אֶרְאֶךָ צוֹעֵד שָׁלֵו
לְמַסָּעֶיךָ —
וּמְאוּם לֹא אֵרֶא בִלְעָדֶיךָ.
הֵן סַכּוֹתָ בַעֲדִי מְלֹא עוֹלָם,
הַגָּדוֹל, הַטּוֹב!
שְׁתֵּי יָדֶיךָ הַחִוְרוֹת
אוֹחֲזוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ —
חֶרֶשׁ תִּכְרַע אֲמָתְךָ לְפָנֶיךָ
וְלֹא תָעֵז שְׂאֵת עֵינֶיהָ אֵלֶיךָ.
יָדַעְתִּי כִּי תַּעֲבֹר מִמֶּנִּי וָהָלְאָה —
אוּלַי יִגַּע מֶבָּט קַל
בְּרֹאשִׁי הַשָּׁחוֹר,
אָז יִצְהַל לִבִּי כָל יָמָי.
אוּלַי תִּתְּנֵנִי לֶכֶת אַחֲרֶיךָ,
לֶכֶת מְעַט אַחֲרֶיךָ,
הַגָּדוֹל, הַטּוֹב!
וינה, 1925–1918