צֵא וּרְאֵה: מִשְׁקָפַיִם לֹא הֵבֵאתִי אִתִּי מֵהַבַּיִת.

שָׁכַחְתִּי. מָה אֶעֱשֶׂה לִי בְּלִי מִשְׁקָפַיִם בַּמָּקוֹם הַזֶּה?

בְּהִתְפַּעֲמוּת הוֹלֶמֶת, אָזוּן אֶת עֵינַי בְּיָפְיוֹ?

אֶסְתַּכֵּל בְּעַנְנֵי־הַקֶּסֶם בַּשָּׁמַיִם, בֶּהָרִים וּבְצִלָּם,

בָּאוֹר הַשּׁוֹתֵת וְנִגָּר אֶל הָאֲגַם הַיָּפֶה לֵאלֹהִים וְאָדָם?

וְאִם לַיְלָה עַכְשָׁו דַּוְקָה, וְחשֶׁךְ — אַדְלִיק

אֶת תֵּבַת־הַקַּשְׁקֶשֶׁת וְאֶצְפֶּה צְפִיָּה מְהַנָּה

עַד בּוֹשׁ? אֵין דָּבָר, אַתָּה אוֹמֵר: אֲחַפֵּשׂ וְאֶמְצָא?

אֲנִי לֹא בָּאתִי לְכָאן לְחַפֵּשׂ אוֹ לִמְצוֹא! הֲלֹא

בָּאתִי לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה: לְהוֹצִיא פֹּה מַשֶּׁהוּ מִתַּחַת יָדִי,

בִּתְנָאֵי בְּדִידוּת וְשֶׁקֶט, כַּיָּאוּת. וְכִי לֹא זוֹ

הָיְתָה תַּכְלִית בּוֹאִי? וְשֶׁמָּא לֹא…אוּלַי לֹא בָּאָה

הַתַּכְלִית אֶלָּא לְסַבֵּר אֶת הָאֹזֶן, לְאַחֵז אֶת עֵינַי שֶׁלִּי.

סוֹף־סוֹף, לֹא עֹל עָלַי וְלֹא חוֹבָה. אִישׁ חָפְשִׁי אָנֹכִי

בְּאֵלֶּה הַיָּמִים…וּמַדּוּעַ “בְּאֵלֶּה הַיָּמִים”? וְכִי לֹא כָּךְ

טִיבִי, בְּעֶצֶם, מֵאָז וּמִתָּמִיד? מֵעוֹדִי, כִּמְדוּמֶה, לֹא הָיִיתִי

חָב דִּין־וְחֶשְׁבּוֹן אֶלָּא לְעַצְמִי בִּלְבַד. עַל כָּל פָּנִים,

מִזְּמַן שֶׁהִגַּעְתִּי לְפִרְקִי וְעָמַדְתִּי עַל דַּעְתִּי. לֹא שֶׁאָנִי

מַה־שֶׁקּוֹרְאִים בַּעַל־מִקְצוֹעַ־חָפְשִׁי. מִקְצוֹעִי הוּא

לִהְיוֹת אִישׁ חָפְשִׁי. כְּלוֹמַר: כָּל עוֹד נְשָׁמָה בְּאַפִּי

וְאֲסִימוֹן בְּאַרְנָקִי. כָּל עוֹד הַיְכֹלֶת בְּיָדִי.

יָפֶה! אֲבָל מָה אִם הַיְכֹלֶת, בַּמִּקְרֶה הַנָּדוֹן, מֻתְנֵית

לֹא רַק בַּבְּדִידוּת וּבַשֶּׁקֶט אֶלָּא גַּם, כַּנִּרְאֶה בֶּעָלִיל,

בְּמִשְׁקָפֶיךָ — שֶׁבְּהֵעָדְרָם תִּהְיֶינָה הַיְכֹלֶת עִם גַּאֲוָתָהּ

כְּלֹא הָיוּ — שֶׁבִּלְעֲדֵיהֶם אַתָּה כָּפוּי לְהַכִּיר בְּאָזְלַת־יָדְךָ?

אֵיךְ תֵּשֵׁב בִּלְעֲדֵיהֶם אֶל גִּלְיוֹן־הַבּוּר וְתַנְבִּיט מִמֶּנּוּ,

לְמָשָׁל, אוֹתִיּוֹת, הַמִּצְטָרְפוֹת לְשׁוּרוֹת, אֲרֻכּוֹת אוֹ קְצָרוֹת,

שׁוּרוֹת מְנֻקָּדוֹת, שֶׁל שִׁיר? אֵיךְ תְּעָרֶה אֵלָיו, בְּהֵעָדְרָם,

וְלוּ מְעַט מִמַּה שֶׁמְּפַכֶּה בְּעוֹרְקֶיךָ, שֶׁמְּחַזֵּז חֲזִיזִים

מִתְנַשְּׁפִים בְּקֻפְסַת־מֹחֲךָ, מְנַקֵּר בְּזִכְרוֹנְךָ, מְרַצְרֵץ

בְּתָאֶיךָ הָאֲפֹרִים, הַמְחַשְּׁבִים לְהִסְתַּתֵּם אַט־אַט אַךְ בְּבִטְחָה?

אֵיךְ בִּכְלָל תִּתְיַמֵּר לְהָפִיק, מִתֹּהוּ־לֹא־דֶּרֶך, בְּחִינַת

יֵשׁ־מֵאַיִן, מִן הָאַיִן שֶׁבְּתוֹכְךָ, דָּבָר שֶׁיִּקְנֶה לוֹ

קִיּוּם לְעַצְמוֹ — אָמְנָם כֵּן, בְּתָלוּשׁ מִמְּךָ — וְעִם זֹאת

יִהְיֶה רוֹחֵשׂ¹, רוֹמֵשׂ, מִשְׁתַּרְבֵּט כְּשִׁיּוּר יֵשׁוּתְךָ־אַתָּה;

שֶׁיִּשְׂרֹד כִּבְדַל־זֵכֶר לְרִחוּפְךָ הַגַּחְלִילִי בְּלֵב

הַמַּאְפֵּלְיָה הַזֹּאת, הַסּוֹרֶגֶת² עָלֵינוּ כֻּלָּנוּ בְּרִבּוֹא —

רִבְבוֹת זְרוֹעוֹתֶיהַ הַדְּבִיקוֹת; הַצּוֹפָה, בְּלִי הָנִיד עַפְעַף,

בְּגִיחֵנוּ אֶל קִרְבָּהּ; שֶׁפִּהוּקָהּ פָּעוּר, כִּתְהוֹם אֵין־תִּכְלָה,

לִבְלוֹעַ אֶת סְרַק־תַּכְלִיתְךָ, הִבְהוּבְךָ הַנִּדָּף

בְּלִי נוֹדַע כִּי בָּאתָ אֶל קִרְבֶּנָה. (אֲשֶׁר אַף לֹא

תָּנוּד לְמִשְׁקָפַיִם שֶׁנִּשְׁכְּחוּ בַּבַּיִת, לְרַהַב אַפְסוּתְךָ.)

טבריה, דצמבר 1990