בשעה זו אין עוד יראת פוגרום בווארשה: אידיהם עברו בשלום. אבל לפני ימים אחדים, ערב חג הלידה, היה הפחד גדול: נבאו לפוגרום.
מי נבא? מי העביר את השמועה? אחד מעתוני ווארשה בדק ומצא: יהודי חלבן. בכַדֵי חלבו נכנס מבית לבית, בחמשה בעשרה, בעשרים מטבחים לחש בחשאי, בקול מרתת ובפנים מפיקים אימה: “פוגרום קרוב לבוא”. – וצבור, העולה במספרו על כל עם-מונטיניגרו, שלש מאות אלף יהודים פחדו ורהו.
אלו היה החלבן, אשר ראה העתון האמור בחזון, נכנס בכדי חלב מבית לבית ומספר על ישועות ונחמות, הקרובות לבוא, היו דבריו נשכחים ונבלעים תיכף בתוך אוירם של המטבחים; עכשיו “שֶחָכַם” ונבא לימים רעים, לימי שוד וביזה, פרצה נבואתו תיכף מן המטבחים אל הסלוֹנים ומשם אל הרחוב – וכל הלבבות מלאו חרדה.
לחנם טרח אותו עתון. לא חלבן אחד העביר את השמועה, כי אם שלש מאות אלף חלבנים כאחד העבירו אותה. מימות יֶליסַבטגרד וּבַלְטָה, מימות קישינוב והומֶל, מימות “בשורת-החופש” הגדולה השתקע בלבו של כל אדם מישראל “חלבן”, שפניו פני-אימה וקולו קול-מלחשים: “הזהרו, פוגרום קרוב לבוא”…
ורע הדבר מאד, ש“חלבן” זה השתקע בלבנו. אוֹי לאדם, המפחד תמיד. אין מדה ואין קצב לכחו וגבורתו של הפחד. קנא הוא הפחד, את כל האדם יכבוש ולא יתן לשום כח נפשי אחר, לא לרצון ולא לשכל, לסגת את גבולו. מכיון שנתפס אדם לפחד, הרי הוא נשמע ונכנע רק לו בלבד, כל מחשבותיו נוטות מן המסלה הישרה, כל מעשיו – מכשולים ותקלות לעצמו. אין עונשים אותו על מעשיו: מעשיו גופם הם הם ענשו.
ומה שרע עוד מזה. לא אנחנו בלבד אלא גם אחרים כבר יודעים, ש“החלבן” יושב לנו בלבנו ולוחש את לחשו באזננו והנה הם משתמשים בפחדנו ככל אשר יורה אותם לבם הרע, הזב רעל-שנאה וחמת-נקם. העתונות האנטישמית, הדברנים האנטישמים, העסקנים האנטישמים, – וגם הַמְצַוִּים להם וגם הנשמעים להם, – רואים עד כמה נפל פחד הפוגרומים עלינו, ולפיכך אין להם בפיהם אלא דבור אחד: “יהודים, את קומתכם אתם זוקפים? הזהרו, פוגרום קרוב לבוא!”… מי יודע, אם לא “חלבן” נכרי הוא הראשון בכל מקום להעביר את שמועת הפוגרום? הוא ושולחיו בטוחים, שאלפים ורבבות, “חלבנים” משלנו עומדים מוכנים ומזומנים לשרתם ולהביא את השמועה אל המטבחים, משם אל הסלונים ומשם אל השוקים ורחובות.
אוי לו לאדם, שאין בו כח להתגבר על פחדו, – אוי לו מעצמו ואוי לו מאחרים, שפחדו שלו רצוי להם.
העולם 1912