יוֹשֵׁב־לוֹ קַיְטָן בְּבֵית־הַבְרָאָה שֶׁלֹּא בָּעוֹנָה, כִּמְעַט לְבַדּוֹ,

מוּל כְּבִירֵי הָרַקָּפוֹת־בַּהָמוֹנָן־וּבְעוֹנָתָן — וּבַדֶּשֶׁא, פְּרָגִים

מְבַצְבְּצִים בִּשְׁחוֹר־לִבָּם, אַף הֵם בְּעוֹנָתָם, עִתִּים יִשָּׁמַע קוֹל הַתּוֹר,

וְיֵשׁ וּסְקַיְהוֹק מְתַמְרֵן יַחֲלֹף בִּתְכוֹל־רָקִיעַ צַח עַד־לִצְוָחָה.

מַה־יָּפָה הָעוֹנָה שֶׁמִּחוּץ לָעוֹנָה.

אַחַר הָאֲרוּחָה יְטַיֵּל הָאוֹרֵחַ בֵּין עֵצִים גִּבְהֵי־צַמֶּרֶת שֶׁבַּגַּן,

אוֹ יָפוּשׁ עַל כִּסֵּא־הַמַּרְגּוֹעַ, בַּשֶּׁמֶשׁ הָחָרְפִּית. הִנֵּה זַרְזִיר

מְחַבֵּט כְּנָפַיִם. הַקַּיְטָן־הַחוֹרֵג נִנְעָר. מִשּׁוּם־מָה הוּא חָשׁ עַצְמוֹ

כַּאֲגַּרְטַל סִינִי עַתִּיק, מִתּוֹךְ פִּזּוּר יָרִים אֶת הַמִּלּוֹן הֶעָב אֲשֶׁר

נִקְלַע לְכָאן אֵי־כָּךְ. אָכֵן מָה־רַבּוֹת הַמִּלִּים שֶׁאֵינֶנּוּ יוֹדֵעַ,

מַמָּשׁ אֵין לְשַׁעֵר. הֲרֵי לְךָ “מָשָׁר”, אוֹ “מֶשֶׁר” תֶּלֶם בְּקַו יָשָׁר הוּא זֶה,

אוֹמֵר הַמִּלּוֹן. כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, “קוּמִי”, שְׂעַר הָרֹאשׁ. וְ “קוּמִי שָׂפָה”, שְׂעַר הַשָּׂפָם.

מִן הַסִּפְרוּת הַתַּלְמוּדִית, כַּמּוּבָן. וְ“דָגוּי” הוּא מִי שֶׁהִתְרַבָּה כִּדְגֵי־הַיָּם.

“רִבְצָל” מָצִינוּ, הוּא מִזְוָדָה קְטַנָּה לְנוֹסְעִים לָשִׂים בָּהּ צֵידָה

לְצָרְכֵי הַדֶּרֶךְ.

גַּם מִלִּים צְרִיכוֹת לְמַזָּל. טוֹב לְמִלָּה שֶׁתִּהְיֶה כִּמְעַט לְבַדָּהּ וְחַד־פְּעָמִית,

אֲבָל בַּתְּנַ“ךְ. כְּנֶגֶד זֹאת, מַה יַּעֲשֶׂה הַקַּיְטָן שֶׁאֵינוֹ בַּתְּנַ”ךְ וְאֵינֶנּוּ חַד־פְּעָמִי

וְהַמָּקוֹם אֵלָיו בָּא הוּא מִחוּץ לָאָפְנָה וְהַזְּמַן הוּא שֶׁלֹּא בָּעוֹנָה

וְהַשָּׁעָה כְּלָל אֵינָהּ שְׁעָתוֹ…יַתְקִין עַצְמוֹ לַדֶּרֶךְ. וְעַד אָז, יִשְׁכַּב־לוֹ.

בַּעֲצַלְתַּיִם. כַּאַגַּרְטַל סִינִי עַתִּיק.

זכרון־יעקב, פברואר 1971