לחן: בני נגרי

שרה: רותי נבון

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה

יְפֵהפִיָּה.

קָרְאוּ לָהּ “שִׁלְגִּיָּה”. “שִׁלְגִּיָּה”.

וְ“שִׁלְגִּיָּה” הָיְתָה צְחוֹרָה

כַּשֶּׁלֶג וְחָלָב.

וּמִשּׁוּם כָּךְ גַּם הַנָּסִיךְ

אוֹתָהּ כָּל כָּךְ אָהַב.

וְהִיא הָיְתָה צֶחָה וּבְהִירָה וּנְקִיָּה.

לָכֵן כֻּלָּם, כֻּלָּם קָרְאוּ לָהּ: “שִׁלְגִּיָּה”.

לָמָּה זֶה כָּל הַיְּלָדוֹת

בְּסִפּוּרִי הָאַגָּדוֹת

עוֹרָן צָחוֹר כַּשֶּׁלֶג,

וּשְׂעָרָן זָהֹב־גַּלִּים?

לָמָּה אֵין סִפּוּר, לָמָּה אֵין סִפּוּר,

עַל שִׁלְגִּיָּה שְׁחֹרָה

וּמְקֻרְזֶלֶת תַּלְתַּלִים?

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה וּלְבָבִית

קָרְאוּ לָהּ “זְהָבִית”. “זְהָבִית”.

הָיוּ לָהּ תַּלְתַּלֵּי־זָהָב יָפִים וּזְהוּבִים.

וּכְשֶׁהָלְכָה הִיא לְבַקֵּר

אֶת שְׁלשֶׁת הַדֻּבִּים

אָמְרוּ לָהּ: “זְהוּבִים הֵם תַּלְתַּלַּיִךְ. מָה יָפִית!”

לָכֵן שְׁלָשְׁתָּם קָרְאוּ לָהּ “זְהָבִית”.

לָמָּה זֶה כָּל הַיְּלָדוֹת בְּסִפּוּרֵי הָאַגָּדוֹת

עוֹרָן צָחוֹר כַּשֶּׁלֶג,

וּשְׂעָרָן זָהֹב־גַּלִּים?

לָמָּה אֵין סִפּוּר, לָמָּה אֵין סִפּוּר,

עַל “זְהָבִית” שְׁחֹרָה וּמְקֻרְזֶלֶת תַּלְתַּלִים?

הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה וְאַלְמוֹנִית,

קָרְאוּ לָהּ “לִכְלוּכִית”. “לִכְלוּכִית”.

וְהִיא הָיְתָה עוֹבֶדֶת וּמְקַרְצֶפֶת רְצָפוֹת,

סוֹפֶגֶת עֶלְבּוֹנוֹת וְגִדּוּפִים וַחֲרָפוֹת.

הָיְתָה הַחַדְרָנִית, הַמְּנַקָּה, הַטַּבָּחִית.

לָכֶן כֻּלָּם, כֻּלָּם קָרְאוּ לָהּ: “זוּזִי, לִכְלוּכִית!”

סוֹף־כָּל־סוֹף מוֹצְאִים יַלְדָּה

בְּסִפּוּרֵי הָאַגָּדָה

שֶׁהִיא אַחַת כָּמוֹנוּ, הַשּׁוֹטֶפֶת תַּ’כֵּלִים.

סוֹף־סוֹף יֵשׁ סִפּוּר, סוֹף־סוֹף יֵשׁ סִפּוּר.

גַּם עַל יַלְדָּה שְׁחֹרָה וּמְקֻרְזֶלֶת תַּלְתַּלִים.

הַלְלוּיָהּ! הַלְלוּיָהּ!

הַ־לְ־לוּ!

כילד וכנער נרעשתי כשקראתי את הספרים “אוהל הדוד תום” ו“בן הארץ” ואת הכתבות ב“משמר לילדים” וב“הארץ שלנו” על הילדה הקטנה מהעיירה ליטל־רוק בדרום, שהיתה הראשונה שהעזה להיכנס לבית־ספר לתלמידים “לבנים”, אחרי שבית המשפט העליון באמריקה קבע שהפרדת בתי הספר בין הגזעים מנוגדת לחוק. בלילה הראשון לבואי לניו יורק ראיתי הצגה בשם “באמריקה הלבנה”, שבה גילמה שחקנית נפלאה את דמותה של הילדה האמיצה ההיא, שההמון הלבן איים לבצע בה מעשה לינץ'. כשנה לפני שנרצח ד"ר מרטין לותר־קינג זכיתי לשמוע אותו בבית כנסת גדול בלוס אנג’לס נושא דרשה – ברוח הדרשה שנשא אחר כך לפני מיליון איש בוושינגטון זמן קצר לפני שנרצח – ובה דימה את עצמו למשה רבנו, שמת על הר נבו בטרם זכה להגיע לארץ המובטחת, אך האמין שבני עמו יזכו לכך יום אחד.

אפילו הוא לא תיאר לעצמו שבתוך פחות מחמישים שנה יֵשב נשיא שחור בבית הלבן.