לוגו
תנחוּם מכּפר ינוֹח
מיקום ביצירה:
0%

מחזה בשש תמונות


המחזה “תנחום מכפר ינוח” יצא לאור בהוצאת “הארץ” בשנת תרפ״ט בתל־אביב


 

האישים

מנחם – האח הגדול במחנה האיסיים

ברוריה – אחות גדולה

עקיבה – ראש פקידי המחנה, חבר בית־הדין הקטן

אח א, ב, ג – חברי בית־הדין הקטן

אחים ואחיות

נוטר א, ב

לבלר

תנחום – איכּר גלילי

מרים – בת כפרו של תנחום

איכּרים ונשים מכפר ינוח

זקן הכפר ינוח

שליח הכפר

אשה זקנה


חמש התמונות הראשונות בערבות יריחו, האחרונה – בכפר ינוח.

התקופה – בראשית היווסד כת האיסיים.


 

תמונה ראשונה

(פתיחה)


מחנה האיסיים על יד תוצאות הירדן. חוּרשת אשל. כשמרימים את המסך שורה רגעים מספר אפילה למחצה. שומעים צעדי שני אנשים. אחר נראים שני נוטרים לבושים חלוקים לבנים, חגורת עור על מותניהם ובה נעוץ משמאל קרדום קטן. בידיהם אלות כבדות. הם הולכים ושבים. דמדומי בוקר מתפשטים לאט לאט. מתוך הדמדומים נראים אוהלי המחנה – עשויים שער־עזים. עם הנץ החמה נופלים שני הנוטרים על פניהם ומתפללים “שמע”. מרחוק שומעים תפילת שחרית של כל המחנה. אחרי התפילה קמים שני הנוטרים ועומדים איש מול רעהו. אור ארגמן משתפך על הכול מסביב. שמש אדומה עולה.

נוטר א (בן חמישים, גבוה, רזה, חיוור מאוד. שערותיו בהירות. ידו נתונה על חזהו ועיניו מורמות השמימה כמתפלל): תּיכּוֹן מלכות שמים.

נוטר ב (בעל קומה בינונית. מהיר תנועה. זקן שחור ומסובך מכסה כמעט את כל פניו. שתי עיניים קטנות ועמוקות פוזלות מעט ומתנועעות במהירות. הוא כבן ארבעים): לעולמי עד אמן.

נוטר א: עבר הליל.

נוטר ב: רבו הכוכבים, אך גם החשיכה היתה גדולה.

נוטר א: כל הלילה שאג ההר, שחר טרף, לא אהבתי קולות־חשיכה אלה, לא אהבתי הר זה, תמיד חורש רעה.

נוטר ב: אך הלילה גדל פחדי שבעתיים. שמעתי קול בכי, קול צעדים. כל הלילה התדפקה נשמה נידחת על יריעות אוהלינו.

נוטר א: ואני שמעתי קירבת גמלים וצאן. עדרי עֲרב שוב עברו את ירדן.

נוטר ב (מצביע אל שיחי האשל): מה רוחש שם?

נוטר א: מוזר הדבר, כל החיה כבר רבצה במאורתה.

נוטר ב: והימים ימי חרדה, אמש שב תנחום מעיר התמרים ובשורות לא טובות בפיו, על סוללות ארמון הורדוס. כל רובי קשת ניצבים הכן על משמרתם. נסיכי־עֲרב עולים על יהודה ועריה.

נוטר א: אל תיתן פחדך עלי, אחי. שוּר, בין גלי הירדן טובלים אחינו ולחש תפילתם עולה עם שמש צדקה השמימה. אב חנון ורחום אתנו, וחיי בשר אלה מה הם כי נחרד להם.

נוטר ב: שמעת?

נוטר א (כורע על ברכיו, שם אוזנו אל האדמה ומקשיב): קול צעדים… קרובים מאוד… צעדי אדם!

מבּין שׂיחי האשל מגיחה מרים מכפר ינוח. לבושה בגדי חג. כושלת בהילוכה. מגינה בשתי ידיה על ראשה מפני ענפי העצים הסבוכים. היא כבת עשרים. גבוהה, גזרתה דקה וגמישה. עיניה חומות וגדולות. פניה קטנים ומעולפים שערות שחורות מאוד וחלקות. פחד ותימהון נסוכים על פניה. בראותה את האנשים לבושים לבנים נפלטת צעקה קלה מתוך פיה. שני הנוטרים רואים אותה ונרתעים לאחור. מכסים עיניהם בכפות ידיהם.

מרים: אנשים טובים, אולי תאמרו לי היכן אני?

נוטר ב: לאן פנייך מועדות?

מרים: את מחנה טובלי־שחרית אני מבקשת.

נוטר א ו־ב (יחד): מה לך פה? ומאין תבואי?

מרים (צונחת על הקרקע): אחרי־כן תשמעוני, כי עייפתי, אנשׁים טובים. כל הלילה טעיתי בין סלעים ושׂיחי־מגור. שבו רגלי על עקבותי ללא צאת וללא בוא. מה נורא מקום זה, ואני בת־הרים. למודת צלליהם ומשעוליהם… עייפתי, צמאתי, מי מליחה שתיתי והם כאש בעצמותי… עייפתי, צמאתי.

נוטר א (פונה אל אחד השיחים, מוציא נאד קישואים וזורקו למרים): רווי צימאונך, נערה.

מרים תופשת בנאד ושותה בלגימות ארוכות ומהירות. הנוטרים מדברים בינם לבין עצמם בלחש. נוטר ב: לרַגל באה.

נוטר א: מה נעשה לה?

נוטר ב: נשלֶחָה מעל פנינו.

נוטר א: על דעת עצמנו?

נוטר ב: שעת חירום השעה, וכך פקד אחינו עקיבא: זר לא ייכנס למחנה.

נוטר א: אשׁאל את פיה. (אל מרים) מה תבקשי פה, בתי?

מרים: הלוא אמרתי. את מחנה טובלי־שחרית אני מבקשת.

נוטר א: אַת במחנה.

מרים (קמה בשמחה): אני במחנה?!

נוטר ב: אך תגידי לנו, את מי תבקשי פה? מהיכן את באה? ומה לך פה? באישון לילה הלכת.

מרים: האומנם באתי אל המקום אשר לו התפללתי! ואני הלוא האמנתי ולבּי ניבּא לי. לא לשווא מעדו קרסולי. לא לשווא פצעו קוֹצי־דרכים בּשׂר־רגלי. אל מחוז חפצי הגעתּי, ואלוֹהי־ישראל היה בעוזרי.

נוטר א (מנועע בידו לאות ייאוש): אלך ואודיע לאח עקיבא, ויחרוץ משפטה. שמור עליה עד שאשוב. (אל מרים) אם רעבה את, יאכילך אחי מלחמו. (הולך)

נוטר ב ממשיך הילוכו. עיניו מוּרדות ואומר פסוקיו בלחש. מרים צונחת שוב על הקרקע. מקשיבה אל הדי תפילת שחרית המגיעים מתוך המחנה.

מרים: האיר הבוקר, אך פחדי לא עבר. (מביטה סביבה) מה זר המקום ומה נורא הוא. (אל נוטר ב) רבי, רבי הטוב, היש פה אתכם איש מכפר ינוח?

נוטר ב מוסיף ללכת, אומר פסוקיו ואינו עונה. מרים חוזרת על שאלתה.

מרים: היש פה אתכם איש מכפר ינוח?

נוטר ב (בשעת הילוכו): יש.

מרים (בזהירות): וכמה שנים הוא פה?

נוטר ב: שנתיים.

מרים: ומה שלומו ומה מעשהו?

נוטר ב (עושה תנועה בידו לאות שתיקה): אל תרבי להג, אל אבינו שבשמים התפללי.

מרים (אל נפשה): לא עבר הפחד׳ לא עבר. מה זר המקום ומה נורא הוא.

שב נוטר א. נותן אות בידו ללכת אחריו. מרים קמה. נוטר ב מלווה ושומר עליה.


המסך יורד

 

תמונה שנייה

אוהל יריעות גדול. מנחם, האח הגדול, יישב על המחצלת וקולע סל נצרים. עלי ערבה פזורים מסביבו. הוא כבן שישים. גבוה וכולו שׂיבה. ידיו קטנות ולבנות מאוד. פניו מיושבים, מצחו הבהיר והגבוה מעיד על מחשבות רבות. בשעת העבודה הוא אומר פסוקיו בחשאי ובניגון.

מנחם: מה גדלו מעשיך, השם, מאוד עמקו מחשבותיך.

איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת…

מה גדלו מעשיך השם, מאוד עמקו מחשבותיך.

איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת.

נכנסים אח א, ב, ג, זה אחר זה. כולם לבושים בגדי לבן, החגורה על מותניהם והיתד נעוצה בה משמאל. מברכים בקידה: "תיכּוֹן מלכות שמים״. מנחם עונה: “לעולמי עד אמן”. יושבים על המחצלת ומתחילים בקליעת סלים, ואומרים יחד עם מנחם.

כולם: איש בער לא ידע, וכסיל לא יבין את זאת.

מנחם (מחכה עד גמר הפסוק): ברשותכם וברשות כל העדה הקדושה אני מזמין אתכם לדון בדבר אחד.

האחים מרכינים לו ראשיהם

אח א: אמרו לי, כי חרדת מלחמה מסביב.

אח ב: שבטי עֲרב יורדים אל הירדן.

אח ג:.פליטי־מלחמה ומרגלי־חרש משׁוטטים כל הלילות בקירבת מחננו.

מנחם: ודאי השעה שעת חירום היא. גיסות הרומאים, פראי ערב וגם חטאות יהודה – אך אבינו שבשמים הוא משׂגבּנו, ויצאו שליחינו מזרחה ומערבה, וכשישובו נגבּה עדות מהם ונטכּס עצה. אבל הדבר אשר אני מעמידו לפניכם לדין אחר הוא.

אח א ו־ב: השׁמע דבריך, אחינו הגדול.

נכנס עקיבא, מברך ויושב, לוקח נצרים ומתחיל קולע. הוא בעל קומה בינונית. עינו האחת סתומה. ידיו ארוכות וגסות, וזקן קטן ומסולסל בקצה סנטרו. הוא כבן חמישים. עינו הפתוחה גדולה ובולטת, עוברת בשעת דיבורו לאט לאט מהאחד אל השני.

מנחם: כשהאיר הבוקר באה אלינו נערה אחת ורצונה להסתפח אל עדתנו.

אח א: אחינו עקיבא סח לי על כך.

עקיבא (בזהירות): שמא נדחה דבר זה, מכיוון שמפולגות הדעות.

אח ג: אף־על־פי־כן, מכיוון שנתקלנו בו.

מנחם: גם עצתי שנעיין בדבר.

אח א ו-ב: יפה, יפה.

עקיבא: השנה זו האשה השישית שבאה לדרוש אותנו, עוד מעט והיו אוהלי מחננו כהרמוני מצרים.

אח ג (דוחה דבריו בידו): בל תחטא בשפתיך, על הראשונות אין אנו מצטערים, אחיותינו הן.

מנחם: לא נשוב עכשיו אל המחלוקת שבינינו; ועד שלא נגזרה הגזירה ועד שלא קבענו, שהנישואין אסורים עלינו, נתנהג, אחים, כפי המקובל במחנה טובלי־שחרית, וברשותכם אני מזמין ריבה זו שתבוא ותעמוד לפנינו ונחקור אותה.

כולם מרכינים לו ראשם, מנחם מקיש בפטישו ג׳ פעמים. נראה נוטר א.

מנחם: תכניס לכאן את האשה.

נוטר א יוצא. כולם שבים לעבודתם ולפסוקי הזמרה.

כולם: על כן נקווה לך השם אלוהינו לראות מהרה בתפארת עוזך,

להעביר גילולים מן הארץ והאלילים כרות ייכּרתון.

לתקן עולם במלכות שדי

ויקבלו כולם את עול מלכותך

ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד.

נכנסים נוטר א ומרים. מסיימים את הפסוק ומנחם פותח

מנחם: אני נוטל רשות לפתוח בדין.

כולם: ויהא דיננו, אבינו שבשמים, דין אמת וצדק.

מנחם: (אל מרים): בתי, מהיכן את?

מרים: מהררי הגליל אני באה.

מנחם: ומה שמך, ומלאכתך מהי?

מרים: שמי מרים ושם אבי שמעון, ורועה הייתי בבית אבא.

מנחם: וקיבלת רשות מאביך לבוא אלינו?

מרים: יתומה אני, אבי נפל חלל במלחמה, ואמי מתה אחריו ביגונה.

אח ג: שומר יתומים השם.

מנחם: האיך ומנין ידעת למצוא מקומנו?

מרים: לפני שישה ימים לאור לבנה מלאה יצאתי את כפרי, עברתי את צלעות התבור, ירדתי אל בקעת בית־שאן, לנתי באוהלי רועים, חמישה ימים הלכתי לאורך הירדן דרומה, בלילה הזה תעיתי בין שׂיחי אשל ומלוּח, אמרתי אבדתי, והנה בעלות השחר מצאתי אנשים טובים אלה (מראה על הנוטר), והם בישׂרוני, כי במחנה אני.

אח ב: ומה הדבר אשר הביאך אלינו?

מרים: בערבים ובכל מקום דיברו זקנים וצעירים על חייכם, ונפשי כלתה להם, ואני יתומה גלמודה.

עקיבא: וכוונתך מהי?

מרים: לחיות פה.

עקיבא (מחייך ופונה אל אח א): לחיות – מה כוונתה!

אח ג: ובת כמה את?

מרים: בחג האסיף הבא תמלאנה תשע־עשרה שנותי.

עקיבא: ופנויה את?

מרים: פנויה.

אח ג (גוחן אל אח ב): דלייה רכּה, ואתה מטה אותה כרצונך.

עקיבא: ועסיסה תוסס הה, אבינו שבשמים, הלוואי ולא אחטא בשפתי.

מנחם (אל מרים): לפי חוקי עדתנו אין אדם יכול להצטרף אלינו, עד שיבוא אח באחינו ויעיד עליו כאן, לפני בית דין קדוש זה. היש לך, מרים בת שמעון, במקום זה או במקום אחר אח בין עדתנו היודע אותך ויקיים דברייך לפנינו?

מרים: יש.

מנחם: והיכן הוא?

מרים: יושב הוא עמכם.

עקיבא: מה שמו?

מרים: תנחום בן יאיר.

כולם: תנחום!

מרים: בן כפרי הוא. שכנים היינו. ברדת השמש פרש בית אביו צל על ביתנו, ובעלותה נפל צל ביתנו על ביתם. דיר אחד היה לצאן שנינו, ושׂריגי הגפן אשר לבית תנחום סוככו גם על גגנו.

אח ב: ומה מעשי אביך?

מרים: איכּר היה כל ימיו בּיָנוֹחַ, את מעניתו חרש ופרנס משפחתו מברכּת אדמתו. אך בבוא הרומאים הגלילה יצא יחד עם אחיו למלחמה, ושם גם נפל חלל.

מנחם (אל חבר האחים): שמא נזמין לכאן את תנחום, ונערה זו לא נלאה עוד בשאלותינו?

חברי בית־הדין מרכינים לו ראשם. מנחם מקיש בפטישו. נכנס נוטר א.

מנחם: תלך אל האח תנחום ותאמר לו: בית־הדין הקטן קורא לו האוהלה.

אח ג: על יד המעיין תמצאהו. (נוטר א יוצא)

חבר־האחים שב לעבודתו. מרים יושבת מן הצד על מחצלת מיוחדת. מתחילים שוב בפסוקים.

מנחם: לתקן עולם במלכות שדי

ויקבלו כולם את עול מלכותך

ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד.


כולם עונים אחריו. כעבור שעה קלה מתרומם המסך מצד פנים ובפתח מופיע נוטר א, אחריו תנחום. גבה קומה, רזה פנים אבל חזק, עיניו שחורות ועמוקות, זקן שחור מכסה פניו. פניו אינם שקטים, נראים בהם סימני מלחמה נפשית גדולה. ידיו גרמיות כיד עובד־אדמה. כתיפו השמאלית מורמת קצת. הוא כבן עשרים וחמש. קולו עמוק ונעים. חבר־האחים מפסיק עבודתו. הם פונים אל תנחום. הוא מביט סביבו. מבטו נתקל במרים והוא נרתע מעט לאחוריו, אך ממהר להסיר מבטו מעליה, מבליג ומברך בקול שקט.

תנחום: תיכּוֹן מלכות שמים, חבר אחים קדושים!

כולם: לעולמי עד אמן.

מנחם: תסב אתנו, אחינו.

תנחום: מוטב ואעמוד לפניכם. מן העבודה אני בא וטבילתי היתה טבילה חטופה.

אח ג (גוחן אל עקיבא): זוכר אני, כשעמד תנחום לפנינו היית בין הדוחים, והרי הוא אחד הטובים שבנו.

עקיבא: שכחת דברי חכמים: אל תאמין בעצמך עד יום מותך.

מנחם: בשם עדתנו הקדושה ובשם בית־הדין הקטן קראתיך,אחינו תנחום, ונטלתי רשות לגבות עדותך. וכך הוא הדבר: הבוקר באה אל מחננו נערה יתומה אחת, מרחוק באה, מן הגליל, דורשת מנוחה לנפשה בתוך עדתנו. שמה מרים בת שמעון והיא בת כפרך. היכול אתה להעיד עליה?

תנחום: שכנים היינו.

מנחם: ועדותך עליה מהי?

מנחם מוריד ראשו ושותק. שורה דממה רגעים מספר. האחים מביטים איש בפני רעהו בתימהון. מרים מסתכלת מן הצד בחשאי.

אח ג (בזהירות): שמא אין ברצונו של אחינו תנחום לספר לאדם בפניו, לא בשבחו ולא חלילה בגנותו.

מנחם: הדין אתך ואני הסחתי דעתי. (אל נוטר א) תוציא את הנערה מאתנו וכשאקיש בפטישי שלוש פעמים תחזירנה לכאן. (מרים ונוטר א יוצאים) עכשיו, תנחום אחינו, דבר דבריך.

תנחום: טרם אענה על הדבר, אשר שמתם לפני, תנחני, אחינו הגדול, בעצתך.

מנחם: שׁומע אני.

תנחום: פעם הביאו דורן לבית אבא, סוס רב־היחשׂ. מן המדבר בא ויפה היה ונבון היה. אך מידה רעה אחת שלטה בו: את רוכבו היה מפיל מעליו בלי רחמים. חלשה דעתו של אבא. הוא נמנה עם הטובים שברוכבי הכפר. הלך ויצא את ינוח והוא מוליך את סוסו באפסר שבצווארו, עד שבא לשפרעם אל בית אחד מידידיו ומסר לו סוסו. כשראה את חברו רוכב על בהמתו ומטה אותו לכל צד כרצונו, תמה תמיהה רבה ודעתו חלשׁה עליו מאוד מאוד. חזר אל ביתו, איזן וחיקר עד שמצא פשר־דבר. אנו יושבי כפר ינוח כנף של זהורות היתה תלויה בטלית שבכתיפנו. וכנף זו היא שהטילה פחדה על הבהמה והדליקה אש בדמיה. הלך אבא והסיר מעל כתיפו את הסודר האדום. ישב על סוסו ויצא לדרכו. יצא בשלום וחזר בשלום. ומן היום ההוא והלאה נרגעה בהמתו ורוחה הרעה סרה מעליה, עד שנפלה תחתיו, אתו יחד, בשדה הקרב.

והנה שאלתי לפניך, אחינו הגדול ואחַי חברֵי בית־הדין הקדוש! אדם זה, לאחר שעמד על הדבר שׁהכניס רוח שטות אל בהמתו ולאחר שנצח אותה, האם מן הדין הוא, שׁישים שוב את סודרו על כתיפו, ידליק שוב את הדמים ששקטו ואת כל ניצחונותיו יפריח כאבק, או שמא…

מנחם (מפסיקוֹ בנחת): תנחום אחינו, משום מה אתה פורשׂ זרועותיך כאובד־עצות? והרי ישרה הדרך. אדם זה ילך ויתפור שוב את לשון התולע בטליתו. מה שנצח כלום לא נצח. אין מרחיקין את הדבר המביא לידי עבירה. מרחיקין את העבירה גופה. את הדם התוסס ילך וישקיט, שכך קיבלנו: איזהו גיבּוֹר? הכובש את יצרו.

תנחום: אם כך היא תשובתך, אחינו הגדול, נכון אני לענות על כל שאלותיכם.

מנחם: דבּר דבריך.

תנחום: מרים זו שעמדה לפניכם ידעתי משחר ילדותי. עודני נער סובב במדושה על מוֹרגי, והיא באה בשרב צוהריים והביאה אתה את פתי ואת מימי. שכנים וקרובים היו בתי אבותינו. הלכנו יחד ביערות אלונים, בעקבות עדרי הצאן. אני עם חלילי, ומרים עם פלכּהּ וּשׂער העזים. אני חרזתי שירי, היא חוטיה. בנירי מולדת היינו יוצאים יחד בערפלי שחרית. אני פלחתי תלמי מעניתי, ומרים היתה מטילה זרעים בתוך התלמים אשר פתחתי. מרים היתה כאחות לי, ואני הייתי לה כאח, משחר ילדותנו עד יום צאתי מכפר ינוח לבוא בצל אוהלי עדתנו הקדושה והטהורה.

מנחם: חרדה זו למה? עדותך הַשְמע. מהו הדבר אשר הביא ריבה זו אלינו?

תנחום: איני יודע.

מנחם: וראויה היא להצטרף אלינו?

תנחום: בוודאי… אבל בקשתי פרוּשׂה לפניכם לא לספח את מרים אל עדתנו.

מנחם: משום מה?

תנחום (מוריד ראשו): מרים נארשה לי.

מנחם: ומצאת בה ערוות דבר?

תנחום: חלילה לי. ובכל־זאת בקשתי פרוּשׂה לפניכם לדחות את הדבר.

מנחם: באר דבריך, אחינו תנחום!

עקיבא (גוחן אל אח ג): אמרתי, ואני חוזר ואומר: רוח רעה מכניסות הנשים בתוכנו. עד שלא נגזור על הנישואין אין טעם לפרישות זו שקיבלנו על עצמנו, לבגדי לבן אלה שאנו לובשים. באוהלינו הרעה שוכנת.

אח ג (משקיטוֹ): מפריז אתה, כדרכך, אחינו עקיבא. רק חדש היין ועל שמריו לא קפא.

אח ב (מקשיב לשיחתם): והלוואי ובמקומו הייתי, כל מה שהניצחון גדול, הזכות גדולה עמו.

מנחם: תנחום באר דבריך.

תנחום: מפיכם, אחים קדושים, קיבלתי, לאמור תמיד ובכל שעה את האמת, וגם עכשיו אין אני רשאי להסתיר מכם דבר. אין לבי בוטח! לילות נדוד רבים עברו עד שעקרתי את דעתי מן החיים ההם, עד שעקרתי מתוך נפשי את כפר מולדתי ינוח. מרים אתנו, עמהּ ריח הרי נפתלי הפורחים והרעננים, שדמותיהם, כריהם – ויקומו כל חטאות נעורי למלחמה. ואני אך לפני ימים מספר שקטתי. מעשה נסים היה בשׁקט זה. מן השמים ירד אלי. והנה מרים אתנו – ישובו לילות נדוד, ובעוד חודש, אחים קדושים, ואני עומד לפניכם להישבע שבועת אמונים.

מנחם: קרב הנה, אחרי! (תנחום ניגש אליו) ירדתי אל סוף דעתך, אבל צא וחשוב, כלום להנאתך יש רשות לפסול נפשׁ מישראל המבקשת מפלט בין יריעות אוהלינו? ועוד דבר ברצוני לומר לך: תנחום, כלל אחד יהיה נקוט בידך – אין בורחין מפני הסכנה, בריחה זו גופה סכנתה גדולה מהסכנה עצמה. יפה אמר אחינו: כל מה שהניצחון גדול, הזכות גדולה עמו. וכשנתגלגלה לפניך שעת ניסיון, אל תחמיצנה. רק דבר אחד אנו דורשים ממך: תעיד לפנינו, ריבה זו בת כפרך – הכּשרה היא לבוא במחננו, אם לאו?

תנחום: כשרה.

מנחם: וראויה היא ומתוקנת נשמתה לקלוט דברי אמת ולשמור על חיי טוהרה?

תנחום: כֵּנה וישרה נשמתה.

מנחם: גביית העדות והחקירה והדרישה נסתיימו. על סמך עדותו של אחינו תנחום מבקש אני מכם, בית־דין קטן, הסכמה וייפוי־כח להכניס את מרים בת שמעון מכפר ינוח לפרוזדור לשנה אחת, למסור בידיה בגדי טוהרה, כמנהגנו, להורותה דברי אמת, וכעבור שנה נשוב לדון בה, אם שלימה וכשירה תהא לפנינו, ונתקינה שנה תמימה להיות ראויה להיכנס לטרקלין ולהישבע שבועת אמונים.

חבר־האחים: הסכמתנו וייפוי־כוחנו נתונים לך, אחינו הגדול. כדברך כן יהיה.

מנחם (מקיש בפטישו. נכנס נוטר א ומרים. הוא פונה אל נוטר א): תזמין לכאן את האחות ברוריה ותביא אתה בגדי טוהרה. (מנחם קם, כל האחים קמים עמו. אל מרים) מרים בתנו, על־פי עדותו של אחינו תנחום הסכים בית־הדין הקטן לפתוח לפנייך את שערי עדתנו, תיכנסי לפרוזדור שנה אחת. (נכנסת ברוריה. גבוהה, רזה, כבת חמישים. לבושה בגדי לבן ואבנט בד על מותניה. גם היא מזוינת ביתד, ראשה מכוסה. רואים רק פניה החיוורים. היא מברכת. כולם עונים ומנחם ממשיך) מוסרים אנו אותך בידי אחותנו ברוריה. (אל ברוריה) נפש רכה זו מישראל נתונה לך. למדי אותה את הטוב והתקיני אותה להיכנס אל הטרקלין. (אל מרים) ואת, מרים בת שמעון, תכריזי כאן לפנינו שברצונך הטוב ולא מחמת כפייה או מחשבה זרה באת להסתפח אל עדת טובלי־שחרית הקדושים.

מרים (מוציאה מתחת בגדה כלי עם תכשיטים ודינרי זהב ומעמידו על המחצלת): זהו כל רכושי, ואני מוסרו לרשותכם. לפני כל העדה הטהורה הזאת אני מודיעה, כי מרצוני הטוב ובלי כל מחשבה זרה באתי להסתפח אל עדת טובלי־שחרית. את מצוותיכם אשמור.

מנחם (מכריז בקול חוגג ומתוך הנאה): מחר אחות תהיה לנו.

מרים וברוריה יוצאות. נוטר א אחריהן. מעבר השני יוצא תנחום. חבר־האחים מתחיל קולע את סלי הנצרים ופוסקים פסוקיהם, מנחם פותח והאחים עונים אחריו.

כולם: לתקן עולם במלכות שדי

ויקבלו כולם את עול מלכותך

ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד.

המסך יורד לאט לאט

 

תמונה שלישית

מחנה האיסיים. חום היום כבר עבר והצללים ארכו. מתוך אוהלי המחנה יוצאים אחים, וכלי עבודה, מעדרים ומכושים, בידיהם. בירכתי הבימה, מופרש מן המחנה, אוהל גדול מכוסה מָסַכִּים מכל עבריו. מצד ימין של האוהל שיחי אשל סבוכים. בין השיחים עובר שביל לבן אל הירדן. לפני האוהל עומד עקיבא, פניו מופנים אל השביל. נוטר א מופיע עליו, ניגש אל עקיבא ומוסר לו חבילה של ראשי קני סוף עם תפרחתם. מברכים כרגיל.

עקיבא: מהיכן אתה בא, אחינו?

נוטר א: מן הירדן אני עולה.

עקיבא: ואת תנחום אחינו ראית?

נוטר א: בין הערבות מצאתיו.

עקיבא: לא טבל עוד.

נוטר א: במי הנהר לא ראיתיו. מצאתיו בין הערבות, עיניו פתוחות, פניו כירק הדשא אשר מסביבו ושפתיו נעות. הוא מתפלל. חרדתי מאוד, אחי.

עקיבא: תשוב למקומך; אמש התעלף תנחום, רפו ידיו ואין להשאירו יחידי, רבים היום המתנכלים לנפשו…

נוטר א: אבינו שבשמים!

נוטר א יורד אל הירדן. עקיבא נשאר שעה קלה ומתבונן באוהל אשר לפניו. נשמעים קולות נשים. הוא מנועע בראשו והולך לו אל המחנה. מצד שמאל מופיעה מרים, לבושה בגדי לבן ושערות ראשה מכוסות. מרימה את מסַכּי האוהל ומפשילה אותם לצדדים. בתוך האוהל יושבות בחצי גורן עגולה שבע אחיות, לבושות בגדי טוהרה וכמויות ראש, וטוחנות חיטים; מרים שבה למקומה ומרקידה את החיטים על גבי נפה ומוסרת החיטה המנוּפּה לאחיות. בסוף נכנסת האחות הגדולה ברוריה.

אחות א (נמוּכת קומה, שחרחורת ופזיזה בתנועותיה, מזמרת בחשאי): שקר החן והבל היופי, אשה יראת השם היא תתהלל.

כל האחיות: שקר החן והבל היופי, אשה יראת השם היא תתהלל.

אחות ב (אל אחות א): למה קולך מעביר רעד בבשרי?

אחות א: נשמתך המיטַהרת היא הרועדת.

אחות ב: לא, כי בבשרי. אני יראה את קולך.

אחות ג (גבוהה, רזה וחיוורת): מדוע אתן מרבות בשיחה, על פתח שפתותינו החטאת רובצת, אמר לנו תמול אחינו עקיבא.

אחות א ו־ב שבות לעבודתן. אחות א פותחת שוב – שקר החן והבל היופי וכו׳. שאר האחיות עונות אחריה וטוחנות. כעבור שעה קלה מפסיקה אחות א שנית את עבודתה ופונה אל שאר האחיות.

אחות א: ויודעות אתן, לחם זה אשר ייאפה היום מי יאכלהו הערב?

כל האחיות מפסיקות עבודתן ומחכות לדברי אחות א.

אחות א (ממשיכה בנחת): תנחום אחינו!

אחות ב (טוחנת ומספרת): אמש התעלף. באוהל אחינו הגדול שכב. אחינו מנחם עצמו עמד עליו כל הזמן. אני הבאתי מים טהורים להשיב נפשו.

אחות ג (טוחנת): והבוקר ראיתיו יורד אל הירדן.

אחות ד (טוחנת): ועוד לא שב.

אחות ה: בעלות השחר עם חשיכה ירד.

אחות ו: בתוך המים עמד, עומד ומצפה. ובעלות השמש היה ראשו אדום־אדום וּטבָלוֹ בנהר.

אחות א: הערב יאכל תנחום סעודת הטהורים הראשׁונה… מידי אחינו הגדול יקבל את הלחם שאנו טוחנות… הלוואי והייתי במקומו.

אחות ב: הסי, אחותי, אל תחטאי בשפתייך, גם על הטוב אין לקנא.

אחות א (ממשיכה כאילו אינה שמה לב לדברי חברתה): הלוואי והייתי במקום בת כפרו, במקום מרים אחותנו.

אחות ג (גוחנת אל צד מרים): האומנם ילידי מקום אחד אתם? מרים: נכון הדבר.

אחות ד (פונה אל מרים ואל אחות ג): הבוקר השקיתי בגינה יחד עם אחינו אִתַּי, והוא אמר לי: תנחום נלחם כארי, כארי הוא נלחם.

אחות א: ומה היו חייו בכפרכם?

מרים: כחיי כל האדם.

נכנסת ברוריה. עומדת רגע ומתבוננת לטוחנות. אחר היא מברכת בקול רם ומלא “תיכון מלכות שמים”. כל האחיות משתחוות בקידה קלה ועונות “תיכון מלכות שמים לעולמי עד אמן”. אחר ניגשת ברוריה אל מרים ושמה ידה על ראשה.

ברוריה: היודעת את, בתי, כי לחם קודש את טוחנת?

מרים: אמנם כן, מפי אחיותי שמעתי.

ברוריה (ממשיכה ופונה לכל האחיות): כל סעודת אחים לחם קודש היא, הערב קודש קדשים.

מרים נושאת אליה את עיניה בתמיהה.

ברוריה: הערב יסב עם חבר האחים תנחום אחינו. שתי שנים ציפּה לדבר.

מרים: וכי לעיני כול יאכל לחמו?

ברוריה: חודש ימים אַת אתנו ואת דרכנו לא למדת. אל הסעודה לא ייכנס זר כל הימים. רק אחים אשר נשבעו שבועת אמונים יסבו אל שולחן אחד. אך הערב יבואו רק זקני עדתנו וקדושיה. הערב יישבע תנחום את שבועתו, ומים טהורים יזו עליו. (ברוריה סרה מעליה, עוברת בין הטוחנות ומפקדת) היום יורד. כלינה מלאכתכן. (אל אחות ג ו־ה) הכֵנה כלי האפייה, כבדנה את התנורים. (אל מרים) צאי בין השׂיחים וקוששי מעט עצים יבשים. (אל אחות א, לוקחת מעט קמח בידיה) טהור הוא, טהור. לבן הוא, לבן. כשלג ילבין. כל חטאת אדם תלבין כמוהו.

מָסַכֵּי האוהל מוּרדים. כל האחיות נשארות מעברו פנימה ואינן נראות. מרים עומדת רגעים מספר לבדה שקועה במחשבות. אחר היא נכנסת אל תוך חורשת האשל ומקוששת עצים לאורך השביל היורד אל הירדן. כעבור שעה קלה מופיע מצד הירדן על פני השביל תנחום. לבוש לבנים. שערותיו הארוכות עודן לחות, מאדימות באור השמש הנוטה לערוב. הוא חיוור ועיניו תועות. הוא עולה בצעד איטי ועיניו כבושות בקרקע. פתאום מרימה מרים את עיניה ורואה את תנחום. פניה מתכּסים פחד. תנחום כבר קרוב לה. היא מחליטה בנפשה, קמה ממקומה ומפסיקה הילוכו.

מרים: רצוני, תנחום, שתקשיב לדברי.

תנחום (נרתע לאחור, מסתיר פניו בכפיו, ואומר בקול חנוק): תניני ללכת דרכי… הדיבור אסור עלי…

מרים (מפנה לו דרך): האומנם כה אכזרי וחסר לב החוק?

תנחום: מרצוננו הטוב אנו מקבלים אותו עלינו.

מרים: אתה נשבע הערב?

תנחום: זה היום אשר קיוויתי לו.

מרים: וסמוך לבך ובטוח, כי חיים אלה חייך הם?

תנחום (מרים עיניו מתוך תימהון): בטוח?… מי יבטח בבשרו הטמא?… רק למתים הביטחון… סורי, תניני ללכת דרכי…

מרים: הלחם, תנחום, אשר תאכל הערב, גם ידי טחנו אותו. ורצית…

נשמע רשרוש בין שיחי האשל. מרים צועדת אחורנית. תנחום נשאר לבדו. רואה בעיניים נפוחות ואדומות את הענפים המכסים על מרים הנכנסת אל ביניהם. פתאום הוא מתעורר בקול צעקה, שם ידיו על ראשו בייאוש.

תנחום: שוב טמאתי! שוב טמאתי!

פורש כפיו כאובד עצות רגע קל. פתאום שב על עקביו ויורד במהרה אל הירדן. אחות א ו־ב יוצאות מבין שיחי האשל מצד שמאל. מצד ימין מופיעה מרים וחבילת העצים על ראשה.

אחות ב: חיפשנוך, מרים אחותנו, הבי את העצים, הכול מוכן לאפייה, והאחות ברוריה אצה.

אחות א: הראיתן?

אחות ב: לא ראיתי דבר.

אחות א: כמלאך השמים, לבן, טהור, ואש השקיעה על ראשו, עמד תנחום. ידיו היו פרושות השמימה, עיניו היו גדולות ובוערות, ופתאום ירד שנית אל הירדן.

אחות ב: גדולה הערב שעתו.

אחות א: אומרים, את מקום אחינו הגדול מנחם יירש.

אחות ב (מפסיקה בתנועת יד): חלילה לך, אל תחטאי בשפתייך.

קול קורא מעבר לאוהל: ״אחיות! את העצים!״. מרים, אחות א ואחות ב פונות אל האוהל. בשעת הילוכן שואלת אחות א את מרים.

אחות א: ואת, מרים, כאילמת בתוכנו, ספרי דבר על חייו.

מרים: אין לספר, חיי כפר, חיי עמל, כחיי כל האדם היו חייו.

אחות ב מרימה את מסך האוהל. שלושתן נכנסות פנימה ומורידות את המסך אחריהן. רגעים מספר דממה. אודם השמש השוקעת משתפך על הכול. בסוף נראה מרחוק על השביל הלבן בין עצי האשל תנחום. הוא צועד לאיטו. בגדיו הלבנים ופניו מכוסים אור ארגמן. מתקרב עד ירכּתי הבימה ופוסק פסוקיו — “כי עם תועי לב הם והם לא ידעו דרכי”.


המסך יורד לאט לאט

 

תמונה רביעית

ערב. אוהל גדול. שולחן עץ מצופה לבן. מנורות שמן קטנות תלויות בתקרת האוהל. על היריעות זוויות מסובכות. כתובת גדולה על היריעה המזרחית: “אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה”.

לאורך השולחן יושבים עשרה אחים משני עבריו. כולם לבושים חלוקים לבנים. בין האחים אח א, ב, ג, ועקיבא, שיושב בצד שמאל של מנחם בראש השולחן.

תנחום עומד מימין למנחם. הוא לבוש בגדים לבנים מאוד. ידיו צלובות על חזהו וראשו מורד עליו בהכנעה.

בעלות המסך שורה דממה רגעים מספר. פתאום קם מנחם ממקומו, פונה אל צד ימין, אל תנחום, ופותח בקול עצור, מטעים כל הברה והברה.

מנחם: אחינו תנחום, הנכון אתה? השלם לבך אתנו?

תנחום (מעמיק להוריד ראשו ושותק).

תנועת תימהון בין המסובים.

מנחם (ממשיך בקולו המתון): אחינו תנחום, הנכון אתה?

תנחום (מרים ראשו כעוקר אותו מבין כתיפיו ועונה): נכון אני ולבי שלם אתכם, עדת טובלי שחרית הקדושים והטהורים.

מנחם: למעלה משנה אחת ישבת אתנו בפרוזדור א. שנה תמימה ישבת אתנו בפרוזדור ב. תורתנו למדת, דרכינו ראית, חיינו, חיי טוהר ופרישות וחסידות, חיית. כמעט כאח נאמן היית לנו. שמרנו עליך והיינו מסייעין בידך. ראינו את מלחמתך הקשה. וזכור ודע, תנחום אחינו, דבר לא היה סתום לפנינו. אחת לשבוע ישבנו כאן, מניין יהודים אלה שלפניך, והיינו מדיינים בך. אחינו עקיבא היה מפרט ומספר בכל מעשיך. את אנחות הלילה על משכבך, כשהיית מתאבק בכל הרוחות הרעות, שמענו בין יריעות אוהלינו, ואנו, חבר האחים הטהורים, כך דעתנו: מקור נשמתך, תנחום, טהור הוא, אלא שהרהורים קשים מעבירים אותך על דעתך. גם הערב לא ניטלו ממך. בעלותך מן הירדן אחרי יום טבילה קשה, שׁבת באמצע הדרך אל הנהר. ספק היה בלבך אם הגיעה שעתך. ומשום כך חוזר אני על שאלתי: תנחום אחינו, הנכון אתה? השלם לבך אתנ?

תנחום (עונה במהירות): נכון אני, אחינו הגדול.

מנחם: אל תהא בהול, אחינו. ודאי שאתה מחובר אלינו והקשר קשר קיים. גם מלחמתך מלחמת קודש. הכול יוצאין למלחמה. וברוך המקום שנתן בנו כוח זה. כל מעשה טוב, שאין הניצחון עמו – מצוות אנשים מלומדה, פיגול היא, קלה ופחותה מן העבירה. אולם הקשב יפה לדברי, תנחום אחי, כוח גנוז של טוהרה ויראת שמים נובע מן המקורות הראשונים, מקרני אורו של משה רוענו הנאמן נביא הנביאים, והוא מסומן במספר שמונה כפול חמישה, כנגד ארבעים יום וארבעים לילה ישיבה במרומים. כוח זה המאציל גם על הרע מטוהרתו, המטהר גם את הטמא – כוח זה אתך תנחום, ויפות מלחמותיך, ותבוא הערב בקהלנו. ואם לאו – מוטב שתדחה כניסתך לטרקלין, וימים עוד יבואו, ימים טובים מאלה. ומשום כך אני חוזר על שאלתי פעם ג׳ ופעם אחרונה, תנחום אחינו, הנכון אתה? הכשר אתה בעיניך? בעינינו, דלים וריקים, ודאי שכשר אתה, כי מה אנו ומה כוחנו. אבל הכשר אתה בעיניך לבוא אלינו בלבב שלם לעולם ועד?

תנחום: נכון אני בלבב שׁלם, אחינו הגדול.

מנחם (פורשׂ שתי ידיו על ראש תנחום): ברוך אתה בבואך.

כל האחים קמים, מרימים ידיהם למעלה, מצלבים אותן על לבם ואומרים בלחש.

כולם: ברוך אתה אבינו שבשמים השופע עלינו מאורו בכל יום תמיד, כי עפר ואפר אנו.

מנחם (מכריז בקול חוגג): הדליקו את הנר!

האח עקיבא מוציא חבילה של נרות שעווה, מחלקם לאחים, וכל אחד מדליק נרו במנורת השמן אשר מעל לראשו.

אחרי כן יוצאים האחים ועומדים בחצי גורן עגולה משני עברי מנחם ותנחום.

מנחם: האח הממונה, הגש את המים הטהורים!

עקיבא מגיש קערת חרס ומכחול מפרחי קני סוף לאח הקרוב אליו. הכלים עוברים מיד ליד עד שמגיעים לידי מנחם.

מנחם (אל תנחום): ודאי ידועים לך דרכי שׁבועתנו. (אל עקיבא) לימדתוֹ ומסרת לו ראשי פרקים?

עקיבא: עשיתי הכול כדין וכדת.

מנחם (אל אחד האחים הקרוב לו): הרם את היריעה, אחינו, ויבואו האבות הקדושים וכל מלאכי מעלה ויהיו שושובינין לחוּפּת אחינו תנחום.

האח מרים את המסך ומחזיק בו רגעים מספר. נכנסת רוח חוץ, הנרות בידי הנאספים מבליחים ורועדים.

מנחם: הורידו את המסך.

האח מוריד את היריעה.

מנחם (פורשׂ טליתו על ראשו): בשם וברשות נשמות אבותינו הקדושים והטהורים, בשם וברשות מלאכי מרום שירדו ובשם וברשות משה רוענו הנאמן, אני, מנחם בן יעקב, אח לעדת טובלי שחרית, דך ונכלם, עני ואביון, נשׂוּי פשע וכסוי חטאה, בא להשביעך!

תנחום כורע ונופל על פניו. כל האחים פורשים ידיהם מעל לתנחום המתחיל תפילתו בקול שבור.

תנחום: גר אנוכי בארץ

אל תסתר ממני מצוותיך

דלפה נפשי מתוגה

קיימני כדבריך

דרך שקר הסר ממני

גול עיני ואביטה

ואשמרה פיקודיך תמיד.

מנחם (משבּיעהוּ, ותנחום חוזר אַחריו פסוק־פסוק): תורת אדוני אשמור בצדקה ולבי יהיה תמים בחוקיו. מאַלפי זהב וָכסף טוב לי תוֹרת פּיו.

דברי עדתנו הקדושה, הגלויים והנסתרים, יהיו תמיד כחותם על לבי.

אשר ייאמר – אוֹמַר; אשר ייפקד – אמלא; אשר יישׁמר – אשמור.

לקול ראשי אשמע.

שפת שקר לא אדע.

אמת ושלום ארדוף כל הימים.

על כל אלה אני, תנחום בן יאיר מכפר ינוח, נשבע קבל עם ועדה קדושה

לעיני אבותינו אברהם יצחק ויעקב

לעיני מלאכי מרום

ולעיני משה רוענו הנאמן

ולפני י–ה–ו–ה! אלוהים אלוהי ישראל! (מנחם טובל מכחולו וזורק עליו) וזרקתי עליך מים טהורים וטהרת. (אחר פונה אל כל האחים ומכריז בקול חוגג) תנחום, אח קדוש וטהור, קום על רגליך ותסעד אתנו, עדת טובלי שחרית!

שני אחים אוחזים בזרועות תנחום ומסייעים לו לקום. כולם פונים אליו ואומרים
“קדוש אתה, טהור אתה, אחינו אתה”. מכבים את נרות השעווה בקערת המים, מוסרים אותם לעקיבא ושבים למקומותיהם אל השולחן. מנחם יושב בראש השולחן ומפנה מקום על ידו לתנחום.

מנחם: תסב אתנו.

תנחום: ברוך המקום וברוך הוא.

תנחום יושב. מנחם מרים חלה לבנה ופורסה. פרוסה ראשונה הוא מוסר לתנחום ואומר.

מנחם: ברית קודש היא.

אחר הוא מוסר לכל אחד מהאחים את פרוסתו. מברכים בלחש. סועדים בשלווה. אין איש מוציא הגה מפיו.


המסך יורד לאט־לאט

 

תמונה חמישית

אוהל מנחם. מוצאי שבת. נרות דולקים. יושבים מנחם, האחים א, ב, ג, עורכים סדר העבודות לימות השבוע. אח א קורא ולבלר רושם בפנקס. כעבור זמן מועט נכנס עקיבא.

המסך עולה בשעה שאח א ממשיך בקריאתו

אח א:… ששת אחים מאוהל ז׳ צד מזרח יצאו לעדור בדילועים; שלושה מאוהל ג׳ ומאותו צד יאספו בגינה וישקוה; שני אחים מפרוזדור א׳ אוהל ד׳ צד דרום ילכו לעין גדי להביא לאחינו מטען תמרים ויחזירו פירות; קיבלנו מאחינו שבגינוסר מטען שני גמלים פירות יבשים; נוטר א ו־ב יוסיפו לשמור; שאר העבודות כסדר ואין שינוי חל בהן.

מנחם (אל הלבלר): הכול רשום לפניך?

הלבלר: הרי אני גומר פסוק אחרון.

נכנס עקיבא, מברך ויושב. מנחם לוקח את הפנקס ומוסרו לעיון לעקיבא ופונה אל המסובין.

מנחם: אין מערערין לסדר שקבענו? (אל הלבלר) תכתוב שלושה טפסים ותחלקם לראשים ולממונים.

הלבלר מרכין ראשו ויוצא. מנחם פונה אל עקיבא.

מנחם: ומה הדברים אשר בפיך, עקיבא אחינו?

עקיבא: ברוך השם, שלום לאחינו בכל מקום. בירושלים עיר הקדושה השביעו בשבוע זה שמונה אחים ושיגרו לנו שמותיהם וסימניהם. (מוסר קלף לתנחום) יבואו הנה לשבת הבאה לקבל תורה מפיך, אחינו הגדול; בלוד מכר אחד הסוחרים את כל נכסיו ומסר את כל רכושו לקופת העדה ונכנס לפרוזדור א׳; העדה הקטנה בטבריה נתפרדה חבילתה. מריבות ומחלוקת בגזירה על הנישואין. גם במחננו אין הכול כשורה…

מנחם (מפסיקוֹ); כלום אירע דבר שאינו הגון?

עקיבא: פירוד לבבות. אחינו אִתּי נכנסה בו רוח שטות והולך וטוען, אנו מרבים בטבילות; תנחום – תנחום רוחו הרעה לא סרה מעליו. שלשום כשעלתה החמה לא נפל על פניו. עמד על ידו יוחנן מפרוזדור א׳ ועשה כמוהו. שאִלתיו פשר דבר ואמר, קידה בפני השמש ריח עבודה זרה בה.

אח ב: אחרי תנחום מרננים במחנה.

אח א: בשבוע שעבר קנטר אותו אתּי אחינו והרים עליו קרדומו.

אח ג: קצת דברי גוזמה כרגיל. תנחום אינו פוסק מן הצום ומן התפילה ודעתו חלשה עליו, תועה הוא ללא דרך ומנהגיו טעונים בירור לפני בית־הדין הקטן.

עקיבא: את הנעשה במחננו יודע אני – אחיכם עקיבא.

מנחם (מחייך כדי להשקיט את הרוחות): ואני הרי לומדו מפיך.

עקיבא: ודאי, ודאי. אבל כלו כל הקצין. הרי אחינו (מראה על אח ג) לימד תמיד עליו זכות ומודה עכשיו שמנהגי תנחום טעונים בירור. (קם ממקומו) אין רצוני, אחינו הגדול, לצער אותך, מוצאי שבת קודש לנו, אך יהא ידוע לך, כל חששותי נתקיימו.

אח ג: אמנם כן… מרננים במחנה…

מנחם: פרש דבריך.

אח ב: משׂיחים בתנחום ובבת כפרו.

מנחם (קם ממקומו נרעש מאוד): אם באמת הרעה שוכנת בקרבּנו – אַכריתנה. (מקיש בפטישו ג׳ פעמים. נכנס נוטר א) תקרא את תנחום אחינו.

עקיבא: ושמא גם את בת כפרו?

מנחם: יהא כדבריך. (אל הנוטר) ובקש מהאחות ברוריה, שתבוא הנה ואתה מרים מפרוזדור א. (הנוטר יוצא. מנחם יושב ומדבר אל נפשו) לא ייאמן, לא ייאמן!

עקיבא: איני דן אותו לכף חובה.

אח א: משום מה?

עקיבא: עד שלא נפרוש מן האשה, אין מנוס; ואל יאמין אח בעצמו עד יום מותו.

אח ג: מצאת מקום לגבות את חובך, תגזור על החיים? תביא כיליון על מעשי הקדוש ברוך הוא? וכלום הציבור יוכל לעמוד בה? וקדושים וטהורים מנין לך?

אח א: ותהיה הגאולה שלימה.

עקיבא: לאו דווקא. מן החטא יבואו אלינו. ימצאו את תיקונם… אבל הטובל…

נכנם תנחום. פניו רזים ועיניו עמקו בחוריהן. שיחת האחים נפסקת באמצע. הכול מפנים פניהם אליו. כעבור רגע מופיעה ברוריה עם מרים מעברו השני של האוהל. פני מרים מלאים פחד.

תנחום: שלום, רבנו!

מנחם (בקול רועד): תנחום, שכחת ברכת אחים?

תנחום שותק וכובש פניו בקרקע.

מנחם (קם ממקומו, ובקול מפקד): תיכון מלכות שמים!

כל האחים קמים ועונים.

כולם: לעולמי עד אמן!

מנחם: עיני רואות… עיני רואות… אלא אח שפירש, עד שלא יצא גזר דינו, אח הוא לכל דבר. (אל תנחום) תסב אתנו, אחינו תנחום, דבר לי אליך.

תנחום: מוטב ואעמוד לפניכם, ודאי לדין נקראתי הנה.

מנחם: נקראת להוכיח צדקתך. מרננים אחריך.

אח ב: משום מה בעלות החמה אינך נופל על פניך?

אח א: ומדוע אתה מרבה בצום ובתפילה מאתנו?

אח ג: ולמה אין בכוחך לכבוש כעסך, אומרים קרדום הרימות על אחיך?

עקיבא: אתה מסית ומדיח, אתה משרה את הטומאה בתוכנו.

תנחום (פונה אל מנחם): מקיפים אותי בשאלות ואין בכוחי…

עקיבא (מפסיקו): אתה משכין את העוולה בתוכנו, מי יודע זאת כמוני!

תנחום (אל מנחם): עודני אח ככל האחים, כך פסקת, אחינו הגדול, שאלני, אני נכון להשיב דבר דבר.

מנחם: בפי רק שאלה אחת. אותה שאלתיך לפני שישה ירחים כשׁעמדת לפני והשבעתיך שׁבועת אמונים. אחי תנחום, השלם לבך אתנו כתמול שלשום? על שאלה זו ענה. שאר הדברים אינם מעלים ואינם מורידים.

תנחום (מהרהר רגעים מספר ועונה): אין לבי שלם כתמול שלשום.

מנחם (בחרדה): אללי לנו, מה אירע, תנחום!

האחים מתלחשים. נרעשים.

תנחום: אני מפקפק אם כּנה וישרה דרך חיי.

עקיבא: ואני יודע שחייך רעים וחטאים.

תנחום: אתה עקיבא, יודע הכול אל נכון.

מנחם: באנו הנה לברר דבר ולא לריב עליו. אמרת, תנחום, שמפקפק אתה בצדקת חייך – משום מה?

תנחום: איני יכול להיות צדיק מכל האדם.

מנחם: והרי ידעת, שקשה וארוכה היא דרכנו.

תנחום: לא על הקושי אני מדבר… הרהור אחד מטרידני כל הימים, כלום מן הצדק להיות צדיק מכל האדם!

מנחם (מביט עליו בתימהון וברחמים): כך. כך. זה קשה מכל העבירות שבעולם…

תנחום: בן איכּרים הייתי בגליל, רועה צאן, חורש אדמת אבותי, מוסק זיתיהם. לא עשיתי רעה. חיי עבודה חייתי. לא עשיתי רעה. ולא ידעתי, שמעשי צדקה אני עושה. עבדתי ובירכתי את האלוהים. עתה לבי מלא גאווה. כל הימים אני אומר לנפשי: טוב אתה מכול וצדיק אתה מכול… אני רע מהם. רע מהם. מדוע כל אדם מישראל שאינו בן עדתנו אסור במגע הוא? ימים רבים אני הופך בזה וקצרה בינתי להבינו. ולא אכחד מפניך. שלשום עבדתי על יד הדרך. עבר לפני רוכל יהודי לבוש קרעים והוא מחמר אחרי חמורו ומכריז על סחורתו. התבוננתי אליו ותקף אותי הרהור קשה ולא הרפה: אדם זה מדוע אסור במגע הוא? קמתי ויצאתי לקראתו ובירכתיו בקול: שׁלום עליך יהודי, אמרתי לו, והושטתי לו ידי. החזיר לי שׁלום. וכשנגע בשר ידו בבשר ידי שמעתי משׁק מלאכים על ראשי, בכנפיהם השיבו על שׁני יהודים אלה שתקעו כף איש לרעהו תחת השמים! וגם זאת לא אסתיר מכם. (אוחז ביד ימינו ומנופפה באוויר) יד קדושה זו עד היום לא רחצתי!

עקיבא: טמאת! נאלחת!

אח ג: שבועתך הפרת!

אח ב: מנאץ אתה, תנחום!

אח א: נשמה נידחת, נעמידה לדין!

מנחם: תנחום, עליך לבוֹר דרכך: אתנו, בתוֹכנו, עם כל חוּמרות חיינו, או שם, (מראה בידו לצד מערב) אתם ובתוכם, בין שועי יהודה. הדרך פתוחה לפניך, מעולם לא ידעו טובלי שחרית את האונס.

תנחום: ידעתי, כי זאת יאמרו לי; ידעתי, כי רק חיי בצע ומרמה יראו לי. אבל, אחינו הגדול, בין שועי יהודה, השוכבים על מיטות שן, עושקים יתום ואלמנה, ובין שממות ערבות מלחה אלה (אוחז בחלוקו) ותכריכי קבר אלה — מתנוסס ברמה ינוח כפר מולדתי, ירוק וטהור ורענן!

מרים מרימה ראשה ומביטה בפני תנחום הבוערים, ולרגע אחד נפגשים מבטיהם.

מנחם: ננעלו כל השערים.

כולם: ננעלו כל השערים.

מנחם: תנחום, שמא נכנסה בך רוח שטות!

תנחום: לא. ימים ולילות הרהרתי באלה, ושלשום ראיתי כי נכונה דרכי.

עקיבא (קם וניגש אל מנחם, ואומר בקול נמוך): האוציא את התוף?

מנחם: עשה את המוטל עליך.

עקיבא ניגש אל אחד הארגזים, מוציא תוף קטן ויוצא החוצא. נשמעים שבעה קולות. שורה דממה רגעים מספר. תנחום עומד וראשו על חזהו. מנחם נשען בשתי ידיו ומכסה בהן את ראשו. את הדממה מפסיק אח ג.

אח ג: כל השערים ננעלו, אבל שערי תשובה עודם פתוחים?

מנחם (מסיר ידיו מעל פניו, ואומר בייאוש): לא, אחי, הוא (מראה בידו על תנחום) לא ישוב אלינו עוד.

מסכי האוהל מורמים מכל העברים. אחים לבושי חלוקים לבנים, חגורים אבנטם ויתידם עליהם, מופיעים בהמון. פניהם החיוורים אחוזים חרדה. במהרה מתמלא האוהל אחים. עקיבא נכנס אחרון. האחים מפנים לו דרך. הוא עובר בין שתי השורות ועינו מבריקה. ניגש אל מנחם ומוסר את התוף בידו. מנחם קם חיוור ומודיע.

מנחם: קול התוף קראכם הנה, אחי טובלי שחרית, לגזור דין. רעה גדולה שוכנת בתוכנו. וביערת הרע כתיב. אחינו תנחום, אתה עומד לדין!

עקיבא (בלחש אל מנחם): לפי חוקי עדתנו גם מרים בת כפרו.

מנחם: הסחתי דעתי. לפני שישה ירחים נכנסה ריבה אחת אל פרוזדור א׳, בת כפרו של תנחום היא, ועל פי עדותו קיבלנוה, וגם היא תעמוד לדין. (אל ברוריה) תעבירי את האשה הנה. (מראה באצבעו אל צדו של תנחום)

מנחם יושב. האחים מפנים מקום למרים. תנחום מביט עליה בעיני רחמים, מתעורר פתאום ופונה אל מנחם.

תנחום: אחינו הגדול, עד שלא יצאה קללת הנידחים מפיך, ברשותך וברשות האחים המסובים תנני לדבר דברי.

מנחם (מרים מבטו אל תנחום, ושביב תקווה נשקף בו): נטה אוזן להם.

תנחום: מדוע עומדת מרים אחותנו לדין יחד את?

מנחם (בייאוש): לא זאת קיוויתי לשמוע, אלא כיוון ששאלת, אף אני אשיב לך: ידועים לך חוקי עדתנו כמונו כולנו. על סמך עדותך נכנסה אלינו ותעמוד לדין אתך.

תנחום: גם זאת ידעתי, ואני לפניכם גלוי ושקוף כשמים אשר על ראשי; מקבל אני בהכנעה את גזר דינכם, אבל מרים בת כפרי לא תעמוד על ידי, חַפּה מפשע היא, למענך אחינו הגדול…

מנחם (מפסיקו בכעס): לא אחיך אני.

תנחום: אם אסרת עלי לקוראך בשם זה, בלשון יהודים רגילה אקראך, רבי ומורי מנחם בן יעקב, מרים בת כפרי חפה מפשע, והנוגע בה יעַוות את הדין!

מנחם: חוק הוא ולא יעבור.

קול מבין הנאספים: יגענו לשמוע קולו.

קול שני מבין הנאספים: והרי באוהלי לנת, ושם מרים בת כפרך לא פסק מפיך כל הלילה!

עקיבא: ושמענו כהנה וכהנה. אבל כלום בדעתך להעמיד אותנו לדין, תנחום?

הנאספים מחייכים ונהנים לדברי הלצון של עקיבא.

תנחום: לימדתני, רבי ומורי, מידה אחת, ואותה אקח אל כל אשר אלך: שפת שקר לא ידעתי.

מנחם (בכעס): אך שפת אמת וחיי טוהרה ופרישות לא למדת.

תנחום: אני מודה לפניך, רבי ומורי, אם תעמידוני לדין – הדין אתכם. סרתי מדרך אחים קדושה. ימים ולילות המה ראשי וסער לבי אל מרים בת כפרי. (תנועת תועבה בין הנאספים. עקיבא רוצה להפסיקו ומנחם מרגיעהו) עייפתי לפרושׂ כפי לשמים ולשמש, ובתפילותי התפללתי לה, לשלוֹמהּ. עיניתי בשׂרי בצמא, ברעב, בשרב, ולא יכולתי. בכל מקום ובכל שעה ראיתי רק אותה. ואם חטא הוא הדבר – אני החוטא ועווני אֶשׂא. אפס מרים בת כפרי חפּה מפשע. דבר לא ידעה מהנעשה בלבי. כל ימי שבתה באוהלינו לא קרבתי אליה, והיא לא קרבה אלי. כי ביום הישבעי לכם עקרתיה מלבי, ואללי לי, בחלל הפצע צמחה שוב, ככפר מולדתי, ירוקה ורעננה.

מנחם: מרים, הנכונים דברי תנחום?

מרים: תנחום לא אמר לי דבר, אך הנעשה בלבו ידעתי ואת עוֹניוֹ ראיתי.

מנחם: קץ לדברים! מטמאים אתם אוויר אוהלינו בהבל פיכם!

תנחום (אל מרים): אכן אכזר, אכזר החוק.

רעש בין הנאספים. מנחם משתיקם. שורה דממה. תנחום ומרים מורידים ראשיהם ומחכים לגזר דינם.

מנחם: אחינו עקיבא, תקרא לפנינו פרשת הדברים.

עקיבא (עולה על בימה קטנה): לבו של תנחום לא היה מעולם שלם אתנו, והרי…

תנחום: לא נכון הדבר, עקיבא.

מנחם: לא מדרכנו, טובלי שחרית, להיכנס איש לדברי חברו, ועד שאתה בתוכנו חובת המקום חלה עליך.

עקיבא: לבו של תנחום לא היה מעולם שלם אתנו, והרי סופו מוכיח על תחילתו. כל הימים היתה אש גיהינום מתלקחת בו, אלא שהיה משתיקה. אני, אחיכם עקיבא, מקיים לפניכם, עד הייתי לכך. בלילות שמעתי אנחותיו. לא אנחות חרטה ותשובה והכנעה היו אנחותיו. חמדת בשרים שמעתי. באוהל זה הזהרתי כמה וכמה פעמים. לא טובים דרכי תנחום, אמרתי, אבל טובלי־שחרית נוחים לרצות, וַתּרנים, רודפי שלום, ורחוק לבּם לדון חברם לכף חובה. לא שמעו לי. באה ריבה זו, בת כפרוֹ. אמרתי, אַל נקבּלנה. לא שמעו לי. והרי לא עברו שישה חודשים מיום שעמד תנחום ונשבע לפנינו. מפי, אחיכם עקיבא, למד שבועתו, והרי הוא מוטל לעיניכם כגל של עצמות. את כל חוקי הטוהרה חילל, בעלות השמש אינו אומר “שמע”, ועז לבו להטיל ספק בצדקת חיי טובלי שחרית. כך דרכם של עוברי עבירה. את האחרים הם מרשיעים. האגמון אשר יכוף ראשו לכל רוח קלה, לא רפיון רוחו – את הרוח הוא מרשיע. זה ימים רבים לא קלטו יריעות אוהלינו דברי מרה, נאצה, הבל, עזות, כפירה, טומאה, כדברים שיצאו הערב מפיו של תנחום. אסור במגע הוא. כל הניגש אליו טמא הוא. לזר נתן ידו, ובשרו לא רחץ. שלושה ימים הלך במחננו בחלאתו. את האחרים הכשיל. אחר הוא! ואחד דינו לפי חוקי עדתנו – גירוש! וכל קהל אחים יקרא אחריו – צא, טמא, צא!

כולם: צא, טמא, צא!

מנחם: המכחיש אתה דברי אחינו עקיבא, או שמא יש בפיך להמתיק גזר דינך?

תנחום שותק. מנחם חוזר על שאלתו.

מנחם: אמת הם דברי אחינו עקיבא?

תנחום: לי אמת ואמת. האמת של ערבות יריחו והאמת הבאה משם, מרחוק, מן הגליל…

מנחם (מפסיקו): אני גוזר עליך את השתיקה! ולא תשמענה אוזני!… אללי לי!… בן גידלתי!…

קולות האחים: צא, טמא, צא! צא, טמא, צא!

עקיבא: אחינו הגדול, גזור דינך ואל תלין עוולָה באוהלינו!

מנחם קם לאיטו. חיוור. מתעטף בטליתו. לוקח את התוף ומכה שבע פעמים. אח ב מונה אחריו: אחת. אחת ושתיים. אחת ושלוש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. דממת חרדה מסביב.

מנחם: סורר ומורה אתה, ולא אחינו אתה, תנחום! את שבועתך הפרת, נטמאת. ותיכרת נפשך מקהל עדת טובלי שחרית, בזה ובבא! אין לך חלק ונחלה בתוכנו. ״צא, טמא, צא!״ יקראו אחריך. (אל האחים) אל תאבו לו, לא תשמעו לו, לא תחוס עינכם עליו, לא תחמולו ולא תחוסו עליו. עקיבא, האח הממונה, אחות ברוריה! הסירו מעליהם את בגדי הטוהרה!

עקיבא ניגש אל תנחום, וברוריה – אל מרים, אוחזים בבגדיהם וקורעים אותם מעליהם לעיני הנאספים. אח א ואח ב מרימים את יריעות האוהל לפני תנחום ומכריזים: צא, טמא, צא! כל הנאספים עונים אחריהם. תנחום ומרים יוצאים קרועי בגדים והמסך יורד מאחוריהם. שורה דממה רגעים מספר.

קול מן הקהל: נפתח בגזירה על הנישואין!

קול שני מן הקהל: בזה מקור כל הרעות!

קול שלישי מן הקהל: לולא מרים בת כפרו היה תנחום אתנו כיום!

עקיבא (בקול עצור. מפנה עינו הגדולה אל מנחם): והרי התחנן לפנינו, “בקשתי פרוּשׂה לפניכם”, אמר' "אל תקבלו אותה!״ ולא שמענו לו.

קול רביעי מן הקהל: כל העדות היו מכבר גוזרין על הנישואין, אבל אחינו הגדול מנחם מעכב!

עקיבא (פורשׂ ידיו): אחינו הגדול, למה תחשה ולא תשיב, נבוכים אנו כצאן בלי רועה.

מנחם קם. שפתיו רועדות. חבר האחים קמים אחריו ומצמצמים מבטיהם בו. שורה דממה רגעים מספר. אחר מכריז מנחם.

מנחם: האח הממונה, עקיבא! ברשותכם, אחים קדושים וטהורים, אני ממלא ידו לקרוא בסוף שבוע זה את כל ראשי העדות ונתקין את הגזירה על הנישואין.

עקיבא (משתחווה לפניו עד עפר, מנשק ידו ולוחש): רוענו אתה, ומפיך אנו חיים.

מנחם לוקח את התוף. מכה שבע פעמים. האחים יוצאים כצללים דרך כל פתחי האוהל.

בשעת יציאתם


יורד המסך.

 

תמונה שישית: סיום

סימטא בכפר ינוח. בית אבנים לבן מכוסה שריגי גפן. דלת פתוחה למחצה. לפני הבית אבן גזית גדולה. עליה יושבת מרים וילד בן שנה על זרועותיה. השמש כבר נוטה לערוב. הגבעות מסביב מכוסות זיתים וירק דשא. בבקעות נראים איכּרים וצמדי בקר הולכים ושבים לאורך מעניותיהם. שבילי־סיד לבנים מתעקלים בין הגבעות מכל העברים ומתחברים לדרך רחבה בקרבת הכפר. מתוך הכפר מגיעים קולות הידד עמומים. בסימטאות עוברים ושבים אנשי כפר במהירות.


אשה זקנה (עוברת נחפזת, רואה את מרים ומתעכבת): רב ברכות לך, מרים. (קולות הידד נשמעים) שומעת אַת תרועת מלחמה? זקן הכפר מדבר שם. לא עת דברים, אמר. כל ינוח כמרקחה. בחורינו מצחצחים חרבות. אוי מה היה לנו? הגם תנחום בין הקרואים?

מרים: הוא בשדהו. שלחתי לקרוא לו.

אשה זקנה: אני נחפזת. שני בני מתכוננים לדרך. לא עת דברים, אמר זקן כפרנו. (הולכת)

מסימטא קרובה בא שליח הכפר.

שליח הכפר: היכן תנחום?

מרים: שלחתי לקרוא לו.

שליח הכפר: חושו, חושו. הרומאים מקיפים כפרנו מכל העברים. תנחום יעמוד בראשׁ מחנה, אין כמוהו יודע שבילי הרינו. הבחורים יבואו הנה, והוא יוליכם בין ההרים. (הולך)

קולות הידד מתחזקים. מרים יושבת לבדה שקועה במחשבות. ראשה שח על ילדה. היא מדברת בחשאי אל נפשה.

מרים: אמשׁ מלאו שנתיים… באישון לילה גורשנו מהמחנה… נחיה ככל אדם, אמר לי. כל הלילה תעינו. על זרועותיו נשאני. (פתאום מתעוררת ומביטה באופק) לא אראהו עוד! לא אראהו! אבי מת שם!… אביו מת שם!…. גם הוא ימות שם! (מורידה ראשה על ילדה ובוכה)

על פני השביל הלבן העולה מן הצד בא ומתקרב תנחום. יחף. לבוש בגדי עבודה דלים. פניו שזופים ושערות זקנו גדלו. עוד האש בעיניו. הוא מתקרב אל אשתו והיא אינה מרגישה בו, עד שהוא מניח ידו על ראשה. בידו השנייה הוא מחזיק במלמד ארוך. מרים נפתעת ומביטה בו בתימהון.

תנחום: עמוקות ונוגות מחשבותייך.

מרים (מצהילה לו פניה): שב אתי, תנחום, (מפנה לו מקום על האבן) אבל בנחת, אמנון ישן.

תנחום: בריא הוא ילדנו?

מרים: שלום לו, כל היום עמד על רגליו.

תנחום: ואני דאגתי לו. בבוא שליחך לקרוא לי, מת לבי בקרבי. את מעניתי לא גמרתי, והיא היתה כבר זרועה. אמרתי, קרה אסון. (נשמעת תרועת הידד מן הכפר. תנחום מקשיב בתימהון) מה זאת?

מרים: גיסות הרומאים מקיפים כפרנו.

תנחום: כך.

מרים: מאה איש יצאו למערכה מינוח. רצים באו.

תנחום: אמנם ראיתי בשדה גמלים ורוכבים, נשים וטף, פליטי מלחמה היו.

מרים: שליח הכפר הודיע לי, שעליך לצאת בראש מחנה. עוד הלילה תלינו בין ההרים.

תנחום: בי בחרו, ואני לא איש מלחמה הנני.

להקת מגויסים, מזוינים קרדומות, חרבות וכידונים, באים בהמון בסימטא. אבות ואמהות ובניהם. כולם יחיפים. טלית ינוח עם לשון התולע על שכמם. בראש הלהקה הולך זקן הכפר. איש שׂיבה גבוה, הררי. ילדים ובחורות. תנחום קם ומקדם את פניהם.

זקן הכפר: לא בשורות טובות תשמע מפי, בן יאיר. אך לא עת דברים לנו. יודפת נכבשה. חומת יפה הובקעה. הרומאים משוטטים בין הרינו כשועלים, בכל הדרכים. גם שבטי ערב נלוו אליהם. תנחום בן יאיר, אתה תעבור היום לפני בחורי ינוח. אין כמוך יודע תעלומות הרינו. אביך נפל חלל ביניהם, גם אבי מרים אשתך נפל שם. צא בעקבותיהם. אנו הזקינים נשׁמור על נשיכם וטפכם. אך לא עת דברים לנו. השׁמש שוקעת. חושו להריכם. במשעולי סתר תלכו צפונה, שם תמצאו את אחיכם. שליחים יקדמוכם וייתנו לכם אות. והאל הגדול והגיבור והנורא יהיה אתכם!

תנחום: מצוותך, אבא, אשמור. (אל מרים) הבי את הילד והביאי טליתי, וחרב אבא תביאי אתך. (לוקח את ילדו הנרדם ומרים נכנסת הביתה. מראה את ילדו ופונה אל זקן הכפר) תשמור עליהם, גלמודים ועזובים יהיו.

זקן הכפר: יהיה לבך שקט.

מרים יוצאת, לוקחת את הילד מזרועות תנחום ומכניסה אותו אל הבית. יוצאת ונותנת את הטלית לתנחום. תנחום מתעטף ולשון התולע מלפפת את צווארו. אחר הוא חוגר חרבו העקומה. יוצא בראש הלהקה. נשמע קול התוף וקריאות הידד. בחורים מזוינים באים ומצטרפים למחנה. עובר כּרוֹז ומכריז: ״לדרך! למערכה!״ מרים ניגשת אל תנחום. הוא מחבקה ואומר בקול עצור.

תנחום: לא רק לחיות, מרים, גם מוֹת אָמוּתָה כאחד האדם! בין הררי כפר מולדתנו ינוח!

משתמט ממנה. מיישר קומתו ומפקד בקול אמיץ: ״היכונו ״ אחד הבחורים מכה בתוף. המחנה יוצא לדרכו לאורך שבילי סיד לבן. זקן הכפר וזקינים ונשים מביטים אחריהם. קול התוף מתרחק. השמש יורדת. רואים מרחוק את ראש תנחום בוער באש השקיעה. פתאום מופנים כל המבטים אחורנית. מעבר השני של הכפר נשמע קול חצוצרות רחוק. חרדה בין האנשים. רבים נפוצים לכל העברים. קול התוף של מחנה תנחום הולך ומתרחק, וכמעט שלא נשמע עוד. מתוך הקהל נשמעת פתאום צעקה: ״הרומאים נכנסים לכפר!״ נשמע קול חצוצרות קרוב מאוד. כל האנשים מתפזרים. נשארת מרים וזקן הכפר. ראשה נשען על חזהו, ושניהם מקשיבים להד עומק ורחוק של קול התוף.


המסך יורד לאט־לאט