כאשר הופיע על-יד כסא הכבוד ארמון מפואר, בנוי אבני גזית של שיש לבן מעולף ספירים כחולים –פנה הבורא למלאכים אשר עמדו לפניו, ויאמר להם:
“בחדרי הארמון הזה נמצאים כדי בדולח חתומים, המכילים בתוכם, הן דברים טובים והן רעים. יקח כל אחד מכם דבר-מה ויביאו לבני האדם שי, אבל מזהיר אני בכם: את הכדים שברו, נפצו טרם שתמסרו את תוכם לבני-האדם, כי חזקים הם עד מאוד, וידי אדם לא תצלחנה עליהם!”
מיד החלה ריצה-דיצה.
המלאכים פרצו בחדווה הארמונה, חטפו מן הכדים אשר הכילו בתוכם גרעיני הרגשות נעלות ורישפי סגולות ותכונות נפלאות, ניפצום וימסרו את תוכם לבני-האדם.
אבל גם השטן לא טמן גף בצלחת…
אף הוא חדר הארמונה במחתרת, וישחרר מתוך כדיהם את כל הפגעים הרעים, את השנאה, את הקנאה, אדי מחלות, ויביאם גם הוא לאנשים “שי”…
אותה שעה עדיין התעופף בחדרי הארמון אחד מן הכרובים, אשר חיטט וחיפש משהו נעלה ומועיל מאד לבני-האדם. הוא טס מחדר לחדר, גחן וחיפש בלי הרף עד שמצא! אז פרץ בקריאות-גיל וצחוק מצלצל, אשר התגלגל מקצה רקיע למשנהו: בקרן-זוית מצא את האמת והצדק שפונים בתוך כדיהם…
קלטו אוזני השטן את הצחוק שהרגיזו מאד וימהר לבוא. כאשר ראה את המציאה התחלחל, ספק כפיו ויקרא בקול חנף-ערב:
“כרובי הנחמד! הן תביא בזה כליה-בליה על בני-האדם, כי המות והאבדון צפונים בכדים אלה!”
הבין הכרוב כי השטן לפניו ולא שעה אליו. הוא מיהר לטוס כדי למסור את מתנתו לדרי מטה, אבל השטן אשר רדף אחריו, והיה כרוך בעקבותיו, הציק לו ובילבלהו:
הכרוב מסר את מתנתו לבני האדם, אבל בחפזונו שכח לנפץ את הכדים…