(גָּזֶלָה2)
לִבִּי אִם תִּקַּח תּוּרְכִּית-שִׁירַז3 זֹאת,
בְּעַד שׁוּמָה אַחַת שְׁחוֹרָה
שֶׁעַל לֶחְיָהּ, אֲנִי אֶתֵּן לָהּ
אֶת סָמַרְקַנְד וְאֶת בּוּכָרָה.
שַׂר הַמַּשְׁקִים, הַרֵק הַיֶּתֶר!
וּכְלוּם נִמְצָא בִתְחוּם גַּן-עֵדֶן
גַּן הַדּוֹמֶה לְמוּסַלָּה4 אוֹ
שְׂפַת רוֹקְנַבַּד הַמְאֻשָּׁרָה?
הוֹי, הַשָּׁרוֹת קַלּוֹת-הָרֶגֶל,
מֵהֶן בִּלְבּוּל בְּלֵב חַכְמֵי-אֶרֶץ,
הֵן סַבְלָנוּת הַלֵּב תְּבַזֵּזְנָה,
כְּבַזֵּז תּוּרְכִּים5 אֶת הַכֵּרָה.
יִפְעַת אֲהוּבָתִי לָהּ צֹרֶךְ
אֵין בְּמַתְּנוֹת שָׁוְא לָהּ אַגִּישָׁה:
בְּלִי תַמְרוּקִים, שָׂרָק וָכֹחַל
הִיא הַיָּפָה בִּבְנוֹת דּוֹרָהּ.
זַמֵּר רַקְדָנִיּוֹת וָיָיִן,
וְאַל תִּפְתֹּר חִידוֹת הֶחָלֶד:
אִישׁ לֹא הִתִּיר וְלֹא יַתִּירָה
הַקֶּשֶׁר הַקַּיָּם וְנוֹרָא.
אוֹן חֲמוּדוֹת יוֹסֵף רָאִיתִי,
וָאָבִין – הַגְּזֵרָה מַכְרַעַת,
כִּי לֹא יָכְלָה עֲמֹד זוּלֵיכָה
בְּתֻמָּתָהּ וּבְטָהֳרָהּ.
אַתְּ בִּי גוֹעֶרֶת; אַךְ שָׂשׂוֹן לִי
(סְלָחָה לִי אֵל) אוֹתָהּ שְׂפַת קָצֶף,
יָאָה לְאֹדֶם שִׂפְתוֹתַיִךְ
גַּם הַנְּאָצָה זוֹ הַמָּרָה.
וּבְכֵן הַט אָזְנְךָ לִי, רֵעַ –
לְנֶפֶשׁ צְעִירָה, לָעֶלֶם,
עֵצָה, זָקֵן חָכָם יַבִּיעַ,
מִכָּל יָקָר הֵן יְקָרָה.
חֲרֹז, חַאפֶז, כִּפְנִינֵי פֶלֶא
טוּרֵי נִגּוּן שֶׁל הַגָּזֶלָה,
וְכָעֲנָק שֶׁל כּוֹכְבֵי-בֹקֶר
שִׁמְךָ יָהֵל לְתִפְאָרָה.
-
על חייו של שַׁמְס אַד–דִּין מוּחַמַד שִׁירַזִי, גדול המשוררים הליריקאים של פרס, לא ידוע הרבה. רוב הדברים המסופרים עליו הם בבחינת אגדה. ↩
-
גָּזֶלָה – צורה ספרותית שבה השתמשו גם משוררינו בספרד. ↩
-
תּוּרְכִּית–שִׁיַרז – התורכיות היו בבחינת נשים אקזוטיות. ↩
-
מוּסַלָּה – גנים מפורסמים בעיר שירז, על גדותיו של הנהר רוֹקְנַבַּד. ↩
-
כְּבַזֵּז תּוּרְכִּים – התורכים המהגרים בשירז היו בעלי נימוסים גסים. ↩