(גָּזֵלָה)

דַּל גּוֹרָלִי כְּבַד סֵבֶל,

תָּלוּל מַעֲלֵה שְׁבִילִי,

אֲנִי מְאֹד נְקַלּוֹתִי

בְּעֵינַי גֵא אֱוִילִי.

אַךְ בְּתַלְתַּלִּים כִּי אֶגַּע

תְּשׁוּקָתִי גוֹבֶרֶת,

בְּגַאֲוָה אָז אֶזְדַּקֵּפָה

אֶשְׁכַּח עַבְדוּת, כְּבָלִי.

מַה יֵּעָשׂ בַּשָּׁמַיִם –

עֵינַי אַתָּה שְׁאָלָה;

רְגָעַי אֶמְנֶה עַד שַׁחַר

עַל פִּי כֹּכְבֵי לֵילִי.

בְּתוֹדָה מִלֵּב וָקֶרֶב

אֶשַּׁק אֶת שְׂפוֹת הַסֵּפֶל –

פֹּה לְסוֹד גָּדוֹל מַפְתֵּחַ

וְיָם חָכְמָה צְלוּלִי.

וְעוֹד תּוֹדָה אַכִּירָה

לְיָדַי חַסְרוֹת הַכֹּחַ,

לְדַכֵּא עֲנִיֵּי-אֶרֶץ

לֹא בְכֹחִי וְחֵילִי.

וְעֵת בְּשִׁירַי רוֹמַמְתִּי,

שִׁבַּחְתִּי מוֹכְרֵי-יָיִן,

גְּמוּל עֲמָלָם בַּקֹּדֶשׁ

בְּצֶדֶק – זֶה כְּלִילִי.

אַתָּה הֵן לֹא תְּרִימֵנִי

אֶבְיוֹן וְדַל מֵאֵפֶר,

וְאִם גַּם יִזְּלוּ כַּדֶּמַע

אִזְמָרַגְדַּי שֶׁלִּי!

בְּגֵיא זֶה כִּי דָם אוֹרִידָה

בִּבְכִי, אַל תּוֹכִיחֵנִי…

גּוֹרַל פִּכְּחִים מַר כְּצַעַר

עִזֵּי מוּשְׁק¹. וְלוּ יְהִי

רֹאשׁ חַאפֶז כֶּבֶד-יַיִן,

אַךְ לִי תִּקְוָה נִשְׁקֶפֶת

מֵרֹאשׁ אַחֵר מְלֵא רֶגֶשׁ

וּמִשְׁפַּט חֶסֶד לִי.