לוגו
במקום הקדמה: עדוּת
מיקום ביצירה:
0%
שולמית הראבן
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

ביום שני בערב, בשבוע שעבר, מסרה ועדת כַהן את מימצאיה לידי ראש הממשלה. מר אריאל שרון הודיע למחרת שהוא מסרב לקבל את המסקנות החלות עליו ולהתפטר. עד ליום החמישי בשבוע היססה ממשלת ישראל ולא הגיבה בהודעה חד־משמעית שהיא מקבלת את הדו"ח ואת מסקנותיו. בין יום שני ליום חמישי עברו על החברה הישראלית הימים הקריטיים ביותר של קיומה כדמוקרטיה עד היום הזה. הענין טרם הוכרע, ויתכן שרק התחיל.

נקדים ונאמר: קו־השבר לא היה עדתי. גם על עדי לוי, תימני גזעי, השוכב פצוע מרסיסי אותו רימון, צעקו “אשכנזי” בתור גידוף. גם אנשי השכונות שהיו במצעד הוּכו אותן מכות. קו השבר גם לא עבר בין דתיים וחילוניים. על פי עדותו של אבי רביצקי, איש “נתיבות שלום”, שרובם בני ישיבות, כמעט ריסקו להם את העצמות באותו ערב. קו השבר היה פוליטי ברור, והוא עבר בין שתי השקפות עולם.

וזה צילום המצב, יום חמישי, ירושלים:

כבר עם צאת ההפגנה מככר ציון, במעלה רחוב בן־יהודה, ברור לצועדים שאין זו התנגשות רגילה של דעות, וגם לא הרמה הרגילה של אלימות שולית. עוד לפני שהתאספו אנשי שלום־עכשיו, חיכו להם כאן קבוצות מאורגנות של אנשים אלימים ובעלי אגרוף; ועתה הם פורצים מדי פעם בפעם, בטריז מכוון ובכוח רב, אל תוך שוּרות ההולכים. על ידי – צעקות, שריקות, מכות. הרבה מאד מכות. כאסח. המשטרה לא היתה מוכנה כנראה למידה כזאת של אלימות. פה־ושם נלחם שוטר בודד נגד גל של בעלי אגרוף. אני רואה לימיני שוטר חביב, הנראה יותר כאבי משפחה גדולה, שצריך בעצם בשעה זו לקחת את הילדים מהצגת אחר־הצהריים הביתה – והוא מנסה לעצור בגופו את הגל, ואינו מצליח. בגין בגין בגין. אש“ף אש”ף אש“ף אש”ף. אריק מלך ישראל. אריק מלך ישראל. אריק זה אריק, לא יעזור לכם, אש"פיסטים, לא יעזור לכם, אתם זבל, הועדה שלכם זבל, עשיתם ועדה נגד אריק, עשיתם ועדה נגד בגין, נהרוג אותכם, נעשה לכם סברה ושאתילה, נעשה לכם שואה. זבל זבל זבל זבל.

המצעד מתקדם בתוך האגרופים והדחיפות, גוף גדול, איטי. לידי צועד ילד כבן שש־עשרה, דווקא לא אשכנזי, והוא חיוור מאד. זו ההפגנה הראשונה בחייו, והפגישה הראשונה שלו עם רחוב כזה. הוא בא להגן על החוק, כמו שלימדו אות בבית הספר. השלט שבידו קרוע, חולצתו קרועה, כבר חטף אגרוף בפנים. אנו אומרים לו שלא יתרגש, שיחייך, אנחנו יותר חזקים מהם, הדמוקרטיה תנצח, ואם צועקים עליו “בגין” – שיצעק יותר חזק “הביתה”. המפגינים באמת רבים מאד, אבל גם לי מתהפכים קצת הקרביים כשאני רואה שלושה בריונים חובטים בפניו של אלון, שלחם באנטבה ובעוד כמה מבצעים נגד טרור שעם ישראל עוד לא שמע עליהם, והם צועקים לו תוך כדי המכות: “אתה היית בכלל בצבא, אש”פיסט? אתה היית בצבא בחיים שלך?"

המצעד מתקדם לאט. מכות בלי הפסק. המון יריקות. אבנים. לעמירם זורקים סיגריה בוערת על הפנים. ענת מוכה קשה. יותר מאוחר מנסה בריון לכבות לפיד בוער של פניה של טלה זיו, אמנית ממוזיאון ישראל. אלה אינם השוליים הרגילים: מישהו אירגן אותם. פוגעים – במאורגן – במור’לה בר־און, מי שהיה קצין חינוך ראשי בצה’ל. אדם לבוש כבעל־בית, בהחלט לא בריון ממוצע, צועק על נפתלי החוסם בגופו את המכים בשורה הראשונה: “תגיד, תגיד, בוגד, מה ההבדל בינך ובין אש”ף?!" נפתלי משיב בשקט: “ההבדל הוא בזה שאני נלחם כבר שבע־עשרה שנה נגד אש”ף." אבל האיש אינו שומע בכלל, וממשיך לצעוק: טפו, חרא, בוגד! אש"ף!…

הצועדים מבליגים. אינם משיבים במכות. התחושה החזקה ביותר ששוררת כאן היום היא שהרחוב נמצא על סף מלחמת אזרחים, ושצריך למנוע אותה בכל מחיר. אני רואה את ירום ואת זוהר ואת אלון ואמיל ועמוס ושאול, צנחנים כולם, משלבים זרועות ועומדים בפרץ, שורה דקיקה, מול המתפרצים האלימים, כדי שההפגנה תוכל להמשיך וללכת. הקהל המשולהב הגיע כבר לשלב החרפות המיניות: ערפאת ילטף אותכם בתחת, לכו להזדיין עם אש"ף, מניאקים, קוקסינלים, אתם זבל על יד אריק. בגין בגין בגין בגין. אריק מלך ישראל.

חולפים במעלה המדרחוב. במקום הזה תמיד, יש לי נקודת־שקט קטנה: לפני שלושים וחמש שנה, עוד ב“הגנה”, חבשתי כאן את פצועי הפיצוץ של מכונית התופת – טבילת האש שלי כנערה־חובשת. עכשיו, בדיוק במקום הזה, אני חוטפת בעיטה. אין בי כעס, רק תהייה גדולה ועצובה: לשם כך נלחמנו על המדינה?…. מישהו אומר לידי שמחר נצטרך כולנו להחזיר את תעודות הזהות, ולעמוד בתור לקבל פנקס־נתין. החיוך קצת עקום: זה לא נשמע אפילו מצחיק. מאחרי מנסה פרופסור חוה לצרוס, מזרחנית נודעת, להרגיע את ילדתה המבוהלת. איש לא ציפה לכל כך הרבה מכות.

מגיעים לרחבת המשביר. כאן מצטרפת תגבורת אל המכים: אנשי הרב כהנא. אני רואה אותו נישא על כתפי אוהד. האיש הזה, שמעולם לא קיבל לגיטימציה של ממש בחברה הישראלית, משלהב עתה את אנשיו וצועק שהצועדים הם בוגדים, סכין בגב העם. ללי דווקא נראה שחלק גדול מאד מהצועדים כאן הם־הם הגב, ולא הסכין, אבל מי שחשב על אפשרות של ויכוח כלשהו, חלם בהקיץ. כעבור רגע, מחזה סמלי מאד: אנשי הרב כהנא, שלא היה בשואה והוא משתדל להפקיע לעצמו את טיעון השואה, מכים לנגד עיני זוג אנשים לא צעירים מבין הצועדים, אנשים שעברו בגופם את השואה. חבל שהצלמים נמצאים כרגע בצד השני ואי אפשר לקרוא להם.

בגין בגין בגין בגין. אריק אריק אריק מלך, אריק מלך. שתי נערות תיכוניסטיות עוברות עתה תחת גשם יריקות ממש, רואים את היריקות מתעופפות באויר, ואני רואה שהפה שלהן רועד קצת. יש לה לדמוקרטיה חזיתות משונות בימים אלה, וכנראה שגם העמידה תחת גשם של רק היא חזית כזאת. אבל איש לא הכין אותן לכך והן עוברות עכשיו חוויה קשה בלי ספק. אל תוך שדה הראיה מתפרץ בריון ענק, מרקד כדרויש מטורף, וצועק: אשכנזים מערכניקים חרא! אריק מלך ישראל! וההולכים משיבים כאיש אחד: אריק התפטר, המשפט שווה יותר. אני רואה חבורת־ענק אדומה תחת עינו של אלון – ויודעת שרק משמעת הברזל שלו מונעת בעדו מלהשיב. כמה שעות מאוחר יותר, כבר אחרי הרצח, אני שומעת אותו אומר: עד עכשיו שאש"ף הוא האויב שלי נגדו נלחמתי. עכשיו אלה נלחמים נגדי. הסבירו לי, מי האויב שלי?….

כאן אני פורשת מהמצעד לחצי שעה בקירוב, וכשאני חוזרת ופוגשת אותו במעלה רחוב הקריה, מספרים לי מה קרה בינתיים: הגיעו לסוף רחוב בצלאל, לאט, אבל הגיעו, ונעצרו ליד המנהרה: אי־אפשר לעבור אותה. המשטרה אינה משתלטת. ובינתיים מטר של אבנים נזרק מלמעלה. מארב קלאסי. בלחץ ובעקשנות מצליחים לפרוץ ולעבור את המנהרה, אבל כמה אנשים חטפו מכות רציניות והיו צריכים להתפנות. ליד גן סאקר מדליקים הצועדים את לפידיהם ושרים: באנו חושך לגרש. מישהו מנסה לכופף את זרועו של פרופ' איתן שישינסקי, מבכירי הכלכלנים, ולהצית בלפיד שהוא נושא את מעיל־הרוח שלו. איתן מקשיח זרועו ומחזיק מעמד. האבנים עדיין עפות.

אני אומרת בלבי: אלה תומכיך, מר בגין. אלה תומכיך. אינך יכול להתנער מהם, או אולי אינך רוצה. האם באמת לא הבינות, אדוני ראש הממשלה, מה עושים לרחוב שלושה ימים גורליים כאלה של היסוס פטאלי, ואיך הוא מפרש אותם? אתה, המומחה לרחוב, לא הבינות שאין לך זמן להסס? והרי השר אוזן ומר אבו־חצירא, שבתוך עמם הם יושבים, אמרו לך במפורש שהממשלה צריכה להחליט מהר, אחרת יחליט הרחוב בשביל הממשלה. אסור היה לך בשום פנים להעביר את חזית ההכרעה לרחוב, אדוני ראש הממשלה, לא רק שלושה ימים ארוכים, אלא אפילו שעה אחת; חובת ההכרעה המיידית היתה שלך, ורק שלך, ולא עמדת בה. ככה אין שולטים. ככה גם אין מפקדים. כל סגן־משנה צעיר הצועד כאן הערב יגיד לך זאת.

מגיעים אל הרחבה מול משרד ראש הממשלה. ישיבת הממשלה נערכת מולנו. הצעקות בגין־בגין ואריק־אריק הופכות להיות מעגלי־ריקוד מטורפים. כאן נוכחות המשטרה ומג“ב גדולה מאד, והמכות נבלמות: יש חיץ של מחסומים. אבל עדיין קשה להתבטא. הרעש רב. ממול, בעלטה, גוש כהה של צעירי התחיה. הפעם לא שרשראות אופניים בידם, כי אם שלטים: שלום אך־שוא, שלום אש’ף. פיו של צחי הנגבי נע: כנראה שהוא צועק ססמאות, אבל אי אפשר לשמוע כלום. צלי שם מיקרופון אל מול פי, אומר: דברי. אני אומרת, והדברים אולי אינם נשמעים, שהממשלה איננה גדולה מן החוק; ששר בטחון שיתחמק מאחריות, לא יוכל לדרוש אחריות מאף קצין ומאף חייל במערכת; שממשלה שלא תכיר בעליונות המשפט, לא תוכל לדרוש את קיום החוק מאזרחיה, ושעל כן יקוב הדין את השׂר. עכשיו נוטל את המיקרופון פרופ' אורי סימון. הוא קורא – נדמה לי – בספר ירמיהו, אבל אני מתקשה לשמוע, כי הצעקות אריק־מלך־ישראל מחרישות גם את התנ”ך. על מדרגות בנק ישראל, ממול, אני רואה שוב לאור הלפיד את אמיל, שספג הרבה מאד מכות בעת המצעד. הוא חזר רק השבוע מהמילואים כקצין צנחנים בלבנון, ועתה הוא מתבדח עם חבר. הערב רצה להשאר בבית ולסיים את העבודה האקדמית שלו על מהות הדמוקרטיה. ברגע זה נשארו לו עוד כשמונה, תשע דקות לחיות.

התקוה. דום. להיום עם חופשי בארצנו. פיזור. הקהל והשוטרים מתערבבים יחד. אני יורדת לעבר משרד האוצר, חולפת ליד חבורת הדרוישים המפזזת בתזזית, ואחד מהם צועק לתוך אוזני, מאחור, צעקה מחרישה: גברת־גברת, נעשה לך סברה ושאתילה!… עמירם, היורד אחרי, מספר שמאחת החבורות צעקו אליו: ‘שלום עכשיו, זו ההפגנה האחרונה שלכם בלי רימונים’. סימן הסיגריה הבוערת עודנו על פניו, או אולי זו פגיעה אחרת. עמירם נכנס למכונית, אני ממתינה לחברים – ואויר הלילה נקרע על ידי הפיצוץ העמום והרע.

מילי רפאלי מספרת אחר כך שראתה חבורה של בחורים עומדים על תלולית סמוכה למדרגות, נועצים עיניים בתנועה, ושמעה את הקריאה “עכשיו!”. היא חשבה שרוצים לירוק עליה, והתכופפה; ואז נשמע קול הנפץ. המשטרה מוצאת אחר־כך על התלולית את ניצרת הרימון. מדובר ברימון רסס צה"לי.

מובילים את אמיל, שנפגע בדיוק מעל לבו ובצוארו, כבר אין נשמה באפו. מפנים עוד כמה פצועים במכונית של גליה, הנקובה כולה רסיסים, לשערי צדק. החברים שהביאו אותם – ותיקי קרבות כולם, וכבר נשאו בזרועותיהם חברים פצועים והרוגים לא פעם ולא פעמיים. אבל הפעם יש הבדל: הפעם הם מותקפים בתוך חדר הכניסה למיון, בין כתלי בית־החולים. חמישה בריונים מזנקים על נפתלי, הנושא עדיין על שרוולו את סרט הסדרן, וחובטים בכל־עוז בראשו של ד"ר דוד גילד, רופא מקרב הצועדים, שהגיע יחד עם הפצועים והגיש להם עזרה בדרך. נפתלי, עם שאול וירום שבאו בריצה, משתלטים לפי שעה על הבריונים. תוך כך מתברר שגם אברהם בורג, שעזר להעמיס פצועים, חטף רסיס בגבו וצריך להשאר לטיפול. יהושע שקדי, הפצוע קשה, מוכנס לניתוח. וכל אלה ־ לקול הבטחות: בפעם הבאה נגמור עליכם. בפעם הבאה נהרוג עוד יותר. אריק מלך ישראל. חבל שזה רק אחד.

למחרת, בחיפה, מוציא בחור את ראשו מתא המכונית, וצועק על ההולכים בלוויה: זה היה רק הראשון!

אני אוהבת ומוקירה את הנשיא, מר יצחק נבון. יש לי הערכה רבה גם לשר דוד לוי. השפוי מאד. אני מכבדת את קור רוחו של מר פרס. הם, ורבים אחרים, אומרים שיש עתה צורך בהרגעת הרוחות, בפיוס לאומי. אין ספק שהם צודקים. הפיוס הוא דבר מצוין, ודרוש לכולנו כמו אויר לנשימה. אבל מי שמבין את חשיבות הפיוס הלאומי, לא נמנה ממילא עם בעלי האגרוף באותו יום חמישי; ומי שהיכה ביום חמישי, כלל אינו רוצה בפיוס, אלא שלטון בכוח. אני חוששת מאד שכל האישים הללו שנזעקו, נלחמים את המלחמה שעברה. מאז יום חמישי שעבר, כללי המלחמה של אנשי אריק־מלך־ישראל שונו שינוי מהותי, ולא פיוס הוא שיחזיר אותם לשפיות. ומי שאינו מבין זאת, אני חוששת שלא תפס את מה שהתרחש ביום חמישי האחרון, בלב ירושלים, ומול ישיבת הממשלה.

ידיעות אחרונות, 14.2.83