וּכְבָר אַתְּ מַפְלִיגָה מִמֶּנִי,
הַרְחֵק מְאֹד.
כָּל סֵפֶר בְּיָדֵךְ – סְפִינָה הוּא,
מִפְרַשׂ מַלְבִּין – כָּל אוֹת.
אַתְּ מִתְעַלֶּמֶת מֵעֵינַי,
וַאֲחַפְּשֵׂךְ – לַשָּׁוְא.
כִּי אֶמְצָאֵךְ – עִמִּי אַתְּ
וְאֵינֵךְ עַכְשָׁו.
הֵן לֹא אֹמֵר: קִנֵּאתִי.
לֹא אֲהַרְהֵר: חֲבָל.
אֶרְאֵךְ, הוֹ סַפָּנִית שֶׁלִּי –
הַלֵּב עִתִּים, פָּשׁוּט, נִבְהָל.
כִּי רַב מִדַּי הַטַּעַן
וְכָבֵד מִדַּי.
אֲנִי עוֹמֵד פֹּה עַל הַחוֹף
וְשׁוֹמְטוֹת יָדַי.
תשט"ז