נכתב להצגה “ירושלים שלי” (“החאן”, 1969. לא הולחן)
סָבִיב לַחוֹמָה – מַחֲנוֹת אוֹיְבִים,
וְכָבֵד הַמָּצוֹר עַל יְרוּשָׁלַיִם.
וּבְבֶטֶן הָהָר – שְׁתֵּי קְבוּצוֹת חוֹצְבִים
הַקּוֹדְחוֹת בּוֹ נִקְבָּה, לְהוֹבִיל בָּהּ מַיִם.
הָאַחַת מִזֶּה – הַשְּׁנִיָּה מִזֶּה,
מְנִיפוֹת גַּרְזִנִּים וּמַכּוֹת בְּכוֹחַ.
כִּי כָּבֵד הַמָּצוֹר, וְהָעָם צָמֵא,
וְהָעִיר מַמְתִּינָה לְמֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ.
לְמֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים לְאַט.
סָבִיב לַחוֹמוֹת – חֵיל אַשּׁוּר מַמְתִּין.
אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא לִירוּשָׁלַיִם.
וּבְבֶטֶן הָהָר שְׁתֵּי קְבוּצוֹת חוֹצְבִים:
זוֹ מִכָּאן, זוֹ מִכָּאן. הֲתִפָּגֵשְׁנָה הַשְּׁתַּיִם?
כְּבָר יָמִים וְלֵילוֹת הֵם חוֹצְבִים בָּהָר,
וְהַסֶּלַע עַקְשָׁן, וְקָשֶׁה בּוֹ לִקְדֹּחַ.
אַךְ פִּתְאוֹם הִזְדַּקֵּף הָאֶחָד וְאָמַר:
"קוֹל עָמוּם… מֵרָחוֹק… מִכִּוּוּן הַשִּׁילוֹחַ,
קוֹל מֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים לְאַט."
סָבִיב לַחוֹמוֹת – הָאוֹיֵב אוֹרֵב,
וְכָבֵד הָרָעָב, וְכָבֵד הַמֶּתַח.
עוֹד שָׁלשׁ אַמּוֹת לְהִנָּקֵב.
עוֹד מַכָּה – וּלְפֶתַע… נִפְעַר הַפֶּתַח.
וְנוֹפְלִים הַחוֹצְבִים אִישׁ עַל צַוַּאר אָחִיו
וְנוֹשְׁקִים זֶה אֶת זֶה, כִּי רָאוּי לִשְׂמֹחַ:
נִשְׁלְמָה הַנִּקְבָּה וְנִצְּלָה הָעִיר –
וְהִנֵּה כְּבָר זוֹרְמִים מֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ,
מֵימֵי-הַשִּׁילוֹחַ הַהוֹלְכִים מַהֵר.
וּבְעוֹד הַחוֹצְבִים נֶחְפָּזִים לָעִיר
לְבַשֵּׂר כִּי הִנֵּה, יְשׁוּעָה הֵחֵלָּה,
נוֹתַר בַּנִּקְבָּה רַק חוֹצֵב צָעִיר
וְהֵחֵל לַחְקֹק בְּגַרְזֶן בַּסֶּלַע.
הוּא בַּסֶּלַע חָצַב אֶת סִפּוּר הַנִּקְבָּה,
כִּי יָדַע: עַד עוֹלָם לֹא יוּכַל לִשְׁכֹּחַ
אֶת הַיּוֹם בּוֹ גַּרְזֶן בְּגַרְזֶן הִכָּה
וּבִשֵּׂר כִּי פְּתוּחָה הִיא, נִקְבַּת-הַשִּׁילוֹחַ,
נִקְבַּת-הַשִּׁילוֹחַ שֶׁהִצִּילָה עִיר.
וְזֶה הָיָה
דְּבַר הַנִּקְבָּה:
"בְּעוֹד הַחוֹצְבִים מְנִיפִים אֶת הַגַּרְזֶן
וּבְעוֹד שָׁלוֹשׁ אַמּוֹת לְהִנָּקֵב
נִשְׁמַע קוֹל אִישׁ קוֹרֵא אֶל רֵעֵהוּ.
הִכּוּ הַחוֹצְבִים אִישׁ לִקְרַאת רֵעוֹ –
גַּרְזֶן עַל גַּרְזֶן.
וַיֵּלֵכוּ הַמַּיִם מִן הַמּוֹצָא
אֶל הַבְּרֵכָה,
כְּמָאתַיִם וְאֶלֶף אַמָּה,
וּמֵאָה אַמָּה
הָיָה גֹּבַהּ הַצּוּר עַל רֹאשׁ הַחוֹצְבִים –
הַחוֹצְבִים אֶת נִקְבַּת-הַשִּׁילוֹחַ.