(דברי הספּד)
אזרח צעיר היית בּתוֹכנוּ. בּאת אלינוּ בּגיל מאוּחר, ונקלטת כּמוֹ שרק מעטים יוֹדעים להיקלט. בּכל נפשך, בּכל רעננוּת נפשך. סערוֹת הגוֹרל קרעוּ אוֹתך מאתנוּ וּמבּית המוֹלדת לשנים רבּוֹת, וּלפיכך לא נעשׂית לעצמך ולנוּ מה שהיית ראוּי להיוֹת. אוּלם אך מצאת דרכּך למוֹלדת, אשר אליה נכספת בּמעמקי נפשך – ודבקת בּה בּשפע האהבה. בּאת לארץ בּענוָה וּבהַצנֵע, בּלי תביעוֹת. קיבּלת את יסוּרי הארץ בּאהבה כּאחד המעטים, כּצדיק. הארץ לא חסכה ממך צער וּמצוּקה, אוּלם שכינת הארץ האירה לך בּכל אשר פּנית. סגוּלוֹת טוֹבוֹת רבּוֹת ידעתי בּך, אוּלם בּארץ נגלית בּכל חוֹם נפשך, בּכל צדקתך. ולא הסתפּקת בּקליטה, בּהשתרשוּת, בּדביקוּת. נכספת לפעוֹל, כּי איש-פּעלים היית. פּעלת בּכל פּינה אשר ניתן לך לפעוֹל בּה. ואף חידשת מעצמך. עוֹד לפני ימים מוּעטים בּאת בּאחד הערבים אלי, אל מחוּץ לעיר, כּדי להציע לפנַי את הצעוֹתיך החדשוֹת וּכדי להימלך בּדבר בּיצוּען. דיבּרת אלי על פּדיוֹן שבוּיים, על גאוּלת קנינים עממיים, על יצירת מקלט לסוֹפרים וּלחוֹקרים. כּמה בּיקשת לגשוֹר גשרים בּין קרוֹבים לרחוֹקים. וערב התקפת המחלה האחרוֹנה התמסרת בּחוֹם לפעוּלתך החדשה.
אך לא ניתן לך להיוֹת זמן רב אתנוּ. בּדרך ארוּכּה ורבּת-נַפתוּלים חזרת הבּיתה, והנה כּה מהר הפך לך הבּית לד' אמוֹת אחרוֹנוֹת.
שבט ת"ש.