אֲנִי אָמַרְתִּי: הַיְנוּ־הָךְ –

לֹא תִּקְפֹּץ דֶּרֶךְ־הָעִצְּבוֹנוֹת.

אָז לָמָּה אֶשְׁכַּב קַבְּצָן מָךְ

עַל צְרוֹר פְּרוּטוֹתַי הָאַחֲרוֹנוֹת?

יָדַעְתִּי: הֵמַר שַׁדַּי לִי

וְעוֹד לִי הַרְבֵּה־הַרְבֵּה מוֹנִים

לְחַזֵּר כָּךָ מִבְּלִי אֶל בְּלִי

וְלִלְקוֹט כּוֹכְבֵי־אֲסִימוֹנִים.

וָאֵלֵךְ… נָבוֹן הָיָה אָב.

וּלְבִלְתִּי אֶרְאֶה בָּכְתָה אִמָּא.

וּמִן הַחוֹף הַהוּא בַּסְּתָו

כְּבָר שָׁלְחָה לָשׁוֹן לִי הַבְּלִימָה.

קָפֶה. חֲצוֹת. וּכְבָר לֹא תִּז

אַלְמֻגֵּי־קֶצֶף כּוֹס הַשֵּׁכָר.

יְרוּשָׁלַיִם. דְּוָי. פָּרִיז.

וּסְתָו. וְנֵכָר. נֵכָר. נֵכָר.

אוֹר־חוֹרֵג פּוֹזֵל קָר מֵרְחוֹב

מֵעֵין הַפָּנָס הַסּוֹלֶדֶת.

וּקְדוֹשָׁה בּוֹכָה בְּכוֹת וּצְרֹב

בִּבְשָׂרִי תְּפִלָה עַל מוֹלֶדֶת.

פֹּה שִׁבְעָתַיִם אֲנִי מָךְ.

פֹּה שִׁבְעָתַיִם יֻתַּם כְּאֵבִי.

אָכֵן עוֹד יוּשַׁר אַרְצִי לָךְ

הֲלֹא־תִשְׁאֲלִי – כְּמוֹ הַלֵּוִי.