אֶרְאֶךָ צוֹעֵד שָׁלֵו

לְמַסָּעֶיךָ —

וּמְאוּם לֹא אֵרֶא בִלְעָדֶיךָ.

הֵן סַכּוֹתָ בַעֲדִי מְלֹא עוֹלָם,

הַגָּדוֹל, הַטּוֹב!

שְׁתֵּי יָדֶיךָ הַחִוְרוֹת

אוֹחֲזוֹת בַּשֶּׁמֶשׁ —

חֶרֶשׁ תִּכְרַע אֲמָתְךָ לְפָנֶיךָ

וְלֹא תָעֵז שְׂאֵת עֵינֶיהָ אֵלֶיךָ.

יָדַעְתִּי כִּי תַּעֲבֹר מִמֶּנִּי וָהָלְאָה —

אוּלַי יִגַּע מֶבָּט קַל

בְּרֹאשִׁי הַשָּׁחוֹר,

אָז יִצְהַל לִבִּי כָל יָמָי.

אוּלַי תִּתְּנֵנִי לֶכֶת אַחֲרֶיךָ,

לֶכֶת מְעַט אַחֲרֶיךָ,

הַגָּדוֹל, הַטּוֹב!

וינה, 1925–1918