לחן: דוד זהבי

על פי “החליל” ללאה גולדברג

הֶ“חָרִיג”

הוּא שׁוֹנֶה. הוּא מוּזָר.

הוּא מַפְחִיד.

לִפְעָמִים הוּא מַצְחִיק –

הֶ“חָרִיג”.

הוּא שָׁמֵן, אוֹ קָטָן.

קְצָת פּוֹזֵל, אוֹ לַבְקָן.

הוּא צוֹלֵעַ, אוֹ קְצָת מְגַמְגֵּם בְּדִבּוּר,

הֶ“חָרִיג”.

גּוֹרָלוֹ שֶׁל “חָרִיג”

הוּא קָשֶׁה וְאַכְזָר:

הוּא נִרְאֶה כֹּה שׁוֹנֶה,

מְשֻׁנֶּה וּמוּזָר.

הוּא שׁוֹנֶה בַּמַּרְאֶה, בַּהִלּוּךְ, בַּדִּבּוּר.

הֶ“חָרִיג”, הֶ“חָרִיג”.

הַמַּקְשִׁיב לוֹ יוֹדֵעַ

יָדֹעַ הֵיטֵב:

הוּא רָגִישׁ וּמְפֻחָד.

הוּא בִּכְלָל לֹא חָרִיג.

הוּא כָּמוֹנוּ מַמָּשׁ,

רַק בּוֹדֵד וְחַלָּשׁ.

הוּא אָחִי.

הוּא אֲנִי.