מנהיגיה של יהדות ארצות-הברית נחלצים בימים אלה למערכה נגד הקו המסתמן בממשלתם כלפי ישראל, ואנו שומעים כי בשאלה זו מאוחדים כל הזרמים והגופים הציבוריים, גם אלה שהתקשו עד כה לפעול יחד. מסתבר ששאלת הנאמנות הכפולה - שכה הרבינו לעסוק בה במשך שנים רבות – שאלת הניגוד, כביכול, בין הזיקה לישראל ובין החובה האזרחית כלפי ממשלות ארצות-מושבם של יהודי התפוצות, אינה מכשול בשעות-חירום.

במידה שבעיית הנאמנוּת הכפולה עומדת כיום על הפרק, או מתיימרת לעמוד עליו, הריהי פרי כשרון המצאתם של אנשי-רוח שבינינו, המשווים לה משמעות חדשה לגמרי, כגון מה שסח לנו לא מכבר אחד מן המלומדים הדגולים שלנו על יהודי מיהודי הגולה שאמר לו: “אל תכריחו אותנו לבחור בין נאמנות לישראל ובין נאמנות לערכים האנושיים שלנו”.

זאת, כמובן, בקשר עם מעמדה של ישראל ב“שטחים הכבושים” ויחסה למיעוט הערבי.

אלא שטראגדיה זו של ניגוד בין זיקה לישראל ובין זיקה לערכים אנושיים עוד לא הגיעה, למזלנו, לממדים של ממש. לפי שעה היא קיימת רק בדמיונם של ממציאיה. לבטים שלהם היו פוחתים אילו שילבו בלבטי נאמנות כפולה זו גם מידת נאמנות למציאות המטפחת על פניהם. אלא שבכך אנו כבר דורשים מהם למעשה נאמנות משולשת.