טוֹב. נַנִּיחַ לְהַקְדָּמוֹת מְחֹרָזוֹת

וְנִגַּשׁ לְגוּפוֹ שֶׁל דָּבָר ­–

שֶׁהוּא, אִם תִּרְצוּ, גּוּפִי-אָנִי,

שֶׁעוֹדוֹ עוּל-יָמִים וְדָרוּךְ כְּמֵיתָר

נְשָׂאָתוּ הָרוּחַ אֶל עֵמֶק-עִיּוֹן,

וְהַיָּמִים יְמֵי הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה.

נֹכַח טַלְטְלוֹת הַקְּרָב בְּמִדְבַּר-הַתַּלְאוּבוֹת

(אוּלַי גַּם בְּפִזּוּל אֶל אֵימַת הַצָּפוּי בַּקַּוְקָז)

הָחְלַט אָז בִּדְרָגִים עֶלְיוֹנִים

(עַל כָּל צָבָא שֶׁלֹּא יָבוֹא)

לַחְצֹב תְּעָלוֹת נוּ“ן-טֵי”ת בַּסֶּלַע

וּלְהַצִּיב עֲפוֹלִים בּוֹלְמֵי-שִׁרְיוֹן

שׁוּרוֹת-שׁוּרוֹת בְּהַר וָגַיְא

וּלְהַעֲסִיק בַּזֶּה יוֹשְׁבֵי כְּפָרִים שֶׁבָּאֵזוֹר

אַף לְמַנּוֹת עֲלֵיהֶם שָׂרֵי-חֲמִשִּׁים

וְשָׂרֵי-מֵאוֹת מֵאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל

(גַּם יִיטַב הַדָּבָר לְרַוְחַת כֻּלָּנוּ

וּמִמֵּילָא לִשְׁמִירַת אֱמוּנִים וָחֹק,

כִּי מִי שָׂבֵעַ וְיָקוּם עַל מַשְׂבִּיעָיו כָּל עוֹד יֵשׁ אֶת יָדָם לָתֵת אוֹ לַחְדֹּל)

• וְנָפַל בְּחֶלְקִי לְהִמָּנוֹת עִם הַמְּמֻנִּים.