…אַחֲרֵי שֶׁבָּאָה בְּרִיצָה, מְבֹהֶלֶת, מִתְנַשֶּׁמֶת,

לְקַחְתֵּנִי אֶל אִישׁ-הַפְּלָאוֹת אֲשֶׁר דִּבֵּר אֵלֶיהָ

בַּיּוֹם הַהוּא שֶׁכְּבָר דֻּבַּר בּוֹ, וְאַחֲרֵי

שֶׁשָּׁאַלְתִּי אוֹתוֹ מַה שֶּׁשָּׁאַלְתִּי, וְהוּא חָזַר

עַל כָּל הַהוֹרָאוֹת הַמּוּזָרוֹת לִנְזִירוּת, אָמַרְתִּי לוֹ:

"אוּלַי אַתָּה מְחַכֶּה קְצָת וְאָנוּ עוֹשִׂים לְפָנֶיךָ

גְּדִי-עִזִּים". אַךְ הוּא מֵאֵן, זֶה אִישׁ-הָאֱלֹהִים

שֶׁאֵין לִשְׁאֹל לִשְׁמוֹ כִּי עַל כֵּן הוּא פֶּלִאי.

אוּלַי לְשַׁטּוֹת בִּי חָשַׁב, אַךְ אֲנִי עַל טִיבוֹ

עָמַדְתִּי מִיָּד, כַּאֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי אֶת גְּדִי-הָעִזִּים עוֹלָה

וּמֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַלַּהַב עָלָה הַשָּׁמַיְמָה. בְּלַהַב מִזְבֵּחַ

עָלָה גַּם מֵיטִיבֵנוּ הַמְּבַשֵּׂר – וַאֲנִי וְהָאִשָּׁה רוֹאִים,

וְנוֹפְלִים, לְיֶתֶר בִּטָּחוֹן, אַפַּיִם אַרְצָה. אוֹ אָז יָדַעְתִּי

אֶל-נָכוֹן בִּכְבוֹדוֹ שֶׁל מִי הִתְכַּבַּדְנוּ.

הָעוֹלָם מָלֵא אֵלִים. וּכְבוֹדָם מָלֵא עוֹלָם.

וְהֵם מְלֵאִים אֶת עַצְמָם וְאֶת כְּבוֹד שְׁרִירוּתָם.

אֵלִים לֹא-אֵמוּן-בָּם, כְּמוֹהֶם כִּתְרָפֵי-בָּתֵּינוּ:

חִידוֹת לָנוּ אָרְחוֹתָם, וְזַר-מַעֲשֵׂיהֶם לֹא נָבִין.

“הֲפֹךְ בָּם וַהֲפֹךְ,” יֹאמְרוּ בְּנֵי-כַּפְתּוֹר, שֶׁחָכְמָתָם

מֵאִיֵּי-הַיָּם, "שֶׁהַכֹּל בָּם נִמְצָא, וְרַק רַחֲמִים

אֵין בָּהֶם." אַף קוֹרְאֵי-הַקּוֹרוֹת יָנִיעוּ רֹאשׁ:

“הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, וְכָל שֶׁהָיָה כְּבָר הוּא.”

הֲלֹא אֲנַחְנוּ שַׁעֲשׁוּעֵיהֶם כָּל הַיָּמִים, כְּלֵי-מִשְׂחָק לְהָפִיג

עָצְבָּם וַחֲרוֹנָם. שֶׁבְּאַפָּם יְעַקְּרוּ רַחַם, וְלוֹקְחָה יִשְׂבַּע

בּוּז – אַךְ הִנֵּה בְּפַחַז-גַּחֲמָה פָּתְחוּ רֶחֶם

וְאָב-לֹא-אָב יָגֵל וְיִשְׁתָּאֶה, כִּי נַעַר לוֹ יֻלַּד

אֲשֶׁר נָזִיר מָשׁוּחַ לֵאלֹהִים יִהְיֶה מִן הַבָּטֶן,

וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים…

לוּ יְהִי.

אביב 1995