זוֹ אַמַּת הַמַּיִם.
אֵיקָלִפְּטִים פֹּה וָצֵל.
וּפִסַּת שֶָׁמַיִם
בֵּין הַצַּמָּרוֹת תָּהֵל.
סוֹד צָפוּן: מַרְגּוֹעַ.
וַחֲלוֹם נִסְתָּר בַּזִּיו.
זֹאת יָדְךָ, אֱלֹהַּ,
כֹּה הֵיטִיבָה – גַּם תֵּיטִיב – –
הָאַתָּה בַּשֶּׁמֶשׁ
נִסִּיתַנִי, בַּשָּׁרָב?
הַאֻמְנָם הַכֶּמֶשׁ
לִפְרָחַי קָרַב?
"בִּי, שָׁפַכְתִּי שִׂיחַ,
אֲדֹנָי, הָאוּר אֱסֹף!"
וְעָנָה צָחִיחַ:
“טוֹב אַתָּה מֵהָר, מִנּוֹף?”
זוֹ אַמַּת הַמַּיִם
אֵיקָלִפְּטִים פֹּה וָצֵל.
וּפִסַּת שָׁמַיִם.
לֹא נִשְׁכַּחְנוּ עוֹד מֵאֵל – –
עדסיה, מעבר לירמוך, תש"א