה ועורגת. חרוך היה רק מבחוץ…