מונטריאל, 29 ביוני, 1914.
אמש נשאתי נאום ב“מרכז העברי”, שיסדתי פּה, על דבר “אחד העם”.
תמצית רעיוני היה להראות כי הסופר הזה הוא איש-מכונה, ממש ההפך מאיש צמח. אחד העם איננו יוצר, כי אם מכונן הוא בממלכת הרוח.
מאמריו של אחד העם הם מין מכונה. הוא מחבר גלגל לגלגל, יד ליד, אופן בתוך אופן, יתד ליתד ומשלב את כל אלה בסדר לכלי שלם.
והוא עושה מלאכתו זו במתינות, בישוב הדעת ובחשבון. הוא לוטש ומבריק את כל חלקי המכונה.
במלים אחרות: אחד העם מחבר שורה לשורה, משפּט למשפּט, ניב לניב, כותב ומוחק מוחק וכותב.
אַך אין זה סופר אשר יערה עליו פּתאום רוח ממרום וימלא רוח יצירה.
יש סופרים אשר מאמריהם וספריהם הם פּרי רוח היצירה, הם מין פּרח, מין אילן, את הפּרח אינם עושים, את האילן אינם מחברים חלק לחלק. לאילן יש שרשים עמוקים באדמה ומן השרשים צומח הגזע, וממנו צומחים הענפים והעלים.
באילן, בפרח אין הגיון, אין סדר אבל יש כוח היצירה, כח הצמיחה. ומאליהם הם צומחים ופורחים.
אבל המכונה אינה צומחת, איה פּורחת ואין לה שרשים טמונים במעבה האדמה, אבל יש בה סדר, הגיון, חשבון ודעת. מלאכת מחשבת היא.
העץ מזריע זרע למינהו: – ספר או מאמר שיש בו יצירה מזריע זרע, מעורר באחרים את כוח היצירה, את כוח המחשבה והרגש.
אולם המכונה אינה מזריעה זרע למינה ומאליה לא תצמח. את הפּרח אינם עושים במחוגה, בפצירת פים, במקדח ובפטיש, בצבת או במעצד. אולם את המכונה אי-אפשר לעשות בלי כלים.
אחד העם אין ביכלתו לכתוב מאמר כשהוא רחוק מהביבליותיקה שלו, בלי עזרת ספרים ומאמרים של אחרים.
אַחד העם אינו פילוסוף, לא מניה ולא מקצתו. ורק דבה הוציאו עליו מעריציו, אשר נתנו לו את התואַר פילוסוף.
פילוסוף הוא זה מי שיש לו השקפת עולם, מי ששואל וחוקר, מי שאינו מעצים את עיניו ואינו ירא לשאול: מה לפנים ומה לאָחור. מה למעלה ומה למטה ואינו נרתע לאָחור בבקשו את הסבה הראשונה של כל חזיון.
אַחד העם מניח איזה דבר, בודה לו איזו נקודה, ומן הנקודה הזאת הוא מושך את הקו הלאָה מבלי נטות לצדדים.
כל סופר וסופר מצטייר במוחנו בציור, בסמל ידוע.
אם קראנו, למשל, אלף ספרים מסופרים שונים והננו מדברים או חושבים על אדות שכספּיר, קנט, קרדוצ’י, טאָלסטאָי וכדומה, אָז באותו רגע שהננו מזכירים את שם הסופר איננו זוכרים גם את כל מה שכתב. שם הסופר, אשר קראנו את כל ספריו, מעורר במוחנו רק ציור ידוע, מושג ידוע. אם אָנו מדברים על אדות סופרים שונים בבת אַחת, אָז כל אחד מהם מסתמן במוחנו על ידי איזה סימן מובהק, על ידי תבנית מקוצרה ומצומצמה. הננו יכולים לתאר את כל אחד הסופרים, שיש לו צורה רוחנית קבורה, על ידי ציור אלגברי (הכתוב פּה מדבר רק כדי לשבר את האוזן).
אחרי אשר קראתי כל מה שכתב אחד העם (ואני קראתי את דברָיו בעיון רב) הסתמן במוחי כאיש-מכונה, סופר מיכני.
י. ל. גורדון בשירו “לנשמת עושה השחר” קורא לפּרץ סמולנסקין בשם “איש-צמח”. סופר-צמח כזה מצמיח איזה פּרח או איזה ארז. הפּרח אינו נעשה במכונה על ידי חבור העלים, הבדים, על ידי לטישת הכוס וכדומה.
בהיותי בפעם הראשונה בדרום טירול בחרף הלכתי באחד הערבים, בסוף חודש פברואַר לשוח בשדה, לטפּס על ההרים ולטייל בעמקים וראיתי את הטבע ערום ועריה. ולמחרת בבקר – והנה הכל צמח. בין לילה צמח יופי רך על ההרים ובעמקים, צמחו מתחתם!
זאת היא צמיחה, יצירה הבאָה משפוני כוחות הבריאָה.
אולם מסילות-הברזל אינן צומחות על האדמה בין לילה. בנין מסלות-הברזל הוא מין ספחת להאדמה ולא צמיחה מתחתה. קורה לקורה, פּס לפס, חפירה אחרי חפירה, יישור הדרך, סקילת-האבנים, סלילה לסלילה – והנה מסילת ברזל.
היוצר האמתי מדבר אתכם, הנה הוא סח שיחת-חולין, הנה לכאורה הוא רק ילד מפטפּט, בשר ודם כאחד מבני השוק, ונחה עליו הרוח ויתרומם כנשר, והנה יצר יצירה בת אלמות.
אחד העם הסופר מצרף מהדק את מחשבותיו אַחת לאַחת, יושב ומסתכל בכל חלק, לוטשו, בודקו ומתקנו כראוי בישוב דעת ובישוב הגוף: אחד העם כותב ומוחק וחוזר ומתבונן אל מה שכתב, הוא מצרף וצורף את האותיות, סופר את המלים ולבסוף יוצא מאמרו שלם ומתוקן, מעובד ומוגמר.
אַחד העם כותב לאט לאט, מעט מעט. מכונת מוחו אינה עושה דרכה בסופה וסערה. אלו נתנו לנו פּתאום את ארץ ישראל במתנה, אלו נעקרו הרים פּתאום ממקומם, אלו, חלילה, חרבה האומה העברית בן לילה, לא היה יכול אַחד העם לכתוב מאמר בישיבה אַחת, מבלי לטוש, מבלי בחור ומבלי שקול בפלס כל אמרה וכל ניב ומבלי ערוך את חלקי המאמר זה לעומת זה.
את המכונה אי-אפשר לעשות בשעה אַחת, אולם הפּרח בן לילה יולד.
* * *
אַחד העם הוא בעל אישיות מוצקה, מובעה וברורה כל צרכה. הוא עומד על מקום אחד זה חצי יובל שנים. הוא מתפּתח, או יותר נכון: מתנועע קדם ואָחור, הכל בקו אחד, במסלה אַחת.
כל אחד ממאמריו הוא תולדה ישרה מהמאמר הקודם: אופן מניע אופן וממרכז אחד, מכח דחיפה אַחת מתנועעים כל האופנים ומכוונים לנקודה אַחת.
וזוהי מעלתו, אבל זהו גם חסרונו.
דבריו של אַחד העם כאלו נוצרו בכוח דחיפה מכנית, אבל לא בכוח היצירה העוורת, חשבון ברור ודעת מסוימה יש בהם, אבל אין בהם מאומה ממעשי בראשית, מסודות היצירה.
אַחד העם מצמצם את שכינתו הספרותית בנקודה אַחת, צרה ומוגבלת, ואינו רוצה כלל (אולי: אינו יכול) לראות ולהסתכל לצדדים, או להרחיק לראות. הוא רואה רק מה שרוצה מתחלה לראות, אבל גלוי שכינה, הברקות אין לו.
כבר אמרתי באחד ממאמרי (ב“העולם” על דבר הזרמים החדשים של קלויזנר) כי אַחד העם בנה לו בספרותנו העברית מצודה, הוא השליט והוא המפקד בה, אבל הוא גם הסגור ומסוגר בה. חזקה היא מצודתו, אבל עומדת היא על אדמה רועדת. בפני רוחות העולם לא תעמוד.
היוצר הוא בבחינת הבורא. גם הוא יוצר עולמות ומחריבם. העולמות של היוצר נובעים ממנו והוא משתחרר מהם. ומי שיש בכוחו לברוא יש בכוחו גם להרוס. הבורא עולמות יש בכוחו גם להחריבם. היוצר האמתי אוהב את היצירה, היצירה כשהיא לעצמה, אבל הוא שונא את יצירתו. הוא שואף תמיד לברוא ולהחריב, אבל לא לקיים, להקפּיא, לאַבן. זרם יצירות הוא כמעין נובע, זורם ואינו פּוסק.
חדל באיש הכוח להרוס את העולמות, אשר יצר הוא בעצמו – אות הוא, כי כבר פסק כוח היצירה שבו.
המכונן אינו הורס מה שעשה בחשבון ודעת, כי אם מתעסק הוא תמיד בתקון המכונה אשר עשה, ממלא הוא את פּגימותיה, מחטט ומנקר בגלגליה ומקשט ומיפּה אותה גם מחוץ.
* * *
הונו הרוחני של אחד העם מסוים, מנוי מדוד ושקול. מי שהוא בעל הון כביר אינו יודע את צורתה של כל מטבע אשר באוצרו, אינו יודע את מספּר השנה אשר בה הטביעו את מטבעותיו. לא כן מי שמעותיו ספורות ומי שהוא חס עליהן והונו אינו מתרבה: הוא יודע היטב את צורתה של כל מטבע אשר בכיסו ואת חותם השנה שבה הוצקה. אַחד העם יודע את כל מאמריו, שיצאו מעטו, על פּה, הוא זוכר את כל דבור ודבור שהעלה על הגליון בזמן מן הזמנים. כל אלה נכסי צאן ברזל המה לו, על כן הוא סומך בכל מאמר על מאמריו קודמים, ואין לו מאמר אשר לא ישלח בו את הקורא לאחד או אחדים מיתר מאמריו. כל אחד ממאמריו נחשב בעיניו של אַחד העם כטבעת, כחוליה בשלשלת ה“על פרשת דרכים”, וכגלגל במכונה שיש לו ערך בתור חלק מהכל.
האָדם הגדול, האָדם-היוצר מפזר בשיחותיו, במכתביו, בספריו ובכל אשר הוא פונה מרגליות יקרות, פּנינים, שביבי אש, גרעינים ממוחיים. פּיו של אָדם כזה מפיק מרגליות, מחשבתו שולחת ברקים, מלאָה קצח וכמון, גרגרים וזרעונים ואין מספּר להמה.
אָדם כזה אינו יודע מתי ואיפה, איך וכמה מרגליות פּזר בשעת שיחתו או בשעת כתבו; וותרן הוא מטבעו. ובשעה שהוא מפזר הולך הוא ומתעשר, וכל שיתעשר יותר כן תגדל וותרנותו. מעין נובע הוא, אשר כל כמה שתשאבו ממנו לא תיבשהו.
אדם כזה מעשיר את העולם בכל אשר הוא פּונה, גם שלא מדעתו ושלא בכוונה מיוחדה. משליך הוא מרגליות גם לפני חזירים. ולא איכפּת לו אם החזירים מבקשים להם טנופת. מבריק הוא אָדם כזה ברקים גם בין בני אדם הבוחרים להיות יושבי חושך וצלמות. אבן-שוהם מבריקה גם בגל של אַשפּה. אין היא יכולה אַחרת. הרדיום שולח קרניו ומאציל מאורו ומכוחו גם במקום שלא ידרשוהו.
אַחד העם לא ירעיש אתכם פתאום בדעה חדשה, בהשקפה מקורית, שלא יכלו לקוות ממנו. בקרוב הננו יודעים תמיד מראש מה ואיך יתיחס, מה ואיך יגיד אַחד העם בענין ידוע, בענין חדש או ישן, בשאלת החיים או בשאלה יהודית ידועה.
אולם אם תסכימו ואם תתנגדו לדברי אַחד העם הכתובים – עליכם להתחשב אתו תמיד, כי הוא תופס את המקום אשר הוא עומד עליו בשתי רגליו. ממקומו לא תזיזוהו, אַך תזיזו את המקום. בנינו המוצק עומד על אַדמת חול או תלוי באויר.
אַרבעת חלקי ה“על פּרשת דרכים” שייכים להונו הרוחני של דורנו העברי.
אומרים אצלנו “וכל העם רואים את הקולות”. הדקדנטים רואים את צבעי הקולות, את צבעי המלים: יש להם מלים אדומות וירוקות וכדומה.
ובאמת יש למלים לא רק צבע וגוון ידוע, אבל יש להן גם משקל וכובד ידוע, למבטאָיו וניביו של אַחד העם יש להם כובד ומשקל.
אמרסון האמריקני אומר: הזהב הוא זהב בכל מקום שאתם מוצאים אותו אם מתחת למים או בתל של אשפּה וממשקלו לא יגרע. ניביו של אַחד העם יש להם משקל של זהב מוצק בכל מקום שאַתם מוצאים אותם.
שאלה אַחרת היא אם יכולים אַתם לשפּוט את המלים והניבים, המאמרים והפּרקים על פּי משקלם. ליטרא של ברזל ופרח קטן יפה – בעיני משורר, בעיני חושב עדיף האחרון, זה מבכר את הכבד, את המוצק, וזה – את המרפרף, את הקליל, את היפה והמלא חן.
* * *
תוכן חדש מבקש לו גם סגנון חדש, שפה חדשה ומתאימה לו. שפתו וסגנונו של אַחד העם מתאימים לתכנו. השפה עניה אבל ברורה ומעובדה, הסגנון מלוטש וחזק, אבל לא חדש, לא עשיר ולא מהין (קיהן). כך הוא גם התוכן שלו. משנתו קב – ונקי.
מעלתו היותר גדולה של אחד העם הוא רגש האַחריות, בכל הוראותיה של מלה זו, שבו. אחריות בעד דורו הוא, רגש אַחריות בעד הדורות הבאים ואַחריות בעד נפשו שלו. רגש שהוא יקר במינו בין רובי סופרינו בדור זה. אַחד העם הוא אַחראי בעד כל משפּט ומשפּט היוצא מתחת עטו.
י. ל. פּרץ, למשל, אינו אַחראי לעולם בעד מה שהוא כותב. בכל מה שאַחד העם כותב הוא מביע את האמת שלו. אין אני חפץ להפחית ממעלתם האמתית של סופרים אחרים, אולם למען נבין היטב את ערכו המיוחד של אַחד העם עלינו להשוותו לאחרים: אחד העם הנהו יהודי גדול, בעל אישיות מוצקה ואחראי בעד כל דבריו, יהודי שאינו נפעם ונרגש מן הרגע ולא כתב מעולם איזה דבר רק בשביל להכעיס ולהקניט את מי שיהיה, או רק בשביל להחניף לאיזה אָדם או לאיזו דעה מקובלה בחוגו הוא, כמו שעושים סופרים ידועים אחרים.
ספריו של אַחד העם יתפּסו מקום חשוב ברכושנו הרוחני גם לאַחר כמה דורות.
אָמנם יש להוציא משפּט קשה על אַחד העם על אשר העצים את עיניו ולא ראָה את כל הנעשה ברחוב היהודים, על אשר לא הוריד את שכינתו הספרותית למטה מעשרה ולא יצא אל אחיו לראות את חייהם כמו שהם ולא התבונן אל מלחמת המעמדות, אל המלחמה בעד השחרור המדיני, בעד הטבת המצב החמרי והמוסרי גם בגולה. יש להאשימו עוד בדברים רבים על אשר לא כתב ולא ראָה, אך כל זה לא יגרע את ערך הדברים שכתב, כי סוף סוף העשיר את מחשבת התחיה בישראל. ובענינים רבים ירד לעומק הדברים. נקב וירד עד התהום, במקום שסופרים אחרים רפרפו על פּני שטח הדברים נגעו ולא נגעו. אַחד העם נתן לנו גם משלו והוסיף על הקודמים לו כמה שהוסיף ומה שהוסיף.
ורוצה כל עם ועם בקב שלו מתשעה קבים של אחרים.
* * *
המרכז הרוחני של אַחד העם אין לו בסיס ויסוד. מרכז רוחני לא יוסד ולא יברא בשום אופן במקום שאין עם או רוב העם, או, לפחות חלק גדול מן האומה העברית; המרכז הרוחני לא יוסד בארץ ישראל כל זמן שיושביה העברים יהיו תלוים מן הצד הכלכלי בבני הגולה ולא יהיו עומדים ברשות עצמם. והגימנסיות שביפו ובירושלים, והפּוליטכניקום שבחיפה וכל בתי הספר שבארץ ישראל יוכיחו. כל קיומם תלוי ברצונם, בחסדם ובשלטונם של בני הגולה. ובתי המדרש האלה צריכים לבקש ולמצוא חן בעיני יהודי הגולה ולהתכוון כלפּי כל הרוחות המנשבות בבת אַחת מעברים שונים ומשונים.
מרכז רוחני אי-אפשר לברוא באופן מכני, כמו שחושב אַחד העם. שכינה בלי ישראל אין. אין אַני יודע את עתידותיה של היהדות, אבל אַחת אני יודע כי היהדות הטבעית, כי היהדות העתידה תהיה זאת של חיי היהודים העתידים, החיים הטבעיים של היהודים בקבוץ גדול.
הננו יודעים מתולדות התרבות של כל עם ועם כי בארץ, כי בדור שבו מתרבה ומתקבץ העושר החמרי ובמקום המותרות, אָז ושם מתרבה גם ההון הרוחני.
* * *
במקום גדולתו של אחד העם שם אַתם מוצאים גם את פּעיטותו וצרות-עינו. אַחד העם עמד פּנים אל פּנים, עין לעין עם הרצל על הקונגרס הציוני הראשון בבזל, ובכל זאת לא הכיר ולא הרגיש את הכוח החדש הבא אלינו.
אין אני רוצה חלילה לחשוד באַחד העם שהכיר באמת בגדלותו של הרצל והתכוון למרוד בהכרתו.
אַחד העם הוא הטבעת הראשונה בחיי החופש הלאומי, יותר נכון: בחיי השחרור מן הגולה.
הרצל הביט על עצמו כעל יהודי חדש, כעל מבשר תקופה חדשה בחיי האומה, וכן היה באמת, ואַחד העם רובץ תחת סבל משא הירושה הלאומית.
ניטהשע אומר: המשורר מרגיש את צמיחת העשבים מתחת לרגליו, ואַחד העם לא הרגיש את הרצל, את ארז הלבנון היותר גדול והיותר מרובה ענפים ושרשים, לא הרגיש את הפּרח היותר יפה שבחיינו, מפני שהראשון איננו איש-צמח, כי אם איש-מכוני.
* * *
בשביל להוציא משפּט צודק על אחד העם צריך להתבונן אל כל עבודתו, אל כל אישיותו במלואה. ואם נכיר את כל ספריו אז די לנו לערוך ערכו ולהוציא עליו משפּטנו. יש מבטא תלמודי: תנא ושייר. ישנם סופרים, שהמה נותנים לנו בספריהם רק חלק מנשמתם. האָדם שבהם עומד במדרגה יותר גבוהה מספריהם: רוחם הגדול אינו יכול להתבטא כל צרכו בספר או גם בספרים רבים וכבירים. אולם אחד העם נתן לנו בספריו כל נפשו, הוציא בהם את כל רוחו. הוא מצא בקעה והתגדר בה כל צרכו. הוא לא יעוף פּתאום, לא יתרומם ולא יתרחק מתחומו ולא יצא מגבוליו, אולם את הבקעה שהתגדר בה עבד כל צרכה ובכל מלוא יכלתו.
אחד העם היה אחד הראשונים בספרותנו העברית החדשה, אשר נתן ערך מיוחד לכל מלה ומלה אשר הוציא מעטו. מלים בלי תוכן לא תמצאו במאמריו.
וגם במה שנוגע להשפה העברית אין אחד העם איש צמח. הוא לא חדש מבטאים (זולתי אחדים, בודדים אשר נער יכתבם) ולא העשיר את שפתנו. רק סך מסוים ומוגבל מאוד של מלים ומבטאים עברים תמצאו באוצרו הספרותי. מנדלי מו"ס, ביאליק ונחום סוקולוב העשירו באמת את השפה, ומה גם אליעזר בן יהודה. אבל אַחד העם כותב בשפה מעובדה ומדויקה כל צרכה, ועל כן היא גם יפה מאוד.
אחד העם הוא סמל היהודים הגלותי לכל פּרטיו ודקדוקיו. לעולם לא יקרא: מה נאה אילן זה! כי אם מה כונתו ומה תכליתו בעולם זה, או מה הוא המוסר היוצא ממנו.
אַחד העם מבקש בכל דבר ובכל ענין את הצד המוסרי. אַחד העם הנהו הכפתור והפּרח, ראש האמיר, המשובח והמעולה של דור הגלות. אולם הוא מציין סופה של תקופה ולא התחלה. נביא דור התחיה בודאי איננו. הוא מבקר את התחיה העברית, מחטט בה ומקשה עליה קושיות.
להיהדות המקורית, התנ"כית, היה זר מושג המוסר. היהודים הקדמונים, בשבתם על אַדמתם, לא בקשו את המושג המוסרי ולא התאמצו להיות מוסריים. החפּוש אחרי המוסר הוא פּרי הגלות. ספּנסר אומר במקום אחד: הפּרח מפיץ ריח נעים, לא מפּני שהוא חפץ בכך, אלא מפּני שאינו יכול אַחרת.
מי שהוא מוסרי על פּי טבעו ומזגו אינו יודע ואינו מרגיש כלל שהוא מוסרי, ואינו מתאַמץ כלל להיות מוסרי.
אַחד העם הוא בדורנו יהודי גדול, יען כי צמצם את כל כוחותיו הרוחניים ואת כל כשרונותיו בנקודה צרה אַחת, ובזה כוחו וגבורתו.
אַחד העם הוא יהודי חפשי, גם בשבתו סגור במצודתו, והוא אשר יצר את המושג “עבדות בתוך חירות”. הוא הוא אשר הראה על הצד המגוחך שיש בדבר, כי יהודים גדולים כחיים שטיינטהל, מונק ואחרים היו בתוך חרותם המדינית עבדים נכנעים להסביבה שלהם.
אחד העם הוא אשר קבע במסמרות: הנני יהודי בין שאני מודה בדת העברית ובין שאני כופר בה, יען כי יהודי נולדתי ויען שאני חפץ להיות ולהשאר יהודי.
אישיותו של אחד העם היא כל כך נקיה וטהורה על כי תוכלו לחדור אל פּנימיותו, כאלו היה עשוי זכוכית מושקפת.
ישנם סופרים מלאים סודות והצד הנסתר שבהם מרובה על הצד הנגלה. בקהלם לא יחד כבודו של אַחד העם.
אוסקר וויילד אומר על הפּתגם היווני: “דע את עצמך!” רק האָדם הבינוני יכול לדעת את עצמו. אבל איך ידע את עצמו אותו האיש שנפשו מלאָה פּלאי-פּלאים ורזין דרזין.
אַחד העם ידע את עצמו. פּלאי פּלאים וסודות יצירה כמוסים אין בו, אַחד העם איננו פילוסוף, כאשר יקראוהו מעריציו. לפילוסוף יש השקפת-עולם ידועה. לאחד העם חסרה זאת.