בכל תרבות, בכל ארץ, בכל משפט, נודעת חשיבות מרובה למערכת המשפטית. בארץ־הגירה הטרוגנית, שאליה נקבצים אנשים מקהילות שונות, תרבויות שונות, אמונות, מוצא ודת שונים, מקבלת המערכת המשפטית מימד של חשיבות עליונה, ופגיעה במערכת המשפטית או הידרדרות שלה פירושם הרס רקמת החברה המתהווה כולה.
שכן המערכת המשפטית לא באה “רק” לפתור בעיות שבין אדם לחברו. תפקידה המרכזי הוא יצירת נורמות חברתיות, נורמות של התנהגות אחידוֹת וזהוֹת לכל האזרחים, ומוגדרות בבירור כאשר מדובר בנושאי תפקידים, במקום בו נורמות כאלה אינן ברורות כל־צרכן, אינן מוכתבות מעצמן על ידי התרבות הקיימת, ויש ביניהן מחלוקת, לפעמים עמוקה. בחברה מתהווה כשלנו אין החקיקה מסוגלת לפעמים להשיג את קצב הדרישה החברתית לקביעת נורמה, ואז בית המשפט הוא האומר לאדם ולמדינה כיצד לנהוג. תפקיד זה מחודד פחות בארצות הומוגניות בעלות מסורת שלטונית ודמוקרטית ממושכת ומושרשת. הוא חשוב מאין כמוהו בישראל, על כל מורכבותה ותמורותיה, ותהליך המשפט אצלנו, במיטבו, רחוק על כן מלהיות תהליך אוטומטי, והוא תהליך יצירתי ויוצר; הוא השקט ושיקול הדעת שבתוך עין־הסערה הישראלית המתמדת. על כן חייבים להתקיים בבית המשפט הישראלי שני תנאים קטיגוריים: מקצועיות גבוהה מאוד של המנגנון השיפוטי, ואימון בלתי־מעורער של הציבו באובייקטיביות שלו. הראשון קיים ואינו בסכנה. על השני כדאי לשוחח.
לכאורה, קיים עדיין בישראל מה שאפשר לכנותו בשם “הרפלקס ההלכתי”. דורות על דורות התחנכו על ההלכה כקובעת נורמות־התנהגות, ואפילו ההליכים אינם זרים לעם־הספר. עצם מושגי היסוד הלשוניים של המשפט, כגון שופט, עד, נאשם, עבירה, פסק־דין, קטיגור, ערכאה, חנינה, בית־דין של שלשה, אב בית דין, משוא־פנים, שוחד, דיני ממונות ודיני נפשות, הקלה והחמרה בדין – כל אלה נטולים ישר ובלי שינוי־פנים מתוך אלפי שנות המשפט העברי, ולא היה צריך ללמוד כאן מערכת מושגית וסמנטית חדשה. בל נשכח שגם בית־הדין השרעי הוא בית־דין הלכתי, וגם האיסלם שייך ל“תרבות־הספר”; כך שלרוב אזרחי־ישראל אין ולא היה כל קושי להכיר במרות בתי־המשפט, כנתון בסיסי.
נכון אמנם שלא בכל הקבוצות מדובר. חלק מיהדות צפון־אפריקה למשל, נחשבת כ“יהדות של נסים” יותר מאשר יהדות של הלכה, כמוה כחלק מן הקבוצות האשכנזיות החסידיות, שם רמיזתו או ברכתו של רבי חי או מת נחשבת יותר מפסק־דין תקדימי של בית המשפט העליון. אבל רוב העם מעונין באמת ובתמים בפסיקה באשר לנורמות ברורות, ומקבל את הדין.
צורך זה יצר אצלנו גם את השימוש הרב בוועדת־החקירה המשפטית, שאצלנו מעמדה רם, בניגוד לארצות אחרות, שם ועדה כזאת היא לכל היותר טקס כפרת־עוונות קהילתי, מין “תשליך” פורמאלי שאינו מחייב. אצלנו משמעותה גדולה, לא רק כדי למצוא את האשם או האשמים, אלא כדי לקבוע דבר חשוב הרבה יותר מן האשמה, והיא – נורמה של אחריות, כלומר – כיצד צריך אדם לנהוג כאשר הוא מכהן בתפקיד ממלכתי רם. ורעדת כהן, למשל, שעשתה עבודה לעילא ולעילא, לא עסקה רק בחיפוש אשמים בפרשת סברה ושאתילה, אלא קודם כל קבעה את הנורמות שלפיהן צריך לנהוג אדם שהוא שר בטחון בישראל, רמטכ"ל בישראל, וכן הלאה. בכך קראה הועדה קריאה נכונה לגמרי את המציאות שבה פעלה, וברור שגם מדוע מר אריאל שרון היה מעדיף להתמקד בויכוח על עובדות טריוויאליות, כמו במשפטו נגד “טיים”, והוא מבקש להתעלם מענין הנורמה, שהיא הממצא המשפט החשוב ביותר, ועל־פיה נמצא בישראל שאין הוא ראוי לכהונתו.
לא בכל תרבות מתקבלים הדברים כמובנים־מאליהם, סוציולוגים מלמדים אותנו שקיים פעם שאינו ניתן לגישור בין תרבות המושתתת על משפחה, לבין זו המושתתת על משפט. המשפחה בנויה על סטאטוס, מעמד; על “שלנו” ו“אנחנו” מול העולם; המשפט בנוי על חוזה חברתי, מוסכם על חברה, ואוניברסאלי, כלומר חסר משוא־פנים. במשפחה יש סמכות עליונה של האב או דמות־אב; במשפט הסמכות היא סמכות החוק הכתוב. אין כמעט אפשרות להחיל משפט על מערכות משפחתיות טהורות, והדוגמא המובהקת היא המאפיה בארה"ב, שהמשיכה לקיים מיבנה משפחתי מובהק ומתבדל, בארץ הנתונה למרות החוק והמשפט, ומיבנה זה, ולא עצם העיסוק בפלילים, איפיין את המאפיה להבדיל מארגוני־פשע רבים אחרים.
אין צורך להרחיק עד מעשים פליליים כדי למצוא תרבויות וקבוצות אחרות שגם בהן חזק מאוד הדגם המשפחתי, או הפטרוני. גם אצלנו קימות קהילות שבהן אדם המחסל את הלול במשקו, למשל, יפריש וישלח מעשֵׂר לדמות הפטרון שלו, ובתמורה הוא מצפה לפרוטקציה, כיבוד, או טובת הנאה. ביחסים כאלה גם הוכחת אשמתו של אדם בבית משפט אינה מלווה סטיגמה, וה’ה אהרן וברוך אבו־חצירא, למשל, מעמדם לא ניזוק כלל בעיני קהילתם בשל היותם שפוטים בעוון מעשים שעשו. הנורמה המשפחתית גברה בקהילה על הנורמה המשפטית המקובלת. התפיסה המשפחתית של “כוחותינו” של “אנחנו”, קיימת ומוכרת גם בקבוצות אחרות במדינת ישראל. בעיקר בראשית שנות המדינה, שם נדמה היה עדיין לאנשים שהם מתמודדים עם “חוקת הגויים”, חוק מנדטורי ר“ל, שכמעט־מצווה לעקפו כאשר מדובר באינטרס הקבוצה. תפיסה זה הולכת ונעלמת היום, ודומה שהיא קיימת עדיין רק בקרב חלק מן הציבור החרדי, בעיקר בעבירות ממון, שם מתיחסים לבית המשפט כאל “תפיסה” בשבי הגויים, ר”ל – ובחלק מאנשי גוש אמונים – כאשר מדובר בעבירות נגד ערבים, עבירות קרקע ועבירות נגד גוף, שם כביכול אין דינא דמלכותא דינא. כאשר תפיסות “משפחתיות” כאלה מקבלות חיזוק על ידי פוליטיקאים, בניגוד גמור לחוסר משוא־פנים שהוא נתון בסיסי של בית־המשפט, עלול להתרחש סדק רציני באימון הציבור במערכת המשפטית שלו, ופירוש הדבר סדק רציני בליכוד החברה כולה.
המחוקק, ובית־המשפט הישראלי, התערבו בכסיות־של־משי כמעט בדיני אישות שבהם שרר ריבוי נורמות, והביאו למעבר הדרגתי מאי־התערבות במקרים של ריבוי נשים שמלפני קום המדינה, לאיסור ביגמיה אחר־כך, גם כאשר ריבוי נשים היה מנהג העדה, או – אצל מוסלמים – היהדות, והוא המאפיין והמבדיל אותה מכל השאר.
ואם כן, בית המשפט אינו פועל מחוץ למצב חברתי נתון, אלא בתוכו; אף אין הוא אוּרים־ותומים המייצג את הצדק המוחלט לכל אדם שיפנה אליו, אלא פועל במסגרת נתונה, במצב של הכרעה בסיכסוך בר־הכרעה, אף על פי כן, ובתוך מסגרות ואילוצים אלה, תולדות פסקי הדין הנורמטיביים בארץ הם היסטוריה מפוארת של תהליך קביעת נורמות מוצקות בניווטה העצמי של חברה קשה ורב־תרבותית, וחבל שאינם נלמדים בבתי הספר שלנו, ואינם זוכים לאותו טיפול באמצעי התקשורת שלהן זוכה בכל התחכמות וכל איוולת של פוליטיקאי מצוי. פסקי הדין, ולא הנאומים בכנסת ובככרות, הם העשויים לקרב אותנו יותר מכל למעמד של מדינה מתוקנת.
גם בתוך המערכת המשפטית עצמה קיימים כמה נהלים העלולים להחליש במידה מסוימת את אימון הציבור במערכת. מה שעושה חנינה בלתי מוצדקת אחת (והגורם המחנן אינו שייך למערכת השיפוט עצמה) – לא יתקנו חמשים פסקי דין יפים ומנומקים אחר כך. כך אירע כאשר הנשיא חנן, כזכור, את יהושע בן־ציון, על סמך מידע מוטעה שסופק לו, וכך אירע כאשר חנן מר איתן, כרמטכ"ל, את ה’ה פינטו ולדרמן, וחיבל במחי־יד בסמכות בתי המשפט וקביעתם האובייקטיבים בפשעים חמורים. אבל גם המערכת המשפטית עצמה מספקת לנו לעתים לפחות נוהל אחד, הגם שהוא לגיטימי לחלוטין, שיש בו כדי להחליש את אימון הציבור, וכוונתנו לעסקת הטיעון.
ענין זה הוא בעצם הסכם חוץ־משפטי בין תביעה לסניגוריה, וככל הסכם כזה, הוא חוסך את זמנו של בית המשפט העמוס לעייפה. במקרים מסוימים הוא גם מעניק יתר שיקול־דעת לשופט, כמו למשל בהמרת סעיף רצח, שבו השופט מחויב לגזור מאסר עולם, בסעיף הריגה בלבד, שם יש שיקול דעת לבית המשפט באשר לחומרת הדין, יחד עם זאת חשים כהל שמשהו כאן “לא בסדר”, שעסקת־טיעון היא ביסודו של דבר פשוט עסקה, ולא משפט צדק, כיון שעל ידי הליך כזה לא נקבעת בעצם שום נורמה; יתר על כן, מוחמצת ההזדמנות לבית המשפט לקבוע נורמה, ואנו מפים מבית המשפט הישראלי שיקבע נורמות ולא יטשטש אותן, ראוי לו, אם כן, לבית המשפט, להרהר כמה וכמה פעמים, בעיקר בדיני נפשות, אם עסקה כזאת מקובלת עליו, בהתחשב בתפקידה המוגדר־מאד של המערכת השיפוטית בחברה שלנו, כדי שהצדק ייראה. הוא הדין כאשר מדובר בדיני ממונות עקרוניים מאד, שיש בהם ענין ציבורי. לא כל הליך חוקי – ועסקת הטיעון, כאמור, מוגנת בחוק – הוא גם הליך המוציא לאור משפט, ומחנך על יסודות של צדק.
מבחינתו של הציבור, הענין המערער ביותר את האמון במערכת השיפוטית שלו הוא אי־הציות לחוק המדינה, במיוחד כשהוא מקבל תמיכה ברחוב ביוזמתם של פוליטיקאים. ובכל זאת נשאלת השאלה הלגיטימית לגמרי: מתי אין לציית לפסיקת בית המשפט והחוק? הרי בגרמניה הנאצית נעשו דברים נוראים שכולם על פי חוק המדינה, והשאלה מתי יש להעדיף את צו המצפון על צו החוק היא שאלה בעלת חשיבות רבה, בעיקר לאור נסיונם של משטרים שאינם־דמוקרטיים, שהצליחו לחוקק חוקים דרקוניים.
אצלנו קיימות שתי דוגמאות, שונות מאד זו מזו, לאי־ציות כזה ולקריאה פומבית לאי־ציות: מכאן – סרבני השירות בלבנון, מכאן – מתנחלים בעלי השקפה מסוימת, בשני המקרים יודעים אנשים את חוק, אולם בוחרים מסיבות משלהם שלא לציית לו. חלק מן המתנחלים מזהיר אותנו שאם תחליט הממשלה על מסירת חלקים מן השטחים לשלטון שאינו יהודי, הם יראו החלטה כזאת (שיהיה לה תוקף של חוק עם אישורה בכנסת) כאילו אינה מחייבת אותם, לא יצייתו לפקודה לצאת, ויתנגדו לה “בכל האמצעים”. מרי כזה ראינו כבר בפרשת ימית, ויש לשער שגם בעתיד יוכל צה"ל לטפל בו כראוי. השאלה גם איננה העדפת ההלכה על חוק המדינה, כיון שבהלכה יש פנים לכאן־ולכאן בענין מסירת שטחים, וקדושת הארץ בשום פנים אינה אוטומטית. גם טענת המתנחלים בדבר סמכות הממשלה אין לה רגליים: חוק המדינה, ולא הם, קובע את מרחב הסמכות של הממשלה והכנסת. נשאר איפוא הענין המצפוני, ובו – בו בלבד – אכן יוכלו המתנחלים להיאחז, בבוא העת.
מן הצד השני מצויים סרבני המלחמה בלבנון הטוענים שמלחמת לבנון כולה מנוגדת למצפונם, אעפ’י שהיא חוקית, הם מסרבים לצאת, נשפטים ונכלאים כדין. יש איפוא הבדל גדול מאד בין שתי הקבוצות, הראשונה כופרת לגמרי בסמכות המדינה והחוק, ומתנשאת על שניהם; השניה מקבלת סמכות זו, אינה מתנערת מן האחריות, ונותנת את הדין על מעשיה בלי לבקש הקלה בדין בשל מה שנראה לחבריה כעמדה אידיאולוגית מוצדקת. אף אין הסרבנים אצלנו נמלטים לחו“ל, כפי עשו רבים כל־כך בארה”ב בעת מלחמת וייטנאם, הסרבנים ממשיכים לשחק לפי כללי החוזה הדמוקרטי, וודאי שאינם כופרים בסמכות המדינה. התנגדותם פאסיבית ונוגעת להם ולגופם בלבד, להבדיל מן ההתנגדות הפעילה “בכל האמצעים” שבו מאיימים כמה מאנשי גוש־אמונים על המדינה ועל צה“ל, ומעמידים בכך את עצמם ברמה גבוהה כביכול מן החוק ומן המדינה עצמה. בשני המקרים מדובר במה שאדם רואה כהכרעה אישית מצפונית, והשאלה אינה פשוטה כלל, התיאולוג הפרוטסטנטי קרל בארת נשאל פעם אם מותר לעבור עבירה קטנה (על החוק) כדי שלא לעבור עבירה גדולה יותר (על המצפון, והשיב שאכן יש מקרים כאלה, אלא שאז חייב הנוהג כך להיות מוכן לתת את מלוא הדין על מעשיו, ולא לבקש כל הקלה בדינו מפני ש”כוונותיו היו טהורות", או נבעו מטעמים אידיאליסטיים, אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו.
מירשם זה נראה טוב ונכון כאשר יש עדיין בפני מי לתת את הדין, כלומר כל עוד קיימות אושיות החברה המקובלות, השאלה עדיין נשאלת היכן עובר הקו האדום שממנו אין להישמע עוד לחוק בכל צורה שהיא, כותבת שורות אלה מציעה, כקו אדום אפשרי, מצב שבו יש פוליטיזציה של בתי משפט. במילים אחרות: ברגע בו יתמנה למשל מר אליקים העצני לנשיא ביה"מ העליון, ומאיר כהנא לסגנו, וימשיכו לפעול שם בהתאם להשקפותיהם, ישאלו את עצמם אזרחים רבים מאד אם חובת הציות האזרחי לרשות השופטת עדיין חלה עליהם, ותשובת הרבים תהיה לאו מוחלט. כל עוד אין פוליטיזציה של המערכת, והיא ממשיכה לשמור על אי־תלות ואובייקטיביות גמורה, אין לדעת כותבת זו מקום למרי אישי או קבוצתי.
אלא שגם כאן הענין אינו פשוט. מינוי הדמות הלא־פוליטית, קרי השופט או היועץ המשפטי, תלוי לעתים קרובות מאד בפוליטיקאים ובדרג המבצע. בארה“ב ממנה הנשיא את שופטי ביה”ד העליון, באישור הסנאט, כלומר שהגוף הממנה הוא גוף פוליטי. אצלנו קיימת ועדת מינויים, שמתשעת חבריה ארבעה הם פוליטיקאים – שני שרים ושני ח"כים. משרד המשפטים גם מחזיק באחריות על מינהל בתי המשפט, ועל מינוי נשיאי הערכאות השונות. שר המשפטים אצלנו רשאי להגלות שופט לעיר אחרת. ואם כן, הערבויות הקיימות אצלנו לאי־פוליטיזציה של המערכת אינן מוחלטות; ואם למרות כל הנתונים הללו נשמרה אצלנו אובייקטיביות גמורה של בתי המשפט, אם שופטינו ידעו תמיד להבדיל הבדלה מוחלטת בין דיעותיהם לבין תפקידם השיפוטי, חרף מתקפות רבות מן הימין הקיצוני, הרי זו תעודת־כבוד למקצועיות השופטים, לחינוכם, ולנורמה הקיימת שאיש לא ההין עד כה לנצלה לרעה, אבל כיון שנורמות חיוביות אינן בבחינת לעולם־חוסן, אלא תמיד צריך להיאבק עליהן, ראוי היה לתקן לפחות כמה מנתונים אלה, כדי שאיש לא יוכל לטעון בעתיד שדינו סולף בגלל אישיות השופט, או היועץ המשפטי לממשלה.
האם שופטים אינם בשר־ודם, והאם אינם לוקים במה שקרוי “ייחוס תכונות” לנאשם העומד בפניהם? שחורים ופורטוריקאים בארה“ב התלוננו לא פעם שהשופט, בלא יודעין, נוטה להאמין לעדותו של לבן מאשר לעדותו של בן־המיעוטים, והעונשים אינם שווים. עד לפני זמן לא־רב היתה נטיה לשופטים רבים לדון לקולא במשפטי אונס, כאשר המתלוננת היתה בעלת דיעות מתירניות, התנהגות מתירנית, או לבוש חופשי במיוחד, וזמן רב עבר, ועמו עוולות רבות, עד שנתקבלה הנורמה שאשה ריבונית על גופה, וגם פרוצה רשאית להתלונן על אונס, בלי שתצטרך לעבור את מחסום הדיעה הקדומה של השופטים. החברה, ועמה התהליך השיפוטי, מתקדמים למעשה בכיוון של פחות־ופחות “ייחוס תכונות”, ויותר ויותר לעבר אי משוא הפנים, כלומר גוברת הנטיה לשפוט על פי המעשה ולא על פי העושה. זכורה אחת ההתבטאויות החבלניות ביותר של אמיר כהנא, כאילו יש הבדל בין אנס ערבי ואנס יהודי, כי היהודי מכלה זממו באשה, והערבי….”דופק את המדינה" (!). נסיון־התנייה זה של המעשה בעושה, שאנו עדים לו כל העת מפיהם של כמה פוליטיקאים, הוא מטען־צד בדרך־המלך של המשפט ושל אוניברסליות המשפט, ולו נהגו בתי המשפט לפיה, היינו עדים להנהגה של איפה־ואיפה, או בלעז “סטנדרד כפול”, כלומר ביטול כל מה שמוכר לנו כנתון בסיסי במערכת המשפט, והחברה יחד עמה.
עד היום עמדו רוב בתי המשפט שלנו כסלע איתן, בעיקר בערכאה העליונה, בפני ייחוס התכונות על פי “רשימה אישית חיובית” לעומת “רשימה אישית שלילית” (אשכנזי או ספרדי, דתי, חילוני, משכיל או בור, קצין ביחידה קרבית, עולה חדש, יהודי או ערבי, חוזרת־בתשובה או עובדת בבאר, וגו' וגו'), שאינן אלא סטריאוטיפים שמקומם לא יכירם בבית המשפט. אבל, כפי שאמרנו, אין בתי המשפט מנותקים ממציאות חברתית, ועניין האיפה־ואיפה נעשה קשה מיום ליום בחברה המקיימת בעצמה מנהגים של איפה־ואיפה. אין בעולם ענין משחית יותר מזה. חברות ועמים תקועים בפיגור עמוק בשל יחס של איפה־ואיפה בין גבר לאשה, למשל: בין משפחה לחברה; בין מושלים לבין נתינים, בין רוב לבין מיעוט, בין עשיר לבין עני, ואין לחברות הללו כל סיכוי להחלץ כל עוד נהוג בהן הסטנדרד הכפול, כל הנורמות שנקבעו עד היום על־ידי המחוקק הישראלי ועל־ידי בתי־המשפט הן נורמות שנועדו ליצור איפה אחת, סטנדרד אחד, משפט אחד לגר ולתושב. אבל גם המחוקק וגם בית־המשפט עומדים אין־אונים בפני מציאות פוליטית שלא הם קבעו אותה, מציאות שבה ארבעה מיליון איש חיים על־פי משטר דמוקרטי לעילא, ולידם מיליון ורבע איש חיים במשטר כיבוש בלתי דמוקרטי, שבו התושבים חסרי אזרחות, חסרי הגנה וזכות בחירה מדינית, ולמעשה הם אזרחים סוג ב' וג' שהדמוקרטיה הישראלית אינה חלה עליהם, ורק בג’ץ יכול למנוע פה ושם את הפקעת אדמתם ואת גירושם הפיזי, ולמזל קלסתרנו האנושי, הוחל בג’ץ וסמכותו גם על השטחים. לפנינו איפוא מצב קלאסי של איפה־ואיפה שקיימת במציאות זה 17 שנה, וכבר יש אצלנו אנשים המבקשים לנהוג לפי הנורמה המסולפת של אבן – ואבן קטלנית טפי, דם – ודם סמיק טפי. אין פלא בדבר: אצלנו אנשים מושפעים עד מאד על ידי הפוליטיקאים, שאינם אוניברסאליסטים גדולים בדרך כלל, בלשון המעטה, והיו שמחים מאד לחיות בכלל בלי ההגבלות שבית המשפט מטיל עליהם ועל כולנו, אבל מה ששרוי לפוליטיקאים, אינו שרוי לבית המשפט, הפועל לפי עקרון האוניברסאליות, ובמקום בו יש איפה־ואיפה מכל סוג שהוא, אין משפט, ובאין משפט, אין חברה מתוקנת.
יתכן בארץ מצב שבו יתיצב פוליטיקאי בריש־גלי מול הרשות השופטת במדינת ישראל, ויאסוף לו מערת־עדולם שלמה של מעריצים שילכו עמו, וכבר היו יותר מרמזים להתיצבות כזאת. הרפלקס ההלכתי שעליו דיברנו בתחילה, קיומו אינו מובטח לנצח, גם באשר לתפיסות הדמוקרטיות היסודיות של הפרדת הרשויות ושל אי־תלות המשפט, אסור להיתפס לקונצפציה של לעולם־חוסן, בתנאים משתנים כשלנו, הופכת המערכת המשפטית יותר ויותר למעוז ערכי, וקביעת הנורמות שלה חורגת הרחק מבית־המשפט ולובשת מימד ברור של חינוך העם כולו. תפקיד זה מתחדד מאוד במציאות שלנו, כי במקום בו לא נאמרים דברים מפורשים מאוד, נוצר כר נרחב לתפיסות פוליטיות בלתי דמוקרטיות; ובמקום שלא נקבעה חד־משמעית נורמה ברורה, קיים סיכון מוחשי שתתקבל נורמה מסולפת. מי שאינו מחמיר בימים אלה ומקפיד על קוצו של יו"ר בנושא הדמוקרטי, ובעליונות המוחלטת של המשפט וחוסר איפה־ואיפה בדין, עלול להתפרש בטעות אצל הדיוטות כמי שאינו מיחס חשיבות רבה לדמוקרטיה ולהליך המשפטי בעל הנורמה האוניברסאלית, והמסקנה תהיה פוליטית, וחמורה.
אלה דברים קשים, אבל המציאות בה אנו חיים קשה ומשתנה מאד. אצל רבים מאתנו עדיין הערכה מוטעית, בכיוון ההמעטה, בכוחם של זרמים אנטי־דמוקרטיים בחברתנו. המעטה כזאת איפשרה את החלטת ביה"ד העליון שהתירה למאיר כהנא לרוץ לכנסת, ועצם ההחלטה הזאת הפכה בעיני רבים, בטעות גמורה, למעין־לגיטימציה ולמעשיו של אותו איש.
אם מקובל עלינו, איפוא, שבית המשפט איננו רק חותמת־גומי של החוק, אלא בעיקר קובע נורמות של התנהגות בחברה רבת־פנים, על כולנו ולהיות קשובים הרבה יותר לדיוני בית המשפט ולנימוקי פסקי־הדין; ואותם פוליטיקאים התוקפים מסיבות משלהם את החלטות בתי המשפט כאשר אינן לרוחם (גוש אמונים אחרי בג“ץ אלון־מורה, או נסיונות הדה־לגיטימציה של היועץ המשפטי על־ידי כמה מח”כי התחיה והליכוד היום) – מוטב שיידעו שבעשותם כן, הם מחבלים בעצם אושיות המדינה והחברה המתהווה בישראל, שלא תוכל להתקיים אם יאבד לה האימון במערכת המשפט, חברה שלא תדע להגן על מוסדותיה המשפטיים, לא יהיה מי שיגן עליה מפני הזדון הגמור.
ידיעות אחרונות, 8.3.85