לוגו
100 שנות התיישבות: תולדות ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל [כרך ב]
מיקום ביצירה:
0%

 

תוכן העניינים

כרך ב'.

חלק שלישי: ההתיישבות החקלאית בשנות המדינה

העשור הראשון

פרק א: ההתיישבות החקלאית במלחמת העצמאות

פרק ב: ימי העלייה הגדולה

פרק ג: עליות על הקרקע בימי מלחמת העצמאות

פרק ד: הקמת מושבי עולים

פרק ה: הקמת נח"ל

פרק ו: ביסוס הישובים החקלאיים שהוקמו לפני קום המדינה

פרק ז: המשך ההתיישבות בשנים תשי“ג – תשי”ז (1953 – 1957)

פרק ח: התכנון האזורי של ההתיישבות פרק ט: סיכום הפעולה ההתיישבותית בעשור הראשון למדינה (תש“ח – תשי”ז)

פרק י: מוסדות החקלאות וההתייזבות

פרק יא: הקרקע ומינהל מקרקעי ישראל

פרק יב: המים

פרק יג: תכנון החקלאות וההתיישבות

פרק יד: תכניות הפיתוח בהתגשמותן

פרק טו: גידול הייצור החקלאי

פרק טז: שימור הקרקע, הכשרת קרקע וייעור

פרק יז: השירותים לחקלאות

פרק יח: מחקר והשכלה בחקלאות

פרק יט: מימון החקלאות

פרק כ: הכפר הערבי

פרק כא: התפתחות המוסדות העצמיים של ההתיישבות והחקלאות

פרק כב: ההסתדרות החקלאית והזרמים ההתיישבותיים

פרק כג: סיכום העשור הראשון (1948 – 1957)

העשור השני

פרק א: יישובים חדשים

פרק ב: פיתוח מקורות המים

פרק ג: חוק המים

פרק ד: חוק מקרקעי ישראל

פרק ה: התפתחות הישובים החקלאיים בעשור השני

פרק ו: הייצוא החקלאי

ביבליוגרפיה לכרך ב'.

רשימת הישובים הכפריים.


 

עשור הראשון: 1957–1948

פרק א: הישובים החקלאיים במלחמת העצמאות

לא עברה יממה מאז החליטה עצרת האומות המאוחדות (ב־29.11.1947) על חלוקת ארץ־ישראל והקמת מדינה יהודית וערבית, ומאורעות דמים פרצו בארץ. זו היתה ראשיתה של מלחמת העצמאות על שני שלביה: השלב שאחרי החלטת עצרת או״ם ועד הכרזת המדינה ב־14 במאי 1948, וזה שאחרי הכרזת המדינה, כאשר צבאות ערב פלשו לארץ־ישראל. בשלב הראשון הלוחמים היו ערבים מן הארץ ואנשי כנופיות ערביות בלתי־סדירות שחדרו לארץ מהארצות השכנות.

המלחמה התנהלה אז בעיקר על דרכי התחבורה ובערים המעורבות: ירושלים, יפו, חיפה ואחרות. הערבים עשו מאמצים לנתק את התחבורה בכבישים הראשיים, בראש וראשונה בכביש תל־אביב-ירושלים ולבודד את הישובים בדרום, בנגב ובהרי ירושלים (גוש עציון). הערבים תקפו את כלי־הרכב היהודיים, שנעו בכבישים, באש רובים וברימונים והניחו מוקשים בדרכי התעבורה. יחד עם זה נעשו נסיונות להסתער על ישובים מבודדים ולהחריבם. הכוחות הלוחמים שעמדו לרשות ״ההגנה״ ומעט הנשק שהיה בידה, לא הספיקו כדי להדוף את התנפלויות הערבים בכל מקום ולחוש לעזרתו של כל ישוב שהותקף. מוסדות הישוב ו״ההגנה״ נאלצו לשקול אם אין לקצר את החזית ולפַנות מספר ישובים מרוחקים, שהקשר איתם היה קשה, וחששו שלא יתאפשר להחיש אליהם תגבורת בשעת חירום. באופן מיוחד היו היסוסים, ביחס לישובים, אשר לפי החלטת החלוקה הוצאו מגבולות המדינה היהודית. היו 32 ישובים כאלה: בגליל המערבי, בשפלת יהודה, בנגב הצפוני ובהרי יהודה. התקיימו דיונים בנושא זה במוסדות הלאומיים ובמיפקדת ״ההגנה״ ונפלה החלטה שאין מפנים אף לא ישוב אחד. החלטה זו תאמה גם את דעתם של אנשי הישובים, שהחליטו להגן על ישוביהם בכל תנאי, ולא לזוז ממקומם. ואמנם, במרוצת מלחמת העצמאות עמדו הישובים בגבורה עילאית מול המון ערבי פרוע בתקופה הראשונה של מלחמת העצמאות, ונגד הצבא הפולש של מדינות ערב שהיה מצוייד בנשק כבד, בשלבים המאוחרים יותר.

רק ישובים ספורים נכבשו על־ידי כוחות צבא גדולים, אחרי שהמגינים סבלו אבדות קשות ולא יכלו להמשיך עוד במלחמה. בכמה מהם עלה בידי החברים לנטוש את המקום בעוד מועד ולהסתנן דרך קווי האויב (עטרות, יד־מרדכי), ואילו באחרים (גוש עציון וניצנים) נלקחו הלוחמים ששרדו בשבי. הישובים החקלאיים הועמדו מהיום הראשון של הקרבות לפני בעיות חמורות מאוד. עקב השיבוש בדרכי התחבורה וניתוקם היה צורך להכין מלאי מזון ודלק, להתקין לוחות פלדה על המשאיות שהובלו את התוצרת החקלאית לערים ולהבטיח את הספקת המים לישובים. היה צורך לדאוג גם לביצור הישובים, שכן הביצורים שמימי מאורעות תרפ״ט ומימי המרד הערבי תרצ״ו-תרצ׳׳ט לא היו כשרים לשימוש והיה צורך לשקמם ולחזקם. ביצורים אלה שהתיישנו, עוד עמדו לישובים כנגד הכנופיות שהיו מצוידות בנשק קל, אך לנוכח הצבאות הסדירים, שהיו מצוידים בתותחים ובמרגמות לנוכח הפצצות האויר, היה הכרח לשנות את כל שיטת ההתבצרות. מבני הבטון שהוקמו כדי לשמש מקלט לאוכלוסיה הבלתי־לוחמת, והעניקו מחסה כנגד אש רובים ומקלעים, לא היו מסוגלים לעמוד בפני פגזי האויב. היה צורך להתחפר בחפזון, לבנות מקלטים תת־קרקעיים ולחפור תעלות־קשר בין העמדות. בישובים שהיו מופגזים במשך תקופה ארוכה מהאויר ומהקרקע שהו המגינים זמן רב מתחת לפני הקרקע, בעוד חלק גדול מהמבנים של הישוב מושמדים ונהרסים.

סכומי כסף גדולים, שלא היו בידי המתיישבים, היו דרושים כדי לפתור את הבעיות האלה ובמוסדות הוחלט על תקציב חירום, שניתן בראש וראשונה לישובי־הספר ולישובים המבודדים. בעזרת תקציב זה הוכן ״מלאי ברזל״ של מזון, שורְינו מכוניות ונבנו הביצורים הדרושים.

בעיה חמורה אחרת היתה פינוי הילדים והאוכלוסיה הבלתי־לוחמת. בראשית המלחמה התנגדו אנשי הישובים לפינוי הילדים, שכן היה חשש שדבר זה יפגע ב״מוראל״ ובכושר הלחימה של המגינים. אולם, כאשר גברה סכנת הפלישה והחלה לאיים על מספר גדול של ישובים, הוחלט להעביר את הילדים. במקרים רבים היה זה מיבצע קשה ומסובך, שבמהלכו היה צריך לשאת את הילדים בלילה על הידים, עד להוצאתם מחוץ לטווח האש של האויב. לפיכך, מיד עם פלישת צבאות ערב ביצעה חטיבת גבעתי את מיבצע תינוק שבמהלכו פונו, ברגל ובכלי־רכב משורְיָנים, הילדים מישובי הדרום: גת, גלאון, כפר־מנחם, נגבה וניצנים. באותו זמן פונו הילדים והאוכלוסיה הבלתי־לוחמת גם ממשקי עמק הירדן וממשקי־ספר רבים אחרים. בסך־הכל פונו כעשרת־אלפים נפש מ־90 ישובים. רוב המפונים שוכנו בערים: בתל־אביב ובחיפה במוסדות ציבור ובבתי־ספר. חלק מהילדים הועברו לישובים חקלאיים אחרים בעורף. במשך חודשים רבים חיו המפונים כ״פליטים״, מנותקים מראשי משפחותיהם ומחבריהם שנותרו בישובים. על אף המחסור באנשים, לאחר שחברים רבים בקיבוצים ובמושבים גויסו ליחידות ״ההגנה״ ובבוא הזמן לצה״ל, ועל אף העומס הרב של צרכי ההגנה ובניית הביצורים, לא שבתה העבודה במשק. בכל הישובים, להוציא ישובים תחת אש האויב ממש, שלא היה אפשר שם לנוע בשטח, נעשה מאמץ עליון לא להרפות ולהמשיך בעבודת השדה וענפי החי, כדי לספק את המזון הדרוש לאוכלוסיה בערים.

עקב המצב חלה כמובן ירידה בייצור החקלאי: בישובים שהופגזו נפגעו פרות חלב רבות ויתרן הועברו לישובים אחרים. במשך תקופת המלחמה פונו כ־1500 ראשי בקר מהישובים שנמצאו בקו־החזית; גם מאלה נפגע חלק מטלטולי הדרכים ובגלל העדר תנאים נאותים לקיומם. על אף כל זה, לא ידעה האוכלוסיה העירונית מחסור חמור במזון. הספקת התוצרת החקלאית, שהיתה כרוכה לעיתים בסכנת נפשות ונתלוו לה גילויי גבורה, לא נפסקה אף לא ליום אחד. עוד לפני הפלישה של צבאות ערב נעשו, כפי שהוזכר לעיל, כמה נסיונות מצד הערבים לתקוף ישובים יהודיים בכוונה לכבשם.

ההתקפה הראשונה נערכה על כפר־סאלד. ב־9 בינואר 1948 הגיח המון ערבי מעבר לגבול הסורי, שהיה מרוחק כמה מאות מטרים מחצר המשק, ונפתחה אש על הקיבוץ; אך ההתקפה נהדפה על־ידי המגינים, חברי הקיבוץ. רק אחרי כמה שעות הגיעה יחידת צבא בריטי למקום ופתחה באש חזקה על המתקיפים, שהתבצרו ברכס ההר, והניסה אותם. יומיים אחרי זה התקיף המון ערבי את כפר־אוריה. ישוב זה, שניטש במאורעות 1929, יוּשַב מחדש בסוף 1944 על־ידי מתיישבים בני העדה הכורדית. הישוב הקטן שימש פיתוי לערבים בכפרים השכנים ועודד את מזימותיהם להשמידו. במקום נמצאה מחלקת חי״ש1 שנשלחה לפני־כן כתגבורת. בהתקפה נהרגו 3 מאנשי המגן. כאשר הגיעה תגבורת של חי״ש ופלמ״ח מרחובות ומחולדה הונסו התוקפים.

ב־14 בינואר הותקף קיבוץ יחיעם בגליל המערבי. הפעם נערכה ההתקפה על־ידי גדוד הירמוך השני מ״צבא ההצלה״ הסורי, שחצה את גבול לבנון. מספר המתקיפים היה 400 -500 איש לערך. בקיבוץ היו 50 חברים ואתם מחלקת חי״ש. הערבים הסתערו כמה פעמים על הנקודה, אולם נהדפו בספגם אבדות כבדות. מבין המגינים נהרגו 4 אנשים.

ב־16 בפברואר ניסה גדוד הירמוך הראשון מ״צבא ההצלה״ לכבוש את קיבוץ טירת־צבי בעמק בית־שאן. לפנות בוקר פתחו המתקיפים באש רובים, מקלעים ומרגמות על המשק והתקרבו אל הגדר, אך ההתקפה נהדפה באש חברי הקיבוץ, שתפסו עמדות מבעוד זמן. מטר סוחף האט את התקדמות התוקפים. לאחר שהגיעו ליעדם סבלו אבדות קשות ונסוגו. אבדותיהם הגיעו ל־60 הרוגים ופצועים רבים. אחרי כשלון ההתקפות על יחיעם וטירת־צבי חלה הפסקה בנסיונותיהם של הערבים לכבוש ולהרוס ישובים יהודיים.

הנסיון האחרון בשורה זאת, טרם פלישת צבאות ערב לארץ־ישראל, היה הנסיון הכושל של ״צבא ההצלה״ של קאוקג׳י לכבוש את משמר־העמק. המתקיפים פתחו בהרעשה ארטילרית על הקיבוץ. נזקים כבדים נגרמו למבני המשק ולענפי החי והיה צורך בהתחפרות חפוזה ובחפירה דחופה של מקלטים תת־קרקעיים. הקרב על משמר־העמק נמשך כמה ימים. לכוחות ״צבא ההצלה״ הצטרף המון ערבי מהכפרים הסמוכים. מטה ״ההגנה״ החיש עזרה וכוחותיו כבשו את המשלטים ואת הכפרים הסמוכים לשדה־המערכה וקאוקג׳י נאלץ לסגת, לאחר שנוכח לדעת, כי אפסו הסיכויים להשיג את מטרתו – כיבוש משמר־העמק וחסימת כביש ואדי מילק, ששימש כציר תחבורה בין השרון וצפון הארץ.

גורל מר מונה לישובי גוש עציון. ארבעה קיבוצים היו בגוש: כפר־עציון, משׂוּאוֹת, עין־צורים ורבדים ואוכלוסייתם – 260 נפש, כולם אנשי הגנה מאומנים. היתה שם גם יחידת מילואים של הפלמ״ח וקורס מפקדי כיתות מאנשי ירושלים שנשלחו כתגבורת. ב־14 בינואר 1948 הקיפו כאלף ערבים את הגוש והמטירו אש על הישובים. המגינים גרמו אבדות כבדות לתוקפים והדפו את ההתקפה. מירושלים נשלחה תגבורת לעזרת הנצורים: המחלקה בפיקודו של דני מס, ובה 35 לוחמים שעשתה דרכה בלילה בוואדיות ובנתיבות עקלקלות. הם יצאו מהרטוב בכוונה לעקוף את החסימות שהציבו הערבים בדרכים ובכבישים. עם שחר נתגלתה המחלקה על־ירי הערבים בין הכפרים ג׳בע וצוריף. מאות ערבים הוזעקו נגד המחלקה ובקרב נפלו כל לוחמיה עד האחרון בם. לאחר הקמת המדינה הוקם, סמוך לאותו אזור, בעמק האלה, קיבוץ נתיב הל״ה – יד ללוחמים ולמיבצע הגבורה שבמהלכו נספו. לאחר שעלה בידי הערבים לנתק את גוש עציון, היו שיירות ההספקה מירושלים מגיעות לגוש בליווי חיילים בריטיים. שיירות אחדות גם הבקיעו את הדרך בכוחות עצמן בהביאן הספקה ותגבורת. בעמל רב נבנה בגוש מסלול־המראה קטן לנחיתת מטוסים, שהביאו נשק ותחמושת וחילצו חולים ופצועים. הילדים פונו מהגוש עוד לפני ההתקפה הראשונה. השיירה האחרונה, שהגיעה לגוש עציון ב־27.3, הביאה פלוגה של אנשי ״ההגנה״ להחלפת היחידות ששהו זמן רב בגוש, וגם הספקה לשלושה חדשים. בדרכה חזרה לירושלים, על־יד נבי דניאל, מדרום לבית־לחם הותקפה השיירה על־ידי אלפי ערבים. במהלך הקרב העז שנמשך יומיים, הצליחו אחדים מאנשי השיירה להסתנן בחזרה לגוש עציון ויתרם התבצרו בבית אחד על גבעת נבי דניאל והדפו את התקפות הערבים. למחרת חולצו המגינים על־ידי הצבא הבריטי. המשוריינים נשארו במקום והנשק נפל לידי הערבים לאחר שהבריטים הפקירוהו. בקרב זה נגרמו אבדות קשות ליחידות ״ההגנה״, ומאז לא נעשה עוד נסיון לפרוץ את הדרך לגוש עציון. גוש עציון החזיק מעמד עוד כמה שבועות הודות לתגבורת בנשק ולאספקה שהביאה השיירה.

ב־12.5.1948 הסתער הלגיון הערבי, שהיה מסור לפיקודם של קצינים בריטיים, על הישובים בגוש עציון. חיילי הלגיון ועמם אלפי ערבים מהסביבה, תקפו בתותחים ובמשוריינים את העמדות והמשלטים של הגוש. יומיים החזיקו המגינים מעמד והדפו את ההתקפות. אולם מחוסר תחמושת רפתה ההתנגדות, וב־13 במאי פרצו הערבים לכפר־עציון ורצחו את כל האנשים שנמצאו שם. רק מתי מספר הצליחו להסתנן לישובים האחרים. 3 הישובים האחרים נכנעו למחרת ו־320 איש, בהם 85 נשים, הובלו למחנה השבויים של הלגיון2 הערבי במַפְרַק. בקרב האחרון הזה נספו 155 אנשי מגן. גוש עציון נכנע ביום הכרזת המדינה: 14 במאי 1948.

הגנת הנגב היתה כרוכה בבעיות מיוחדות שהיה על המוסדות הלאומיים ו״ההגנה״ לתת עליהן את הדעת. במרחב הגדול של הנגב, שבו חיו אלפי בדווים מוסתים, היו בחורף תש״ח 24 ישובים. רובם היו חדשים, שהוקמו ב־1946 ו־1947 והמרחק מישוב לישוב היה גדול. בכל ישוב היו כמה צריפים מוקפים גדר תיל ובו כשלושים חברים. רק בישובים ה״ותיקים״ יותר: דורות, גת, ניר־עם, רוחמה, היה מספר חברים יותר גדול. בנוסף לאנשי המקום היו שם כמה יחידות פלמ״ח שנשלחו לנגב.


במצב זה רוכזו המאמצים בשמירה על עורקי התחבורה – הכבישים והדרכים שעברו בחלקם דרך כפרים ערביים, ועל צינור המים שהונח בשנה האחרונה. בעיית השמירה על צינור המים היתה הקשה ביותר. הצינורות הונחו לאורך ומעלה והיו חשופים לפגיעות. הבדווים היו מפרקים את הצינורות וגונבים אותם, או מנקבים את הצינור על־ידי ירי והמים היו דולפים מהנקבים. אנשי הישובים ולוחמי הפלמ״ח שמרו על הצינור. בתקופה הראשונה, מחוסר כלי־רכב, היו חוליות השמירה מסיירות ברגל. ואבדות רבות נגרמו להן בתקופה זו. הבדווים היו אורבים לשומרים ופוגעים בהם. במשך שבוע אחד נרצחו לוחמי שלוש חוליות שמירה באזורי הנגב השונים. לנוכח מצב זה הוחלט להגדיל את הכוח השומר על הצינור וננקטו פעולות־תגמול נגד המתנכלים הבדווים. הצעות שהועלו לפנות חלק מהישובים המרוחקים לא נתקבלו. המוסדות הלאומיים החליטו להקים ועדה מיוחדת: ״ועדת הנגב״, שתטפל בכל העניינים הקשורים בישובים שם. כראש הועדה מונה יוסף ויץ מהקרן הקיימת והשתתפו בה נציג הסוכנות היהודית ונציג פיקוד ״ההגנה״. גויסו סכומי כסף גדולים ובתוך מספר שבועות הורדו לנגב חומרי ביצור, אספקה, דלק ומכוניות משורינות לצרכי השמירה. על־יד קיבוץ ניר־עם הוקם מרכז אספקה לנגב ושם התמקמה מפקדת חטיבת הנגב של הפלמ״ח בפיקודו של נחום שריג. כדי להקל על התחבורה לנגב, הוקם בחודש אפריל ישוב חדש, בְּרוּר־חַיִל, על־יד הכפר הערבי בְּרֵיר, בשיטה של ״חומה ומגדל״.

בראשית 1948 הופיעו בנגב יחידות מתנדבים של ״האחים המוסלמים״ ממצרים, שהתארגנו כגדוד, ואור לא׳ ניסן (10.4.48) תקפו את כפר־דרום שהיה מבודד מאוד. סוף ההתקפה היה כשלון חרוץ ואבדות כבדות נגרמו למצרים. אחרי שהבריטים פינו את הנגב, בהתאם ללוח התאריכים שאימצו לעצמם, היה השלטון שם נתון כולו בידי היהודים. הבדווים קיבלו עליהם את מרותו והחבלות בצינור נפסקו כמעט כליל. כזה היה המצב בנגב לפני שצבא מצרים פלש לדרום הארץ.

סבל רב נגרם לישובי הגליל המערבי בחודשים הראשונים של המלחמה. לפי החלטת האומות המאוחדות הוצאו ישובים אלה מגבולות המדינה, מה שגרם להרגשת דכדוך בישובים ועירער את הבטחון בעתידם. בנוסף לזה נותקו דרכי התחבורה והישובים נקלעו למצור. בט״ז באדר ב׳ (27.3.1948) נעשה נסיון לשלוח שיירה של מכוניות משורינות עמוסות אספקה ליחיעם: השיירה, בפיקודו של המג״ד בן־עמי פחטר מחניתה, נתקלה במחסום ובמארב ממזרח לכפר כברי. בקרב שפרץ ונמשך כעשר שעות נפלו 46 מהמגינים והמלווים של השיירה יחד עם מפקדם. מצב הישובים הלך והחמיר. הילדים והאוכלוסיה שאינה לוחמת הוצאו משם מבעוד זמן. רק אחרי ששוחררה חיפה, ב־22 באפריל, התפנו כוחות ״ההגנה״ ושיחררו גם את הישובים הנתונים במצור במערכת קרבות שנקראה ״מיבצע בן-עמי״; במהלכו, באמצע חודש מאי, נכבשו הכפרים לאורך הכבישים בגליל המערבי וב־17 למאי נכנעה עכו. בזאת נפתחה הדרך מחיפה לגליל המערבי.

מצב מיוחד במינו נוצר במפעל האשלג בצפון ים־המלח. שם עבדו כ־500 – 600 פועלים יהודים שחלקם התגוררו עם משפחותיהם בשכונה מיוחדת על־יד המפעל. מצפון לאזור המפעל הוקם שנים אחדות לפני כן קיבוץ בית־הערבה, שהחל בשטיפת הקרקע המלחה ואף החל בגידול ירקות וגידול דגים בבריכות. מנהל המפעל, משה נובומייסקי3, הפריז בהסתמכותו על קשריו עם המלך עבדאללה בהאמינו שמכוחם ישמור על המפעל. כאשר החמיר המצב, בהתקפת הלגיון הערבי על גוש עציון, הוחלט להוציא מיד, בדרך האויר, את הילדים וחלק מהנשים. חברי בית־הערבה, יחידות ״ההגנה״ והעובדים שנשארו במפעל הוצאו אור לי״א באייר (20.5) בסירות והועברו לסדום. קרוב ל־600 איש הועברו באותו לילה לסדום ולאחר מכן, יחד עם פועלי סדום, המשיכו בעבודה ובשמירה על המפעל הדרומי שהיה מנותק מהארץ במשך חודשים רבים.

עד 14 במאי, יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, עמדו כל הישובים בארץ בהצלחה בפני התקפות הערבים – אף ישוב אחד לא פונה ולא נכבש. עם פלישת צבאות ערב לתחומי ארץ־ישראל ב־15 במאי, חל שינוי יסודי באופי המלחמה ודרכי ניהולה. לפני הפלישה הצליחו כוחות המגן להשתלט על רוב הערים המעורבות, לבד מירושלים. טבריה, חיפה, צפת ויפו שוחררו ומרבית תושביהן הערבים נטשון וברחו. רוב הכפרים הערבים בגליל העליון, בשומרון ובשרון נכבשו אף הם ותושביהם נטשום; רק ירושלים נשארה מנותקת. במצב זה נתאפשרה הפניית חטיבות הפלמ״ח והחי״ש למלחמה בצבאות שפלשו לארץ מעיראק, סוריה, הלבנון, עבר־הירדן ומצרים. קרבות קשים התלקחו לכל אורך גבולות ארץ־ישראל מהצפון ועד הנגב. היו אלה השבועות הקריטיים במלחמת העצמאות. מול הכוחות הגדולים של צבאות ערב עמדו כוחות המגן, שרובם בעיצומה של התארגנות, דלים בנשק ותחמושת וללא נשק אנטי־טנקי.

בחזית הצפון פלש הצבא הסורי לעמק הירדן ב־15 במאי, והחל בהפצצה והפגזה של ישוביו. אחרי ״ריכוך״ שנמשך יומיים הסתערו הסורים על צמח, שהוחזקה על־ידי כוח קטן מאנשי המשקים ויחידת חי״ש. בהפגזה נהרסו בתי החומר של צמח ונגרמו אבדות רבות למגינים שנאלצו לסגת. הסורים השתלטו על הכפר וגם על בנין משטרת צמח. כוח אחר של הסורים התקדם לעבר המשקים: מסדה ושער־הגולן שנפגעו קשה מההפגזות. לאחר שלא הגיעה אליהם תגבורת פונו שני הישובים מיושביהם בעוד לילה. למחרת נכנסו לשם הסורים ובעקבותיהם המון כפריים מהסביבה שבזזו את הישובים עד היסוד. ב־20.5 בבוקר ניסו הכוחות הסוריים לכבוש את הדגניות ואת הגשר על הירדן. אחרי הרעשה כבדה פרצו כמה טנקים ומשורינים את הגדר החיצונית של דגניה א׳ והתקרבו לעמדות. מספרם של המגינים בדגניה היה שבעים, רובם אנשי המקום ומיעוטם מגויסים מיחידות החי״ש והפלמ״ח. כמה משוריינים וטנקים של הסורים נפגעו באש מקלעים והטנק הראשון שחדר למשק נפגע ב״בקבוק מולוטוב״ ואחריו נפגעו עוד כמה משורינים. אחרי אבדן כלי־הרכב האלה, החלו הסורים לסגת אך המשיכו להפגיז את דגניה ב. יותר מאוחר, הגיעו לאזור 4 תותחים קטנים שזה עתה הובאו ארצה. היו אלה תותחי־הרים מיושנים שהתכנו ״נפוליאונצ׳יקים״. המטה הכללי נעתר להפצרות נציגי עמק־הירדן ושלח את התותחים אשר מיד כשהובאו החלו להפגיז את השריון ואת ריכוזי האויב. הסורים נסוגו ופינו את צמח, שנכבשה שוב על־ידי כוחותינו. בזאת נסתיימה התקפת הסורים על עמק הירדן. אנשי מסדה ושער־הגולן חזרו לישוביהם ההרוסים והחלו בשיקומם. קיבוץ עין־גב עמד במערכה קשה במשך זמן רב. משתכפו הפגזות הסורים נאלצו החברים לרדת למקלטים ושהו בהם ובעמדות שנחפרו חודשים רבים. הדרך היבשתית נותקה והקשר היחיד נשמר על־ידי סירות וספינות ששייטו בכנרת. ב־10 ביוני, אחרי שנואשו מלכבוש את הדגניות וקיבוצי עמק הירדן האחרים, ניסו הסורים לתקוף בכוחות גדולים את עין־גב. הקרב נמשך שעות רבות ובסופו נסוגו הסורים מהעמדות שכבשו כקירבת המשק מבלי שהשיגו דבר. צפונית משם, באותו יום הצליחו הסורים לכבוש את המושבה משמר־הירדן. הם החלו בהתקפתם ב־6 ביוני ולאחר שחצו את הירדן, ב־10 ביוני, גברו על ההתנגדות וחדרו למושבה. חלק מהמגינים נהרג וחלק נשבה על־ידי הסורים. משם פנו הכוחות הסוריים לעבר מחניים, אולם כאן נעצרו על־ידי יחידות צה״ל. באותו יום נערכה גם התקפה קשה על רמות־נפתלי. גם התקפה זו נהדפה. הצבא העיראקי פלש לארץ דרך עמק הירדן הדרומי, בין קיבוץ גשר לבית־יוסף. מפעל החשמל נהריים, שהיה בגבולות ממלכת ירדן, נתפס על־ידי הצבא העיראקי ב־14 במאי. כמה עשרות עובדים יהודים הועברו למחנה שבויים. העיראקים ניסו לכבוש את קיבוץ גשר ואת מבנה המשטרה שנתפס על־ידי חברי גשר בהגיע אליהם התגבורת. התקפות העיראקים נהדפו אך מצבו של קיבוץ גשר החמיר מאוד בהיותו מנותק מהישובים השכנים. גם התקפות על המושב בית־יוסף נהדפו. כשבוע ימים נמשך המצור, אולם כאשר כוחותינו השתלטו על רמת־כוכבא והציבו את התותחים שהובאו להגנת עמק הירדן בכוכב־הירדן (כאוכב אל הווא), החליטו העיראקים לשנות את מסלול הפלישה ופנו ל״משולש״ (ג׳נין, שכם, טול־כרם). הלגיון הערבי ריכז את כוחותיו בירושלים וסביבותיה. ב־14.5 הותקפה עטרות. בלילה פונו תושביה לנוה־יעקב (שכונה חצי־חקלאית בצפון ירושלים). ב־16.5 הותקפה נוה־יעקב על־ידי כוחות גדולים. ההתקפה נהדפה, אולם אחרי האבדות שנגרמו למגינים הוחלט לסגת בלילה מהמקום. הם הגיעו לירושלים, כשכל הפצועים עמהם.

בדרומה של ירושלים פעלו כוחות הלגיון יחד עם כוחות בלתי־סדירים של ״האחים המוסלמים״ ממצרים, שהגיעו הנה מבאר־שבע דרך חברון. ב־21.5 הם פתחו באש תותחים על רמת־רחל וכבשוה. המגינים נסוגו, אולם באותו לילה, כאשר הגיעה תגבורת, שבו וכבשו את המקום. בימים הבאים עברה רמת־רחל כמה פעמים מיד־ליד, עד אשר נכבשה סופית על ידינו. האויב נסוג ולא ניסה להתקיפה עוד. כמה ימים לאחר מכן, ב־28 במאי, נכנעה העיר העתיקה לפני הלגיון ותושביה־לוחמיה הובלו לשבי. עוד ישוב יהודי אחד פונה ב־15 במאי: הרטוב, אחרי שהיה מנותק במשך זמן רב ונתון להתקפות קשות; אנשיו הועברו לכפר־אוריה והמקום נכבש על־ידי הערבים.

בחזית הדרום צבא מצרים חצה את הגבול המדיני ב־15 במאי ונע בשני ראשים: האחד יצא מאל־עריש ורפיח והתקדם צפונה בכביש החוף. השני יצא מהבסיס באבו־עגילה לבאר־שבע ומשם נע דרך חברון לירושלים. הכוח שבכביש החוף התכוון לכבוש את תל־אביב, מבלי להשתלט על הישובים היהודיים שהיו מרוחקים מקוי־התחבורה שלו. אולם היה עליו להפנות חלק מכוחותיו נגד הישובים הסמוכים לכביש־החוף שהיו מכשול לתנועתו. ששה ישובים נצבו בנתיב התקדמותו: נירים, כפר־דרום, סעד, בארות־יצחק, יד־מרדכי וניצנים. ב־15.5 תקפו יחידות צבא מצרים את כפר־דרום, שהתנסה כבר לפני כן בתקיפת יחידות בלתי־סדירות של ״האחים המוסלמים״. גם הפעם נהדפה ההתקפה שהסתייעה בטנקים, כשחיל־הרגלים נע בעקבותיהם. אש המגינים פגעה בכמה משוריינים וגרמה אבדות לחיל־הרגלים. האויב נסוג ואחרי זה המשיך להפגיז את המקום מבלי לנסות לכבוש אותו. כפר־דרום התגונן בגבורה חרף ניתוקו ולאחר שנסיונות להגיש לו עזרה ולהביא תגבורת נכשלו. ב־8 ביולי הוחלט לפנות את הישוב. המגינים נטשו את המקום בלילה על נשקם ולמחרת נכבש הישוב על־ידי המצרים. בד־בבד עם פתיחת ההתקפה על כפר־דרום תקפו המצרים גם את קיבוץ נירים בדנגור (כיום יושב במקום קיבוץ ניר־יצחק). כוח גדול הסתער על הנקודה; המצרים הצליחו להתקרב לישוב אך נפגעו באש המגינים ונסוגו. מ־40 המגינים של הישוב נהרגו באותו יום 7, רבים נפצעו. למחרת הגיעה תגבורת מחטיבת הנגב. המצרים לא המשיכו לתקוף והסתפקו בהפגזות תותחים ומרגמות. כל המבנים שהיו במשק נהרסו והפעילות של הקיבוץ התרכזה עד סוף המלחמה במקלטים ובעמדות החפורות. ביום 19.5 החלה ההתקפה על יד־מרדכי. תקיפות המצרים בזו אחרי זו נהדפו, אולם למגינים נגרמו אבדות כבדות: 18 איש נהרגו ו־20 נפצעו כבר ביום הראשון. גם אחרי שבאה למקום מחלקת חיילים כתגבורת לא חל שינוי במצב. המצרים המשיכו להפגיז את המשק, יחידות טנקים ומשוריינים ניסו לחדור פנימה ונהדפו, אולם היה ברור, כי נבצר מן הקיבוץ להחזיק מעמד אם לא יקבל תגבורת משמעותית. הפיקוד לא ראה אפשרות לשגר לשם את הכוח הנדרש ולפיכך הוחלט לפנות את יד־מרדכי, אור ליום 24.5. כל המגינים ובני־הנוער של הישוב הגיעו בשלום לגבר־עם. לעמידת הגבורה של יד־מרדכי היתה השפעה חזקה על מהלך הקרבות, שכן בזכותה ניתנה שהות לחטיבת גבעתי להתארגן ולהציב קו־הגנה מצפון לאשדוד. אבדות המצרים היו גדולות מאוד. לנוכח ההתנגדות הקשה שהתנסו בה בנסיונם לכבוש את נירים, כפר־דרום ויד־מרדכי, לא ניסו המצרים עוד לכבוש ישובים הקרובים לצירי־התחבורה והסתפקו בהפגזות והפצצות מן האויר. הטור המצרי התקדם צפונה, עבר את אשדוד ונבלם במרחק מתל־אביב, על־יד גשר שנהרס בהפצצה. בשלב זה יצאה חטיבת גבעתי להתקפה גדולה באזור אשדוד בכוונה להשמיד את הכוח המצרי. הפעולה, הגם שלא השיגה את מטרתה, הביאה לידי כך שהתקדמות הכוח המצרי נעצרה והוא לא הוסיף עוד לנוע לעבר תל־אביב. ב־7 ביוני פתחו המצרים בהתקפה על ניצנים. היו במקום כ־150 איש: מחציתם חברי הקיבוץ ומחציתם מחטיבת גבעתי. הישוב הופגז והופצץ, והאויב הצליח לחדור פנימה בטנקים ומשוריינים, הנשק הקל שבידי המגינים לא היה די בו לעמוד בפני שריון. 33 ממגיני הישוב נפלו בקרבות ויתרם נלקחו בשבי. ב־10 ביוני, כבש הלגיון הערבי בהסתערות פתע, את קיבוץ גזר והחזיק בו שעות ספורות בלבד, אך די היה בהן כדי לבזוז כל מה שניתן. רבים ממגיני הישוב נפלו בקרב הזה; אחדים נרצחו ואחרים נלקחו בשבי. גדוד חטיבת יפתח, שהגיע בערב, כבש את המקום מידי הלגיון והבוזזים והחזיק בו עד סוף המלחמה.

בין ההפוגה הראשונה שנסתיימה ב־9 ביולי עד ההפוגה השניה שהחלה ב־18 ביולי, במשך 10 ימים, התנהלו קרבות בכל החזיתות. בצפון לא הצליחו כוחותינו לכבוש את משמר־הירדן מידי הסורים שהוסיפו להחזיק בה וגם ערכו התקפה קשה על דרדרה. עוד התקפות שנהדפו נערכו על חולתא, אילת־השחר ומחניים. קרבות קשים התנהלו עם ״צבא ההצלה״ של קאוקג׳י, שעשה מאמץ עליון לכבוש את סג׳רה, בנסיון לנתק את הכביש לצפון הארץ. מזימתו לא עלתה בידיו והוא נאלץ לסגת, כאשר שפרעם, נצרת וחלק מכפרי הגליל נכבשו על־ידי כוחותינו.

במקביל התנהלו קרבות מרים על נגבה, שהיתה לה משמעות אסטרטגית חשובה מאוד, בהיותה ניצבת על צומת חשוב: המפגש של כביש הנגב הפנימי עם כביש מג׳דל – בית־גוברין שהיה ציר תנועה חשוב לכוחות המצריים ולכן בחתירתם לפרוץ ולהתקדם צפונה השקיעו מאמצים רבים כדי לכבוש את נגבה. מצבה הטקטי של נגבה היה נחות, שכן הקיבוץ נמצא במקום נמוך הנשלט על-ידי הגבעות שבסביבה. ביחוד איימה על הישוב משטרת עיראק־סואידן שהצבא המצרי תפסה והתבצר בה. את ההתקפה הראשונה על נגבה ערכו המצרים עוד ב־21.5 בהפצצת הישוב מן האויר ומן הקרקע. בהפצצה זו נהרג מפקד נגבה: יצחק דובנו(״יואב״). בפעם שניה הותקפה נגבה ב־2.6. לפני כן הומטרו על הקיבוץ אלפי פגזים וטור של משוריינים ניסה לפרוץ לישוב, אך נהדף וחלק מרכבו הוצא מכלל פעולה. ההתקפה הגדולה על נגבה, שבה זממו המצרים להכריע את הישוב, נערכה ביום 12.7, אחרי גמר ההפוגה הראשונה. המצרים ריכזו שריון וכוח רגלים גדול והסתערו על הישוב בגלים חוזרים, אך נהדפו. בנגבה נמצאו 150 מגינים, חלקם חברי הקיבוץ וחלקם חיילי צה״ל. למגינים היו 5 הרוגים ו־16 פצועים. למצרים נגרמו כ־200 אבדות. מאז לא ניסו עוד המצרים לכבוש את נגבה. אחרי כשלונם בנגבה ניסו המצרים ב־15.7 לכבוש את קיבוץ בארות־יצחק. במהלך ההתקפה שבאה כהפתעה הצליחו המצרים לחדור למשק ולתפוס עמדות במספר בניינים. המגינים התבצרו בקו־הגנה פנימי והקרב נמשך במשך כל היום, עד אשר הוחשה למקום תגבורת שהפגיזה באש תותחים את האויב שהתארגן לכיבוש סופי של המשק. המצרים נסוגו והמשק ההרוס נשאר בידי כוחותינו. באותם הימים ערכו המצרים שתי התקפות גם על קיבוץ גלאוֹן (ב־14 וב־15 ביולי); שתי ההתקפות נהדפו. נזכיר עוד, כי כוחות החלוץ המצריים, שעלו בדרך עוג׳ה (ניצנה) – עסלוג׳; נכנסו לבאר־שבע הערבית ופתחו ב־17.5 בהתקפה על בית־אשל, אולם נהדפו. חברי בית־אשל שהתבצרו בהתחפרם באדמה אחרי שנהרסו המבנים שבשטח, החזיקו מעמד עד סוף המלחמה, ורק אחריה התיישבו בעמק במושב היוגב. כשנכבשו הגליל והנגב על־ידי כוחות צה״ל, הונח לישובים שהיו נצורים או נתונים להתקפות האויב והוחל בהחזרת המפונים לבתיהם ובשיקום ההריסות. מספר הישובים שפונו מיושביהם ונכבשו על־ידי האויב במלחמת העצמאות היה תשעה ואלה הם: ארבעת ישובי גוש עציון, עטרות, נוה־יעקב, בית־הערבה, כפר־דרום ומשמר־הירדן. עוד 7 ישובים פונו או נכבשו זמנית וחזרו לשליטתנו במהלך המלחמה: הרטוב, יד־מרדכי, מסדה, שער־הגולן, ניצנים, גזר וגאולים. הישובים האחרים שהותקפו בימי הקרבות החזיקו מעמד והדפו את התקפות האויב שעלה עליהם במספרו ובציוד שעמד לרשותו כמה מונים. הישובים החקלאיים, ובראש וראשונה הישובים הקיבוציים מילאו תפקיד מכריע במלחמה. ישובי־הספר בלמו את הסתערות האויב ובספגם את המהלומות הראשונות איפשרו לכוחות הבטחון להתארגן להדיפת הפולש. הם שילמו מחיר יקר – מאות רבות מאנשיהם שמסרו את נפשם בהגנה על ישוביהם.

בן־גוריון העריך באותם הימים את חלקם של הישובים במלחמה:4 יותר מששמרנו על הנקודות – שמרו הנקודות עלינו […] גדול החוב שהישוב חייב למשקים אלה […] ותפקידם טרם נסתיים […] מבצרים לא עמדו במבחן כשהורעשו בתותחים, אבל אין כחומה החיה של אנשים, כשהם מצוידים בחומר וברוח. לבד מהאבדות הכבדות בנפש, נגרמו נזקים חומריים כבדים לישובים רבים. נפגעו ונהרסו מבנים רבים: בתי־מגורים ומבני משק, והושמדו רבים מבעלי־החיים – בקר ועופות. בתום הקרבות הוחל בשיקום הישובים שנפגעו. הנזקים הוערכו בסך כולל של כ־4 מיליון ל״י, שיעור הפיצויים ששולמו בפועל הסתכם ב־1.5 מיליון ל״י.


פרק ב: בימי העלייה הגדולה

בקום המדינה נפתחו שערי הארץ לרווחה ורבבות עולים נהרו ארצה. היה זה זרם עליה כביר, שהארץ לא ידעה כמותו. בשנת 1948, היה מספר העולים 102 אלף, רובם באו במחצית השניה של השנה, אחרי קום המדינה. ב־1949 הגיעה העלייה לשיא. בשנה זו באו 240 אלף עולים: בממוצע 20 אלף עולים בחודש. ב־1950 באו 170 אלף וב־1951 175 אלף עולים. בארבע השנים הראשונות של המדינה הגיעו 687000 עולים. על־ידי כך הוכפל הישוב היהודי בארץ, שמנה בקום המדינה כ־650 אלף נפש. בשלוש השנים שלאחר מכן: 1954 – 1952 פחת מספר העולים והסתכם ב־54000 נפש בשלוש שנים.

היו כמה סיבות להאטת קצב העלייה: המוני הפליטים שישבו במחנות בקפריסין, בגרמניה ובארצות אירופה אחרות, עלו לארץ והמחנות התרוקנו. ארצות הגוש המזרחי שפתחו את שעריהן ליציאת יהודים בשנים שלאחר המלחמה – סגרו אותם שוב והעלייה משם נפסקה. גם המצב הכלכלי הקשה שנוצר בארץ לאחר קליטת המוני העולים נתן את אותותיו. בשלוש השנים שלאחר מכן: 1957 – 1954, שוב התחדשה העלייה, אבל לא הגיעה לממדים של השנים הראשונות. בשלוש שנים אלו באו לארץ 165 אלף יהודים. בסך הכל הגיעו בעשור הראשון למדינה 905 אלף עולים.

הרכב העולים לפי ארצות מוצאם השתנה בתקופות העלייה השונות. בגל הראשון, שהתחיל אחרי קום המדינה, באו בראש וראשונה ניצולי השואה ושארית־הפליטה מארצות אירופה. שיעורם היה כמחצית מכל העולים. ב־1949 התחילה עלייה גדולה מארצות ערב. במיבצע מרוכז, ״מרבד הקסמים״, הובאו לארץ כמעט כל יהודי תימן, כ־50000 נפש. ב־1950 הוצאו כ־120000 יהודים מעיראק במיבצע ״עזרא ונחמיה״. באותה תקופה הגיעו גם רבבות יהודים מתורכיה, ארצות צפון אפריקה ומארצות הגוש המזרחי: פולין, רומניה, צ׳כיה ובולגריה. בגל העלייה השני, בשנים 1957 – 1955, באו רוב העולים מארצות צפון־אפריקה. כמה רבבות יהודים בתקופה זו באו גם מרומניה, הונגריה ומברית־המועצות, דרך פולין. ההרכב של העולים מבחינת ארצות מוצאם היה מגוון מאוד, אולם הצד השווה היה, שכמעט כולם באו חסרי־כל והיה על הסוכנות היהודית לדאוג לכל מחסורם. קליטת המוני העולים היתה משימה כבדה מאוד. ספק, אם איזו שהיא מדינה עמדה פעם לפני הכורח לקלוט עולים במספר שעלה בהרבה על מנין אזרחי המדינה במרוצת עשור אחד. היה צורך דחוף לשכן מאות אלפי נפשות, מבוגרים וילדיהם, לדאוג להזנתם ולמצוא תעסוקה בשבילם.

אם נזכור, כי גל העלייה הראשון פרץ לארץ עוד בימי מלחמת העצמאות, בעת שהתנהלו קרבות קשים באזורי הארץ השונים, אפשר לתאר מה גדולה היתה המעמסה שהוטלה על הישוב הותיק, על הממשלה הצעירה ועל המוסדות הלאומיים. אף־על־פי־כן עמדו כל אלה בכבוד במבחן הקשה. על קליטת העולים הכבידה העובדה שרובם לא היו אנשי מקצוע ושהיו נעדרי נסיון בעבודה. בארצות מוצאם התפרנסו לרוב ממסחר זעיר ותיווך; היו מהם בעלי־מקצוע שלא היה מבוקש בארץ (צורפות וכד'). מרביתם לא עבדו בעבר עבודה גופנית בכלל והיה עליהם להסתגל לתנאי הארץ כהווייתם. הדאגה הראשונה היתה לספק איזשהו שיכון לעולים. הם רוכזו בבתי־עולים שאולתרו במחנות צבא אשר השאירו אחריהם הבריטים. חלק מהעולים שוכן בבתים שנטשו הערבים בערים (יפו, חיפה, לוד ורמלה) ובכפרים נטושים, אשר בהם נותרו בנייני אבן, שהיה אפשר לשפצם ולהתאימם למגורים. רוב הכפרים הנטושים שאוכלסו בעולים, היוו יסוד לישובים חקלאיים ועל כך עוד יסופר בפרוטרוט להלן. כשהתרחבה העלייה נדרשו עוד מחנות כדי לקלוט את העולים והם שוכנו שם לרוב באוהלים. במחנות חיו העולים חיי בטלה, סמוכים על שולחן הסוכנות היהודית. המעברות הוקמו במטרה לעשות את הקליטה לפרודוקטיבית. גם פה שוכנו העולים באוהלים, שהוחלפו אחר־כך בצריפים בנויים פח, בד או עץ (פחונים, בדונים, צריפונים). על העולים שהועברו למעברות ממחנות העולים, או שהובאו לשם ישר מהאוניה, הוטלה הדאגה לקיום. המעברות הוקמו על־יד ערים ובאזורים כפריים מיושבים והעולים התפרנסו בעבודות שונות בהתאם ליכולתם ומקצועותיהם ועבדו גם בעבודות־דחק, שכללו עבודות ציבוריות שונות ביוזמת משרד העבודה. היתה זו תקופה קשה לעולים, שנגזר עליהם להסתפק בתנאי שיכון, שלא העניקו מחסה מהחום בקיץ ומהגשם בחודשי החורף והיה עליהם לעבור את חבלי ההסתגלות לעבודת־ידים שלא היו רגילים בה. באותה תקופה הוחל גם בארגון קבוצות עולים להתיישבות חקלאית ולהקמת מושבי עולים. לאט־לאט פחת מספר העולים במחנות ונותרו שם רק משפחות שסידור פרנסה בשבילן היה קשה. רבים ישבו במעברות זמן ממושך וציפו לתורם בשיכוני עולים שניבנו בהיקף רחב בערים הקיימות ובעיירות פיתוח שהוחל אז בבנייתן.

הכפלת הישוב בתקופה של 4 שנים היתה כרוכה בקשיים גדולים של הספקת מזון לאוכלוסיה. ייצור המזון בארץ ירד במידה ניכרת בזמן מלחמת העצמאות. בישובים רבים, שעמדו בקו האש נפסק הייצור כליל או צומצם מאוד. הדבר מתבלט במיוחד כשמחשבים את ייצור המזון לנפש, חישוב המביא בחשבון את גידול האוכלוסיה בארץ. בנאום התקציב שלו בכנסת ב־10.5.1950 ציין שר־האוצר דאז, אליעזר קפלן, כי בתש״ח חלה ירידה גדולה בייצור החלב, הירקות והפירות – לנפש, לעומת תש״ז, זאת חרף המאמצים שנעשו מסוף מלחמת העצמאות להגביר את הייצור. באספקת המזון לאוכלוסיה הגיע חלקו של היבוא ל־85%, בעוד הייצור המקומי סיפק רק 15%. הצורך ביבוא מזון בהיקף נרחב הטיל מעמסה כבדה על קופת מטבע־החוץ של המדינה, שהיתה כמעט ריקה. במשך תקופה ארוכה לא היתה כל אפשרות להכין מלאי של חיטה וגרעיני מספוא ולו לתקופה קצרה. היו ימים, שבהם לא הספיק מלאי החיטה בארץ אלא לימים ספורים. וכאשר האוניה שהובילה חיטה לארץ התעכבה משום־מה בדרך והיה חשש שלא תגיע בזמן, יצאו השליחים דחופים לקנות כמה אלפי טונות חיטה בתורכיה ובקפריסין, בכדי שלא תישאר הארץ יום אחד בלי לחם. כמו כן, מחמת המחסור במטבע־חוץ, לא היתה אפשרות להביא לארץ את אמצעי־הייצור ההכרחיים לחקלאות: דשנים, חומרי הדברה ומספוא, דבר שגרם להאטת הפיתוח החקלאי.

מחמת המחסור במזון נאלצה הממשלה לקיים משטר של ״צנע״ ולהנהיג קיצוב מזון לפי כרטיסים. תפקיד זה הוטל על משרד האספקה והקיצוב. בראש המשרד עמד ד״ר דב יוסף, ששימש גם כשר־החקלאות. הקיצוב הונהג במנות החלב, הירקות, הביצים, הבשר, השמן ומיצרכים אחרים. כדי למלא את החסר בחלב וביצים ייבאו אבקת־חלב ואבקת־ביצים. כתחליף לבשר, שהיה יקר־המציאות, קוצבו דגים קפואים ופילֶה דגים שניתן לקנותם בתנאים נוחים. ותיקי המדינה זוכרים את התקופה כ״תקופת הפילֶה״. הקשיים בייבוא מספוא לבעלי־חיים חייבו את ״שיטת הקשר״ בלול וברפת. הייצרנים קיבלו את מנות המספוא רק לפי כמות התוצרת ששיווקו בצינורות הרשמיים. המחירים הגבוהים לביצים עודדו את החקלאים להרחיב את הלולים בקצב מואץ והממשלה נאלצה לעצור את גידול הענף, בגלל החשש שלא תוכל לספק את המספוא הדרוש. יתירה מזו, בעת שהוקמו כפרי העולים החדשים, ונזקקו, לצורך פרנסתם, לגדל קצת עופות, הוחלט בעצה אחת עם החקלאים, לקצץ ממיכסת הלולים הקיימים ולהקצות מיכסה של 700000 תרנגולות להתיישבות החדשה: המצב שנוצר היה מוזר: מצד אחד היה בארץ מחסור חמור במזונות, ומצד אחר היו שטחי קרקע גדולים שניטשו על־ידי הערבים ולא עובדו. לא ייפלא, שהמדינה ראתה כתפקיד חשוב ודחוף להתחיל מיד בהתיישבות חקלאית בקנה־מידה גדול.


פרק ג: עליות על הקרקע בימי מלחמת העצמאות

ביום 23.6.1948, בעיצומה של ההפוגה הראשונה, התכנסה ישיבת ״ועדת ההנהלות״ לדיון בחידוש ההתיישבות והעלייה על הקרקע. (אחרי קום המדינה חל שינוי בהרכב ועדת ההנהלות. השתתפו בה עתה: קפלן, אשכול, גרנובסקי, ויץ, ציזלינג וחורין. ב־1950, במקום ועדת ההנהלות, הוקם הועד המשותף, והשתתפו בו: שר־החקלאות, נציגי הקק״ל והמחלקה להתיישבות של הסוכנות). הדחיפה לכך ניתנה גם על־ידי פיקוד צה״ל, שהיה מעונין בתפיסת מקומות אסטרטגיים לאורך הגבולות ובחזית הפנימית. המוסדות הלאומיים היו מעוניינים לתפוס קרקעות נטושות ואדמות, שהיו בעבר נכסי הממשלה ועברו עתה לרשותה של מדינת ישראל.

מחמת החשיבות שייחס הצבא להקמת ״ישובי־משלט״ ו״ישובי־ספר״ גילה נכונות לשחרר חלק מ״ההכשרות המגוייסות״ למען התיישבות זו. עוד לפני שנתקבלה ההחלטה ב״הנהלות״ עלו כמה קיבוצים על שטחים שהתפנו במהלך הקרבות. בסוף חודש מאי עלה הקיבוץ ״במאבק״ של הנוער הציוני למושבה הגרמנית בית־לחם שנתפסה על־ידי ״ההגנה״. שם המקום הוסב אחר כך לאלוני־אבא וחברי הקיבוץ החליטו להפכו למושב שיתופי. באדמת המושבה הגרמנית השניה בעמק יזרעאל: וַלדהיים התנחל תחילה ארגון (מושב) עובדים: החורש, אולם הוא פינה את המקום, אחרי שהוחלט להעביר לשם את תחנת הנסיונות הממשלתית מעכו. קיבוץ שמרת (הקיבוץ הארצי) נאחז בשטח תחנת הנסיונות בעכו ולאחר מכן עבר למקומו הקבוע במרחק של 5 ק״מ. קיבוץ החותרים (הקיבוץ המאוחד) עלה בראשית יוני והשתכן במחנה צבאי בריטי נטוש על חוף הים, דרומה מחיפה. קיבוץ רשפים (הקיבוץ הארצי) וקבוצת שלוחות של הקיבוץ הדתי עלו בראשית יוני לעמק בית־שאן, אחרי שבית־שאן נפלה בידי צה״ל ותושביה נמלטו. שני הקיבוצים התנחלו באזור שהיתה לו חשיבות בטחונית. קיבוץ נחשולים של הקיבוץ המאוחד עלה על חוף הים בסביבת טנטורה; קיבוץ עין־דור של הקיבוץ הארצי עלה באותו זמן לגליל התחתון מדרום להר תבור. קיבוץ בוכנוולד, שהתגבש כגרעין חלוצי במחנה־הריכוז בוכנוולד בגרמניה ובא לארץ ב־1945, עלה בסוף יוני לביר־סאלם (חוות שפון) בסביבת נס־ציונה. לאחר מכן הוסב שמו לנצר סירני. עד סוף תש״ח עלו עוד גופים להתיישבות בצפון הארץ ובמרכזה. בין היתר הוקמו על אדמת המושבה הגרמנית וילהלמה על־יד לוד שלושה ישובים: מושב בני־עטרות הוקם על־ידי מתיישבי עטרות שנאלצו בזמנו לעזוב את המושב, חברי קיבוץ בארות־יצחק בנגב שנהרס כולו בהתקפת הצבא המצרי עברו גם הם לוילהלמה. הישוב השלישי נחלים הוקם בידי מתיישבי המושב נחלים בעמק החולה, שנאלצו גם הם לנטוש את ביתם בימי הקרבות ושבו לבנותו מחדש על אדמת המושבה וילהלמה. 3 גרעינים של הקיבוץ המאוחד עלו לגליל העליון: גרעין הבונים מאנגליה עלה לאדמת מנסורה מדרום־מערב לראש־הגשר הסורי, והקים את כפר הנשיא על שם חיים וייצמן, נשיא מדינת ישראל. הכשרה מגויסת (פלמ״ח) עלתה להרי נפתלי והקימה את קיבוץ יפתח, וקיבוץ הגושרים עלה במקום מושב נחלים שנעזב בימי מלחמת השחרור. עוד הכשרת פלמ״ח של חבר הקבוצות עלתה לכפר זרעין בעמק יזרעאל המזרחי והקימה את קיבוץ יזרעאל. גרעין ארצישראלי של השומר הצעיר עלה לגליל המערבי באזור נהריה והקים את קיבוץ סער. גרעין של הקיבוץ המאוחד מיוצאי צפון־אפריקה ואיטליה עלה ביולי 1949 לשומרון, 15 ק״מ מזרחה לבנימינה והקים את קיבוץ רגבים. גרעין של הקיבוץ הארצי עלה לחבל מנשה והקים את קיבוץ רמות־מנשה. ארגון עובדים של ״חרות״ עלה לפרוזדור ירושלים והקים את המושב רמת־רזיאל. גם מושב שיתופי של תנועת המושבים הוקם בפרוזדור: שורש. בסביבת נתניה הוקם על־ידי האגף לישוב המעמד הבינוני – מושב אוּדים ובדרום הוקם מושב שיתופי יסודות על־ידי ארגון של פועלי אגודת ישראל. על גבעת שִמרוֹן בקרבת מקום לנהלל, עלה קיבוץ תימורים, שהפך אחר־כך למושב שיתופי ועבר כעבור כמה שנים לדרום.

עד ראש־השנה תש״ט עלו על הקרקע 15 קיבוצים ושמונה מושבים, בחלקם מושבים שיתופיים. התיישבות זו תוכננה ובוצעה על־ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. לפי הסכם שהושג בין הממשלה והסוכנות אחרי הקמת משרד החקלאות, המשיכה המחלקה להתיישבות לעסוק בהתיישבות החדשה ולטפל בישובים עד ביסוסם. אחרי הביסוס עברו הישובים לטיפול משרד החקלאות, שהיה אחראי לפיתוח ענפי החקלאות, למתן שירותים לחקלאים, לתחיקה חקלאית, למחקר ולהדרכה. אחרי שאליעזר קפלן, הממונה על תיק ההתיישבות בסוכנות היהודית, החל לכהן כשר־האוצר, התפטר מתפקידו בסוכנות.

בישיבת הוועד הפועל הציוני ב־22.8.1948 נבחר לוי אשכול (שקולניק)5 כחבר הנהלת הסוכנות וכראש המחלקה להתיישבות. עם מינוי זה הועמד בראש פעולת ההתיישבות האדם שתפקיד זה הלמו ביותר; אשכול היה ממייסדי דגניה ב', וטיפל שנים רבות בענייני ההתיישבות כחבר המרכז החקלאי. בתפקיד זה ובתפקידיו האחרים (הקמת חברת ״מקורות״ ועוד) גילה שיקול־דעת מעמיק, כושר הכרעה ויכולת ביצוע. כישוריו הם שעמדו לו בביצוע המשימה הכבירה: ההתיישבות רבת־התנופה אחרי קום המדינה. אחרי יהודה חורין, ששימש כמנכ״ל המחלקה להתיישבות בתקופת אליעזר קפלן, נכנס כמנהל המחלקה רענן ויץ, שליווה את אשכול בנאמנות והיה אחראי לביצוע הפריסה ההתיישבותית בתקופת ההתיישבות ההמונית.

המחלקה להתיישבות החלה להיערך להאצת הקמתם של ישובים חדשים. תכניות ההתיישבות תוכננו בראש וראשונה לפי הנחיות המטה הכללי של צה״ל. סומנו האזורים בעלי העדיפות הבטחונית, הלא הם אזורי־הספר שגם בעתיד שומה עליהם לשמש ״חגורות־בטחון״ קבועות: גבול הלבנון והגבול הצפוני־מזרחי עם סוריה, אזור השפלה הגובל עם ירדן ומרגלות הר חברון. וכן אתרים נוספים, בעלי חשיבות בטחונית, ונקודות בעלות משמעות אסטרטגית בפנים הארץ, כגון צומתי־דרכים, משלטים וכו'. בנובמבר 1948, הוחלט להרכיב ועדה מיוחדת לאיתור מקומות הישובים. בועדה השתתפו: יוסף ויץ (מטעם הקק״ל), חיים גבתי (נציג המרכז החקלאי), רענן ויץ (מטעם המחלקה להתיישבות) וי. אייזיק־אשל (מטעם צה״ל). בסיורים השתתף גם יעקב מטריקין – מנהל המחלקה הטכנית של הסוכנות היהודית. הוועדה עבדה במשך כמה חודשים בצורה אינטנסיבית ביותר, היא סיירה בכל אזורי הארץ ולפעמים הלכה ממש בעקבות היחידות הלוחמות של צה״ל לאזורים שזה עתה נכבשו בדרום ובגליל; כסיכום־ביניים של פעולותיה, הגישה הועדה הצעה להקים 96 ישובים חדשים, החשובים מבחינה בטחונית ושמצויים שם גם התנאים הדרושים לפיתוח משק חקלאי.

עתה הוברר לכל, כי המיגבלה העיקרית המעכבת את ביצוע תכנית ההתיישבות היא המחסור בכוח־אדם (מספר המגוייסים לצה״ל הגיע ל־100000 איש לערך). מספר הגופים החלוציים המיועדים להתיישב הצטמצם מאוד. גופים אלה כללו גרעיני הכשרה של נוער ארצישראלי ושרידי הנוער החלוצי בגולה, שעלה ארצה אחרי המלחמה. רוב הנוער הזה נקלט בקיבוצים הקיימים ורק חלק לא גדול התארגן בגרעינים להתיישבות, המשותפים על־פי־רוב עם נוער ארצישראלי. כמו כן היה מספר לא גדול של ״ארגונים״, היינו התארגנויות למושבי עובדים מקרב החיילים המשוחררים. גופים אלה, עלו להתיישבות במשך שנת תש״ט בד־בבד עם שחרורם מצה״ל. בחודש תשרי תש״ט (נובמבר 1948) עלה קיבוץ רבדים, מישובי גוש עציון, למקום התיישבותו בדרום, אחרי שחבריו שוחררו מהשבי; ובגליל המערבי עלה מושב בוסתן הגליל (של ״האיחוד החקלאי״). הקיבוצים משמר־דוד וצרעה של חבר הקבוצות התנחלו בפרוזדור ירושלים בכסלו תש״ט.

8 ישובים חדשים הוקמו בטבת תש״ט (ינואר 1949): בגליל המערבי: בית־העמק וכברי6 – הקיבוץ המאוחד, ראש־־הניקרה וגשר־הזיו – חבר הקבוצות, סאסא ויסעור – של הקיבוץ הארצי. בדרום הוקמו שני מושבים שיתופיים: נתיבה של פועלי אגודת ישראל ומבקיעים – של העובד הציוני.

ארבעה קיבוצים עלו על הקרקע בשבט תש״ט (פברואר 1949): מגידו של הקיבוץ הארצי לעמק יזרעאל, לוחמי הגיטאות של הקיבוץ המאוחד – לגליל המערבי, זיקים של הקיבוץ הארצי – לדרום ולביא של הקיבוץ הדתי – לגליל התחתון. בחודש אדר (מרץ 1949) התיישבו 3 קיבוצים: נוה־אוּר, הקיבוץ המאוחד, בעמק בית־שאן. בני־דרום מהקיבוץ הדתי, שישבו לפני מלחמת השחרור בכפר־דרום, עלו לישובם החדש בדרום הארץ; למלכיה, בגליל העליון, עלה גרעין של הפלמ״ח (הקיבוץ המאוחד). באותו חודש נוסד בגליל המערבי מושב צה״ל על־ידי חיילים משוחררים בתנועת המושבים.

אחריהם עלו בחודש ניסן (אפריל 1949) שני קיבוצים של הקיבוץ המאוחד: פלמחים – על החוף בדרום וקיבוץ גרדוש לפרוד שבגליל המרכזי; גרעין הקיבוץ הארצי ״ספיח״ עלה לבית־קמה בנגב. בחודש אייר (אפריל 1949), אחרי חתימת הסכם שביתת־הנשק עם ירדן וכניסת צה״ל לנחל עירון, עלה קיבוץ ברקאי של הקיבוץ הארצי והתיישב בפתח הדרומי של הוואדי. גרעין הצופים ה׳ של הקיבוץ המאוחד עלה ליראון בגליל העליון ובדרום הקימה הכשרה מגויסת של הקיבוץ המאוחד את בית־גוברין. קיבוץ נירים עבר מדנגור למקומו הקבוע בנגב המערבי ונחשונים התיישב בשרון. קיבוץ ניר־יצחק עלה לדנגור במקום קיבוץ נירים. שני הקיבוצים שייכים לקיבוץ הארצי.

בסיון (מאי 1949) הוקם בסביבות באר־שבע המושב השיתופי עומר. גרעין מפלסים של הקיבוץ המאוחד הקים ישוב קיבוצי בנגב והכשרת פלמ״ח של הקיבוץ הארצי התיישבה בברעם, בגליל העליון. חברי הישובים שהיו בגוש עציון: משואות־יצחק ועין־צורים של הפועל המזרחי הקימו בתמוז (יוני 1949) שני ישובים חדשים בדרום: האחד משואות־יצחק – מושב שיתופי ועין־צורים – קיבוץ. עוד מושב שיתופי, הבונים הוקם על־ידי תנועת המושבים בכפר לם בחוף הכרמל. קבוצת הסוללים של ״המכבי הצעיר״, שהיתה מסונפת לחבר הקבוצות עלתה להתיישבות בגליל התחתון, ועין־השלושה, גרעין של הנוער הציוני, עלה לנגב הצפוני. שבעה ישובים חדשים הוקמו בחודש אב (יולי 1949): בעמק חפר הוקם מושב אומץ על־ידי חיילים משוחררים ובעמק יזרעאל הקימו חברי בית־אשל לשעבר את מושב היוגב. שני המושבים השתייכו לתנועת המושבים. בשומרון הקים גרעין של תנועת ״חירות״ את המושב אביאל (אלונה). גרעין של הקיבוץ המאוחד התיישב בעמק האלה והקים את קיבוץ נתיב הל״ה לזכר המחלקה שחשה לעזרת גוש עציון וחבריה נפלו בקרב עם הערבים באזור הזה. גרעין של הקיבוץ הארצי עלה לנגב והקים את קיבוץ מגן. קיבוץ האון של הקיבוץ המאוחד עלה לעמק־הירדן בשכנות לעין־גב וגרעין הצופים א של הקיבוץ המאוחד התיישב בכברה, שבשומרון, והקים את מעגן־מיכאל (ע״ש מיכאל פוליאק, מראשי פיק״א). באלול תש״ט (אוגוסט 1949) נוסד המושב השיתופי ארבל בגליל התחתון ומושב בן־עמי בגליל המערבי. שניהם על־ידי חיילים משוחררים. קבוצת ארז של חבר הקבוצות עלתה בדרום וקבוצת מעגן של ״הבונים־נצח״ מהקיבוץ המאוחד עלתה להתיישבות בעמק־הירדן. בסך־הכול הוקמו בשנה זו 38 ישובים קיבוציים ו־14 מושבי־עובדים, בחלקם מושבים שיתופיים. בכך נוצלה כמעט כל העתודה של הגופים החלוציים המועמדים להתיישבות.

עוד בראשית תש״ט הועלה הרעיון להעביר חלק מהיושבים במחנות העולים ובמעברות להתיישבות חקלאית. היה ברור כי העולים החדשים שהיו ברובם ניצולי השואה (״שארית־הפליטה״) באירופה, לא יבחרו בצורה השיתופית ולא יהיו מוכנים לחיות בקיבוץ וכי ההתיישבות בצורתה המושבית נותרה כדרך ראשית – וכמעט יחידה – להבאת שכבת העקורים אל החקלאות. תנועת המושבים נחלצה למשימה זו. שליחיה יצאו למחנות העולים והצליחו ללכד ולארגן כמה גרעינים להתיישבות שהועברו לכפרים נטושים בשפלה ובגליל. הכוונה להעביר מספר גדול של עולים להתיישבות חקלאית עוררה בזמנו ויכוח בתוך ההסתדרות החקלאית. העולים לא היו צעירים והיו מטופלים במשפחות; הם לא עברו את כור־ההיתוך של ההכשרה החלוצית וגם הכשרה מקצועית לא היתה להם. כל אלה וגם העדר הבנה לעקרון הקואופרציה עוררו ספק האם יוכלו להסתגל לעבודת האדמה ולחיי הכפר. היה חשש שהמיבצע הגדול והיקר, יסתיים בכשלון. הועלו הצעות להעביר את העולים דרך שלב־בינים של הכשרה לקראת יעודם. אולם התנאים במחנות ובמעברות, שהתמלאו עד אפס מקום, אילצו להתחיל בקליטת המוני העולים בהתיישבות בקצב מהיר ובממדים גדולים. לוי אשכול נרתם לפעולה ונתן את האות. חיש מהר התברר שתכנית מושבי העולים קיבלה ממדים, שגם יוזמיה לא חזו אותם מראש. באמצע שנת תש״ט החלה תנופת ההתיישבות הזאת. היא הקיפה רבבות משפחות מהעולים החדשים ובתוך שנתיים־שלוש שינתה את מפת ההתיישבות במדינת ישראל.


פרק ד: הקמת מושבי העולים

כאשר שככו הקרבות ונחתמו הסכמי שביתת־הנשק, הגיעה השעה לעבור מההתיישבות המאולתרת, היינו תפיסת משלטים ונקודות אסטרטגיות, לתכנון יישובה של הארץ בדרך שיטתית ומסודרת. המצב במדינה אילץ להעמיד את ההתיישבות החקלאית במוקד העשייה ולהעניק לה דחיפות יתר; זאת לנוכח כמה תופעות חמורות שנתבקשה להן תשובה:

1. אחרי בריחת הערבים מהכפרים, התרוקנו אזורים שלמים מתושביהם ושטחי קרקע גדולים הוברו.

2. מאות אלפי עולים היו דחוקים במחנות מאין להם מקום אחר, והיה הכרח למצוא להם בית ופרנסה, בד־בבד עם פיזורם ברחבי־הארץ, תחת הצטופפותם בערים שבמרכזה.

3. האזורים השוממים היו בגדר סיכון בטחוני חמור ובהעדר אוכלוסיה קבועה שימשו מקלט למסתננים ולמחבלים ובסיסים לפיגועים שתיכננו לפגוע באזורים המאוכלסים. שטחי הקרקע הנרחבים עשויים היו לשמש לקליטת רבבות משפחות של עולים בדרך פרודוקטיבית. אפשר היה לעשותם בסיס למאות ישובים חקלאיים שיפיקו לחם ומזון אחר לאוכלוסיה החיה בתנאי מחסור ובמשטר של קיצוב.

לא ייפלא, שהממשלה הראשונה של מדינת ישראל ראתה את תכניות ההתיישבות כראש משימותיה, ודבר זה בא לידי ביטוי בקוי־היסוד שהגישה לכנסת הראשונה, ושאושרו ביום 11.3.1949. להלן סעיפים מתוך הפרק תכניות הפיתוח:

סעיף א: אכלוס מהיר ומאוזן של שטחי המדינה דלי־אוכלוסין ומניעת ריכוז מופרז בכרכים.

סעיף ג: ביצוע מפעלי השקאה בעמקים ובערבות הנגב, ייעור ההרים, ייבוש הביצות, השבחת הקרקע ופיתוח חקלאי בכל חלקי הארץ.

סעיף ד: הלאמת מקורות המים, אוצרות הטבע אדמות האזורים השוממים ושירותים שבהם תלוי בטחון המדינה.

סעיף ה: פיתוח חובה של קרקעות מוזנחות, אם על־ידי העברה לרשות־הפיתוח של המדינה או על־ידי הטלת מסים מיוחדים. סעיף ז: שקידה על פיתוח משקי עבודה בכפר ובעיר ועל הרחבת ההתיישבות והקואופרציה העובדת לכל צורותיהן, מתוך שמירת חופש הגדרה עצמית בבחירת צורת חיים בהתיישבות.


בועידה החקלאית השביעית שהתכנסה בפתח־תקוה בימים 14 – 11 ביולי 1949 היתווה ראש־הממשלה דוד בן־גוריון שבעה קוי־פעולה של ממשלת ישראל בשטח ההתיישבות החקלאית בארבע השנים הבאות:

א. ליישב על הקרקע 150 אלף נפש בחמש־מאות ישובים חדשים.

ב. לפתח חקלאות מגוונת ואינטנסיבית, שתוכל לספק מזון לאוכלוסיה ולייצר מוצרים חקלאיים לייצוא, נוסף להדרים.

ג. על המדינה להגיש את כל העזרה החוקית, המוסרית, המשקית והארגונית לטיפוח היסודות העיקריים של ההתיישבות העובדת: עבודה עצמית ועזרה הדדית.

ד. העלאת פריון העבודה בחקלאות בכדי להבטיח לחקלאים רמת־חיים גבוהה.

ה. להקים חגורה של ישובי־ספר שימלאו תפקיד מכריע במערכת הבטחון.

ו. לפתח את הנגב המזרחי והדרומי (ארץ אדום) להתיישבות חקלאית, לתעשייה, לדייג ולספנות.

ז. לתת חינוך חקלאי לכל הנוער. יוחק חוק בכנסת לעשות את ההכשרה החקלאית חלק אורגני משירות הצבא, בכדי להבטיח שחלק גדול של הנוער יקדיש את חייו למפעלי ההתיישבות בארץ.

בזמן שהתכנסה הועידה החקלאית השביעית הוחל בהתיישבות הגדולה של העולים. תנועת המושבים החליטה ביוני 1948 במועצתה בכפר־ויתקין לקלוט עולים למושבים קיימים ולהקים מושבים חדשים. אפשרויות הקליטה במושבים הקיימים היו דלות מאוד, והדגש הושם על ארגון קבוצות עולים להתיישבות עצמאית. שליחי התנועה פשטו במחנות, ששכנו בהם בעיקר עולים מהמחנות בקפריסין ומאירופה. ההיענות של עולים רבים לקריאה היתה מפתיעה, וכבר במחצית הראשונה של 1949 יושבו 45 כפרים נטושים. היו אלה כפרים שבתיהם מאבן ואפשר היה לשפצם ולהתאימם למגורים.

הכפר הראשון שאוכלס בדרך זו על־ידי עולים מפולניה ורומניה היה עקיר, כיום בית־אלעזרי, על־יד רחובות. 80 משפחות יוצאי בולגריה, התיישבו בכפר יבנה ואחריהם נמשך בקצב מהיר אכלוס כפרים רבים בדרום, במרכז ובגליל. שיכון העולים בכפרים הנטושים, אמנם היה פתרון של דחק לבעיית השיכון, אולם חיש־מהר התברר, שאי אפשר להתאים את הכפרים האלה לדרישות של ישוב חקלאי מודרני, ואחרי זמן קצר היה צריך לבנות ישובים חדשים במקום הכפרים. אחרי שהתמלאו הכפרים הנטושים, שהיו בהם תנאים מינימליים לשיכון העולים, הוחל בהקמת ישובים חדשים. המחלקה להתיישבות, שהגדילה במהירות את מספר עובדיה וגייסה מומחים חקלאיים וטכניים, תיכננה את הישובים החדשים במקומות שנקבעו על־ידי הועדה לאיתור הישובים.

המועמדים להתיישב הועברו למקום המיועד ושוכנו זמנית באוהלים. הם עבדו בהכשרת הקרקע, בבניית בתי־המגורים וגם בעבודות־חוץ במושבות או בערים הקרובות. מחמת מחסור אמצעים היו ממדי הבתים בתקופה זו קטנים – 24 מ״ר וקירותיהם עשויים מבלוקים (״בלוקונים״). הבית חולק לשני חדרים ופינת רחצה ובישול. כבית־כיסא שימש מבנה־עץ קטן, ללא ביוב, שהוצב בחצר. בראשית ההתיישבות החדשה התעורר ויכוח על צורת תכנון הכפר. המתכננים קבעו, כי יש להקצות לכל מתיישב כ־30 דונם אדמה, בהנחה שבמשך הזמן יתאפשר להשקות את כל השטח. התעוררה השאלה האם כל אדמת העיבוד תימצא על־יד בית המתיישב, או שרצוי להצמיד לבית רק חלקה קטנה של 10 – 7 דונם לעיבוד אינטנסיבי ואת יתרת השטח להקצות במרחק־מה מהבית. ריכוז כל האדמה בסמיכות לבית מביא לידי הגדלה מירבית של המרחקים בין הבתים ולהתארכות ניכרת של הישוב. דבר זה יאלץ את אנשי הכפר לבזבז זמן רב בהליכה למרכז הכפר או ממקום למקום בתוך הכפר, מה שמכביד מאוד על סידורי הבטחון ועל השמירה בלילות. לעומת זה פיצול החלקות – יש בו הכבדה על עבודת המתיישב, ששומה עליו להוציא זמן רב בהליכה או בנסיעה מחלקה לחלקה. בלחץ תנועת המושבים התקבלה הכרעה לתכנן את הכפרים באופן שהחלקה כולה צמודה לבית. כך נוצרו הכפרים, שכינו אותם לאחר מכן ״כפרי המגבת״, הארוכים יתר על המידה ויש בכך כדי להכביד על החיים ועל הבטחון.

במרוצת הזמן חלו שינויים בקוי התכנון ובכפרים, שתוכננו בתקופה יותר מאוחרת, נעשתה פשרה בין שתי תפיסות התכנון. רוב המתיישבים בתקופה הראשונה היו יוצאי אירופה. בדרך כלל התרכזו בכל ישוב מהחדשים עולים מארץ מוצא אחת, אם כי היו גם כפרים שנבנו על־ידי עולים מארצות שונות. אולם בעיה זו של ארצות־המוצא החריפה, כאשר הגיעו לארץ המוני עולים מארצות ערב: תימן, עיראק, מרוקו וכו'. במוסדות המיישבים ובתנועת המושבים היתה נטייה לקיים בהתיישבות קיבוץ גלויות על מנת להקל על תהליך המיזוג של עדות ישראל. אולם נסיונות המיזוג שנעשו נכשלו עד מהרה וכבר בתחילת התארגנותם של הישובים נתגלו בתוכם מריבות וסכסוכים, עד שנאלצו לבטל את המיזוג. ונקבע הכלל שיש לאכלס את הכפרים על־ידי עדה אחת בלבד, אולם בכך הבעיות לא תמו.

לבד מן החלוקה לפי ארצות מוצאם, מפוצלים עולים אלה לפי מחוזות וערים שבארצות גלותם, ומשמעות רבה נודעת גם לחמולות7 הממלאות תפקיד נכבד במירקם העדתי. וכבר קרה שבני עדה אחת לא נתרצו לאכלס כפר אחד יחד עם בני עיר אחרת! יתר על כן, יש אשר נתגלה הפירוד בין החמולות השונות שנאבקו זו בזו על השלטון בכפר. אלה היו הקשיים שעליהם היה צריך לגבור כדי ליישב את המחלוקת וליישר את ההדורים שנתגלו מדי פעם בישובים שונים. הנה כי כן, מחוסר־ברירה, נאלצו להקים את הישובים על בסיס חד־עדתי; אך היו לזה במרוצת הזמן תוצאות שליליות במישור התרבותי ובקשיים שנתגלעו בתהליך המיזוג הרוחני שבין העולים החדשים ובין הישוב הותיק. במשך שנים רבות שלטה בכפרים האלה שפת ארץ המוצא של המתיישבים, יוצאי ארצות המזרח ויוצאי אירופה כאחד למדו את השפה העברית באטיות ובקושי רב ובמקביל ידעו לשמור במשך תקופה ארוכה על מנהגיהם ועל ההווי המיוחד לכל עדה.

מאז הוחל בהקמת ישובי העולים היה ברור לכל, כי תנאי לביצוע של תכנית ההתיישבות – שיהיה ליווי ותינתן הדרכה לעולים על־ידי חברים מהמושבים הותיקים, שיחיו עמהם וידריכו אותם בעבודת האדמה ובארגון חייהם בכפר, ואכן הוחל בגיוס מדריכים במושבים. אין זה קל לחבר במושב להינתק ממשקו ולעבור למקום אחר לתקופה ארוכה, אולם גלי העלייה הגדולים אחרי קום המדינה ואפשרויות ההתיישבות הגדולות שנתגלו – עוררו התלהבות של חקלאים ותיקים, שראו את משאת־נפשם הולכת ומתגשמת. במשך שנה וחצי התנדבו 115 איש ואשה מבין ותיקי המושבים להדריך את העולים בכפריהם. התפקיד של המדריך היה קשה ומסובך. כאמור, היה רוב העולים, שהתיישבו בראשית 1949, יוצאי אירופה ולמדריכים היה קל יותר להבינם ולמצוא שפה משותפת עמהם. בכל זאת נתקלו המדריכים מיד בבואם בתופעה אשר ציערה והביכה אותם: העדר אמון טוטלי. היו אלה אנשים שלא נתנו אמון בחבריהם ואף לא ברצונם הטוב וכנותם של האנשים שבאו לעזרתם.

לא היה זה אלא לקח מר של חייהם והתנסותם במחנות הכפייה ובמחתרת בשנות המלחמה. סבלנות רבה, חינוך ממושך והסברה היו דרושים כדי לרכוש את אמונם. שומה היה על המדריך לטפל בכל העניינים של המושב: בעיות ארגון וחברה וענייני המשק החקלאי כאחד. כמו כן צריך היה לייצג את הישוב לפני המוסדות המיישבים ולדאוג לקבלת התקציב ולעשיית דברים שהמחלקה להתיישבות התחייבה לבצע. לימים התברר שאין בכוחו של איש אחד לעשות את כל העבודה הזאת ולמקומות רבים הוכנסו מדריכים מקצועיים, שלא מאנשי המושבים, שהדריכו את המתיישבים בעבודה והמדריך המתנדב התמסר בעיקר לארגון חיי הכפר ולבעיות החברתיות של המתיישבים. תפקידו של המדריך נעשה קשה עוד יותר, לאחר מכן, כאשר רוב המתיישבים היו יוצאי עדות המזרח. נוספו קשיי השפה, המנטליות הזרה של המתיישבים, השוני של הרגלי החיים ושל דפוסי התרבות וכן גם סכסוכי חמולות בתוך הכפרים. המדריכים השקיעו בעבודתם את כל כוחם ומרצם אך לא תמיד הצליחו להשיג את מטרתם.

כשגדל מספר העולים מעדות המזרח התברר, כי לא די בהדרכה שניתנה וכי יש צורך גם בהדרכה מיוחדת לנשים. מעמד האשה במושבי העולים יוצאי ארצות המזרח היה נחות, שכן הבעל חשב שהיא רכושו הפרטי ושהוא רשאי לעשות בה ככל העולה על רוחו. ואילו האשה השלימה עם המצב ולא תבעה לעצמה שום זכויות. התגלה הפער העצום שבין המצב הזה ובין מעמד האשה במושבי העובדים, שם היתה שותפה מלאה בזכויות ובאחריות. היה זה מצב המחייב שיטפלו בו באורך־רוח ובתבונה, והיה בראש וראשונה מנת חלקן של חברות המושבים שהתנדבו להדרכה. לבד מהבדלי המעמד שבין המינים צריך היה לגשר גם על הפער העמוק בהרגלי חיים וניהול משק הבית ולהקנות הרגלים אלמנטריים: כיצד משתמשים בפתיליה, בצלחת, בסכין ומזלג; וכיצד מגדלים ילדים בתנאים של היגיינה מינימלית; ורק לאחר מכן אפשר היה לעבור לשיתוף הנשים בעבודה במשק. הפער הרב־דורי בין הציביליזציה של העולים לבין המציאות בארץ, הובלט ביתר שאת עם עלייתן של קהילות יהודיות מארצות נחשלות.

במאמרו ״לתולדותיה של ההתיישבות החדשה״8 מספר יצחק קורן על היהודים מהרי האטלס בצפון אפריקה, שהובאו היישר מהאוניה לחבל לכיש להתיישב שם. המחלקה להתיישבות של הסוכנות הכינה להם בתים יפים ומרווחים (במקום הבלוקונים כבר בנו בתים של ממש) מרוהטים במיטות, שולחנות וכסאות, כלים במטבח וכו'. לא עברו יומיים ואנשי הסוכנות הוזעקו לכפר ולא האמינו למראה עיניהם: בחצרות לפני הבתים התגוללו מזרונים ומיטות שהושלכו מן החדרים. כאשר נכנסו לבתים ראו והנה החדרים ריקים מכל ריהוט ובני המשפחה יושבים ברגליים משוכלות על הרצפה. הקירות היו מלוכלכים והתקרה מפוחמת מעשן המדורה שבערה באחת מפינות החדר. נתברר, שהם זרקו החוצה את הפתיליות והפרימוסים שקיבלו ובמקומם הביאו לחדרים זרדים וקוצים להבעיר אש ולהכין תבשילים. אנשים אלה ששכנו בארצם בכוכים ובמערות ושמימיהם לא ראו כלי־בישול מודרניים ולא השתמשו במיטות ומזרונים, התמרדו עתה נגד ״הציביליזציה״ שנכפתה עליהם.9 עשרות חברות מהמושבים הותיקים, רובן קשישות, נרתמו להדרכה. הן עברו ממושב למושב, לימדו והדריכו בהלכות נקיון, בישול, טיפול בילדים, והחדירו בנשי העולים את הכרת הערך העצמי והשוויון. בנוסף על תכנון ישובים חקלאיים בהתאם לתנאי אזורם הוחל ב־1950 בהקמת עוד סוג של ישובים שנתכנו ״כפרי עבודה״. יוזמם של הישובים האלה היה יוסף ויץ, מנהל הקרן הקיימת לישראל. הישובים החקלאיים הקיימים והמתוכננים השתבצו באזורים שלא חסרה בהם אדמה שאפשר להקים עליה משק חקלאי. לעומת זה, באזור ההר – בצפון וסמוך לירושלים – נותרו מרחבים שלא היה אפשר לתכננם כישובים חקלאיים מחמת מיעוט אדמה חקלאית. יוסף ויץ הגה את תכניתו, מתוך כוונה ליישב חלק משטחי ההר, מטעמים בטחוניים ולאומיים.

לפי הצעתו של ויץ צריך היה להקים באזורי ההר כפרי עבודה, שבהם יועסקו העולים בשנים הראשונות, בסלילת דרכים, בהכשרת קרקע ובייעור. העבודה תיעשה על־ידי הקרן הקיימת והמתיישבים יתקיימו משכר העבודה. ככל שיוכשרו שטחי קרקע מתאימים, יוחל בפיתוח ענפי חקלאות: מטעים, גידול־ירקות וענפי־חי. באופן הדרגתי יהפכו כפרי העבודה למושבים חקלאיים המתקיימים מהכנסות המשק. היה עוד נימוק להקמת כפרי העבודה: הפעולה ההתיישבותית הנרחבת היתה כרוכה בסכומי עתק שלא נמצאו בידי הסוכנות היהודית. לצורך הקמת כפרי העבודה נתחייבו הממשלה והסוכנות להשקיע רק בבניית שיכון ובשירותים האלמנטריים למתיישבים. ובאשר לקיומם – לכך דאגה הקרן הקיימת על־ידי ייזום עבודות כקנה־מידה גדול. במשך 3 שנים הוקמו למעלה מעשרים כפרי-עבודה בגליל ובהרי ירושלים, שאוכלסו על־ידי עולים מעדות המזרח. תחילה היה הטיפול בכפרים אלה מוטל על המחלקה להתיישבות והקרן הקיימת. אחרי תקופת נסיון קצרה הוסכם בין שני המוסדות על רשות מיוחדת לטיפול בעשרת כפרי־העבודה בגליל העליון, שבראשה הועמד יוסף ויץ.

דרכם של המתיישבים בכפרי־העבודה לא היתה סוגה בשושנים. תנאי החיים והעבודה היו קשים מאוד. אנשים, שלא התנסו בעבודה גופנית – היה קשה להם מאוד להסתגל לעבודות המפרכות של עיזוק וחפירת בורות לנטיעה בשטחים המסולעים. שכר העבודה, שהקרן הקיימת שילמה, הספיק בדוחק לקיום המשפחות מרובות הילדים, ולא ייפלא שעולים רבים נטשו את הכפרים ובחרו לעבור למקומות התיישבות נוחים יותר או לערים ולמושבות שבאזור החוף. תחת העוזבים באו אחרים מן המחנות וממדי התחלופה היו גדולים. אף־על־פי־כן לאט־לאט הוכשרו שטחי קרקע גדולים למדי ונוצר בסיס להתיישבות ברוב הכפרים, אשר חזרו לטיפולה של המחלקה להתיישבות והפכו מושבים לכל דבר. תכנית המשק הותאמה לתנאי המקום: לכל מתיישב ניתנה חלקת מטע – נשירים או כרם ענבים, וכתוספת פותח ענף העופות שבמשך הזמן תפס לפי שיעור הכנסותיו את המקום המרכזי במשק. כפרים אחדים, שבהם לא נוצרו תנאי התיישבות מתאימים חוסלו. בארבע השנים: תש״ט – תשי״ב, הוקמו 147 מושבי עולים ו־21 כפרי־עבודה. ואלה מושבי העולים שנוסדו, לפי האזורים:


מספר סידורי בגליל העליון המרכזי בגליל המערבי בחוף הכרמל בשומרון ובשרון
1 מירון בצת כרם מהרל נוה־ימין
2 כפר־שמאי צפון נהריה צרופה בארותיים
3 כרם בן־זמרה אחיהוד גבע הכרמל בורגתה
4 עלמה דובא (נתיב השירה) עין־אילה דוֹר
5 דלתון עמקה מגדים חניאל
6 ביריה ינוב
7 מרגליות עולש
8 שפר עמיקם
9 ספסופה פורָת
10 שדה־אליעזר עדנים
11 מעונה אלישמע
12 שומרה אחיטוב
13 אלקוש ניצני־עוז
14 חוסן עזריאל
15 נוה־ירק
16 שדה־חמד
17 תלמי־אליעזר
18 תנובות

מספר סידורי בשפלת יהודה בדרום בנגב בפרוזדור ירושלים
1. צפריה בית־אלעזרי שרשרת משמר־אַיָלון
2. טירת־יהודה גְאַלְיָה ביטחה בית־נקופה
3. מזור כפר הנגיד בית־הגדי אבן־ספיר
4. רִנַתְיָה בני־ראֵם גילת אורה
5. כפר־חב"ד כפר־אחים10 יושביה בית־זית
6. כפר־טרומן קדרון יכיני בית־מאיר
7. כפר־אוריה (שוקם) סִתְרִיָה פדוּיים גבעת־יערים
8. גִנָתוֹן שפיר פטיש עמינדב
9. אחיעזר בְּנָיָה רַנֵּן מַטָּע
10. אחיסמך ערוגות שובה נס־הרים
11. בית־נחמיה בית־גמליאל תפרח כפר בן־נון
12. גמזו הודיה מסלול
13. גני־יוחנן חצב חֶלֶץ
14. זיתן אמונים מבטחים
15. יָגֵל בית־עזרא שבלים
16. יציץ בית־שיקמה
17. כפר־זכריה בן זכאי
18. כפר־שמואל בֶּרֶכְיָה
19. מצליח גבעתי
20. נוחם גֵיאָה
21. כפר־עזריה זבדיאל
22. צַלְפוֹן זְרַחְיָה
23. גן־שורק משען
24. חדיד נוה־מבטח
25. כפר דניאל ניר־ישראל
26. יַשְׁרִֵשׁ עזריקם
27. פְּדָיָה שדה־עוזיה
28. פתחיה שתולים
29. בית־עריף תלמי־יחיאל
30. בן־שמן ב' תלמים
31. בְּקוֹעַ גן־הדרום
32. גני־יהודה אחוזם
33. מגשימים כוכב
34. – – כפר־אביב
35. עוזה
36. כפר־אהרון
37. – – יִנוֹן
38. – – כפר־מרדכי
39. – – כפר־מֵישַר
40. זכר־דב

כמו כן: בגליל התחתון הוקמו 2 מושבים: ציפורי וכפר־זיתים.

בהרי אפרים – אליקים

בעמק יזרעאל – נורית

בבקעת בית־שאן – רחוב, שדה־תרומות

ואלה כפרי העבודה שהוקמו – בגליל העליון והמרכזי שבעה כפרים: אליפלט, אמירים, גורן, יערה, צוריאל, עין־יעקב, עבדון.

בהרי יהודה – 10 כפרים: אשתאול, מסילת־ציון, שואבה, בר־גיורא, זָנוֹח, יִשְעִי, מַחְסֵיָה, עָגוֹר, תָעוֹז, תָּרוּם.

בשפלת יהודה – גבעת־כח. בעמק יזרעאל – גדעונה.

בחוף הכרמל – עופר.

בגליל התחתון – פוריה. בס״ה 21 כפרי־עבודה.

בשנים תש״ט – תשי״א נקלטו עולים רבים ומתיישבים גם על ידי הרחבת המושבים הקיימים. בתוך כך נפתרה גם בעייתם של מושבים אחדים, שקרקעותיהם בצמצום ויושביהם מעטים (מה שהכביד על מצב הכפר ולפעמים גם יצר מתח חברתי). הרחבתם נתאפשרה על־ידי קרקע זמינה בסביבת המושבים – ובדרך זו נקלטו כ־1800 יחידות ב־44 מושבים, בכלל זה מושבים ותיקים בעמק, בגלל התחתון, בחלק ממושבי ״התיישבות האלף״ ובמושבי המעמד הבינוני. ההתבססות במושבים הקיימים היתה קלה יותר מאשר בישובים החדשים, שהרי היתה כאן כבר התשתית הארגונית והחברתית, והיה ציבור שעזר והדריך את המתיישבים בצעדיהם הראשונים. גם חסכון רב בהוצאות ההתיישבות היה כאן. אמנם, לא חסרו בעיות בישובים הקולטים, אך בסיכומו של דבר אפשר לומר שהיתה זו פעולה שעלתה יפה.

להלן רשימת המושבים המורחבים:


1. בית־יהושע 16. חבצלת־השרון 31. משמר־השלושה
2. בית־ינאי * 17 חיבת־ציון * 32. משמרת
3. בית־יצחק * 18. חרות 33. נטעים
4. בית־אהרון * 19. כפר־אהרן 34. עיו־ורד
5. בלפוריה 20. כפר־בילו 35. עין־עירון
6. בני־ברית (מולדת) 21. כפר־ברוך 36. צופית
7. בני־ציון 22. כפר־גדעון 37. צור־משה
8. בִּצָרוֹן 23. כפר־הס 38. רמות־השבים *
9. בָּצְרָה 24. כפר־ורבורג 39. רמת־הדר *
10. גאולים (טלמון) * 25. כפר־יחזקאל 40. רִשְׁפּון
11. גבעת־חן 26. כפר־נטר 41. שבי־ציון *
12. גן־השומרון 27. כפר־פינס 42. שדה־ורבורג *
13. גן־חיים 28. כפר־שמריהו * 43. שדה־יעקב
14. הדר־עם 29. מעש (בהדרגה) 44. תל־עדשים
15. הזורעים 30. מרחביה

* מושבים של המעמד הבינוני.

בס״ה הוקמו מאז הכרזת המדינה 276 ישובים חדשים ו־44 ״הרחבות״ שבהם יושבו 70000 נפש11.

ברשימת מושבי העובדים ומושבי העולים שהוקמו בתקופה זו כלולים גם מושבים שהוקמו על־ידי ״האגף להתיישבות המעמד הבינוני״ שבראשו עמד ד״ר ל. פינר. האגף הזה, ששיתף פעולה עם חברת ״רסקו״, עסק ביישוב עולים, שהיו בידם אמצעים כספיים לסיוע בהוצאות ההתיישבות, ולפחות סכום של 1000 ל״י. בזמנו היה בכך כדי לכסות שליש מההוצאות. האגף להתיישבות של המעמד הבינוני יישב עולים מן הסוג הזה בתוך הכפרים השיתופיים הקיימים. בדרך זו נקלטו מאז קום המדינה כ־900 משפחות ב־22 כפרים. הגדלה זו של הכפרים נתאפשרה הודות להגדלת שטח הקרקע של הכפרים השיתופיים אשר היה מצומצם מאוד. עתה ניתן להגדיל את מכסת הקרקע למתיישבים הותיקים ואף להגדיל את מספר המתיישבים על־ידי צירוף שטחים נטושים לישובים. ראוי לציין, כי לבד מן הכפרים השיתופיים נהנו גם המושבות הותיקות מטיפולו של אותו אגף במחלקת ההתיישבות. בשנה האחרונה שלפני קום המדינה הוכנסו 30 מתיישבים חדשים לגבעת־עדה; ב־1952 הוכנסו כמה עשרות מתיישבים חדשים ליסוד־המעלה ונתוסף שטח של 1300 ד׳ למושבה מגדל. גם בנהריה יושבו 60 משפחות של עולים על אדמת שנתוספה מצפון למושבה ופותח שם משק מעורב. אולם עיקר הפעולה של האגף התרכזה בהקמת מושבים חדשים על־ידי עולים בעלי־הון. במשך העשור הראשון הקים האגף, בשיתוף עם ״רסקו״, 16 ישובים חדשים שבהם יושבו 1060 משפחות מהמעמד הבינוני; רובם באזור החוף ובדרום (אודים, מגשימים, גני־יהודה ועוד). ב־1950 מסרה הקק״ל לחברת ״רסקו״ שטח של 12000 דונם מאדמת הכפר הערבי בשיט. חברת ״רסקו״ הקימה במקום זה את המפעל ההתיישבותי האזורי גדרות. הוקמו 5 כפרים שיושבו על־ידי עולים מארצות שונות: אנגליה, פולין, מצרים ועוד. רוב הישובים התבססו על מטעים, גידול־עופות וגידול־ירקות. כמו כן אירגנה ״רסקו״ קבוצות מועמדים להתיישבות מאנשי המעמד הבינוני במרוקו. על משבצות שהועמדו לרשותה על־ידי הקרן הקיימת, הוקמו שני כפרים על־ידי עולי מרוקו: יד־רמב״ם ובית־עוזיאל בסביבת רמלה, וכפר־הרי״ף שאוכלס בחלקו על־ידי עולים ממרוקו שעליהם נוספו עולים מפולין.


פרק ה: הקמת הנח״ל

הישובים שהוקמו במהלך מלחמת השחרור ומיד לאחריה, לאורך גבולות המדינה, לאורך קוי הפסקת־האש ובמקומות אסטרטגיים אחרים, על־ידי גרעיני ההתיישבות החלוצית, ניצלו כמעט את כל עתודות ההתיישבות החלוציות שהיו בעין. עוד בקיץ תש״ח, בתוך הקרבות, הועמדו תנועות הנוער לפני הסכנה, שגרעיני הנוער המאכלסים את הכיתות הגבוהות של בתי-הספר, שפניהם להתיישבות, עלולים להתפורר, כאשר, עם גיוסם לצה״ל, יפוזרו ביחידותיו השונות. באופן מעשי התעוררה שאלה זו, כאשר הממשלה החליטה ביוני 1948, בימי ההפוגה הראשונה, לגייס את כל בני ה־17, ילידי שנתון 1931, לאימון צבאי מרוכז במשך חודשים אחדים, להכינם כעתודה מאומנת, שתישלח לחזית רק בשעת כורח עליון. הנערים רוכזו במחנה אימון של הגדנ״ע.12 בתום תקופת האימונים, לא נשלחו הנערים לבתיהם, כפי שתוכנן מראש, שכן הוחלט להעבירם אל יחידות הצבא הסדיר לצורך אימון נוסף, בליווי הוראה שלא לשתפם בפעולות קרביות, בין אלפי המגויסים נמנו כמה מאות נערים, חברים בגרעיני ההתיישבות, והיה חשש שגרעינים אלה יתחסלו כגרעינים להתיישבות.

הנהגות כל תנועות הנוער פנו אז לראש־הממשלה ושר־הבטחון והציעו להקים מסגרת מיוחדת לגרעינים, שלא תהיה קשורה לחטיבה צבאית (להוציא תקופת אימוניהם). הם הציעו לשלוח את הגרעינים, אחרי תקופת האימונים, לישובים חקלאיים לקבלת הכשרה חקלאית יחד עם בנות הגרעין. בתשובתו לתנועות הנוער כתב ראש־הממשלה ושר־הבטחון ב־16 באוגוסט 1948, שהוא מקבל את הצעתן ״שגרעיני ההתיישבות ימשיכו באימוניהם במסגרת מיוחדת של נוער חלוצי לוחם (נח״ל) ויאחזו בכל האמצעים לשמירת שלמות הגרעינים, עד כמה שאפשר, בתוך תנאי המלחמה״.

ב־12 בספטמבר פירסם הרמטכ״ל י. דורי פקודה מיוחדת שבה הודיע על ארגון מסגרת מיוחדת בתוך הגדנ״ע, אשר תכלול את כל גרעיני ההתיישבות המאורגנים בתנועות ובעליית הנוער שחל עליהם צו־גיוס. המסגרת תיקרא: נוער חלוצי לוחם (נח״ל).

הרוח החיה בהקמת הנח״ל היה אליק שומרוני, איש אפיקים, שבן־גוריון הפקיד אותו על הקמת אגף הנוער והנח״ל במסגרת משרד הבטחון. במאמרו ״כיצד הוקם הנח״ל״13 מסביר אליק את המניעים להקמת הנח״ל: ״היה ברור שלכל כיבושינו הצבאיים לא יהיה ממש, אם לא יבואו בעקבותיהם כובשי הקרקע שיקימו שרשרת חיה של ישובים בונים ולוחמים״. מיד לאחר מכן הוקם הגדוד הראשון של הנח״ל במסגרת הגדנ״ע.

ב־8 בספטמבר 1949 נתקבל בכנסת חוק שירות בטחון תש״ט. בסעיף ו של החוק נאמר: ״שנים־עשר החודשים הראשונים לשירותו הסדיר של גבר ושנים־עשר חודשי השירות הסדיר של אשה יוקדשו בעיקרם, אחרי אימון צבאי ראשוני, להכשרה חקלאית, כפי שייקבע בתקנות […]

סעיף ז קובע: ״שר־הביטחון יתקין תקנות שתכליתן לשמור, תוך כדי ביצוע סעיף זה, על שלמותם של גרעינים התיישבותיים״. שר־הבטחון, דוד בן־גוריון, שהביא את החוק הזה לכנסת, אמר בנאומו: חוק שירות הבטחון המונח לפניכם מכוון להנחיל לצבאנו שתי תכונות־יסוד הדרושות לבטחוננו: כושר צבאי וכושר חלוצי. השנה הראשונה בשירות תוקדש בעיקר לחינוך חלוצי במסגרת צבאית: אחרי אימון צבאי ראשוני של כמה שבועות – מחודש וחצי עד שלושה חודשים – יישלחו השנתונים של גילאי 18 ומעלה, בני הארץ ועולים, נערים ונערות, להכשרה חקלאית מלוּוה פעולה תרבותית מאומצת, מכוונת להקנות את הלשון העברית לנוער שלא ביקר בבית־הספר או שהוצא ממנו מחמת עוניו ודחקו, ולטפח בכל הדור הצעיר חושים לשירות, לעבודה משותפת, לעזרת גומלין, לאחריות, לסדר ולמשמעת, להכרת הארץ, לחיי טבע, לשירות לוחם ויוצר […] הכשרה בחקלאות תאפשר הקמת ישובי־ספר, שבלעדיהם לא יכון הבטחון במדינה. ישובי גבול אלה ישמשו חומת מגן ראשונה במדינת ישראל. לא חומת אבנים, אלא חומה חיה. המדינה אינה יכולה לגזור על חלק מאזרחיה, שילכו ויתיישבו על הקרקע ודווקא על הגבולות. אין אדם נעשה חלוץ על־ידי צו מגבוה. את כל החינוך בארץ, בבית־הספר ומחוצה לו, בספרות ובעיתונות, יש לכוון לכך שיגדל לנו דור חלוצי, הרואה את יעודו הגדול בהיסטוריה היהודית והאנושית – לבנות את נשמות הארץ, להשתלט על איתני הטבע ביבשה, בים ובאויר וליצור במולדת משק, חברה ותרבות, שישמשו אבן־שואבת לבני ישראל בכל התפוצות, ודוגמה ומופת לכל העולם.

ב־24 בנובמבר 1949 פירסם הפיקוד העליון את הפקודה על הקמת חיל הנח״ל בצה״ל. על־ידי כך נוצר השילוב המלא בין הבטחון להתיישבות, כהמשך למסורת של ״ההגנה״ והפלמ״ח שאימץ לתוכו גרעיני התיישבות כ״הכשרות מגוייסות״. תפקידי הנח״ל מוקדו בשלושה מישורים: א. התחום הצבאי – אימון והקניית מקצוע צבאי לחייל הנחלאי, הפעלת החייל בתעסוקה מיבצעית ושילובו במערכת הכוננות של צה״ל לקראת מלחמה אפשרית. ב. התחום ההתיישבותי – הכשרה חקלאית והכרת ההתיישבות העובדת, חינוך לעבודת־כפים, גיבוש חברתי במסגרת הגרעין וטיפוח הקשר ל״משק יעד״ (הישוב שאותו יקים או אליו יצטרף הנחלאי עם תום שירותו הסדיר). ג. הקמת היאחזויות ומאחזים באזורי הספר ובאזורים אחרים, רגישים מבחינה מדינית ובטחונית, וכן באזורים שהתנאים להתיישבות אזרחית בהם עדיין לא בשלו (מבחינת פיתוח תשתית ותכנון כלכלי). הנח״ל היה נאמן למורשת הפלמ״ח, אך סיגל אותה לצרכים החדשים של צה״ל בהנחיית התנועות הקיבוציות14. פורמציה צבאית זו היא יחידה במינה בצבאות העולם והיא מבטאת את צרכיה המיוחדים של מדינת ישראל ליישב את הארץ, לרבות אזורים נעדרי תנאים נוחים להתיישבות חקלאית, ולהבטיח את בטחון המדינה. אין פלא שהנח״ל עורר ענין רב במדינות מתפתחות רבות שהתרשמו מהישגיו והקימו בארצותיהם גופים במתכונת דומה. הנח״ל מבוסס, בעיקר, על גרעינים התיישבותיים, אשר אליהם מצטרפים גם מתנדבים יחידים שאינם מאורגנים בגרעינים. הגרעינים מוקמים במסגרת תנועות הנוער החלוציות. הן מתחילות בהדרכת תלמידים בכיתות הגבוהות של בתי־הספר וממשיכות עד סיום הלימודים התיכוניים. לפני גיוסם לצה״ל מתקיימות פעולות שתכליתן להעניק גיבוש חברתי לגרעינים, טרם התנדבות חבריהם לנח״ל; ועוד לפני הגיוס מתרכז הגרעין במשק־היעד לגיבוש והכשרה ראשונית.

מסלול שירותו של הנח״ל שונה ממסלול שירותו של חייל רגיל, והוא מורכב משישה פרקים: טירונות, היאחזות, בטחון שוטף, אימון מתקדם, של״ת, תעסוקה מיבצעית. בתקופת הטירונות מתאמנים החיילות והחיילים בבסיס משותף ביחידות המורכבות מבני אותו גרעין. אחרי תקופת הטירונות יוצא הגרעין לאחת מהיאחזויות הנח״ל לתקופה של חצי־שנה. בפרק זמן זה מקבלים החיילים הכשרה חקלאית ויחד עם זה עוסקים בפעילות מיבצעית באזור ובאימונים צבאיים משלימים. זו תקופה חשובה מאוד לגיבוש הגרעין וליכודו. אחרי גמר תקופת ההיאחזות משרתים בני הגרעין ובנותיו ביחידות בטחון-שוטף (בט״ש). היחידות ממוקמות בישובי־הספר לאורך הגבולות. הבנים טרודים בפעילות מיבצעית והבנות ממלאות תפקידי מינהלה ושירותים ביחידות או מקבלות הכשרה חקלאית ומקצועית בישוב שבו מוצב הגרעין. אחרי זה נפרדות דרכי הבנים והבנות. בנות הגרעין יוצאות למשק היעד ושם עושות במסגרת שירות ללא תשלום (של״ת), ואילו הבנים עוברים את ההכשרה הצבאית המתקדמת, המשלבת אותם בנח״ל המוצנח, בשריון וביחידות אחרות. אחרי גמר האימון המתקדם עוברים גם הבנים למשק־היעד והגרעין מתאחד במסגרת השל״ת. בתום פרק השל״ת חוזרים הבנים ליחידותיהם לתקופה של תעסוקה מיבצעית ואחרי זה משתחררים הנחלאים משירות בצה״ל ונעשים למתיישבים בפועל, אם בהקמת ישוב חדש או בחיזוק ישוב קיים. מסלול הנח״ל תואר על־ידינו כפי שהוא מתבצע כיום, שכן במשך השנים חלו שינויים שהוכתבו על־ידי הצרכים של צה״ל וצרכי ההתיישבות. מאז הקמתו הפך הנח״ל לגורם חשוב מאוד בפיתוח ההתיישבות וכמאה ישובים הוקמו או הושלמו על־ידיו במרוצת 30 השנים.

ההיאחזות הראשונה, נחלאים א, היא נחל־עוז, הוקמה ב־1951 על־ידי נחלאים בודדים שלא היו מאורגנים לפני זה בגרעין. כמה שבועות אחריהם עלו נחלאים ב, היא גונן, מול הגבול הסורי. ב־1952 עלה גרעין נח״ל להיאחזות יטבתה בערבה. בשנים שלאחר מכן הקים הנח״ל היאחזויות רבות ועליהן יסופר להלן.


פרק ו: ביסוס הישובים החקלאיים שהוקמו לפני קום המדינה

הקמת מאות הישובים במשך תקופה קצרה היתה כרוכה בהוצאה כספית עצומה, בשיעור שלא עמד לרשות הסוכנות היהודית והקרן־הקיימת, שניזונו מהמגביות המיוחדות להן.

ביצוע תכנית ההתיישבות התאפשר בעזרת המילווה שקיבלה הממשלה מה״בנק לייצוא וייבוא״ בארצות־הברית. בראשית 1949 אישר הבנק מילווה לממשלת ישראל בסכום של 100 מיליון דולר לתקופת פרעון של 15 שנה, בריבית של 3.5%. לפי הצעת הממשלה יועדו כספי המילווה למטרות הבאות: 35 מיליון דולר לפיתוח החקלאות וההתיישבות (בכלל זה פיתוח מקורות המים), 20 מיליון דולר לפיתוח התעשייה, 25 מיליון דולר לבניית שיכונים ומבני ציבור ועוד 20 מיליון דולר לפיתוח התחבורה והתקשורת. לפי כללי הבנק ליצוא ולייבוא יש להשתמש בכספי המילווה בארצות־הברית לקניית החומרים והציוד, פירוש הדבר היה, כי אפשר היה לממש בכספי המילווה רק חלק מהוצאות הפיתוח, כשליש בערך, ואילו את ההוצאות שבארץ – עבודה, חומרים וכו' צריך היה לממן ממקורות מקומיים.

ראשונה שהוגשה לבנק, היתה התכנית לפיתוח החקלאות וההתיישבות. שכללה הקמת 6500 יחידות משק, ביצוע מפעלי השקיה אזוריים, שיקום הפרדסנות וביסוס הישובים הקיימים. מתוך הסכום של 25 מיליון דולר, הועמדו לרשות הסוכנות היהודית 20.5 מיליון דולר. הסוכנות החליטה להשתמש בחלק מהכסף הזה להשלמת ביסוסם של המשקים שהוקמו בשנים 1946 – 1933. פעולות ההתיישבות הנרחבות שנעשו בתקופת ״חומה ומגדל״ ומלחמת העולם, חייבו בזמנו מאמץ כספי גדול מהסוכנות והקרן הקיימת, שהשקיעו את כל האמצעים הכספיים שהיו להן ואף נכנסו להתחייבויות רבות כדי לבצע את העליות על הקרקע. רק סכומי כסף קטנים הוקצו לישובים החדשים לשם פיתוחם וציודם באמצעי־הייצור הדרושים להם.

לקראת ראשית המפעל ההתיישבותי הגדול, שאחרי קום המדינה, החליטה הסוכנות, כי יש לסיים את ביסוס הישובים ה״ותיקים״, לפני שהיא נוטלת על עצמה התחייבויות הקשורות בהקמת מאות ישובים חדשים. המחלקה להתיישבות מינתה ועדה להכנת תכניות הביסוס שחבריה היו: נחום כספי, מנהל הכספים של המחלקה להתיישבות וחיים גבתי מטעם המרכז החקלאי. בביקוריהם במשקים נילוו אליהם נציגים של התנועה ההתיישבותית שאליה משתייך המשק.

הועדה התחילה בעבודתה באפריל 1949 וסיימה בפברואר 1950. פעולת הביסוס כללה 110 ישובים, מהם 84 קיבוצים, 20 מושבי עובדים ו־6 מושבים שיתופיים. היו ביניהם ישובים ותיקים מאוד, כמו בית־השיטה, נען ושער־העמקים שהוקמו בראשית שנות השלושים, ומשקים צעירים מאוד שהוקמו בתקופת מלחמת העולם ואחריה, כמו קדמה, גלאון, דברת שעלו בשנת 1946. בכל משק נערכה תכנית להשלמת אמצעי־הייצור שיספיקו לקיים את מספר המתיישבים המתוכנן, בהנחה כי הקיבוצים יקלטו חברים נוספים וכי המושבים ישלימו את המיכסה המלאה של המתיישבים, אם לא הושלמה עד כה. לביסוסם של 110 המשקים הוצא סכום כולל של 5.951 מיליון לירות. ראוי לזכור, כי שער הלירה הישראלית בימים ההם היה: 2.8 דולר ללירה אחת. רוב הסכום הוצא בתוך שנתיים. הישובים לא קיבלו את הכסף במזומנים, כי אם בחומרים, שנרכשו בכספי המילווה: צינורות, מכונות, פחים, עץ לבנין וכו'. אלה היו החומרים שהיו דרושים כדי לבצע בפועל את תכניות הביסוס של הישובים. תכניות הביסוס הצטמצמו רק בהשקעות הדרושות לפיתוח ענפי המשק. הן לא כללו את הצרכים לשיכון ולמבני ציבור. הסכום שעמד לרשות תכנית הביסוס הכוללת לא איפשר לכלול גם את ההשקעות הצרכניות. מאידך גיסא – מצב השיכון ברוב הישובים היה גרוע מאוד ובעקבות קליטת חברים חדשים גברה המצוקה עוד יותר.

פתרון חלקי לבעיית השיכון ניתן על־ידי פעולה מיוחדת, ביוזמת המרכז החקלאי, שהיה בדעתו לרכז סכום של 2.2 מיליון ל״י כהלוואה, במטרה לבנות 3400 חדרי מגורים ב־161 ישובים. בקרן זו השתתפו משרד האוצר, הסוכנות והמוסדות הכספיים של ההסתדרות. כאמור, היה בפעולה זו רק פתרון חלקי לבעיית השיכון. ישובים רבים נאלצו לבנות בתי־מגורים נוספים, מבלי שעמדו לרשותם מקורות אשראי מתאימים. תקציב הביסוס לא נתן פתרון מלא גם לצרכי ההשקעות היצרניות במשק, וגם השקעות אלו נעשו לפעמים ללא מקורות כספיים מתאימים. הרווחיות של המשקים בשנים הראשונות אחרי הביסוס היתה עדיין נמוכה מאוד ורבים מהם אף סיימו את מאזניהם בגרעון. לפיכך נוכחו הכל לדעת כעבור מספר שנים, כי רק חלק מהישובים זכה לביסוס של ממש, ונתאפשר להם להתפרנס ואף ליהנות מרווחים. החלק האחר, שכלל מספר די גדול של קיבוצים, הסתבך בחובות קצרי־מועד ובריבית גבוהה, בגלל השקעות ללא מקורות אשראי מתאימים, שהשקיעו בסוף שנות החמישים; כאשר מצב הישובים האלה החמיר מאוד, היה הכרח להגיש להם סיוע ולשם כך לרכז סכומי כסף גדולים מתקציב הממשלה ומהמוסדות הכספיים של ההסתדרות לצורך קונברסיה של החובות קצרי־המועד, שבלעדיה לא נתאפשר ניהול תקין של הישובים. במקרים בודדים הוחזרו ישובים לטיפול הסוכנות, ונכללו מחדש ברשימת ״משקי התקציב״. בקבלם את תקציב הביסוס נתבעו הישובים להתחייב על תנאי ההחזר של חובם לסוכנות. החוזים סוכמו אחרי משא־ומתן ארוך בין הסוכנות והמרכז החקלאי והיו שונים מהחוזים שנחתמו בזמנו עם ישובים שעלו להתיישבות בשנות העשרים, כאשר תקופת התשלום היתה 50 שנה, ב־2% ריבית. בחוזים החדשים שנחתמו נתחייבו המתיישבים לפרוע את החוב במשך 30 – 25 שנה בריבית של 3%.


פרק ז: המשך ההתיישבות בשנים תשי״ג – תשי״ז (1957 – 1953)

בשנתיים – תש״ט ותש״י נוסדו 214 ישובים. היה הכרח להאט את הקצב ולעשות אתנחתא וזאת מכמה סיבות:

האמצעים הכספיים שעמדו לרשות הסוכנות והממשלה לא היו מספיקים בשביל להמשיך בהתיישבות בקצב של שני ישובים לשבוע. המחלקה להתיישבות של הסוכנות, שעשתה עבודה עצומה בהקמת הישובים, היתה זקוקה לפסק־זמן בשביל להכניס את הטיפול בישובים החדשים למסלול הנכון. גם מקור המועמדים להתיישבות דלל. עם שוך גלי העלייה, ומשחלה ירידה דרסטית במספר העולים, פחת גם מספר העולים המוכנים ללכת להתיישבות.

לעומת 107 ישובים שעלו בתש״י, נוסדו בתשי׳׳א רק 31 ישובים ומספרם ירד ל־17 בתשי״ב. כאשר התברר שחסרים מועמדים, יזמה הסתדרות העובדים פעולה להפניית פועלים מהעיר ומהמושבות להתיישבות. היוזמה הקיפה ותיקים וגם עולים חדשים שהתיישבו בערים והסתדרו שם. ב־23 במאי 1952 החליט הועד הפועל של ההסתדרות לקרוא לציבור הפועלים בערים ובמושבות להיחלץ להתיישבות החקלאית על כל צורותיה, לחיי יצירה ועבודה בכפר.

אספות פועלים, בערים ובמושבות, התקיימו מטעם התנועה ״מן העיר אל הכפר״ כהשתתפות נציגי כל זרמי ההתיישבות והפעולה נשאה פרי. פועלים רבים הביעו את רצונם להצטרף למושבים וקיבוצים קיימים ואחרים התלכדו כגרעינים להקמת ישובים חדשים. כ־1350 משפחות נקלטו במושבי עובדים של ההסתדרות ובמושבים של המעמד הבינוני, ״הפועל המזרחי״ ו״אגודת ישראל״. בישובים הקיבוציים מכל הזרמים נקלטו כ־2000 משפחות ועוד 500 משפחות הקימו ישובים חדשים. בין ההולכים להתיישבות היו גם עולים שהתגוררו במעברות. מספר המשפחות שנקלט בתקופה הזאת בישובים חקלאיים עלה לכ־3700 משפחות ובהן 12000 נפש. לא כולן השתקעו במקומותיהם בגלל קשיי דיור והעדר שירותים מתאימים לעזרה רפואית וחינוך הילדים.

במסגרת ״מן העיר אל הכפר״ הוקמו בתשי״ג 11 מושבים חדשים: שדה־חמד בשרון, ירדנה בעמק בית־שאן, כפר־קיש בגליל התחתון (הכפר נעזב על־ידי המתיישבים הקודמים ואוכלם מחדש), כפר יובל בגליל העליון הוקם על־ידי בני העדה הכורדית מירושלים. 3 כפרים הוקמו בדרום: סגולה, רווחה ויד־נתן, 3 בנגב: ניר־משה, שדה־צבי ותאשור. עוד מושב – מאור נוסד בשומרון. אחרי שנה הצטמצמה הפעולה עד שנפסקה כמעט כליל.

בגבור העלייה מצפון־אפריקה, גדל שוב מספר המועמדים למושבי העולים. לבד מן הישובים שהוקמו על־ידי התנועה ״מן העיר אל הכפר״, נוסדו בשנים – תשי״ג – תשי״ד 42 ישובים אחרים, ובס״ה 53 ישובים. מהם 44 מושבים, 1 קיבוץ ו־8 היאחזויות נח״ל. רוב המושבים הוקמו על־ידי עולים מארצות המזרח באזורי הארץ השונים.

בהרי הגליל העליון הוקם המושב דישון. בגליל התחתון שוקמו שני מושבים: אילניה במקום המושבה הוותיקה אילניה (סג׳רה) ומושב סמדר על־יד יבנאל.

בעמקים הוקמו 5 מושבים: רוויה בעמק בית־שאן, אביטל, פְּרָזוֹן ומיטב, שהיו ראשונים ליישוב חבל תענך מדרום לעפולה. ומדרך־עוז שנבנה בעמק יזרעאל במקום מעברת העולים מנסי, סמוך לצומת מגידו. בשומרון נוסדו 4 מושבים: גבעת־נילי מיסודה של תנועת חירות, שדה־יצחק, שער־אפרים ומכמורת, מושב דייגים שיתופי על שפת־הים באבו־זַבּוּרָה.

8 מושבים הוקמו בשפלת יהודה: בָּרֶקֶת, מנוחה, נחלה, שלוה ותלמי־מנשה על־ידי עולים מארצות המזרח, ניר־בנים באזור לכיש על־ידי בני מושבים ותיקים, ניר־צבי (כפר ארגנטינה) – בסביבת רמלה על־ידי עולים מארגנטינה, והמושב השיתופי תימורים נוסד על־ידי עולים מדרום־אפריקה שהתיישבו בזמנו על גבעת שִׁמְרוֹן על־יד נהלל, ובגלל חוסר־קרקע עברו לשפלה. סמוך לבית־דגן נוסד מושב גנות, כישוב של גידולים אינטנסיביים על שטח קרקע מצומצם. בסביבת באר־טוביה הוקם מושב אורות על־ידי עולים מארצות־הברית. כמו כן הוקם דרומית־מזרחית לגדרה בית־חלקיה מיסודם של פועלי אגודת ישראל והמושב כרמון (אשכולות) בסביבת אשקלון, שהתבסס על כרם לענבי מאכל שנטעה חברת ״נטיעות הדרום״. בהרי ירושלים הוקם המושב כְּסָלון במקום מעברת עולים שהיתה קיימת במקום.

8 מושבים חדשים הוקמו בנגב, בין עזה לבאר־שבע, להשלמת רשת הישובים שנוסדו לפני כן, ואלה הם: ברוש, תדהר, גבעולים, זרועה, מלילות, פעמי־תש״ז, תלמי־ביל״ו וקלחים. בשנתיים אלו עלה להתיישבות רק קיבוץ אחד: מֶצֶר של הקיבוץ הארצי – בשומרון, והוקמו 8 היאחזויות של נח״ל. לאחר התארגנות מתאימה היה הנח״ל מסוגל להקים 8 היאחזויות חדשות במקומות רגישים מבחינה בטחונית, שלא היו שם תנאים מתאימים להקמת ישוב חקלאי. 3 היאחזויות מאלה הפכו אחרי שנים מספר לישובים קיבוציים רגילים: עין־גדי, בַּחַן ומַגָּל (על־יד טול־כרם). 3 היאחזויות חוסלו אחרי מספר שנים – קציעות, על־יד ניצנה, מטה־עוז סמוך למשמר־הירדן על גבול סוריה ואשמורה שהוקמה בשטח דרדרה בחוף המזרחי של מי־מרום (״ים חולה״) בגבול הגולן. בשתי היאחזויות אחרות בגליל המרכזי, שגב ושזור התבססו במשך הזמן ישובים כפריים.

בד־בבד עם גידול המספר של מושבי העולים, גדל הצורך במדריכים לענייני המשק ולענייני החברה. בראשית התיישבות העולים התגייסו חברים ותיקים במושבים שהדריכו את העולים, אולם אחרי שנתיים־שלוש חזרו רובם לכפריהם. הנסיונות לעורר התנדבות מחודשת להדרכה לא הוכתרו בהצלחה רבה. גם לא כל המדריכים שגויסו על־ידי התנועות ובעזרת הממשלה היו מתאימים לתפקידם. מושבים חדשים רבים נקלעו למצב חמור מאוד. מספר העוזבים גדל, בעיקר במושבי הנגב. ההתקדמות המשקית היתה איטית: גם מצב הבטחון התערער בגלל מסתננים מירדן ומרצועת עזה, שגנבו, שדדו וסיכנו את המתיישבים, מה שתרם לירידת ה״מוראל״ בישובים. לנוכח מצב זה נחלצו בני המושבים הותיקים לעזרת הישובים החדשים.

דוד בן־גוריון, שפרש מראשות הממשלה והשתקע בשדה־בוקר, עקב בחרדה אחר המתהווה בישובים החדשים. באפריל 1954 הזמין אליו קבוצת חברים מבני נהלל, כפר־יחזקאל, כפר־ויתקין ומושבים אחרים והציג לפניהם את התביעה להזעיק את בני המושבים הותיקים ולעוררם לחיות עם המתיישבים החדשים בכפריהם, להדריכם ולסייע בידם לפתח את משקיהם. ביוני התקיים בנהלל כנס של בני המושבים, שבו נטלו חלק בן־גוריון ואשכול והוקמה מסגרת ארגונית של בני המושבים שהחלה לגייס מתנדבים למושבי העולים. לא היה זה דבר קל. הקריאה הופנתה לבני הדור השני במושבים, שלחמו במלחמת השחרור וחזרו לכפריהם, הקימו משפחות ונרתמו לעול משקיהם, לאחר שההורים הזדקנו ולא יכלו עוד לעבדם ללא סיוע. בראשיתה של ההתיישבות הגדולה התגייסו הותיקים בעוד בניהם נושאים בעול המשק. עתה נקראו הבנים למשימה, כשהם אנוסים לצמצם את ענפי המשק כדי שההורים יוכלו לקיימם. על יסוד הנסיון שנרכש עד כה, הגיעו הבנים למסקנה, כי אין די לגור עם המתיישבים, ולהשאיר את משפחותיהם שלהם בבית, וכי שומה עליהם לצאת לישובים החדשים עם נשיהם וטפם למשך תקופת גיוסם. קשיים אלה היה בהם כדי להרתיע: ואף־על־פי־כן נחלצו מאות צעירים למושבים החדשים בנגב ולאחר מכן גם למושבים בפרוזדור ירושלים ובצפון.

תנועת ההתנדבות התרחבה וסחפה אתה גם צעירי הדור השני מקיבוצי ״איחוד הקבוצות והקיבוצים״ שהצטרפו לארגון המדריכים: גם צעירים מהמושבות נרתמו למשימה והיה זה גילוי נפלא של נאמנות ציונית ואחריות לגורלה של המדינה הצעירה, המתלבטת בקשייה; ובראש וראשונה: הכרה בצורך להשריש אלפי עולים, באדמת המולדת, לשנות את פני הכיבוש הצבאי ולהעמיקו על־ידי יצירת מאות ישובים חקלאיים. לעבודת המדריכים בכפרים, שהיו מאוכלסים יוצאי עיראק, מרוקו, הודו, פרס ושאר מקומות היה ערך עצום. לא זו בלבד שעלה בידיהם ללמד את היהודים, שהחקלאות היתה זרה להם, לחרוש את האדמה, לזרוע, להשקות ולאסוף את הפרי, אלא הם גם עיצבו את דמות החיים החברתיים בכפר, בלמדם את המתיישבים פרק בניהול דמוקרטי, כנגד נוהלי השתלטנות של ראשי ״החמולות״. בתפקידם כמקשרים בין המתיישבים למוסדות המיישבים, הצליחו המדריכים להתגבר על נוהלי הביורוקרטיה ולמנוע סחבת בענייני הכפרים. בני המושבים והקיבוצים שבאו לכפרים ישבו שם שנתיים ויצרו בהם את התשתית המשקית, הארגונית והחברתית, וכאשר חזרו לבתיהם, כבר היה מצב המושבים הרבה יותר טוב, ולאט־־לאט הלכה והתגבשה בהם מנהיגות מקומית שגילתה כשרון ויכולת לנהל את המושבים החדשים, בהיעזרם בתנועות שאליהם השתייכו.


פרק ח: התכנון האזורי של ההתיישבות

ההאטה בהקמת ישובים חדשים, אחרי שבשנים תש״ח – תש״י הוקמו למעלה מ־230 ישובים, הניחה למחלקת ההתיישבות של הסוכנות להיפנות לבדיקת העקרונות התכנוניים, ששימשו קו מנחה בפיתוח הישובים שהוקמו, ולתכנן את שיטות ההתיישבות לעתיד.

הישובים החדשים, הקיבוצים והמושבים כאחד, תוכננו לפי העקרונות של משק מעורב, כדוגמת הישובים הותיקים יותר שנוסדו לפני קום המדינה. בכל משק פותחו ענפים חקלאיים עיקריים: גידולי־שדה וירקות, מטעים בהתאם לתנאי האזור, בקר לחלב וגידול עופות. בישובים הקיבוציים תפסה הפלחה מקום מרכזי ובהדרגה פותחו גידולי־שלחין: מספוא, ירקות ומטעים. לבד מן הרפת והלול פותחו בישובים רבים גם הצאן והמכוורת. במשק המשפחתי תפסה הרפת את המקום המרכזי. שטח השלחין וחלק משטחי הבעל הוקצו בראש וראשונה לייצור מספוא לרפת. לבד מהרפת פיתחו את הלול, שהיה ברובו תרנגולות־הטלה. לפי דגם זה תוכננו גם המושבים החדשים שהוקמו אחרי קום המדינה. מיכסת הקרקע שנקבעה לכל יחידה היתה כ־30 דונם, בהנחה כי כל השטח יושקה. אולם עד מהרה התברר כי בבניית ״כפרי המגבת״, היו טמונים קשיים כלכליים וגם סכנות בטחוניות, שכן לא היה אפשר לסדר שמירה יעילה בכפר, שהיה פרוץ לכל אורכו מה שהקל על חדירת מסתננים, על גניבת בעלי־חיים וציוד ולפעמים גם על התנקשות בחיי המתיישבים. גם אכלוסם של הכפרים, שתוכננו ל־80 או 100 משפחות, בבני עדה אחת גרם לקשיים חברתיים והכביד על אכלוס מלא של הכפרים. האומדן הכלכלי של הייצור, כפי שצפו אותו המתכננים במשקים המעורבים, הראה ששיעור התוצרת העיקרית שלהם – ירקות, חלב וביצים, המיועדת לשיווק, תעבור את כושר הקליטה של השוק המקומי, זאת אחרי שהמשקים ינצלו במלואו את כושר ייצורם, לא־כל־שכן כאשר יתוספו עליהם עוד משקים רבים העתידים לקום.

המסקנה היתה – במשקים שיוקמו בעתיד, יש להפנות את הייצור לגידולים אחרים, בעיקר גידולי־שדה, שאומצו לאחרונה על־ידי החקלאים בארץ: סלק־סוכר, אגוזי־אדמה, כותנה ועוד. לפיכך, הוחלט לתכנן את הישובים בעתיד, שלא לפי הדגם המסורתי של המשק המעורב, כי אם כמשקים מתמחים, הממוקדים במספר ענפים מצומצם, בהתאמה לתנאי האזור, ובראש וראשונה תוכננו משקי־שדה, שיתבססו על שטח קרקע מוגדל – לפחות 40 דונם – ויגדלו גידולי־שדה למיניהם. ואילו ענפי בעלי־החיים יימצאו שם בצמצום: לול עופות או עדר צאן. רוב סוגי התוצרת של משקי־השדה אינם מיועדים לצריכה ישירה, כי אם משמשים חומר־גלם לעיבוד תעשייתי כגון: סלק־סוכר, כותנה, בטנים (לתעשיית שמן). חשוב מאוד שעיבוד התוצרת, או לפחות העיבוד הראשוני, ייעשה בקרבת מקום לישובים החקלאיים. מכאן צמחה המחשבה של תכנון אזורי. האזור יכלול, מלבד ישובים חקלאיים, גם מרכז עירוני ובו מפעלי התעשייה שיעבדו את תוצרת ישובי האזור.

כמו כן, הציעו המתכננים לשנות את תכנון הכפרים ואת מרכזי השירות שלהם. חלקת הקרקע של המתיישבים (40 דונם) לא תהיה עוד צמודה לחצר המתיישב, כי אם מרוחקת ממנה ועל־ידי כך יתאפשר תכנון יותר קומפקטי של הכפרים, שיקטין את המרחקים בין בתי המתיישבים ואת המרחק ביניהם לבין מרכז הכפר וגם השמירה תהיה קלה יותר. לפי זה ימנו הישובים 80 – 60 יחידות וייבנו קבוצות־קבוצות, 5 – 3 ישובים בכל קבוצה במרחקים קטנים אחד מהשני. אכלוס הכפר במתיישבים בני אותה עדה יהיה יותר קל כאשר בישובים השכנים יימצאו מתיישבים בני עדות אחרות. גם הקשיים בתוך הישובים המאוכלסים בני עדות שונות יהיו פחותים אז. בכל כפר יוקם מרכז קטן ובתוכו מוסדות שירות, הדרושים למתיישבים בחיי יום־יום: גן־ילדים, בית־כנסת, צרכניה וכו‘. לכל קבוצת כפרים יהיה מרכז משותף אחד, שבו יימצאו מוסדות הציבור שהפרט נזקק להם בפחות תכיפות, ומוסדות החינוך לילדים שגילם יותר גבוה, כמו בית־ספר יסודי, מרפאה, מחסן אספקה, צרכניה מרכזית, בית־קירור, בית־תרבות וכו’. בכל מרכז כזה תוקם גם שכונה למגורים של עובדי הציבור.

לפי התכנית יהיה האזור בנוי בשלושה מעגלים: הכפר היחיד ומרכזו, המרכז הכפרי, המשרת 5 – 3 כפרים ומרכז אזורי עירוני המשמש 8 – 5 מרכזים כפריים. במרכז העירוני יהיו שירותים ציבוריים הכוללים: בית־ספר תיכון, בית־חולים, תיאטרון, מוסדות ממשלתיים, מוסדות המחלקה להתיישבות. כאן ייבנו גם מוסדות תעשייה לעיבוד חומר־הגלם המיוצר באזור – מנפטה15, בית־חרושת לסוכר, בית־חרושת לשימורים וכו'. המרכז ישמש, לדעת המתכננים, מקום־מיפגש בין החקלאים לבין עובדי התעשייה ועובדי המוסדות, שם יפותחו מפעלים קואופרטיביים משותפים לחקלאים ולעובדי התעשייה, וזה יסייע להסרת המחיצות בין העדות ובין החקלאים לתושבים העירוניים.

כדגם ראשון להתיישבות אזורית שימש אזור לכיש. אזור זה שהשתרע בתווך בין פרוזדור ירושלים והנגב, בין הרי חברון וגבול רצועת עזה – היה שומם ובלתי מיושב. זו היתה פירצה בטחונית, שדרכה חדרו מסתננים מירדן ומרצועת עזה וסיכנו את חייהם ורכושם של המתיישבים בדרום הארץ. שתיים היו הסיבות, שזירזו את יישוב האזור הזה: בתחילת בנייתו של קו המים ירקון־נגב, החלה לההתממש התקוה להשקיית האזור השחון הזה; מצד אחר, הסתמנה ב־1954 תחילתה של עלייה גדולה מצפון־אפריקה, והיה מקובל שחלק גדול מן העולים ייקלט בהתיישבות חדשה.

מהנסיון הרב, שנאגר בתקופת העלייה הגדולה וההתיישבות ההמונית הופקו לקחים ולפיהם נקבעה גם הדרך לקליטת העולים שהגיעו מצפון־אפריקה בשנים 1955 –

  1. הוחלט להימנע מריכוז העולים במחנות, שכן השהייה בהם, כאשר הסוכנות מקיימת את העולים ומספקת כל מחסורם, היתה לה לפעמים השפעה שלילית, שבאה לידי ביטוי בהשתמטות מעבודה המפרנסת את בעליה. לפיכך הוחלט להביא את העולים ישר לכפר היעד. לשם זה יצאו שליחים של תנועות ההתיישבות, ובעיקר של תנועות המושבים, לארצות המוצא של העולים, מרוקו, טוניסיה ואלג׳יריה, כדי לבחור, למיין ולארגן את המועמדים להתיישבות כבר בחו״ל. בשדה־התעופה או בנמלי הים בארץ העולים מויינו, ובעצה אחת אתם נקבעו המקומות שאליהם יישלחו. העולים הראשונים שהגיעו, כוונו בראש וראשונה לכפרים הקיימים שהיו בהם בתים פנויים: אולם רוב העולים נועדו לישובים חדשים שכבר הוחל בבנייתם. עד שנשלמו הבתים במושבים, רוכזו העולים בשני מחנות־מעבר שהוקמו בצפונו של חבל לכיש: חרובית – צפונית מכפר־מנחם ומַשׂוּאָה – סמוך לכפר עג׳ור. במקומות אלה נבנו פחונים ומבני־ציבור ארעיים, והעולים התגוררו שם עד שהועברו לישובי הקבע.

לפני שהתבצעה תכנית ההתיישבות בלכיש, ככר היו קיימים במחלקה להתיישבות ארבעה חבלים אדמיניסטרטיביים: חבל הצפון, חבל התיכון, חבל הנגב וחבל ההר. עתה הוחלט להקים חבל אדמיניסטרטיבי נוסף ומיוחד חבל לכיש. כמנהל החבל מונה אריה (ליוֹבָה) אליאב, שהיה בזמנו עוזרו של אשכול ואחרי זה התנדב כמדריך למושב נבטים בנגב. סייעו בידיו שני עובדים ותיקים של המחלקה: לוי ארגוב ובנימין קפלן שניגשו לתכנון מפורט של החבל. בפעולה קדחתנית סומנו הישובים החדשים במפת האזור ונקבעו גבולות הקרקע: הכפרים תוכננו והוחל בבנייה.

במשך כשנתיים ( 1954– 1955) הוקמו בחבל לכיש 16 ישובים כפריים ששולבו במערך אחד עם הישובים שכבר היו קיימים בחבל. כמו כן, הוקמו שני מרכזים אזוריים: נהורה ואֶבֶן־שמואל והמרכז העירוני קרית־גת. בין הבניינים הראשונים שהוקמו בקריית־גת היתה מנפטת הכותנה. 12 מושבים נמנו במסגרת החבל: איתן, לכיש, נוגה, נועם, עוצם, שדה־דוד, שחר, תירוש, זוֹהַר, ניר־חן, שדה־משה, לוזית. 3 ישובים קיבוציים: אמציה, בית־ניר, ושדה־יואב והיאחזות נח״ל אחת – נחושה, שהתפרקה כעבור כמה שנים ולא נושבה מחדש. במסגרת ההתיישבות האזורית הוקמו בתשט״ז גם 6 מושבים חדשים באזור תענך בחלק הדרומי־מערבי של עמק יזרעאל. 3 מושבים ראשונים הוקמו באזור זה עוד בתשי״ג: אביטל, פרזון ומיטב. בתשט״ז נוספו 6 מושבים: אדירים, ברק, גדיש, דבורה, מלאה וניר־יפה. שנתיים לאחר מכן הוקם המרכז הכפרי אוֹמֶן לישובים: מלאה, גדיש וניר־יפה.

לישובים שהוקמו בחבל לכיש ובאזור תענך נוספו בשנים תשט״ו ותשט״ז עוד 12 ישובים באזורי הארץ האחרים. בתשט״ו הוקם המושב אשבול בנגב, גפן בשפלת יהודה, שדמה באזור בשיט (על־ידי המדור להתיישבות של המעמד הבינוני) וכפר־עבודה בפקיעין שבגליל העליון. נוסף לזה הוקם קיבוץ החורשים של הקיבוץ הארצי דרומות־מזרחית לכפר־סבא. בתשט״ז נוסדו המושבים: יד־רמב״ם מיסודו של הפועל המזרחי הוקם דרומית־מערבית לרמלה על־ידי רסקו וכן שדות־מיכה בסביבת בית־שמש; הקיבוץ ניר־עוז בנגב המערבי, של הקיבוץ הארצי, וארבע היאחזויות נח׳׳ל: כרם־שלום, עֱזוז (בארותיים), שֵיזַף ואֲשלים. אחרי תקופת היאחזות היה כרם־שלום, בנגב המערבי, לישוב קיבוצי קבוע. ההיאחזויות: עזוז ושיזף הוקמו בצד הכביש: ניצנה – קוצימה. אחרי מלחמת ששת הימים ניטשו שתי היאחזויות אלו. היאחזות אשלים הוקמה גם היא ליד כביש ניצנה ונעזבה כעבור שנה. בתשי״ז הוקמו 6 מושבים חדשים: בית־עוזיאל של הפועל המזרחי בשפלת יהודה וכפר־הרי״ף, על שם הרב יצחק אלפסי, מחכמי ישראל בימי הבינים. המושב משתייך לאיחוד החקלאי והוקם על־ידי רסקו. התיישבו בו עולים מצפון־אפריקה ומפולין. 4 מושבים הוקמו בנגב המערבי: זמרת, יֶשע, עמיעוז ושוקֵדה. בסוף תשי״ז עברו חברי גבעות־זַיד לנגב והקימו את קיבוץ אור־הנר בשכנות לברור־חיל.

המחלקה להתיישבות, במגמתה להגביר את הייצור החקלאי ואת התעסוקה לעולים, הקימה כמה וכמה חוות חקלאיות, רובן באמצעות חברות ציבוריות. 6 חוות הוקמו על־ידי החברה ייצור ופיתוח המשותפת לסוכנות, להסתדרות ולאיחוד הקבוצות והקיבוצים, במטרה להכין מקומות התיישבות חדשים. 6 חוות אחרות הוקמו על־ידי חברת הזרע ותפקידן היה לטפח ולספק זרעים לגידולי־שדה בשביל כל הישובים החקלאיים בארץ. עוד 3 חוות הוקמו בעזרת המחלקה על־ידי גופים פרטיים. כמו כן הוקמו על־ידי המחלקה 10 בתי־ספר חקלאיים לילדי הישובים החדשים. מוסדות אלה הוקמו במרכזי ההתיישבות החדשה.


פרק ט: סיכום הפעולה ההתיישבותית בעשור הראשון למדינה (תש״ח – תשי״ז)

בעשר השנים הראשונות הוקמו 372 ישובים חדשים נוסף על 302 הישובים החקלאיים שהיו קיימים לפני קום המדינה. אחד השינויים העיקריים שהתחוללו היה השינוי שחל בהרכב ההתיישבות. בראשית שנת תש״ח היו בארץ 145 קיבוצים ו־72 מושבי־עובדים. נוסף לזה היו 15 מושבים פרטיים וכמה עשרות מושבות. מספר הקיבוצים היה גדול פי־שניים ממספר מושבי־העובדים. בשנים תש״ח והמחצית הראשונה של תש״ט הקימו הקיבוצים את מרבית הישובים החדשים. בשנתיים אלה עלו על הקרקע 56 קיבוצים, שהתפרסו בעיקר לאורך גבולות המדינה ולאורך קוי שביתת־הנשק או במקומות של סיכון בטחוני. על־ידי כך מוצתה כמעט כל העתודה החלוצית של התנועה הקיבוצית. באותה תקופה נוסדו גם 22 מושבים (או ארגונים למושב) וכן מושבים שיתופיים, ברובם על־ידי גופי חיילים משוחררים. משהוחל בהתיישבות מושבי העולים, היו גופים אלה ראשוני ההתיישבות החדשה. מנין המושבים שהוקמו במרוצת העשור הראשון היה 254, מכל הסוגים, 80 קיבוצים, 21 כפרי עבודה ו־17 היאחזויות נח״ל. מן האחרונות הפכו 7 לישובים קיבוציים קבועים ומספר הקיבוצים שנוסדו הגיע ל־87. בסוף העשור נמנו בהתיישבות החקלאית 358 מושבים מכל הסוגים ו־232 קיבוצים.

בהתיישבות החדשה, שאחרי קום המדינה, נטלו חלק כל התנועות הקיבוציות. 33 קיבוצים חדשים השתייכו לקיבוץ הארצי, 24 – לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, 21 לקיבוץ המאוחד, 4 – לקיבוץ הדתי, 3 לנוער הציוני ועוד 2 שלא היו מוגדרים. עד סוף העשור הפכו 17 כפרי־העבודה למושבי עולים ומספר המושבים החדשים שהשתייכו לתנועות המושביות השונות עלה ל־271. 60% מכל המושבים, 162 במספר, השתייכו לתנועת המושבים, 51 מושבים (10.5%) לאיגוד מושבי הפועל המזרחי, 20 מושבים (7.4%) – לאיחוד החקלאי; מאלה הוקם הרוב על־ידי האגף להתיישבות המעמד הבינוני בסוכנות היהודית, בשיתוף פעולה עם חברת ״רסקו״. 13 מושבים (4.9%) השתייכו לעובד הציוני, 10 (3.7%) לפועלי אגודת ישראל, 9 (3.3%) לתנועת חירות ועוד 6 (2.2%) – לא מוגדרים.

ההתיישבות של הקיבוצים נעשתה בדרך שהיתה מקובלת לפני קום המדינה ולא הציגה לפני המחלקה להתיישבות בעיות מיוחדות של תכנון וטיפול. לעומת זאת, הקמת מושבי העולים חייבה גישה חדשה והיערכות מיוחדת של המחלקה, בגלל ההרכב האנושי המיוחד של ההתיישבות הזאת. נסיון העבר בהקמת מושבי העובדים ושיטות העבודה והטיפול הישנות לא התאימו משום בחינה למושבי העולים. בראש וראשונה נשתנה הרכב המתיישבים לפי ארצות מוצאם. במושבים הותיקים היו 79% מהמתיישבים יוצאי ארצות אירופה. בעבר התיישבו במושבי העובדים, דרך כלל, אנשים לאחר שחיו מספר שנים בארץ; ואילו למושבי העולים הובאו המתיישבים לאחר ששהו בארץ רק חודשים ספורים, לפעמים – מספר שבועות; הם באו לישוביהם ממחנות העולים, מן המעברות או היישר מהאניה. חבלי־הקליטה, שאנשי המושבים הותיקים התנסו בהם, לפני הגיעם להתיישבות, הקנו להם חסינות והסתגלות לתנאי ההתיישבות העתידה. המשבר שכל עולה חדש מתנסה בו, בגלל הינתקותו מנוף מולדתו והפגישה עם סביבה חדשה, היה חריף הרבה יותר, כאשר העולה נאלץ גם להתמודד עם עבודה חקלאית ועם חיים בכפר, שלא ידע אותם מעודו.

גם העדר סלקציה בין המועמדים להתיישבות היה גורם מכביד. לפנים היתה הבחירה של המועמדים נעשית על־ידי חברי הארגון המתיישב בעזרת התנועה. התנאים החדשים, של ימי העלייה הגדולה והאילוץ להוצאת העולים מהמחנות בהקדם האפשרי, כדי לפנות מקום לבאים בעקבותיהם, הביאו לכך שלמוסד המיישב ולתנועות ההתיישבות, לא היתה שהות להכיר את המועמדים כדבעי כדי לקבוע, המתאימים הם להתיישבות אם לאו. זאת ועוד: העולים מארצות המזרח הגיעו לארץ במסגרות חברתיות של בתי-אב גדולים (חמולות), ולא היה אפשר להפריד בין הדבקים. בטבע הדברים היו בין המתיישבים גם אנשים, שמבחינת גילם, כושרם הגופני ואופיים החברתי, לא התאימו לא לעבודה ולא לחיי החברה בכפרם. אין להתפלא איפוא על שרב היה מספר המתיישבים שעזבו את הכפרים בשנים הראשונות.

מעריכים שכ־30% מהמתיישבים שהגיעו לכפרים עזבום. המחלקה להתיישבות דאגה למלא את הבתים שהתרוקנו בעולים אחרים. בכפרים אחדים היו גם עזיבות בהמון, והיו אף מקרים כאשר היה כורח ליישב כפרים אלה פעמיים ושלוש עד שהתגבשה בהם אוכלוסיה יציבה. יציבותו של הכפר היתה תלויה בליכוד החברתי של המתיישבים, ובכפרים רבים לא נוצר ליכוד כזה.

היו מקרים, ששלום הכפר וארגון חיי הציבור בתוכו הופרעו על־ידי מתיישבים בודדים או קבוצה קטנה של מתיישבים שהיו גורם הרסני בכפר: לא צייתו להחלטות, הוציאו ללא יסוד דיבה על נבחרי הציבור ואף השתמשו בכוח־הזרוע כדי להשיג טובות הנאה לעצמם. את אלה נאלצו להוציא על מנת שיוכל הכפר לחיות את חייו ללא הפרעה. יש אשר מתיישבים היו מוצאים עיסוק קבוע מחוץ לכפר – עבודה בחוץ, מסחר, רוכלות, ולא גילו רצון להתפרנס מעבודה חקלאית, ואף לא הסכימו לפנות את בתיהם ואת משקיהם בשביל מתיישבים שיבואו במקומם. מתיישב כזה אין לו ענין בפיתוח הכפר, אין הוא משלם מסים ואינו נושא בחובות כלפי הכפר. תופעות כאלה מביאות השפעה הרסנית ומשמשות מופת גרוע לכלל האוכלוסיה. היו גם מקרים, שמתיישבים מכרו את האינוונטר שקיבלו מהסוכנות – את הפרה ואת העופות – ולא היה בידי הכפר למנעם מן המעשה. אנשים אלה סירבו לעזוב את הכפר גם לאחר שחברי המושב החליטו להוציאם, מה שגרם למשברים ולשיבוש החיים התקינים. לפי חוק המדינה אין המשטרה זכאית להוציא את המתיישב בכוח. גם הפניות לבתי־המשפט לא הועילו שכן הדיון המשפטי היה מתמשך זמן רב וגם השופטים היו מנועים מלגרש את המתיישב, מכוח חוק הגנת הדייר שחל עליו.

על מנת להתגבר על קשיים אלה חוקקה הכנסת את חוק המועמדים להתיישבות תשי״ג: שר־החקלאות יקים ועדות בירור, המורכבות משופט, המתמנה בהמלצת שר־המשפטים, נציג המוסד המיישב ונציג התנועה ההתיישבותית שהמושב משתייך אליה. המוסד המיישב, התנועה ההתיישבותית, או ועד המושב, רשאים לתבוע הרחקת המתיישב במרוצת 3 השנים הראשונות מיום העלייה על הקרקע, בגלל אחת הסיבות הבאות:

  1. הזנחת עיבוד המשק.

  2. שימוש במקרקעים או במטלטלים, שקיבל מהמוסד המיישב לצורך התיישבותו, לתכלית שונה מזו שלשמם ניתנו.

  3. אי־מילוי חובה שהוטלה על המתיישבים על־ידי המושב.

.4 הפרת שלום החברה.

  1. אורח־חיים מנוגד לאורח־חיי הישוב, שימוש באלימות או איום במעשי אלימות.

הקושי הנוסף היה: לימוד העבודה. בין רבבות המתיישבים היו רק מעטים שהיה להם נסיון חקלאי. רובם לא עבדו מעולם עבודת־כפיים והתפרנסו בארצות מוצאם ממסחר, ומלאכות כמו צורפות, חייטות, סנדלרות וכיוצא באלה. עצם המעבר לעבודה פיסית תבע מהם מאמצים ניכרים והם נזקקו לתקופה ממושכת כדי לקנות ידיעה אלמנטרית בעבודה חקלאית. גם לא היו צעירים ביותר, לרוב בני 30 – 40, ובעלי־משפחות גדולות, ככלל. בדרך כלל עברה תקופה מסוימת עד שהמתיישבים קיבלו אמצעי־ייצור ועד אשר הונחו צינורות־השקיה ואפשר היה להתחיל בעיבוד החלקה. בתקופה זו היה עליהם לעבוד עבודות־חוץ, שהיו לרוב יזומות על־ידי הקרן הקיימת (הכשרת קרקע) והמחלקה להתיישבות. חלק אחר מצא עבודה בישובים עירוניים או בכפרים סמוכים. כאשר נוצרו התנאים ונתאפשר למתיישבים להתחיל בעיבוד משקם, לפחות באופן חלקי, היו רבים שלא נחפזו לעזוב את עבודות־החוץ והיו מזניחים את חלקותיהם במשך תקופה ארוכה למדי.

במרוצת הזמן התברר כי מחוסר הכשרה חקלאית לא הצליחו המתיישבים, באחדים מן הכפרים, לקבל יבולים שאפשר להתפרנס מהם. תנועת המושבים הקימה מוסד מיוחד: מת״ח (מפעלי תעסוקה חקלאיים), שבסיוע כספי של המחלקה להתיישבות עיבד במרוכז את החלקות של המתיישבים בכפר והמתיישבים עבדו שם כפועלים שכירים. מת״ח שילם להם את שכר העבודה והיה אחראי ליבולים. המוסד הסתייע במדריכי חקלאות וזה נתן את האפשרות למתיישבים ללמוד את העבודה, בעיקר בגידול ירקות, ואחרי שנה־שנתיים היו מסוגלים לעבד את החלקות בכוח עצמם ועל אחריותם, ולהגיע ליבולים שהיה בהם כדי לקיימם. המתיישבים בכפרים אלה, שהיו מאוכזבים תחילה מתוצאות עבודתם ולא האמינו שיהיו מסוגלים להמשיך בחקלאות, התאוששו לאחר שגברה מיומנותם בעבודה, והאמונה בכוחם ובהצלחתה החלה לפעמם. בהגיעם למצב זה היה מת״ח מסתלק ומניח למתיישבים לחזור וליטול לידיהם את העיבוד והאחריות לחלקותיהם. בעשרים כפרים ומעלה פעל מת״ח, ובסיועו נמנעו מתיישבים רבים מלעזוב את כפריהם.

כאשר הוחל בעיבוד חלקות חדשות, סיפקה המחלקה להתיישבות לחלק מהכפרים טרקטורים וכלי־עבודה מתאימים. אלא שהתברר, כי מושבי העולים אינם מסוגלים לקיים משק מכונות בכוחות עצמם, בגלל היעדרם של מפעילי מכונות מיומנים. לפיכך החליטה המחלקה להתיישבות להקים תחנות טרקטורים אזוריות בשיתוף עם המתישבים, במטרה לעבד את השטחים. על ההנהלות של התחנות הוטלה האחריות על המכונות והם אשר קבעו את סדרי העבודה במושבים. לא בכל מקום הצליחה המחלקה להקים הנהלה מתאימה לתחנות והצלחתן היתה חלקית בלבד. בד־בבד עם הנסיון שרכשו המתיישבים בעבודתם ועם התקדמותם בוטלו, בבוא העת, תחנות הטרקטורים וכל כפר למד לבצע את העבודה בכוחות עצמו בכלים שעמדו לרשותו.

גם בשטח הארגון והניהול של הכפר התגלו קשיים רבים מאוד. המושגים האלמנטריים של ניהול דמוקרטי, שהיו בסיס לניהול העצמי של מושבי־העובדים, היו זרים לרוב המתיישבים החדשים. היחידה הכלכלית־חברתית במושב היא המשפחה הגרעינית. כל משפחה מנהלת אורח־חיים המקובל עליה וראש המשפחה הוא המחליט וגם המפקח על ההוצאות. אולם כל משפחה קשורה במתיישבים אחרים על־ידי התארגנויות משותפות ועל־ידי תקנות בתחום הייצור, השיווק, החינוך וכו'. ועד הכפר נבחר באספה הכללית והוא מנהל את ענייני הכפר. במושבים רבים התחרו ביניהן החמולות על תפיסת השלטון בכפר ובמאבק הזה ננקטו תכסיסים ונארגו מזימות שונות. המלחמות הפנימיות גרמו לא אחת להתנגשויות בין חמולות יריבות ולשיבוש החיים בכפר. משהגיעו מים עד נפש נאלצו להפריד בין הניצים ולהעביר חלק מהמתיישבים לכפר אחר. בשנים הראשונות היה בכל כפר צוות מדריכים: מדריך כללי ומדריך חקלאי. המדריך הכללי היה, למעשה, האחראי לניהול הכפר מטעם המוסד המיישב, והוא נעזר על־ידי הועד הנבחר של הכפר. אחד התפקידים של המדריך היה – לחנך את המתיישבים לניהול עצמי ולטפח מנהיגות מקומית המקובלת על הציבור. רק כאשר הושגה המטרה הזאת יכול היה המדריך להעביר בהדרגה את העניינים לידי הועד ולסיים את עבודתו. קשה מאוד היה למצוא מדריכים מתאימים לעבודה בכפרים. חלק מהמדריכים הכלליים באו מהמושבים הותיקים, כפי שתואר לעיל, אחרים היו עובדי המחלקה להתיישבות. גם רוב המדריכים החקלאיים היו מבין עובדי המחלקה. מציאת מדריכים מתאימים לכפרים העסיקה הרבה את המחלקה להתיישבות ועל אף כשלונות שהיו פה ושם מילאה המחלקה את המשימה כהלכה.

בעיה אחרת שעמה צריך היה להתמודד היתה בעיית הבטחון. בכפרים רבים היה המצב פרוע מאוד בזמן הראשון בגלל המסתננים שהיו מתנכלים לכפרים. לבד מאימון המתישבים בעבודה, היו זקוקים לאימון בנשק ולהקניית הרגלי שמירה והתגוננות על מנת להפיג את הפחד שבלבם, שאפשר להבינו אם נזכור שהם התגוררו בכפרים מבודדים, ללא משטרה וכוחות־מגן. וגם זה היה מתפקידם של המדריכים ושל כוחות הבטחון שפעולתם המשותפת נשאה פרי בדרך כלל. הנטל הכבד של הקמת מושבי עולים נפל בעיקר על כתפי המחלקה להתיישבות של הסוכנות, התנועות ההתיישבותיות, ובראש וראשונה על תנועת המושבים ומשרדי הממשלה, כמו כן, השתתפו במפעל זה כמה מוסדות של ההסתדרות, ורק בסיועם היה אפשר לפתור את הבעיות החמורות שעמדו לפני הישובים החדשים בשנות קיומם הראשונות. נזכיר בראש וראשונה את קופת־חולים, שהגישה את העזרה הרפואית למתיישבים. קופת־חולים הקימה מרפאות והביאה חובשים ורופאים. תנאי העבודה של הצוותים הרפואיים היו קשים, אולם עלה בידיהם להגיש את העזרה הרפואית המינימלית למתיישבים שהיו ברובם מטופלים במשפחות גדולות.

המשביר המרכזי נכנס לפעולה בראשית ההתיישבות, על מנת להבטיח את אספקת המתיישבים והמשק, במלואו, בשנים הראשונות, תפקיד שממלאת הצרכניה הקואופרטיבית במושב. המשביר המרכזי פתח את הצרכניות במושבים ולשם כך הוקם מוסד מיוחד: המשביר לעולה. המשביר המרכזי סיפק את האשראי לניהול הצרכניות וגם המחלקה להתיישבות הזרימה אליהן הון מהתקציב ההתיישבותי, שמכוחו הובטחה הספקה רצופה של מזון ומיצרכים אחרים מראשית קיום הכפר. בדרך זו הקים ״המשביר לעולה״ כ־220 צרכניות בכפרים. ״המשביר לעולה״ לא הצטמצם רק בצרכנות, אלא הגיש עזרה להתיישבות הצעירה גם בתחומים אחרים, בהעניקו מיפרעות על חשבון תקציב ההתיישבות ועל חשבון תקבולים צפויים של המתיישבים תמורת תוצרתם או עבודתם בחוץ. במשך הזמן לא זו בלבד שסיפק את האשראי לצרכניות, כי אם גם את צרכי המשק החי והצומח ותמך בכל פעולה יצרנית אחרת. מלכתחילה נוסד המשביר לעולה כמוסד זמני, עד אשר ילמדו המתיישבים לנהל בעצמם את אגודותיהם. בסוף העשור הראשון כבר התקיימו שני ארגוני קניות של מושבי העולים, כדוגמת ארגוני הקניות של המושבים הוותיקים: אחד בדרום ואחר בצפון. בשלב המעבר נוהלו הארגונים במשותף עם המשביר לעולה, אך אחרי תקופה קצרה קיבלו המתישבים את ניהול ארגוני הקניות לידיהם.

בעיות קשות הרבה יותר התעוררו בקשר עם שיווק התוצרת החקלאית. הרעיון של שיווק קואופרטיבי על־ידי ״תנובה״ היה זר לרוב החברים במושבי העולים. המתיישבים מאירופה המזרחית שהתנסו בשלטון הקומוניסטי, נרתעו מכל דבר שנדף ממנו ריח של שותפות וקואופרציה. ואילו העולים שבאו מארצות המזרח לא הבינו את החשיבות של שיווק מאורגן והעדיפו למכור את תוצרתם לסוחר או לרוכל, הבא לכפר ומשלם במזומן, בעוד אשר מ״תנובה״ היו מקבלים את החשבון ואת הדיווח על מיון התוצרת רק כעבור זמן, ואת התמורה הכספית – מאוחר עוד יותר. כשנתיים אחרי הקמתם החלו הכפרים הראשונים להפיק תוצרת בקנה־מידה מסחרי. בטבע הדברים שהמושבים התרכזו בראש וראשונה בגידול ירקות. גידול זה מבטיח הכנסה בתוך תקופה קצרה וכרוך בהשקעה כספית מינימלית. באותה תקופה של המחסור והצנע, היו מחירי הירקות גבוהים ורוב המתיישבים הקצו את החלקות הראשונות שהחלו לעבד ולהשקות, לגידול ירקות. לחוסר תודעת השיווק הקואופרטיבי נוספו עוד גורמים שהכבידו על ארגון השיווק בכפרים. הימים – ימי קיצוב ופיקוח על המחירים.

״תנובה״ שיווקה את התוצרת במחירים שנקבעו על־ידי הממשלה. מחמת המחסור בתוצרת חקלאית התפתח ופרח ״השוק השחור״. סוחרים ורוכלים פשטו בכפרים וקנו מהמתיישבים את הירקות וגם את הפירות מהמטעים הנטושים, והיו משלמים יותר ממחירי ״תנובה״. רוכלים אלה גם לא מיינו את הפרי בקפדנות כפי שעשתה ״תנובה״. בשנים הראשונות, בגלל מיומנותם המעטה, לא הצליחו המתיישבים לגדל ירקות שאיכותם מעולה. התוצרת שהיו שולחים ל״תנובה״ בחלקה הגדול הוגדרה כסוג ב ולפעמים לא ניתן לשווקה כלל. לפיכך התמעט הפדיון ואכזבה וייאוש היו מנת חלקם של המגדלים. הצורה הפראית והבלתי־מאורגנת של שיווק תוצרתם – היה בה משום סיכון לכל המערכת המוסדית של הכפר. ככל שהשיווק בוצע על־ידי ״תנובה״, היתה הנהלת הכפר מקבלת את התמורה במרוכז, ומעבירה למתיישבים. בתוך כך היה הועד גובה את מסי הכפר ואת החובות בעד המים, השירותים וכו'. אך כאשר נמכרה התוצרת ישירות בידי החברים, לא היה ועד הכפר מסוגל לעמוד בהתחייבויותיו ולא אחת נאלצה קופת־חולים להפסיק את השירות הרפואי בגלל פיגורי המס, וחברת ״מקורות״ סגרה מדי פעם את ברזי המים. וכך יצא שכל אלה אשר שיווקו על־ידי ״תנובה״ ועמדו בהתחייבויותיהם כלפי המושב סבלו בגלל אלה, שלא עשו כן, מצב זה הביא לידי התמרמרות ולשיבוש היחסים בתוך הכפר עד כדי משבר.

היה ברור, כי המושבים החדשים אינם עשויים להתאים לסדרים שהיו נהוגים בשיווק ב״תנובה״, שהיו תפורים לפי הדגם של אנשי המושבים הותיקים. דרושות היו דרכי שיווק חדשות בשביל מושבי העולים. ״תנובה״ בנויה על יסודות קואופרטיביים ומשווקת על בסיס של דמי־עמילות שהיא גובה תמורת ההוצאות הממשיות בשיווק התוצרת, וללא צבירת רווחים. מושבי העולים באו בדרישה ש״תנובה״ תקנה מהם את התוצרת במזומן ובמחיר קבוע מראש. משקי ״תנובה״ האחרים חששו מהפסדים כספיים שהם עלולים לסבול על־ידי סידור כזה. אחרי דיונים ארוכים הוחלט לעשות כמה פעולות כדי להקל על מושבי העולים את השיווק על־ידי ״תנובה״: ״תנובה״ הקימה סככות־מיוּן בתוך המושב או באזור. נעשו מאמצים לשווק גם תוצרת מסוגים ירודים. וכן גם הוסכם בין מרכז תנובה למשרד החקלאות שיובטחו מחירי מינימום למשקי ההתיישבות החדשה. מחירים אלה שולמו, גם כאשר המחירים בפועל היו נמוכים יותר. אם הירקות שווקו במחיר יותר גבוה, קיבלו המתיישבים תוספת־מחיר. לאחר שגם האמצעים האלו לא נשאו פרי, הוקמה חברה לקניית תוצרת מושבי העולים. בחברה זו היו שלושה שותפים: מרכז תנובה, משרד החקלאות ומחלקת ההתיישבות. החברה קנתה את התוצרת במושבים, אחרי המיון שנעשה במקום. היא סיפקה חומרי אריזה, לאיסוף התוצרת והובלתה ושילמה את התמורה במקום. בסידור זה היו לחברה הפסדים די גדולים שכוסו על־ידי שלושת השותפים. החברה פעלה בצורה זאת כמה שנים, עד שהתפרקה ובמקומה הוקמה (על־ידי ״תנובה״) חברה־בת – ״נוב״ והיא נטלה על עצמה את קניית התוצרת במושבי העולים.

לימים השכילו המתיישבים לייצר תוצרת שאיכותה וצורתה מעולים יותר, ולמדו להעריך את היתרונות הגדולים של השיווק הקואופרטיבי, עד שעברו בהדרגה לשיווק באמצעות המחלקות השונות של ״תנובה״. בסוף שנות הששים לא היה כבר צורך בקיומה של ״נוב״ ופעולתה נפסקה. מאותו זמן היו מושבי העולים חברים ב״תנובה״, המשווקים את תוצרתם לפי העקרונות הקואופרטיביים שלה, כמו כל משקי העובדים האחרים. גם בענייני חינוך רבו הקשיים. בשנים הראשונות לא הוקמו בכפרים מבנים מתאימים לבתי־ספר. הלימודים התנהלו בצריפים רעועים ובמבנים ישנים ששרדו מהכפרים הערביים; חסרו מכשירי־לימוד אלמנטריים; היה מחסור רב במורים ובלית־ברירה הועסקו בהוראה מורים לא מוסמכים שחסרה להם השכלה מתאימה, רובם עולים חדשים בעצמם. המורים היו מתגוררים מחוץ לכפר – בעיר או בעיירה הסמוכה. הם היו באים בבוקר לעבודה וחוזרים לביתם אחרי הלימודים. לכן הם גם לא התערו בחיי הכפר ולא קשרו קשרים עם הורי התלמידים. מצב זה נתן את אותותיו בתוצאות החינוך. עברו כמה שנים עד אשר הוקמו מבנים מתאימים לבתי־הספר וצוידו בציוד הדרוש. במשך הזמן הוכשרו צוותי מורים, ביניהם בני הכפרים, ועלתה רמתם הפדגוגית ועימה גם רמת הלימודים והישגי התלמידים.

כיום, 30 שנה אחרי ייסודם של מושבי העולים הראשונים, אפשר לקבוע, כי היה זה מפעל התיישבותי מיוחד במינו, שספק אם בוצע דומה לו בעולם, ואשר יירשם כאחד הפרקים המזהירים בתולדות ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל. בתוך שנים מעטות התנחלו כ־25000 משפחות של עולים, חסרי־נסיון ודלי־ידע בחקלאות, רובם עירוניים בעבר, שעיסוקם מלאכה, מסחר ותיווך, יוצאי ארצות רבות, הנבדלים בהשכלתם ולשונותיהם, בעלי מסורת והרגלים שונים ומשונים. הם הקימו מאות ישובים חדשים, שאחרי חבלי הסתגלות קשים והכשרה השכילו להגיע לכושר ייצור מעולה, בייצרם כמחצית מכלל הייצור החקלאי במדינה. בימי דור אחד חוללו מהפכה חברתית ותרבותית, כשעברו ב״קפיצת־דרך״ על־פני מאות שנים שהפרידו ביניהם לבין החברה הישראלית הקיימת, והצמיחו מנהיגות צעירה ודור של חקלאים משכילים התורמים את תרומתם לגידולה ופיתוחה של החקלאות הישראלית. על אף העזיבות וחוסר־היציבות בשנים הראשונות לא ניטש אף כפר אחד ורוב המושבים הגיעו להתבססות. מפעל זה יירשם כהישג גדול למוסדות ולגופים הציבוריים שביצעוהו.


פרק י: מוסדות החקלאות וההתיישבות

פיתוח החקלאות בישראל והטיפול בישובים החקלאיים היה נתון בידי משרד החקלאות של מדינת ישראל ובידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. שני המוסדות פועלים על-פי חלוקת התפקידים והסמכויות שנקבעה אחרי קום המדינה. נסקור עתה את הפעילות של שני המוסדות האלה.

א. המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית

מראשית שנות העשרים עסקה המחלקה בהקמת המפעל ההתיישבותי הלאומי. היא הקימה את נקודות ההתיישבות, על-פי החלטה של המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית והקרן הקיימת), תיכננה את הישובים תכנון פיסי ומקצועי, ציידה אותם בציוד המינימלי הדרוש כדי שיוכלו להתפרנס בכוחות עצמם מהמשק החקלאי, ומימנה את הוצאות ההתיישבות עד שהמשקים הגיעו לשלב של ביסוס. אחרי קום המדינה, כאשר בעקבות העלייה הגדולה, החלה ההתיישבות ההמונית, התארגנה המחלקה מחדש בכדי שתוכל למלא את המשימות הגדולות שהוטלו עליה. ואלו העיקריות שבהן: תכנון ההתיישבות החקלאית החדשה וקביעת מקומות הישובים בתיאום עם המשרדים הממשלתיים הממונים על הבטחון, הכלכלה והמשק, ובכלל זה – תכנון פיסי, אדריכלי ומשקי של הישובים החדשים, כיחידות עצמאיות וגם כמשולבות בתכנון אזורי מקיף יותר: מימון הישובים בשלבי ההקמה ופיתוחם עד לשלב הביסוס; ביצוע פעולות טכניות רבות כגון בנייה, הנחת רשתות השקיה, נטיעה, רכישת ציוד ועוד; הדרכה חקלאית, ארגונית וחברתית בישובים החדשים על מנת לקדמם לקראת עצמאות משקית, ארגונית וחברתית; תיאום הפעולות עם מוסדות וגופים אחרים המטפלים בהתיישבות החדשה, כמו – הקרן הקיימת, התנועות ההתיישבותיות, המרכז החקלאי של הסתדרות העובדים, המועצות האזוריות, הארגונים המקצועיים ועוד.

עד 1950 היה מבנה המחלקה ריכוזי. הישובים באזורי הארץ השונים היו קשורים להנהלה המרכזית בירושלים, שטיפלה בכל ענייני הישובים באמצעות יחידותיה השונות. בגדול היקף ההתיישבות החדשה וריבוי הבעיות שהיו כרוכות באופי המיוחד של הישובים החדשים, היה צורך לשנות את השיטה של עבודת המחלקה ולהתאים אותה, ככל האפשר, לצרכים. פעולתה התנהלה מעתה בשני דרגים: הנהלה מרכזית הכוללת ארבעה אגפים – אגף חקלאי, אגף כספים, אגף מינהל ואגף הנדסה. ההנהלה קבעה את מדיניות המחלקה והתוותה את ההנחיות הכלליות לתכנון פיסי ומשקי והחליטה על מבנה התקציב. פעולות ההתיישבות מתבצעות בחבלים בהתאם להנחיות הנהלת המחלקה. במסגרת המחלקה – 4 חבלים: חבל הצפון, חבל התיכון, חבל הנגב וחבל ההר. בראשית ההתיישבות באזור לכיש התארגן עוד חבל – חבל לכיש, אולם אחרי פרק זמן, בוטל וצורף לחבל התיכון. חבל ההר מחולק לשניים: תת-חבל הגליל ותת-חבל ירושלים. בכל חבל יש כמאה ישובים והוא מחולק לאזורים שכל אחד מהם מקיף כ-30 ישובים. עובדי החבל עורכים את התקציב השנתי לישובים ומפקחים על פעולות המשרדים האזוריים והמדורים שבחבל: מדור מים, מדור טכני (לבנין), מדור לתכנון המשק ועוד. עובדי האזורים מבצעים את הפעולות באזור לפי הוראות החבל: הם עוסקים בתכנון המשקי השוטף, בהדרכה מקצועית ובהבטחת שירותים טכניים-הנדסיים להחזקת המבנים ורשתות המים.

המחלקה להתיישבות פעלה גם באמצעות מוסדות המשותפים לה ולמשרד החקלאות: המרכז המשותף לתכנון, שעיסוקו בתכנון ארצי ואזורי לטווח ארוך וגם בתכנון שוטף, והמרכז המשותף להדרכה שעסק בהסברה מקצועית על-ידי ארגון קורסים, הרצאות, עלונים, סרטים וכו'. ההדרכה בתוך הישובים החדשים ניתנה בשנות החמישים על-ידי עובדי המחלקה. רק בשנות הששים הוקם מינהל ההדרכה המשותף ואליו הועברו כל תפקידי ההדרכה בישובים ותיקים וצעירים כאחד. האופי המיוחד של ההתיישבות הצעירה, שהיתה פחות עצמאית מן ההתיישבות שקדמה לה, חייב את המחלקה לעצב כלים מיוחדים לביצוע פעולות שהיו נעשות לפני כן בידי המתיישבים עצמם. כך הוקם מפעל שהכין שתילים לנטיעה, משק לגידול עגלות, חווה לגידול זרעים ועוד. כמו כן התארגן מדור להדרים שנטע פרדסים והיה אחראי לעיבודם עד שישאו פרי ויהיה אפשר להעבירם למתיישבים לעיבוד עצמי. המדור עיבד גם את הפרדסים הנטושים, שהועברו מרשות הפיתוח לסוכנות היהודית ונועדו להשלמת ענפי הייצור בישובים החדשים. האגף לציוד ואספקה ריכז את רכישת הציוד להתיישבות, שנקנה בכספי המלווה האמריקאי, ובסיוע ממקורות כספיים אחרים. הוא הקים מחסן גדול בצריפין ומחסן עזר בחיפה. אגף זה היה אחראי לאספקת כל הדרוש לעבודה ההתיישבותית. במשך כל העשור הראשון למדינה כיהן אשכול כראש המחלקה להתיישבות ורענן ויץ – כמנהל המחלקה. על ידו התרכז חבר עובדים מסורים ומיומנים, שעבדו אתו בהנהלת המחלקה והחבלים. נזכיר את יצחק לוי, יוסף גבריאלי, עמיחי קרול, אשר בובריצקי, מתתיהו כהנוביץ, אריה אליאב, בני קפלן ורבים אחרים. בסוף שנות החמישים מנה המנגנון של המחלקה להתיישבות כ-1800 עובדים, מהם 800 מדריכים בכפרים, 600 עובדים מקצועיים ו-350 עובדי מינהל ושירותים. הודות לצוות העובדים המסור, שגויס בחלקו מקרב חקלאים ומתיישבים ותיקים, הצליחה המחלקה במפעל הגדול של יישוב העולים בגברה על המכשולים והקשיים העצומים שעמדו בדרכה.

ב. משרד החקלאות

בשנתון הממשלה, תש״י – הוגדרו התפקידים של משרד החקלאות כדלקמן: תפקידו העיקרי של משרד החקלאות לפתח את החקלאות בישראל ולהעלות רמתה מכל בחינותיה: הטכניות, המדעיות, הכלכליות והחברתיות. הדרכים: א. תכנון חקלאי אזורי; תכניות הפיתוח האזוריות עשויות להצטרף לתכנית פיתוח ארצית. ב. חקירת הבעיות החקלאיות בכל ענפי המשק; המחקרים נעשים בתחנות-נסיון חקלאיות, במעבדות, בחלקות נסיון וכו' ג. הדרכה מקצועית וכלכלית לחקלאים בכל הענפים החקלאיים; ההדרכה ניתנת על-ידי חבר מדריכים בביקורים, בהרצאות ובדפוס. ד. חינוך חקלאי לדור הצעיר והרבצת השכלה חקלאית בקרב המבוגרים. הגדרה זו של התפקידים לקויה בחסר. נוסף לתפקידי התכנון, המחקר, ההדרכה והחינוך הוטל על משרד החקלאות, מחמת המצב המיוחד של המדינה הצעירה, להעמיד במרכז פעולותיו את פיתוח החקלאות ואת הגברת הייצור החקלאי. המחסור במזון שהחמיר עם הגידול המהיר של האוכלוסיה בשנות העלייה הגדולה, חייב להגביר בדחיפות את ייצור המזונות ולהרחיב את בסיס האספקה העצמית של המדינה. לשם כך היה צורך לגשת מיד לעיבוד השטחים הגדולים, שניטשו על-ידי הערבים ועמדו מוברים, וליזום מיד את פיתוח מקורות המים על מנת להגדיל את שטחי השלחין. צרכים אלה קבעו את תכנית הפעולה של משרד החקלאות ושימשו נקודת מוצא להפעלת היחידות השונות של המשרד למען הפיתוח החקלאי. שר-החקלאות הראשון במדינת ישראל היה אהרן ציזלינג, חבר במינהלת העם ובממשלה הזמנית שהוקמה מיד לאחר הכרזת המדינה. הוא החל לארגן את המשרד ולהרכיב את חבר העובדים במחלקות השונות.

העובדים התקבצו בעיקר משלושה מקורות: יהודים שעבדו במחלקה החקלאית של ממשלת המנדט, רובם בעלי ותק מקצועי, עובדי תחנת הנסיונות ומחלקת ההדרכה של הסוכנות היהודית וחקלאים ותיקים בעלי ידע ונסיון מקצועי, כלכלי וארגוני. כמנהל כללי של המשרד שימש חיים הלפרין. בממשלה שהוקמה אחרי הבחירות לכנסת הראשונה במרץ 1949 שימש כשר-החקלאות דב יוסף, שהיה גם שר-האספקה והקיצוב. הוא הוחלף בסוף שנת 1950 על-ידי פנחס לבון. כתוצאה משינויים שחלו במשרדי הממשלה, בוטל משרד האספקה והקיצוב, חלק מתפקידיו הועברו למשרד המסחר והתעשייה וענייני המזון הועברו למשרד החקלאות שנקרא אז משרד החקלאות והמזון. אחרי הבחירות לכנסת השניה, ב-30.7.1951, הוקמה ממשלה חדשה ושוב חלו שינויים בתפקידי המשרדים. ענייני המזון הופרדו ממשרד החקלאות; לעומת זאת, נכללו בסמכותו פעולות הפיתוח. שם המשרד היה משרד החקלאות והפיתוח ובראשו הועמד ב-7.10.51 לוי אשכול, שהיה באותו זמן גם ראש המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. במשרד הוקמו שני מינהלים: מינהל החקלאות, שכלל את כל המחלקות המקצועיות של משרד החקלאות, פרט לאגף המים, ומינהל הפיתוח שכלל את אגף המים, תכנון המים לישראל, אגף הערבה, מחצבי ישראל, חברת האשלג וענייני הנפט. בראש מינהל החקלאות עמד חיים גבתי, ששימש בתקופת כהונתו של לבון כמנהל הייצור והפיתוח החקלאי, ובראש מינהל הפיתוח עמד פנחס ספיר16. כהונתו של לוי אשכול כשר החקלאות והפיתוח לא ארכה זמן רב. אחרי פרישתו של שר-האוצר אליעזר קפלן מטעמי בריאות, מונה לוי אשכול כשר-האוצר ובמקומו מונה ב-22.1.52 כשר-החקלאות פרץ נפתלי.

מינהל הפיתוח הופרד ממשרד החקלאות והועבר לאוצר, פרט לאגף המים ותכנון המים לישראל שנשארו במשרד החקלאות. מאותו זמן לא נוספו תפקידים למשרד החקלאות והוא עסק מאז אך ורק בענייני החקלאות. ב-2.11.1955 מונה קדיש לוז כשר-החקלאות וב-16.12.59 בא במקומו משה דיין. ב-12.11.64 מונה חיים גבתי כשר-החקלאות וכיהן בתפקיד זה 10 שנים, עד 1974, עת פרש ובמקומו מונה אהרן אוזן. בשנים הראשונות הוקמו במשרד החקלאות שמונה מחלקות: לגידולי-שדה, למטעים, לבעלי-חיים, לדייג, להגנת הצומח, לייעור, לפיתוח ומים והמחלקה למחקר, הדרכה וחינוך חקלאי. במרוצת הזמן, הסתעפו הפעולות של המשרד וחלו שינויים במבנהו הארגוני ובסוף העשור הראשון היה שונה במידה ניכרת. המחלקות לגידולי-שדה, למטעים, לבעלי-חיים ולייעור הפכו לאגפים, שכל אחד מהם כלל מספר מחלקות. האגף לגידולי-שדה כלל: מחלקה לפלחה ומספוא, לירקות, לצמחי תעשייה ולמיכון. באגף למטעים היתה מחלקה להדרים ולעצי פרי וגפן, האגף לבעלי-חיים כלל גם את המכון הוטרינרי שהוקם בבית-דגן. בצד המחלקות האחרות שהוקמו בזמנו, הוקמו יחידות נוספות חדשות. המחלקה לפיתוח ולמים חולקה לשתי יחידות: מינהל המים המורכב מכמה מחלקות, ומחלקת הפיתוח, שטיפלה בפיתוח החקלאות באזורים. מחלקה זו נעזרה ב-10 קציני-פיתוח אזוריים למשק היהודי וב-2 קציני-פיתוח לכפר הערבי. על פעולתם עוד ידובר להלן. המחלקה למחקר, הדרכה וחינוך חקלאי פוצלה לשלוש יחידות. פעילות המחקר רוכזה בתחנה לחקר החקלאות, שהועברה ב-1951 מן הסוכנות לרשות משרד החקלאות. הממשלה העמידה לרשות התחנה שטח קרקע גדול בבית-דגן. התחנה המשיכה לפעול ברחובות באורח זמני והעבירה חלק מיחידותיה לבית-דגן ואליה היו מסונפות שתי תחנות אזוריות: נוה-יער, בעמק יזרעאל המערבי, וגילת בנגב הצפוני. החינוך החקלאי הועבר אל האגף החדש לחינוך חקלאי שטיפל בחמישה בתי-ספר חקלאיים של הממשלה ובפיקוח על בתי-הספר החקלאיים האחרים. גם על זה ידובר בהמשך.

לצרכי הדרכה הוקם מרכז משותף להדרכה חקלאית. נוספו כמה מחלקות: מחלקה לכל ענייני הקרקע החקלאי, המחלקה לשימור הקרקע, שהיתה בהתחלה מסונפת למחלקת הייעור והופרדה ממנה, וכן מחלקה כלכלית, שטיפלה בענייני ייבוא, ייצוא, מחירים וכו‘. כמו כן הוקם מרכז לתכנון חקלאי, משותף עם הסוכנות היהודית, שפעל במסגרת המשרד. על-פי ההסכם שבין משרד החקלאות והמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, פעל המשרד במשקים שיצאו מטיפול המחלקה להתיישבות, אחרי שהושלם תקציב הביסוס שלהם. בשנים הראשונות היו אלה כמעט כל הישובים שנוסדו לפני קום המדינה. ככל שהסוכנות ביססה חלק מהישובים החדשים שהוקמו אחרי הכרזת המדינה, הועברו גם הם לטיפול משרד החקלאות. בגלל האופי המיוחד של ההתיישבות החדשה, שעיקרה מושבי העולים, הקימה המחלקה להתיישבות רשת הדרכה נפרדת לישובים האלה. אחרי מספר שנים, כאשר רוב הישובים החדשים התפתחו ורמתם המקצועית עלתה – אוחדו רשתות ההדרכה של המשרד ושל המחלקה להתיישבות והוקם מרכז משותף להדרכה חקלאית שפעל בכל הישובים באמצעות לשכות הדרכה אזוריות. כל הפעולות של המשרד נעשו תוך שיתוף-פעולה הדוק מאוד עם החקלאים. מבחינה זאת המשיך משרד החקלאות בדרך שנקבעה עוד לפני קום המדינה על-ידי החוקרים והמדריכים, שקשרו קשר הדוק מאוד עם החקלאים וקיימו עימם שיתוף-פעולה בעריכת ניסויי-שדה ובהעברת נסיון וידע ממקום אחד למשנהו. קציני-הפיתוח, שהתמנו ברובם מבין חקלאי אזור פעולתם, תרמו הרבה מאוד להידוק הקשר בין החקלאים למשרד. הם היו מעורבים בנעשה באזורם והכירו היטב את הצרכים ולכן יכלו להביא להנהלת המשרד את תכניותיהם לפיתוח האזור ולפתרון בעיות שהציקו לחקלאים. גם המדריכים המקצועיים של המשרד והמתכננים, שגם ביניהם היה מספר לא מבוטל של חקלאים, חברי קיבוצים לרוב, שנקראו לעבודה זו, תרמו להסרת מחיצות בין החקלאים ובין משרד החקלאות ולעבודה משותפת ופוריה. שר-החקלאות, א. ציזלינג, מינה מועצה חקלאית ציבורית, שהיתה מורכבת מ-41 חברים מכל חלקי ההתיישבות החקלאית. בשנים הראשונות התכנסה המועצה פעם-פעמים בשנה ודנה על תכניות פיתוח, המצב בענפים וכו’, אך אחרי שנים אחדות חדלה להתקיים. התפקיד הדחוף שעמד לפני משרד החקלאות היה: לשקם מהר את המשק החקלאי שנפגע בתקופת מלחמת העצמאות, להכין תכניות לפיתוח מהיר של ענפי החקלאות והייצור החקלאי ולגשת לביצוען. התכניות התבססו על שטחי הקרקע הנרחבים שעמדו לרשות ההתיישבות החדשה והביאו בחשבון גם תוספות קרקע לישובים הותיקים; כמו כן היו לנגד עיני המתכננים סיכויי הפיתוח של מקורות המים. לפני שנדון בפרטי התכניות ואופן ביצוען, ראוי שנבהיר את מצב הקרקעות ומקורות המים במדינת ישראל.


פרק יא: הקרקע ומינהל מקרקעי ישראל

שטח מדינת ישראל בגבולות שביתת-הנשק 20.700 מיליון דונם. אם נמעט את ים-כנרת (165000 ד) ואת ים-המלח (280000 ד', שבגבולות המדינה) ייוותרו 20.325 מיליון דונם. הנגב משתרע על כ-60% משטח זה. במהלך מלחמת העצמאות ברחו רוב תושבי הכפרים הערביים מהארץ ואדמתם נשארה לא מעובדת. מדיניות הממשלה חייבה את עיבוד האדמות הנטושות במטרה להגדיל את ייצור המזון. בכדי לשמור על שטחי המטע הנטושים צריך היה לעבד גם אותם.

לצורך זה נתפרסמו בשנים 1951 – 1948 תקנות וחוקים המחייבים ומסדירים את דרכי העיבוד של האדמות המוברות. תקנות אלה הסמיכו את שר-החקלאות לקבוע איזו אדמה נחשבת למוברה, לקבלה לחזקתו, מבלי לפגוע בזכויות הבעלים, לעבד אותה, או למוסרה לשם עיבודה לאדם אחד. לפי התקנות תקופת ההחזקה של שר-החקלאות לא תעלה על חמש שנים והוא לא ימסרנה לעיבוד לתקופה שתעלה על חמש שנים. במשרד החקלאות, במקביל, עסקה מחלקת הקרקעות, בהחכרת אדמה לעיבוד לתקופות קצרות, בדרך כלל עד שלוש שנים.

כתוצאה מכל הפעולות האלה הוחל בעיבוד רוב האדמות המוברות בתוך 2 – 3 שנים. חלק מהן עובד על-ידי המתיישבים בישובים החדשים וחלק אחר – על-ידי גופים חקלאיים ותיקים: קיבוצים, מושבים ואגודות שהוקמו למטרה זו. בתשי״א הוחכרו 1.9 מיליון דונם לישובים חקלאיים ולאגודות.

לשם הסדרת הטיפול באדמות נטושות ובנכסים הנמצאים עליהן הוחק חוק נכסי נפקדים תש״י, 1950. החוק הטיל על שר-האוצר למנות מועצה ואפוטרופוס לנכסי נפקדים. האפוטרופוס רשאי למכור ולהחכיר מקרקעין רק לרשות הפיתוח. באותה שנה הוחק בכנסת חוק רשות הפיתוח (העברת נכסים) תש״י, 1950. בהתאם לחוק זה הוקם מוסד מיוחד: רשות הפיתוח, שהוסמך לקבל מהאפוטרופוס, בדרך של הקניה, את כל אדמות הנפקדים ולטפל בהעברתן לידים אחרות, כדי לנצל אותן לצרכי חקלאות ופיתוח. החוק קבע, כי רשות הפיתוח רשאית למכור את קרקעותיה אך ורק למדינת ישראל, לקרן הקיימת לישראל, לרשות מקומית או למוסד ממשלתי שאושר כמוסד ליישוב ערבים מחוסרי-קרקע. הותר לרשות הפיתוח למכור, מקרקעותיה העירוניות, עד לשיעור של 100 אלף דונם לאנשים פרטיים או לחברות.

חוק שלישי הוחק שנה לאחר זה: חוק נכסי המדינה תשי׳׳א, 1951. החוק קובע, שכל המקרקעין, המטלטלין וכל הזכויות שהיו ביום 14.5.1948 קנין ממשלת המנדט – הם נכסי המדינה מיום 15.5.1948. שטחים נרחבים בעלי אופי שונה נמצאו בבעלות המדינה: דרכים, נהרות, חופי-ים, שמורות יער, שטחים בשימוש הממשלה והצבא ושטחים שהוחכרו או שהוצאו עליהם זכיונות. כל אלה לפי הרישום בספרי האחוזה, הגיעו למיליון ורבע דונם בערך. כמו כן היו שייכים למדינה רוב שטחי הנגב (כ-8 מיליון דונם). גם החוק הזה אוסר על הממשלה למכור ולהחכיר קרקעות לא עירוניות, אלא לרשות הפיתוח, לקרן הקיימת ולרשות המקומית.

בראשית ההתיישבות הגדולה, אחרי קום המדינה, קנתה הקרן הקיימת ממדינת ישראל 2 מיליון דונם אדמה חקלאית בשביל הישובים החדשים שהוקמו. היו כמה נימוקים להעברה זו של אדמה מהממשלה לקק״ל. הקרן הקיימת היתה מעוניינת להמשיך למלא את תפקידה: גאולת אדמת ארץ-ישראל. עתה המשיכה ל״גאול״ את האדמה – אמנם לא מערבים, כי אם מידי ממשלת ישראל – ולהפוך אותה לאדמת הלאום. שר-האוצר, שהעיק עליו נטל המצב הכספי, היה מעונין להעביר בדרך זו לאוצר המדינה חלק מהכנסות הקק״ל. הקרן-הקיימת נעתרה בתנאי, שחלק מהתמורה שתשולם בעבור הקרקע יועמד לרשות הסוכנות היהודית למימון צרכי ההתיישבות. בדרך זו נשארה הקק״ל שותפת במפעל ההתיישבות כפי שהיה לפני הקמת המדינה.

בסיכומו של דבר נמצאו למעלה מ-90% מאדמת ישראל בבעלות המדינה והקרן הקיימת. רק כ-8% נשארו בידי אנשים פרטיים, יהודים וערבים, ובידי רשויות מקומיות. לעובדה זו היתה השפעה גדולה מאוד על פיתוח ההתיישבות. רק מכוח בעלותה של המדינה על רוב הקרקעות ניתן לתכנן ולבצע את תכניות ההתיישבות הגדולות: חקלאיות ועירוניות גם יחד, מבלי להסתבך בסכסוכי קרקע ותביעות בעלות שונות. על אף ריכוז הבעלות, היה הטיפול בקרקעות מפוצל במשרדים אחדים: לבד מהקרן הקיימת ורשות הפיתוח, היו במשרד האוצר גם אגף מקרקעי המדינה והאפוטרופוס לנכסי אויב, ובמשרד החקלאות – מחלקת הקרקעות שעסקה בהחכרת אדמה מוברה. הפיצול הזה גרם לחיכוכים בין המוסדות ולסרבול הפעולות. היה ברור שיש צורך לרכז במוסד אחד את כל הטיפול בקרקעות של הקק״ל ושל הממשלה לשלוחותיה השונות.

אחרי דיונים ממושכים הוחק בכנסת חוק יסוד מקרקעי ישראל תש״ך – 1960, שקבע את העקרון שלפיו מקרקעי ישראל אשר בבעלות המדינה, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל – לא יימכרו, והבעלות עליהם לא תועבר, לא במכירה ולא בדרך אחרת. בחוק הוגדרו המקרים, שבהם לא יחול איסור המכירה, כגון מתן קרקע לנפקדים תמורת קרקעות שהוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים, מתן פיצוי בקרקעות לפי חוק רכישת מקרקעין ועוד. יחד עם החוק הזה חוקקה הכנסת את חוק מינהל מקרקעי ישראל תש״ך-1960, שהניח את היסוד לגוף המופקד על ניהול מקרקעי ישראל.

תחומי הפעולה העיקריים של מינהל מקרקעי ישראל הם: א. ניהול משק המקרקעין של המדינה.

ב. תכנון ופיתוח עתודה קרקעית, פינויים הפקעות ורכישת קרקעות בהתאם לצרכים הציבוריים. לפי החוק הוקמה מועצת מקרקעי ישראל המורכבת משמונה נציגי הממשלה ושבעה נציגי הקרן הקיימת.

שר-החקלאות מכהן כיושב-ראש המועצה. החוק תיקן גם את חוק נכסי המדינה ואת חוק רשות הפיתוח והעביר למינהל מקרקעי ישראל את ניהול הקרקעות שהיו בידי רשות הפיתוח, אגף נכסי המדינה והקרן הקיימת לישראל. מינהל מקרקעי ישראל מנהל למעשה כ-90% מכלל הקרקעות אשר במדינת ישראל.

במהלך הדיונים בין הממשלה והקרן הקיימת על הקמת מינהל מקרקעי ישראל הוסכם, כי הקרן הקיימת תעסוק בעיקר בהכשרת קרקע וייעור. לשם זה הוקם בקק״ל מינהל לפיתוח קרקע. גם המועצה של המינהל הזה מורכבת מ-15 חברים, מהם שמונה נציגי הקק״ל ושבעה – נציגי הממשלה. לפי ההסכם הועברה מחלקת הייעור של משרד החקלאות לקרן הקיימת ועבודת הייעור כולה רוכזה במינהל פיתוח הקרקע של הקק׳׳ל. בראש שני המינהלים עמד מר יוסף ויץ. המחלקה לשימור הקרקע במשרד החקלאות ערכה סקר של אפשרויות השימוש בקרקע בשטח של 9.5 מיליון דונם מצפון לקואורדינטה 60 (קו צאלים – נוה-זוהר), כל השטח הזה צולם מהאוויר והכנת המפות הושלמה בעבודה מקיפה שנעשתה על הקרקע. הסקר הקיף כמעט אל כל הקרקעות שיש בהם פוטנציאל חקלאי, ולפי זה היו 5.5 מיליון דונם שניתן להשקות ומהם 3.860 מיליון דונם, שאפשר לעבד אותם גם כשטחי בעל. השטחים הניתנים לעיבוד בפועל היו הרבה יותר קטנים: בסוף העשור (בתשי״ז) היה כל השטח שעובד - 3.820 מיליון דונם; לבד מזה מצויים עוד כ-3.5 מיליון דונם המתאימים למרעה. במרוצת השנים נוצל חלק ניכר מהשטח הזה כמרעה לבקר וצאן, אולם התברר, כי שטח המרעה, שהוא בעל ערך כלכלי, הרבה יותר קטן ממה שנקבע בסקר. חלק גדול מהשטח, שאינו מתאים לעיבוד ולמרעה, הוגדר כשטח ייעור. בשטח הזה הרבו הקרן הקיימת והממשלה לנטוע יערות בהוסיפם שטחי יער גדולים על היערות שניטעו בתקופת השלטון הבריטי ועל שרידי היער הטבעי שנותרו, בעיקר בגליל.

העובדה, שהקרקע הניתן לעיבוד חקלאי במדינת ישראל מצומצם שימשה נקודת-מוצא לתכנון ההתיישבות החקלאית במדינה. היה ברור, שאם מבקשים ליישב מספר גדול של יהודים על הקרקע, ייעשה הדבר רק בדרך של חקלאות אינטנסיבית מאוד, בשביל שיחידת-קרקע מיזערית – די יהיה בה, לקיים משפחת מתיישבים ברמת-חיים מתקבלת על הדעת. זאת בהנחה, כי תושקה כל האדמה הראויה לעיבוד, או למצער מרביתה.


פרק יב: המים

בשנות השלושים ובמחצית הראשונה של שנות הארבעים היתה התקדמות גדולה בפיתוח מקורות המים. נקדחו קידוחים רבים, נבנה המפעל האזורי הראשון בעמק יזרעאל המערבי ובוצע השלב הראשון להשקיית הנגב: קו-צינורות בקוטר "6, לרוב ישובי הנגב שמלפני קום המדינה. יחד עם זה הוחל בהכנות לתכנון מקיף יותר. ביסוד כל התכניות הונח שיש לנצל במשולב את כל מקורות המים: מי הנהרות והמעיינות, מי התהום ומי השטפונות, ולהשתמש בהם להשקיית כל שטח אדמה הניתן להשקיה.

המקור העיקרי שעליו התבסס התכנון היה הירדן, אך המתכננים הביאו בחשבון גם שימוש חלקי במי הליטאני והירמוך. לנוכח העובדה, כי חלק גדול ממקורות המים מצוי בצפון הארץ, ואילו רוב השטחים הניתנים לעיבוד וזקוקים להשקיה, הם במרכז הארץ ובדרומה, התמקד התכנון בהובלת המים מצפון לדרום. ונתבקשה עוד מסקנה: ככל שהמים המתוקים בצפון ינוצלו להשקיה, ותיפסק זרימתם לכנרת ולים-המלח, יהיה עלינו להזרים מי הים-התיכון לים-המלח, על מנת לשמור לבל ידלדל ויתרדד, ובתוך כך לנצל את הפרשי הגובה בין הים התיכון לים-המלח (כ-400 מטר) לייצור חשמל.

את הרעיון הזה העלה בשעתו הרצל ב״אלטנוילנד״ והגה אותו שוב ד״ר ולטר מ. לאודרמילק, מומחה אמריקאי לשימור הקרקע ולהידרולוגיה. אחרי שביקר בארץ פירסם לאודרמילק ב-1944 את סיפרו: ״ארץ-ישראל הארץ היעודה״, שבו התווה תכנית להשקיית ארץ-ישראל, וגם הגה את הרעיון להזרים את מי ים התיכון לים-המלח באמצעות מנהרה. בהשפעת סיפרו של לאודרמילק הזמינה הסוכנות היהודית אצל ג׳ימס ב. הייס, לשעבר מהנדס בכיר ברשות עמק טנסי, ארצות הברית, תכנית לפיתוח אוצרות המים בארץ לפי הקווים שהתווה לאודרמילק. ב-1946 פירסם הייס את תכניתו בספר: T.V.A. On the Jordan (רשות של עמק-טֶנֶסי על הירדן).17 לפי תכניתו של הייס, כמות מים של 2590 מיליון מ״ק, שהם כלל מקורות המים בארץ (לרבות מי הירמוך והליטאני), אפשר להשתמש בה כדי להשקות 2.8 מיליון דונם ולספק מים לצרכי בית ותעשייה לאוכלוסיה של 3.8 מיליון נפש. התכנית זכתה לעיבוד טכני מפורט; בקעת בית-נטופה תוכננה כמאגר מרכזי, ואת המים הוצע להוביל דרומה בתעלה פתוחה. התכנית כללה גם מפעל הידרו-חשמלי מהים התיכון לים-המלח. התכנית נבדקה על-ידי חמישה מומחים בעלי שם עולמי וקיבלה את אישורם. הסוכנות היהודית הביאה בזמנו תכניות אלו, בדיונים בינלאומיים על עתיד ארץ-ישראל, כראיה לכושר-הקליטה הגדול של הארץ. בתוך כך הכין המהנדס שמחה בלאס18 תכנית ארצית להשקיה והיא פורסמה על-ידי חברת ״מקורות״ בספר: ״אוצרות המים לארץ-ישראל, סיכויי השקאה ופיתוח הידרו-אלקטרי״. לפי הסקר שערך בלאס, שכלל את כל מקורות המים בארץ, לרבות הירמוך וכמחצית ספיקת הליטאני, מגיעה כמות המים ל-4.300 מיליון מ״ק, כמות שדי היה בה להשקות 8 מיליון דונם. גם בלאס הניח, שאחרי שינוצלו המים המתוקים של הירדן, הירמוך ומי המעיינות הזורמים לירדן יֵרדו פני המים בים-המלח, וצריך יהיה להקים מפעל הידרו-אלקטרי על-ידי הזרמת מי הים התיכון לבקעת הירדן.

התכניות האלה הלהיבו את הדמיון וגילו את אפשרויות הפיתוח הגדולות הצפונות בארץ. אולם לא היה כל סיכוי לבצען, כל עוד השלטון היה בידי בריטניה. שלטונות המאנדט לא ראו בעין יפה את תכניות הפיתוח של מקורות המים ובשנים האחרונות לפני הקמת המדינה, חוקקו את חוק המים העיליים שהגביל את אפשרויות הפיתוח. הוכנה גם הצעת חוק למים תת-קרקעיים, שלפיו יכול היה נציב המים לאסור קידוחי-מים בכל מקום שייראה לו.

רק אחרי הקמת מדינת ישראל, נוצרו התנאים לעריכה סופית של תכנית המים הארצית ולביצוע השלבים הראשונים שלה. הממשלה הזמינה ב-1951 את ג׳ון ס. קוטון, מומחה אמריקאי לפיתוח מקורות מים שעיבד יחד עם המהנדסים ש. בלאס וא. וינר את תכנית מפעל המים הארצי שהתבססה על תכנית הייס. אמנם, הוכנסו כמה שינויים יסודיים בתכנית: הרעיון להשתמש בבקעת בית-נטופה כמאגר מים רב-שנתי – בוטל, אחרי שבדיקות גיאולוגיות הצביעו על חלחול אפשרי של המים מהמאגר.

במקום בית-נטופה נקבעה הכנרת כמאגר-מים רב-שנתי. בבקעת בית-נטופה הוחלט לבנות רק מאגר-מים אופרטיבי בצדה המערבי של הבקעה, ותפקידו לוסת את הזרימה וההספקה של מי המוביל הארצי. המים מבית-נטופה, שלפי תכנית הייס תוכנן להזרימם דרומה בתעלות פתוחות, הוחלט שיובלו בצינור של 108 אינטש עד ראש-העין.

תכנית המפעל ההידרו-אלקטרי על-ידי הזרמת מי הים התיכון והפלתם לים-המלח – בוטלה, כי בנייתו היתה כרוכה בשיתוף-פעולה עם ממלכת ירדן, ולא נראה כי אפשר להגיע עמה לשיתוף-פעולה. כבסיס לתכנון מפעל המים הארצי שימשו כמויות המים הזורמים בנהרות, במעיינות ובאגנים התת-קרקעיים. כל המקורות האלה ניזונים ממי הגשמים. להלן נתונים אחדים על כמות הגשמים הממוצעת באזורים שונים בארץ (במילימטרים):


מקום כמות גשם ממוצעת (במילימטרים)
צפת 1000
חיפה 700
תל–אביב 600
ירושלים 550
גדרה 400
באר–שבע 200
סדום 50
אילת 30

ברכת הגשם עיקרה ורובה נתונה לחלק הצפוני של הארץ. מקורות המים בצפון (הירדן) ניזונים גם ממים שמעבר לגבולות הארץ, הזורמים אליה בזרימה עילית ותת-קרקעית. כמות הגשמים במדינה, לרבות המים המתוספים מעבר לגבול, מגיעה ל-5 מיליארד מ״ק. אולם רק כשליש מכמות זו אפשר לנצל. שני השלישים האחרים מתאיידים או מוצאים את דרכם לים.

המים המחלחלים באדמה זורמים לשני אגני התנקזות:

המערבי – לים התיכון והמזרחי אל הירדן ולים-המלח. המים נאגרים בשני אקוויפרים19 עיקריים: האקוויפר של רצועת החוף, שהוא שכבת חול ואבן-חול שמתחתה יש שכבת חומר חרסיתי בלתי-חדיר. אקוויפר זה מתנקז לים לכל אורך החוף.

האקוויפר השני מצוי באזורי ההרים והוא בנוי שכבת אבן-גיר ודולומיט עד לעומק רב. האקוויפר הזה מתנקז בעיקר למעיינות הירקון, נחל התנינים, הגעתון ועוד. אחרי שנעשו בדיקות גיאולוגיות רבות ומדידות של מקורות המים העליונים, אפשר לאמוד את כמויות המים הניתנות לניצול במדינת ישראל. לפי אומדנים אלה, נראה מאזן המים בישראל כדלקמן: מים תת-קרקעיים באגנים הסלעיים 600 מיליון מ״ק בשנה מים תת-קרקעיים באגנים החוליים 300 מיליון מ״ק בשנה מי הירדן והכנרת 500 מיליון מ״ק בשנה מי שטפונות 80 מיליון מ״ק בשנה מי שופכין (ביוב) 120 מיליון מ״ק בשנה בס״ה 1600 מיליון מ״ק בשנה


מאזן זה מביא בחשבון גם תפיסת מי שטפונות ואגירתם, היינו את המים הזורמים בנחלים ובוואדיות פרק זמן קצר אחרי מטרות עזים. רק חלק ממים אלה אפשר לתפוס באגמים או להחדירם לשכבות תת-קרקעיות. המאזן כולל גם שימוש במי-שופכין לאחר טיהורם; על כך ידובר ביתר פירוט בהמשך הדברים. בגלל הצורך הדחוף לייצר מזון לאוכלוסיה, וכן מחמת ההכרח להעמיד לרשות הישובים החדשים מים להשקיית אדמתם ולהרחבת ייצור המזון, היה כורח לפתח בדחיפות עוד מקורות מים. לא היתה דרך, טובה מאשר לקדוח באזורים שבהם המים אצורים בעומק לא רב. הקידוחים נעשו על-ידי המחלקה להתיישבות וחברת ״מקורות״ באזורי ההתיישבות החדשה, ושימשו תשתית למפעלים, אשר סיפקו מים לישובי אותו אזור, כדוגמת המפעל האזורי ״קישון״ ש״מקורות׳׳ הקימה בשנות השלושים.

הודות לנסיון שהצטבר בגילוי מי-תהום ובסיוע מכונות-קידוח משוכללות – בוצעו בשנים הראשונות קידוחים רבים וכמויות מים ניכרות נתוספו. בדרך זו, שלא חייבה השקעה כספית גדולה ובתוך זמן קצר, נתאפשר לרוב הישובים החדשים שהוקמו בשנים 1948 – 1953 להתחיל בגידולי-שלחין, כגון ירקות ומספוא וכן להשקות מטעים קיימים.

בה בעת הוחל בבניית הגדול במפעלי המים שנבנו עד לאותו זמן: מפעל ירקון-נגב. מפעל זה נועד להוליך את מי מעיינות הירקון אל הדרום והנגב. מעיינות הירקון ניזונים מהאגן התת-קרקעי בהרי יהודה ובמורדותיהם הצפוניים-מערביים. הירקון מכנס את מי המעיינות, שזרמו באפיקים רבים והיו פרוסים על-פני שטח ניכר, עד התמזגם לאפיק אחד. מי הירקון זרמו ברובם לים. ב-1952 החלה ״מקורות״ בבניית מפעל הירקון וב-1955 נסתיימה בניית הקו המזרחי שלו. מי המעיינות נתפסו והם נשאבים לתוך צינורות בקוטר 66 אינטש, שהוזמנו במיוחד בבית-חרושת (יובל-גד) שהוקם במגדל-אשקלון לתכלית זאת. אורך הקו המזרחי – ובעזרת כמה תחנות-שאיבה מגיעים המים עד לבריכת תקומה וקיבוץ מגן. אחרי גמר הנחת הקו המזרחי, הונח גם הקו המערבי, שקוטרו 70 אינטש, והוא נמשך דרומה לאורך 66 ק״מ. שני הקווים נפגשים ומתאחדים ליד אגם זוהר בחבל לכיש, המשמש לאגירה עונתית של מי הירקון ומכיל כשמונה מיליון מ״ק מים. לאורך שני הקווים, משתלבים במפעל ירקון-נגב כמה מפעלים אזוריים המקבלים ממנו או מזרימים לתוכו מים לפי הצורך. השילוב הזה מאפשר ויסות ההספקה וניצול מלא וחסכוני של מקורות המים.

כאשר מאוחר יותר נבנה המוביל הארצי, השתלב מפעל ירקון-נגב כחלק ממערכת המים הארצית. ב-1952 הוקמה החברה: ״תכנון המים לישראל בע״מ״ (תה״ל), שהיתה משותפת לממשלה (52%) ולסוכנות היהודית והקרן-הקיימת (24% כל אחת). כמנהל תה״ל מונה המהנדס שמחה בלאס, שכיהן עד אז כמנהל אגף המים במשרד החקלאות. תפקידה העיקרי של תה״ל היה – לתכנן את ״מפעל המים הארצי״, היינו את הובלת מי הירדן לנגב ושילובם במפעל ירקון-נגב ובמפעלים האזוריים. התכנית עובדה על-ידי תה״ל בשיתוף המומחה האמריקאי ג׳ון קוטון ובתייעצות עם כמה מומחים אחרים בעלי שם עולמי. הממשלה מינתה ועדה לתכנון מפעל המים הארצי, שעמה נמנו כמה מומחי מים ואנשי ציבור בעלי נסיון חקלאי והנדסי. עד 1953 התגבשה התכנית בקוויה הכלליים. בהתחשב בתנאים הפוליטיים, שמנעו את תפיסת מי החצבאני והבניאס סמוך למקורותיהם מעבר לגבול, הוחלט לתפוס את מי הירדן יותר דרומה, בגשר בנות-יעקב ולהטותם לתעלת הירדן שתיחפר במקביל לנהר ותימשך דרומה עד לסביבות טבחה. מכאן תפנה התעלה דרומה-מערבה עד בריכת צלמון הנוצרת על-ידי סכירת נחל צלמון, סמוך לכפר עיילבון. מהבריכה, הגבוהה מעל פני הים, יישאבו המים ל״תעלת בית-נטופה״, שבה יזרמו לאורך בערך, עד הבריכה האופרטיבית של בית-נטופה, מכאן יזרמו המים בכוח הגרביטציה דרומה בצינורות. לפי התכנית עשויות היו להיתפס בגשר בנות-יעקב, כמויות מים אשר יהיו לפעמים גדולות יותר מצרכי המפעל הארצי, ואז יוזרמו עודפי המים לכנרת. הפרש הגובה, שבין תעלת הירדן ( מעל פני הים), לגובה פני הכנרת ( מתחת לפני הים), יאפשר לייצר חשמל תוך כדי הפלת המים; ואילו בתקופות של מחסור במים, כאשר זרימת מי הירדן לא יהיה בה די לצרכי המפעל – תישאב הכמות החסרה מהכנרת. לשם כך תוכננה בטבחה, בפאתה הצפונית של הכנרת, מערכת הכוללת משאבה וגם טורבינה להפקת חשמל. המערכת מסוגלת לקלוט חשמל מן הרשת הארצית או, לחילופין, להזין אותה בחשמל שהיא מייצרת – הכל בהתאם למצב ולצרכי המפעל. בין היתרונות שנודעו למערכת טבחה – האפשרות ״לאגור חשמל״ משעות הלילה לשעות היום. זאת, על-ידי שאיבת לילה של המים מהכנרת, בעת שהחשמל מצוי בעודף, למאגר מים מוגבה; ואילו ביום, בשעות הדחק בחשמל, יגירו את המים מאותו מאגר על מנת למלא את החסר בחשמל. בסתיו 1953, כאשר נסתיים התכנון של ״תעלת הירדן״, הוחלט שלא לחכות לגמר התכנון של המפעל הארצי כולו, אשר עשוי היה להימשך עוד 3–2 שנים, ולהתחיל מיד בחפירת התעלה. קטע אחד צריך היה להיחפר בשטח המפורז, בגבול ישראל-סוריה, – שם הוחל לבצע את החפירה. הסורים הגישו תלונה למועצת הבטחון בטענה, כי הטיית מי הירדן תפגע בהשקיית אדמות בגבולם (בטיחה), ואת החפירה בשטח המפורז ראו כהפרת הסכם שביתת-הנשק. הגנרל בֶּניקֶה, ראש מטה שביתת-הנשק מטעם האו״ם, גזר להפסיק את העבודה. הממשלה נענתה והעבודה הופסקה. במועצת הבטחון לא נתקבלה ההצעה להתיר את המשך העבודה בגלל וֶטוֹ סוביטי, והפסקת העבודה היתה לעובדה.

באותה תקופה נעשה ביוזמת ממשלת ארצות-הברית נסיון, להשיג הסכם כללי באזור, על השימוש במים. נשיא ארה״ב ס. אייזנהאור שיגר שליח מיוחד, אריק ג׳ונסטון, לתווך בין הצדדים ולהביא לידי הסכם בשאלת המים. ג׳ונסטון עסק בענין זה שנתיים והיה מתרוצץ בין בירות האזור, כשבאמתחתו הצעות שונות: לבסוף גיבש תכנית שנראה היה כי תתקבל על דעת כל הצדדים. אולם ברגע האחרון הודיעה ממשלת סוריה על סירובה לקבל את ההצעה. הנימוקים לכך היו בעיקרם פוליטיים ולא נבעו משיקולים עניניים. בזה נסתם הגולל על הנסיון להגיע לידי הסכם בשאלת המים. בתנאים אלה היה כורח לשנות באופן יסודי את תכנית המפעל הארצי. האפשרות היחידה שנותרה – לבסס את המפעל אך ורק על מי הכנרת – היו לה שני חסרונות רציניים: מי הירדן ייתפסו בגובה 200– מטר במקום 50+, לפי התכנית המקורית. ומכאן, שיהיה צורך לשאוב את כל המים לגובה יותר מאשר לפי התכנית המקורית, מה שכרוך בהוצאה כספית גדולה מאוד ושימוש רב באנרגיה. השינוי השני, לא פחות מדאיג, הוא שמליחות המים במפעל הארצי תהיה כמליחות מי הכנרת. לפי התכנית המקורית הוטו רוב מי הירדן למפעל כאשר מליחותם מועטת ביותר (כ-20 מיליגרם כלור לליטר). לעומת זה המליחות של מי הכנרת היתה גבוהה למדי (כ-300 מיליגרם כלור לליטר). מליחות זו נגרמה בחלקה על-ידי מעיינות מלוחים הנובעים בקרקעית הכנרת ואינם נראים לעין.

אחרי דיונים רבים הוחלט על התכנית הסופית של מפעל המים הארצי. המים יישאבו במשאבות תחנת השאיבה של טבחה לתעלת הירדן הנמצאת ברום 44 מ׳ מעל פני הים, משם יזרמו בתעלה פתוחה עד המאגר התפעולי בנחל צלמון. מכאן יישאבו לגובה ויעברו דרך מינהרת עילבון לתעלת בית-נטופה עד מאגר בית-נטופה ומשם יזרמו דרומה בצינור בקוטר של 108 אינטש. עוד לפני שהסתיימה הכנת התכנית כולה, הוחל בחציבת מנהרת עיילבון, שאורכה כ-850 מטר. חציבת המינהרה הסתיימה ב-1956. באותה שנה נסתיימה גם הכנת התכנית הסופית של המפעל הארצי ואושרה סופית על-ידי הוועד לתכנון מפעל המים הארצי ועל-ידי היועצים האמריקאיים. מאז נמשכה בניית המפעל הארצי, על תעלותיו הפתוחות, המנהרות וקו-הצינורות, עוד כשמונה שנים: עד 1964. תיאור מפורט של המפעל וצורת הפעלתו יובאו באחד הפרקים הבאים. בד-בבד עם אישור התכנית של מפעל המים הארצי הושלמו תכניות הפיתוח של מקורות המים בארץ. קידוחים בודדים, מפעלי-מים מקומיים ואזוריים, מפעל ירקון-נגב והמוביל הארצי – כולם השתלבו במערכת מים ארצית אחת שהתבססה על כמה עקרונות:

א. המים שייכים למדינה.

ב. הואיל וכמות המים מוגבלת – נתונה הזכות הבלעדית למדינה להקצות את כמויות המים הדרושות למטרות השונות (השקיה, שימוש ביתי, תעשייה וכו') ולאזורים השונים, בהתאם לשיקולים כלכליים, חברתיים והתיישבותיים.

ג. הואיל וההוצאות להפקת המים שונות מאזור למשנהו, המדינה זכאית להטיל היטלים על המים הזולים, במטרה להוזיל את המים לצרכנים באזורים שבהם המים יקרים.

הבארות הרבות שנקדחו, המפעלים האזוריים שהוקמו והשלמת השלב הראשון של מפעל ירקון-נגב, נתנו אפשרות לספק כמויות מים גדולות לישובים חקלאיים הותיקים והחדשים גם יחד. השימוש במים להשקיה גדל בקצב מהיר מאוד: בתש״ט צרכה החקלאות 257 מיליון מ״ק מים ובתשי״ז הגיע השימוש במים ל-830 מיליון מ״ק. בהתאם לכך גדל גם שטח השלחין מ-300000 ד׳ בתש״ט ל-1.1 מיליון דונם בתשי״ז. הטבלה הבאה מפרטת את קצב הגידול של צריכת המים והשטח המושקה בתקופת שנים זו:


שנה תצרוכת מים בחקלאות השטח כהשקיה (במיליוני מ״ק) (באלפי דונמים)
תש״ט 257 300
תש״י 332 375
תשי״א 413 470
תשי״ב 468 540
תשי״ג 563 650
תשי״ד 660 760
תשט״ו 760 890
תשט״ז 830 956
תשי׳׳ז 830 1100
תשי״ח 1000 118520

ייבוש החולה

עמק החולה בגליל העליון המזרחי הנהו חלק מהשבר הסורי-אפריקאי. בתקופות קדומות מאוד סתמו זרמי לבה ווּלקאנית את מוצא המים היחיד מן העמק על-יד גשר בנות-יעקב ונוצר אגם החולה הרדוד, וסביבו שטחי ביצה גדולים. שטח האגם היה כ-14000 דונם ועוד כ-30000 ד׳ – אדמת ביצה שלא עובדה. גם האדמות שגבלו עם הביצה סבלו משטפונות ועודפי מים ועובדו רק בצורה חלקית. כבר צוין לעיל שחברת הכשרת הישוב רכשה ב-1934 את הזכיון על החולה. שטח הזכיון היה 56000 ד'. אחרי מספר שנים הועבר הזכיון לקרן הקיימת, שלא ניגשה לייבוש מיידי של הביצה והשתדלה לרכוש לפני זה את האדמה הגובלת עם שטח הזכיון. ב1951 נתקבלה החלטתה להתחיל בייבוש. העבודה נמסרה לחברה אמריקאית שסיימה אותה ב-1957.

כתוצאה מהייבוש הוכשרו כשמונים אלף דונם אדמה פוריה לעיבוד אינטנסיבי ונחסכו כמויות מים גדולות שהתבזבזו בהתאיידות משטח הביצה, ועתה זרמו לירדן והתוספו למאזן המים הארצי. כמו כן הודברה הקדחת ששלטה בסביבה ועתה נעלמה כליל; אדמת החולה חולקה ברובה לישובים בסביבה ורק 20 אלף דונם אדמת כבול, שעיבודה היה כרוך בבעיות אגרוטכניות רבות, נמסרו לעיבוד לחברת רשות החולה שהוקמה לשם כך. היו שותפים בה: הממשלה, הקרן הקיימת והסוכנות היהודית. עוד כ-4000 דונם הוקצו לשמורת-טבע כדי לשמר את הצמחייה המקורית ואת בעלי-החיים של ביצת החולה.


פרק יג: תכנון החקלאות וההתיישבות

עד להקמת מדינת ישראל נעשה רק מעט בתכנון החקלאות. רק הותוו תכניות של המשק המעורב והרכב הענפים בו בהתאם לתנאי כל אזור ואזור. לא נעשה כמעט כל נסיון לערוך תכניות-פיתוח בקנה-מידה ארצי. או אפילו, אזורי. רק אחרי הקמת המדינה, היה אפשר להתחיל בתכנון שיטתי של החקלאות במדינה כולה. לפי זה פותחה החקלאות במדינת ישראל, מראשיתה בצורה תכניתית – כל תקופה לפי תכנית קבועה מראש ומוגדרת. היה זה הענף היחידי במשק המדינה שתוכן ברציפות במשך כל שנות המדינה; ישראל היא אולי המדינה הדמוקרטית היחידה, שהצליחה לפתח את החקלאות וההתיישבות החקלאית לפי תכניות משותפות לממשלה ולנציגי החקלאים. כמה תנאים היו דרושים כדי לאפשר את תכנונה ואת קיומה של חקלאות כזאת:

א. רוב הקרקעות ואוצרות-המים במדינה – בבעלות המדינה והקרן הקיימת לישראל.

ב. רובו של הון ההשקעה שהיה דרוש לפיתוח החקלאות והרחבת ההתיישבות בא ממקורות הממשלה והסוכנות היהודית.

ג. הארגון הקואופרטיבי של הישובים החקלאיים סייע מאוד לתכנון והקל על ביצוען, שכן כל קיבוץ, גם אם הוא מקיף מאות משפחות, מאורגן כיחידה אחת; גם מושבי העובדים ומושבי העולים, מאורגנים כיחידה קואופרטיבית, החולשת על שיווק התוצרת, על הספקת-המים ועל הספקה משותפת של אמצעי הייצור. על-ידי כך נתאפשר למוסדות הממונים על התכנון והפיתוח לטפל רק בכמה מאות אגודות תחת רבבות חקלאים יחידים.

ד. השיווק של התוצרת החקלאית ואספקת רוב אמצעי-הייצור וצרכי המתיישבים מרוכזים בגופים קואופרטיביים. תנובה כקואופרטיב ארצי לשיווק, טיפלה במרבית התוצרת החקלאית של המשקים. המשביר המרכזי, על סניפיו וחברות-הבת שלו, דאג להספקת צרכי המשק והאנשים. גם האשראי החקלאי השוטף סופק על-ידי מוסדות ציבוריים וקואופרטיביים.

ה. החקלאות היהודית בישראל היא חקלאות מודרנית. חלק גדול מהחקלאים משכילים יחסית ומחוננים בכשרון לסגל חידושים ושינויים בתכנון ובדרכי העבודה. הואיל והמתיישבים היו ברובם דור ראשון בחקלאות ולא היה סיפק בידיהם לרכוש את תכונת השמרנות, האופיינית לחקלאים מדורי-דורות – גילו גמישות רבה ונכונות לחדש ולשנות סדרי-עבודה ונושאי ייצור, כפי שנדרש על-ידי המתכננים.

היו לתכנון מטרות אחדות: לתכנן את ההתיישבות החדשה תוך התחשבות בצרכים הכלכליים המדיניים והבטחוניים של המדינה, ולהתאים את צורת הישובים לתנאים האובייקטיביים שהיו קיימים באזורים; להבטיח אספקה רצופה של מזון לאוכלוסיה במחירים סבירים ולכוון את הייצור החקלאי גם לצרכי ייצוא, כדי לשפר את מאזן-התשלומים של המדינה. בהתאם למטרות אלו נקבעו על-ידי המתכננים מכסות הקרקע והמים לכל ישוב, לפי תנאי האזור. באזורים, שבהם היה סיכוי להגיע להשקיית 25 – 30 דונם למשפחה, או ליחידת משק בקיבוץ, היתה זו מכסת הקרקע הקבועה. אם לא היה אפשר להשקות שטח כזה, אלא רק חלק ממנו, הוקצה שטח קרקע מוגדל לעיבוד-בעל – כאקוויוולנט לשטח השלחין החסר. גם מיכסות-המים נקבעו בהתאם לתנאים האקלימיים של האזור ואפשרות הספקתם. ברוב המקרים נקבעה למתיישבים מיכסת קרקע של 30 דונם ומיכסת מים של 18 – 20 אלף מ״ק לשנה. באזורים החמים (עמק הירדן) נקבעה מיכסת מים יותר גדולה. באחדים מן האזורים היא היתה יותר קטנה. התכנון קבע גם את טיפוסי המשק השונים, שכולם בנויים לפי עקרון המשק המעורב, המבוסס על ענפים אחדים. עם זאת היו הבדלים לפי שיעור הענפים השונים ולפי הענף שנקבע כמרכזי במשק. במתכונת זו תוכננו: משקי חלב, משקי פרדס, משקי שדה וכו'. ככל שגדל הייצור במשקים החדשים והוותיקים גם יחד, היה צריך לתכנן גם את הייצור בענפים השונים כדי למנוע עודפים, ונתחייבה קביעת מיכסות ייצור למספר ענפים. כך נקבעו מיכסות חלב, ביצים, בשר-עוף וסוגים מסוימים של ירקות. המיכסות הארציות חולקו לאזורים ולטיפוסי המשק השונים.

תכניות הפיתוח הראשונות

במארס 1950 פירסם משרד החקלאות מיסמך: סיכום הצעות לפיתוח החקלאות בשנים תש״י – תשי״ג שהוגש למועצה החקלאית הכללית. החומר הוכן על-ידי ועדה מיוחדת במשרד החקלאות בראשות א. עמיר, מנהל המחלקה לגידולי-שדה, תוך מגע הדוק עם היועצים הכלכליים במשרד ראש-הממשלה, שתיאמו את הצעות הפיתוח של כל המשרדים. התכנית התבססה על ההנחה, כי בתום תקופת התכנון, בשנת תשי״ג, יהיו בישראל 1.8 מיליון נפש, וכי בתקופת התכנית יתיישבו על הקרקע 48000 משפחות, נוסף על 16000 שיושבו כבר מאז קום המדינה. יחד עם ההתיישבות הותיקה, שהוקמה לפני הכרזת המדינה, יהיה שיעור החקלאים באוכלוסיה כ-25 אחוז. על יסוד התכנית הזאת הוכנה באוגוסט תכנית כוללת ומפורטת יותר לשנים תש״י – תשי״ד. התכנית פורסמה על-ידי הועד המשותף לתכנון חקלאי והתיישבותי של משרד החקלאות והמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית וכונתה: יישובה של הארץ.

גם תכנית זו התבססה על ההנחות של התכנית הראשונה. היינו: אוכלוסיה של 1.8 מיליון נפש ותוספת של 50,000 משפחות מתיישבים. המטרה העיקרית של שתי התכניות היתה – הספקת מזון מכסימלית לאוכלוסיה והוא הדין בהספקה של מזון לבעלי-חיים (מספוא גם וגרעינים), מתוך כוונה שלא להיות תלויים, ככל האפשר, במזון מהחוץ, ושגם בשעות-חירום יהיה המשק החקלאי מסוגל לייצר ולספק את המזון לאוכלוסיה. לשם כך היה צורך להרחיב בדחיפות את שטחי-השלחין ולהגדיל את ייצור הירקות, המספוא וגידולי-התעשייה (סוכר ושמן). בתכנון הארבע-שנתי של החקלאות היתה כלולה גם תכנית מיוחדת (תכנית ב) לייצור תוספת מספוא ללול, המתכננים הניחו כי לא ניתן לייצר בשדות הפלחה את כמות הגרעינים הדרושה; לכן, הוצע, להקצות כ-150000 ד׳ אדמת שלחין לגידול גרעיני מספוא, אספסת ובטטות לייבוש – כתחליף לגרעינים. תכניות הייצור התבססו על תחזית הצריכה של המזונות העיקריים, על-ידי האוכלוסיה וגם על גידול-ירקות לתעשייה ולייצוא. לפי התכנית צריך היה להגדיל את שטח השלחין מ-209000 ד׳ בתש״ט עד ל-704000 ד׳ בתשי״ג, ואילו שטח הבעל המעובד יגדל מ-1 572000 דונם בתש״ט ל-4275000 ד׳ בתשי״ג, שיעור השטח המעובד יגיע, לפי התכנית, ל-4979000 ד׳ לעומת, 1869000ד' בתש״ט.

לשתי התכניות גם יחד לא היה מעמד מחייב. בהעדר נתונים וחוסר-נסיון בתכנון, היו רוב ההערכות על הצריכה וגם על הייצור, רחוקות מן המציאות. בתום 4 השנים של תקופת התכנון התברר, כי רק חלק מן המטרות הושג. השטח המעובד כולו הגיע ל-3.6 מיליון דונם, ושטח השלחין הגיע רק ל-600 אלף ד'. כבר בתשי״ג עובדו למעשה כמעט כל השטחים שהיו ראויים לעיבוד והשטח הפיסי המעובד לא גדל הרבה מאז ועד עתה. הייצור בפועל היה קטן במידה ניכרת מהמתוכנן. במקום 202 אלף טון גרעינים ללחם ולמספוא, ייצרו בתשי׳׳ג רק 107 אלף טון. במקום 410 אלף טון ירקות ותפוחי-אדמה לצריכה ולתעשייה הגיע הייצור ל-253 אלף טון. ייצור החלב הסתכם ב-152 מיליון ליטר במקום 206 מיליון מתוכננים, וכמות הביצים – ל-369 מיליון לעומת 622 מיליון, לפי התכנון. מצד שני, גם גידול האוכלוסיה היה איטי יותר, ובתשי״ג נמנו פחות מ-1.7 מיליון נפש. גם תחזית הצריכה היתה מופרזת, במיוחד בהערכת הצריכה של חלב וביצים; לכן, סיפק הייצור את צרכי האוכלוסיה במרבית סוגי המזון, פרט ללחם, בשר, סוכר ושמן. המחסור במזונות שהיה מורגש בשנים הראשונות לקיום המדינה, פחת במידה רבה ונתאפשר לבטל בהדרגה את שיטות הקיצוב הנהוגות.

תכנית שבע השנים

בשנת 1952 נוסד המרכז המשותף לתכנון חקלאי והתיישבותי. הוא הוקם על-ידי משרד החקלאות והמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, כמוסד מרכזי לתכנון החקלאות. עליו הוטל לתכנן את החקלאות בהיקף ארצי וברמות האזוריות, ובכלל זה תכנון מפורט של הישובים החקלאיים. בראש המרכז עמד המתכנן הותיק יוסף עמיעד. המרכז תיכנן לטווח ארוך: 5 – 10 שנים, והכין תכניות אופרטיביות לטווח קצר של שנה אחת. הוא פעל בתיאום עם הרשות לתכנון כלכלי במשרד האוצר, בכדי להבטיח את השילוב הנכון של החקלאות בתכנית הכללית של פיתוח המשק הלאומי. התכניות שהכין המרכז הובאו לדיון ואישור במינהל התכנון (בתקופה הראשונה קראו לו מועצת התכנון). המינהל הורכב מנציגים של משרד החקלאות, המחלקה להתיישבות, נציבות המים, תה״ל, משרד האוצר, המרכז החקלאי – המייצג את כל התנועות ההתיישבותיות – ונציג החקלאות הפרטית. בראש מינהל התכנון עומד שר-החקלאות. הרכב זה של המינהל מבטיח שיתוף של כל הגורמים, לרבות נציגי החקלאים מכל הסוגים. העבודה המשותפת של מוסדות הממשלה והמוסדות הציבוריים עם נציגי החקלאים, תרמה הרבה מאוד לעבודת המרכז, והיתה לעזר רב בביצוע התכניות הלכה למעשה. לחקלאים לא היתה הרגשה, כי מישהו מהחוץ כופה עליהם תכניות פיתוח, אלא ראו עצמם שותפים בהכנתן, בעוד נסיונם המעשי והידע שצברו משמשים את המתכננים ותורמים את תרומתם לגיבוש התכניות.

ב-1953 הכין המרכז לתכנון תכנית לפיתוח החקלאות וההתיישבות לשבע שנים: 1959/60 – 1953/4, אשר התפרסמה באוקטובר 1953, אחרי שאושרה על-ידי מועצת התכנון. זו היתה תכנית הפיתוח הראשונה שהתבססה על נתונים בסיסיים, בדוקים ומהימנים יותר מאשר התכנית הקודמת. היא ביקשה לתת תשובות לכמה שאלות יסוד של המדינה: האם החקלאות מסוגלת לספק לאוכלוסיה את מזונותיה, על מנת שלא תהיה תלויה בייבוא מן החוץ? מה צריך להיות היקף ההתיישבות החקלאית כדי שתושג המטרה הזאת? כמה זמן דרוש לכך? איך להבטיח לחקלאים די הכנסה, שיוכלו לחיות ברמת-חיים הולמת, ומה הם האמצעים הכספיים הדרושים לביצוע התכנית? הכנת התכנית היתה מלווה ויכוחים רבים מאוד, שנסבו, בעיקר, על רמת הצריכה של מזון בארץ. היתה נטייה להוריד את רמת התזונה של האוכלוסיה, כדי להקטין את ההוצאה במטבע-חוץ לייבוא מזונות ותשומות חקלאיות. בפועל, נסב הויכוח על מקומם של ענפי בעלי-החיים בחקלאות הישראלית, ובעיקר על היקף הלול, שבשביל לקיימו צריך לייבא כמויות גדולות של גרעינים וחלבונים. התכנית שהתגבשה, היה בה משום פשרה בין הדעות הקיצוניות שהושמעו, והיא שימשה בסיס לפעולותיהם של משרדי הממשלה והסוכנות. מחברי התכנית סיכמו את מטרתם כדלקמן: ״בהגדרה כוללת מאוד צריכה התכנית לפיתוח החקלאות לתת תשובה, קודם כל, על ייצור מכסימום של מזון לאוכלוסיית ישראל תוך השקעה חסכונית ביותר ותוך מגמה להשיג את המטרה במהירות האפשרית. לשם כך יש למצוא את הענפים היעילים ביותר בניצול כושר הייצור של הקרקע והמים, ענפים חסכוניים ביותר בהוצאות מטבע-חוץ והנותנים את התוצאה הכלכלית הטובה והמהירה ביותר״.21 התכנית התבססה על כמה נתוני יסוד:

הקרקע. שטח הקרקע המעובד הגיע ב-1952/3 ל-3.650 מיליון ד׳. מהם 600 אלף ד׳ שלחין. ההנחה היתה שהשטח המעובד יגדל בשנים הבאות על-ידי הכשרת אדמה בהרים; אולם, תחול בו גם הפחתה מכוח השימוש לצרכים לא חקלאיים: בתי-מגורים, דרכים, מיתקנים צבאיים וכו'. נלקחו בחשבון גם שטחי המרעה שבעין והונח, כי בתקופת הפיתוח יוכשר חצי-מיליון דונם למרעה.

מים. אומדנים שונים היו קיימים על כמויות המים שאפשר לנצלן לצרכי השקיה. בתכנית נלקח בחשבון האומדן הזהיר ביותר: 2.4 מיליארד מ״ק מים, שמהם ניתן לנצל לצרכי החקלאות 2 מיליארד מ״ק כדי להשקות 3 – 3.5 מיליון דונם. לפי התכנית של תה״ל, יסתיים הביצוע של מפעלי-המים האזוריים עד סוף תקופת הפיתוח, ואז יעמדו לרשות החקלאות 1.3 מיליארד מ״ק מים, להשקיית 1850000 ד׳; זאת בהנחה, כי על דונם אחד אדמת שלחין אפשר לייצר את כל המזונות לנפש אחת (להוציא חיטה ללחם); מכאן אפשר להסיק כי בסוף תקופת הפיתוח, כאשר האוכלוסיה תגיע ל-2 מיליון, יהיה שטח השלחין לנפש בישראל 0.925 דונם, היינו מספיק שטח לייצר עליו כמעט את כל המזון. כדי לנצל את הקרקע והמים בצורה יעילה ולהפיק מהם את מירב התוצרת הדרושה, יהיה צורך להגדיל את מספר יחידות המשק בחקלאות היהודית מ-42400 יחידות ב-1952/3 ל-83646 ב-1959/60. 41000 היחידות תתוספנה בכל סוגי ההתיישבות: הותיקה, שהוקמה לפני קום המדינה וזו של השנים 1948 – 1952, לרבות 16000

יחידות משק בישובים חדשים, שיוקמו בתקופת התכנית (בכלל זה ההתיישבות הפרטית והמשקים הנמצאים בבעלות חברות, מוסדות וכו'); לזה יש להוסיף כ-20 אלף יחידות משק בסקטור הערבי. כוונתם העיקרית של המתכננים היתה: לנצל בצורה היעילה ביותר את הקרקע והמים, כדי לייצר מזונות בכמות מירבית לאוכלוסיה, ולהשתחרר, ככל האפשר, מייבוא מזון אשר תמורתו יש לשלם במטבע-זר שלא היה מצוי בשפע. בלטה המגמה לצמצם ככל האפשר את הצריכה של מזונות מן החי ובהתאם לזה להאט את גידול ענפי בעלי-החיים, ולהקצות יותר שטחים לייצור מזונות ישירים לאוכלוסיה, במקום גידולי-מספוא לפרות ולעופות. מבין ענפי החי ניתנה עדיפות לענפי הרפת והצאן, מתוך הכוונה כי חלק מהמזון לבקר החלב יסופק אגב ניצול הפסולת של גידולי-השדה ששטחם יגדל מאוד: (סלק-סוכר, בטנים, כותנה) ואילו הצאן יקבל את עיקר מזונו בשטחי המרעה שיוכשרו לכך.

את גידול הרפת הציעו להגביל בתחומי הגידול הטבעי, ללא תוספת פרות או עגלות ייבוא. לפי זה יגדל עדר החלב מ-35600 פרות ב-1953, ל-62000 ב-1960. את עדר הצאן הוצע להגדיל מ-42000 ל-100000 ראש. וכמו כן הוצע לגדל 50000 עזים. לעומת זה, הוצע ״להקפיא״ את הלול במתכונת שהיה בה ב-1953, היינו: 2250000 מטילות, שיספקו 200 ביצים לנפש, לשנה. בתכנון שטחי השלחין בלטה המגמה להגיע להספקה עצמית מלאה של שמן וסוכר. לפיכך הוקצו בתכנון 280000 ד', בשביל אגוזי-אדמה לשמן ו-95000 ד׳ לסלק-סוכר, כדי לייצר כל הסוכר הדרוש לאוכלוסיה. כמקורות נוספים לייצור שמן ישמשו מטעי הזיתים וזרעי הכותנה והפשתה. 340000 ד׳ גרעיני קיץ בהשקיה יספקו הגרעינים לרפת וללול. על אף הגדלת שטח המזרע לגרעינים לא יהיה בכוחו של הייצור המקומי לספק את כל הגרעינים הדרושים להספקת האדם, הבהמה והעוף. יחסרו, לפי התכנית כ-200000 טון גרעינים וכוספה שיהיה צורך לייבא.

שטח הירקות יגדל אך במעט ויוכל לספק לכל נפש 120 ק״ג ירקות ו-60 ק״ג תפוחי-אדמה ובטטות. על מנת לספק 9 ק״ג בשר לנפש לשנה, הוצע לגדל את העגלים הנולדים ברפת עד משקל של 200 ק״ג לעגל וגם לפתח את גידול האווזים עד למיליון עופות, שיספקו 2000 טון בשר. כמויות אלו יחד עם ייצור הבשר המלווה את ייצור החלב (שחיטת פרות), והלול (שחיטת מטילות ותרנגולים) – יספקו 18000 טון בשר לשנה. את הספקת החלבון מן החי ישלימו הדגים, העשויים לספק, לפי התכנית, 30000 טון, מזה 6008 טון דגי–בריכות ו-21400 טון דגי-ים. רק חלק לא גדול מכמות זו יספק הדייג בחופי הארץ. מרבית דגי-הים יובאו על-ידי ספינות-דיג העובדות במרחקים. התכנית הביאה בחשבון תוספת נטיעה של עצי-פרי וגפנים כדי להגיע לאספקה מלאה של פירות.

כמו כן תוכננה נטיעה נרחבת של הדרים בשטח 80 – 90 אלף ד׳ להגדלת הייצוא. למטרות ייצוא הוצע להגדיל את מטעי הבננות עד לשטח של 15000 ד׳ והוצע גם לנטוע זיתים לשמן בשטחי-שלחין לצורך ייצוא שמן-זית. לפי הערכת המתכננים יגיע ערך הייצור החקלאי בשנת 1959/60 ל-225.2 מיליון דולאר, במחירי השוק העולמי, לעומת 96 מיליון דולאר ב-1952. מזה ערך הצריכה המקומית – 174.5 מיליון דולאר וערך הייצוא החקלאי – 50.7 מיליון דולאר, שאת רובו הגדול מהווה ייצוא ההדרים. מאזן מטבע-החוץ של החקלאות ייראה כך: הוצאות במטבע-חוץ לתשומות וייבוא מזון הגיעו ב-1952 ל-99 מיליון דולאר. ב-1960 יהיו ההוצאות האלו 69.8 מיליון דולאר. ההכנסה מהייצוא החקלאי ב-1952 היתה 19 מיליון דולאר, ותעלה ל-50.7 מיליון ב-1960. הגרעון במטבע-חוץ יוקטן, איפוא, מ-80 מיליון דולאר ב-1952 ל-19.1 מיליון ב-1960. מחברי התכנית הדגישו, כי תכנית זו היא רק שלב ראשון של התכנון. אחריו יבוא התכנון המפורט של האזורים והישובים. יהיה צורך לבחון מדי שנה את תהליכי הביצוע ובהתאם לכך להכניס תיקונים בתכנית ובדרכי ביצועה. פירוש הדבר שאין לראות את התכנון כפעולה חד-פעמית, כי אם כפעולה מתמשכת, הניתנת לשינויים ותיקונים.

ואמנם, המרכז לתכנון פירסם בשנת 1954 עוד תכנית ל-4 שנים: הצעה לפיתוח החקלאות וההתיישבות (1955 – 1959) המבוססת על תכנית שבע השנים, בתכנית זו הוכנסו שינויים שנלמדו מנסיון השנים הראשונות שבהן התבצעה תכנית שבע השנים; תכנית זו הוכנה על-ידי המרכז לתכנון, בשיתוף מלא עם תה״ל, בדברי ההקדמה מסבירים המתכננים את השיטה: ביסודה הונחו התכניות המפורטות של כל משק ומשק, אשר הותאמו לתנאי הקרקע, המים והאקלים שלהם, ולתכנית הייצור הכללית של המדינה. לכל משק הותאם ״טיפוס משק״ (משק חלב, משק שדה, משק הדרים וכו') הקובע את גודל יחידת הקרקע, כמויות המים להשקאה, מחזור הזרעים, הרכב ענפי-החי, כולל את מאזן המשק על הכנסותיו והוצאותיו. צירוף כל הנתונים של המשקים הבודדים נותן בסיכום את תמונת הייצור החקלאי במדינה, כלומר: גודל השטח המעובד, כמות המים להשקאה, ייעוד השטח לגידולים השונים, הן לשדות-הבעל והן לשדות-השלחין, אומדן הייצור החקלאי הכולל והבחינות הכלכליות הנובעות ממנו למשק המדינה מחד, ולמשק החקלאי מאידך. מובן מאליו, כי התאמת מבנה המשקים הבודדים לצרכים הכלכליים הכוללים של המדינה לא יכול להיעשות בבת-אחת והתכנית המובאת בזה הנה תוצאה של שקלא וטריא. משום כך עלינו להדגיש, כי ההצעה המתוארת כאן אינה סופית וקבועה בצורתה זו, מאחר שיש עוד לבדוק חלקים רבים המצריכים ליבון ובירור נוספים ועל כן, ייתכן, שיבואו בה בעתיד תיקונים לכאן ולכאן, אולם מבלי לשנות את מבנה העיקרי.22

המטרות שהמתכננים רצו להשיג בתכנית 4 השנים היו זהות למטרות שהותוו בתכנית 7 השנים, היינו: ייצור מכסימלי של מזונות לאוכלוסיה ושיפור מאזן התשלומים על-ידי הקטנת הייבוא של מזונות והגדלת הייצוא החקלאי. כתוצאה מהבדיקות שנעשו ומהנסיון שנרכש הגיעו המתכננים למסקנה, כי את תכניות הייצור אפשר לבצע בשטח שלחין מוקטן ובכמות מים פחותה. לפיכך הניחו, כי שטח השלחין יגיע ב-1959 ל-1724000 ד׳ כפי שתוכנן בתכנית 7 השנים והשימוש במים יסתכם ל-1.040 מיליארד מ״ק במקום 1.300 מיליארד מ״ק. גם מספר יחידות המשק הדרושות לביצוע התכנית הוקטן מ-83646, בתכנית שבע השנים, ל-65826 בתכנית 4 השנים. לא הוכנסו שינויים ניכרים בתכנון ענף הרפת. לעומת זה הניחה התכנית גידול עדר הצאן עד ל-143000 כבשים, במקום 100000 בתכנית הקודמת והקטנת מספר העזים מ-50000 ל-20000. גם הוברר למתכננים, כי יש צורך להגדיל את הלול, שכן כבר היו ב-1955 3.25 מיליון מטילות לעומת 2.25 מיליון שתוכננו ל-1960. לכן הגדילו את הלול החזוי ב-1959 עד ל-3.8 מיליון מטילות. אם נשווה את התכנית למצב בפועל ב-1959, יתברר, כי בחלקה בוצעה התכנית כפי שתוכננה, אף שהיו גם סטיות ניכרות בחלקים ממנה: כמות המים להשקיה הגיעה ל-1060 מיליון מ״ק, כמעט לפי המתוכנן, אולם שטח השלחין הגיע רק ל-1.3 מיליון דונם במקום 1.7 מיליון המתוכננים. אשר לייצור: ייצור הירקות היה לפי התכנית, ייצור אגוזי-האדמה לשמן לא בוצע. יבולם הגיע ל-15000 טון במקום 70000 החזויים. גם ייצור סלק-הסוכר היה פחות ממחצית האומדן. ייצור הכותנה התקרב לתכנית. ייצוא ההדרים הגיע ל-474000 טון, לעומת 416000 המתוכננים – עלייה של 14%. הייצור בענפי החי היה הרבה יותר גדול מהמתוכנן: ייצור החלב הגיע ל-300 מיליון ליטר לעומת 257 מיליון בתכנית: 17% מעל לתכנית. ייצור הביצים הגיע ל-1.027 מיליארד לעומת 0.570 מיליארד בתכנית וייצור הבשר לסוגיו השונים – ל-70000 טון (בזה 40000 טון בשר-עוף) לעומת 20000 טון המתוכננים. לעומת זה הגיע ייצור הדגים מכל הסוגים: (מדגה, אגמים, דיג ים-תיכון ודיג מרחקים) רק ל-13000 טון במקום 30000 טון החזויים, מזה יוצרו 7.8 אלפים טון בבריכות. הודות לגידול הייצור בענפי החי הגיע ערך הייצור החקלאי ל-750 מיליון לירות לעומת 545 מיליון לפי התכנית. לפי התכנית צריך היה לחול שיפור ניכר במאזן התשלומים על-ידי צמצום הייבוא של מוצרים חקלאיים ב-25 מיליון דולאר וגידול הייצוא ב-40 מיליון דולאר. למעשה לא קטן הייבוא כלל, ואפילו גדל ב-9 מיליון דולאר והייצוא גדל רק ב-24 מיליון דולאר. תכנית 4 השנים היתה כרוכה בהשקעה משוערת של 402 מיליון ל״י. למעשה, הושקעו יותר מ-680 מיליון ל״י (במחירי 1955). התעסוקה בחקלאות גדלה בהתאם לתכנית בערך ב-25%. גם תחזית צריכת המזון לא התאמתה במלואה. ב-1959 היתה צריכת הדגנים, תפוחי-אדמה, הקטניות והדגים נמוכה במידה ניכרת מהצריכה המשוערת. לעומת זה, היתה צריכת הביצים, בשר-העוף ובשר-הבקר, הרבה יותר גדולה מהצפוי. ההבדלים בצריכה איזנו במידה מסוימת את ההבדלים שהיו בייצור בין התכנית למציאות.

בסיכום ניתן לומר, כי התכנון השיג את מטרתו. פיתוח ענפי החקלאות תאם לרוב את התכניות וככלל הושגו רוב היעדים. דבר זה עודד את משרד החקלאות והמחלקה להתיישבות להמשיך בתכנון החקלאות בשנים הבאות ולשכלל את השיטות והכלים לביצוע התכניות.


פרק יד: תכניות הפיתוח בהתגשמותן

משרד החקלאות ראה בפיתוח ענפי החקלאות והגדלת הייצור החקלאי את משימתו המרכזית ונערך בהתאם לכך. לא היה קשה לכוון את הפיתוח לצרכי המדינה, כי עיקרו תוקצב בכספי הסוכנות היהודית והמדינה באמצעות תקציב הפיתוח שהיה המכשיר העיקרי בפיתוח החקלאות. המחסור החמור במזון ואילוצי הפרנסה בשביל המתיישבים החדשים, הניעו את הממשלה להעניק עדיפות גבוהה לחקלאות ולהקציב לה חלק ניכר מתקציבי הפיתוח.

מתוך 1408 מיליון ל׳׳י שנכללו בתקציבי הפיתוח ב-8 השנים הראשונות (1956/57 – 1949/50) הוקצו לצרכי החקלאות (בכלל זה מפעלי-מים) 373.440 מיליון ל״י שהן 26.5% מכלל תקציב הפיתוח. כספי הפיתוח ניתנו בשתי צורות: הלוואות במישרין לחקלאים, והלוואות או מענקים למוסדות: הסוכנות היהודית, ״מקורות״, תה״ל והקרן הקיימת. בשנים 1957/58 – 1949/50 ניתן כשליש מתקציבי הפיתוח (104 מיליון ל״י) כהלוואות למשקים ו-215 מיליון ל״י למוסדות. הסוכנות היהודית קיבלה להקמת ישובים חדשים ולמפעלי-מים בהתיישבות החדשה 89 מיליון ל״י. ל״מקורות״, לשם ביצוע מפעלי-מים הוקצבו 95 מיליון ל״י, עוד 19 מיליון ניתנו לתה״ל בשביל תכנון מפעלי-המים, וכ-7 מיליון ל״י לקרן הקיימת לעבודות ייעור. בהלוואות למשקים – ניתנה עדיפות ראשונה לסידורי רשת ההשקיה ולפיתוח המטעים, בעיקר לנטיעת פרדסים. לכל אחד משני הסעיפים האלה הוקצבו 31 מיליון ל״י. סכומים יותר קטנים הוקצו לפיתוח ענפי המשק האחרים: בנייני משק, רכישת בעלי-חיים ופיתוח הדייג. סכום נכבד הוקצב להון חוזר.

חלק חשוב במערכת המימון לחקלאות נטל בנק החקלאות. לפי החלטת הממשלה ב-1951, הוקם בנק מיוחד לפעולות מימון בחקלאות, ותפקידו העיקרי, לרכז את ביצוע תקציב הפיתוח - פעילות, שלפני הקמת הבנק לחקלאות, בוצעה באמצעות בנקים שונים. הבנק נוסד בהון נפרע של כשני מיליון לירות, שהיה מורכב כמעט כולו ממניות הממשלה. מדי שנה הגדילה הממשלה את הון המניות עד שהגיע ב-1959 ל-18 מיליון ל״י. בהון המניות השתמש הבנק כדי לתת הלוואות לישובים לקידום ענפים או למילוי צרכים שלא נכללו בתקציב הפיתוח; כגון הלוואות לרכישת ציוד מכני או לבניית לולים. ההלוואות מתקציב הפיתוח, וגם של הבנק לחקלאות מההון העצמי, ניתנו בדרך כלל בגודל של 70 – 60 אחוזים מההשקעה המתוכננת. את יתרת הכסף צריכים היו החקלאים להשלים באמצעיהם, או שנאלצו לקבלה ממקורות כספיים אחרים בתנאי פרעון שהיו בדרך כלל קשים יותר משל הלוואות הפיתוח. בראש הבנק לחקלאות עמד חיים הלפרין שהתמיד בתפקידו שנים רבות. כמכשיר-עזר להכוונת הפיתוח שימשו מיכסות-הייצור. המיכסות נועדו, בראש וראשונה, להשיג חלוקה נכונה של אמצעי-הייצור בין האזורים השונים בארץ ובין הישובים החקלאיים, תוך התחשבות בתנאים האובייקטיביים של כל אזור וכל ישוב. בדרך זו ניסה משרד החקלאות להשוות ככל האפשר את מצב הישובים באזורים השונים. לדוגמא: בישובי ההר, שלהם שטח קרקע מצומצם וגם כמות המים שלרשותם אינה גדולה, תוכנן פיתוח ענף הלול בממדים גדולים יותר מאשר בישובים אחרים, בעלי שטחי קרקע וכמויות מים גדולים יותר, והמסוגלים לפתח ענפים אחרים. לישובי ההר ניתנה גם עדיפות על ישובים אחרים בנטיעת עצי פרי. שיטת מיכסות הייצור נועדה גם למנוע עודפי ייצור. בעשור הראשון נקבעו מיכסות-ייצור לענפים דלהלן: הרפת, הלול, הירקות והמטעים (לבד מהפרדסים).

במידת הצורך נעזרה הממשלה גם בסובסידיות לעידוד הפיתוח של ענפים מסוימים. בשנים הראשונות, כאשר היה מחסור בתוצרת חקלאית וכאשר מחיריה האמירו העניקה הממשלה סובסידיות להוזיל את המחיר לצרכן. אולם כאשר גדל הייצור והביקוש המקומי בא על סיפוקו, וגם התהוו עודפי תוצרת, כוונו הסובסידיות לאותם ענפים שהממשלה רצתה לפתחם חרף רווחיותם הירודה. התמיכה של הממשלה ניתנה בצורות שונות: הבטחת מחירי מינימום לירקות, סובסידיה לכל יחידת תוצרת כתוספת על התמורה המתקבלת מהשוק, וגם תמיכות עקיפות בצורות שונות, כגון, הוזלת מחירי המים לישובים מרוחקים, הוזלת מחירי דשנים וכו'. הנהלת משרד החקלאות שבראשה עמד, החל מדצמבר 1950, חיים גבתי כמנהל החקלאות ואחרי זה כמנהל כללי של המשרד, החליטה למנות עשרה קציני-פיתוח אזוריים במשק היהודי ועוד שני קציני-פיתוח לכפר הערבי. על קציני-הפיתוח הוטל לבדוק את אפשרויות הפיתוח בכל אזור, לעזור לישובים החקלאיים לתכנן פיתוחם, בהתאם לתכנית הארצית, לגבש את התכניות בכל אזור ולהביאן לאישור מחלקת הפיתוח שהוקמה במשרד. נוסף לזה הוטל על קציני-הפיתוח לעזור לישובים בביצוע תכניותיהם, בעיקר בהשגת צינורות וחומרים אחרים שהיה קשה להשיגם, לעקוב אחר הביצוע ולדווח למשרד על התוצאות. קציני הפיתוח היו קשורים גם למרכז המשותף לתכנון וסיפקו לו את המימצאים הדרושים להכנת התכניות ולעדכונן. רוב קציני-הפיתוח מונו מבין חברי הישובים החקלאיים באזור, כי האנשים האלה הכירו יפה את התנאים ואת הישובים והיו להם קשרים הדוקים עם החקלאים. קצין-הפיתוח הפך, בתוקף תפקידו, כתובת ראשונה לחקלאים, בפתרון הבעיות שלפניהם. בכמה מן האזורים מונו קציני-פיתוח מבין עובדי המשרד שהיו קשורים לאזורים האלה מקודם. המנהל הכללי נהג לזמן לעיתים קרובות לישיבות את כל קציני-הפיתוח ושם נמסרו דינים-וחשבונות על הנעשה באזורים ועל היקף הפעולות המתכוננות והמבוצעות. דבר זה נתן אפשרות להנהלת המשרד לעקוב מקרוב אחר הנעשה בכל אזורי הארץ. בעשור הראשון פעלו קציני-הפיתוח אך ורק בישובים הותיקים. בישובים החדשים שהיו בטיפול המחלקה להתיישבות פעלו אנשי המחלקה בדרכים ובשיטות שהתאימו לאופי הישובים החדשים.

מועצות הייצור והשיווק

תפקיד חשוב בתכנון הפיתוח, ובעיקר בביצוע התכניות, מלאו מועצות הייצור והשיווק. המועצות הראשונות: לירקות, לול ובטנים הוקמו באמצע שנות החמישים. אחרי זה הוקמו בתוך כמה שנים מועצות ייצור ושיווק כמעט לכל יתר ענפי החקלאות. העקרון שהונח ביסוד המועצות היה – שיתוף כל הגורמים הפועלים בענף: המגדלים, נציגי המשרדים הממשלתיים (חקלאות, מסחר-ותעשייה והאוצר), המשווקים ובכמה מן המועצות גם נציגי הצרכנים. תפקידן של המועצות היה – להשתתף בתכנון הייצור במסגרת המרכז לתכנון, להדריך את היצרנים בביצוע התכניות, להבטיח אספקה רצופה של תוצרת לאוכלוסיה ולהפנות חלק מהתוצרת לייצוא ולעיבוד תעשייתי. דאגת המועצות נתונה גם להבטחת הריווחיות של החקלאים על-ידי הקמת קרנות של הענפים בשיתוף עם הממשלה, להבטחת מחירי מינימום ועידוד הייצוא והעיבוד התעשייתי. המועצות הוקמו על-ידי הממשלה והתמנו על-ידי שרי-החקלאות והמסחר-ותעשייה. במרוצת הזמן אישרה הכנסת חוקים מיוחדים להקמת כמה מן המועצות: (מועצת הירקות והלול) שהקנו להן סמכויות מלאות מתוקף החוק. רוב המועצות המשיכו לפעול כמועצות מייעצות, אולם גם במעמדן זה הן ממלאות את תפקידיהן ללא קשיים מיוחדים. הפעולות של המועצות ושיטות עבודתן – שונות בהתאם לאופי ולצרכים של הענפים השונים. על כך ידובר בפרוטרוט בפרקים הדנים בהתפתחותם של ענפי החקלאות.

המועצה היחידה שהיתה קיימת בזמן קום המדינה, היתה מועצת ההדרים, שהוקמה בימי מלחמת-העולם – בסוף 1940, על-ידי ממשלת המאנדט. ההחלטה להקים את מועצת ההדרים נבעה מהמשבר הקשה שאליו נקלע ענף ההדרים בפרוץ המלחמה, כאשר ייצוא הפרי נפסק כמעט כליל. בתוקף התקנות לשעת חירום אישרה הממשלה את הקמת מועצת הפיקוח להדרים, שהוטל עליה להשיג את האמצעים הדרושים לפרדסנים כדי לעבד את פרדסיהם, ומועצת השיווק, שתפקידה לארגן את שיווק הפרי שאפשר לשווקו בשוק המקומי, לצבא הבריטי, לארצות השכנות ולתעשייה. המועצה לשיווק היתה מורכבת משישה חברים שמונו על-ידי ממשלת המאנדט: שניים – נציגי הממשלה, שניים – נציגי הפרדסנים היהודים ועוד שניים – נציגי הפרדסנים הערבים. מטעם הפרדסנים היהודים מונו כחברי המועצה יצחק רוקח ויהודה חורין. עם הקמת המועצה בוטלו כל זכויות השיווק שבידי מאות סוחרים ופרדסנים ואושרו רק 24 אגודות וחברות כקבלני-משנה של המועצה. כקבלנים הוכרו רק אלה שבידיהם פרי משטח של 2000 ד' פרדסים ומעלה. על-ידי כך הושם קץ להתחרות הפרועה שהתקיימה לפני מלחמת-העולם בייצוא ההדרים.

אחרי המלחמה החלה המועצה לטפל בשיווק פרי-ההדר ובייצואו. משלחת של המועצה יצאה לחו״ל וניהלה משא-ומתן, בעיקר עם משרד המזון בבריטניה, שקנה את רוב הפרי המיוצא. בין 1945 ו-1948 פעלה המועצה כגוף מאושר בחוק ומילאה את תפקידיה. במלחמת השחרור חל שינוי קיצוני במצב הפרדסים ובבעלותם והדבר חייב לארגן מחדש גם את מועצת ההדרים. שתי המועצות הוקמו מחדש. מועצת הפיקוח מורכבת מ-18 חברים, ומועצת השיווק המורכבת מ-8 חברים. חברי המועצות מייצגים את אגודות המגדלים, את חברות השיווק ואת שלושת משרדי הממשלה: חקלאות, מסחר-ותעשייה, אוצר. שר-החקלאות משמש יושב-ראש המועצות.

הרכב מועצות הייצור והשיווק לענפים האחרים שונה מהרכב מועצת ההדרים. 50% מחבריהן הם נציגי היצרנים, 25% – נציגי הממשלה, היתר – נציגים של ארגוני השיווק, סיטונאים וצרכנים. במועצות אחדות, כמו במועצת הכותנה, מיוצגים גם נציגי התעשייה. יש להבחין בין שתי קבוצות של מועצות:

א. מועצות המרכזות בידיהן את השיווק הממשי של התוצרת בארץ ובחו״ל.

ב. מועצות העוסקות רק בהכוונה ובוויסות השיווק, אולם פעולות השיווק נעשות על-ידי גורמים מסחריים.

המועצות העוסקות בשיווק ממשי פועלות באמצעות קבלנים או סוכנים והן משווקות את כל התוצרת של הענף בארץ ובחו״ל. היצרנים מקבלים תמורה אחידה בעד התוצרת בהתאם לסוג המוצר ואיכותו, אולם ללא קשר למחיר שהושג למעשה בעד תוצרת של יצרן זה או אחר. לקבוצה זו שייכות: המועצה להדרים, המועצה לייצור ושיווק כותנה, המועצה לייצור ושיווק פרחים וצמחי-נוי, המועצה לייצור ושיווק בטנים.

המועצות שאינן עוסקות בשיווק ממש, כי אם בהכוונה של השיווק בלבד, פועלות לוויסות השיווק בעזרת קרנות השוואה, מערכת מחירים מובטחים ומחירי-מינימום לקניית עודפי תוצרת והעברתם לתעשייה. לסוג זה שייכות המועצות לייצור ושיווק של ירקות, פירות, חלב, ביצים ועופות, בקר וצאן לבשר, יין, טבק, זיתים ודבש. כל המועצות מקיפות למעלה מ-85 אחוזים מכל התוצרת החקלאית המיוצרת בארץ ופעולתן נתונה לפיקוח הממשלה. החלטות חשובות המתקבלות במועצות, בכלל זה אישור תקציבים, ייסוד קרנות, היטלים וכו', טעונות אישור של שר-החקלאות ושר-המסחר-ותעשייה.

פרט לענייני השיווק עוסקות המועצות גם בפעולות שונות הקשורות בעידוד הייצור ולפיקוח עליו. מועצות הירקות, הלול והחלב מופקדות על ביצוע מיכסות הייצור של היצרנים לסוגיהם, ונוקטות אמצעים למנוע חריגה מן המיכסה. מועצת הפירות מאשרת תכניות לנטיעה חדשה בהתאם להנחיות של מינהל התכנון. מועצת הכותנה מטפלת בשיווק הכותנה ואחסונה, וגם מארגנת במרוכז את הדברת מזיקי הכותנה באמצעות מטוסי ריסוס. רוב המועצות מקדישות אמצעים לעבודות-מחקר בתחומיהן. בשנות קיומן הוכיחו מועצות הייצור והשיווק את חשיבותן הרבה לענפי החקלאות ולשמירה על רווחיותם. הן מסמלות את שיתוף-הפעולה בין הממשלה, היצרנים והמשווקים. אף שרוב המועצות לא אושרו על-ידי הכנסת עד היום ומתנהלות, פורמלית, כחברות בע״מ, בכל זאת מקבלים היצרנים את מרותן ואת הסייגים שהמועצות מטילות עליהם לפעמים, לשם ויסות הייצור והשיווק.


פרק טו: גידול הייצור החקלאי

בעשור הראשון למדינה גדל הייצור החקלאי בקצב מהיר מאוד, שקשה למצוא דוגמתו באיזו שהיא ארץ בעולם. גרמו לזה, מצד אחד המחסור במזון לאוכלוסיה, שגדלה במהירות שגם לה אין תקדים, ומצד שני – המחסור במטבע-חוץ לייבוא המזונות ההכרחיים. אלה המריצו את החקלאים להחיש את הגדלת הייצור ולנצל בצורה מירבית את אמצעי הייצור שהועמדו לרשותם לצורך זה. בארבע השנים 49 53 – 1948/ /1952 גדל הייצור ב-16.5% בממוצע שנתי, ובארבע השנים שלאחריהן (מ-53 1952/ עד 57 1956/) - ב-14.5% מדי שנה, אחרי זה הלך קצב הגידול וירד עד 11.7% בארבע השנים הבאות והוסיף לרדת גם בשנים הבאות.23 בשנים הראשונות גדל הייצור בעיקר בישובים שנוסדו לפני קום המדינה; רובם קיבלו תוספת קרקע ומים וגם הון להשקעות בכספי הביסוס, על-ידי המחלקה להתיישבות בשנים 1951 – 1950 וכן מתקציב הפיתוח של משרד החקלאות. המחסור במזון גרם לעליית מחירי התוצרת החקלאית, מה שהמריץ את המשקים להרחיב את ייצורם ככל האפשר. במשקי ההתיישבות החדשה היה גידול הייצור הרבה יותר איטי, שכן זמן רב עבר עד אשר החקלאים החדשים חסרי הנסיון והידע, למדו לעבד את אדמתם כדבעי, להשקותה במי המפעלים האזוריים ולהשיג יבולים מתקבלים על הדעת. רק מ-1953 החל משקלו של הייצור בישובים החדשים להיות ניכר בייצור הכללי, ומאז הלך וגדל משנה לשנה. לא בכל ענפי המשק החקלאי גדל הייצור במידה שווה. המספרים הבאים נותנים תמונה ברורה של שינוי מדד הייצור החקלאי, בכל ענף וענף, בעשר השנים: 1948/49 (תש״ט) – 1957/58 (תשי״ח).24

מדד כמות: (1948/49) תש״ט 100 כל הייצור החקלאי בתשי״ח 366

מדד הייצור בתשי״ח לפי ענפים:

גידולי-שדה 448

ירקות, תפוחי-אדמה ומקשה 366

בעלי חיים ותוצרתם 399

חלב 293

בשר ושינויים באינוונטר החי 583

ביצים 370

דגים 350

פרי הדר 194

פירות (למעט הדרים) 372

השטח המעובד גדל מ-1650000 ד׳ בתש״ט ל-3850000 ד׳ בתשי״ח. השימוש במים בחקלאות גדל מ-257 מיליון מ״ק בתש׳׳ט למיליארד מ״ק בתשי״ח (פי-ארבעה); בהתאם לכך גדל גם שטח השלחין פי-ארבעה מ-300000 ד׳ בתש״ח ל-1185000 ד׳ בתשי״ח. במקביל לגידול השטח המעובד והשטח המושקה, חל גידול במערכת המכונות החקלאיות. ב-49/1948 היו בארץ 680 טרקטורים, 260 קומביינים ו-175 מכבשים לשחת וקש, ב-58/1957 הגיע מספר הטרקטורים ל-5637 (פי-שמונה). מספר הקומביינים עבר את ה-900 ומספר המכבשים היה 750. חלק גדול מהמכונות נקנו בכספי המילווה האמריקאי והודות לכך היה אפשר לעבד כמעט את כל שטח האדמה הניתן לעיבוד. השטח המושקה, כלל כ-500000 ד׳ פרדסים ומטעים אחרים ו-650 אלף ד׳ גידולי-שדה וירקות. נפרט את מהלכי ההתפתחות של הענפים השונים:

גידול ירקות

ענף זה גדל בשנים הראשונות אחרי קום המדינה בקצב יותר מזורז מאשר ענפי החקלאות האחרים. ההסבר לכך – מקורו בכמה טעמים:

א. בשנים אלה שרר מחסור חמור בירקות. בתקופת המאנדט לא גידל המשק היהודי כמויות גדולות של ירקות, ורק בתקופת המאורעות ובתקופת מלחמת העולם הגדילו החקלאים היהודים את ייצורם. אחרי מלחמת השחרור היתה אספקת הירקות תלויה כולה בייצור של המשק היהודי. בעקב המחסור עלו מחירי הירקות והמגדלים זכו להכנסה גבוהה, מה שהמריץ להגדיל את שטחי הגידול ככל שהיה אפשר.

ב. ענף גידול הירקות אינו דורש מומחיות רבה מהמגדלים. טבעי איפוא שהמתיישבים החדשים, בעיקר במושבי העולים, פנו לגידול זה בראש וראשונה.

ג. ענף זה אינו כרוך בהשקעות כספיות גדולות והוא עתיר-עבודה. כאשר סודרה רשת ההשקיה לחלקת המתיישב הראשונה (לרוב היה שטחה בין 5 ל-10 ד׳), מיד החלו לגדל בה ירקות, וזה סיפק להם תעסוקה רבה.

ד. יתרון נוסף לגידולי ענף זה - שתקופותיהם קצרות. הירקן אוסף את היבול אחרי 4 – 5 חודשים וזה מקל עליו את מימון הוצאותיו לזרעים, דשנים, מים וכו'.

כל הסיבות האלה גרמו להרחבת שטח העיבוד של הירקות ושל תפוחי-האדמה, בעיקר בהתיישבות החדשה. במקביל גדל גם הייצור. שטח הירקות ותפוחי-האדמה בתש״ט היה 106 אלף ד׳, כמעט כולו בהתיישבות הותיקה. בתש׳׳י גדל השטח ל-131 אלף ד׳ ובתשי״ג הגיע ל-223 אלף ד׳, מזה בהתיישבות החדשה – 79 אלף דונם, שהם 35% מכל שטח הירקות. מאז לא גדל כמעט שטח הירקות הכללי עד תשי״ח. אולם השטח בהתיישבות החדשה גדל מ-79 אלף דונם בתשי״ג עד 117 אלף דונם בתשט״ז, ותפס 52% מכלל שטח הירקות במדינה ו-60% מהשטח במשק היהודי. בשנים הבאות, עד תשי״ח, לא גדל שטח הירקות גם בהתיישבות החדשה. בתשי׳׳ג הגיע ייצור הירקות ל-259 אלף טון. מכאן ואילך, אף-על-פי שהשטח לא גדל, הלכו הכמויות וגדלו בגלל עליית היבולים, ובתשי׳׳ח עלה היבול ל-363 אלף טון. הודות לפיתוח הנמרץ נתאפשר, כבר ב-1952, לספק את מלוא צרכי האוכלוסיה, כל ירק בעונתו. וכבר נותרו, בכמה מחודשי שנה זו, עודפי ירקות שלא היה אפשר לשווקם. בעקבות זה נגרם הפסד למגדלים והיה חשש מנסיגה בגידול הירקות. על מנת לקדם חששות אלה הקימה הממשלה קרן מחירי מינימום לירקות, שמטרתה לכסות את הפסדי המגדלים, כאשר השוק מוצף ירקות והמחירים יורדים. הקרן הזאת הבטיחה למגדלים מחירי-מינימום שכיסו את הוצאות הייצור. בכספי הקרן היו קונים במחיר הקבוע את כל כמות הירקות שהגיעה לשוק, ומנעו על-ידי כך את מכירתם במחירים הנמוכים מהמחיר הקבוע. מימון הפעולות של הקרן נעשה על-ידי הטלת היטלים על הירקות ששווקו ועל-ידי השתתפות הממשלה בקרן. שיטה זו נקטה הממשלה במשך מספר שנים. אמנם, הקרן לא הצליחה למנוע לחלוטין עודפים והפסדים למגדלים, אולם הקטינה אותם במידה משמעותית. בינתיים הוקמה המועצה לייצור ושיווק ירקות, שפעלה עד אישור חוק המועצה בכנסת, ב-1958, כמועצה מייעצת. על-פי הסכם שנחתם ב-1958 בין הממשלה והמועצה, הקציבה הממשלה למועצה סכום מסוים, ועל-ידי כך נתאפשר לה להבטיח מראש מחירים לתשעת סוגי הירקות העיקריים, לפי עונות השנה. המחירים המובטחים היו גבוהים יחסית, בכדי שהגידול יפצה את המגדלים; מצד אחר, היתה המועצה מסוגלת לשמור לבל יפרצו שטחי הגידול את מסגרת התכנון. לבד מן העידוד לכל מגדלי הירקות, הוענקה סובסידיה מיוחדת למשקי ההתיישבות החדשה על-ידי הבטחת מחירי מינימום לסוגי הירקות העיקריים ולתפוחי-האדמה.

המשקים חולקו, לפי גילם, לשלוש קבוצות ולכל קבוצה הובטח מחיר שונה. הסובסידיה היוותה 10% מפדיון הירקות ו-8% מהפדיון של תפוחי-האדמה. בעבור ההתיישבות החדשה היה לסובסידיה זו ערך רב, שכן לא רק הגדילה את הכנסות המתיישבים, כי אם גם נסכה בהם בטחון, על-ידי הבטחת המחירים מראש. בדרך זו עזרה להם הממשלה להיכנס למעגל הייצור. התמיכות לירקות ותפוחי-אדמה שניתנו על-ידי הממשלה, הצטרפו לסכומים גדולים: בתשי״ג היה סכום התמיכות 730 אלף לירות, והוא הלך וגדל, עד שהגיע בתשי״ז ל-12.6 מיליון ל״י ובתשי״ח ל-21.3 מיליון ל״י. בשנתיים האחרונות ניתן עיקר הכסף להוזלת מחירי הירקות כדי לייצב את מדד המחירים לצרכן; בעקיפין נהנו מתמיכות אלו גם החקלאים, כי עידוד הצריכה עזר ממילא גם להרחבת הייצור. גידול היקף הייצור של הירקות התבטא בהארכת עונות האספקה של הירקות לסוגיהם ולתפוצתם היותר מאוזנת, לפי חודשי השנה. ייצור הירקות בחורף גדל פי-חמשה מאז תש״ט, בו בזמן שהגידול בחודשי הקיץ עלה רק פי-אחד וחצי. להרחבת גידול הירקות בחודשי החורף היתה חשיבות רבה בקשר עם התכניות לייצא ירקות לחו״ל. גישושי-נסיון בכיוון זה החלו עוד בתשי״א ונמשכו כמה שנים, ורק בסוף העשור הוחל במשלוחים של ממש. בגידול הירקות עסקו החקלאים בכל אזורי הארץ לפי תנאי האקלים ובהתאם לעונה. מרבית הייצור התרכזה באזור החוף, שבו גם מרוכזים רוב הצרכנים. במרוצת הזמן התרכז גידול הירקות במושבים ו-61% משטח הירקות במשק היהודי בתשי״ח היה שם. בקיבוצים ייצרו רק 19%; הם הסתפקו בגידול סוגים אחדים של ירקות (תפוחי-אדמה, בצל, גזר, כרובית וכרוב), הדורשים פחות עבודת-ידיים מאשר האחרים. במושבים, לעומת זאת, גידלו החקלאים ירקות הדורשים עבודת-ידיים רבה יותר: עגבניות, מלפפונים, פלפל וכו'. הוא הדין לגבי מגדלי הירקות שבמושבות.

גידולי-השדה

השטח המעובד, שהגיע בתש״ט ל-1.650 מיליון דונם, גדל בשלוש השנים הראשונות בקצב מהיר הודות ל-3 גורמים: ההתיישבות החדשה, תוספת הקרקע שניתנה לישובים קיימים והחכרת שטחים גדולים מהאדמה הנטושה לעיבוד זמני. בסוף העשור, בתשי״ח, הגיע השטח המעובד ל-3.940 מיליון ד׳ שמהם הושקו 1.185 מיליון ד׳ והיתר – 2.755 מיליון ד׳ – עובדו כאדמת בעל. רוב אדמת הבעל הוקדש לגידולי-שדה. בשטח זה נזרעו תבואות חורף: חיטה, שעורה, שחת וקטניות ותבואות קיץ לגרעיני מספוא: תירס וסורגום. יבול החיטה, שהיה בתש״ט 21.2 אלף טון, גדל בתשי״ח ל-62.5 אלף טון ויבול השעורה גדל מ-20.2 אלף טון ל-53.3 אלף טון. בעקבות גידול עדר הבקר לחלב גדל ייצור השחת מ-40.6 אלף טון בתש״ט ל-110.8 אלף טון. ראוי לציין כי בעשור הזה נטו החקלאים להרבות בגרעיני מספוא (שעורה), לעומת חיטה, על מנת לספק גרעינים ללול ולרפת, כי אספקה זו לא תמיד היתה מובטחת על-ידי הייבוא. התנודות ביבול היו גדולות, שכן תבואות החורף הושפעו מכמות הגשם שירד. יבול הגרעינים בתשי״ח היה נמוך מאשר בשנתיים שקדמו לה: תשט״ז ותשי׳׳ז. חלק גדול משטחי הפלחה היו בדרום-הנגב ובצפונו. הבצורת פקדה אזורים אלה לעיתים קרובות וגרמה לירידה דרסטית ביבולים. יחד עם שטחי השלחין הלך וגדל שטח צמחי-התעשייה שהוכנסו לחקלאות הישראלית בשנות החמישים.

בשנים הראשונות הוקדשו שטחי השלחין, בראש וראשונה, לגידול הירקות והמספוא הירוק. כאשר השוק המקומי הגיע לרוויה, נאלצו לגוון את גידולי-השלחין ולהוסיף גידולים חדשים כדי להקטין את הייבוא, ולהגדיל את הייצוא. תכנית שבע השנים כללה גידול בטנים בכמות גדולה כחומר-גלם לייצור שמן, סלק-סוכר, וכותנה לתעשיית הטכסטיל המקומית; גרעיני הכותנה נועדו לייצור שמן. שלושת הגידולים האלה לא היו חדשים בארץ. קצת בטנים גידלו כבר בתקופת המאנדט. נבדקה אז גם האפשרות לייצור סוכר ונעשו נסיונות לגדל סלק-סוכר; אשר לכותנה – בראשית המאה, ניסו חקלאים יהודים לגדל כותנה בפתח-תקוה על-יד הירקון ובעמק הירדן, אולם הנסיון לא עלה יפה בגלל התקפות המזיקים שהשחיתו את היבול. תחנת-הנסיון ברחובות חידשה את הנסיונות לגדל כותנה אחרי קום המדינה. רק אחרי שהממשלה החליטה להעניק עידוד לפיתוח הגידולים האלה, הוחל בזריעה מסחרית ובתוך זמן קצר תפסו חלק ניכר משטחי השלחין. שטח הבטנים היה בתש׳׳ט רק 800 דונם, אולם בתשי׳׳ג הגיע ל-21.5 אלף דונם ובתשי״ז ל-54 אלף דונם וירד שוב בתשי״ח ל-38 אלף דונם. גידול הבטנים נקלט מהר מאוד בהתיישבות החדשה ונחשב בתקופה מסוימת כאחד מגידולי גן-הירק. בתשי״ג היה שטח הבטנים בהתיישבות החדשה 26% מכלל השטח שנזרע בטנים, בתשט״ו הגיע השטח בהתיישבות החדשה ל-50% מכל השטח וירד בתשי׳׳ז ל-43%. בתכנית שבע השנים יועדו הבטנים כחומר-גלם לתעשיית השמנים, אולם במציאות היתה ההתפתחות אחרת. בשנים הראשונות, לא היתה כמות הבטנים גדולה והם נמכרו בשוק המקומי למאכל, בתשי״ד התגלו אפשרויות טובות לייצא בטנים למאכל (״לפיצוח״) בחו״ל ומאז מופנים הבטנים בחלקם הגדול לייצוא ורק חלק נמכר בארץ. יבול הבטנים בתש״ט הגיע ל-300 טון, בתשי״ד כבר הגיע היבול ל-15000 טון ומאז חלו עליות וירידות בגודל השטח והיבול. בתשי״ז ייצרו בארץ 17900 טון ובתשי״ח -800 12 טון. רוב הבטנים נזרעו באזור המרכז (55%) ובדרום (24%). באזורים אלה – שטחי קרקע ניכרים המתאימים לגידול הבטנים.

במרוצת הזמן הועמד גידול זה בהתחרות כלכלית עם הכותנה, וזה גרם לכך ששטח הבטנים לא גדל במידה ניכרת בשנים הבאות. בהתרחב השטח הוקמה המועצה לייצור ושיווק בטנים שבנתה מחסני מיון ואריזה לבטנים והיא עוסקת בשיווק הבטנים בארץ ובחו״ל. בגידול סלק סוכר הוחל בתשי״ב. במשך שנים אחדות נחשב הגידול, שיבוליו היו נמוכים, בגדר ניסוי, בשלב ראשון עודד משרד החקלאות את גידול הסלק בשדות-בעל, באזורים גשומים. לבד מהרצון לצבור נסיון בגידול זה, היתה עוד מטרה: למצוא תעסוקה לעולים בשדות הסלק. בארץ לא היה עוד בית-חרושת לסוכר, והסלק נועד לייצור של כוהל. ובינתיים ניתנה שהות למדריכים ולמגדלים ללמוד את הבעיות המקצועיות של הענף ולהתכונן להרחבתו.

בתשט״ו הוקמו שני בתי-חרושת לסוכר: האחד בעפולה, על-ידי חברה משותפת של המשכיר המרכזי, תנובה והבנק לחקלאות. בית-החרושת השני, יותר קטן, שהיה בבעלות פרטית הוקם ברמת-גן. אחרי מספר שנים הוקם עוד בית-חרושת בקריית-גת ובית-החרושת ברמת-גן נסגר. שטח המיזרע של סלק-סוכר גדל מ-3500 ד׳ בתשי״ג ל-23000 ד׳ בתשי״ח. בתשי״ג ייצרו 8150 טון סלק-סוכר ובתשי״ח הגיעו ל-94000 טון. היבולים הממוצעים עלו פי-שניים: מ-2.3 טון בתשי״ג ל-4.6 טון לדונם בתשי״ח. שלא כגידול הבטנים, שהתרכז ברובו במושבים ובמושבות, נזרע רוב הסלק במשקים הקיבוציים, שבהם נאסף על-ידי מכונות. 41% נזרעו בקיבוצים (בעיקר הותיקים) ו-32% נזרעו במושבים, בעיקר המושבים החדשים. היתרה נזרעה בחוות ועל-ידי חקלאים פרטיים. המשק הקיבוצי היה מעונין בזריעת סלק-סוכר, שהוא גידול חורפי ואינו זקוק למים רבים. המשק גם, לבד ממכירת הסלק לבית-החרושת, השכיל לנצל את העלים ואת קודקודי הסלק כמזון משובח לרפת. כמחצית משטח סלק-הסוכר נזרעה בדרום הארץ ובנגב ולפיכך הוחלט להקים בית-חרושת בדרום ולחסוך בהוצאות ההובלה מהדרום ומהנגב לרמת-גן ולעפולה. גידול סלק-סוכר היה כרוך בעבודת-ידיים רבה, בעיקר בעישוב וכאסיף. ברוב המשקים הושקעו 8 ימי-עבודה לדונם. ורק משקים גדולים שידעו פרק בארגון העבודה והשתמשו בכלים מכניים משוכללים הצליחו להוריד את מספרם ל-3 – 4 י״ע לדונם. כבר הזכרנו לעיל את הניסויים בגידול כותנה שנמשכו שנים אחדות; אולם עד להכנסת הגידול לשדות היתה עוד הדרך ארוכה.

ב-1952 הגיע לביקור בארץ סם המבורג, בעל חווה גדולה בקליפורניה ומומחה לגידול כותנה. סם המבורג, יליד מינסק (רוסיה), שלמד בימי נעוריו בגימנסיה ביפו, התנדב לגדוד העברי במלחמת-העולם הראשונה ואחריה נסע לארצות-הברית, שם למד חקלאות והקים חווה באזור מדברי בקליפורניה; במרוצת השנים נעשה לאחד החוואים המצליחים באזור. בביקורו הראשון בארץ, נפגש עם אנשי משרד החקלאות והציע את עזרתו בגידול הכותנה בארץ. לדעתו קיימים בארץ תנאים מצוינים לגידול זה והסיכויים להצלחה – טובים. הוא הדביק בהתלהבותו את אנשי המשרד ומספר חקלאים. משרד החקלאות החליט להקצות שטח אדמה בעמק בית-שאן להקמת חווה לגידול כותנה בהשקאה ממי הירדן. חברת ייצור ופיתוח הקימה בשטח את חוות שמואל (על שמו) ובתשי״ג נזרעו שם כמה מאות דונמים כותנה. סם המבורג שיגר מדריך מקליפורניה ואת רוב הציוד הדרוש. גידול הכותנה התפשט בקצב מהיר מאוד. בתשי״ד נזרעו 2800 ד׳, בתשט״ו 23000 ד׳ ובתשט״ז 58000 ד׳. היבולים היו טובים, אולם בתשט״ז נפגעה הכותנה בהתקפת מזיקים, שהשמידו חלק ניכר מהיבול. כתוצאה מזה, ירד שטח המזרע בתשי״ז ל-48000 ד׳, אולם בתשי״ח, אחרי שנוכחו לדעת כי על-ידי פיקוח מעולה ושימוש נכון באמצעי הדברה ניתן להתגבר על סכנת המזיקים, גדל שוב שטח המזרע. תפוקת סיבי הכותנה עלתה מ-250 טון בתשי״ד ל-4860 טון בתשי״ח ותפוקת הגרעינים לשמן עלתה מ-500 טון ל-8100 טון. חשיבות גידול הכותנה – אינה רק בגלל חומר-הגלם המעולה, שסיפקה למטוויות כארץ והחסכון במטבע זר שנגרם על-ידי כך, כי אם גם כמקור תעסוקה חשוב. בשנים הראשונות בוצע קטיף הכותנה בידים ועל-ידי כך העסיק אנשים רבים. זו היתה תרומה חשובה לשעתה. אולם במשך הזמן התברר, שאין לפתח את הענף ללא מיכון הקטיף, שהיה בו כדי להביא להוזלה ניכרת בהוצאות הגידול; יתר על כן, כבר בתשי״ז התברר, שאין להשיג את הפועלים הרבים הדרושים לקטיף. בתשי״ז הובאו כמה קטפות והניסוי עלה יפה. כעבור שנים ספורות כבר הקיף המיכון של קטיף הכותנה את כל שטח הגידול. על-ידי כך נפרצה הדרך לגידול הכותנה בהיקף נרחב. היבולים המריאו לרמה שלא שוערה, והכותנה הפכה להיות לאחד הענפים הרווחיים ביותר בחקלאות. תחילה נזרעה הכותנה רק בשטחי-שלחין, אולם במרוצת הזמן נזרעו, באזורים גשומים, שטחים ניכרים גם ללא השקיה. בד-בבד עם זריעת הכותנה בשטחים נרחבים, נבנו כמה מנפטות להפרדת הסיבים. הראשונה נבנתה בבקעת בית-שאן, ולאחר מכן נבנו מנפטות בהרצליה, במשקי הדרום ובקריית-גת, שם היתה המנפטה ראשון המבנים בעקבות ההחלטה להקים במקום את המרכז העירוני לחבל לכיש. המנפטות הוקמו על-ידי התאגדויות של מגדלי הכותנה ובכמה מן המקומות שימשו התחלה למפעלים האזוריים שעליהם ידובר להלן. במועד זה הוקמה המועצה לייצור ושיווק כותנה שבה משתתפים, לבד מנציגי הממשלה והחקלאים, גם נציגי המטוויות. המועצה מקבלת לידיה את הכותנה אחרי הניפוט, מאחסנת את הסיבים ומשווקת אותם ואת הזרעים בארץ ובחו״ל; היא מרכזת בידיה גם את כל פעולות ההדברה מהאוויר, מזמינה את חומר-ההדברה ועורכת חוזים עם בעלי מטוסי הריסוס. כיון שהמנפטות שייכות למגדלים, וגם בזכות המועצה המנצחת על כל פעולות השיווק, לא היו מגדלי הכותנה בארץ נתונים לחסדיהם וניצולם של בעלי-מנפטות ושל סוחרים וסוכנים למיניהם, כפי שהדבר מתרחש במדינות רבות שבהן מגדלים כותנה. בתקופה הראשונה אומץ גידול הכותנה על-ידי הקיבוצים והמושבים גם יחד. אולם במרוצת הזמן התברר שהמשק המשפחתי אינו מתאים לגידול הכותנה, הנזקקת לשטחים רצופים גדולים. במשך הזמן חדלו המושבים לגדל כותנה, לבד מכפרים המגדלים אותה בשטחים מרוכזים. רוב הכותנה גדלה בקיבוצים. משרד החקלאות ערך ניסויים בכוונה לפתח צמחי תעשייה נוספים, אולם ללא הצלחה. בראשית שנות החמישים הוחל בגידול טבק, בעיקר בישובי ההר. מספר משקים החלו לגדל טבק וירג׳יניה בהשקיה. נעשו גם נסיונות לגדל פשתה לסיבים באדמות בעל. מסיבות כלכליות ואחרות לא היה לכך המשך. הטבק לא נקלט בישובים היהודיים ורק בכפרים הערביים ממשיכים לגדלו.

הפרדסנות

ב-1950/51 נערך מפקד הפרדסים בארץ. מ-114750 ד' שהיו בבעלות יהודית בגמר מלחמת-העולם השניה, נותרו 93957 ד׳. מ-119177 ד׳ שהיו בבעלות ערבית נותרו 34966 ד׳; היתר התייבשו או נעקרו. בס״ה הגיע שטח הפרדסים המעובדים ל-130000 ד׳ בערך.25 למעשה היה השטח יותר קטן ולא עלה על 127 – 125 אלפי ד׳. חלק מהפרדסים הנטושים נמסרו, על-ידי רשות הפיתוח, לסוכנות בשביל ההתיישבות החדשה, חלק אחר – לישובים ותיקים. כל הפרדסים בארץ עובדו על-ידי יהודים ומצבם היה ירוד על-פי-רוב, בגלל ההזנחה הממושכת של ימי מלחמת העולם ומלחמת השחרור. יצוא ההדרים הסתכם לפיכך לעונת 1949/50 ב-4200000 תיבות בלבד, שהן פחות משליש הייצוא של 1938/39. מועצת ההדרים שהתארגנה מחדש החלה לטפל באופן דחוף בשיקום הפרדסים. ממשלת ישראל איפשרה למועצה לקבל מילווה מהבנק לייצוא וייבוא של ארצות-הברית בסך 5 מיליון דולאר, ועוד 1.5 מיליון לירות מבנקים בארץ, לשיקום הפרדסים. השיקום כלל: תיקון הבארות והחלפת האינסטלציה, רכישת ציוד מכני לעיבוד, ציוד לקטיף ואריזה וכלי-הובלה. בעקבות פעולת השיקום הנרחבת התחוללה מהפכה בשיטות העיבוד, ההשקיה והטיפול בפרי אחרי הקטיף. לפרדסים רבים הוכנסו ההמטרה, ועיבוד הקרקע על-ידי טרקטורים; זה חייב, במקרים רבים, לעקור חלק מהעצים; כמו כן הוכנסו שיטות הדברה מכניות של מזיקים. כל זה גרם חסכון רב בעבודה וגם היבולים עלו. גם בשיטות האריזה הוכנסו בהדרגה שיפורים, ששינו את צורת העבודה: במקום סככת האריזה, שהעבודה בה נעשתה בישיבה על הקרקע, הוכנסו מכונות מיון, הפועלות בשיטת הסרט הנע שאיפשרו הקפדת יתר בבירור, במיון ובאריזה. הוקמו כמה בתי-אריזה משוכללים שהכפילו את פריון-העבודה, ובמקום פועלי האריזה המקצוענים, שנחשבו כשכבה עילית בענף ההדרים, הוכנסו פועלות שהסתגלו מהר ובצורה מושלמת לעבודה. כדי למנוע את רקבון הפרי השתמשו בשיטת החיטוי, שפותחה בתחנת הנסיונות; רחיצה, דינוג וייבוש בשיטות מכניות שיפרו את צורת הפרי כדי שיגיע לשווקים באיכות טובה. בתי-האריזה הראשונים הוקמו בעזרת המילווה האמריקאי, לאחר מכן נוסדה קרן מיוחדת לבנין בתי-אריזה, שבה השתתפו הממשלה, הבנק לחקלאות והמועצה לשיווק. בשנת 1952/53 (תשי״ג) החלה נטיעה של פרדסים חדשים. בשלוש השנים שקדמו ניטעו שטחים קטנים ובסוף תשי״ב הגיע שטח הפרדסים ל-135000 דונם.

הנטיעה נעשתה על-ידי שלושה גורמים: הסוכנות היהודית בשביל ההתיישבות החדשה, הסקטור הפרטי (בודדים וחברות כגון: יכין, מהדרין ורסקו) ועל-ידי קבוצות חוסכים בעיר ובכפר. הממשלה עודדה את נטיעת הפרדסים והעמידה לרשות הנוטעים שטחי קרקע מתאימים והלוואות מתקציב הפיתוח בתנאים נוחים ביותר. בעקבות זה החלה נטיעה בממדים גדולים. בתשי״ג ניטעו רק 4000 דונם, אולם בתשי״ד ניטעו 25000 ד׳ ובכל אחת מהשנים הבאות, עד תשי״ח, ניטעו בין 15000 ל-35000 ד'. שטח הפרדסים גדל מ-135 אלף ד׳ בתשי״ב ל-275 אלף ד׳ בסוף תשי״ח. בתקופה זו ניטעו איפוא 140000 דונם פרדסים חדשים. הנטיעה החדשה, לבד ממה שהגדילה את השטח מבחינה כמותית, גם הכניסה שינוי יסודי בפיזור הפרדסים על-פני הארץ, בהרכב הזנים ובבעלות על הפרדסים. בראשיתם היו הפרדסים מרוכזים בסביבת יפו; בשנות השלושים התפשטו על-פני אזור החוף כולו – מעזה עד זכרון-יעקב. ואילו עתה נפוצו ההדרים על-פני כל הארץ ובכל אזור ואזור נטעו את הזן המתאים לו. גם בהרכב הזנים חל שינוי מובהק: ה״שמוטי״ לא תפס עוד את עיקרו של השטח (80% מהמטע בעבר), במקומו הוכנסו זנים אפילים, אשכוליות וזנים קליפים. חלקו של ה״שמוטי״ ירד כדי מחצית מהמטע, המחצית השניה היתה מורכבת מן הזנים האחרים. שינויים מפליגים חלו גם בבעלות. עד קום המדינה היה חלק הארי של הפרדסים בבעלות פרטית, ואילו חלקה של ההתיישבות העובדת היה מזערי; אולם מאז קום המדינה ניטעו רוב הפרדסים במושבות ובקיבוצים. כמו כן, ניטעו שטחי פרדס על-ידי ״יכין-חקל״, בשביל פועלי המושבות שהתאגדו לנטיעת פרדסים משותפים במסגרת ״פרדס בחסכון׳׳, או במסגרות אחרות. השטחים שניטעו על-ידי פרטיים או על-ידי חברות, כגון ״מהדרין״ ו״רסקו״ היו קטנים יותר.

התוצאה של השינויים היתה שהפרדסים בבעלות הפרטית הפכו למיעוט בתוך כלל שטח הפרדסים. בעקב גידול הענף התרחבה גם הפעילות של מועצת ההדרים. לבד משיקום הפרדסים, פעלה המועצה בעיקר בשטח השיווק. המועצה הורכבה מנציגי הממשלה ונציגי האגודות וחברות השיווק. בשם חברות השיווק והאגודות הופיעו נציגי פרדס סינדיקט, תנובה אקספורט, יכיו-חקל ונציג של רסקו והאיחוד החקלאי. הנציגות הזאת מבוססת על העקרון של שוויון בין שני הסקטורים: הפרטי וההסתדרותי, על כל שלוחותיהם. דבר זה בא למנוע חששות מהשתלטות של חלק מהמגדלים על האחרים. כשמתגלעים ניגודי-אינטרסים או חילוקי-דעות נתונה ההכרעה בידי נציגי הממשלה. את פעולתה המסחרית מבצעת המועצה על בסיס שני עקרונות-יסוד. האחד: המועצה מטפלת בשיווק כל יבול ההדרים, מכל הסוגים: ליצוא, למאכל בארץ ולעיבוד תעשייתי. לפי החוק אין איש מורשה לטפל בשיווק הדרים מחוץ למסגרת המועצה. זה מחייב את המועצה לטפל בשיווק כל הפרי. העקרון השני הוא הסיבולת (״פּוּל״ בלע׳׳ז) בחלוקת ההכנסה מהפרי. כל הכנסה ממכירה הפרי (תוך הפרדת הייצוא מהשיווק המקומי) מתחלקת בין הפרדסנים לפי הכמות שסיפקו, לפי המינים ולפי הזנים. שיטה זו מאפשרת למועצה לבצע את מדיניות השיווק שלה ולכוון את משלוחי הפרי לפי המצב בשווקים, על-ידי מתן הטבות או תשלום פיצויים, לפי הצורך. על אף הקשיים בביצוע ה״סיבולת״ מדי שנה בשנה, פועלת שיטה זו בהצלחה כל הזמן. המועצה מקיימת את שליטתה באמצעות חברות השיווק המאוגדות בתוכה והן גם הבעלים של בתי-האריזה שבהם אורזת כל חברה את הפרי של חבריה. כתוצאה מפעולות השיקום השתפר מצב הפרדסים והיבולים עלו משנה לשנה. עד סוף העשור, בתשי׳׳ח, הגיעו רק פרדסים מעטים – מאלה שניטעו אחרי קום המדינה – לגיל הפוריות. העלייה ביבולים וגידול הייצוא נבעו בעיקר מהשינוי שחל במצב הפרדסים ה״ותיקים״. ייצור פרי הדר מכל הסוגים הסתכם ב-1948/9 ב-272000 טון, ב-1950/51 – 352000 טון, ב-1954/55 – 392000 טון, ב-1957/58 – 435000 טון. ב-1950/51 (תשי״א) ייצאו 162000 טון פרי, ב-1952/53 (תשי״ג) עלתה הכמות ל-206000, ב-1955/56 (תשט״ז) – 293000 וב-58/1957 (תשי״ח) הגיע הייצוא ל-308000 טון.26

במשך התקופה הזאת הוכפל כמעט ייצוא ההדרים. הערך הכספי של הייצוא היה ב-1949 18 מיליון דולאר וב-1958 הגיע ל.48.4 מליון דולאר. באותה תקופה היה שיעור הייצוא החקלאי, שהיה רובו ככולו ייצוא הדרים, גדול מאוד בייצוא הכללי של המדינה. ב-1954 היה ערך כלל הייצוא – 86 מיליון דולאר, כאשר הייצוא החקלאי תופס 43% ממנו. ב-1958 כאשר כלל הייצוא הסתכם ב-135 מיליון דולאר, היה ערך הייצוא החקלאי 57 מיליון. היינו 41%. בכלל הייצוא החקלאי תפס ייצוא ההדרים ב-1954 – 94% וב-1958, כאשר נוספו מוצרים חקלאיים לייצוא, הגיע ל-84%. בגלל הערך המוסף הגבוה בהדרים היה חלקו של ענף ההדרים ב-1957 – 51% מהערך המוסף של היצוא כולו, מה שמעיד על המשקל הכלכלי הרב של ענף ההדרים בעשור הראשון של המדינה. כשגדלה כמות הפרי, התרחבה תעשיית השימורים שהתבססה בעיקר על ה״ברארה״ של ההדרים אשר אינה ניתנת לשיווק בחו״ל. ראשיתה של תעשיית השימורים היתה לפני מלחמת העולם השניה, כאשר הוקמו שני בתי-חרושת לשימורים. במשך שנות המלחמה ניתנה דחיפה גדולה להתפתחות התעשייה הזאת: מצד אחד נותרה כמות פרי גדולה מאד, שלא היה אפשר לייצאה בגלל ההסגר הימי, ומצד אחר, נמצא במזרח התיכון גורם שהיה עשוי לצרוך שימורי-פירות מכל הסוגים, בכמות גדולה מאוד, הלא הוא הצבא של בעלות-הברית. בתי-החרושת, שהוקמו לפני המלחמה, ובמהלכה, סיפקו לצבא את שימורי-הפירות שעיקרם מוצרי ההדרים. בשנים ההן רכשו המפעלים נסיון רב ותוצרתם הצטיינה בטיבה. אחרי המלחמה תפסה התעשייה הישראלית עמדה חשובה בשוק הבריטי על-ידי שיווק מוצר חדש: מיץ-הדרים מרוכז. המוצר סופק לאוכלוסיה בבריטניה על-ידי משרד הבריאות הבריטי במסגרת התכנית של בריאות העם.

בשנים הראשונות אחרי מלחמת-העולם היתה התעשייה הישראלית הספק העיקרי של תרכיזי מיץ הדרים לבריטניה. לימים נכנסו לשוק זה גם יצרנים מארצות אחרות. בגלל הגידול האיטי של יבול ההדרים, התפתחה תעשיית השימורים באיטיות בעשור הראשון, אולם בתקופה זו גם הוקמו עוד מפעלי תעשייה, שעיקר התפתחותם חלה בשנים הבאות.

עצי פרי

לפני קום המדינה, לא היה ענף המטעים במשק היהודי מפותח ביותר. שטחים ניכרים של ענבי-יין, בעיקר באזור ראשון-רחובות וכן בשומרון, שימשו לתעשיית היין ביקבים של אגודת הכורמים ובכמה יקבים קטנים. שטחים ניכרים של ענבי-מאכל, סיפקו את מרבית התצרוכת של הישוב היהודי בפירות אלה. לעומת זה, פירות ״נשירים״ נמצאו בכמות מעטה בלבד. במשק היהודי גידלו שזיפים יפניים, בחלקם בהשקיה. כמה ישובים גידלו מטעים של תפוחי-עץ, שעוד לא עברו את תקופת הנסיון, ובעמק הירדן היו גם מטעי בננות. הכפרים הערביים גידלו מטעי בעל בשטחים ניכרים, לרוב זיתים וגפנים. לפני קום המדינה סופקו הפירות לישוב היהודי בעיקר ממטעי הערבים בארץ ומהארצות השכנות - סוריה והלבנון. גם תפוחי-עץ יובאו בכמויות גדולות מעבר לים. בתקופת מלחמת השחרור לא נפגעו כמעט המטעים במשקי היהודים. אולם חלק ניכר ממטעי הערבים נפגע קשה. בתש״ט הגיע כל ייצור הפירות בארץ ל-28500 טון, מזה 10500 טון ענבי-מאכל, 7000 טון ענבי-יין, 5200 טון פירות מן הנשירים, בעיקר שזיפים, 3500 טון בננות ועוד 2000 טון פירות שונים. יבול הזיתים היה 10700 טון, ורובו הגדול שימש לייצור שמן. הגידול המהיר של האוכלוסיה הביא לידי מחסור בפירות ומחיריהם האמירו מאוד. מחירי פירות הנשירים האמירו בתשי״ח פי 8.5 לעומת תש״ט. ובמיוחד התייקרו תפוחי-עץ. דבר זה המריץ נטיעה מוגברת של עצי-פרי וגפנים, ושטח המטעים הלך וגדל משנה לשנה. בתשט״ז, כאשר רק חלק מהמטעים הצעירים הגיע לפוריות, אמנם גדלה כמות הפירות שהגיעו לשוק, אולם לא היה בה כדי לספק את הביקוש, והמחירים היו עדיין גבוהים מאוד. שטח המטעים גדל כדלקמן (באלפי דונמים):27


סוגי המטע/בשלחין תש"י תשי"ד תשט"ז תשי"ח
ענבי–מאכל 6 16 24 29
ענבי–יין 5 7 10
נשירים 9 23 28 44
בננות 5 12 15 19
סובטרופיים ואחרים 4 15 22 31
בס"ה 24 71 96 133

בד-בבד עם גידול שטחי המטעים גדל גם ייצור הפירות; בטון)28


סוגי הפרי תש"ט תשי"ד תשט"ז תשי"ח
בננות 3500 11300 23500 27500
ענבי–מאכל 10600 17500 18500 26300
ענבי–יין 7200 12600 14200 21600
גלעיניים וגרעיניים 5500 11000 11800 19500

המטעים החדשים ניטעו בכל אזורי הארץ בהתאם לתנאי האקלים והקרקע. מטעי הבננות ניטעו בעמק הירדן, בחוף הכרמל ובגליל המערבי. את הנשירים נטעו בעיקר בעמק יזרעאל, עמק החולה ובאזור החוף. מאוחר יותר הוחל בנטיעה מורחבת של נשירים בישובים הצעירים באזור ההר. בתשט״ו הובאו שתילי תמרים מארצות-הברית וניטעו בערבה ובעין-גדי. בשנים שלאחר מכן, הובאו שתילים רבים גם ממקורות אחרים.29

כ-50% מכל המטעים היו בקיבוצים, 30% במושבים ו-20% במשקים פרטיים. כ-60% ממטעי השלחין נמצאו בהתיישבות הותיקה ו-40% בהתיישבות הצעירה. חלק מהמטעים הנטושים של הערבים (היו אלה מטעי-בעל) נמסר לישובים החדשים שהוקמו בסביבתם. רובם נעקרו לאחר שנים אחדות בגלל שיקולי רווחיות. כדי לעבד את שאר המטעים הנטושים הקימה הממשלה, בסוף 1951, את חברת מטעי האומה באחריות 3 משרדים: האוצר, החקלאות והעבודה. משרד האפוטרופוס לנכסי נפקדים מסר למטעי האומה 35000 ד׳ מטעים נטושים שכללו 20000 ד׳ כרמי זית, 10000 ד׳ כרמי גפן, 2000 ד׳ ״נשירים״ ועוד 3000 ד׳ מטעים שונים. חברת מטעי האומה עיבדה במשך שנים אחדות את המטעים האלה ומשרד העבודה, שהיה מעונין בתעסוקה שם, תמך בה מתקציבו. לימים הועברו רובם לישובים החדשים, ובסופו של דבר נעקרו גם מטעים אלה ותחתם ניטעו מטעים אחרים בתנאי שלחין. מטעי הזית, שבעליהם הערבים נשארו בארץ, עובדו על ידיהם והניבו פריים. שרדו גם שטחים לא גדולים של מטעי-בעל אחרים: כרמי-גפן, משמש ושקדים. במרוצת העשוֹר חל שינוי יסודי בהרכב המטעים בארץ: בעוד שבתש״ט היה שטח מטעי-הבעל גדול פי-שלושה משטח השלחין, הרי שבתשי״ח – היה שטח מטעי השלחין יותר גדול משל מטעי הבעל. רק חלק מהמטעים שניטעו בעשור הראשון הגיעו בתשי״ח לגיל הפוריות. לפי האומדן שנעשה בתשי״ח על כמות הפרי שיניבו המטעים שכבר ניטעו, בהגיעם לגיל הפוריות, עתיד היה יבול הפירות לגדול ב-70% לעומת היבול בתשי״ח וזה נתן את אותותיו בפיתוח הענף בשנים הבאות.

ענף הבקר

ענף זה היה המרכזי בענפים, בעיקר במשק המשפחתי. הישובים החדשים, הוקמו בחלקם לפי מתכונת המשק המעורב שמלפני קום המדינה, והיו זקוקים בדחיפות לענף הרפת. לכן, יובאו, בשנים 1948 – 1951, 16000 פרות חלב מארצות-הברית, קנדה וארצות אירופה. עדר החלב גדל בקצב מהיר מאוד וגם תפוקת החלב גדלה בהתאם. בשנת תש״ט היו במשק היהודי 20770 פרות. אחרי שמדי-שנה נוספו מהייבוא ומהגידול הטבעי כ-4000 פרות הגיע מספרן בתשי״ד ל-38370. אחרי זה המשיך העדר לגדול בקצב איטי יותר, ובתשי״ח מנה 55000 פרות. תפוקת החלב, שהיתה בתש״ט 78.7 מיליון ליטר, גדלה ל-146.6 בתשי״ד והגיעה בתשי״ח ל-216.5 מיליון ליטר. עד תשי״ד היה שיעור העלייה השנתית בתפוקה בין 12 ל-17 אחוזים. מתשי״ד עד תשי״ז נע הגידול בין שבעה לשמונה אחוזים בשנה, ובתשי״ח קפצה התפוקה ב-18 אחוזים ביחס לקודמתה. עליית תפוקת החלב היתה תוצאה של גידול מספר הפרות, שכן בשנים הראשונות לא חלה עלייה בתנובת החלב הממוצעת לפרה, ואפילו הובחנה ירידה מסוימת, כיון שרוב הפרות החדשות נמסרו לידי מתיישבים חדשים שהיו חסרי-נסיון וידע בסיסי ולא ידעו כיצד לטפל בפרות המשובחות, מה שגרם לכשלונות לא מעטים. רק בשנת תשט״ו השיגה התנובה הממוצעת את התנובה שהיתה בתש״ט (), ומאז החלה עלייה איטית בתנובה הממוצעת, שהגיעה בתשי״ח ל-4220 ליטר לפרה. 40% מהפרות שנוספו במהלך העשור, נוספו בהתיישבות החדשה (בעיקר המושבים) ו-60% – בישובים שנוסדו לפני קום המדינה. בהתחלקות עדר החלב לפי צורות ההתיישבות השונות חל שינוי: בתש״ט היו פרות החלב מחולקות כמעט באופן שווה בין הקיבוצים, המושבים ובעלי-הרפתות האחרים (במושבות ובערים). חלקם של המושבים עלה בהדרגה, בגלל תוספת הפרות במושבים החדשים, ובתשט״ז עלה חלק המושבים מ-37% ל-46%. חלקם של הקיבוצים ירד מ-34 ל-32 אחוזים וה״האחרים״ ירדו מ-29 ל-22 אחוזים. בשיווק החלב הלך וגדל חלקם של המושבים שהגיעו בתשי״ח ל-45% מהחלב המשווק. חלקם של הקיבוצים ירד ל-30% וחלקם של ״אחרים״ (יצרנים בודדים) ירד ל-16%. חלקם של משקי ההתיישבות החדשה מכל הסוגים היה 54% מכל החלב ששווק.30 גודל הרפתות היה שונה: במושבים הותיקים היו ברוב הרפתות 5 פרות ומעלה, במושבים הצעירים היו בדרך כלל 3–1 פרות בכל רפת. הקיבוצים הותיקים החזיקו 80 חולבות בממוצע למשק והצעירים – כ-50 חולבות. על אף העלייה בתפוקת החלב, לא היה בה כדי לספק את תצרוכת האוכלוסיה והיה צורך לייבא אבקת-חלב שהשתמשו בה לייצור מוצרי חלב ובתקופות מסוימות גם – כתוספת לחלב השתייה. בתשי״ז יובאה אבקת-חלב בכמות אקוויוולנטית ל-50 מיליון ליטר חלב. הלחץ להגדלת עדר החלב היה כבד, ולא רק בכדי לספק את הצריכה, כי אם בעיקר כדי לאפשר לספק פרות לאלה מהמתיישבים החדשים שלא היו להם עדיין. בתשי״ז – לא היה בקר בכלל ל-34% מהמתיישבים החדשים במושבים. גם בין הקיבוצים הצעירים היו 17 קיבוצים ללא בקר ובאחרים היו בממוצע 47 פרות לכל קיבוץ. את הפרות החסרות אפשר היה להשלים רק על-ידי ייבוא מהחוץ, מה שהיה כרוך בהוצאה גדולה במטבע-זר. אולם גם התעוררו ספקות, אם רצוי מבחינה כלכלית להרחיב את ענף הרפת בשיעור ניכר. מזון הפרות היה מבוסס בעיקר על מספוא גס שגודל בשטחי השלחין. בתשי״ז הגיע שטח המספוא ל-250000 דונם. פירוש הדבר, כי לכל פרה (לרבות הולד) הוקצו 6 דונאם מספוא-שלחין; לזאת יש להוסיף 30 מיליון יחידות מזון31 שיוצרו בשדות-הבעל (שחת וקש). להשקיית ששה דונם מספוא לפרה נזקקו ל-4000 מ״ק מים. החשבון הראה שדרוש מ״ק אחד מים לייצור ליטר חלב. לנוכח המחסור במים התעוררה השאלה: מה טעם להשתמש במים לייצור מספוא, ולא לנצלם לצמחי-תעשייה שתמורת תוצרתם לכל דונם היתה גבוהה הרבה יותר? בגלל יוקר המים היה ייצור המספוא הגס יקר מאוד, מה שייקר את ייצור החלב. בעקבות שיקולים אלה לא הוסיפה הממשלה לעודד הגדלה מואצת של ענף הרפת, וגידולו בשנים הבאות היה פועל יוצא של גידולו הטבעי, ללא ייבוא. מחירי החלב נמצאו בפיקוח ממשלתי. הממשלה קבעה מחירי מכסימום לחלב-שתייה ולמוצרי חלב לצרכן. המחיר לחלב נקבע לפי השיקולים הכלליים של מדיניות המחירים ומתוך רצון למנוע עלייה של מדד המחירים לצרכן, אך לא היה בו כדי לכסות את הוצאות הייצור. הממשלה נאלצה להוסיף ליצרנים סובסידיה לכל ליטר חלב. בתקופה מסוימת גם ניתנה תמיכה עקיפה על-ידי הוזלת מחירי המזון המרוכז. הסובסידיה הישירה הלכה וגדלה במשך השנים והגיעה בתשי״ח ל-6.8 אגורות לליטר מתוך מחיר כולל של 31.1 אגורות ובס״ה לסכום של 11.7 מיליון לירות. הוצאות הייצור של החלב הלכו וירדו בגלל שלוש סיבות:

א. מיכון החליבה. במשך העשור הראשון הוכנסה החליבה המכנית למספר גדול של רפתות. בתשי״ז נחלבו כשליש מכל הפרות במכונות חליבה. דבר זה הפחית במידה ניכרת את כמות העבודה ברפת.

ב. חלה עלייה ביעילות ההזנה של הפרות ובתנובת החלב הממוצעת. התנובה הארצית היתה בתשי״ח. אולם התנובה הממוצעת של 15600 פרות הרשומות ב׳׳ספר העדר׳׳ היתה כ-4900 ליטר והיו רפתות שעברו את 5000 הליטרים לשנה.

ג. הודות למחירי הבשר הגבוהים, עלתה ההכנסה ממכירת העגלים – מה שהקטין את הוצאות הייצור של החלב.

תפוקת הבשר מעדר החלב, שבראשית העשור היתה קטנה מאוד, גדלה במידה ניכרת בגלל המחסור בבשר ועליית מחירו. בתש״ט היוותה תפוקת הבשר רק 5.8% מתפוקת הרפת (בלירות). החל מתשי׳׳ד הונהג גידול כל העגלים הנולדים עד גיל שנתיים ובגלל מחירי הבשר הגבוהים, נמכרו לשחיטה גם פרות רבות שתנובתן נמוכה. בתשי״ד היתה תפוקת הבשר רק 6.1% מתפוקת הרפת, אולם בתשט׳׳ו היא הגיעה כבר ל-19.4% ובתשי׳׳ח ל-23.7%. המחירים הגבוהים לבשר גרמו, בשלב מסוים, להאטה בגידול מספר הפרות החולבות, שכן כמה מתיישבים התפתו לשחוט חולבות בגלל ההכנסה הגדולה שקיבלו תמורתן. מחירי החלב עלו במרוצת העשור פי 3.7; אולם מחירי הבשר עלו פי-עשרה ויותר. המחסור בבשר המריץ את הממשלה להתחיל בפיתוח גידול בקר מגזעי בשר, שמזונם בעיקר מהמרעה הטבעי. לפני שהוחל לייבא אמהות מגזעים אלה, נעשתה פעולה נרחבת להשבחת שטחי המרעה, בעיקר בגבעות ובהרים. שטחים ניכרים נזרעו עשבי מרעה, הם גודרו והותקנו בהם סידורי שתייה, כדי להכשירם למרעה מסודר. גם נוקזו שטחי ביצות (בנעמן, מעגן-מיכאל) והותאמו לצרכי הענף. כיסוד לעדרי הבקר שימשו אמהות ופרים מגזע הרפורד ובראהמה שהובאו מאנגליה ומארצות-הברית. הוחל בהכלאת הגזעים האלה בפרות מקומיות ופרות מיובאות מתורכיה ומיוגוסלביה. בתשי״ח היו כבר 86 עדרים מסוג זה ובהם למעלה מ-12 אלף ראש. לפי התכנית צריכים היו עדרים אלה לקבל כשני-שליש מהזנתם במרעה והיתר – ממוצרי-לוואי של צמחי-התעשייה: הקודקודים והעלים של סלק-הסוכר, גבעולי תירס, שחת אגוזי-אדמה וכמויות מוגבלות מזון מרוכז. את עדרי הבקר לבשר פיתחו, בעיקר בישובים קיבוציים, שעמדו לרשותם שטחי מרעה נרחבים. תרומת עדרים אלה לפתרון המחסור בבשר לא היתה גדולה. הייצור של בשר הבקר גדל מ-2000 טון בתש׳׳ט ל-10000 טון בתשי״ח והרוב המכריע של הייצור בא מרפת החלב: עגלי-מרבק ופרות בשחיטת-דחק.

הלול

ב-1948 היו בארץ 1.4 מיליון מטילות. תפוקת הביצים ב-1948/9 הגיעה ל-242.5 מיליון. בתוך שנה אחת הוכפל כמעט מספר המטילות והגיע ל-2.7 מיליון. המחסור החמוּר בביצים ומחיריהן הגבוהים המריצו את המשקים להרחיב את הלולים. הממשלה נאלצה להגדיל את ייבוא הגרעינים והחלבונים להספקת המזון לעופות. בגלל המחסור החמור במטבע-זר החליטה הממשלה בתש״ט להקפיא את הלול ולא להגדילו. להשלמת אספקת הביצים לאוכלוסיה ייבאה הממשלה אבקת ביצים. חרף זאת לא היה אפשר להימנע מהקמת ענף הלול בהתיישבות החדשה, וכדי לספק את מספר המטילות המינימלי למשקים שנוסדו בתש״ט ולאלה שהיו עתידים להיווסד בתש״י, וגם בשביל לשקם את הלולים במשקים שנפגעו במלחמת השחרור – היה צורך להוסיף מיליון תרנגולות מטילות. המועצה החקלאית הממשלתית מינתה ועדה מיוחדת שתחפש פתרונות לבעיה ולפי הצעתה הוחלט להקטין את הלול במשקים הקיימים בחצי מיליון מטילות (קיצוץ של 20%). כמו כן הוחלט להקטין את כמות המזון המוקצבת לעופות ב-18%. כל זה נתן אפשרות להוסיף למשקי ההתיישבות החדשה ולאחרים (כגון משקי-עזר) 700000 מטילות, מבלי להגדיל את היקף הלול. למעשה המשיך הלול לגדול, אמנם בקצב יותר איטי, גם בשנים הבאות, ובתשי״ד (1953–54) הגיע מספר המטילות ל-3450000. מאחר שקיומו של הלול היה תלוי בהקצבת המזון המיובא על-ידי הממשלה, גדל הלול, בעיקר, במשקים הקיבוציים שעיבדו שטחי פלחה גדולים וייצרו את הגרעינים הדרושים להם. פיתוח הלול במושבי העולים לא התקדם הרבה. לפי התכנון של המחלקה להתיישבות ניתנו לכל מתיישב 50 תרנגולות, ששוכנו במבנים פרימיטיביים. המתיישבים לא התייחסו ברצינות לענף הקטן הזה ולרוב הוציאו את 50 התרנגולות לשחיטה לצרכי מאכל במשך השנה; ורק לימים, כאשר המחלקה החליטה להקצות למתיישבים 100 – 200 מטילות כיסוד ללול, החל ענף זה להתפתח במושבי העולים. הפיגור בפיתוח הלול בהתיישבות החדשה נבע גם מטעמים תקציביים, שכן, ההשקעה הכספית במבנים ובעופות היתה גבוהה ולסוכנות היהודית לא היה בשנים אלה הון כדי להשקיע בענף זה. אחרי תשי״ד גדל מספר המטילות מעט מאוד, אולם, כאשר גאה הביקוש לביצים והפיקוח על תוצרת הלול בוטל בהדרגה, גדל מספר המטילות בתשי׳׳ז עד 4.2 מיליון ובתשי״ח הגיע ל-5.7 מיליון מטילות. כ-70% מכל העופות גודלו בהתיישבות הותיקה לכל צורותיה, כי רק בהישג ידה נמצאו האמצעים הכספיים הדרושים לשם השקעה בלול. ואמנם, לא ניתנו מתקציב הפיתוח כל הלוואות לפיתוח הענף הזה, אולם, הודות למחירים הגבוהים של הביצים והוצאות הייצור הנמוכות במשקים הותיקים, יכלו אלה להשתמש באשראי של שוק הכספים החפשי למימון ההשקעות.

תפוקת הביצים גדלה משנה לשנה, בתשי״ד יוצרו 414 מיליון ביצים. בתשי״ז – 630 מיליון ובתשי״ח הגיעה התפוקה ל-886 מיליון. צריכת הביצים של האוכלוסיה בארץ היתה גבוהה תמיד. ב-1939 הגיעה הצריכה בישוב העברי ל-310 ביצים לנפש ובתשי״ח – ל-350. בתקופה זו, של מחסור במזון חלבוני, סיפק הלול את החלבון הטוב והזול ביותר. כדי להוזיל את מחיר הביצים לצרכן העניקה הממשלה סובסידיה עקיפה על-ידי הוזלת מחיר המספוא, ומתשט״ז העניקה גם סובסידיה ישירה שהגיעה ל-7 – 8 אחוזים ממחיר הביצה לצרכן. אחרי שבוטל הפיקוח עלה היצע הביצים על הביקוש המקומי. מה שנתן דחיפה לחיפוש שוקי ייצוא. ב-1957 יוּצאו 17.5 מיליון ביצים וב-1958 הגיע הייצוא ל-190 מיליון. הייצוא היה מבוסס על המחסור העונתי בארצות אירופה בחודשי הסתיו והחורף. ייצוא הביצים זכה בסובסידיה ממשלתית גדולה ונמשך מספר שנים עד שהופסק בגלל ההפסדים הגדולים שגרם. הגדלת הלול היתה מלווה שיפורים ושכלולים רבים. הלולים ובתי-האימון הגדולים שהוחל בבנייתם, בשנתיים שקדמו להקמת המדינה, חסכו הרבה עבודה והקלו על העובדים. שיעור ההטלה הממוצע עלה מ-114 ביצים למטילה ב-1951 ל-160 ב-1958. הושג גם חסכון במזון, וכמות המזון הדרושה לייצור ביצה ירדה מ-240 גרם ל-200 גרם ב-1958. הוכנסו מדגרות חשמליות גדולות שקיבולן עד 32000 ביצים תחת המדגרות הקטנות. התכולה של המדגרות גדלה מ-1.5 מיליון ל-4 מיליון ביצים. הונהגה ביקורת קפדנית על משקי הרבייה. הורחבה גם הפעולה של משקי ״ספר היוחסין״.32 התפתחות זו שיפרה את המצב הכלכלי של מגדלי העופות ונודעו לה תוצאות חשובות בשנים הבאות. החל משנת 1955 חלה עוד התפתחות חשובה בענף הלול. עד אז התבסס הלול כמעט אך ורק על ייצור ביצים. בשר העוף היה מוצר-לוואי של הענף: בשר מטילות שהוצאו לשחיטה והפרגיים שגודלו לחידוש הלהקות. בס״ה ייצר הלול בתש״ט 5000 טון בשר ובשנים שלאחר מכן 8000 טון בשר-עוף. המפנה חל ב-1955, כאשר הוחל לייצר פטמים בני גזעים כבדים שהחזיקו אותם עד גיל 12–10 שבועות. בתשט׳ו (1955) יוצרו בלול 16300 טון בשר. בתשי״ז – 22200 ובתשי״ח – 34200 טון. ייצור הפטמים התפתח במהירות וסיפק חלק גדול מתצרוכת הבשר של האוכלוסיה. בתשי״ח סיפק הלול 62% מכל הבשר המיוצר בארץ. צריכת תוצרת הלול לנפש (ביצים ובשר) בישראל היא הגדולה בעולם. לבד מן המטילות והפטמים, גידלו המתיישבים גם אווזים, ברווזים ותרנגולי-הודו, שמספרם הגיע בתשי״ח ל-400000. זו היתה התחלה לפיתוח ענף ההודים וייצוא כבד-אווז ובשר אווז.

ענף הצאן

ב-1948 היו במשק העברי 19 אלף כבשים ב-76 עדרים. במשך העשור הראשון גדל הענף הזה בקצב מהיר, בעיקר על-ידי גידול טבעי. בשנים הראשונות יובאו גם כעשרת-אלפים כבשים מתורכיה. בס״ה היו בסוף תשי״ז 110000 ראשי צאן ב-400 עדרים. לפני קום המדינה נפוץ הענף הזה בעיקר בקיבוצים, אולם אחר כך חדר גם למושבי העולים. בתשי״ח היו 46% מהכבשים בקיבוצים, 38% במושבים, 14% בעדרים פרטיים ו-2% במוסדות לימוד.33 יחד עם גידול מספר הכבשים גדלה גם כמות חלב-הצאן. ב-1949 ייצרו 4.6 מיליון ליטר חלב, ב-1954 – 7.4 וב-1958 היתה תנובת החלב בעדרי הצאן 12.6 מיליון ליטר. גם תפוקת בשר הצאן גדלה מ-300 טון ב-1949 ל-2000 טון ב-1958. אגודת הנוקדים, שהוקמה עוד בסוף שנות העשרים שקדה כל השנים על טיפוח הכבשים מגזע אווסי והגיעה להישגים מרשימים בגובה התנובה לכבשה. כ-25000 כבשות הרשומות בספר העדר ב-1957 הניבו בממוצע 225 ק״ג חלב לשנה לעומת 50 ק״ג של הכבשה הערבית הרגילה. התנובה של הכבשים האחרות, שלא נכללו בספר העדר ולא היו ב״ביקורת החלב״, לא עלתה על 150 – 100 ק״ג חלב. עדרי הצאן המשובחים היו במשק הקיבוצי. לבד מעבודת-טיפוח שיטתית שנעשתה שם, פותחו גם שיטות אחזקה וחליבה משוכללות. בקיבוצים רבים הוכנסה החליבה המכנית, היתה זו המצאה ישראלית מקורית שהתפרסמה גם מחוץ לגבולות הארץ, כשם שתנובת החלב הגבוהה שהושגה על-ידי ברירה וטיפוח במשך שנים עוררה ענין רב בין בעלי-המקצוע בעולם. לבד מטיפוח כבשת החלב, נעשו נסיונות להכניס לארץ גזעי צאן המיועדים לייצור בשר וצמר, לרבות גזע הקרקול. פעולות אלה לא חרגו ממסגרת נסיונית. בכמה מקומות הוקמו עדרים מסחריים, אולם ללא הצלחה יתירה. הזנת הצאן התבססה בעיקר על המרעה. בד-בבד עם עליית תנובת החלב, צריך היה להאביס את העדר גם בשחת ובמזון מרוכז. חלב הכבשים נשלח למחלבות ״תנובה״ שעיבדה אותו לגבינות משובחות (מסוג ״ברינזה״).

מלבד כבשים גידלו בארץ גם עזים משובחות מהגזע השווייצרי ״זאנן״. ב-1948 היו בארץ 4500 עזים מגזע זה, או מקומיות מוכלאות ב״זאנן״ אחרי קום המדינה יובאו כ-4500 עזים משובחות ויחד עם הגידול הטבעי הגיע ב-1958 מספרן ל-45000. העזים הוחזקו על-ידי מתיישבים במושבים ומקצתן במושבות ובערים וסיפקו חלב למגדליהן. תנובת החלב של העזים עלתה במרוצת השנים והגיעה ל-1000 ליטר לעז לשנה. מגדלי העזים הקימו אגודה של עזי-בית ״עזיזה״, שעסקה בהדרכה ובעבודת ההשבחה והטיפוח של עז הבית. מעריכים כי תנובת החלב של העזים עלתה מ-8 מיליון ליטר, ב-1949 ל-29 מיליון ב-1958.

הדיג והמידגה

בפיתוח הדייג הימי והדייג באגמים הוחל בקנה-מידה רציני רק אחרי קום המדינה. לפני זה עסקו דייגים יהודים בעיקר בדייג חופי והיתה התחלה של דיג-מכמורת בשש ספינות שפעלו בים התיכון. בכנרת עבדו 230 דייגים ערבים וכ-30 דייגים יהודים, ברובם מעין-גב וגינוסר. שלל הדגים בים התיכון ב-1949 הגיע ל-900 טון ובאגמים (הכנרת והחולה) ל-400 טון לערך. אחרי קום המדינה נרכשו ספינות-דייג בחוץ-לארץ – חלקן בכספי השילומים בגרמניה, אחרי זה הוחל גם בבניית ספינות-דייג בארץ. צי המכמורת הגיע בסוף העשור ל-29 ספינות. באופן מקביל התפתח גם הדייג החופי שהעסיק מאות עולים חדשים. שלל הדייג הימי גדל משנה לשנה והגיע ב-1958 ל-3500 טון. בגדול מספר הספינות, נבנו מעגני דייג בקיסריה, במכמורת ובנמל הקישון. גם בעכו שם פעלו בעיקר דייגים ערבים, שוקם נמל הדייג. גם בכנרת התפתח הדייג יפה: מספר הדייגים גדל, שוכלל הציוד, נבנו מעגנים בעין-גב ובגינוסר והוקמו בריכות אכלוס, שלשם מכניסים לרבייה את אמנוני הכנרת. את דגיגי האמנון מטילים מדי שנה לכנרת – להרבות את אוּכלוסיית הדגים. שלל הדגים בכנרת הגיע ל-1000 טון ב-1958. עוד לפני קום המדינה נוסדה על-ידי הסוכנות היהודית וחבל ימי לישראל תחנה לחקר הדייג הימי. ב-1954 הועברה התחנה לרשות משרד החקלאות ושוכנה בחיפה. התחנה טיפלה במחקר הדגה בים התיכון, שכלול הציוד ושמירה על טריות הדגים. על אף העלייה בשלל הדגים, לא סיפק הדייג הישראלי אפילו רבע מצריכת האוכלוסיה. הנסיון הוכיח שהאפשרויות לפיתוח הדייג בים התיכון קטנות, שכן הים עני בדגה ושדות הדייג העומדים לרשות דייגי ישראל בצפון ובדרום מצומצמים מאוד מטעמים מדיניים ובטחוניים. היה בכך כדי להמריץ התחלה של פיתוח דיג-מרחקים: בצפון האוקיאנוס האטלנטי או בחופי אפריקה המערבית. נעשה נסיון לדוג במים הצפוניים שלא עלה יפה. בסוף העשור החלו להקדיש יותר מחשבה לספינות דייג גדולות המיועדות להפלגות ארוכות. תכניות אלה בוצעו בחלקן בשנות הששים. ים-סוף העשיר בדגה לא נוצל כמעט בעשור הראשון. נעשו ניסויים רבים והופעלו לנסיון כמה ספינות-מכמורת. קבוצה קטנה של דייגים באילת עסקה שם בדייג חופי.

כמקור עיקרי להספקת דגים לאוכלוסיה שימשו הבריכות. בפיתוח המידגה התחילו ב-1939 סמוך למלחמת-העולם השניה. במשך שנות המלחמה ועד קום המדינה נחפרו ב-65 משקים בריכות על שטח של 15000 דונם. במשך עשר השנים מקום המדינה גדל שטח הבריכות עד ל-40000 דונם. שלל הדגים בבריכות גדל מ-2500 טון ב-1948 ל-7900 טון ב-1958. הבריכות נחפרו ברובן בעמק בית-שאן, עמק החולה, עמק זבולון, עמק-הירדן ומקצתן באזור החוף. בחלק מהאזורים: בית-שאן, עמק זבולון וחלק מאזור החוף מבוססות הבריכות על ניצול מים מלוחים, שאינם יפים להשקיה. באזורים אחרים, כמו עמק החולה, עמק-הירדן ובאזור החוף השתמשו במים מתוקים, אולם חלק מהבריכות האלה נחפרו בשטחים, שאינם כשרים לעיבוד חקלאי. כל בריכות הדגים מנצלות כמויות מים גדולות: כ-5000 מ״ק לדונם לשנה. מתכנני החקלאות סברו כי אין להגדיל את שטח הבריכות, וכי בעתיד יהיה אפשר לקיים את הבריכות הצורכות מים מתוקים, רק כל עוד אין אפשרות לעשות בם שימוש להשקיה. היה ברור, שכשיושלם המוביל הארצי יהיה צורך לבחון מחדש את תכנית ענף המידגה ולהחליט על היקפו. ב-1951 הוקמה בדור (טנטורה) תחנה לחקר גידול דגים. בתחנה זו עורכים ניסויי שדה ויש בה מעבדה שמטרתה להגדיל את יבולי הדגים, לגוון את הזנים ולקדם שיפורים טכניים בענף. כאן נחקרות בעיות הדישון, נבדקת השפעת המזון המרוכז הניתן לדגים, נבחנות מחלות הדגים והאמצעים למניעתן והדברתן ובעיות אחרות.

גידול דבורים

גם ענף זה התפתח במידה רבה בעשור הראשון. בתש״ט היו בארץ 23000 דבוריות34 ומספרן גדל בתשי״ז ל-42000. הדבש כולו שווק בארץ. המועצה לייצוא ושיווק דבש פעלה הרבה להשבחת גזע הדבורים והעלאת התנובה. חלק גדול מהדבורים המקומיות שהיוו עד קום המדינה את אוכלוסיית המכוורת בארץ, הוחלף בדבורים איטלקיות, השקטות יותר ונוחות לטיפול. 'את חומר-הרבייה גידלו במכוורת של משרד החקלאות ובכמה מכוורות פרטיות. מלכות רבות יובאו מחו״ל. הודות לפעולה המתמדת של בירור והשבחה עלתה התנובה הממוצעת ב-40%, לערך.

הייצוא החקלאי

בחמש השנים הראשונות של העשור היו ההדרים המרכיב העיקרי של הייצוא החקלאי. ב-1949 – מתוך כ-18 מיליון דולאר יוצאו מוצרים חקלאיים, לבד מההדרים, ב-100 אלף דולאר. ב-1953, כאשר ערך הייצוא החקלאי היה 22 מיליון דולאר, הסתכם הייצוא של מוצרים חקלאיים אחרים רק בחצי-מיליון דולאר. ב-1954 חל מפנה בייצוא החקלאי והיקפו החל לגדול בקצב מהיר. מ-22 מיליון דולאר ב-1953 הוא עלה ל-33.5 ב-1954, והגיע ל-48.4 מיליון דולאר ב-1958. ב-1954 הוחל בייצוא בטנים וב-1956 – בייצוא עודפי ביצים, וערך הייצוא החקלאי, פרט להדרים, גדל מ-2.3 מיליון דולאר ב-1954 ל-8.4 מיליון ב-1958. חלק מכריע בייצוא הזה, בשנים 1958 – 1957, היה לייצוא הביצים. במשך כל התקופה נשלחו גם משלוחי נסיון של ירקות טריים, פירות וזרעים, אולם ההתקדמות היתה איטית מאוד. ברי היה לחקלאים ולמשרד החקלאות כי מכוח תנאי האקלים, המאפשרים לגדל ירקות טריים בחודשי החורף והאביב, טמון כאן פוטנציאל גדול של ייצוא חקלאי. גם הרמה המקצועית הגבוהה של החקלאים, כשרון הארגון והקואופרציה המפותחת – היה בהם כדי לבסס תקוה זו. אף-על-פי-כן היתה התפתחות הייצוא איטית בגלל כמה סיבות: חוסר-ידע על השווקים באירופה, העדר נסיון בהובלת תוצרת טרייה למרחקים גדולים, והוא הדין בטיפול ובאריזה וכן לגבי ארגון הייצוא. תפיסה מוטעית, שגרמה לעיכובים בפיתוח הייצוא, רווחה בקרב החקלאים, שסברו כי יש לייצא רק עודפי תוצרת.

זמן רב חלף עד שגמלה ההכרה, שכדי לפתח ייצוא גדול יש לייצר ולטפח מוצרים מיוחדים לייצוא ולהתאימם לדרישות הצרכנים. לפיכך, לא חרג הייצוא החקלאי, עד סוף העשור, משלב נסיוני, פרט לבטנים וביצים, שייצואם היה גדול למדי והגיע לממדי היקף מסחרי, והלקחים שהופקו ממנו סייעו בעתיד לפתח את הייצוא לממדים, שאיש מבין אלה שתיכננו וטיפלו בייצוא החקלאי בתחילתו, לא העז לחלום עליהם. בשנת תשי״ז הוקמה החברה לייצוא חקלאי בהשתתפות הממשלה, הסוכנות היהודית וגורמים ציבוריים (תנובה ואחרים). החברה התקשרה בחוזים עם היצרנים להספקת התוצרת במחירים קבועים מראש. על יסוד החוזים האלה אפשר היה לה להתחייב כלפי הקונים לגבי כמויות של תוצרת ומועדי-הספקתה. החברה דאגה גם לשיפור המיון והאריזה של התוצרת והקפידה על אחידותה. משרד החקלאות ראה בפיתוח הייצוא יעד מרכזי ודאג לרתום לענין זה את מוסדות המחקר וההדרכה ואת המחלקות המקצועיות. ואכן, אלה עשו לפיתוח זנים מתאימים לייצוא ולקביעת התנאים האופטימליים לטיפול בתוצרת. בשנים הראשונות נתמכה החברה לייצוא חקלאי על-ידי הממשלה, בכדי שתוכל לעמוד בהתחייבויותיה באשר למחירים שהבטיחה ליצרנים ולכסות את ההפסדים שנגרמו לה


פרק ט״ז: שימור קרקע, הכשרת קרקע וייעור

עוד לפני קום המדינה, נתנו המוסדות החקלאיים את דעתם על הנזקים הרבים שנגרמו לקרקע בגלל הסחף של גשמי החורף העזים. המשלחת החקלאית, שנשלחה על-ידי המרכז החקלאי בשנת 1946 לארצות-הברית, הקדישה חלק ניכר מזמנה ללימוד הבעיות של סחף הקרקע והאמצעים למניעתו. כאשר הוקם משרד החקלאות, היתה בו מחלקה מיוחדת לשימור הקרקע שפעלה רבות, בעיקר בשנים הראשונות של המדינה.

בעזרת מומחים שנשלחו לארץ על-ידי ארגון החקלאות והמזון של האומות המאוחדות (.F.A.O), שבראשם עמד המומחה למניעת סחף ד״ר ו. לאודרמילק, בעל-מוניטין עולמי בתחום זה. נערכו סקרי קרקע בשטחים גדולים בכל אזורי הארץ והוכנו תכניות למניעת שטפונות וסחף שהקיפו מאות אלפים דונמים. הונהגה חרישה לפי קוי-גובה, נבנו שִׁיחִים (טרסות), נחפרו תעלות-מגן להטיית מי-הנגר, וערוצים רבים הוסבו לאפיקי מים מודשאים.

ב-1949 נוסדה בעמק חפר, על-יד המדרשה החקלאית, תחנה למניעת סחף. תפקידי התחנה: איסוף נתונים על המשקעים, על הזרימה העילית והסחף בתנאי עיבוד שונים, ובדיקת היעילות של האמצעים לשימור הקרקע. באזור החוף נעשו גם נסיונות בקנה-מידה גדול לייצוב החולות הנודדים והפיכתם לשטחי מרעה. המחלקה טיפלה גם בשיקום המרעה הטבעי כדי להכשירו לרעייה. צמחיית-הבר הושמדה בחלקה ובמקומה נזרעו צמחי מרעה מועילים. שדות-המרעה גודרו בגדרות-תיל, הותקנו בהם מיתקנים למי-שתייה ומכלאות הוקמו להחזקת הבקר בלילות. שטחים אלה נמסרו לישובים, שרכשו עדרי בקר לבשר או עדרי צאן, והוסדרה בהם רעייה מתוכננת. במגדל-אשקלון הוקמה חווה לגידול צמחי מרעה שסיפקה זרעים להשבחת המרעה. הפעולות לשימור הקרקע נעשו כולן על-ידי הממשלה. ואילו עבודת הכשרת הקרקע נעשתה על-ידי הקרן הקיימת לישראל, וראשיתה עוד מלפני קום המדינה: הכשרת אדמות ההרים להתיישבות. אחרי קום המדינה התפרסה הקרן הקיימת על-פני כל הארץ והגדילה לעשות בתקופה זו בהקמת הישובים החדשים בהר, כאשר עבודת ההכשרה שימשה עדיין כמקור פרנסה עיקרי למתיישבים. משרד העבודה היה שותף פעיל בעבודה זאת ונשא בחלק מהוצאות ההכשרה. במשך 10 השנים הכשירה הקרן הקיימת למעלה מ-200 אלף דונם, מזה 16700 בהר. היו כמה סוגי הכשרה שעסקה בהם הקק״ל: סיקול, עיזוק ובניית מדרגות – בהרים. בעמקים – עקירת סדריות ומטעים שלא היתה להם תקנה. בנגב הצפוני ביצעה הקק״ל חרישה עמוקה להשמדת היבלית. הקשר לישובים החדשים בהר ולשטחים שהוכשרו, היה כרוך בפריצת דרכים. הקרן הקיימת פילסה בתקופה זו כ-700 ק״מ דרכים ושבילים, שאיפשרו את הגישה לכל השטחים שהוכשרו. חלק מהדרכים שימשו גם את שטחי הייעור.

עבודת הייעור נעשתה על-ידי שתי רשויות: מחלקת הייעור של משרד החקלאות ואגף הייעור של הקרן הקיימת. לפי סקר שנעשה, התברר שיש בארץ שטחים נרחבים, שאינם מתאימים לעיבוד חקלאי אולם יפים לנטיעת יערות. משרד החקלאות קיבל את האחריות לטיפול בשטחי היער הטבעי ושמורות היער שהוחזקו לפני כן באחריות רשויות השלטון המנדטורי. שטח שמורות היער הגיע ל-470000 דונם, מזה 185000 ד׳ שרידי יער וחורש. מחלקת הייעור החלה לטפל ביער הטבעי, על מנת לשקמו ולהפוך אותו ליער בעל ערך כלכלי, על-ידי גיזום ודילול, פילוס דרכים וקוי-אש למניעת שרפות. המחלקה עסקה גם בנטיעת יערות בהר, שבהם נטעו בעיקר אורן, ברוש ואקליפטוס –בשטחים שאינם מתאימים לגידולים חקלאיים, על מנת לספק חומר-גלם לתעשיית העץ בשנים הבאות.

מחלקת הייעור הקימה תחנת מחקר לייעור: אילנות, דרומית-מזרחית לנתניה, לצורך עבודת מחקר וניסויים באקלום ואימוץ זנים של עצי יער, בטכנולוגיה של העץ ודרכי ניצולו הכלכלי ובמלחמה במזיקים של היערות. הקרן-הקיימת ריכזה את פעולותיה בהרים ומדי שנה הרחיבה את שטחי הנטיעה. גם בעבודה זו נעזרה על-ידי משרד העבודה וסיפקה תעסוקה לעולים החדשים בישובים החקלאיים ובעיירות הפיתוח. בתוך 10 שנים נטעה הקרן הקיימת 114 אלף דונם יער ובו 32 מיליון עצים. היערות הגדולים שהקרן הקיימת נטעה, שינו את פני הארץ וכיסו את ההרים הקרחים במעטה ירוק. היערות המשתרעים על שטחים נרחבים משמשים עתה כאתרי טיולים ונופש, המסייעים להמוני המטיילים לבלות בימי חג ומועד, תוך כדי ניצול המיתקנים שהקק״ל התקינה לנוחיותם. לבד מעצי-הסרק שהקרן הקיימת נטעה ביערותיה, החלה גם בנטיעת חרובים. מומחים לתזונה הגו אז את הרעיון, כי החרובים עשויים להחליף את גרעיני המספוא לרפת וללול. רעיון זה המריץ את נטיעת החרובים בקנה-מידה גדול. אולם עד מהרה התברר, שאפשר להשתמש בחרובים כמזון לבעלי-חיים רק בכמויות קטנות והתכניות הגדולות לנטיעת חרובים נגנזו.

הקק״ל עשתה גם נסיון לנטוע בנגב הצפוני את האגבה שעליה הבשריים משמשים להפקת סיבים. הכוונה היתה לנצל שטחים בנגב השחון, באמצעות מטע בעל ערך כלכלי, המסוגל להתקיים גם בלי השקיה. גם תכנית זו הכזיבה ומטעי האגבה נעקרו אחרי מספר שנים. בסוף שנות החמישים, כאשר הושג הסכם בין הקרן הקיימת והממשלה על איחוד הרשויות המטפלות בענייני קרקע וייעור – רוכזה כל עבודת הייעור בארץ בידי הקרן הקיימת ומחלקת הייעור במשרד החקלאות הפסיקה את פעולותיה; על כך יסופר בהמשך.


פרק יז: השירותים לחקלאות

משרד החקלאות הגיש לחקלאים את השירותים החיונים שבלעדיהם אין לקיים חקלאות מודרנית ברמה גבוהה.

הוקמה המחלקה להגנת הצומח שפעלה בתחומים נרחבים: מניעת הכנסת מזיקים ומחלות על-ידי ייבוא של צמחים לארץ, הדברת הארבה ועכברי-השדה, דאגה לייצור ולייבוא חומרי-הדברה והדרכת חקלאים בשימושם. המחלקה פעלה בשיתוף הדוק עם המכון להגנת הצומח בתחנה לחקר החקלאות. היא הכינה גם חוקים ותקנות שהובאו לאישור הכנסת ושימשו בסיס לפעולות המחלקה. הרמה המקצועית של עובדי המחלקה היתה גבוהה וללא עבודתם המסורה לא היה אפשר להשיג את הפיתוח הנמרץ של ענפי החקלאות.

גם השירותים הוטרינריים של משרד החקלאות מילאו תפקיד חשוב בפיתוח ענפי בעלי-החיים במדינה. הם פעלו בשני שטחים עיקריים: מניעת הכנסת מחלות מידבקות מבחוץ וביעורן של מחלות מידבקות המצויות בארץ. הם חיסנו את הבקר נגד מגפות, כגון מחלת הפה והטלפיים, שגרמה נזקים גדולים, ומחלות מידבקות אחרות. עבודת השירותים הוטרינריים משולבת עם המכון הוטרינרי אשר הוקם בבית-דגן ובו רוכזו כל המעבדות שהיו לפני כן מפוזרות במקומות שונים. המכון עסק באבחון מחלות, במחקר וטרינרי וגם בייצור תרכיבים למניעת מחלות מידבקות של בעלי-חיים: בקר ועופות. השירותים הוטרינריים לא הגישו עזרה וטרינרית לישובים. תפקיד זה מילאה ״החקלאית״: אגודה קואופרטיבית לביטוח בקר, שנוסדה עוד ב-1919, ואליה הצטרפו כמעט כל מגדלי הבקר בארץ. האגודה הגישה עזרה וטרינרית לישובים החקלאיים בעזרת צוות גדול של רופאים שעשה את עבודתו במסירות וראה ברכה בעמלו. יחד עם גידול עדר הבקר בארץ התרחבו פעולות האגודה, שהתנהלה על-ידי נציגים של כל ארגוני החקלאים. השירותים הוטרינריים הגישו עזרה גם לענף הלול. בכמה אזורים הוקמו מעבדות, שבהן נבדקו העופות החולים לצרכי אבחון. צוות מומחים למחלות של עופות ביקר כסדר במשקים. המכון הוטרינרי ערך מחקרים בתחלואי העופות והכין את התרכיבים לחיסון כנגד מחלות מידבקות. על השירותים הוטרינריים גם הוטל לפקח על ייבוא בקר וייבוא בשר מחוץ-לארץ ועל שחיטת הבקר בארץ.

על שני השירותים החשובים האלה נוסף במשרד החקלאות גם שירות הביקורת על התוצרת החקלאית, שתפקידו לפקוח עין על טיב התוצרת החקלאית המיוצאת, לקבוע תקנים ולבדוק את המשלוחים לחוץ-לארץ, לפני שהוטענו על האניה או על המטוס. השירות הזה טיפל בעיקר בייצוא ההדרים. הפיקוח התנהל בבתי-האריזה ובנמלים. בשאר סוגי התוצרת, שיוצאו בכמויות זעירות, התנהל הפיקוח רק בנמלים. בגדול הייצוא בשנים הבאות, התרחב שירות הביקורת לממדים גדולים ומלא תפקיד חשוב מאוד בשמירה על איכות התוצרת שנשלחה לחו״ל ועל מעמדה בשווקים.


פרק יח: מחקר והשכלה חקלאית

התחנה לחקר החקלאות הוקמה על-ידי הסוכנות היהודית ברחובות בשנות העשרים. ב-1951 הועברה התחנה למשרד החקלאות. הממשלה הקצתה למוסד שטח של 4000 דונם בבית-דגן, על-יד ראשון-לציון, ועל-ידי כך הובטח הבסיס הקרקעי למוסד החשוב הזה. נוסף לתחנה המרכזית הוחלט להקים עוד שתי חוות-נסיון אזוריות: בגילת שבנגב הצפוני ובנוה-יער, בעמק יזרעאל המערבי. בימי מלחמת השחרור הועברה תחנת הנסיון הממשלתית מעכו, לנוה-יער ולרשותה שטח של 3000 דונם. העברת התחנה מרחובות לבית-דגן נמשכה שנים רבות בגלל קשיי תקציב. בעשור הראשון הועבר רק חלק מהיחידות והמעבדות. התחנה כללה כמה מכוני מחקר: גידולי שדה, מטעים, בעלי-חיים, הגנת הצומח, בוטניקה שימושית, טכנולוגיה של המזון ומספר יחידות קטנות יותר. המחקרים הקיפו את מכלול הבעיות של החקלאות. בחוות גילת נערכו ניסויים בנושאים האופייניים לחקלאות הנגב: שיטות השקיה, דישון, ובחינת זנים של גידולי-שדה, ירקות ומטעים. בנוה-יער עסקו בעיקר בטיפוח זנים חדשים של תירס-כלאיים, שיקום מרעה טבעי וניסויי רעייה. על החוות האזוריות נוספו שדות-נסיון באזורים אחדים: (עין-דור, גת, בית-שאן ועוד). ההתפרסות הזאת על-פני אזורים שונים בארץ נתנה את האפשרות לתחנה לחקר החקלאות, לבחון את תוצאות המחקרים בתנאי אקלים שונים ולקרב את החקלאים לעבודת המחקר.

משרד החקלאות, בשיתוף עם התחנה לחקר החקלאות, הקים כמה מיצפים בערבה ובהם ערכו ניסויים שיטתיים לפיתוח החקלאות בערבה. נעשו ניסויים באילת, בבאר-אורה, ביטבתה ובעין-יהב. הידיעות שבידי החוקרים על תנאי החקלאות בערבה היו מצומצמות מאוד. צריך היה להתחיל מבראשית, להכיר את תכונות הקרקע והאקלים בערבה ולחפש דרכים להחייאת אדמת המדבר. העבודה במיצפים החקלאיים האלה סללה את הדרך לראשית ההתיישבות בערבה ולאכלוסה בישובים חקלאיים.

קשה להגזים בהערכת המחקר החקלאי ובתרומתו לפיתוח החקלאות. בהמלצתו הוכנסו זנים חדשים של גידולי-שדה, ירקות ועצי-פרי, הונהגו שיטות דישון יעילות, שופרו שיטות הזנת בעלי-חיים והחזקתם, ונעשו חידושים ושכלולים רבים בכל הענפים. הקשר בין אנשי המחקר, ההדרכה והחקלאים היה הדוק כבעבר. תוצאות המחקר הועברו מיד אל המדריכים והחקלאים, ועד מהרה באו לידי מימוש בשטח. כאן טמון אחד מסודות ההצלחה של ההתיישבות החקלאית בישראל. המחקר החקלאי לא הצטמצם רק בתחנה לחקר החקלאות. היו עוד מוסדות שעסקו במחקרים ונסויים חקלאיים, בהיקף קטן יותר. בראש וראשונה - הפקולטה לחקלאות ברחובות, שנוסף להוראה, עסקה גם במחקרים וניסויים בענפי החקלאות השונים. הטכניון בחיפה – גם לו היתה יד במחקר, בעיקר בבעיות קרקע והשקיה. גם במחקרים אלה שותפו בעלי-מקצוע מבין המדריכים והארגונים המקצועיים החקלאיים. השירות ההידרולוגי של מינהל המים עסק בחקר מקורות המים, מעקב ורישום שוטף של משטר המים העיליים (נהרות, מעיינות, שטפונות) ומי-התהום. המימצאים שימשו בסיס לתכנון דרכי הניצול של מקורות המים. רבות נעשה בפיתוח החינוך החקלאי.

לנוכח הגידול המהיר של ההתיישבות, צריך היה להקים רשת בתי-ספר חקלאיים, לחנך את ילדי המתיישבים ולהכשירם לחקלאות. בקום המדינה פעל רק בית-ספר ממשלתי אחד לחקלאות שהוקם בתקופת המנדט – בית-הספר ע״ש כדורי. בתוך מספר שנים הקימה הממשלה עוד 3 בתי-ספר. שניים מהם הוקמו באזורי ההתיישבות החדשה: ביה״ס ע״ש וייצמן בנגב וביה״ס בעין-כרם על-יד ירושלים. הוקם גם בית-ספר לדייג מבואות-ים על-יד מושב מכמורת. בית-הספר הותיק מקוה-ישראל, שהוקם בזמנו על-ידי חברת ״כל ישראל חברים״, הועבר לרשות משותפת לממשלה ולחברת ״כל ישראל חברים״. החברה המשותפת קיבלה על אחריותה את ניהול בית-הספר והתחייבה להבטיח את תקציבו. משקי הפועלות, שהיו קיימים לפני קום המדינה, הפכו גם הם לבתי-ספר חקלאיים לכל דבר. כמו כן נמצאו כמה בתי-ספר שהוקמו ביוזמתם ובסיועם של גופים ציבוריים. בסוף העשור היו במדינה 29 בתי-ספר לחקלאות שלמדו בהם, בתשי״ז, 6420 תלמידים. ב-1949 הוקמה על-ידי המרכז החקלאי המדרשה ע״ש רופין, בעמק חפר. האמצעים להקמתה ולהחזקתה ניתנו על-ידי החקלאים, שהסכימו כי ״תנובה״ תגבה פרומיל מערך התוצרת המשווקת לטובת המדרשה. ביסודה, היה הרעיון, שתשמש אכסניה ללימודים קצרים והשתלמויות בכל ענפי החקלאות. היתה בכך תשובה לצרכים המיוחדים של ההתיישבות החקלאית ועדות לכך – גידולה המהיר בשנים הראשונות וגם לאחר מכן. המדרשה הפכה מרכז שאין ערוך לחשיבותו להנחלת השכלה חקלאית. המכון ללימוד החקלאות (הקולג׳), שהוקם על-ידי יצחק וולקני ברחובות ב-1940, הפך ב-1952 לפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. בפקולטה גדל דור של מדריכים, מדענים וחוקרים צעירים אשר הטביעו את חותמם בכל ענפי החקלאות בארץ.

סיוע טכני

במשך כל התקופה הזאת נהנתה החקלאות מסיוע טכני נרחב, אשר הוגש למדינת ישראל על-ידי שני גורמים: הארגון למזון וחקלאות של האומות המאוחדות (.F.A.O) אשר מרכזו ברומא, וממשלת ארצות-הברית על-ידי משלחת הפעולות של ארצות-הברית (.U.S.O.M) לביצוע פעולות סיוע לפי סעיף 4 בחוק הסיוע לארצות מתפתחות אשר הוחק על-ידי הנשיא טרומן. המשלחת כללה מחלקה חקלאית ואנשיה הכינו, בשיתוף עם משרד החקלאות הישראלי, תכניות להדרכה וסיוע.

ארגון המזון והחקלאות החל בהגשת הסיוע הטכני ב-1951 ומאז התרחבה פעולתו והקיפה את ענפי החקלאות השונים לרבות התזונה. הסיוע ניתן בשלוש צורות: א. שיגור מומחים בעלי-שם עולמי שייעצו לממשלה בפיתוח ענפי החקלאות. רבים מהמומחים נשלחו לארץ לתקופות זמן ארוכות ופעלו בה שנים אחדות. ב. השתתפות כספית בביצוע מפעלי-הדרכה והדגמה. ג. מתן סטיפנדיות לעובדים במוסדות החקלאיים ולחקלאים לנסיעות השתלמות לחו״ל. במשך שנים ספורות נוצרו יחסי-גומלין בין מדינת ישראל והארגון למזון וחקלאות. הארגון שיגר לישראל משתלמים מארצות מתפתחות להשתלם בענפי החקלאות וגם גייס מומחים בישראל שנשלחו על ידיו כיועצים למדינות אחרות. הארגון גם ערך מספר ועידות וכינוסים בישראל בהשתתפות מומחים רבים מארצות שונות. ארגון המזון והחקלאות התייחס בהערכה רבה להתפתחות החקלאות בישראל ולפיכך הרבה, בשנים הבאות, להשתמש במאגר המקצועי שבישראל כסיוע לארצות רבות שהיו זקוקות לו. פעילות זו התרחבה מאוד בשנות הששים. הסיוע של ארצות-הברית למדינת ישראל כלל גם כן שיגור מומחים, הענקת סטיפנדיות להשתלמות בחו״ל ומתן ציוד למפעלים, בעיקר למפעלי הדגמה והדרכה. תכניות הסיוע מומנו על-ידי הקרן המשותפת לפעולות בישראל, אשר קיבלה הקצבות בדולארים מממשלת ארה״ב ובלירות ישראליות מממשלת ישראל. ממדי הסיוע היו גדולים למדי. המומחים האמריקניים, כעמיתיהם שנשלחו על-ידי פ.א.או., ששהו בארץ 4–2 שנים, תרמו הרבה לשימור הקרקע, לפיתוח שיטות השקיה, המרעה הטבעי וכמה ענפים אחרים. המשתלמים הישראליים הרבים שיצאו לחו״ל החל משנת 1952 בסטיפנדיות של פ.א.או. וממשלת ארה״ב תרמו גם הם תרומה ניכרת לקידום החקלאות.


פרק יט: מימון החקלאות

הקמת מאות ישובים חדשים ופיתוח ענפי החקלאות היו כרוכים בהשקעה גדולה של הון. בניית משק חקלאי אינטנסיבי, לרבות הציוד הדרוש וסידורי השקיה משוכללים – משק המבטיח לבעליו רמת-חיים נאותה, כרוכה בהשקעה כספית גדולה. רוב המתיישבים היו חסרי-אמצעים והמוסדות המיישבים סיפקו את מרבית הון ההשקעה כהלוואות לזמן ארוך. גם ההשקעה שהיתה דרושה להרחבת הייצור במשקים הותיקים, מומנה בחלקה הגדול על-ידי הלוואות לזמן ארוך שניתנו מתקציב הפיתוח וממקורות אחרים. בעשר השנים שמ-1949 עד 1958 הגיעה ההשקעה הגולמית בחקלאות (לרבות בהשקיה) ל-960 מיליון ל״י במחירים שוטפים או ל-1430 מיליון במחירים קבועים של

  1. ערך ההשקעה הנקייה, אחרי ניכוי הבלאי, היה 1050 מיליון ל״י במחירים קבועים. ההשקעה היתה משני סוגים: השקעה ישירה והשקעה עקיפה באמצעות מוסדות שונים (״מקורות״ וכו') בסידורי-השקיה, בהכשרת קרקע, ייעור, ניקוז וכו'. ההשקעה הגלמית הישירה במשקים הגיעה ל-600 מליון ל״י במחירים שוטפים ול-900 מיליון ל״י במחירים קבועים. סכום זה אינו כולל את ההשקעות בשיכון שעימן הגיעה ההשקעה ל-750 מיליון ל״י במחירים שוטפים ו-1170 מיליון במחירים קבועים.35

את מרבית ההון שהיה דרוש להקמת הישובים החדשים סיפקה הסוכנות היהודית. עד לסוף תשי״ח הגיע החוב של המתיישבים ושל המפעלים השונים לסוכנות לכ-500 מיליון לירות. תנאי הפרעון של ההלוואות האלו השתנו מפעם לפעם. בחוזים שנחתמו בראשית שנות השלושים עם הישובים הותיקים נקבעה להחזר החוב תקופת פרעון של 50 שנה בריבית של 2%. באמצע שנות השלושים חל שינוי בתנאי ״חוזה הביסוס״ ותקופת הפרעון התקצרה עד 25 שנה כשהריבית היא 4%. בחוזים שנחתמו על-ידי 110 ישובי הביסוס בשנת תש״ט נקבעה תקופת פרעון של 25 שנה עד 30 שנה בריבית של 3%. בתשי״ג הוחלט על ביסוס 50 ישובים, שנוסדו ברובם אחרי קום המדינה וכן על ביסוס 30 ״הרחבות״ של המושבים הותיקים. תקופת הפרעון של ההלוואות נקבעה ל-30 שנה בריבית של 3.5 אחוזים. ההלוואות שניתנו לישובים מתקציב הפיתוח להרחבת הייצור הסתכמו בתקופה 1949/50 עד 1957/58 ב-104 מיליון ל״י. ההלוואות ניתנו באמצעות בנק החקלאות לישראל. כמו כן הוקצו כספים מתקציב הפיתוח למוסדות ציבוריים, בהשקעות ישירות או בצורת הלוואות לפעולות בחקלאות, בסכום של 210 מיליון ל״י במחירים שוטפים. בגלל קשיים כספיים הוטלו סייגים על תקציב הפיתוח וההלוואות הוענקו רק למטרות מוגדרות, שמשרד החקלאות העניק להן עדיפות. עדיפות ראשונה ניתנה להלוואות להשקיה, לבנייני משק, למטעים, לספינות-דייג ולסוגים מסוימים של ציוד חקלאי. סכומי ההלוואות כיסו בדרך כלל 50 – 60 אחוזים מערך ההשקעה, ואת יתרה צריך היה המשק להשלים מהונו העצמי או מהלוואות שקיבל ממוסדות כספיים אחרים. תקופת הפרעון היתה קצרה יותר משל תקציב הסוכנות והן נעו בין 5 ל-15 שנה בהתאם למטרות השונות. גם שער הריבית היה שונה למטרות השונות: 8–6 אחוזים. לבד מתקציב הפיתוח, העניק בנק החקלאות לישראל הלוואות לחקלאים מהונו העצמי. הלוואות אלו ניתנו לתקופות פרעון יותר קצרות: משנתיים עד חמש שנים ובשער ריבית גבוה יותר. פרעון הקרן והריבית על ההלוואות מתקציב הפיתוח והלוואות הבנק, וכן החזר ההלוואות שנתקבלו ממקורות אחרים, העיקו על החקלאים והכבידו על מצבם הכלכלי בשנים אלה. תקציב הסוכנות ותקציב הפיתוח מימנו חלק גדול מההשקעות במשקי החקלאים, אולם בעליהם נאלצו להוסיף השקעות רבות, ללא מקורות מימון מתאימים. היו אלו בעיקר השקעות שנבעו מגידול במספר יחידות המשק מעבר למסגרת שנקבעה בזמנו על-ידי תקציב הסוכנות. כך בתשט״ז – 53% מיחידות המשק בקיבוצים לא נכללו בתקציב הסוכנות. גם במושבים הותיקים – כשליש מיחידות המשק לא קיבלו תקציב מהסוכנות. יתר על כן: בחידוש הציוד ובענפי המשק הושקעו סכומי כסף ניכרים שתקציב הפיתוח לא מימן בגלל חסרון-כיס. ולזה יש להוסיף השקעות בבתי-מגורים וכן השקעות צרכניות אחרות. באותן שנים לא נותרו לישובים רווחי מאזן בשיעור ניכר. אמנם, מחירי המוצרים החקלאיים היו גבוהים מאוד ב-5 השנים הראשונות של המדינה, בגלל עודף הביקוש על ההיצע, אולם משנת 1954, כאשר הייצור החקלאי סיפק את מרבית הביקוש, חלה האטה והמחירים עלו בעיקר כתוצאה מהאינפלציה. על-פי רוב פיגרו מחירי התפוקה החקלאית אחרי עליית מחירי התשומות. הישובים קיבלו, בלית ברירה, הלוואות מבנקים ומוסדות כספיים אחרים לתקופות פרעון קצרות ובריבית גבוהה. כתוצאה מזה, בתוך זמן קצר, רבים מן הישובים כרעו תחת נטל הפרעון של הריבית והקרן. במיוחד החמיר המצב במשקים שהגיעו לביסוס ב-1949. אמצעי הייצור, שהוענקו להם היו פחותים ממה שקיבלו קודמיהם וממה שניתן לישובים שהוקמו אחרי קום המדינה.

בשיתוף פעולה של הממשלה וההסתדרות נעשתה בשנת 1958–1957 קונברסיה נרחבת של החובות. הפעולה נעשתה באמצעות בנק החקלאות לישראל והקיפה 96 מושבים, קיבוצים ומושבות, ביניהם רוב ״משקי הביסוס״ משנת 1949. סכום ההלוואות הכולל לישובים אלה עלה ל-27 מיליון לירות לתקופת פרעון של 25 שנה ובריבית של 4.5%. רוב הכסף ניתן במטרה להמיר חובות קצרי-מועד ועתירי ריבית, ורק בחלקו הוקדש לצרכי פיתוח. ברוב המקרים עזרה פעולה זו לישובים להיחלץ מהתסבוכת הכספית, שהיו נתונים בה; אולם היו, שהתקשו גם אחרי פעולת הקונברסיה להגיע להבראה כספית שלמה ונזקקו לעוד סיוע כעבור כמה שנים. המרכז החקלאי והתנועות ההתיישבותיות היו שותפים מלאים בתכנון הפעולה ובהכוונת האשראי לישובים הנזקקים לו. השפל הכלכלי ברוב ענפי החקלאות – למעט ענף ההדרים שנהנה ממחירים גבוהים בשוקי הייצוא – נתן את אותותיו במצב הישובים החדשים והותיקים גם יחד, ורבים התקשו לאזן את הוצאותיהם. בראשית 1957 החליטה ועדת השרים לענייני כלכלה למנות ועדה ציבורית לבדיקת המצב בחקלאות. בועדה שותפו נציגים של כל צורות ההתיישבות והמוסדות החקלאיים וכיו״ר מונה מר דוד הורוביץ (נגיד בנק ישראל). הועדה בחנה ביסודיות את המצב בענפים החקלאיים העיקריים, את הוצאות הייצור, את דרכי השיווק36 וצורות המימון, והגישה דין-וחשבון והמלצות בספרה ״מצב החקלאות בישראל״ שהתפרסם בינואר 1960.


פרק כ: הכפר הערבי

אחרי מלחמת השחרור היו במדינה 103 כפרים ערביים ובהם אוכלוסיה של 119000 נפש, שהם 76% מכל האוכלוסיה הערבית בישראל. מספרים אלה כוללים גם את המיעוטים האחרים: דרוזים, צ׳רקסים ואחרים. ברוב הכפרים היתה החקלאות פרימיטיבית מאוד. את האדמה עיבדו בשוורים וסוסים והשתמשו במחרשות-עץ ובכל הסקטור הערבי היו רק 5 טרקטורים. הגידולים העיקריים היו: חיטה, שעורה, שומשום ודורה, והיבולים היו נמוכים בגלל השימוש בזרעים לא מבוררים ומחזור-זרעים מסורתי שאבד עליו הכלח.

במרוצת העשור הראשון למדינה התחוללו בכפר הערבי שינויים מפליגים. ממשק של הספקה עצמית הוא החל לעבור למשק שחלק גדול מתוצרתו מיועד לשוק. עד 1958 גדלה האוכלוסיה בכפרים והגיעה ל-164000 נפש. השטח המעובד בכפרי המיעוטים היה 695000 דונם ולרשותם עמדו עוד 600000 ד' אדמת מרעה. האדמה ברובה הגדול היתה רכושם הפרטי של הפלחים. רק בנגב, שלא היה קיים שם רישום הבעלות על הקרקעות, עיבדו הבדווים אדמה שהוחכרה להם על-ידי משרד החקלאות. משרד החקלאות תיכנן פעולת פיתוח ענפה בכפרים הערביים. התכנית בוצעה על-ידי קציני-הפיתוח ומדריכי המשרד.

באמצע שנות החמישים הוקם מדור מיוחד לכפר הערבי שמושבו בנצרת ופעלו בו מדריכים ערבים בשיתוף עם המדריכים היהודים. תכנית הפיתוח כללה שורה של פעולות שמטרתן היתה: אינטנסיפיקציה של החקלאות על-ידי השקיה ומיכון; הכנסת גידולים חדשים (צמחי תעשייה), שימוש בזרעים משובחים ובדשן כימי והכשרת קרקעות שלא ניתנו לעיבוד. בפיתוח הכפר הערבי היה צריך לגבור על קשיים רבים שנבעו משמרנות הפלח הערבי, מהמבנה החברתי של הכפר ופיצול האדמה לחלקות קטנות. על אף הקשיים האלה חלה התקדמות ניכרת בפיתוח הכפר והסתמנה עלייה ברמת-החיים של החקלאים. בראש וראשונה ננקטו פעולות להסדרת מי-השתייה וברוב הכפרים סופקו המים בצינורות אל הכפר. את המים הביאו מהמעיינות הסמוכים והתקינו ברזים ציבוריים ובחלק מהכפרים אף הותקנה הספקת מים לבתי-הכפר; המראה המסורתי של נשי הכפר היורדות לשאוב מים מהמעין או מהבאר ועולות לכפר כשכדי המים על ראשן – נעלם ברוב הכפרים. במקום שהיה אפשר לנצל מים להשקיה סודרו מפעלי-מים מקומיים והשטח המושקה גדל מ=8000 ד׳ ב-1949 ל-21000 ד' ב-1958. פיתוח שטחי השלחין התרכז בעיקר, ב״משולש״. שטח המטעים גדל מ-80000 ד׳ ל-120000 ד‘. השטח כלל: 83000 ד׳ זיתים, 14000 ד׳ ענבי-מאכל וכן מטעים של עצי-פרי שונים. שטח הפרדסים הגיע ל-3000 ד’. ברוב השטח המושקה גידלו ירקות לשוק. 12.5% מכל הירקות בארץ, באו מן המשק הערבי. גם שיטות העיבוד שונו לבלי-הכר. ב-1958 היו במשק הערבי 168 טרקטורים (5 ב-1949), 8 קומביינים וכלים משוכללים אחרים. בשנים הראשונות הקים משרד החקלאות שתי תחנות שכללו טרקטורים, קומביינים וכלי-עיבוד אחרים לשימוש הכפרים. אחרי זה הועברו התחנות לרשות אגודות שיתופיות של עובדי התחנות, שהתמחו במלאכתם והם שעשו את העבודה בכפרים. לאט-לאט נרכשו טרקטורים ומכונות אחרות גם על-ידי חקלאים בודדים או קבוצות חקלאים.

פעולה בקנה-מידה גדול נעשתה לשיקום מטעי הזיתים, שסבלו ממחלות ופגעים, וכתוצאה מכך עלו יבוליהם מאוד. חלו שינוים גם בגידול הטבק, התופס מקום חשוב בעיקר בהר. הוכנסו זנים חדשים משובחים ושיטות חדישות לייבושו, אריזתו ואחסנתו. ככל שגדל השימוש בדשנים כימיים, בזרעים מבוררים ובחומרי-הדברה - עלו היבולים בשיעור ניכר וגדלה ההכנסה. בעקבות זה עלתה רמת-החיים של החקלאים והדבר התבטא גם בשינויים שחלו בבנייני המגורים, בלבוש וברמת-התזונה. גם בענפי בעלי-החיים חל פיתוח ניכר. ב-1949 היו בכפרים הערביים 12000 ראשי בקר. ב-1958 היה מספרם כ-40000 והבקר היה רובו ככולו מהגזע המקומי. הוחל בהרבעת הפרה המקומית על-ידי פרים משובחים שהובאו לכפרים. השירות הוטרינרי סייע מאוד למניעת מחלות ומגפות. גם עדרי הצאן גדלו מ-55000 ראש ב-1949 (כבשים ועזים) ל-129000 ראש ב-1958. הפעולות נעשו בעזרת תקציב הפיתוח הממשלתי שהעמיד לרשות החקלאים הלוואות בתנאים נוחים. משרד החקלאות גם הקים קרנות משותפות עם בנקים למתן הלוואות לחקלאים הערבים. ביוזמת ההסתדרות ובעזרת הממשלה הוקמו בכפרים אגודות שיתופיות יצרניות וצרכניות. הוקדשה דאגה מתמדת להכשרה מקצועית של הדור הצעיר. בבתי-הספר לחקלאות למדו עשרות תלמידים ערבים. רבים מהם שימשו אחרי זה כמדריכים בכפרים.

גם במצבם של הבדווים בנגב חלה תמורה. ב-1958 חיו בישראל 21000 בדווים, ברובם בנגב. עד קום המדינה הם התפרנסו בעיקר מגידול צאן וגמלים. הם נדדו במרחבי הנגב בבקשם מים לעדריהם. משרד החקלאות פתר את בעיית המים בהביאו מים לריכוזי הבדווים. מאז מתקיים תהליך איטי של התיישבות הבדווים המתחילים לעבד אדמה וחדלים מנדודיהם. במשך הזמן הוכנסו גם פה טרקטורים ומכונות אחרות. המכונית החליפה בהדרגה את הגמל. הוכנסו שיטות עיבוד מודרניות ורמת-החיים של הבדווים עלתה בקצב מהיר. בשנות בצורת, השכיחות בנגב, הושיטה הממשלה עזרה לבדווים שנפגעו וסיפקה להם מספוא וזרעים. בסוף העשור הוחל בהכנות לריכוזם והקמת ישובי-קבע בשבילם בכמה מקומות.


פרק כא: התפתחות המוסדות העצמיים של ההתיישבות החקלאית

המוסדות השיתופיים של ההתיישבות הוקמו זמן רב לפני קום המדינה והונח אז יסוד גם למוסדות המוניציפליים במתכונת של ועדי גושים. הממשלה המאנדטורית אישרה בשנים האחרונות לשלטונה 5 מועצות אזוריות: בעמק חפר, באזור נהלל, הקישון, יזרעאל והרי אפרים. מבחינת תפקודיהם – לא היה הבדל בין המועצות לועדי הגושים. רק אחרי קום המדינה הוחל בהקמת המוסדות המוניציפליים העצמיים בכל אזורי ההתיישבות.

בסוף 1949 פורסמה על-ידי שר הפנים הראשון במדינת ישראל, יצחק גרינבוים, חוקת המועצה האזורית. תפקידן של המועצות היה לטפל בבעיות המוניציפליות של הישובים שהוזנחו בתקופת המאנדט, בעיות אלו הן חלק בלתי-נפרד מכלל בעיות המשק: סלילת כבישי גישה וכבישים פנימיים, בניית מוסדות חינוך, טלפון, ביוב וכו'. החוקה העניקה למועצות האזוריות סמכויות נרחבות לטפל בכל העניינים המוניציפליים. במקביל למסגרות המוניציפליות האחרות – עיריות ומועצות מקומיות – נתנה הממשלה את המענקים וההלוואות לצרכים מוניציפליים, גם למועצות האזוריות. דבר זה המריץ את ההתארגנות המוניציפלית באזורים השונים ובמשך מספר שנים הוקמו 50 מועצות אזוריות שכללו 618 ישובים עם אוכלוסיה של 235 אלף נפש. מועצות רבות לא צימצמו את פעילותן רק במישור המוניציפלי ונטלו על עצמן עוד תפקידים. בתקופת העלייה הגדולה, ובשנים שלאחריה, הן דאגו ליצירת תעסוקה לעולים החדשים, למתן שירותים למושבי העולים, לכפרי העבודה ולמעברות, הגשת סעד לנזקקים, ארגון מוסדות החינוך ועוד. כמה מועצות החלו להקים גם מפעלים כלכליים משותפים, שקיבלו תנופה גדולה בשנות הששים.

מראשית הקמתן התארגנו כל המועצות האזוריות בארגון אחד: ארגון המועצות האזוריות על-יד המרכז החקלאי. בארגון הזה משתתפים כל הזרמים בהתיישבות, לרבות אלה שאינם מסונפים למרכז החקלאי. תנובה, המוסד הקואופרטיבי לשיווק התוצרת החקלאית, גדלה בעשור הראשון למדינה, במקביל לגידול ההתיישבות והייצור החקלאי. באחד הפרקים הקודמים הוזכר תפקידה בהנהגת השיווק המאורגן בישובי העולים. למעשה, שיווקו רוב הישובים החקלאיים, בכלל זה ישובי העולים, את תוצרתם על-ידי ״תנובה״. גידול הייצור החקלאי השתקף בהיקף השיווק של ״תנובה״: בתש״ט שיווקה 33 מיליון ליטר חלב. בתשי״ח – 128 מיליון. היא שיווקה בתשי״ט 100 מיליון ובתשי״ח 358 מיליון ביצים. לעומת 28 אלף טון ירקות ששיווקה בתש״ט הגיע שיווק הירקות ע״י ״תנובה״ בתשי״ח ל-112 אלף טון. התפתחות דומה היתה גם בסוגי התוצרת האחרים. בתשי״ח שיווקה ״תנובה״ 70% מכל התוצרת החקלאית ששווקה בארץ.

תפקיד חשוב במיוחד מילאה ״תנובה״ בשנות הקיצוב והפיקוח על המחירים; זאת על-ידי העזרה שהגישה לממשלה בשמירת המחירים שנקבעו ובחלוקת התוצרת לפי תקנות הקיצוב. ״תנובה״ גם עודדה את הרחבת הייצור על-ידי שקיבלה תוצרת מכל יצרן ללא הגבלה ותיכננה את הכוונתה לשווקים על מנת למנוע אנדרלמוסיה בהספקתה. ״תנובה״ הבטיחה לצרכנים הספקה סדירה לפי העונות והקפידה על איכות התוצרת. עוד בראשית שנות החמישים החלה ״תנובה״ לייצא לחו״ל. היו אלה משלוחי נסיון שהלכו וגדלו משנה ושנה. פעולתה זו תרמה הרבה להכרת השווקים וסללה את הדרך לפיתוח הייצוא. כאשר הוקמה ב-1957 החברה לייצוא חקלאי, השתתפה בה ״תנובה״ ב-־30%, בצד משרד החקלאות והסוכנות היהודית.

גם המשביר המרכזי התאים את עצמו לגידול הנמרץ של ההתיישבות ודאג לסיפוק צרכיה. הפדיון של ״המשביר המרכזי״ על כל מחלקותיו גדל מ-14.6 מיליון ל״י בתש״ט ל-201 מיליון בתשי״ח. ״המשכיר המרכזי״ סיפק למשקים את המספוא, הזרעים, המכונות החקלאיות ומצרכים רבים אחרים. הוא גם ריכז בידיו את קניית יבולי הגרעינים מהישובים. עם הקמת ראשוני מושבי העולים ייסד ״המשביר המרכזי״ את ״המשביר לעולה״ שהקים מאות אגודות במושבי העולים ובמעברות וחינך את העולים לניהול עצמי של אגודותיהם. ״המשביר המרכזי״ שלח ידו גם לתחום התעשייתי. הוא הקים ורכש כמה מפעלים גדולים שייצרו מוצרים, ו״המשביר״ עסק בשיווקם. לא כל המפעלים זכו להצלחה וחלקם נסגר בשנים הבאות.

הזרע. האגודה נוסדה לפני קום המדינה כדי לגדל ולספק זרעים משובחים. לאחר מכן הקימה 5 חוות לגידול זרעים על שטח של 21000 דונם, מהם 16000 ד׳ בהשקיה. בחוות אלה מגדלת אגודת ״הזרע״ זרעים, לבד מן הזרעים שמגדלים בישובים רבים בפיקוחה. ״הזרע״ הגדילה לעשות בהשבחה ובהכלאת זרעים. היא שהחלה לגדל זנים של סורגום-כלאיים ותירס-כלאיים העולים ביבוליהם על הזנים הרגילים. והיא מייצרת גם את מרבית זרעי הירקות שבחלקם אף מיוצאים לחו׳׳ל.

ראוי להזכיר עוד התארגנות אחת של ראשית שנות החמישים, הלא אלה ארגוני הקניות האזוריים. 11 ארגונים של קיבוצים ומושבים נוסדו עד 1952. תפקידם לקנות במזומנים את המצרכים הדרושים למשקים, על מנת להוזיל את מחיריהם ולהבטיח את האשראי לקניות אלו. הארגונים, המכירים היטב את צרכי הישובים ואת תנאי השוק, מצליחים בעזרת ידיעותיהם וכוח הקנייה הגדול המרוכז בידיהם, לקנות את המצרכים בתנאים נוחים וחוסכים על-ידי כך ממון רב לישובים. הם משמשים כספקים בלבדיים של המספוא, הדשנים, הדלק והמכולת לישובים, וכן גם חלק של מיצרכים אחרים. הם נהנים מאשראי בנקאי ומסחרי גדול. כחצי מהסחורות הם קונים ב״המשביר המרכזי״ והחצי השני מספקים אחרים, כאשר הסחורה אינה מצויה ב״המשביר״ או כאשר מחיר הסחורות אצלו יותר יקר מן האחרים. ארגוני הקניות מנוהלים על-ידי חברים הנבחרים על-ידי באי-כוח הישובים ועושים עבודתם בעזרת מנגנון קטן בהוצאות מינימליות: עד חצי אחוז מהיקף הקניות. הארגונים המקצועיים. רוב הארגונים נוסדו בתקופת המאנדט. חלקם הוקמו עוד בסוף שנות העשרים. תפקידם העיקרי היה אז: ריכוז הידע המקצועי והפצתו בין חברי הארגון. אחרי קום המדינה אורגנה ההדרכה המקצועית למשקים על-ידי משרד החקלאות והמחלקה להתיישבות של הסוכנות (בישובים החדשים) ועיקר עניינם של הארגונים היה עתה בתחום הייצוגי ובתחום הייעוץ. הם מייצגים את הענפים במוסדות הממשלה והסוכנות ונציגיהם משמשים כיועצים למחלקות המקצועיות במשרד החקלאות ולמכוני המחקר. הם שוקדים על עריכת ניסויים בישובים וקובעים את סדרי-העדיפות של המחקרים. הם גם פעילים בשטח הכלכלי: בקביעת מחירים, סובסידיות, מיכסות וכו'. בעניינים מקצועיים – עיסוקם לרוב בתחומים שאינם נתונים לטיפול מוסדות ההדרכה של הממשלה והסוכנות. התאחדות מגדלי בקר, למשל, עוסקת בתכנון מבנים; ארגון מגדלי עופות עוסק בבדיקת חידושים בציוד טכני ועוד. התאחדות מגדלי בקר יזמה את הקמתן של האגודות להזרעה מלאכותית ובתקופה יותר מאוחרת החלה לעסוק גם בייצוא פרות-חלב ופיתחה שווקים לייצוא זה. ב-1958 פעלו 13 ארגונים מקצועיים המקיפים את כל ענפי המשק החקלאי. הארגונים קשורים למרכז החקלאי. חבריהם, ככלל, הם חברי ההסתדרות החקלאית. בשני ענפים לפחות, בהם רב חלקם של החקלאים שאינם בהסתדרות, הוקמו ארגונים מקבילים: התאחדות מגדלי העופות וארגון מגדלי ירקות על-ידי התאחדות האיכרים. גם לארגון מגדלי הדרים של ההסתדרות יש ארגון מקביל: סקציית ההדרים בהתאחדות האיכרים. כאשר הוקמו מועצות הייצור, הן נטלו על עצמן חלק מתפקידיהם של הארגונים המקצועיים. אף-על-פי-כן ממשיכים הארגונים להתקיים. אף שבטל חלק מתפקידיהם, היתה תרומתם לענפיהם חשובה ביותר.


פרק כב: ההסתדרות החקלאית והזרמים ההתיישבותיים

ההסתדרות החקלאית גדלה והתעצמה בעשור הראשון למדינה, בד-בבד עם ייסודם של מאות ישובים חדשים שמתיישביהם היו ברובם המכריע חברי ההסתדרות. השינוי בהיקף הפעולה גרר אחריו שינויים גם בדרכיה ובהתארגנות של המרכז החקלאי: הוקמו שתי מחלקות – מחלקת ההתיישבות ומחלקת המושבות, וכל אחת מהן פעלה באופן עצמאי במסגרת המרכז החקלאי. העניינים המשותפים לשתי המחלקות נידונו במליאת המרכז החקלאי ובמועצה החקלאית ואילו בעניינים המיוחדים דנה וטיפלה כל מחלקה לחוד. היתה עוד סיבה שגרמה לשינוי דרכי הפעולה של המרכז החקלאי. הזיקה הישירה והקשר שבין הישובים החקלאיים למרכז החקלאי, התרופפו ולא היו אמיצים כמלפני קום המדינה. עולים שהתיישבו במושבי העולים, או הרחיבו מושבים קיימים – לא היה להם כל קשר עם המרכז החקלאי ולרובם לא היה אפילו מושג על תפקידיו. בבואם ארצה, נפגשו עם נציגי התנועות: תנועת המושבים, מושבי ״הפועל המזרחי״ ואחרים, וראו בהם את הגופים המייצגים אותם כלפי המוסדות.

את הקשר הישיר עם הסוכנות היהודית ועם משרדי הממשלה קיימו מזכירויות התנועות; גם התנועות הקיבוציות טיפלו בענייני הקיבוצים באמצעות מגע ישיר עם המוסדות ללא תיווכו של המרכז החקלאי, שהפך להיות עתה מעין ארגון-גג לתנועות ההתיישבות. הוא דן וטיפל בעניינים המשותפים לכלל ההתיישבות או לחלקה, תוך תיאום ושיתוף פעולה עם התנועות. על-פי הסכמים מיוחדים כלל המרכז החקלאי בתחום פעילותו גם את ישובי הפועל המזרחי ופועלי אגודת­-ישראל. בעניינים אלה מילאו המחלקה להתיישבות של המרכז החקלאי ואברהם הרצפלד, שעמד בראשה כל השנים, תפקיד נכבד מאוד בכל הנוגע לפיתוח ההתיישבות והחקלאות. היה זה מוסד דינמי, המעורה בכל המתרחש, שהיתווה, במידה רבה, את קוי-הפעולה של המוסדות המבצעים. בישיבות המחלקה להתיישבות, שהיו מתקיימות ברציפות מדי שבוע בשבוע, השתתפו בקביעות לא רק חברי המרכז החקלאי והפעילים במחלקה להתיישבות, כי אם גם נציגים של תנועות ההתיישבות ומוסדות ההסתדרות הקשורים בהתיישבות: ״תנובה״, ״מקורות״, מועצת הפועלות ואחרים. לעיתים קרובות הוזמנו לישיבות אלו גם נציגי הממשלה: שרים (חקלאות, עבודה, שיכון), מנהלי משרדים, מנהלים ועובדים של המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, ואחרים. בישיבות אלו נידונו רוב העניינים החשובים הקשורים בהתיישבות: תקציבי ההתיישבות ותקציב הפיתוח החקלאי, תכניות הפיתוח, בעיות קרקע ומים, בעיות מימון ואשראי, מחירי התוצרת, הצעות חוקים, כגון חוק המים ומקרקעי ישראל, ועניינים רבים אחרים. כמו כן, דנו בישיבות המחלקה גם בעניינים פנימיים של ההתיישבות: עזרה הדדית בין ישובים בעיקר במקרים של אסונות טבע, עבודה שכירה וסכסוכים בין ישובים על חלוקת קרקע ומים. בשנות החמישים הראשונות הקדישה המחלקה להתיישבות הרבה זמן ומאמצים לפתרון הבעיות שהתעוררו בקשר עם הפילוג בקיבוץ המאוחד (עליו ידובר להלן). על יסוד הסיכומים שהתקבלו במרכז החקלאי פעלו חבריו במשרדי הממשלה והסוכנות, בייצגם את עמדת ההסתדרות החקלאית. הואיל וההסתדרות החקלאית ייצגה את רוב-רובם של החקלאים, היה משקל רב להצעותיה והחלטותיה. בדרך כלל, היו יחסי הבנה ושיתוף-פעולה בין המרכז החקלאי ומוסדות הממשלה והסוכנות ודבר זה תרם להצלחת הפעולה ההתיישבותית הגדולה שנעשתה בשנים אלו.


הארגונים הארציים (תנועות ההתיישבות)

תנועת המושבים

ההתיישבות הגדולה בעשור הראשון היתה ברובה הגדול התיישבות של מושבים. מתוך 368 ישובים שהוקמו, פרט להרחבות והיאחזויות נח״ל, היו 248 מושבים ו-84 קיבוצים. חלוקת המושבים לפי תנועות ההתיישבות היתה כדלקמן: תנועת המושבים –163 ישובים,

איגוד מושבי הפועל המזרחי – 50,

העובד הציוני –16,

האיחוד החקלאי –21,

תנועת החירות – 10,

פועלי אגודת ישראל –9,

התאחדות האיכרים – 6,

ומושבים שונים ובלתי מוגדרים – 9. בס״ה 284.

למעלה מ-57% מכל המושבים החדשים השתייכו לתנועת המושבים. לפני קום המדינה מנתה תנועת המושבים רק 53 ישובים ובתום העשור הראשון הגיע מספרם ל-216 – פי-ארבעה. כשסופר לעיל על ייסוד מושבי העולים, תיארנו גם את חלקה הגדול של התנועה בהקמת הישובים החדשים ובהדרכתם. תוך כדי גידולה הנמרץ התארגנה התנועה מחדש בשביל להתאים את כליה הארגוניים לממדים החדשים. קליטת מושבי העולים שינתה לחלוטין את דמותה החברתית של התנועה; בצד נהלל, כפר-יהושע וכפר-ויתקין, שהתארגנו על בסיס רעיוני משותף, קמו כ-־150 מושבי-עולים, שלאנשיהם לא היה מושג ברור על רעיון מושב-העובדים ויסודותיו החברתיים. התנועה נתבעה להדריך את המתיישבים החדשים בעבודה ובבניית משק חקלאי ולהקנות להם מושגים ראשוניים על בניית חברה, המבוססת על עזרה הדדית, שיתוף וזיקה לתנועה ולהסתדרות העובדים. המדריכים, שהתנועה גייסה משורותיה, לא הספיקו למילוי התפקידים האלה. בלחץ התנאים הקשים של הישובים בשנים הראשונות, נאלצו המדריכים להפנות את עיקר מאמציהם לענייני העבודה ופיתוח הענפים, כדי להבטיח את פרנסתם של המתיישבים ולמנוע עזיבות והתפוררות הישובים הצעירים, ולא יכלו להקדיש את הזמן והכוחות הדרושים להדרכתם החברתית והרעיונית. התוצאות הורגשו בשנים הבאות ועל כך ידובר בפרקים הבאים. התנועה הצליחה לקדם את המתיישבים בניהול עצמי של משקיהם וכפריהם ולהקים את הכלים הארגוניים שהיו להם לעזר רב, כגון ארגוני הקניות והמוסדות הכספיים של התנועה. הפעולה שנעשתה לגיוס מדריכים רבים למושבי העולים, העלתה שכבה חדשה לפעילות ציבורית בתנועה, מאחר שלפני כן, על-פי-רוב פעלו בתנועת המושבים חברים ותיקים מהמושבים שנוסדו לפני קום המדינה. הם גם היו ראשוני המתגייסים להדרכה במושבים החדשים בראשיתה של ההתיישבות ההמונית. אחרי זה נחלצו לפעולה גם אנשי הדור השני, שנענו לקריאתו של בן-גוריון ושל התנועה ויצאו עם משפחותיהם למושבי העולים ופעלו שם תקופה ממושכת. החברים הצעירים נכנסו בדרך זו לפעילות בתנועה ונטלו על עצמם תפקידים מרכזיים, במקום הותיקים שפרשו בהדרגה. במשך השנים עלתה גם שכבה של פעילים מבין המתיישבים החדשים. הם צברו נסיון בניהול כפריהם, בשמשם בתפקידים כמו מזכיר הכפר, חברי ועד וכו'. בתוך כך החלו להשתתף גם בעניינים הכלליים של התנועה ונבחרו למוסדותיה המרכזיים. עד סוף העשור הראשון היה מספרם קטן עדיין, אולם הלך וגדל בד-בבד עם צמיחת דור צעיר במושבי העולים אשר נרתם לעבודה ולפעילות. גידול נמרץ היה גם בתנועות המושבים האחרות: מספר המושבים של הפועל המזרחי לפני קום המדינה היה תשעה. בעשור הראשון נוספו 50 מושבים חדשים, ברובם המכריע – מושבי עולים. לעובד הציוני היו לפני קום המדינה שני מושבי עובדים: בית-יהושע ושאר-ישוב. בעשור הראשון נוספו 16 מושבים. לתנועת חירות היה מושב אחד לפני קום המדינה (נחלת ז׳בוטינסקי). בעשור הראשון נוסדו עוד 10 מושבים. לאיחוד החקלאי נוספו 21 ישובים חדשים על 17 הישובים שהיו לו לפני קום המדינה.

התנועות הקיבוציות

שונה היתה התמונה בתנועות הקיבוציות. בקום המדינה היוו הישובים הקיבוציים רוב מנין ורוב בנין של ההתיישבות העובדת. לעומת 64 מושבי-עובדים שהיו קיימים בכל התנועות, היו 143 ישובים קיבוציים שהיו ברובם הגדול מרוכזים בשלושת הארגונים הארציים: הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי וחבר הקבוצות, לבד ממספר קיבוצים אחרים שהשתייכו לנוער הציוני ולקיבוץ הדתי. אחרי קום המדינה נוסדו 84 ישובים קיבוציים חדשים, רובם בשנים הראשונות. הישובים הוקמו על-די גרעיני הכשרה של תנועות הנוער, שאורגנו עוד בטרם המדינה. אליהם הצטרפו בוגרי עליית הנוער וגרעינים שהתגבשו בשורות הפלמ״ח. בתוך העלייה הגדולה שזרמה לארץ היו רק גרעינים קיבוציים מעטים, שרידי התנועות החלוציות המפוארות שהיו באירופה לפני המלחמה: אלה הקימו מספר ישובים עצמאיים או הצטרפו לגרעינים של בני הארץ ובחלקם גם השלימו ישובים ותיקים.

הגל הגדול של העלייה פסח על הקיבוץ. דבר זה גרם אכזבה קשה לתנועה הקיבוצית, שציפתה לעלייה הגדולה והיתה נכונה לקלוט אותה בישובים הקיימים ובהתיישבות החדשה. העתודות להתיישבות הקיבוצית הידלדלו. הרזרבה היחידה כמעט שנותרה היו תנועות הנוער וגרעיני הנח״ל, שלא היה בכוחם להרחיב את ההתיישבות כנדרש וגם להשלים את הישובים הקיימים. גם התנועה ״מהעיר אל הכפר״, שעוררה ההסתדרות, זרמה רובה ככולה למושבים ורק מיעוטה פנה לקיבוצים. בקום המדינה היו חברי הקיבוצים כ-7.5% מהאוכלוסיה היהודית בארץ. הגידול המהיר של האוכלוסיה, בעקבות העלייה הגדולה, הביא לידי הפחתה במשקלם היחסי של הקיבוצים, שירד משנה לשנה, עד שבסוף העשור היו חברי הקיבוצים רק כ-4.5% מהאוכלוסיה. בתנועה הקיבוצית השתררה הרגשה, שהקיבוץ ירד ממעמדו בחברה הישראלית. משקלה הסגולי של התנועה הקיבוצית היה תמיד גדול יותר ממניינה הכמותי, בגלל פעילותה הנרחבת בהתיישבות, בהגנה, בקליטת העלייה ובחינוך הנוער. בקום המדינה עברו כמה מתפקידי התנועה החשובים לרשות המדינה ונתמלאו באמצעות כלים ממלכתיים. כמו כן, הושפעה התנועה לא מעט מהלכי-הרוח שהשתררו בחברה הישראלית אחרי מלחמת השחרור.

בציבור הישראלי הורגשה עייפות רבה שהצטברה בשנות המאבק והמלחמה, בלט הרצון לחיי שלוה, חפשיים מעולן של אידיאות ומצוות, והשאיפה לנצל את האפשרויות הגדולות שנפתחו לפני הדור הצעיר – בבניית המדינה והקמת מוסדותיה. הלך-רוח זה גרם לגל של עזיבות בקיבוצים ולשינוי היחס של החברה הישראלית לקיבוץ ולשליחותו. על אף כל אלה גדלה האוכלוסיה בישובים הקיבוציים במשך העשור במידה ניכרת. בראשית 1948 היה מספר הנפשות בתנועה הקיבוצית 47000 ובראשית 1958 הגיע מספרן ל-79700 נפש. המצב הכלכלי של הישובים הצעירים ושל רוב משקי הביסוס היה קשה. כל הארגונים הקיבוציים הארציים הגבירו את פעולתם על מנת לעזור לישובים, שהיו נתונים במצוקה כלכלית, והקדישו מאמצים רבים לטיפוח מצבם החברתי.

בראשית העשור הועמדה כל התנועה ההתיישבותית לפני בעיה חברתית חמורה, שטמנה בחובה סכנות לדמותו החברתית של הקיבוץ והמושב: התפשטות העבודה השכירה בישובים. תופעות בודדות של עבודה שכירה בישובים היו כבר בתקופת מלחמת העולם, כאשר הישובים הקיבוציים סבלו ממחסור באנשים בגלל הגיוסים הרבים לצבא וליחידות ״ההגנה״. באחדים מהם הועסקו פועלים שכירים, בעיקר במפעלי התעשייה. אולם אחרי קום המדינה, בתקופת העלייה הגדולה חל מפנה. מאות אלפי עולים ישבו במחנות ובמעברות, בטלים מעבודה. לכאורה נוצר מצב מוזר: המוני אנשים שאין להם עבודה, ובקרבתם ישובים, שאינם מנצלים את כושר הייצור שלהם בגלל חוסר-עובדים. לחץ כבד הופעל על הקיבוצים שייענו לצרכי השעה ויעסיקו את העולים המובטלים.

בתוך התנועות הקיבוציות היו גישות שונות: היו ישובים, ברובם משקי חבר הקבוצות ולאחר מכן איחוד הקיבוצים והקבוצות, שהיו סבורים שיש להיענות לתביעה מתוך התחשבות בעולים. הם היו ערים לסכנות הטמונות בהכנסת עבודה שכירה לקיבוצים, אולם סברו, כי מצב-החירום של מדינת ישראל מחייב סטייה זמנית מיסודות הקיבוץ המבוסס על עבודה עצמית, בבחינת ״עת לעשות – הפרו תורתך״.

לעומתם, היו ישובים רבים מאוד, שהתנגדו בכל תוקף להפרת העקרון של העבודה העצמית, והזהירו מפני הסכנות החברתיות הטמונות בהכנסתה לקיבוץ. חברי הנהגות כל התנועות הקיבוציות היו שותפים בהתנגדותם לפתיחת הקיבוצים לעובדים שכירים.

איחוד הקבוצות והקיבוצים חיפש דרך שתאפשר את המשך פיתוח המשקים, אך תמנע העסקת שכירים על-ידי המשק. לשם כך הקים בשיתוף עם הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים את חברת ייצור ופיתוח. החברה התקשרה עם ישובים, שהיו בבעלותם שטחים שאפשר לעבדם באופן אינטנסיבי. שטחים אלה הועברו זמנית, בעצה אחת עם הישובים, לידי ייצור ופיתוח, הותקנו בהם מערכות השקיה והוחל בפיתוח גידולים שונים וירקות בעזרת פועלים ששכרה החברה. לאחר זמן, כאשר היה הישוב מסוגל לעבד את השטחים האלה בכוחות עצמו, קיבל את השטחים בחזרה. התנועות הקיבוציות השקיעו מאמצים רבים למנוע את התפשטות העבודה השכירה בישוביהן, אולם התוצאות היו חלקיות בלבד. גם תנועת המושבים חששה מן הסכנה הצפויה למושב העובדים מהכנסת העבודה השכירה. מבחינה זאת היתה התמונה במושבים השונים לא אחידה והיתה פועל-יוצא ממצבו החברתי והארגוני של הכפר. בעיית העבודה השכירה המשיכה וממשיכה להעסיק את תנועות ההתיישבות עד עצם היום הזה.

בתקופה זו חלו שינויים מפליגים ברמת-החיים בקיבוצים, בהשפעת העלייה הכללית ברמת-החיים בארץ. חל שיפור בתנאי המגורים, שתכנונם כלל עתה את השירותים הסניטריים שבאו להחליף את המקלחות ובתי-השימוש הציבוריים; בנייני ציבור כמו חדרי-אוכל ומועדונים שופצו ונבנו מחדש. תשומת-לב שלא נודעה מקודם הוקדשה לנוי ולנוף של החצר. גם סגנון הלבוש השתנה והתלבושת הקיבוצית ששימשה ״סימן-היכר״ לאיש הקיבוץ, בהגיעו העירה, נעלמה בהדרגה; שיפורים ניכרים חלו גם ברמת התזונה.

זעזוע גדול נגרם לתנועה הקיבוצית בגלל פילוג הקיבוץ המאוחד. הפילוג לא בא כחתף. חברי הקיבוץ המאוחד השתייכו מבחינה מפלגתית למפלגת פועלי ארץ-ישראל. כבר באמצע שנות השלושים נתגלעו חילוקי-דעות בין הנהגת הקיבוץ המאוחד ורוב חבריו לבין המפלגה. חילוקי-הדעות היו בשטח הפוליטי ובמישור המדיניות המקצועית של ההסתדרות. לאט-לאט התגבש הקיבוץ המאוחד כאופוזיציה שסימני-ההיכר שלה היו: יתר אקטיביזם פוליטי, רדיקליות בפרוגרמה החברתית וגילויי אהדה לרוסיה הסוביטית. בסוף שנות השלושים הצטרף הרוב בקיבוץ המאוחד לסיעה ב׳ שהוקמה לפני כן בסניף המפלגה בתל-אביב על-ידי קבוצה של חברי המפלגה, והפכה להיות סיעה ארצית. היחסים במפלגה הלכו והחריפו גם בשנות מלחמת-העולם, על אף הסכנות שארבו לישוב בארץ וחרף בשורות איוב שהגיעו מארצות הכיבוש הגרמני.

ב-1944 חל פילוג במפא״י והאופוזיציה עזבה את המפלגה וכוננה מפלגה עצמאית: התנועה לאחדות העבודה. בינואר 1948 התכנסה ועידת האיחוד של מפלגת השומר הצעיר והתנועה לאחדות העבודה ומתוך איחודם קמה מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ״ם). היתה זו מפלגה שמאלית, שעיקר כוחה היה מעוגן בקיבוץ הארצי ובקיבוץ המאוחד. הקמתה של המפלגה החדשה, שהצטיינה ברדיקליות ובזיקה רעיונית יתירה לברית-המועצות – גרמה להחרפת היחסים בתוך הקיבוץ המאוחד.

אלה מחבריו שנשארו חברים במפא״י ראו בדאגה רבה את ההתפתחות הפוליטית בתוך הקיבוץ; החלה התארגנות פנימית של חברי מפא״י בקיבוץ המאוחד והתנהלו ויכוחים קשים, בעיקר בענייני חינוך וקליטת נוער. מאמצים רבים שהקדישו חברים רבים, בכוונה למנוע מפולת, ונסיונות לקבוע הסדרים ארגוניים, שיאפשרו לשני הפלגים בקיבוץ המאוחד להמשיך בחיים משותפים – עלו בתוהו. בשני קיבוצים – אשדות-יעקב וגבעת-השלושה הגיעו היחסים עד משבר ונוצר מצב של פילוג בפועל. במועצת הקיבוץ בנען, ב-19.5.1951, הוחלט – להוציא מהקיבוץ המאוחד את חברי מפא״י באשדות-יעקב ובגבעת-השלושה. בתגובה על כך עזבו כל חברי מפא״י במופגן את המועצה. 45% מכלל חברי הקיבוץ המאוחד היו חברים במפא״י. הפילוג בקיבוץ המאוחד היה לעובדה.

הפילוג היה מאורע קודר בחיי המדינה ותוצאותיו היו חמורות מאוד. הקיבוצים, שבהם היו חברי מפא״י הרוב המכריע – נטשו את הקיבוץ המאוחד והקימו מסגרת קיבוצית נפרדת: איחוד הקיבוצים. אחרי כמה חודשים, בשמחת-תורה תשי״ב (21.10.1951), נתכנסה בעמק הירדן ועידת הייסוד של איחוד הקבוצות והקיבוצים שנוצר מאיחוד חבר הקבוצות ואיחוד הקיבוצים. 13 ישובים ותיקים ושמונה צעירים, שהתיישבותם חלה אחרי קום המדינה, שבהם היה רוב מכריע של חברי מפא״י, עזבו את הקיבוץ המאוחד,37 5 ישובים גדולים, שלא היה הבדל ניכר במספר החברים משני הפלגים – חולקו, והמיעוט בכל אחד מהם בנה על-יד הישוב הקיים38 ישוב חדש. בכמה ישובים נטשו קבוצות חברים ועברו לקיבוצים אחרים. במהלך ה״טרנספר״ המתואר לעיל עזבו את הקיבוץ המאוחד למעלה מ-5000 חברים, דבר שנתן בו את אותותיו והחלישו מאוד. הקיבוץ המאוחד, שהיה הזרם הקיבוצי הגדול ביותר – נותרו בו רק 56 ישובים מתוך 78 שהיו בו עד לפילוג ומספר חבריו ירד מ-13000 ל-000 8. בסוף העשור היה מספר הקיבוצים בכל אחת מהתנועות כדלקמן: בקיבוץ המאוחד – 56, בקיבוץ הארצי – 72, באיחוד הקבוצות והקיבוצים – 74. על כך יש להוסיף 9 קיבוצים של הקיבוץ הדתי, 5 – של הנוער הציוני, 2 –של פועלי אגודת-ישראל, 2 –לא מוגדרים ובס״ה 220 קיבוצים.


פרק כג: סיכום העשור הראשון (1957–1948)

בעשר השנים הראשונות לקיום המדינה גדלה האוכלוסיה היהודית בארץ ב-716000 בסוף 1948 ל-1763000 נפש. הוקמו 368 כפרים חדשים, לבד מהרחבת מושבים קיימים והיאחזויות נח״ל. בין הישובים החדשים היו 284 מושבים ו-84 קיבוצים (רוב המושבים החדשים היו ״מושבי-עולים״). הישובים החדשים התפרסו על-פני כל הארץ: לאורך גבולות המדינה, בצפון, במרכז ובנגב. כל שטח הקרקע שניתן לעיבוד – כארבעה מיליון דונם – הוחל בעיבודו בתוך מספר שנים.

פותחו מקורות המים. חברת ״מקורות״ בנתה מפעלי-מים אזוריים, השלימה את בניית המפעל ירקון-נגב והחלה בבניית המוביל הארצי. הודות לזה גדל השימוש במים בחקלאות מ-257 מיליון מ״ק בתש״ט עד 830 מיליון מ״ק בתשי״ז, ושטח השלחין – מ-300000 ד׳ בתש״ט ל-1100000 ד׳. יחד עם גידול השטח המעובד בבעל ושלחין גדל הייצור החקלאי בקצב מהיר מאוד. בשנים הראשונות לקיום המדינה שרר מחסור והונהג קיצוב של המזונות העיקריים. בסוף העשור סיפקה החקלאות היהודית את מרבית המזון לאוכלוסיה, שגדלה ביותר ממיליון נפש ובסוגי תוצרת מסוימים אף נותרו עודפים, ובעקבות זה הוחל בייצוא עודפי תוצרת חקלאית. הייצור גדל בכל ענפי החקלאות. שטח הפרדסים שהיה בקום המדינה 125 אלף דונם – שוקם, לאחר ההזנחה של שנות המלחמה, ובעשר השנים ניטעו עוד 118 אלף דונם. בתשי״ח הגיע שטח הפרדסים ל-243 אלפי ד׳. ייצור פרי ההדר מכל הסוגים הגיע ב-1959/8 ל-435000 טון לעומת 272000 טון ב-1948/49.

ההתיישבות החדשה תוכננה והוצאה לפועל על-ידי המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית. חלק מהישובים תוכננו בדגם המשק המעורב, לפי מתכונת הישובים שנבנו לפני כן; לחלקם האחר הוצע דגם משקי שונה, התואם את תנאי כל אזור ואזור: משק חלב, משק שדה, משק פרדס וכו'. פיתוח הייצור החקלאי תוכנן על-ידי ״המרכז לתכנון ההתיישבות והחקלאות״, המשותף למשרד החקלאות ולסוכנות היהודית. התכניות שהוכנו על-ידיו הנחו את משרד החקלאות והסוכנות בפעולתם. משרד החקלאות התארגן במשך השנים וטיפל בהצלחה בפיתוח מקורות המים וענפי החקלאות, בהיותו נעזר במחלקות המקצועיות ומוסדות המחקר שלו ובתקציב הפיתוח. מדריכי המשרד הדריכו את המתיישבים בישובים הותיקים ומדריכי המחלקה להתיישבות ליוו והדריכו את המתיישבים החדשים שחסרו ידע אלמנטרי בחקלאות. ברוב ענפי המשק הוקמו מועצות לייצור ושיווק שסייעו בהרחבת הייצור ובפתרון בעיות השיווק. הבנק לחקלאות שהוקם על-ידי הממשלה שימש כמכשיר כספי לביצוע ההלוואות שניתנו מתקציב הפיתוח, ומימן מהונו העצמי השקעות רבות במשק החקלאי שלא היו כלולות במסגרת הפעולות של תקציב הפיתוח. המוסדות העצמים של החקלאים התפתחו וגדלו במקביל לגידול מספר הישובים וייצורם החקלאי. ״תנובה״ ו״המשביר המרכזי״ מילאו תפקיד חיוני ביותר בשלבים הראשונים של הקמת הישובים על-ידי שמירה על שיווק מאורגן והספקה מאורגנת של צרכי הישובים.

הישובים החקלאיים התארגנו במועצות אזוריות שטיפלו בהצלחה בבעיות המוניציפליות של הישובים. רוב הישובים התארגנו בארגוני קניות אזוריים שהקלו מאוד על המשקים בהספקת צרכיהם וחסכו להם סכומי כסף גדולים. מפת ההתיישבות בארץ השתנתה במרוצת העשור: המושבים, שהיו מיעוט בהתיישבות עד קום המדינה, היו עתה הרוב בהתיישבות החקלאית. לעומת 81 מושבים מכל הסוגים לפני קום המדינה, היו בתום העשור – 336 מושבים. מספר הקיבוצים שהיה 137 לפני קום המדינה, גדל ל-220. תנועות המושבים גדלו וטיפלו במושבים הרבים שהוקמו. התנועות הקיבוציות סבלו מחוסר עתודות להתיישבות חדשה. בגלל הפירוד שחל בקיבוץ המאוחד, עזבו אותו מספר ניכר של ישובים שהקימו, יחד עם חבר הקבוצות, את איחוד הקבוצות והקיבוצים. בשנים האחרונות של העשור הואט קצב ההתיישבות בגלל הצורך לבסס את מאות הישובים החדשים שכבר הוקמו. גם מחסור במועמדים להתיישבות וקשיים כספיים היו בגורמי ההאטה. בעשר השנים הראשונות למדינת ישראל – הושגו הישגים עצומים בפיתוח ההתיישבות החקלאית במדינה. הונחו היסודות, גובשו המסגרות הארגוניות והוקמו המוסדות הדרושים להבטחת המשך ביסוסה ופיתוחה של החקלאות לכל ענפיה.


 

העשור השני: 1967–1958

פרק א: ישובים חדשים

אחרי תנופת ההתיישבות הגדולה בעשור הראשון, באה תקופת ההתבססות של מאות הישובים שהוקמו. סיבות אחדות גרמו לכך שרק ישובים מעטים הוקמו בעשור השני: אמצעים כספיים גדולים מאוד נדרשו להשלמת בנייתם ופיתוחם של הישובים החדשים שרק בחלקם נכנסו כבר למעגל הייצור והיו קרובים לביסוס. האמצעים שעמדו לרשות המחלקה להתיישבות ומשרד החקלאות הספיקו אך בקושי למילוי הצרכים הדחופים של הישובים הקיימים ולא נותר הרבה להקמת ישובים חדשים. כמו כן הידלדלה מאוד העתודה האנושית להתיישבות וגם השלמת אכלוסם של כמה ישובים, שכל מתיישביהם או חלק מהם נטשום היתה כרוכה בקשיים. הייצור החקלאי גדל מהר מאוד משנה לשנה בישובים הותיקים ובישובים החדשים כאחד.

בראשית העשור השני כבר ייצרו הישובים החדשים כ-50% מכל התוצרת החקלאית ששווקה בארץ. תחת המחסור התהוו עודפים בכמה סוגי תוצרת, ואלה לחצו על השוק והפחיתו את הכנסת החקלאים. בציבור, ובמידה מסויימת גם בממשלה, העריכו כי החקלאות הגיעה למיצוי יכולתה, וכי אין תכלית להוסיף ישובים על הקיימים, כל עוד שיווק תוצרתם כרוך בקשיים. אף-על-פי-כן לא חדלו המוסדות המיישבים ומשרדי הממשלה מתכניות להרחבת ההתיישבות, באזורים אשר התייחדו בבעיות מדיניות, בטחוניות וחברתיות. ההתיישבות באזור לכיש הושלמה בעשור הראשון; גם יישוב אזור התענך הסתיים כמעט. רק ישוב חדש אחד הוקם בו לאחר מכן – על ידי הדור השני של המושבים: רם-און. עוד לפני כן תוכננו באזור עדולם 10 ישובים, בזה שני מרכזים אזוריים. אך בפועל הוקמו, בעשור הראשון, רק ארבעה ישובים, והישוב החמישי, אדרת – בנייתו הושלמה ב-1961. התברר, כי שטחי הקרקע באזור אינם מספיקים לישובים נוספים. הוסבה תשומת-לב מיוחדת ליישוב הערבה שהיו בה עד לאותו זמן שני ישובים: קיבוץ יטבתה והמושב עין-יהב. במרוצת העשור השני נוספו שם עוד הקיבוצים: אילות (הקבה״מ), וגרופית (האיחוד) ומושב חצבה (תנועת המושבים), שראשיתו בהיאחזות נח״ל.

תכניות התיישבות נרחבות היו קשורות בגליל ובחבל הבשור. בגליל המרכזי לא היו אלא ישובים יהודיים בודדים – מיעוט קטן באוכלוסיה החקלאית בגליל. בראשית שנות הששים הוחלט על מיבצע התיישבותי מקיף. עדיפות ניתנה להקמת ישובים לאורך גבול לבנון. ב-1958 עלה קיבוץ אדמית בין חניתה לאילון במרחק קטן מהגבול. ב-1960 הוקם מושב אביבים על גבל לבנון, אבן-מנחם והמושב השיתופי יודפת. ב-1961 הוקם מושב אלמגור. ב-1963 הוקם מושב דובב גם הוא על גבול הלבנון. כל אלה הוקמו עוד לפני שהוחל בתכנון תכנית ההתיישבות הגדולה בגליל. המתכננים התקשו למצוא שטחי קרקע פנויים המתאימים לעיבוד חקלאי או שניתן להכשירם לעיבוד. אחרי הכשרה יסודית, הוקמו ב-1966 ו-1967 המושבים: נטועה וזרעית והמרכז האזורי בירנית – ממש על גבול הלבנון. עוד מושב – שתולה, שתוכנן אך הכשרת הקרקע בשבילו התאחרה, הוקם ב-1969. בזאת הסתכמה למעשה ההתיישבות בגליל טרם מלחמת ששת הימים.

אופי שונה היה לתכנית ההתיישבות בבשור. האזור משתרע על שטח של 750 אלף דונם, אדמה חולית, לרוב על תשתית של לֶס. הניסויים החקלאיים שנעשו על-ידי חוקרי תחנת-הנסיונות וחברי הישובים, גילו כי קרקע מסוג זה מסוגלת להניב יבולים גבוהים, לאחר מנה גדושה של דשן חנקני ומי השקיה בכמות מספקת. הסתבר כי תנאי האקלים הנוחים מאפשרים לגדל ירקות-חורף בהצלחה וכי טמונות באזור זה אפשרויות מפליגות לגידולי ייצוא: ירקות, פרחים ופירות סובטרופיים. עד 1950 היו באזור זה מעט קיבוצים ומושבים. לוי אשכול העלה אז את ההצעה להתחיל בפעולת ההתיישבות נרחבת בבשור. הנימוקים להצעתו היו בעיקר חברתיים. הוא האמין כי מצויים באזור תנאים טובים לפיתוח חקלאות אינטנסיבית, וראה בעשרות קיבוצים ומושבים שיקומו שם – אתגר חדש לצעירים. הלכי-הרוח שהתפשטו בדור הצעיר, המתרחק והולך מהדרך החלוצית של קודמו ומעמיד במרכז מאווייו את קידומו האישי – הדאיגוהו. אשכול האמין כי הדור הזה יראה אתגר ביישוב הבשור ובהקמת מרכזים עירוניים ואזוריים, תוך שיתוף-פעולה בין כלל העובדים – עירוניים כחקלאים – וקיווה למעורבותם בעבודה וביצירה. הוא האמין, כי רעיון זה יסחוף רבים מבני-הנוער היושבים בערים, שיתנו יד להקמת חבל התיישבותי חדש, המתייחד בחקלאות לייצוא ובו גם מפעלי-תעשייה שישרתו את החקלאות הזאת. התקוות שאשכול תלה בתכנית ההתיישבות בבשור לא נתמלאו. רק ב-1969 ובראשית שנות ה-70 הוקמו 3 מושבים ומרכז אזורי אחד. גם אלה לא הוקמו על-ידי הנוער הישראלי, כפי שציפה אשכול, כי אם על-ידי עולים שבאו מהתפוצות.

ב-1965 החליטו הממשלה והסוכנות להקים בתוך שנים אחדות 42 ישובים חדשים, רובם בגליל וחלקם לאורך גבול ממלכת ירדן, בכוונה לסתום פרצות בגבול הזה. בגליל הוחל בבדיקת האפשרויות להקים ישובים בגבול לבנון וכן באזור חזון, שגב ורמת תֶּפֶן. לאורך גבול ירדן הוקמו הישובים: מעלה-הגלבוע, צור-נתן ומי-עמי. אלמגור הוקמה בגבול הסורי מעל לשפך הירדן. בנגב הוקמו עלומים של הקיבוץ הדתי והמושב כפר-מימון – ביוזמת ״הפועל המזרחי״ ובשיתוף האגף להתיישבות המעמד הבינוני על-ידי עולי צפון-אפריקה. ישובים אחרים שהיו כלולים בתכנית לא הוקמו עד למלחמת ששת הימים. בעשר השנים 1967–1958 (עד מלחמת ששת הימים) הוקמו 19 ישובים חדשים: 5 קיבוצים, 11 מושבים ו-3 מושבים שיתופיים. באוכלוסיה של הישובים החקלאיים לא חלו שינויים ניכרים. בסוף 1958 היו במושבים (לרבות המושבים השיתופיים) 125600 נפש ובסוף 1967 הגיע המספר ל-126600. האוכלוסיה בכל הקיבוצים והקבוצות בסוף 1958 היתה – 78600 ובסוף 1967 – 83300 נפש.39


פרק ב: פיתוח מקורות המים

מוביל המים הארצי

מרבית מפעלי-המים המקומיים והאזוריים בוצעו בעשור הראשון וסיפקו מים לרוב הישובים החדשים וגם לישובים הותיקים יותר. קו הירקון המזרחי הושלם עוד ב-1955. ב-1957 הוחל בהנחת הקו המערבי שהושלם ב-1961. הקו המערבי מתחיל בראש-העין, עובר לאורך החוף ועל-יד אגם זוהר נפגשים שני הקווים. אורך הקו, מראש-העין עד חלץ – 65 ק״מ; קוטרו – ״70, לעומת ״66 של הקו המזרחי.

העבודה במוביל הארצי החלה ב-1953, הופסקה זמנית בגלל הסכסוך עם הסורים, חודשה שוב אחרי זמן מה ונסתיימה סופית ב-10 ביוני 1964. אורכו של המוביל מהכנרת עד ראש-העין מגיע ל-130 ק״מ. המוביל תוכנן על ידי תה״ל וניבנה על-ידי מקורות. עם גמר בנייתו הושלמה מערכת המים הארצית, על כל חלקיה: המוביל הארצי, המפעלים האזוריים, קו הירקון המזרחי והקו המערבי – כולם משולבים ומתואמים לפי תכנית אחידה. המוביל הארצי מוליך לנגב את מי הכנרת ומים אחרים הנמהלים בדרך. מי הכנרת נכנסים למוביל דרך צינור הקבוע בתחתית האגם. המים זורמים בו לבריכת-ביניים על החוף ומשם לתחנת-השאיבה, החצובה בתוך הסלע והיא כוללת 3 יחידות-שאיבה שהספק כל אחת 22000 קו״ט. המים נשאבים מעומק של 212 – לגובה של 44+ מטר ונשפכים לתעלת הירדן הפתוחה. אורך התעלה והיא חצובה בסלע בשיפולי ההר ומצופה בטון. מתעלת הירדן נשפכים המים אל מאגר שקיבולו 800 אלף מ״ק, הוא מאגר צלמון, שממנו עוברים המים אל תחנת-השאיבה צלמון. תחנה זו דוחפת את המים מ-37+ מטר עד 152+, לנקודה שממנה זורמים המים בתעלה פתוחה. משם נכנסים המים למנהרת עַילבוּן. זוהי המנהרה הראשונה של המוביל ואורכה כ-650 מטר. המנהרה מעבירה את המים אל תעלת בטון פתוחה החוצה את בקעת בית-נטופה. בתעלה זו זורמים המים לאורך 17 ק״מ עד לאגמי אשכול שאינם אלא שני מאגרים במערבה של בקעת בית-נטופה. האחד – לשיקוע, שבו זורמים המים באטיות כדי שהסחף ישקע. המאגר הגדל יותר – קיבולו 4.5 מליון מ״ק והוא מווסת את כמויות המים הזורמים ממנו לקו-צינורות (״108) עד תחילת מערכת ירקון-נגב בראש-העין, לאורך 77 ק״מ. גם צינורות אלה, יוצרו בבית-החרושת יובל-גד באשקלון.

בדרכו חוצה הצינור שלוש מנהרות: מנהרת שימרון (על-יד נהלל), שארכה והיא חוצה את רכס הרי נצרת: מנהרת מנשה א' – זו המנהרה הארוכה ביותר במערכת והיא חוצה את הרי מנשה בין כביש מגידו-יקנעם לנחל דליה. ארכה כ-6.5 ק״מ. כשני ק״מ אחרי המנהרה הגדולה נחצבה המנהרה השלישית, הקצרה, שאורכה – היא מנהרת מנשה ב׳.

באזור יקנעם נבנתה תחנת-שאיבה גדולה להגביר את עוצמת הזרימה. עוד 4 תחנות נבנו בדרום לאורך קוי ירקון-נגב: תחנת ראשון-לציון, צומת זוהר, מיבטחים וטל-אור. הודות לתחנות שאיבה אלו מסוגל המוביל הארצי להוליך יותר מים מכפי שתוכנן מלכתחילה: 365 מיליון מ״ק לשנה, לעומת 320 מיליון המתוכננים. למוביל הארצי חוברו רוב המפעלים האזוריים, שהיו לפני כן נפרדים, מה שהגביר את כושר הויסות והתמרון של מערכת הספקת-המים, לפי הצרכים. מוביל המים הארצי מופעל על-ידי מרכז-הפעלה ראשי אחד הנעזר במרכזי-הפעלה חבליים. ארבע-חמש השנים שקדמו להפעלת המוביל הארצי היו שנים קריטיות מבחינת הספקת המים במדינה. הישובים הרבים שהוקמו והתפתחו בקצב מהיר תבעו כמויות מים גדולות יותר מאשר היה אפשר לספק מהמקורות שבעין, בעיקר ממי-התהום. משרד החקלאות והמוסדות הממונים על המים החליטו שלא לעכב את פיתוח הישובים החקלאיים, אלא לספק להם כמויות מים יותר גדולות על-ידי שאיבת-יתר מהבארות הקיימות. לדעת המומחים היה אפשר לשאוב כמויות ניכרות של מים על-ידי ניצול הרזרבה החד-פעמית (הבלתי-מתחדשת) של מי התהום (רח״פ), מבלי לחשוף את האקוויפר לסכנה של חדירת מי הים. החלטה כזאת נתאפשרה רק אחרי שהתברר בודאות גמורה כי מי הירדן אכן יובאו לדרום בתוך שנים אחדות ויחליפו את מי שאיבת-היתר. ואמנם בהפעלת המוביל הארצי (1964), הופסקה בהדרגה שאיבת-היתר מהבארות.

בשנה הראשונה הוליך המוביל הארצי 120 מיליון מ״ק, בשנתו השניה 230 מיליון מ״ק, בשנתו השלישית – 270 מיליון מ״ק ומהשנה הרביעית ואילך הוליך למעלה מ-300 מיליון מ״ק בשנה.40 תוספת המים כמעט ולא הותירה רישומה, מפני שברובה נצרכה על מנת להחליף את המים ה״זמניים״ (רח״פ), שנשאבו לפני שנסתיימה בניית המוביל. תצרוכת המים הכללית במדינה היתה ב-1958 – 1214 מיליון מ״ק וב-1966/67 1474 מיליון מ״ק, היינו – תוספת ממשית של 200 מיליון מ״ק מים.41

המוביל הארצי מאפשר להחדיר את עודפי המים לשכבות-עומק לשם שיפור המצב ההידרולוגי באזורים שבהם נפגע המאזן של מי התהום. את המים מחדירים בחודשי החורף, כאשר מצויים עודפי מים בכנרת. החדרה זו משפרת את מצב האקוויפר של מי התהום שנפגע משאיבת-יתר ואת מליחותם באזורים, שבהם מי-הים חודרים לבארות בגלל שאיבת-יתר וירידת מיפלס המים. את המים מחדירים לשכבות אבן וחול דרך בורות הקידוח או על-ידי פיזורם על-פני דיונות שדרכן הם מחלחלים לשכבות התת-קרקעיות. בכמה מקומות נעשות פעולות ההחדרה על-ידי ״תפיסת״ השטפונות: בעזרת סכרים קטנים הנבנים בואדיות, שבהם זורמים מי שטפונות בחורף, מעכבים זרימתם והמים מתפשטים על-פני החולות, ומעשירים את מי התהום. מפעל כזה הוקם באזור נחל שקמה; יותר מאוחר נבנה מפעל נחלי מנשה בסביבת גבעת-עדה. בשנים הבאות נבנו עשרות מאגרים באזורים שונים לתפיסת מי השטפונות בחורף ולאגירת המים לחודשי הקיץ.

עם השלמת המוביל הארצי צפה ועלתה הבעיה של מליחות המים. הואיל ומי הכנרת שימשו מקור עיקרי למפעל המים הארצי, היה ברור, כי מליחות המים במפעל תהיה דומה למליחות המים בכנרת. מי הירדן לפני היכנסם לכנרת הם כמעט טהורים ממלחים. שיעור מליחותם אינו עולה על 20 מיליגרם לליטר. ואילו בצאתם על-ידי דגניה – מליחותם קרובה ל-300 מיליגרם לליטר ויותר. להמלחת מי הכנרת גורמים מעיינות מלוחים, שבחלקם נובעים בחופה המערבי ומשתפכים לכנרת, ויתרם נובעים בקרקעיתה ואינם נראים לעין. לפי המדידות מזרימים חמי-טבריה, מעיינות טבחה ומעיינות קטנים אחרים לכנרת יותר מ-80000 טון מלח לשנה. כמות דומה לזו תורמות הנביעות שבתחתית האגם. שיעור המליחות בכנרת אינו קבוע והוא משתנה בהתאם לכמויות המים שהירדן מזרים לתוכה. בשנים גשומות יורדת המליחות ובשנים שחונות היא עולה, ויש שהיא מתקרבת ל-400 מ״ג כלור לליטר. היה חשש כי מים שמליחותם 300 מ״ג לליטר ויותר יזיקו לפרדסים ולמטעים האחרים. לכן הוחלט למהול את המים של המוביל הארצי באזור השרון (צפונה לירקון) במים מתוקים ולהוריד את המליחות שם ל-170 מ״ג כלור, ודרומה מהירקון – ל-250 מ״ג לליטר. יחד עם זאת הוחלט למנוע כניסת מי המעיינות המלוחים לכנרת. בעקבות זה אותרו המעיינות לאורך החוף המערבי, ומימיהם הוזרמו בתעלת בטון לאורך חוף הכנרת (״המוביל המלוח״), המובילה את המים המלוחים לירדן. הנסיונות לאתר את המעיינות המלוחים, הנובעים בקרקעית הכנרת לא עלו יפה אך בעקבות הטיית המעיינות המלוחים היבשתיים והודות לכמה שנים ברוכות-גשם, אחרי הפעלת המוביל הארצי, ירדה המליחות בכנרת. בשנת תשכ״ז הכילו מי הכנרת 315 מ״ג כלור לליטר, לעומת קרוב ל-400 מ״ג בשנים קודמות. אחרי סיום בנייתו של מוביל המים הארצי, הגיעה הספקת המים הכללית בתשכ״ז כאמור ל-1474 מיליון מ״ק לעומת 1274 מיליון בתשי״ח. למעלה ממחצית כמות המים הכללית – 754 מיליון מ״ק, סופקו על-ידי חברת מקורות. החקלאות צרכה 1115 מיליון מ״ק להשקיית 1.615 מיליון דונם מתוך 4.165 מיליון דונם שעובדו באותה שנה.42 נבדקו אפשרויות שונות להגדיל את כמויות המים לשם פיתוח נוסף של החקלאות.

לבד מניצול מי השטפונות, נערכו תכניות לשימוש חוזר במי ביוב להשקיה. בשנות הששים בוצעו כמה תכניות במתכונת זעירה, לשימוש במי ביוב אחרי טיהורם. בתשכ״ז אישרה ועדת הביוב העליונה תכנית ל״סילוק והשבת שפכי גוש דן״ שעתידה היתה במשך הזמן להוסיף כ-100 מיליון מ״ק מים להשקיה. באותה שנה הוחל בביצוע התכנית. תכנית אחרת, שהוחל בה בשנות השישים, הם האמצעים שננקטו להורדת גשם, שבמהלכם נעשה נסיון להוריד באופן מלאכותי את טמפרטורת הענן ולהביא לידי התגבשות טיפות המים. הדבר נעשה על-ידי פיזור חומר מיוחד בעננים ממטוס: קרח יבש או יודיד-הכסף. מאז 1961 נעשו נסיונות שיטתיים כאלה ועד 1967 עוד לא היה אפשר לסכם את הניסויים באופן חד-משמעי. במקביל לפעולות האלו נבדקה בשנות הששים האפשרות להקים מיתקן גדול להמתקת מי ים. הוקמה ועדת סקר משותפת עם ממשלת ארצות-הברית, שהכינה תכנית מפורטת לבניית מיתקן מונע בכוח גרעיני. מיתקן זה צריך היה להפיק כ-120 מיליון מ״ק מים ולייצר כ-300 מֶגַוַט חשמל בשנה. ההשקעה במיתקן נאמדה ב-200 מיליון דולר. לפי ההערכה יעלו המים שיופקו בו כ-80 אגורות למ״ק, מחיר שהיה גדול פי-עשרה ממחיר המים הממוצע בארץ. מוסדות המחקר בארץ המשיכו לבדוק תכניות להוזלת מחיר המים המופקים, בתקוה שהטכנולוגיה תתקדם בשנים הקרובות ויהיה אפשר להגיע להתפלת מים במחיר סביר. כיום אפשר לקבוע, כי המהפך שחל במחירי האנרגיה בשנים האחרונות, סתם את הגולל על התכניות להמתקת מים בתקופה הנראית לעין.

מניעת בזבוז מים וייעול השימוש בהם

תוך כדי פיתוח מקורות המים העיקריים, התברר ללא ספק, כי כמות המים הניתנת לניצול היא הרבה יותר קטנה מן האומדנים שבתכניות המים הקודמת. דבר זה החריף את התודעה, כי יש לנהוג חסכון מירבי ולחפש כל דרך לייעול השימוש במים. בראש וראשונה צריך היה למנוע בזבוז מים. כמויות מים ניכרות התבזבזו בכל מקום: בחקלאות, בשימוש ביתי ובמפעלי-תעשייה. גרמו לכך צינורות מיושנים שהתפוצצו, ברזים דולפים ושיטות השקיה בלתי-יעילות. ביוזמת נציבות המים הושקעה עבודה רבה בהחלפת רשתות מים שהתבלו ובייצור אביזרים המונעים דליפות. יחד עם זה נעשתה פעולה נרחבת של מחקר והדרכה לייעול השימוש במים, שהביאה לידי הכנסת שיטות השקיה חדשות, חסכוניות יותר, באמצעות ממטירים משוכללים המפזרים את המים בצורה יעילה וחסכונית יותר ובשכלול השיטות האגרוטכניות, כדי לקבל יבול מירבי בכמות מים קטנה יותר. בכל אחד מהכיוונים האלה הושגו הישגים ממשיים. בראשית שנות הששים הוכנסה לנסיון במספר משקים שיטת ההשקיה בטפטוף, שפותחה על-ידי המהנדס ש. בלאס ובנו. החידוש הוא, שתחת להשקות את הצמח בהמטרה, ולהפסיד חלק מהמים, המתאיידים באויר ועל-פני הקרקע, מגישים את המים היישר לשרשי הצמחים, באמצעות צינורות מחומר פלסטי, דקים ומחוררים, המונחים לאורך שורת הצמחים. לאחר שהשיטה נוסתה במשך שנים אחדות, הוכנסה לשימוש נרחב בשנות העשור השלישי ועל כך יסופר להלן. פעולות נרחבות נעשו כדי להשיג חסכון במפעלי-תעשייה, על-ידי הכנסת מיתקנים לשימוש חוזר במים – בעיקר במי הקירור – ועל-ידי שינויים אחרים במיתקנים הצורכים כמויות גדולות. פעולת הסברה באמצעי התקשורת, בעיקר ברדיו, החדירה יום-יום לראשם של המאזינים תשומת-לב לכל ברז דולף ומניעת זרימת מים ללא צורך, כי ״חבל על כל טיפה!״. לכל הפעולות האלו היתה השפעה ניכרת – בראש וראשונה בחקלאות. לפי המספרים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה צרכה החקלאות בשנת 1957/58 כמיליארד מ״ק מים, בסוף העשור בשנת 1966/67 הגיעה הצריכה ל-1150 מיליון מ״ק, היינו תוספת של 11.5%.43 שטח השלחין לעומת זה גדל מ-1.161 מיליון דונם ב-1957/58, ל-1.548 מיליון דונם בסוף העשור (תוספת של 4433%) – עדות לכך, ששימוש יותר יעיל במים ומניעת בזבוז, מאפשרים הגדלת שטח השלחין, פי-שלושה, יחסית, לעומת תוספת המים בפועל. מגמת הייעול התקיימה גם בשנים הבאות והיא נמשכת עד היום. הודות לזה הגדילה החקלאות את הייצור משנה לשנה, אף-על-פי שכמויות המים שעמדו לרשותה כמעט שלא גדלו.


פרק ג: חוק המים

באוקטובר 1952 מינה שר-החקלאות ועדה מייעצת להכנת חוק מים כללי. הועדה כללה 32 חברים: נציגי משרד הממשלה, המוסדות המיישבים, המרכז החקלאי, התאחדות האיכרים, יועצים משפטיים ומהנדסי מים. כיו"ר הועדה מונה מר חיים הלפרין, מנהל כללי של משרד החקלאות בעבר ומנהל הבנק לחקלאות. הועדה, שבחרה מתוכה ועדה מצומצמת של 5 חברים להכנה המעשית של החוק, עבדה 27 חדשים. בינואר 1955 הוגשה הצעת החוק לשר-החקלאות והוא הניח אותה על שולחן הכנסת. הדיונים בכנסת נמשכו ארבע וחצי שנים. היו ויכוחים רבים על עקרונות היסוד ועל צורת הפעלת החוק וכאשר הצעת החוק הובאה לאישור סופי בכנסת הועלו 96 הסתייגויות להצבעה. באוגוסט 1959 אושר החוק סופית.

בשנים שקדמו לתחולתו של חוק המים אושרו חוקים, שלא היה אפשר לדחותם עד לקבלת החוק הכולל: חוק הניקוז והגנה מפני שטפונות; חוק מדידת מים וחוק לפיקוח על קידוחי-מים. חוקים אלה, יחד עם חוק המים תשי"ט – 1959 מהווים את מסגרת החקיקה בנושא המים.

החוק, על 159 סעיפיו, מכיל ארבעה פרקים: הסדר השימוש במים, מפעלי-מים, פיקוח על דמי המים ושאלות ארגוניות.

במבוא לחוק נקבעו העקרונות של מדיניות המים, התואמת את הצורך ליישב רבבות מתיישבים על הקרקע בתנאים של חקלאות אינטנסיבית, לספק מים לתעשייה מתפתחת ולספק בצורה סדירה מים לצרכי בית לאוכלוסיה העירונית. כל זאת מתוך התחשבות בדלות אוצרות המים של המדינה, המחייבת לעשות בהם שימוש חסכוני ויעיל. לכן קבע החוק בראש וראשונה, כי “מקורות המים שבמדינה הם קנין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ופיתוח הארץ”. בזאת נקבעה הבעלות של המדינה על כל מקורות המים בארץ. בהקשר לזה קובע החוק כי “זכותו של אדם בקרקע אינה מקנה לו זכות במקור מים הנמצא באותה קרקע או העובר בה או בגבולה”. המים עומדים לרשותם של תושבי הארץ: “כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בהתאם להוראות חוק זה”. אולם “כל זכות למים צמודה לאחת ממטרות המים המנויות להלן. בטלה המטרה – פקעה הזכות למים. ואלה מטרות המים: צרכי בית, חקלאות, תעשייה, מלאכה, מסחר ושירותים, שירותים ציבוריים”. ופירושו של דבר, כי זכותו של אדם לשימוש במים תלויה במטרת השימוש. אם למשל חדל האדם להשקות את אדמתו, פוקעת זכותו, הקיימת בידיו מכוח המטרה שלשמה נועדו המים.

כמה סעיפים בחוק מוקדשים לשמירה על המים; בתוך כך נקבע כי “אדם חייב לנהוג במים הבאים לרשותו ביעילות ובחסכון” ועליו “להחזיק את מיתקני המים שברשותו במצב תקין, כדי מניעת בזבוז מים וזיהומם”. על מנת למנוע בזבוז מים או שימוש בלתי-יעיל בהם, נאמר בחוק, כי “שר-החקלאות רשאי, לאחר התייעצות עם מועצת המים, לקבוע נורמות לכמות המים, לאיכותם, למחירם, לתנאי הספקתם ולשימוש בהם במסגרת מטרת המים”. פירוש הדבר, למשל, כי המשתמש במים להשקיית פרדסו רשאי להוציא רק כמות מים מסוימת בהתאם לנורמות שנקבעו על-ידי המומחים ואושרו על-ידי שר-החקלאות.

החוק קובע, כי אזורים דלי-מים יוכרזו כאזורי קיצוב. באזורים אלה יכול השר להנהיג קיצוב מים ולקבוע תקנות על “כמויות צריכה מכסימליות, מידות לאיכות ותנאי ההספקה לפי השימושים השונים במסגרת מטרות המים”. כתוצאה מזה תיקבענה מיכסות מים שנתיות לצרכים השונים. בשנה הראשונה לאחר אישור חוק המים הוכרזו האזורים הנמצאים דרומה מהכרמל אזורי קיצוב, בגלל הירידה שחלה במקורות המים שלהם אחרי בצורת רצופה של מספר שנים. לאחר זמן הוכרזו כמעט כל אזורי הארץ האחרים כאיזורי קיצוב ובכל הארץ נקבעו מיכסות מים שנתיות לישובים החקלאיים, למפעלי-התעשייה וגם למועצות העירוניות והמקומיות.

החוק קובע את תהליכי התכנון והביצוע של מפעלי-מים מקומיים, אזוריים וארציים והוא מעניק מעמד מיוחד להנהלת מפעל המים האזורי והארצי כ“רשות המים האזורית או הארצית”. השר מורשה, לאחר התייעצות עם מועצת המים, להסמיך תאגיד להיות רשות מים אזורית, אולם הסמכות להיות רשות מים ארצית תהיה בידי השר, באישור הממשלה והכנסת. התאגיד שיוסמך לתפקיד זה יהיה בידי המדינה וההסתדרות הציונית, שהם בעליו, והותנה במפורש, כי לשר-החקלאות או למי שימונה על ידיו, זכות הכרעה בכל הנוגע לניהולה של רשות המים הארצית.

החוק מסמיך את השר “לקבוע כללים לישוב דמי מים ואף תעריפים ודירוגם המדויק בהקבלה למטרות ושימושים שונים”. בשביל להקטין את ההפרשים במחירי המים בין האזורים השונים תוקם קרן איזון לדמי מים. החוק אינו מציע לקבוע מחיר מים אחיד בכל המדינה. זה לא ניתן בגלל סיבות רבות ובראש וראשונה בגלל העובדה, שעקב ההבדלים בתנאי האקלים וכמויות המישקעים באזורים השונים, דרושות כמויות מים שונות לקבלת אותו היבול: להשקיית דונם כותנה בבקעת בית-שאן דרושה כמות מים כפולה או אף משולשת מן הכמות הנדרשת לדונם כותנה בעמק יזרעאל המערבי. הקמת קרן האיזון מאפשרת להוזיל מים יקרים על-ידי ייקור המים הזולים. החוק קובע כי “אמצעי קרן האיזון יבואו מהיטלי איזון ומתקבולים ממקורות אחרים ובלבד שלא יותר מעשרים אחוזים מכל הכנסותיה יבואו מהיטלים על מים המשמשים לייצור חקלאי ותעשייתי”. קרן האיזון מאפשרת קיומם של ישובים חקלאיים הנמצאים בתנאים גיאוגפיים, אקלימיים וטופוגרפיים המייקרים את עלות המים ומקשים על השימוש הכלכלי בהם לצרכי חקלאות. ישובים אלה, שהם לרוב, ישובי-ספר הממלאים תפקידי בטחון חשובים, ישלמו עבור המים מחיר רגיל, ואת ההפרש תכסה קרן האיזון, מההיטלים על “המים הזולים” וכן מהשתתפתה של הממשלה בקרן. החוק קובע, כי שר-החקלאות רשאי, לאחר התייעצות עם מועצת המים, ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע אזורים וסוגי מפעלי-מים, שבהם יחול על הסַפָּקים ועל המפיקים תשלום לקרן האיזון. את רשימת הצרכנים הזכאים למענקים להוזלת מחירי המים, יקבע שר-החקלאות בהתייעצות עם מועצת המים.

בהתאם לחוק, תוקם מועצת המים בראשותו של שר-החקלאות. המועצה תורכב מ-36 חברים, מהם שני-שלישים נציגי הציבור ושליש נציגי הממשלה וההסתדרות הציונית העולמית. בין נציגי הציבור יימצאו נציגי הצרכנים, שמספרם לא יהיה פחות ממחצית חברי המועצה, וגם נציגי הספקים. המועצה תמנה מתוכה ועדות לעניינים השונים: ועדת תכנון לבדיקת תכניות מפעלי המים האזוריים, ועדה לאספקת מים לחקלאות, ועדה לאספקת מים למטרות אחרות, ועוד. המועצה לא תאציל מסמכויותיה לועדות בעניינים הבאים: מדיניות מים, קביעת נורמות וכללים לשימוש במים, הכרזת אזורי קיצוב, קביעת פיצויים, אישור תכניות מפעלי-מים, אישור מפעלים קיימים כמפעלי-מים, קביעת כללים לחישוב דמי-מים, תעריפים לדמי-מים, היטלי איזון והענקות מקרן האיזון, קביעת תקרות להנהלת הקרן, קביעת אזורים ועריכת רשימת נציגי הציבור בבית-הדין לענייני מים.

הממשלה תמנה נציב-מים שינהל את ענייני המים במדינה. “נציב המים ינהל פנקס מים שבו יירשמו הקביעות וההקצבות לפי חוק זה והזכויות לשימוש במים שהוכרו על פיו”. על חוק המים ממונה שר-החקלאות, אולם סמכויות השיפוט נתונות לבתי דין מיוחדים לענייני מים. “שר המשפטים יקים בצו, בית-דין או בתי-דין לענייני מים ויקבע מקום מושבם ואזור שיפוטם”. “בית-הדין ידון בשלושה: שופט שנתמנה על-ידי שר-המשפטים, שיהיה אב-בית-הדין ושני נציגי ציבור, מתוך רשימה שנערכה על-ידי שר-החקלאות לאחר התייעצות עם מועצת המים ועם ארגונים של רשויות מקומיות”.

באישור חוק המים נוצר הבסיס החוקי שעליו אפשר היה לבנות את המערכת הניהולית והמשפטית של ענייני המים במדינת ישראל. ואמנם, זו הוקמה בתוך תקופה קצרה ופעולתה קבעה במידה רבה את ההתפתחות החקלאית במדינה.

על-יד נציב המים הממונה על-ידי הממשלה הוקמה נציבות המים, המופקדת על חוקי המים במדינה וסמכויותיה קבועות בחוק. נציבות המים אחראית לפיקוח על מקורות המים, לזכויות השימוש בהם ולניהול כולל של ענייני המים במדינה. היא כוללת כמה יחידות אדמיניסטרטיביות:

  1. השירות ההידרולוגי. תפקידו לספק לנציב המים נתונים הידרולוגיים, הידרוגרפיים והידרומטריים, הנחוצים לו לביצוע הסמכויות המופקדות בידיו.

  2. האגף לשימוש יעיל במים. תפקידו לשקוד על פיתוח אמצעים לייעול השימוש במים בכל סוגי הצריכה: בחקלאות, בתעשייה ובצריכה ביתית ועירונית. האמצעים שפותחו, נבחנו ואושרו לשימוש, מיושמים על-ידי נציב המים המטיל על הצרכנים את חובות השימוש בהם בתוקף סמכויותיו החוקיות. אגף זה מופקד גם על מדידת המים, ענין הקבוע בחוק מיוחד (חוק מדידת המים). העקרון שביסודו, כי אין להפיק, לספק ולצרוך מים אלא במדידה, זאת כדי לאפשר פיקוח מתמיד על כמויות המים המותרות להפקה. באגף זה מרוכזות גם הפעולות למניעת זיהום מים, לטיפול במי-שופכין ועוד.

  3. האגף לההקצאות ורישוי. באגף זה מרוכזת הפעילות הכרוכה בהוצאת הרשיונות השונים המתחייבים לפי חוק המים, ברישום הזכויות המוכרות לשימוש במים ובדיווח על התפוקה, ההספקה וצריכת המים. פעולות האגף מבוצעות בקשר הדוק עם המרכז לתכנון ופיתוח חקלאי, עם היחידות המקצועיות במשרד החקלאות ועם חברות תה"ל ומקורות.

  4. האגף לניקוז ושימור קרקע. אחראי על ניקוז השטחים החקלאיים, על מניעת שטפונות והקמת מפעלים לאגירת מי השטפונות.

  5. הלשכה המשפטית מלווה בקביעות את נציב המים ואת הגופים האדמיניסטרטיביים הכפופים לו בייעוץ והדרכה בהפעלת סמכויותיהם ובפיקוח חוקי על פעילויותיהם.

  6. הלשכה הכלכלית מופקדת על איסוף נתונים כלכליים ועיבודם, לצורך בקרת מערכת ההפקה והספקה של המים ולשם בחינת תכניות פיתוח מפעלי-מים.

לבד מן האדמיניסטרציה בנציבות המים, ולבד ממועצת המים והועדות שהיא ממנה לעניינים מיוחדים, קיימת קרן האיזון שמטרותיה הוסברו לעיל. בהתאם לחוק המים הוקמה קרן האיזון כתאגיד המנוהל על-ידי נציב המים. בצידה קיימת מועצת קרן האיזון המתמנה על-ידי שר-החקלאות וגם היא מורכבת מנציגי הציבור (שהם חברי מועצת המים) ומנציגי הממשלה. תפקידה לייעץ לשר-החקלאות ולנציב המים בכל הקשור לפעולות הקרן, לרבות תקציבה והשימוש בו.

סדרי ההקצאה של מים

בהשלמת המוביל הארצי והפעלתו, נוצלו בערך 90% מאוצרות המים של מדינת ישראל. הוברר שבמים המצויים אפשר להשקות לכל היותר כמחצית משטח הקרקע הניתן לעיבוד ואת המחצית השניה ימשיכו לעבד עיבוד אכסטנסיבי. היה ברור כי בעקב גידול האוכלוסיה בערים ולנוכח התפתחות התעשייה, יזדקקו להקצבת עוד מים למטרות אלה, וזאת על חשבון החקלאות. מצב זה מחייב להנהיג קיצוב מים קפדני לפי הצרכים, כדי לנצל את המים המעטים בדרך היעילה והכלכלית ביותר ולמנוע את בזבוזם. אחרי חקיקת חוק המים נתאפשר להעמיד את קיצוב המים על בסיס חוקי ולשמור על ביצועו. את הקיצוב מבצע אגף ההקצאות והרישוי של נציבות המים.

לצורך ביצוע הקיצוב הוגדרו כל אזורי הארץ כאזורי קיצוב. רק אזורים מעטים בצפון הארץ ובערבה הוצעו מכלל זה. החוק מסמיך את שר-הקלאות להתקין תקנות להסדיר את הקצאות המים והספקתם באזורי הקיצוב, במגמה לשמור על תקינות ההספקה שם, כפי שהיתה, לפני הכרזתו כאזור קיצוב. בתקנות אלה רשאי השר לקבוע את כמויות המים המכסימליות ואת איכויות המים לשימושים השונים. לפני שהשר מתקין את התקנות, עליו לפרסם את הוראותיו בהצעת-הסדר לידיעת הציבור, כדי לאפשר לכל אדם העשוי להיפגע על-ידי ההסדר, להגיש את התנגדותו לפני ועדה של מועצת המים. רק אחרי שהועדה שמעה את כל ההתנגדויות ודיווחה על כך לשר, הוא נותן תוקף חוקי להוראות על-ידי פרסומן ב“רשומות”45.


תקנות הקיצוב חלות על הקצבות מים לחקלאות, לתעשייה ולשימוש ביתי-עירוני ועל כל סוגי המים. מיכסות המים לשימוש חקלאי נקבעות על-יסוד צריכת המים של כל גידול בהתאם לתנאים האקולוגיים של האזור. כמויות המים הדרושות לכל גידול נקבעות על-ידי מומחי משרד החקלאות והמרכז המשותף לתכנון חקלאי. בהתאם לכך קובעת נציבות המים את מיכסת המים לחקלאים בעלי-מטעים או המגדלים גידולי-שדה. אולם לגבי ההתיישבות המתוכננת, היינו, לגבי הישובים שהוקמו על-ידי המוסדות המיישבים והוכרו על-ידי משרד החקלאות, קיים הסדר אחר. הואיל וישובים אלו נבנו, בדרך כלל, כמשקים מעורבים, המכילים ענפים חקלאיים אחדים, נקבעת מיכסת מימיהם באופן כוללני, לפי התצרוכת המשוערת של יחידת משק והכפלתה במספר היחידות בישוב. מיכסת המים ליחידת-משק נקבעת על-ידי המרכז לתכנון לפי הרכב ענפי המשק ותנאי האזור. מיכסת המים קשורה גם למיכסת הקרקע שהוקצתה למשק. ברוב האזורים שבהם כל אדמות הישובים מתוכננות להשקיה, המיכסה היא 30–25 ד‘. באזורים, שלא נראית שם אפשרות לספק די מים להשקיית כל השטח, הוקצתה למתיישבים מכסת קרקע גדולה יותר – 60 ד’ ויותר, בהנחה, כי רק מקצתם יושקה. בהתאם לכך נקבעה גם מיכסת המים.

מיכסות המים נקבעות לישוב כולו, לפי מספר היחידות המתוכננות. בפועל, הישובים אינם מקבלים את מלוא מיכסתם בבת-אחת, אלא בהדרגה בד-בבד עם התפתחות המשק. במרוצת הזמן התברר, כי סך-הכל מיכסות המים לישובים באזור מסוים הוא מעבר למה שניתן לספק בפועל. במקרים מעין אלה מקבלים הישובים רק חלק ממיכסתם. ברוב הישובים בדרום ובנגב חלק זה אינו עולה על 70 – 80 אחוזים ממיכסתם, שכן אין בידי “מקורות” אפשרות לספקה במלואה. ברוב המקרים אין דבר זה גורם לקשיים מיוחדים, כי בכל ישוב מצויות משפחות, שאינן מנצלות, בגלל סיבה זו או אחרת, א מיכסת המים שהן זכאיות לה. בישובים רבים גם נעזבו משקים אחדים, או שאינם פעילים.

גם למפעלי-תעשיה, הצורכים מעל ל-5000 מ“ק לשנה נקבעות מיכסות מים על יסוד צריכתם (“נורמות”), בהתאם לסוג המוצר והיקף הייצור. הוכנה טבלה המפרטת את סוגי המפעלים התעשייתיים, סוגי המוצרים ונורמות צריכת המים לכל יחידת ייצור ובהתאם לזה נקבעת מיכסת המים למפעל. מפעלים שצריכתם אינה עולה על 5000 מ”ק לשנה – נכללים במיכסות המים של הרשות המקומית.

מיכסות המים לרשויות מקומיות כוללות צרכי בית, גינות, משק עזר, שירותים פרטיים וציבוריים, מלאכה ותעשייה (בסייג דלעיל). תצרוכת זו נקבעת על בסיס של 80 מ"ק לנפש לשנה בהתאם למספר הנפשות.

מיכסות המים שנקבעו בשנות הששים לכל המשקים החקלאיים במדינת ישראל, אפשרו לחקלאים לתכנן את השימוש במים למטרות השונות בצורה הכלכלית והיעילה ביותר, מתוך בטחון שכמויות המים האלו יסופקו, למעט תקופות חירום. חברת מקורות מספקת את המים לישובים לפי מיכסות שנקבעו וקובעת בעצה אחת עם החקלאים את סדרי ההספקה ומועדיה. מכאן מחויבותה של החברה לסגל את הספקת המים לצרכים המשתנים של החקלאים. צריכת המים בחקלאות משתנה במרוצת השנה לפי העונה ולפי הגידולים ובהתאם לכך חלים שיאי הצריכה פעם בחודש זה ופעם בחודש אחר. בשנות הששים, למשל, כשנתרחב היקף שטחי הכותנה השתנתה צריכת המים לפי חודשי השנה, כי הכותנה צורכת כמויות מים גדולות בחודשים ספורים (חודשי שיא), ודבר זה חייב את “מקורות” לנקוט אמצעים כדי להתאים את מערכת ההספקה לצרכי החקלאים.

מחירי המים

חוק המים מאפשר לנציבות המים לקבוע את מחירי המים על-ידי קביעת תעריפים המפורטים בצו של שר-החקלאות, לאחר התייעצות עם מועצת המים ולאחר שמיעת התנגדויות והצעות מן הצרכנים והספקים שעליהם יחול התעריף. למעשה לא השתמשה נציבות המים בשיטה זו בגלל הסרבול הרב הכרוך בה. ב-1961 תיקנה נציבות המים תקנות הנקראות: “כללים לחישוב דמי מים”. כללים אלה מפרטים את ההנחיות לחישוב העלויות במפעל-המים. הם מתייחסים רק להוצאות הפקת המים והספקתם לצרכן, ואינם עוסקים בהוצאות ההובלה של המים בנחלת הצרכן.

מ-1962, אחרי שהוקמה והופעלה קרן האיזון, החלה נציבות המים לטפל במחירי המים. לפני כן, נקבעו מחירי המים על-ידי חישובי הספקים הפרטיים בהתאם לעלותם. חברת מקורות נקטה שיטה מסובכת מאד של קביעת מחירים, שהתבססה על הסכמים והסדרים מקומיים ואזוריים עם נציגי הצרכנים, וכתוצאה מזה נוצרו פערים במחירים ששילמו הצרכנים באותו אזור עצמו. נציבות המים גמרה אומר בראש-וראשונה, לקבוע חישוב אחיד של העלויות והמחירים ולהנהיג בכל מפעל של חברת מקורות, המהווה יחידת-חשבון, רק 3 מחירי מים: לחקלאות, לתעשייה ולתצרוכת ביתית ועירונית. מטרות אלו הושגו בחלקן הגדול. העלאת מחירי המים בשנת 1965/66 היתה הזדמנות נאותה לקבוע עקרונות אחידים לחישוב מחירי מים לכל אזורי הארץ. גם נקבע שמחיר המים לחקלאות יהיה תלוי בעלות המים בכל אזור ואזור.


פרק ד: חוק מקרקעי ישראל

מתוך 20.325 מליון דונם אדמה היו במדינת ישראל לפחות 18.8 מליון ד‘(92.5%) בבעלות ציבורית וממשלתית. מתוך 4.180 מליון ד’ אדמה חקלאית מעובדת, היו 3.550 מליון ד' בבעלות ציבורית (85%), ו-630000 ד' בבעלות פרטית (בכלל זה 450000 ד' אדמה ערבית). הטיפול באדמה הציבורית והממשלתית היה מפוצל בכמה רשויות: הקרן הקימת לישראל, שבבעלותה היו 3.6 מליון דונם; רשות הפיתוח, שבידיה היו אדמות הנפקדים; אגף מקרקעי המדינה באוצר, שטיפל באדמות המדינה – דרכים, יערות וכו'. נוסף לזה היו גם מקרקעין ברשות האפוטרטפוס לנכסי נפקדים והאפוטרופוס לנכסי אויב. במשרד החקלאות היתה מחלקת קרקעות, שטיפלה בהחכרת אדמות מוברות לגופים ולאנשים שונים לשם עיבודן. פיצול זה של הרשויות גרם לחיכוכים בין מוסדות, לסרבול ולחוסר-יעילות בניהול משק הקרקעות בישראל.

במשך תקופה ארוכה התנהל משא-ומתן בין הממשלה והקרן-הקימת על הסדר הקרקעות. על יסוד ההסכם שהושג ביניהן הוכן והונח על שולחן הכנסת “חוק יסוד – מקרקעי ישראל תש”ך (1960)" ו“חוק מינהל מקרקעי ישראל תש”ך (1960)". הכנסת אישרה את החוקים האלה בסוף יולי 1960 (אב תש"ך).

חוק יסוד מקרקעי ישראל קובע, כי אין להעביר את הבעלות על מקרקעי ישראל, היינו – אדמת המדינה, אדמת רשות הפיתוח ואדמת קק"ל, על ידי מכירה או בכל דרך אחרת. העקרון ששימש במשך כל השנים בסיס לפעולותיה של הקרן הקימת ואסר מכירת קרקע הנמצאת בבעלותה, הוחל לפי החוק דלעיל גם על כל האדמה שבבעלות המדינה – אדמה כפרית ועירונית כאחד. בחוק הוגדרו המקרים, שבהם לא יחול האיסור: כגון, פיצויי קרקע לנפקדים תמורת קרקעותיהם שהוקנו לאפוטרופוס, מתן פיצויים בקרקע לפי חוק רכישת מקרקעין, ומכירת אדמה עירונית לצרכי פיתוח, בתנאי שלא יימכרו יותר ממאה אלף דונם. ביצוע החוק הוטל על שרי האוצר והחקלאות.

יחד עם חוק היסוד, חוקקה הכנסת את “חוק מינהל מקרקעי ישראל תש”ך – 1960“. החוק מטיל על הממשלה להקים את מינהל מקרקעי ישראל; הממשלה תמנה את מנהלו, שיהיה כפוף לשר-החקלאות ועובדיו יהיו עובדי המדינה. כן תמנה את מועצת מקרקעי ישראל, שתקבע את מדיניות הקרקע בישראל, תפקח על פעולות המינהל ותאשר את תקציבו. המועצה תורכב משמונה נציגים של הממשלה המתמנים על-ידיה ושבעה נציגים של הקרן הקימת. כיו”ר המועצה ישמש שר-החקלאות. המינהל מופקד על ניהול הקרקעות שברשותו: רישומן, רישום הזכויות וההתחייבויות, חתימת חוזים, קניית קרקעות ועוד. יחד עם זה מוטל על המינהל פיתוח הקרקעות: הכנת תכניות פיתוח, הכנת רזרבות קרקעיות לצרכים של הסקטורים הכלכליים השונים של המדינה – מגורים, תעשיה, תיירות וכו', עשיית הפעולות הדרושות לפיתוח אזורים שאינם מיושבים וסיוע לפיזור האוכלוסיה.

ב-1965, קבעה הממשלה את העקרונות של מדיניות הקרקע שהכתיבו את דרכי פעולתו של המינהל. אשר לקרקע חקלאית – הממשלה קבעה שתימסר לשימוש בדרך של חכירה בלבד. אין הרשויות המוסמכות רשאיות לשנות את הייעוד של קרקע חקלאית והשימוש בה ולהמירו באחר, אלא במקרים יוצאים מן הכלל. הקרקע תוחכר לתקופה ארוכה, עד 49 שנים ואפשרות להאריך לעוד 49 שנים, בעיקר במסגרת של נחלות. המושג “נחלה” קיים בדרך כלל רק בהתיישבות המתוכננת והוא חל על מיכסת הקרקע הניתנת למתיישב במושב, או לקיבוץ. גודל הנחלה ייקבע על-ידי המרכז לתכנון חקלאי והתיישבותי. דמי-החכירה יהיו בשיעור של שני אחוזים מההכנסה הנקייה של המתיישב ובשנים הראשונות להתיישבות תינתן לחוכר הנחה. מתנחל ובני-משפחה הסמוכים על שולחנו לא יהיו זכאים להחזיק ביותר מנחלה אחת. אם באיזה דרך שהיא דרך הגיעה לידיו עוד נחלה, חייב המתנחל להחזיר למינהל אחת מהן. החוכר חייב להתגורר בנחלה ולעבדה, דרך קבע וברציפות, על-פי המטרות אשר לשמן הוחכרה לו. חוכר אשר אינו עומד בהתחייבויותיו – פוקעת זכותו לחכירה.

החוכר לא יהיה רשאי למסור את הקרקע שקיבל בחכירת-מישנה. אם נפטר חוכר הנחלה, לא תפוצל זכות החכירה בין היורשים. אם לא יהיה יורש אחד, אשר יקבל את הקרקע לכל תקופת החכירה – תוחזר הנחלה למינהל. במושב עובדים לא תימסר הקרקע ליורשים, אלא בתיאום עם האגודה של המושב.

שינוי הייעוד של הקרקע, יביא את חוזה החכירה לידי גמר והקרקע תוחזר למינהל, אחרי שישולמו פיצויים לחוכר על השקעותיו.

הממשלה קבעה כללים גם להחכרת קרקע עירונית. שם חייב החוכר לשלם מראש חלק מערך הקרקע ודמי החכירה נקבעו בשיעור של אחוז מסוים מערכה. גם כאן נקבעו הגבלות להעברת זכויות החכירה וכל העברה טעונה הסכמת המינהל.

לא כל האדמה החקלאית מוחכרת בצורה של נחלה. שטחים גדולים מוחכרים גם לתקופות קצרות למטרות מוגדרות. לרוב, אלה הם שטחי-בעל, שלא מצויים בשבילם מי השקיה. המינהל מחכיר שטחים אלה, בדרך כלל, לתקופה של שלוש שנים ולפעמים הוא מחדש את ההחכרה.

הממשלה היתה ערה לסכנה, שאדמה חקלאית תנוצל למטרות לא חקלאיות. מיעוט הקרקע המתאים לעיבוד חקלאי, מאלץ נקיטת אמצעים, למנוע את שימושו למטרות אחרות: מגורים, תעשייה וכו'. בחוק התכנון והבניה (שנחקק ב-1965), ששר-הפנים מופקד על ביצועו, נקבע כי יש להקים ועדה לשמירה על קרקע חקלאית שתהיה קשורה למועצה הארצית לתכנון ובנייה. מטרת הועדה – לשמור על הקרקע החקלאית מהמרת ייעודה במטרות אחרות. בועדה – 11 חברים. שניים ממונים על-ידי שר-הפנים, שניים – על-ידי שר-החקלאות. כמו כן משתתפים בועדה נציגים של משרד השיכון והבטחון, נציג המוסדות המיישבים, נציג הרשויות המקומיות ושני נציגים של החקלאים. לועדה זו ניתנה סמכות מקיפה מאד. החוק קובע, כי שום תכנית הקשורה באדמה חקלאית לא תבוצע בלי אישור מוקדם מוקדם של הועדה. שום רשות מקומית או מחוזית אינה רשאית להתיר בנייה למטרות לא חקלאיות על אדמה חקלאית. הועדה גם מוסמכת להכריז על אדמה כעל אדמה חקלאית. הועדה הזאת מילאה וממשיכה למלא את תפקידה בנאמנות ובמסירות. על אף הלחצים הגדולים, בגלל התפשטות הישובים העירונים וצרכי התעוש והתחבורה, הצליחה הועדה למנוע בזבוז של אדמה חקלאית והפיכתה למגרשי בנייה.

אחרי שאישרה הכנסת את חוק יסוד מקרקעי ישראל ואת חוק מינהל מקרקעי ישראל, נחתמה ב-28.11.1961 אמנה בין מדינת ישראל והקרן הקימת לישראל, המסדירה את הסמכויות של כל אחד מהגופים האלה לגבי הפעולות הקשורות במקרקעי ישראל. האמנה קובעת, בהתאם לחוק, כי ירוכז בידי המדינה ניהול כל הקרקעות, שבבעלות המדינה והקרן הקיימת לישראל; ואילו הכשרה וייעור של מקרקעי ישראל ירוכזו בידי הקרן הקיימת שתקיים לשם כך מינהל פיתוח הקרקע. הקק“ל תמנה, לאחר התייעצות עם שר-החקלאות, מנהל, שיעמוד בראש מינהל הפיתוח, ויהיה כפוף לקרן הקימת. מינהל הפיתוח יכין מידי-שנה תכנית לפיתוח מקרקעי ישראל לרבות הייעור, בתיאום מלא עם שר-החקלאות, ויגיש תכנית זו לממשלה ולקק”ל.

עבודת הייעור תיעשה אך ורק על-ידי הקרן-הקיימת. מדור הייעור שבמשרד החקלאות יעסוק רק בחקר הייעור. אולם שר-החקלאות יוסיף להיות ממונה על ביצוע “פקודת היערות 1926” באמצעות מינהל הפיתוח.

למינהל הפיתוח תמונה מועצה שתמנה שלושה-עשר חברים: שבעה מהם ימונו על-יד הקק"ל וששה על-ידי הממשלה.

כמנהל מינהל הפיתוח נתמנה יוסף ויץ, שהתמנה גם כמנהל מינהל מקרקעי ישראל. בשנים הראשונות נוהלו שני המינהלים, על-ידי מנהל אחד, והדבר הבטיח את התיאום המלא בין שני המוסדות. בשנת 1964 התפטר יוסף ויץ ממינהל מקרקעי ישראל והמשיך לעמוד בראש מינהל הפיתוח.

אחרי חתימת האמנה הסתיימו הלבטים הרבים שליוו את הדיונים על עתידה של הקרן הקימת ומעמדה בתוך ההסתדרות הציונית, ונקבע חד-משמעית, כי הקרן הקימת תוסיף להיות מוסד עצמאי של ההסתדרות הציונית העולמית ותמשיך בעבודתה ההסברתית-חינוכית ובגיוס אמצעים כספיים בישראל ובתפוצות לפיתוח הקרקע, וזה יהיה תפקידה הבלעדי.


פרק ה: התפתחות הישובים החקלאיים בעשור השני

כבר ציינו שמספר הישובים החדשים שנוסדו בעשור זה היה קטן. האמצעים הכספיים שעמדו למטרת ההתיישבות החקלאית בתקציב הסוכנות היהודית ובתקציב הפיתוח של הממשלה, כוונו ברובם הגדול לפיתוח הישובים הקיימים ולהשלמת מפעלי- המים.

האוכלוסיה הכפרית במדינה לא גדלה, ואף קטנה במקצת. לפי השנתון הסטטיסטי תשי“ז היתה האוכלוסיה הכפרית היהודית בראשית תשי”ז 380000 נפש. אולם באוכלוסיה זו נכללו גם תושבי המעברות וישובים כפריים אחרים, שלא עסקו בחקלאות. מספר הנפשות במושבות, במושבים ובקיבוצים הגיע אז ל-274000. בתשכ"ז ירד מספרן ל-259000 נפש. הפחיתה באוכלוסיה הכפרית היתה בעיקר במושבות, שכן תהליך נמרץ של עִיוּר פקד את המושבות הותיקות בתקופה זו, ורבות מהן הפכו להיות ישובים עירוניים לכל דבר.

חלוקת האוכלוסיה לפי צורות ההתיישבות היתה בשנים תשי“ז ותשכ”ז כדלקמן (באלפים):

תשי"ז תשכ"ז
27 מושבות כפריות 60.0 7 כפרים גדולים 26.6
44 מושבים פרטיים 22.5 53 כפרים קטנים 27.7
309 מושבי עובדים 345 מושבים 121.3
(בכלל זה כפרי–עבודה) 108.1
25 מושבים שיתופיים 4.2 22 מושבים שיתופיים 4.9
228 קיבוצים 79.7 233 קיבוצים 83.1
בס"ה 274.546 בס"ה 258.647

בתשי“ז היתה האוכלוסיה היהודית במדינת ישראל 1667500 נפש. האוכלוסיה הכפרית היתה 17% מכל האוכלוסיה. בתשכ”ז עלתה האוכלוסיה היהודית ל-2383000 והאוכלוסיה הכפרית ל-259000 נפש שהיו רק 11.4% מהאוכלוסיה. אם נזכור, שלפני קום המדינה ובשנותה הראשונות היתה רווחת הדעה בקרב מתכנני ההתיישבות, כי על רבע מהאוכלוסיה היהודית לעסוק בחקלאות, הרי חיש מהר הוברר, כי אין ממש בהנחה זו. בסוף העשור השני היה חלקה של האוכלוסיה הכפרית, כאמור, רק 11.4% מהאוכלוסיה הכללית ומגמת ירידתה היחסית נמשכה גם בשנים הבאות.

תמונה דומה מצטיירת גם כאשר נשווה את מספר היהודים בחקלאות לכלל המועסקים: בתשי“ז היו 76.6 אלף יהודים בחקלאות, בייעור ובדיג, מתוך 530.8 אלף מועסקים בכל ענפי המשק. פירוש הדבר שרק 14.7% מכללם הועסקו בחקלאות.48 בתשכ”ז הועסקו 79.2 אלף יהודים בחקלאות, ייעור ודייג מתוך 770 אלף מועסקים.49 אחוז המועסקים בחקלאות ירד ל10.3%. המספר האבסולוטי של המועסקים גדל אמנם במקצת, אולם ההתפתחות בענפי הכלכלה האחרים היתה הרבה יותר מואצת ומשקל התעסוקה בחקלאות ירד במידה ניכרת. התברר גם, כי על אף הגידול הרב בייצור החקלאי, היה הגידול במספר העובדים – מזערי, כתוצאה של תהליכי הייעול, המיכון ועליית פריון-העבודה בענפי החקלאות.

הייצור החקלאי גדל במידה רבה. קצב הגידול פחת אמנם לעומת השנים הראשונות לקיום המדינה, כאשר הייצור גדל בקצב של 15–14 אחוזים לשנה. בשליש הראשון של העשור גדל הייצור כב-11% לשנה בממוצע, בשליש השני ב-5% ובשליש האחרון ב-6% בשנה. בסך-הכל גדל הייצור החקלאי, במחירים שוטפים, מ-681 מיליון ל“י ל-1615 מליון בתשכ”ז. במחירים קבועים של תש“ט גדל הייצור מ-163 מיליון ל-330. עליה של 103%, כלומר הכפלה בתוך 10 שנים. הגידול לא היה שווה בכל הענפים: בו בזמן שהייצור בגידולי-שדה עלה ב-119%, גדל ייצור הירקות ותפוחי-האדמה רק ב-30%. ייצור צמחי-התעשייה שהוכנסו בשנות החמישים – הכותנה, סלק הסכר והבטנים, גדל משנה לשנה. לעומת זה הואט הגידול בייצור הירקות, אחרי שכל הביקוש סופק, כבר בסוף שנות החמישים, ושומה היה על הייצור להסתגל לקצב איטי בגידול הביקוש, התואם את קצב גידול האוכלוסיה. ייצור ההדרים הוכפל כמעט, כשהחלו הפרדסים שניטעו בשנות החמישים להניב פרי. י יצור הפירות גדל בקצב מואץ ובתשכ”ז עלה פי-שלושה (256 אלף טון) על הייצור בתשי“ז (85 אלף טון). סיבת הדבר היתה, שייצור הפירות בשנות המדינה הראשונות (למעט פרי הדר) היה זעום, ובתוך שנים ספורות ניטעו שטחים גדולים של עצי פרי למיניהם. שטח המטעים, שהגיע בתשי”ז ל-117 אלף דונם, גדל במרוצת העשור עד ל-230 אלף ד'. כל המטעים שניטעו לפני תשי“ז וחלק מהמטעים שניטעו אחרי תשי”ז, הניבו פירות וסיפקו את כל הביקוש. הגידול ביצור החלב והביצים היה יותר איטי. ייצור החלב גדל ב-78% וסיפק את כל התצרוכת.

המצב היה שונה בענף הביצים שייצורו גדל ב-91% וסיפק את צריכת האוכלוסיה כבר בתשי“ז. אולם גידולו המהיר אילץ לחפש שווקים לייצוא ביצי-מאכל. בראשית שנות הששים הגיע הייצוא למדים גדולים: בין 400 ל-450 מליון ביצים בשנה; אולם כאשר התברר כי ייצוא זה מחייב סבסוד כבד מצד הממשלה וגורם הפסדים גדולים, הוקטן ייצוא הביצים עד ל-150 – 200 מליון בשנה. בסוף העשור הופסק הייצוא כמעט כליל. לעומת זה גדל ייצור הבשר בקצב מהיר. ייצור בשר-עוף גדל מ-22000 טון בתשי”ז עד 89000 טון בתשכ“ז, בעיקר על-ידי גידול פטמים. גם ייצור בשר-בקר גדל – משהוחל לגדל את כל העגלים מרפת החלב – מ-20000 טון (משקל חי) בתשי”ז עד 30000 טון בתשכ"ז. שני מקורות אלה, בתוספת בשר-צאן ובשר אחר, סיפקו את מרבית צריכת הבשר של האוכלוסיה. ייצור הדגים הוכפל אף הוא במרוצת העשור עם עלית יבול המידגה והרחבת הדייג במרחקים.

התפתחות הייצור החקלאי לא היתה סטיכית, אלא מודרכת בהתמדה על-ידי משרד החקלאות. המרכז לתכנון ערך מדי-שנה תכניות-ייצור בהתאם לתחזיות הביקוש, וב-1964 הוכנה גם תכנית ארבע-שנתית 1964/5 – 1968/9, וננקטו אמצעים להבטיח את ביצוע התכניות. בענפים, שבהם היתה צפויה סכנה של עודפי ייצור, נקבעו מיכסות-ייצור שנתיות לכל משק. מיכסות הייצור הארציות נקבעו על –ידי מינהל התכנון שבראשו עמד שר-החקלאות. הקצאת המיכסות לישובים ולמשקים נעשתה על-ידי המרכז לתכנון בשיתוף עם מועצות הייצור והשיווק ונציגי התנועות ההתיישבותיות.

עליות וירידות ביצור, היו גורמות להשעיה זמנית של מיכסות-הייצור או לקביעת מיכסות-ייצור בענפים שייצורם לא היה מוגבל. התנודות הגדולות הופיעו בעיקר בענף החלב. במטעים לא נקבעו מיכסות-ייצור, אולם כאשר נתעורר חשש כי תוספת נטיעה עלולה לגרום לעודפי פירות בשנים הבאות, היתה מועצת הפירות מגבילה את הנטיעה ומכריזה על צורך ברישוי מיוחד לנטיעת עצי-הפרי, שהוחלט להגביל את נטיעתם.

הביצוע של מיכסות-הייצור הוטל על מועצות הייצור והשיווק והן אשר פיתחו את מנגנוני הפיקוח הדרושים. הפיקוח בוצע בדרכים שונות. בגידול ירקות נקבעו מיכסות לשטחי המזרע ולא ליבולים. מועצת הירקות היתה בודקת את שטחי המזרע במציאות לעומת השטחים שתוכננו. הפיקוח על ייצור החלב והביצים בוצע על-ידי מעקב אחר השיווק. הפיקוח על ייצור החלב לא היה קשה, כי הוא משווק במספר קטן של מחלבות ורובו מתרכז ב“תנובה”. בענף הלול עקפו יצרנים את הפיקוח על-ידי שיווק בלתי מאורגן של עודפי הביצים. מועצות הייצור הוסמכו, לפי החוק, להטיל קנסות על יצרנים שעברו על מכסותיהם, אולם היה בידיהן אמצעי אף יותר יעיל לפיקוח על מיכסות-ייצור – התמיכה הממשלתית (הסובסידיות).

ככל שגדל הייצור החקלאי – ירדו מחירי התוצרת ובטל הצורך בהוזלת המחירים על-ידי הענקת סובסידיה, אך התעורר הצורך להמשיך בסובסידיות כדי שהכנסת החקלאים לא תיפגע. התמורה שהחקלאים קיבלו בעד תוצרתם, לא תמיד כיסתה את הוצאות הייצור, והיה בכך כדי להביא לידי ירידת הייצור ולידי מחסור בתוצרת. יציבות הייצור החקלאי, ורציפותו חייבו מערכת של מחירים שתבטיח רמת-חיים הוגנת לחקלאים. מדיניות זו – היו לה צורות שונות: הסכמים בין מועצות הייצור והממשלה על מחירי מינימום, בעיקר בירקות, סובסידיה ישירה שהממשלה העניקה לכל ליטר חלב ולכל ביצה ששווקה בשיווק המאורגן; היו גם תמיכות עקיפות: הוזלת המספוא לבעלי-חיים, הוזלת הדשנים, המים וכו'. לבד מאלה ניתנה בתקופות מסוימות להתיישבות החדשה באזורים מסויימים תמיכה מיוחדת.

הסובסידיה הישירה לתוצרת באמצעות מועצות הייצור והשיווק, שימשה אמצעי בידי המועצות לפיקוח על המיכסות. הסובסידיה לחלב ולביצים (לאחר מכן גם לבשר-עוף) ניתנה רק לפי שיעור התוצרת הקבוע במיכסות. אם משק מסוים חרג ממיכסתו, היה זכאי לקבל רק את מחיר השוק, למעט הסובסידיה, שחלקה בהכנסה הנקייה של היצרן היה ניכר, ובהיעדרה לא היה הייצור כדאי.

בסוף העשור הראשון ובראשית העשור השני התחולל מפנה. תקופת המחסור במזון הגיע לידי סיום. כמעט בכל ענפי החקלאות סיפק הייצור המקומי את צריכת האוכלוסיה והתעוררה בעיה חדשה, בעיה של העודפים, שחייבה לתכנן את הייצור השוטף בהקפדה רבה. לחץ העודפים הביא לידי כך שהחלו לתת את הדעת ביתר רצינות על פיתוח הייצוא החקלאי.


פרק ו: הייצוא החקלאי

בתקופת העשור השני הוחל בפיתוח הייצוא של תוצרת חקלאית טרייה, בנוסף לייצוא ההדרים, משרד החקלאות גיבש מדיניות ברורה לעידוד הפיתוח המואץ של הייצוא החקלאי. היו לזה גורמים אחדי:

  1. בסוף שנות החמישים עלה היקף הייצור החקלאי לשיעור שהיה בכוחו לספק את צריכת האוכלוסיה בכל סוגי המזון שאפשר וכדאי לייצר אותם בארץ. בכמה מענפי החקלאות הצטברו עודפים שהתקשרו שהתקשרו לשווקם. אמצעי-הייצור – הקרקע והמים – נוצלו רק בחלקם והבעיה שנתבקשה לה תשובה, היתה: באיזה כיוון להפנות את הייצור על מנת לנצל במידה מלאה את אמצעי-הייצור שבידי החקלאים.

  2. המיכסות המוגבלות של קרקע ומים למתיישבי הביאו לידי כך שפרנסתם לא היתה מובטחת, אלא אם כן השכילו להשתמש בגורמי יצור אלה באופן אינטנסיבי ביותר והשיגו הכנסה מירבית ליחידת קרקע ומים. המדובר בראש וראשונה בגידול ירקות, פירות, פרחים ומוצרים דומים. הואיל והשוק המקומי לא היה מסוגל לספוג עוד תוצרת, היתה הרחבת שטחי הגידול, מותנית באפשרות למכור את התוצרת הנוספת בשוקי-חוץ.

  3. תוך כדי לימוד המצב בשוקי אירופה, התברר, כי קיים ביקוש פוטניצאלי גדול לירקות, פירות, פרחים, תות-שדה, מלונים ומוצרים אחרים בעונות החורף והאביב. יחד עם עליית רמת החיים בארצות אירופה הלך וגבר, משנה לשנה, הביקוש לתוצרת “שלא בעונתה”, על אף מחיריה הגבוהים. לאור זה התגבשה הצעה לנצל את היתרונות האקלימיים של ישראל כדי לספק תוצרת חקלאית לארצות-חוץ (בעיקר לאירופה) בעונות שלא ניתן לגדל שם תוצרת משלהן.

  4. לאט-לאט הוברר למתכננים ולקובעי המדיניות החקלאית, כי אין לפתח ייצוא חקלאי בממדים גדולים, כייצוא עודפים בלבד, כפי שניסו לעשות בסוף שנות החמישים וראשית שנות הששים, כדרך שפותח במהירות ייצוא עודפי הביצים. ייצוא חקלאי רצוף, מסודר ומגוון אפשר לפתח רק על-ידי גידול תוצרת מיוחדת לייצוא והסתגלות לדרישות השוק בארצות-חוץ.

משרד החקלאות הציג את היעד של פיתוח הייצוא במרכז פעולתו והתאים לכך את תכנית עבודתו ואת תקציבו. בראש וראשונה הופנו המאמצים לפיתוח ענף הייצוא העיקרי – ההדרים. בחמש השנים הראשונות למדינה, עד 1953, היה ערך ייצוא ההדרים השנתי 21–16 מליון דולר. אחרי ששוקמו הפרדסים שנפגעו במלחמת העצמאות והחלו להניב הפרדסים שניטעו בשנות המדינה הראשונות, הלך וגדל ייצוא ההדרים וערכו הגיע ב-1958 ל-48 מליון דולר. כמות הפרי שנשלח לחו"ל גדלה מ-162 אלף טון ב-1950/51 ל-306 אלף טון ב- 1957/58. נטיעת ההדרים נמשכה עד סוף העשור השני וב-1969 הגיע שטח הפרדסים ל-413000 דונם, מהם כ-380000 דונם נושאי פרי. כמות הפרי לייצוא גדלה משנה לשנה ובעונת 1967/68 יוצאו 760000 טון פרי-הדר מכל הסוגים, שהוא גידול של 150% ב-10 שנים. ההכנסה מייצוא הפרי הטרי הגיעה בעונה זו ל-83 מליון דולר. ההתפתחות שהחלה בשיטות האריזה, בהקמתם של בתי-האריזה המודרניים הראשונים, נמשכה גם בעשור השני. הציוד של בתי-האריזה השתכלל, הוכנסה שיטת הטיפול בפרי הקטוף על-ידי תמיסת “דקו” שמנעה תופעות של רקבון, הסרט-נע הביא לידי חסכון רב בעבודה, תוך כדי בירור, מיון ואריזה קפדניים ביותר. בסוף העשור היו כבר בארץ 48 בתי-אריזה מודרניים, שהוקמו על-ידי הגופים הקואופרטיביים של הפרדסנים בעזרת סכומים גדולים מתקציבי הפיתוח שהוקצבו לבניית בתי-האריזה.

בניגוד לענף ההדרים, ענף ייצוא ותיק, שצבר נסיון וידע רב בשיווק, היה צריך להתחיל את פיתוח ענפי הייצוא החקלאיים האחרים, מבראשית. על יסוד מחקרים וניסויים קודמים, הוחל בגידול ירקות תחת יריעות פלסטיק, במטרה להקדים את ההבשלה. הוקמו חממות ראשונות לגידול ורדים לייצוא; הורחבו שטחי הגידול של תות שדה ומלונים הוחשה הנטיעה של עצי-פרי סובטרופיים, בראש וראשונה − אבוקדו. הממשלה עודדה את פיתוח ענפי-הייצוא בדרכים רבות: ניתנו מענקים והלוואות מתקציב הפיתוח בתנאים נוחים, לחממות ולגידולים חסויים אחרים, למטעי הדרים וסובטרופיים, ולבתי-אריזה לירקות ופירות. משרד החקלאות הקציב מדי-שנה סכומים נכבדים לפרסומת ולהקמת רשתות-שיווק וסוכנויות בארצות רבות במטרה לקנות אחיזה בשוקי-חוץ. כמו כן, ניתנו תמריצים מיוחדים ליייצוא סוגי תוצרת חדשים בצעדיהם הראשונים בשוק, בכדי להבטיח את כדאיותו, ולכך יש להוסיף שניתנה עדיפות, במוסדות המחקר ובשירות הדרכה, למוצרי הייצוא. רק הודות לשיתוף כל הכוחות הארגוניים והמקצועיים אפשר היה לקדם את הייצוא החקלאי בקצב מהיר. ב-1958 היה ערך הייצוא החקלאי כולו 57 מליון דולר, בכלל זה ערך ייצוא ההדרים – 48 מליון וכל יתר התוצרת – 9 מליון. בזה נכלל יצוא עודפי ביצים בסכום של 5 מליון דולר. ערך הייצוא החקלאי, לבד מההדרים והביצים היה בסך-הכל 4 מליון דולר. ב-1967 הגיע ערך הייצוא החקלאי ל-108 מליון דולר, מזה – 85 מליון דולר הדרים. ערך הייצוא, לבד מן ההדרים היה 23 מליון דולר, בזה 5 מליון דולר תמורת ייצוא ביצים. ייצוא התוצרת הקלאית האחרת, לבד מההדרים והביצים, הגיע ל-18 מליון דולר – פי 4.5 מאשר בראשית העשור.

הבעיות הכרוכות בפיתוח הייצוא לא הצטמצמו רק בבעיות הייצור. היו בעיות קשות אחרות שצריך היה להתגבר עליהן, כגון – בעיות האריזה והשינוע. חלק גדול מהתוצרת ששווקה לחו"ל היא תוצרת מִתְכַּלָּה. ירקות ופירות טריים עלולים להתקלקל בתוך ימים ספורים. היה צריך להבטיח אמצעי שינוע בים ובאויר שיבטיחו את איכות התוצרת בדרך וגם לאחר שהיא מגיעה ליעדה. היה צריך גם למצוא את צורות האריזה הנכונות לכל סוג. בעיות אלו ורבות אחרות באו על פתרונן בהדרגה, תוך מסה ומעש, על-ידי החברה לייצוא חקלאי “אגרסקו”, בשיתוף עם מועצות הייצור והשיווק שנטלו על עצמם חלק גדול מהאחריות לייצוא.

יעדי הייצוא העיקריים היו ארצות אירופה ובראש בראשונה – מדינות “השוק המשותף”. הייצוא החקלאי נתקל מהימים הראשונים בהגבלות ובקשיים, שנבעו מהתקנות הקיימות ב“שוק המשותף”, והמכוונות להגן על הקלאים של מדינות השוק מפני פגיעה על-ידי הייבוא החקלאי של ארצות אחרות. במשך שנים ניהלו נציגי מדינת ישראל משא-ומתן ופעולת הסברה, כדי להקל על כניסת תוצרת מישראל למדינות השוק המשותף, ובמשך הזמן הגיעו להסכם שקבע את תנאי הסחר של ישראל עם מדינות “השוק”. על אף ההגבלות נתאפשר לפתח בהדרגה את הייצוא החקלאי בתנאים שהבטיחו את רווחיותו.

במשך הזמן התגבשו תכניות הייצוא וכללו מוצרים משלושה סוגים:

  1. מוצרים מִתְכַּלִּים: ירקות, פירות, פרחים וכו' אלה הם סוגי תוצרת שניתן לשווקם בעונות מסויימות, כאשר אפשר לקבל תמורתם מחיר גבוה דיו, לכיסוי הוצאות הייצור ולהוצאות ההובלה והשיווק הגבוהות. הייצוא הזה מתרכז בחודשים נובמבר-מאי ומחייב התארגנות מתאימה של החקלאים והמוסדות המופקדים עליו.

  2. תוצרת חקלאית שיש אפשרות לאחסנה לתקופה ארוכה ושיווקה אינו חל בעונה מסוימת. לסוג זה שייכים הבטנים (אגוזי-אדמה) והכותנה. בייצוא הבטנים הוחל באמצע שנות החמישים, כאשר הורחב שטח הגידול והתברר, כי השימוש בבטנים כחומר-גלם לייצור שמן אינו כדאי, וכי אפשר לקבל תמורה גבוהה הרבה יותר אם ישווקו אותם למאכל (“לפיצוח”). הודות לאיכותם המעולה, אפשר היה לשווקם במחירים טובים. ייצוא הבטנים גדל בד-בבד עם ייצורם בארץ, אך למעשה לא הוגדל שטח אגוזי-האדמה בשיעור ניכר ולפי זה לא חל גם גידול משמעותי בייצוא בשנים הבאות. ייצוא הכותנה החל ב-1962, כאשר יבול הכותנה עלה על צריכת המטוויות המקומיות. שלא כמו הבטנים, גדלו שטחי המזרע של הכותנה משנה לשנה ובאותו שיעור גדל גם ייצוא הסיבים, שהגיע ב-1966 ל-8000 טון שמחירם 5 מליון. ייצוא הכותנה הלך וגדל גם אחרי זה.

  3. סוג שלישי של מוצרים לייצוא – מקורם היה בבעלי-חיים. ייצוא ביצים פחת לקראת סוף העשור ונפסק אחרי זה כליל. לעומת זה הלך והתפתח ייצוא של חומר רבייה: ביצי-דגירה ואפרוחים, וכן ייצוא פרות ומבכירות גזעיות. הודות לרמה המקצועית הגבוהה של ענפי הלול והרפת, נתגלו אפשרויות לייצא חומר רבייה של הלול ופרות חלב משובחות. בייצוא פרות החלב נאלץ הענף לעמוד בהתחרות עם ארצות בעלות-מוניטין במשק החלב, כמו הולנד ודנמרק ואף זכה להצלחה לא מבוטלת הודות לתנובות הגבוהות של הפרות הישראליות. בשנות הששים הוחל במשלוחי בקר לאיראן והתוצאות הטובות שהושגו שם סללו את הדרך להרחבת הייצוא בשנים הבאות. ב-1967 הגיע הייצוא לאיראן ל-1200 מבכירות.

לסוג הייצוא הזה יש להוסיף עוד ייצוא של כבד-אווז לצרפת, שהתחיל בראשית שנות הששים והתפתח בהדרגה.

לסוגי הייצוא המבוססים על רמה מקצועית גבוהה יש להוסיף ייצוא סוגי זרעים, המבוקשים בשוק העולמי ומגדלים אותם במיוחד לייצוא: זרעי אספסת, זרעי ירקות שונים וכו'.

מלבד ייצוא תוצרת טרייה התפתח גם הייצוא של תוצרת חקלאית מעובדת. את המקום הראשון בייצוא זה תופסים מוצרי ההדרים: מיצים, תרכיזים, שימורים וכו'. במשך הזמן, עם התפתחות תעשיית השימורים,גדל גם הייצוא של שימורי ירקות ופירות. ייצוא היין גדל באטיות רבה. הייצוא של תוצרת מעובדת הגיע בתשכ"ז ל-32 מליון דולרים50.

החברה לייצוא חקלאי (אגרסקו), שהוקמה ב-1951, התפתחה מאד במרוצת השנים. בשנת 1965 חלו שינויים בבעלות החברה, ומאז מחזיקה הממשלה 49% ממניותיה והיתר – בידי “תנובה” ובידי כמה מועצות ייצור. החברה עסקה, בעיקר, ביצוא המוצרים המִתכַּלים: ירקות, פירות, פרחים ומוצרי הלול. ייצוא הכותנה, הבטנים והבקר בוצע על-ידי מועצות הייצור המתאימות.

את הגידול המהיר של הייצוא החקלאי, פרט להדרים, יש לזקוף בראש וראשונה לזכותה של חברת אגרסקו ולפעולותיה הנמרצות בפיתוח שוקים של התוצרת.

בהתאם להוראות חוק זה". אולם “כל זכות למים צמודה לאחת ממטרות המים המנויות להלן. בטלה המטרה − פקעה הזכות למים. ואלה מטרות המים: צרכי בית, חקלאות, תעשייה, מלאכה, מסחר ושירותים, שירותים ציבוריים”. ופירושו של דבר, כי זכותו של אדם לשימוש במים תלויה במטרת השימוש. אם למשל חדל האדם להשקות את אדמתו, פוקעת זכותו, הקיימת בידיו מכוח המטרה שלשמה נועדו המים.

כמה סעיפים בחוק מוקדשים לשמירה על המים; בתוך כך נקבע כי “אדם חייב לנהוג במים הבאים לרשותו ביעילות ובחסכון” ועליו “להחזיק את מיתקני המים שברשותו במצב תקין, כדי מניעת בזבוז מים וזיהומם”. על מנת למנוע בזבוז מים או שימוש בלתי-יעיל בהם, נאמר בחוק, כי “שר-החקלאות רשאי, לאחר התייעצות עם מועצת המים, לקבוע נורמות לכמות המים, לאיכותם, למחירם, לתנאי הספקתם ולשימוש בהם במסגרת מטרת המים”. פירוש הדבר, למשל, כי המשתמש במים להשקיית פרדסו רשאי להוציא רק כמות מים מסוימת בהתאם לנורמות שנקבעו על-ידי המומחים ואושרו על-ידי שר-החקלאות.

החוק קובע, כי אזורים דלי-מים יוכרזו כאזורי קיצוב. באזורים אלה יכול השר להנהיג קיצוב מים ולקבוע תקנות על “כמויות צריכה מכסימליות, מידות לאיכות ותנאי ההספקה לפי השימושים השונים במסגרת מטרות המים”. כתוצאה מזה תיקבענה מיכסות מים שנתיות לצרכים-השונים. בשנה הראשונה לאחר אישור חוק המים שהוכרזו האזורים הנמצאים דרומה מהכרמל כאזורי קיצוב, בגלל הירידה שחלה במקורות המים שלהם אחרי בצורת רצופה של מספר שנים. לאחר זמן הוכרזו כמעט כל אזורי הארץ האחרים כאזורי קיצוב ובכל הארץ נקבעו מיכסות מים שנתיות לישובים החקלאיים, למפעלי-התעשייה וגם למועצות העירוניות והמקומיות.

החוק קובע את תהליכי התכנון והביצוע של מפעלי-מים מקומיים, אזוריים וארציים והוא מעניק מעמד מיוחד להנהלת מפעל המים האזורי והארצי, כ“רשות המים האזורית או ארצית”. השר מורשה, לאחר התייעצות עם מועצת המים, להסמיך תאגיד להיות רשות מים אזורית, אולם הסמכות להיות רשות מים ארצית תהיה בידי השר, באישור הממשלה והכנסת. התאגיד שיוסמך לתפקיד זה יהיה בידי המדינה וההסתדרות הציונית, שהם בעליו, והותנה במפורש כי לשר-החקלאות או למי שימונה על ידיו, זכות הכרעה בכל הנוגע לניהולה של רשות המים הארצית.

החוק מסמיך את השר “לקבוע כללים לחישוב דמי מים ואף תעריפים ודירוגם המדויק בהקבלה למטרות ושימושים שונים”. בשביל להקטין את ההפרשים במחירי המים בין האזורים השונים תוקם קרן איזון לדמי מים. החוק אינו מציע לקבוע מחיר מים אחיד בכל המדינה. זה לא ניתן בגלל סיבות רבות ובראש וראשונה בגלל העובדה, שעקב ההבדלים בתנאי האקלים וכמויות המישקעים באזורים השונים, דרושות כמויות מים שונות לקבלת אותו היבול: להשקיית דונם כותנה בבקעת בית-שאן דרושה כמות מים כפולה או אף משולשת מן הכמות הנדרשת לדונם כותנה בעמק יזרעאל המערבי. הקמת קרן האיזון מאפשרת להוזיל מים יקרים על-ידי ייקור המים הזולים. החוק קובע כי “אמצעי קרן האיזון יבואו מהיטלי איזון ומתקבולים ממקורות אחרים ובלבד שלא יותר מעשרים אחוזים מכל הכנסותיה יבואו מהיטלים על מים המשמשים לייצור חקלאי ותעשייתי”. קרן האיזון מאפשרת קיומם של ישובים חקלאיים הנמצאים בתנאים גיאוגרפיים, אקלימיים וטופוגרפיים המייקרים את עלות המים ומקשים על השימוש הכלכלי בהם לצרכי חקלאות. ישובים אלה, שהם לרוב, ישובי-ספר הממלאים תפקידי בטחון חשובים, ישלמו עבור המים מחיר רגיל, ואת ההפרש תכסה קרן האיזון, מההיטלים על “המים הזולים” וכן מהשתתפותה של הממשלה בקרן. החוק קובע, כי שר-החקלאות רשאי, לאחר התייעצות עם מועצת המים, ובאישור ועדת הכספים של הכנסת, לקבוע אזורים וסוגי מפעלי-מים, שבהם יחול על הַסַפָּקִים ועל המפיקים תשלום לקרן האיזון. את רשימת הצרכנים הזכאים למענקים להוזלת מחירי המים, יקבע שר-החקלאות בהתייעצות עם מועצת המים.

בהתאם לחוק, תוקם מועצת המים בראשותו של שר-החקלאות. המועצה תורכב מ- 36 חברים, מהם שני-שלישים נציגי הציבור ושליש נציגי הממשלה וההסתדרות הציונית העולמית. בין נציגי הציבור ימצאו נציגי הצרכנים, שמספרם לא יהיה פחות ממחצית חברי המועצה, וגם נציגי הספקים. המועצה תמנה מתוכה ועדות לעניינים השונים: ועדת תכנון לבדיקת תכניות מפעלי המים האזוריים, ועדה לאספקת מים לחקלאות, ועדה לאספקת מים למטרות אחרות, ועוד. המועצה לא תאציל מסמכויותיה לועדות בעניינים הבאים: מדיניות מים, קביעת נורמות וכללים לשימוש במים, הכרזת אזורי קיצוב, קביעת פיצויים, אישור תכניות מפעלי-מים, אישור מפעלים קיימים כמפעלי-מים, קביעת כללים לחישוב דמי-מים, תעריפים לדמי-מים, היטלי איזון והענקות מקרן האיזון, קביעת תקרות להנהלת הקרן, קביעת אזורים ועריכת רשימת נציגי הציבור בבית-הדין לענייני מים.

הממשלה תמנה נציב-מים שינהל את עניני המים במדינה. “נציב המים ינהל פנקס מים שבו יירשו הקביעות וההקצבות לפי חוק זה והזכויות לשימוש במים שהוכרו על פיו”. על חוק המים ממונה שר-החקלאות, אולם סמכויות השיפוט נתונות לבתי-דין מיוחדים לענייני מים. “שר-המשפטים יקים בצו, בית-דין או בתי-דין לענייני מים ויקבע מקום מושבם ואזור שיפוטם”. “בית-הדין ידון בשלושה: שופט שנתמנה על-ידי שר-המשפטים, שיהיה אב-בית-הדין ושני נציגי ציבור, מתוך רשימה שנערכה על-ידי שר-החקלאות לאחר התייצות עם מועצת המים ועם ארגונים של רשויות מקומיות”.

באישור חוק המים נוצר הבסיס החוקי שעליו אפשר היה לבנות את המערכת כוללני, לפי התצרוכת המשוערת של יחידת משק והכפלתה במספר היחידות בישוב. מיכסת המים ליחידת-משק נקבעת על-ידי המרכז לתכנון לפי הרכב ענפי המשק ותנאי האזור. מיכסת המים קשורה גם למיכסת הקרקע שהוקצתה למשק. ברוב האזורים שבהם כל אדמות הישובים מתוכננות להשקיה, המיכסה היא 30–25 ד‘. באזורים, שלא נראית שם אפשרות לספק די מים להשקיית כל השטח, הוקצתה למתיישבים מכסת קרקע גדולה יותר − 60 ד’ ויותר, בהנחה, כי רק מקצתם יושקה. בהתאם לכך נקבעה גם מיכסת המים.

מיכסות המים נקבעות לישוב כולו, לפי מספר היחידות המתוכננות. בפועל, הישובים אינם מקבלים את מלוא מיכסתם בבת-אחת, אלא בהדרגה בד-בבד עם התפתחות המשק. במרוצת הזמן התברר, כי סך-הכל מיכסות המים לישובים באזור מסוים הוא מעבר למה שניתן לספק בפועל. במקרים מעין אלה מקבלים הישובים רק חלק ממיכסתם. ברוב הישובים בדרום ובנגב חלק זה אינו עולה על 80–70 אחוזים ממיכסתם, שכן אין בידי “מקורות” אפשרות לספקה במלואה. ברוב המקרים אין דבר זה גורם לקשיים מיוחדים, כי בכל ישוב מצויות משפחות, שאינן מנצלות, בגלל סיבה זו או אחרת, את מיכסת המים שהן זכאיות לה. בישובים רבים גם נעזבו משקים אחדים, או שאינם פעילים.

גם ךמפעלי-תעשייה, הצורכים מעל ל-5000 מ“ק לשנה נקבעות מיכסות מים על יסוד צריכתם (“נורמות”), בהתאם לסוג המוצר והיקף הייצור. הוכנה טבלה המפרטת את סוגי המפעלים התעשייתיים, סוגי המוצרים ונורמות צריכת המים לכל יחידת ייצור ובהתאם לזה נקבעת מיכסת המים למפעל. מפעלים שצריכתם אינה עולה על 5000 מ”ק לשנה − נכללים במיכסות המים של הרשות המקומית.

מיכסות המים לרשויות מקומיות כוללות צרכי בית, גינות, משקי עזר, שירותים פרטיים וציבוריים, מלאכה ותעשייה (בסייג דלעיל). תצרוכת זו נקבעת על בסיס של 80 מ"ק לנפש לשנה בהתאם למספר הנפשות.

מיכסות המים שנקבעו בשנות הששים לכל המשקים החקלאיים במדינת ישראל, אפשרו לחקלאים לתכנן את השימוש במים למטרות השונות בצורה הכלכלית והיעילה ביותר, מתוך בטחון שכמויות המים האלו יסופקו, למעט תקופות חירום. חברת מקורות מספקת את המים לישובים לפי מיכסות שנקבעו וקובעת בעצה אחת עם החקלאים את סדרי ההספקה ומועדיה. מכאן מחויבותה של החברה לסגל את הספקת המים לצרכים המשתנים של החקלאים. צריכת המים בחקלאות משתנה במרוצת השנה לפי העונה ולפי הגידולים ובהתאם לכך חלים שיאי הצריכה פעם בחודש זה ופעם בחודש אחר. בשנות הששים, למשל, כשנתרחב היקף שטחי הכותנה השתנתה צריכת המים לפי חודשי השנה, כי הכותנה צורכת כמויות מים גדולות בחודשים ספורים (חודשי שיא), ודבר זה חייב את “מקורות” לנקוט אמצעים כדי להתאים את מערכת ההספקה לצרכי החקלאים.


מחירי המים

חוק המים מאפשר לנציבות המים לקבוע את מחירי המים על-ידי קביעת תעריפים המפורטים בצו של שר-החקלאות, לאחר התייעצות עם מועצת המים ולאחר שמיעת התנגדויות והצעות מן הצרכנים והספקים שעליהם יחול התעריף. למעשה לא שתמשה נציבות המים בשיטה זו בגלל הסרבול הרב הכרוך בה. ב-1961 תיקנה נציבות המים תקנות הנקראות: “כללים לחישוב דמי מים”. כללים אלה מפרטים את ההנחיות לחישוב העלויות במפעלי-המים. הם מתייחסים רק להוצאות הפקת המים והספקתם לצרכן, ואינם עוסקים בהוצאות ההובלה של המים בנחלת הצרכן.

מ-1962, אחרי שהוקמה והופעלה קרן האיזון, החלה נציבות המים לטפל במחירי המים. לפני כן, נקבעו מחירי המים על-ידי חישובי הספקים הפרטיים בהתאם לעלותם. חברת מקורות נקטה שיטה מסובכת מאוד של קביעת מחירים, שהתבססה על הסכמים והסדרים מקומיים ואזוריים עם נציגי הצרכנים, וכתוצאה מזה נוצרו פערים במחירים ששילמו הצרכנים באותו אזור עצמו. נציבות המים גמרה אומר בראש-וראשונה, לקבוע חישוב אחיד של העלויות והמחירים ולהנהיג בכל מפעל של חברת מקורות, המהווה יחידת-חשבון, רק 3 מחירי מים: לחקלאות, לתעשייה ולתצרוכת ביתית ועירונית. מטרות אלו הושגו בחלקן הגדול. העלאת מחירי המים בשנת 1965/66 היתה הזדמנות נאותה לקבוע עקרונות אחידים לחישוב מחירי מים לכל אזורי הארץ. גם נקבע שמחיר המים לחקלאות יהיה תלוי בעלות המים בכל אזור ואזור.


פרק ז: ענפי החקלאות

גידולי השדה

בענף זה חלו שינויים רבים במשך העשור השני. שטח גידולי השדה במשק היהודי פחת מ־2.247 מיליון דונם ב־1956/57 ל־2.081 מיליון ד׳ ב־1966/67, היינו – ב־166 אלף ד׳. השטח המושקה גדל ב־137 אלף ד׳ והגיע ל־559 אלף ד׳. לעומת זה פחת שטח הבעל ב־371 אלף ד׳ וירד ל־1391 אלף ד׳. השטח בהשקיית־עזר גדל מ־60000 ד׳ ל־125 אלף ב־1966/67.

בשטחי הבעל חלו שינויים בהרכב הגידולים. את המקום העיקרי תפסו גרעיני החורף: החיטה והשעורה. אולם בעוד אשר ב־1956/57 נזרעו 409 אלף ד׳ חיטה ו־328 אלף ד׳ שעורה, הרי בסוף העשור פחת שטח המזרע של השעורה עד ל־101 אלף ד׳, ולעומת זה גדל שטח החיטה עד 756 אלף ד׳. לשינוי זה היו שתי סיבות: בעשור הראשון שרר מחסור בגרעיני מספוא לרפת וללול והגרעינים המיובאים סופקו בשיטת הקיצוב; לנוכח מצב זה, העדיפו משקים רבים להבטיח לעצמם את גרעיני המספוא על־ידי זריעת שטחי שעורה גדולים. אך בתוך כך בוטל קיצוב המספוא, ונתאפשר להשיגו בלי־הגבלה. לא כן באשר לחיטה. היבולים הממוצעים של חיטה ושעורה היו דומים, אולם מחיר החיטה היה הרבה יותר גבוה מאשר מחיר השעורה. החל מ־1964 חלה ירידה דרסטית בשיעור המזרע של השעורה ובמקביל – עלייה תלולה בשטחי החיטה.

בשנות הששים הוכנסו לארץ זני חיטה חדשים, ״ננסיים״, שהובאו ממכסיקו. היבולים שלהם עלו ב־40% על יבול הזנים הקודמים. במכון לחקר החקלאות הצליחו על־ידי טיפוחם הנוסף של הזנים האלה, לשפר את כושר האפייה הלקוי שלהם. ביבולי החיטה היו תנודות משנה לשנה בגלל התנודות בכמות המשקעים. יבול החיטה היה ב־1956/57 70 אלף טון וב־1966/67, שהיתה שנת־ברכה מיוחדת, הגיע יבול החיטה ל־200 אלף טון. היבול הממוצע לדונם עלה מ־170 ק״ג ל־265 ק״ג. יבולי השיא הרקיעו מעל ל־500 ק״ג לדונם.

גם בשטח המזרע של גרעיני קיץ חלו שינויים מפליגים. עם הכנסת זנים של סורגום־כלאיים שהצטיינו ביבולים גבוהים, פחתה זריעת התירס ואת מקומו תפס הסורגום. ב־1956/57 נזרעו 211 אלף ד׳ סורגום־בעל ועוד 12000 ד׳ שלחין. התירס ששטחו בראשית שנות החמישים היה 60–70 אלף דונם ירד ל־12000 ד׳ ואחרי זה נעלם כמעט כליל. אולם גם גידול הסורגום בשטחים גדולים לא החזיק מעמד זמן רב ושטחו בסוף העשור לא הגיע ל־100 אלף דונם. חלק משטח הסורגום נתפס על־ידי כותנת־בעל שנזרעה ב־1966/67 על שטח של 45000 דונם.

גם בשטחי המזרע של שחת ומספוא ירוק בשלחין חלה התפתחות מעניינת. על אף הגידול במספר ראשי הבקר, שכמעט הוכפל במרוצת העשור, פחת שטח המזרע של השחת מ־349 אלף דונם ל־260 אלף – ב־25%. שטחי המספוא הירוק בשלחין לא גדלו, כי אם פחתו ב־7000 דונם. דבר זה מעיד על השינויים הגדולים שחלו בשיטת ההזנה של הבקר. במקום המזון הגס המיוצר במשק החלו להשתמש בכמויות הרבה יותר גדולות של מזון מרוכז שרובו מיובא. החקלאים העדיפו להשתמש במים שהוקצבו להם לגידולי תעשייה ולמטעים והקטינו את מנות המזון הגס שסיפקו לרפת. שטח המזרע של מספוא ירוק (קיץ וחורף) הגיע לשיא ב־1962/63 ומאז פחת בקצב מהיר.

גידולי התעשייה הוכנסו למשק הישראלי אחרי קום המדינה. הבטנים, סלק־הסוכר והכותנה נזרעו בשטחים ניכרים והשתלבו במערכת הגידולים הכללית. שטח הבטנים, שרובם מיועד לייצוא, גדל מהר בראשית שנות החמישים וב־1956/57 הגיע ל־53000 דונם. זה היה השטח המירבי שהגידול תפס. לאחר מכן חלו תנודות בהיקף הענף, ואף הסתמנה ירידה, וב־1966/67 נזרעו רק 35000 דונם. את הבטנים גידלו בעיקר באזור החוף ובנגב המערבי והשיגו יבולים גבוהים באיכות מעולה וזכו למחירים גבוהים בחוץ־לארץ. אף־על־פי־כן, בהתחרות עם הכותנה היתה ידם על התחתונה כיון שההכנסה מהכותנה היתה גבוהה יותר.

המועצה לשיווק בטנים שהוקמה על־ידי הממשלה והמגדלים, הקימה מכוני מיון באזורי הגידול ודאגה לשיווק בארץ ובחוץ־לארץ. יבול הבטנים ב־1956/57 היה 17500 טון וב־1966/67 הגיע רק ל־12000 טון.

ההתפתחות של ענף סלק־הסוכר התחילה בראשית העשור השני. ב־1956/57 נזרעו 13000 ד׳ סלק, אולם כשהוקמו בתי־החרושת לסוכר חל גידול מהיר של שטח המזרע. ב־1960/61 גדל השטח ל־58000 ד׳ ואחרי שהוקם בית־החרושת ״סוגת״ בקריית־גת גדל שטח המזרע ל־72000 ד׳ ב־1966/67, מזה 53000 ד׳ שלחין ו־16000 ד׳ בעל. יבול האשרושים (נטו) היה 290000 טון ומהם ייצרו 30 אלף טון סוכר: כ־30% מהצריכה של האוכלוסיה. סלק־סוכר נזרע בכל אזורי הארץ; במשק היהודי גידלו אותו בהשקיה, במשק הערבי – בשדות בעל. היבול לדונם היה 4–5 טון אשרושים ותכולת הסוכר – 14.5–16.5 אחוזים. הסלק שנזרע בעל הכיל 16–18 אחוזי סוכר ויבולו נע בין 2 ל־3 טון. גידול סלק־הסוכר, שהוא גידול חורפי, לא הכביד על מאזן המים. עונת ההשקיה של הסלק היא בסתיו ובאביב, כאשר אין המים דרושים לגידולי שדה אחרים.

בקיבוצים היתה כל העבודה בסלק ממוכנת; גם האסיף נעשה על־ידי קומביין. במרוצת הזמן התמכן איסוף הסלק גם במושבים. זריעתו תוכננה מראש בתיאום עם בתי־החרושת בסיועו של משרד החקלאות. מגדלי הסלק, התקשרו בחוזה עם בית־החרושת, שהתחייב לקבל את יבול שדותיהם בכמות שהוסכם עליה ובמחירים שנקבעו על־ידי הממשלה והיו תואמים למחירים שהממשלה שילמה בעד הסוכר שקנתה מבתי־החרושת. סחר הסוכר היה כולו בידי הממשלה, שייבאה את מרביתו מחו״ל וקנתה את הסוכר שיוצר בארץ.

על הכנסת גידול הכותנה לארץ סופר באחד הפרקים הקודמים. הגידול נקלט יפה והתפתח בקצב מהיר. ב־1956/57 נזרעו 48000 ד׳ כותנה ועשר שנים לאחר מכן הגיע שטח הכותנה ל־248000 דונם. יבול הסיבים ב־1956/57 היה 4100 טון וב־1966/67 הגיע ל־28400 טון (פי־שבעה). יבול הכותנה סיפק את צרכי תעשיית הטכסטיל בארץ ומ־1962 הוחל בייצוא כמויות מסוימות של סיבים ושל גרעינים מדי שנה. ב־1967 ייצאו 8000 טון סיבים בערך של 5 מיליון דולר.

מפנה מכריע בפיתוח הענף חל כשהוכנסה קטפת הכותנה. עד 1957 נקטפה הכותנה בידים. בשנים אלה היה זה מקור תעסוקה חשוב מאוד, בעיקר לעולים החדשים. אולם כבר אז היה ברור, שאין סיכוי להגדיל את שטחי הכותנה, אם לא יימצא פתרון אחר לקטיף. ב־1956 הובאה הקטפת הראשונה לארץ. אחרי שתי שנות נסיון הובאו קטפות רבות אחרות. ב־1967 כבר היו בארץ 246 קטפות כותנה שאספו את יבול הכותנה מרבע מיליון דונם. גידול שטח הכותנה לווה בבניית מנפטות51 ומחסנים. המנפטות הוקמו על־ידי קואופרטיבים של מגדלי הכותנה. מועצת הכותנה, שהתארגנה כאשר הוחל בגידול הכותנה, ריכזה בידיה את המיון, האחסנה והשיווק, ודאגה גם להספקת חומרי־הדברה נגד מזיקים. עיקר ההדברה נעשתה מהאויר על־ידי מטוסים שהם לרוב בבעלות חברת ״כימ־אויר״, גם היא אגודה קואופרטיבית של מגדלי הכותנה. מחירי הכותנה בשוק העולמי היו ירודים בשנים הראשונות, והיתה דרושה סובסידיה כדי לעודד את המגדלים, אולם במרוצת הזמן עלו המחירים ומגדלי הכותנה זכו להכנסה יפה והגדילו את שטחי הכותנה משנה לשנה. הנסיון וההתמחות שרכשו סייעו בידיהם למצוא דרכים לחסכון במים ולהגדלת היבולים כאחד. ב־1956/57 היה היבול הממוצע של סיבים 85 ק״ג לדונם וב־1966/67 הגיע ל־110 ק״ג סיבים לדונם. בהתאם לזה עלה גם יבול הגרעינים (הזרעים) מ־140 ל־180 ק״ג לדונם. היבול בשנה זו היה נמוך יותר מהיבול שהושג בשנים קודמות, אשר הגיע ל־120 וגם ל־130 ק״ג סיבים לדונם ב־1963/64.

גידול ירקות

גידול הירקות התפתח מהר מאוד בעשור הראשון, ובשנים אחדות גדל ייצורם עד כדי הספקה מלאה של צרכי האוכלוסיה ואף לעודפים בכמה סוגים. מאז שנת תשי״ח (1957) גדל שטח הירקות ותפוחי־האדמה במשק היהודי רק מעט: מ־173000 ד׳ ל־184000 ד׳ בתשכ״ז (1966).

עלייה ניכרת הסתמנה ביבולים. חלק גדול מהירקות נזרע בישובים החדשים. המגדלים היו חסרי־נסיון וידע והיבולים שקיבלו היו זעומים. בתוך שנים אחדות חלה התקדמות רבה מבחינה מקצועית בעזרת מדריכי משרד החקלאות והסוכנות היהודית והושגה רמת יבולים שלא נפלה מהרמה של מגדלים ותיקים. היבול הכולל של ירקות (לרבות תפוחי־אדמה וגידולי מקשה) היה ב־1957/58 348000 טון וב־1966/67 הגיע ל־446000 טון, שהיא עלייה של 28%, בעוד שטח הירקות גדל רק ב־6%.52 הירקות שהגיעו לשוק סיפקו את צרכי האוכלוסיה ואף נותרו עודפים בשיעור 10–12 אחוזים מהירקות שגודלו.

בעשור השני חלו שינויים יסודיים בענף הירקות בכמה כיוונים; הרמה המקצועית עלתה מאוד ועימה עלתה התפוקה. עונות אספקת הירקות לשווקים התארכו. המגדלים למדו לנצל יותר טוב את ״עונות השוליים״, ולכן גדלה הרציפות בהספקת הירקות יותר משהיתה בעבר. גם פריון הייצור עלה מאוד, הודות למיכון משוכלל שהוכנס לעיבוד סוגי ירקות מסוימים (תפוחי־אדמה, בצל, גזר) והודות לשימוש הנרחב בקוטלי־עשבים. בירקות העיקריים, כגון תפוחי־אדמה, גזר ובצל ירד מספר ימי־העבודה לדונם ב־20–50 אחוזים.53

החידוש הגדול בעשור זה הם הגידולים החסויים, היינו – ירקות בכיסויי פלסטיק ובעיקר – בצורת מנהרות. הודות לשיטה זו הצליחו המגדלים להבכיר את הירקות לשוק בחודשי החורף והאביב וזכו ביתרון גדול בשוק המקומי. אולם היה חשוב עוד יותר להבכיר ירקות לשוקי חוץ־לארץ – דבר שקידם והמריץ את פיתוח הייצוא. ההתפתחות היתה מהירה מאוד: ב־1957/58 היו 91 דונם ירקות חסויים בלבד: כעבור 5 שנים ב־1961/62 היו כבר 1700 ד׳ ירקות חסויים. אחרי זה גבר הקצב וב־1966/67 הגיע שטח הירקות החסויים ל־12500 ד׳54 בשיטה זו גידלו בעיקר מלפפונים, עגבניות, פלפל, מלונים, תות־שדה ועוד.

הגדלת כושר הייצור של ירקות האיצה את פיתוח הייצוא של ירקות טריים בממדים גדולים. לא עוד התקיימה הנחה, כי הייצוא צריך לפתור את בעיית העודפים. הכל למדו לדעת כי אם מתכוונים ברצינות לפתח ייצוא ירקות, יש לייחד את הגידול למטרת ייצוא, ולגלות התחשבות בדרישות השווקים ובטעמם של הקונים. משלוחי נסיון כבר נשלחו בעבר ונלמדו דרישות השוק ודרכי השיווק.

ב־1966/67 כבר הכניס ייצוא הירקות 2.2 מיליון דולר. יוצאו בעיקר: גזר, בצל, פלפל, מלונים ותות־שדה. ראוי לציין את ההתפתחות המהירה של גידול תות־השדה. ב־1962/63 נשלחו לראשונה 20 טון תות־שדה לאירופה, אחרי שהתחילו לגדלו בארץ בכיסוי פלסטי. ארבע שנים אחרי זה – ב־1966/67 הגיע ייצוא תות־השדה ל־150 טון. שטחו הגיע ל־650 דונם והיבול גדל מ־1.5 טון ל־3 טון לדונם.55

מפנה אחר הסתמן בפיתוח ירקות־תעשייה לייצוא. תעשיית השימורים קלטה גם לפני כן עודפי ירקות לעיבוד בשביל השוק בארץ. הרחבת התעשייה לייצוא חייבה לגדל זנים מיוחדים המתאימים למטרה זו. בראשית שנות הששים הוקמו שני מפעלים לייבוש ירקות (בדרום ובצפון), שעיבדו תפוחי־אדמה, גזר, בצל, לוף ועוד. במשך שנים אחדות נעשו ניסויים במטרה לפתח זני עגבניות־לתעשייה לייצוא.

סם המבורג, שיזם בזמנו את גידול הכותנה בארץ, המריץ גם הפעם את זריעת זני העגבניות לתעשייה שהובאו מקליפורניה. יתרונם – אחידות ההבשלה, המאפשרת לקטוף אותם בקומביין שפותח בקליפורניה. ב־1966 נזרעו לראשונה שטחים בקנה־מידה מסחרי בכמה אזורים בארץ, והובאו שני קומביינים לאסיף. ב־1967 כבר סופקו 10000 טון עגבניות לתעשייה. לאחר שהתברר כי איכות המוצרים מעולה, נסתמן סיכוי לייצא כמויות ניכרות של מוצרי העגבניות ולהתחרות בארצות בעלות־מוניטין בייצור שימורי עגבניות, כמו איטליה ופורטוגל. בכך ניתן תמריץ לפיתוח מזורז של ענף העגבניות לתעשייה, שתוצאותיו ניכרו בשנים הבאות.

המשק המשפחתי הוא שאימץ את עיקר גידול הירקות. בהתיישבות החדשה היה זה לרוב הענף החקלאי הראשון אשר הבטיח תעסוקה מיידית למשפחת המתיישב. הוא גם לא דרש השקעות כספיות גדולות, וכעבור חודשים ספורים אפשר היה להפיק ממנו הכנסה. במשק הקיבוצי הלך ענף הירקות והצטמצם, בגלל המחסור בידים עובדות. חלקו של הקיבוץ בגידול ירקות ירד לא רק יחסית, כי אם גם במספרים מוחלטים, ובסוף העשור הגיע שטח הירקות בקיבוצים ל־25000 דונם, שהיה כ־14% משטח הירקות המעובד על־ידי יהודים. במושבים לא חל שינוי – גודל השטח היה כ־127000 דונם, אולם חלקם היחסי בגידול ירקות עלה והתקרב ל־70% מכל שטח הירקות. גם במושבות ירד שטח הירקות עד ל־28000 ד', שהוא כ־15% משטח הירקות הכללי. הקיבוצים התרכזו בייצור סוגי ירקות, שבהם ניתן למכן את העבודה – תפוחי־אדמה, גזר, בצל ולימים גם עגבניות לתעשייה. המושבים גידלו את כל סוגי הירקות: בשדה הפתוח וגם בשיטת הגידולים החסויים.

השוני בתנאי האקלים ובתכונות הקרקע, המריץ התמחות אזורית בגידול הירקות לסוגיהם: מושבי בית־שאן התמחו בגידול עגבניות, פלפל, חצילים וקישואים – בסתיו ובחורף, המושבים באזור תל־מונד התמחו בגידול עגבניות־סתיו. המושבים באזור מיבטחים בבשור התמחו בגידול עגבניות־חורף; בהרים התמחו המתיישבים בגידול בצל למאכל ובצל לזרעים, מושבי הדרום – בלכיש ובנגב – הצטיינו בגידול ירקות־קיץ. בחלוקה זו של גידולים נעזרו המתיישבים מאוד בהדרכה אינטנסיבית של מדריכי משרד החקלאות והסוכנות היהודית. עבודות המחקר המרובות בענף הירקות היו גורם ראשון במעלה בשיפור הרמה המקצועית של הענף, ואילו תמיכת הממשלה ומועצת הירקות מנעה משברים וזעזועים שמקורם בתנודת המחירים. מדיניות התכנון והקצאת מיכסות־ייצור על־ידי מועצת הירקות תרמו הרבה ליציבות הענף ולרציפות ההספקה של הירקות לאוכלוסיה במשך כל עונות השנה.

גידול פרחים

עד שנות הששים היה גידול הפרחים מצומצם לשוק המקומי, לבד מנסיונות לגדל פקעות סייפנים בקנה־מידה מסחרי לייצוא. רק בראשית שנות הששים הוחל בגידול הפרחים לייצוא. היה ידוע, כי בארצות אירופה גובר והולך הביקוש לפרחים בעונות החורף והאביב והיה בכך כדי להמריץ יוזמה בכיוון זה. בארץ מצויים תנאים טובים מאוד לגידול פרחים בעונות אלה ואין מניעה לייצרם בקנה־מידה גדול ובטיב מעולה. לאחר נסיון שהצטבר הגיעו אנשי משרד החקלאות למסקנה, כי מן הנמנע לגדל פרחים לייצוא ללא כיסוי או חימום, שכן גידול בשטח פתוח אינו מבטיח הספקה רצופה של פרחים באיכות רצויה. ב־1962 הוקמו החממות הראשונות וההתפתחות מכאן ואילך היתה מהירה מאוד. בתשכ״ד היו 110 ד׳ פרחים ובתשכ״ז גדל השטח ל־1500 ד׳.56 שטח החממות גדל ל־500 ד׳ בערך. 900 ד׳ סייפנים גדלו בשדה פתוח. ייצוא הפרחים הכניס בתשכ״ד 70000 דולר ובתשכ״ז הגיע למיליון דולר!

בין הפרחים שגודלו בחממות תפסו הורדים את המקום הראשון. הממשלה עודדה את ייצוא הפרחים בדרכים שונות: מענקים והלוואות־פיתוח לחממות והקמת מועצת ייצור ושיווק לפרחים שטיפלה בענייני הייצוא. הממשלה השתתפה בהוצאות הפרסומת ובסיוע לכיבוש שווקים חדשים. הפרחים יוצאו למערב־אירופה ממחצית אוקטובר עד מחצית יוני. ארגון הייצוא היה כרוך בקשיים, שכן חייב הובלה אווירית סדירה, אריזה מתאימה ורשת מכירות פעילה בארצות השונות. הייצוא התבצע על־ידי ״אגרקסקו״. גידול הפרחים התרכז בעיקרו במשק המשפחתי; הגם שהוקמו בתחילה חממות גם במספר ניכר של קיבוצים, הפסיקו רוב הקיבוצים במרוצת הזמן לגדל פרחים, בגלל מחסור בכוח־אדם. לעומת זה במשק המשפחתי קיימים יתרונות לענף זה, המאפשר שיתוף בני־המשפחה בעבודות57 והכנסה גבוהה משטח מצומצם מאוד.

היתה זו התחלת פיתוח של ענף ייצוא חדש, שגדל בשנים הבאות והגיע לממדים שעליהם לא העזו היוזמים לחלום.

ענף המטעים

בענף זה התחוללו שינויים רבים בעשור השני. בראשית העשור היו במשק היהודי 121000 ד׳ מטעי־בעל: ענבים למאכל, זיתים וענבי יין. רוב המטעים, פרט לענבי היין, היו מטעים נטושים שעובדו על־ידי יהודים. חלק גדול מהם נעקר בגלל שיקולים כלכליים ובסוף העשור נותרו רק 19000 ד׳ מטעי־בעל, בעיקר זיתים, ענבי־יין ושקדים, שניטעו במרוצת העשור.

לעומת זה היה גידול נמרץ במטעי־שלחין. ב־1956/57 היה שטחם 360000 דונם וגדל ל־722000 ד׳ ב־1966/67. חלק נכבד בתהליך זה נזקף להדרים ששטחם גדל ב־170000 ד׳: מ־243000 ל־413000. על התפתחות ההדרים נכתב כבר לעיל בפרק הדן בייצוא החקלאי. במטעי הפירות המיועדים לאוכלוסיה נמשכה הנטיעה במשק היהודי בקצב מהיר גם בשנות הששים. אולם קצב הפיתוח של סוגי המטעים לא היה אחיד. הגידול המהיר ביותר היה בפירות הגרעיניים (תפוחים ואגסים) והפירות הגלעיניים (אפרסקים, משמש ושזיפים). שטחיהם הוכפלו ואף יותר מזה. מטעי הגרעיניים גדלו מ־26000 ד׳ ב־1956/57 ל־56000 ד׳ ב־1966/67. שטח מטעי הגלעיניים גדל מ־18000 ד׳ ל־26000 דונם; שטח ענבי־המאכל גדל מ־27000 ד׳ ל־36000 ד׳. אף־על־פי שרוב כרמי־הבעל אשר גידלו ענבי־מאכל נעקרו, עלה ייצור הענבים על כושר קליטת השוק. מחירי הענבים ירדו פלאים ודבר זה הביא לידי כך, שמראשית שנות הששים לא ניטעו עוד גפנים, ומשנת 1964, אפילו פחת שטח הכרמים בעקב עקירתם של כמה אלפי דונמים. שטח ענבי־היין בשלחין, לעומת זה, גדל מ־8000 ד׳ ל־39000 ד׳, שלא כבשנים קודמות ניטעו הכרמים החדשים ככרמי שלחין וגם חלק מכרמי הבעל הוסבו לכרמי שלחין.

שטח הבננות גדל מ־17000 ל־23000 ד׳. באותה תקופה הוחל בנטיעה נרחבת של פירות סובטרופיים – בראש וראשונה אבוקדו – ושטחם גדל מ־6000 ד׳ ל־18000 ד׳ ב־1966/67. היתה גם נטיעה של שקדים ואגוזי פקאן, כמטעי שלחין ושטחם הגיע בסוף העשור ל־16000 ד׳. לעומת 4000 ד׳ ב־1956/57.58

הגדלת שטח המטעים הביאה לגידול בייצור הפירות מ־85000 טון ב־1956/57 ל־278000 טון ב־1966/67. גידול מהיר בייצור בלט בפירות הגרעיניים והגלעיניים שייצורם גדל מ־15000 טון ב־1956/57 ל־130000 ב־1966/67. בעקבות זה ירדו מחירי הפירות, שהיו גבוהים מאוד לפני כן, גורם שהיה בו כדי לפתות חקלאים רבים להרחיב את שטחי המטעים. הפירות הגרעיניים – התפוחים והאגסים – אוחסנו במחסני־קירור כדי לפזר את שיווקם על־פני כל השנה. בבתי־הקירור החדשים, שרבים מהם נבנו בתקופה זו, הוכנסה שיטת קירור חדשה (אויר מבוקר) המאפשרת לשמור על איכות הפרי גם בהחסנה ממושכת. הודות לזה נמנעו מפירות אלה משברי עודפים. שונה היה המצב בשזיפים היפאניים, שבשנות החמישים ניטעו בשטחים גדולים ועד מהרה נוצרו עודפי פרי שלא ניתן לשווקם ונאלצו לעקור שטחים גדולים; כתוצאה מזה ירד יבול השזיפים מ־14000 טון ב־1961 ל־5000 טון ב־.196359 באזור ההר ניטעו שזיפים אירופיים, הניתנים לייבוש תעשייתי.

האפרסקים והמשמש, שקיומם בחקלאות היהודית כמעט שלא ניכר לפני קום המדינה, ניטעו בשטחים נרחבים למדי, ב־1967 גידלו את האפרסקים – 10000 ד׳ – בעיקר בגליל, בהרי ירושלים ובנגב; גם המשמש ניטע בעיקר בדרום ובנגב; שניהם הותירו באותה שנה עודפי פרי ניכרים. חלק מיבול המטעים האלה נקלט בתעשייה.

כרמי הגפנים מכל הזנים הגיעו ב־1966/67 ל־100 אלף דונם, מזה בערך 41000 ד׳ ענבי־מאכל, 53000 ד׳ ענבי־יין ו־5000 ד׳ ענבי צימוקים (סולטנינה). העודפים של ענבי־המאכל, שלא נקלטו בשוק, נשלחו ליקבים לתעשיית היין. ב־1966/67 קלטו היקבים ומפעלי־הזיקוק לכוהל 34000 טון ענבי־יין ו־14000 טון ענבי־מאכל. ייצור היין סיפק את צרכי האוכלוסיה, ויינות במיליון דולר לערך נשלחו לחו״ל. גם מענבי־המאכל נשלחו כ־500 טון לחוץ־לארץ. בגלל קוצר התקופה שהשוק באירופה מוכן לקלוט ביכורי ענבים, לא התפתח הייצוא של ענבי־מאכל לממדים רציניים.

שטח הבננות הגיע ב־1966/67 ל־23000 דונם ויבולם – 50000 טון, כמות שהשוק בארץ לא היה מסוגל לקלטה. ב־1960 הוחל בייצוא כמויות גדולות של בננות שהגיעו ב־1966/67 ל־16000 טונות. ייצוא זה לא היה רווחי ותפקידו היה בעיקר – ויסות שיווק הבננות בארץ. ב־1966/67 הורעו תנאי הסחר של הבננות; מחיריהן בשוק העולמי ירדו ולא היה כדאי להמשיך בייצואן. מגדלי הבננות החליטו לצמצם את השטח ב־20% ועל־ידי זה הפחיתו את יבול הבננות. היצוא נמשך בממדים צנועים בעיקר לארצות השכנות: מלטה, קפריסין, יוון ויוגוסלביה. גידול הבננות התרכז בארבעה אזורים: עמק־הירדן, הגליל המערבי, חוף הכרמל ואזור המרכז והדרום; עיקרו היה בעמק־הירדן ובגליל המערבי. באזור החוף והמרכז היו היבולים נמוכים הרבה יותר. יחד עם צמצום השטח הכללי של הבננות וירידת הרווחיות צומצם שטח המטע בעיקר באזורים אלה.

החידוש הגדול בענף המטעים היה פיתוח עצי הפרי הסובטרופיים ובעיקר – האבוקדו. בסוף העשור הראשון היו בארץ מטעי אבוקדו על שטח של כ־1000 דונם. בסוף העשור השני הגיע השטח ל־12000 ד׳ ומעלה. מוצא האבוקדו – באמריקה המרכזית והדרומית, שם הוא גדל על גבעות באזור יערות־העד והוא מצוי גם במערב הודו. העץ רגיש מאוד לקָרָה ולמים מלוחים. ישראל היתה המדינה הראשונה, באגן הים התיכון, שפיתחה סוג מטע זה במטרה לנטעו באזורים מסויימים: הגליל המערבי ומישור החוף (בין בנימינה לרחובות). לימים, ניסו להרחיב את הנטיעה גם מחוץ לתחום הזה. ניטעו מטעים נסיוניים בשיפולי עמק החולה ובבקעת כנרות. כאשר הוברר, כי האבוקדו מסוגל להניב יבולים גבוהים וכי יש ביקוש רב לפרי בחוץ־לארץ, הופנו המאמצים להרחבה. הכנות, שהשתמשו בהן, היו רגישות מאוד ולא סבלו מים שמליחותם עולה על 120 מיליגרם כלור לליטר. אולם בשנות הששים הובאו לארץ כנות מהודו־המערבית, שרגישותן למליחות פחותה ואפשר להשקותן גם במי המוביל הארצי שמליחותם מגיעה ל־240–250 מיליגרם לליטר. מכאן נפתחו אפשרויות חדשות להרחבת המטע. בכל זאת הגבילו משרד החקלאות ומועצת הפירות, מטעמי שיווק, את הנטיעה לבל תעלה על 700–800 ד׳ לשנה. נוסף לאבוקדו ניטעו גם שטחים לא גדולים של מנגו ואפרסמון. עד סוף העשור לא יצאו סוגים אלה מכלל נסיון.

בכל ענפי המטעים היתה התקדמות רבה בשטח המקצועי ועלייה מתמדת ביבולים. הוכנסו גם חידושים רבים וחסכון בעבודה, בעיקר בקטיף ובבציר. בענף הפירות נערכו ניסויים מוצלחים באיסוף מכני על־ידי מנער (שייקר) – במשמש, שזיף אירופי, שקד ופקאן. במטעים אחרים הוכנסו מיתקנים לקטיף באמירי העצים ומיכלים גדולים להובלת הפרי. גם לבציר ענבי־יין הוכנסו לשימוש מיכלים גדולים להובלת הפרי ליקב, במקום הסלים והתיבות שהיו מקובלים בעבר. התקדמות רבה חלה בהדברת מחלות, ואמצעים כימיים הוכנסו כדי לדלל את הפירות במטעי התפוחים. גם ההדברה הכימית של העשבים התפשטה במטעים; במטעים רבים נעשה הגיזום במכונה שחסכה עבודת ידים רבה.

ענף הבקר

במרוצת העשור השני גדל עדר החלב וגם עדר הבקר לבשר בשיעור ניכר. עדר החלב שמנה ב־1957 88700 ראש ובהם 44000 פרות חלב, הגיע ב־1967 ל־141800 ראש ובהם 79600 פרות, שהוא גידול ב־80%. הרציפות בגידול לא התקיימה במשך כל השנים והיו תקופות של שפל וגיאות, שנבעו מהשינויים שחלו ברווחיות הענף. בשנים של עודפי־חלב, לא כיסו המחירים, שנקבעו על־ידי הממשלה את הוצאות הייצור ועדרים רבים צומצמו ואף חוסלו, בעיקר במשק המשפחתי. בשנת 1963 חלה הפסקה בגידול העדר והוא אף הוקטן בשלוש השנים הבאות. רק ב־1966 התחיל לגדול שוב ומספר הפרות הגיע למספר שהיה ב־1962.

תנובת חלב־הבקר גדלה מ־176 מיליון ליטר ב־1956/57 ל־371 מיליון ליטר ב־1966/67, גידול של 110%, אף־על־פי שמספר פרות החלב גדל רק ב־80% – עדות לעלייה שחלה בתנובה לפרה. התנודות בגודל עדר החלב השפיעו גם על ייצור החלב, אם כי בצורה פחות בולטת. בשנים 1962/63 ו־1963/64 ירד ייצור החלב ב־15–20 מיליון ליטר בשנה, אולם ב־1964/65 חזר וגדל מעבר לייצור של 1961/62 ומאז המשיך לגדול. כ־90% מכל החלב שווק בצורה מאורגנת, ברובו המכריע על־ידי ״תנובה״. התנודות בייצור החלב לא הורגשו כמעט בשיווק שהתמיד לגדול, לפי שאלה קוזזו על־ידי הקטנת השימוש בחלב להגמעת עגלות ולצריכה עצמית.

הודות לעבודת הטיפוח המתמדת עלתה משנה לשנה התנובה הממוצעת לפרה. בשנות החמישים נתוספו 15000 פרות ועגלות מגזע הולשטיין־פריזי שהובאו מארצות־הברית וקנדה. לאחר שנים ספורות התבסס עדר החלב בארץ על הגזע הזה, תחת הגזע השחור־לבן ההולנדי שגידלו בארץ מאז שנות העשרים. שיפור זה הקפיץ את תנובת החלב הממוצעת בארץ מ־4000 ליטר ב־1956/57 ל־4774 ליטר ב־1966/67.60 התנובה הממוצעת של הפרות בביקורת חלב עלתה בתקופה הזאת מ־4836 ליטר ל־5873 ליטר.61 הודות להזרעה המלאכותית שהקיפה כמעט את כל עדר הבקר לחלב היה אפשר להשביח באופן ניכר את העדר באמצעות הפרים המשובחים שהובאו מארצות־הברית.

במשך העשור חלו שינויים במבנה הענף והתפתחותו בצורות ההתיישבות השונות והתבלטה המגמה להגדלת עדרי הבקר בקיבוץ ובמושב. בקיבוץ פחת מספר העדרים שיש בהם פחות מ־100 פרות וגדל מספר העדרים שבהם 200 פרות ומעלה. במושב היו השינויים בולטים עוד יותר. תכנון הרפת במושבים בראשית שנות החמישים היה מבוסס על רפת של 2–3 פרות ועגלות אחדות. עד מהרה הוברר, שאין לקיים רפת כה קטנה וב־1965 כבר היו רק בשליש מכל הרפתות פחות מארבע פרות. ב־40% מהן היו כבר 4–10 פרות, וב־17% מהעדרים נמנו 11–15 פרות, וכבר היו עדרים לא מעטים (9%) שהמספר שם עלה על 15 חולבות. תמורות אלה הביאו לירידת ייצור החלב בהתיישבות החדשה. הייצור במושבים גדל אמנם אבסולוטית, אולם ירד יחסית לעומת הגידול הניכר בקיבוצים. ירידה גדולה מאוד חלה בייצור החלב במשק הפרטי בערים ובמושבות, כתוצאה ממדיניות הממשלה ברוח הסיסמא: ״החקלאות לחקלאים״. בתקופת כהונתו של משה דיין כשר־החקלאות עשה משרד החקלאות פעולה מיוחדת כדי לחסל את משקי החלב בערים על־ידי תשלום פיצויים גבוהים לבעלי־הרפתות שניאותו למכור את בקרם, בכדי לאפשר תוספת פרות במושבים החדשים, שאמצעי־הייצור שבידיהם לא הספיקו לקיומם.

תהליך ההתקדמות שהחל בשנות החמישים בשכלול מבני הרפת ובשיטות החליבה, והמעבר למכוני־חליבה, שהחליפו את מכונת החליבה הניידת, נמשך כל העשור והביא לידי עליית פריון־העבודה, בהפחיתו את מספר ימי־העבודה המושקעים ברפת. בשטח ההזנה – נמשך המעבר ממזון גס למזון מרוכז: שיעור המזון הגס שבראשית שנות החמישים, היה 70% מכלל המזון ירד ל־25–30 אחוזים; זאת בעקבות התפשטות צמחי התעשייה, ובעיקר הכותנה, שדחקו את המספוא הגס; שכן ההכנסה מכל דונם כותנה בהשקיה היתה הרבה יותר גדולה ממה שקיבלו מהמספוא. לפיכך הצטמצם שטח המספוא הירוק והמזון המרוכז בא תחתיו. גם תהליך גידול העדרים במשק המשפחתי סייע להחלפת המספוא הירוק במזון מרוכז. המתיישב, שהיו לו כבר 7 או 10 פרות, התקשה לספק את המספוא הירוק בשבילן מחלקתו המצומצמת והסתפק במנה קטנה של מספוא ירוק ואת היתר השלים במזון מרוכז.

ההצלחה בטיפוח הפרה הישראלית ותנובת החלב הגבוהה שלה, שיצאו לה מוניטין בעולם, פתחה את הדרך לייצוא פרות ומבכירות משובחות לארצות־חוץ. וגם עודפי החלב היו בבחינת עוד תמריץ לייצוא הבקר. באוקטובר 1960 נשלחו 60 המבכירות הראשונות לאיראן – התחלה של ייצוא לארץ זו, שהלך והתרחב בשנים הבאות והתפשט גם לארצות אחרות. מייבאי הבקר הישראלי לאיראן ראו ברכה במעשיהם, הודות להדרכת המומחים מישראל, שליוו את משלוחי הבקר והדריכו את העובדים המקומיים.

בגלל המחסור בבשר הוחל באמצע שנות החמישים לגדל את כל העגלים מרפת החלב עד גיל של שנה וחצי למטרת שחיטה. ההכנסה מבשר העגלים היתה מעתה חלק נכבד בהכנסה הכללית מרפת החלב, שסיפקה כ־70% מכל בשר הבקר שייצרו בארץ. לבד מעדר החלב הוחל בטיפוח בקר לבשר מגזעים מיוחדים. ב־1957 היו 27000 ראש ב־137 עדרי בקר לבשר. במשך העשור הצטמצם מספר העדרים והגיע ב־1967 ל־59 ובהם 57000 ראשי בקר. עדרי הבקר התבססו על פרות מארצות שונות (יוגוסלביה, תורכיה) ובקר (בעיקר פרים) שהובא במטרה לשפר את איכות הגזע: הֶרפוֹרד, בְּרַהְמַה וסַנט־גֶרטרוּדיס שיובאו מארצות־הברית. ייצור הבשר מכל המקורות גם יחד (עגלי מרבק, פרות־חלב שנשחטו ועדרי הבקר לבשר) גדל מ־8000 טון (משקל חי) ב־1956/57 ל־29000 טון ב־1966/67.

גידול עופות

בסוף העשור הראשון כבר היה ענף העופות מסוגל לספק ביצים לפי צרכי האוכלוסיה ולכן, כבר ב־1956 בוטל הפיקוח על תוצרת הלול. הממשלה ביקשה להבטיח הספקה רצופה של ביצים וחתמה על הסכם עם מועצת הלול, שקבע מחירים קמעוניים קבועים לצרכן, מחירי מינימום ליצרן ומחיר מוסכם למספוא. הסכם זה המריץ פיתוח מזורז של הענף, שגדל מ־4 מיליון מטילות ב־1957 עד ל־7.5 מיליון ב־1960. לאחר מכן פחת מספרן והגיע ל־6.7 מיליון ב־1967.

בין הגורמים לגידול המהיר של הענף היו: הרווחיות הגבוהה בשנות המחסור בביצים, זמינותם של גרעיני מספוא בכמות גדולה, מעודפי התוצרת החקלאית בארצות־הברית, ותכנית הרחבת ענף העופות שהלכה ונתבצעה במושבים הצעירים ובראש וראשונה במושבי ההר, שלא היו לפניהם דרכים אחרות לפיתוח המשק. כאשר התברר, שאין להגדיל את מספר המטילות מעבר למה שהיה ב־1960, החליטה מועצת הלול לקצץ ב־23% את מספר התרנגולות בהתיישבות הותיקה, על מנת לאפשר את הרחבת הלול בהתיישבות החדשה, בעיקר בישובי ההר. שחיטת מאות אלפי מטילות, באותה שנה, היתה תוצאת ההחלטה על צמצום הלול בישובים הותיקים.

בד־בבד עם גידול מספר המטילות גדלה תפוקת הביצים. ב־1957 הגיעה התפוקה ל־620 מליון ביצים. ב־1960 היה ייצור הביצים 1100 מליון וב־1967 הגיעה ל־1389 מיליון. אף־על־פי שהביקוש לביצים גדל בארץ והצריכה לנפש היתה מהגבוהות בעולם (350 ביצים לנפש לשנה), לא היה השוק המקומי מסוגל לקלוט את שפע הביצים.

בתשי״ח הוחל בייצוא ביצים לארצות אירופה ונמכרו במרוצת השנה שם 114 מיליון ביצים. יחד עם גידול העודפים בארץ גדל הייצוא משנה לשנה והגיע בתשכ״א ל־443 מיליון ביצים, שתמורתן היתה 12 מיליון דולרים. עם זאת נתחייבה סובסידיה ממשלתית של 19 מיליון לירות. תנאי הסחר הורעו בגלל ירידת מחירי הביצים בשוקי אירופה וההגבלות וההיטלים של השוק המשותף על ביצים מיובאות. לפיכך צומצם ייצוא הביצים ומתשכ״ג הוקטן עד 77 מיליון ביצים בתשכ״ו, אך בתשכ״ז גדל שוב עד ל־163 מיליון. שנתיים לאחר מכן הופסק הייצוא כמעט לחלוטין.

במרוצת השנים עלתה הרמה המקצועית של הענף. עדות לכך חומר הרבייה המעולה, להטלה ולפיטום, שזכה להכרה גם מחוץ לישראל. בייצוא ביצי־דגירה, שבו הוחל בתשכ״א, היו עליות וירידות אך היקפו השנתי לא עלה על כמה עשרות מיליונים ביצים ואפרוחים בני־יום.

בעשור הראשון היתה התפוקה העיקרית של ענף הלול: ביצי־מאכל. בשר־עוף יוצר בכמות לא גדולה, כתוצר־לוואי של לול הטלה: שיווק מטילות זקנות ופרגיים שגודלו לחידוש להקות המטילות. המחסור בבשר המריץ את פיתוח ענף הפטמים במטרה לספק בשר זול לאוכלוסיה. ב־1955 הוכנס לארץ חומר־רבייה של גזעים כבדים: רוֹק לבן, ניו הֶמְפְשִׁיר, קוֹרנִיש ואחרים, והחלו לגדל פטמים מגזעים אלה ומצאצאי הכלאות שהכליאו ביניהם. עד מהרה הושגה התקדמות מרשימה. משקל של פטם בגיל 10 שבועות שהיה בממוצע לנקבות ולזכרים, הגיע כעבור 5 שנים למשקל ממוצע של. גם נצילות המזון שופרה וירדה מ־2550 גרם מזון לייצור ק״ג אחד בשר ל־2380 גרם. ייצור בשר־עוף גדל במהירות. בתשי״ז שווקו 16.9 אלף טונות בשר־עוף ובתשכ״ז, 11 שנה לאחר מכן, שווקו בארץ 76.2 אלף טון בשר עוף, רובו המכריע – פטמים. בשר־עוף תפס את המקום הראשון בהספקת הבשר.

הגידול בייצור הבשר המריץ את החקלאים לארגן את שיווקו. בכמה אזורים נבנו משחטות־עופות משוכללות. הן הוקמו בדרך כלל על־ידי הישובים כמפעלים אזוריים. בשנים הראשונות קלטו המשחטות חלק לא גדול מהעופות, כי ציבור הצרכנים לא היה מורגל בקניית עוף שחוט, מרוט ומוקפא והעדיף לקנות עופות חיים. מצב זה השתנה בשנים הבאות.

לאט־לאט חלה התקדמות גם בגידול האווזים, הברווזים וההודיים. מספר העופות משלושת הסוגים האלה במשק היהודי היה בתשי״ח כ־400000. עד תשכ״ז גדל מספרם ל־1400000. גידול האווזים היה כרוך בייצור כבד־אווז שנמכר בחו״ל. בתשכ״ז העסיק ענף זה כ־300 משפחות בכפרים, שייצרו 55 טון כבד. היצרנים היו מאורגנים בסקציה לאווזים בארגון מגדלי העופות ונהנו מחסות מועצת הלול; זה הבטיח ייצוג מאוחד בחו״ל וסייע לחתימת חוזי הייצוא. הקושי בפיתוח ענף־האווזים, היה בהעדר שוק לבשר אווז בארץ. ענף ההודיים היה מבוסס על השוק המקומי ובסוף העשור הגיע הייצור ל־7000 טון בשנה. כמו כן יוצאו ביצי־דגירה ואפרוחי הודיים לחו״ל.

ענף הלול התפתח בכל צורות ההתיישבות, אולם לא במידה שווה בכולם. במושבים התרכז רוב לול המטילות. כ־70% מביצי־המאכל – מקורם היה במושבים. בייצור הבשר היה חלק הקיבוצים כ־40%, וייצור חומר־הרבייה התרכז ברובו הגדול בקיבוצים, וחלקו במושבים לא עלה על 15–20 אחוזים. הלול במושבים היה נתון בקשיים. בלולים הקטנים לא היה אפשר להתקין את השכלולים הטכניים שהוכנסו בקיבוצים, כגון התקנת שקתות ומאביסים אוטומטיים וסידורים להספקת מזון בתפזורת.

גם התברואה בלולים היתה לקויה. מדי פעם פרצו מחלות ומגפות שנזקן62 מרובה. במיוחד קשה היה המצב במושבים, שם השכנות הקרובה של שלוחות הלול השונות היתה מקור לסיכונים תברואתיים. הוברר יותר ויותר, כי מצב התברואה לא ישתפר, אלא על־ידי שינוי יסודי של מבנה הלול; נתחייב מכך שלא יגדל משק אלא שלוחה אחת בלבד – להקה להטלה, או להקה לפיטום, או שלוחת אפרוחים ופרגיות. יש להקפיד ששלוחה כזאת תהיה בגיל אחיד, באופן שהלול יתרוקן בבת־אחת ואפשר יהיה לערוך ניקוי וחיטוי יסודיים של המבנים. מהפך כזה אפשר לבצע ביתר קלות בקיבוצים, והרבה יותר קשה לעשותו במושבים. הרעיון של הפרדת השלוחות בקיבוצים העלה את הצורך בהתארגנות אזורית של הענף – בעיקר בקשר עם הקמת המשחטות האזוריות – ולתכנן את גידול הפטמים באזור על מנת לוסת את השחיטה ולכוון את זמני הדגרת האפרוחים והספקתם למשקים. תכניות אלו שנערכו בסוף העשור – הגיעו לכלל ביצוע בעשור הבא.

ענפים חקלאיים אחרים

בענף הצאן חלה התפתחות אטית. מספר הכבשים במשק היהודי היה ב־1958 117000 וב־1969 גדל רק מעט והגיע ל־127000. הייצור של חלב־צאן גדל מ־11 מיליון ליטר ב־1958 ל־15 מיליון ב־1967. הרכב הצאן היה כדלהלן: 82000 ראשי־צאן – כבשים לחלב ו־35000 – לבשר, משני סוגים: כ־15000 ראש כבשות מרינו, שמגדלים אותן בצורה אינטנסיבית במשק המשפחתי, וכ־20 אלף מהגזע המקומי: אווסי, שאינו נחלב ומוחזק בצורה אכסטנסיבית על מרעה טבעי. גם כבשים אלה היו ברובן63 נחלת המשק המשפחתי, להפקת בשר וצמר. מ־82000 ראשי־הצאן לחלב היו 42.5% – במשקים השיתופיים, 18.5% – במשקים המשפחתיים, 36% – במשקים הפרטיים ו־3% – בבתי הספר לחקלאות. גודל העדרים במשקים השיתופיים – 400–800 ראש, ובמשקים המשפחתיים – 100 עד 300 ראש. מחד גיסא היתה מגמה להגדיל את העדרים ומאידך גיסא התחיל תהליך של חיסול ענף הצאן בחלק מהקיבוצים. הסיבה העיקרית לתופעה זו היתה המחסור באנשים הנכונים להתמיד בענף זה התובע מעובדיו התמסרות מיוחדת בתנאי עבודה קשים. מגמה זו החריפה בעשור הבא.

מבחינה מקצועית – ההתקדמות בענף היתה גדולה. תנובת החלב של הכבשים מגזע האווסי עלתה משנה לשנה. בספר העדר שבו היו רשומות 15 אלף רחלות היתה התנובה הממוצעת לרחלה בתשכ״ו 331 ק״ג חלב. בעדרים הטובים הגיעה התנובה הממוצעת ל־400 ק״ג. לבד מהכבשים היו בתשכ״ז בידי יהודים כ־30000 עזי־בית. רובן – במושבות ובעיירות הפיתוח ותנובתן שימשה להספקת חלב לצרכי הבית. מספר העזים לא גדל במשך 10 השנים ואף פחת במקצת.

גם בענף גידול הדבורים לא חלו שינויים גדולים. מספר הכוורות גדל מ־43000 ב־1958 ל־73000 ב־1967. מרדה הדבש גדל בשיעור יותר גדול והגיע ל־2500 טון לעומת 600 טון ב־1958. כרבע מהכוורות נמצאו בקיבוצים; היתר – במשקים משפחתיים ובמשקים פרטיים. פעולה גדולה לטיפוח והשבחה נעשתה על־ידי משרד החקלאות ובתוך כך סיפקה המחלקה־לדבורים חומר־רבייה למשקים וצומצם מאוד הייבוא של חומר־רבייה מהחוץ, ואף החלו לייצא מלכות ונחילים לכמה ארצות. עיקר הדבש מקורו בפרחי ההדר. מרדה הדבש בשנים תשכ״ו ותשכ״ז היה יותר גדול ממה שצרכה האוכלוסיה ומגדלי הדבורים ייצאו חלק ממנו.

התפתחות המידגה והדייג היתה פחות נמרצת משהיה צפוי בראשית העשור. שלל הדגה הגיע בתשכ״ז ל־22500 טון לעומת 12000 טון בתשי״ח. חלק גדול מהדגים סופקו מבריכות הדגים. שטח הבריכות היה בתשי״ח 43000 ד' וגדל בתשכ״ז ל־57000 דונם. פיתוח המידגה הואט בגלל המחסור במים והאילוץ לנצלם במירב האינטנסיביות. הבריכות סיפקו בתשכ״ז 9500 טון דגה. בדיג הים התיכון היתה התפתחות שלילית. מסיבות מדיניות נאלצו הדייגים להפסיק את הדייג במי תורכיה. אמנם הוחל בפיתוח הדייג בים־סוף, אך ללא הצלחה יתירה. שלל הדגים בכנרת עלה הודות לאכלוס השיטתי של האגם בדגיגי אמנון וקיפון. הגידול העיקרי בשלל הדגים היה במרחקים. ארבע ספינות־דייג מודרניות עבדו בחופי דרום־אפריקה ומערב־אפריקה ושיווקו בארץ כ־7000 טון דגים, ועוד נותרה להם דגה ששיווקו בחו״ל.

שלל המידגה לא נקלט גם הוא כולו בשוק; ב־1967 נותרו עודפים ניכרים משלל הבריכות, עקב ירידת הביקוש לדגים אלה. מגדלי הדגים נערכו לעשיית שינויים בענף, כדי להתאימו לתביעות השוק.

במרוצת העשור נעשו ניסויים בענף חדש בארץ: חיות־פרווה. נוטריות היו הראשונות בסוג זה, ואחרי זה ניסו לגדל מינקים, צ׳ינצ׳ילות ושועלים. ניסויים אלה נעשו בחלקם בשיתוף עם בעלי־מקצוע מחוץ־לארץ והושקעו בהם אמצעים ניכרים. אולם כל ההתחלות האלה נכשלו מסיבות שונות, והתקוות שתלו בהם, כענף שיחזק את מושבי ההר וגם אחרים לא התמלאו.

את הגידול הנמרץ של הייצור בכל ענפי החקלאות ליווה גידול מהיר של מערכת המכונות החקלאיות. מספר הטרקטורים גדל מ־4910 ב־1957 ל־13155 ב־1967. השינוי במערכת הטרקטורים לא היה כמותי בלבד. מספר הטרקטורים הזחליים פחת, יחסית, ולעומת זה גדל מספר הטרקטורים האופניים, שרוב העבודות בשדה בוצעו באמצעותם. ב־1957 היו 1560 טרקטורים זחליים: כשליש מכל הטרקטורים; וב־1967 היו 1785 זחליים, שהם רק כ־13% מכל הטרקטורים. מספר הקומביינים פחת בעשר השנים האלו מ־1000 ב־1957 ל־675 ב־1967. אולם לעומת זה הוכנסו קומביינים גדולים יותר שתפוקתם היתה ב־50–60 אחוזים יותר גבוהה מהקומביינים הקטנים. ב־1957 היו רק 45% מהקומביינים בהנעה עצמית וב־1967 כבר היו 85% קומביינים מסוג זה. סוג חדש של מכונות הוכנס לארץ עם ההתקדמות בגידול הכותנה: קטפות הכותנה. ב־1957 היתה בארץ קטפת כותנה אחת שהובאה לנסיון וב־1967 היו כבר 246 קטפות!

לבד מן המכונות הגדולות הוכנסו מכונות רבות מיוחדות לגידולים אינטנסיביים: לאסיף בטנים, גזר, בצל ותפוחי־אדמה, מיתקני־עזר למסיק זיתים, אגוזי פקאן ושקדים, מיתקני ריסוס להדברת עשבים בגידולי־שדה ומטעים. כמו כן חלה התקדמות רבה במיכון וייעול העבודה ברפת ובלול גם במשק המשפחתי.

השימוש בדשנים התרחב במידה ניכרת, במיוחד בדשנים חנקניים. השימוש בדשנים נוזליים שהוחל בו ב־1958 הגיע ב־1969 ל־26000 טון. גם השימוש בחומרי־ההדברה השונים הורחב. במיוחד גדל השימוש בחומרים להדברת המזיקים בכותנה: פרתיון, אֶנדרין, גוּזטיון ואחרים.

פיתוח חקלאי בערבה

בראשית שנות החמישים הוחל בפעולה נרחבת של מחקר וניסויים בערבה. מחמת התנאים המיוחדים של האזור, לא די היה בידע ובנסיון שנרכש בשאר אזורי הארץ, כדי לגשת לפיתוחה של החקלאות באזור זה. תנאי הערבה היו שונים בתכלית ומה שנדרש היה – להתאים את הגידולים ואת שיטות העבודה לתנאים אלה. רוב אדמת הערבה, הַחַמַדָה (קרקע מדברית מעורבת באבנים ובחצץ עד לעומק), דלה בחומר אורגני ובחנקן ומלוחה בדרך כלל. גם המים בערבה – מליחותם היתה גבוהה והאקלים יבש וחם. כיצד מתגברים על מליחות הקרקע והמים וכיצד מפרים את אדמת הערבה הצחיחה? הנסיון שנצטבר בארץ לא היה בכוחו להשיב על שאלות אלה. בראשית שנות החמישים הוקמו כמה מיצפים בערבה. בעין־ע׳דיאן (יטבתה) ועין־יהב, הסמוכים לבארות שנקדחו ובהם היתה מליחות המים נמוכה, יחסית. שם נעשו עבודות מחקר וניסויים שהצביעו על הדרך לפתרון הבעיות המיוחדות של החקלאות בערבה. כשהוקמו ישובי־הקבע יטבתה, עין־יהב והחווה החקלאית בעין־חציבה, הוחל בפיתוח כמה מענפי החקלאות בערבה וההתחלות הוכתרו בהצלחה. כבר בימי המנדט ניטעו בערבה תמרים. עתה הוסיפו ונטעו מאות דונמים חוטרי תמרים, רובם בקרקע מלחה (סבחה) ובאדמת לס, שהשקייתם נעשתה במים עתירי־כלור (2500–3000 מ״ג כלור לליטר מים). בסוף העשור כבר היה חלקם של המטעים בערבה 40% ממטעי התמרים היבשים ו־30% מכלל מטע התמרים בארץ.

הניסויים הרבים הובילו את החקלאים והחוקרים למסקנה, כי שיטת ההשקיה המתאימה ביותר לתנאי הערבה היא הטפטוף, ומרבית הירקות והמטעים כבר הושקו בשיטה זו. עתה הופנו המאמצים לירקות־חורף תוך ניצול מירבי של תנאי האקלים המיוחדים בערבה. התקוה שהערבה היא בבחינת ״חממה טבעית״, לירקות־חורף המיועדים לייצוא לא התגשמה במלואה, שכן התברר כי גם בערבה צריך לספק לצמחים מחסה מקור הלילה. לפיכך גידלו חלק גדול מהירקות תחת כיסוי פלסטי. אדמת הערבה, לאחר עיבוד מתאים וזיבול, הניבה יבולים יפים, במיוחד האדמה החולית. לבד מהתמרים ניטעו גם אפרסקים וגפנים לענבי־מאכל. הפירות מבשילים מוקדם וחלק גדול מהם יועד לייצוא.

בראשית ההתיישבות בערבה היתה רווחת סברה, כי ענפי בעל־חיים לא ייקלטו בתנאי האקלים הקשים של האזור. המתיישבים ביטבתה, שלא קיבלו את הדין הזה, החליטו להקים רפת־חלב ומחלבה קטנה ולספק חלב ומוצרי־חלב לאילת. למרבה הפלא התאקלמו והסתגלו יפה מאוד הפרות שהובאו מצפון הארץ. ב־1967 כבר היו ביטבתה 140 פרות חולבות בתנובה שנתית ממוצעת של חלב. מצב הבריאות של העדר היה טוב. ביטבתה הוקם גם לול מטילות שהיו בו 12000 עוף. בעין־יהב הוכנס ענף ההודיים.

בעקבות הנסיון החקלאי שהצטבר ביטבתה ובעין־יהב הואצה גם התקדמות הישובים שהוקמו בשנות הששים – אילות, גרופית וחצבה. גם שם פותח בראש וראשונה ענף הירקות ולאחר מכן המטעים וענפי החי לסוגיהם. בסיכום ייאמר, כי בעשור השני למדינת ישראל הוכחה האפשרות לפתח בערבה חקלאות מגוונת, התואמת את התנאים המיוחדים של האזור. המיגבלה היחידה היתה כמות המים שאפשר להפיק באמצעות הקידוחים. והנה, בתוך כך התברר כי יש סיכוי לגלות כמויות מים יותר גדולות, ממה ששיערו. כך נסללה הדרך להמשך ההתיישבות בערבה בשנים הבאות.

ייעור

ב־1961 הוקם מינהל הפיתוח של הקרן הקיימת לישראל. לפי הסכם שנחתם בין הקק״ל לבין הממשלה הועברו כל פעולות הייעור לקרן הקיימת. אגף הייעור במשרד החקלאות, פרט לתחנת הנסיונות לייעור באילנות, הועבר לקק״ל. במשך העשור ביצעה הקרן־הקיימת עבודות־ייעור נרחבות ברוב חלקי הארץ ושטח היערות גדל משנה לשנה. ב־1956/57 היו במדינת ישראל 231000 ד׳ יער, מזה 85000 ד׳ בבעלות הממשלה ו־130000 ד׳ בבעלות הקק״ל. עוד 16000 ד׳ היו בבעלות אחרת. ב־1966/67 הגיע השטח הנטוע ל־462000 ד׳. השטח שבבעלות הממשלה גדל רק מעט (מ־85000 ד׳ ל־108000 ד׳), אולם השטח של קק״ל גדל מ־130000 ד׳ ל־340000 ד׳. במשך עשר שנים נוספו 210000 ד׳. בממוצע נטעה הקרן־הקימת מדי שנה כ־20000 ד׳. רק ב־1965/66 וב־1966/67 ניטעו שטחים יותר גדולים בגלל האבטלה שהיתה בארץ והצורך לספק ״עבודות־דחק״ לאלפי פועלים.

בתקופה זו גדל השימוש בעצי יערות הקק״ל לצרכים שונים. כמויות העץ שנכרת לצרכי התעשייה והחקלאות הלכו וגדלו מדי שנה. בתשכ״ז עלתה כמות העץ שנמכרה לכ־200000 טון.


פרק ח: החקלאות בכפרי המיעוטים

בשנתון הממשלה תשי״ט ניתן תיאור מצב החקלאות בכפרי המיעוטים בתשי״ח כדלקמן: ״הרוב המכריע של 131000 התושבים המתגוררים ב־103 כפרים מתקיימים מחקלאות. נוסף להם מתקיימים 21000 בדווים מעיבוד אכסטנסיבי ומעדרי צאן וגמלים. הם מעבדים כ־725000 ד׳ אדמה ולרשותם עוד 600000 ד׳ אדמת־מרעה״.

מאז חלו שינויים רבים בכפרי המיעוטים. אוכלוסייתם גדלה, עד תשכ״ז, ל־222000 נפש. אולם, חלק גדול מהאוכלוסיה לא התקיים על החקלאות, כי אם עסק בעבודות שונות בסביבה הקרובה והרחוקה. השטח המעובד על־ידי חקלאי המיעוטים עלה ל־865 אלף דונם – רובו המכריע אדמת בעל. שטח השלחין גדל מ־21000 דונם בתשי״ח ל־40000 בעקבות ביצוע מפעלי־מים באזורי הישוב הערבי. מפעלי־המים היו מכוונים בראש וראשונה להספקת מי־שתייה לכפרים. ואמנם, בסוף העשור השני לא נותר כמעט כפר אחד שלא היתה בו הספקת מים מסודרת. באזורי המשולש וואדי־ערה בוצעו גם מפעלי־מים להשקיה שבסיועם הוכפל שטח השלחין. אדמות הבעל נזרעו ברובן גידולי־שדה: חיטה, שעורה, סורגום וקטניות. כמו כן נזרעו ירקות וגידולי מיקשה. הגידולים ״האינטנסיביים״ באדמות הבעל היו הטבק שגידלוהו בעיקר בגליל וסלק־סוכר שהוכנס בראשית שנות הששים. בתשכ״ז גידלו בכפרי המיעוטים 18000 דונם סלק־סוכר. בשטח השלחין שנתוסף ניטעו 5000 ד׳ מטעים (לרבות הדרים). השטח הנותר שימש לגידול ירקות בהשקיה ששטחם גדל מ־14000 ד׳ ב־1957/58 ל־28000 ד׳ ב־1966/67.

שינויים יסודיים חלו בשיטות העיבוד של הקרקע. השימוש בטרקטורים התפשט ודחק את בהמות העבודה. הוכנסו גם קומביינים לקציר תבואות החורף. חלק מהמכונות היו בבעלות קואופרטיבית וחלקן – בבעלות פרטית. בעלי־המכונות שימשו קבלנים לביצוע העבודה לעונותיה. השימוש בדשנים כימיים, בזרעים משובחים ובחומרי־הדברה – הלך והתרחב, ובעקבות זה עלו היבולים הממוצעים של החיטה מ־40 ק״ג ב־1957/58 עד 120 ק״ג ב־1966/67, לדונם, ויבול השעורה עלה מ־25 ק״ג עד 95 ק״ג, לדונם. סלק־הסוכר באדמת בעל הניב יבול ממוצע של 1900 ק״ג לדונם. גם יבולי הטבק עלו הודות להכנסת זני טבק טובים יותר. גם שיטות הטיפול בטבק, לאחר האסיף, השתכללו וזה נתן אותותיו בהכנסות מגדלי הטבק. פעולה נרחבת נעשתה לשיקום מטעי הזיתים, שרבים מהם סבלו ממחלת ״עין הטווס״, הגורמת להתנוונות העצים וירידת יבוליהם. בסיוע תקציב הפיתוח הוכשרו עובדי גיזום, דישון וריסוס נגד המחלה ונתאפשרה הגדלת יבולי הזיתים.

בענפי בעלי־החיים בכפרי המיעוטים לא חל שינוי, שכן לא נוצרו התנאים להכנסת בקר משובח לחלב. מספר ראשי הבקר מהגזע המקומי, ירד מ־40000 ב־1958 ל־26000 ב־1967. בעדרי הצאן לא חלו כמעט שינויים: מספר הכבשים ירד מ־74000 ל־72000 ומספר העזים מ־129000 ל־115000. ירידה ניכרת היתה במספר הסוסים והפרדות מ־6300 ל־2800, שהיתה תוצאה ישירה מהכנסת טרקטורים רבים לכפרי המיעוטים.

הודות לעליית היבולים ולגידול שטחי השלחין גדלה ההכנסה של החקלאים וחלה עלייה ברמת־החיים שנתאפשרה, במידה רבה, גם הודות להכנסות מעבודות־חוץ של חלק נכבד מתושבי הכפרים. גם מראה הכפרים השתנה לאט־לאט. בחלק מהם הוכנס חשמל, נסללו כבישי־גישה, החלה בנייה רחבת־ממדים ובמקום החושות והמבנים הישנים הוקמו בנייני־מגורים מודרניים. משרד החקלאות פעל לפיתוח כפרי המיעוטים באמצעות המדור המיוחד לכפר הערבי וקציני הפיתוח. שירות ההדרכה היה מופקד על הדרכה מקצועית בכפרים, פעולה שנשאה פרי. בעזרת המחלקה הערבית בועד הפועל של ההסתדרות הוקמו בכפרים אגודות שיתופיות, יצרניות וצרכניות, שתרמו גם הן לקידום הכפרים.

ההתקדמות האגרוטכנית לא פסחה גם על הבדווים בנגב. גם פה נטשו מהר מאוד את שיטות העיבוד הפרימיטיביות. את מקום הגמל הרתום למחרשת עץ תפסו הטרקטור והמחרשה הגדולה. חלק גדול מיבול השעורה נקצר על־ידי קומביינים שנשכרו מיהודים או מקבלנים בדווים. היתה זו מהפכה שקטה שהתחוללה במרחבי הנגב ושינתה סדרי־בראשית בעבודה ובחיים.


פרק ט: המצב הכלכלי של המשקים, השקעות ואשראי

בינואר 1957 מינה שר החקלאות דאז, קדיש לוז, ועדה לבדיקת המצב בחקלאות בראשותו של דוד הורוביץ. לאחר בדיקה יסודית ומעמיקה פירסמה הועדה, בינואר 1960, דין־וחשבון בצורת ספר: מצב החקלאות בישראל, שבו בחנה את מצב החקלאות לנוכח גידול כמות התוצרת החקלאית, שסיפקה את צרכי האוכלוסין ואף הותירה עודפים. במחירי התוצרת חלה ירידה, לעומת המחירים ששררו בתקופת המחסור. כנגד זה הסתמנה עלייה מתמדת במחירי התשומות. מצב זה גרם לירידה בהכנסה הנקייה של החקלאים. ההכנסה הממוצעת לעובד בחקלאות (לרבות הסקטור הערבי) היתה הרבה יותר נמוכה מההכנסה הממוצעת בענפי המשק האחרים והגיעה רק ל־73% ממנה. ההכנסה של החקלאים היהודים הגיעה64 ל־79% מההכנסה הממוצעת בענפי המשק האחרים. הועדה הגיעה למסקנה, כי המשק החקלאי יוכל לשמור על רמת ההכנסה רק על־ידי תכנון מפורט, העלאת פריון הייצור והפניית הייצור הנוסף לייצוא או להחלפת ייבוא. הועדה קבעה, כי הקשיים הכספיים של המשקים הם פועל יוצא מתנאי המימון של תקציב הפיתוח; שכן המימון לא עלה על 70% מערך ההשקעה. גם תקופת הפרעון היתה קצרה מדי. תנאים אלה הכבידו על המצב הכספי של המשקים, שחסרו להם מקורות כספיים לפרעון החוב ולחידוש הנכסים המתבלים. הועדה המליצה לתקן את תנאי המימון הממלכתי והסוכנותי ולהתאים את תקופת פרעון הלוואות מתקציב הפיתוח לתקופת התבלותו של הנכס; המימון של השקעות כבדות לצורך טיוב של הקרקע צריך, לפי המלצות הועדה, להינתן על־ידי מקורות ממלכתיים (מענקים). הועדה המליצה גם להקים קרן מיוחדת בהשתתפות הסוכנות, הממשלה, הבנקים וארגוני החקלאים, לחידוש הנכסים בתנאים מתאימים.

חלק מההמלצות של ועדת הורוביץ בוצע, אולם לא היה בכך כדי לשנות מן היסוד את המצב הכלכלי של המתיישבים. ההכנסה למועסק בחקלאות עלתה ב־1964 ל־74.4% מההכנסה הממוצעת בענפי המשק האחרים וירדה שוב ל־69.4% ב־1965 והגיעה ל־71.2% ב־1967. ההשוואה שנעשתה לגבי ההכנסה של מועסק יהודי עצמאי (חבר קיבוץ או מושב) באותן שנים, העלתה, כי ההכנסה הגיעה ב־1965 ל־78%, וב־1967 ל־83% מההכנסה הממוצעת בענפי המשק האחרים.65

בהכנסות החקלאים היתה כלולה תמיכה ניכרת של הממשלה, בעיקר בצורת סובסידיות. בכל אחת מהשנים תשכ״ג–תשכ״ז נע סכום הסובסידיות שהממשלה שילמה בין 92 ל־122 מיליון ל״י. רוב הסובסידיות שולמו לתוצרת הרפת, הלול והירקות. גם הכותנה נהנתה באותן שנים מסובסידיה ממשלתית. רוב הסובסידיות ניתנו לתוצרת משווקת ורק בחלקן – להוזלת התשומות: מספוא, דשנים ומים. בתקופת שנים זו, תשכ״ג–תשכ״ז, הלך ופחת סכום הסובסידיות הישירות לענפים וגדל סכום הסובסידיות להוזלת התשומות. משקל הסובסידיות בכלל התפוקה החקלאית הגיע ל־6–7 אחוזים. משקלן בתוצר החקלאי הנקי הגיע ל־15% – מספר הזהה לאחוז המקביל בארצות־ הברית.66

אחרי ההשקעות הגדולות בחקלאות בעשור הראשון, שהיו כרוכות בהתיישבות החדשה ובמפעלי המים, פחת במקצת היקף ההשקעות בשנים הבאות ובמיוחד פחת בסוף העשור. סכום ההשקעות בחקלאות, לרבות מפעלי־המים, במחירים קבועים של 1955, היה 152 מיליון ל״י ב־1958 וירד ל־143 מיליון ב־1963. מכאן חלה ירידה תלולה בהשקעות: 128 מיליון ל״י ב־1964,67 114 מיליון ב־1965, 108 – ב־1966 ו־112 מיליון ב־1967. הירידה בהיקף ההשקעות בולטת במיוחד, אם נשווה אותן לעלייה המתמדת בתפוקה החקלאית בשנות העשור השני. התפוקה החקלאית הסתכמה (במחירים קבועים של 1955) ב־529 מיליון ל״י ב־1958, 785 מיליון ב־1963 ו־1092 מיליון ל״י ב־1967. שיעורי התפוקה ביחס להשקעות היו: ב־1958 – 28.7%, ב־1963 – 18.2% וב־1967 – 10.2%.68 הירידה בהשקעות נבעה מהמצב הכלכלי של החקלאים, מירידת המחירים של התוצרת והיווצרות עודפי ייצור. תרם לזה גם השפל הכלכלי (המיתון) בשנים 1966 ו־1967 שנתן את אותותיו גם בחקלאות. ההשקעות התחלקו לשני סוגים: השקעות במשק החקלאי לענפיו והשקעות במפעלי פיתוח ציבוריים: מפעלי־מים, ניקוז, ייעור וכו'. משנה לשנה פחתו ההשקעות בענפי המשק החקלאי וגדלו ההשקעות במפעלי הפיתוח הציבוריים, בעיקר במפעלי־המים. ההשקעות במפעלי הפיתוח הציבוריים מומנו על־ידי הממשלה והמוסדות הלאומיים (ייעור). לעומת זה מומנו ההשקעות שנעשו במשק החקלאי רק בחלקן על־ידי מוסדות ציבוריים ויתרן על־ידי החקלאים מהונם העצמי או על־ידי הלוואות שקיבלו מבנקים וממוסדות כספיים. בדרך כלל, מומנו ההשקעות האלו ב־70% ממקורות ציבוריים וב־30% ממקורות אחרים, לרבות ההון העצמי של החקלאים. בס״ה הושקעו בחקלאות ובמפעלי־מים בין 1950 ל־1967, במחירי 1966, 4242 מיליון ל״י, מזה בחקלאות 3008 מיליון ובמפעלי־מים 1416 מיליון. (השקעות אלו היו 21% מכלל הסכום שהושקע בתקופה זו במשק הישראלי והגיעו ל־21195 מיליון ל״י.)69

את האשראי לזמן קצר סיפקו לחקלאות הבנקים השונים. האשראי הזה התחלק לשנים: האשראי המכוון והאשראי הבלתי־מכוון. הכוונת האשראי לחקלאות היתה מתוכננת מדי־שנה על־ידי משרד החקלאות ובנק ישראל, במטרה לעודד את הייצור של מוצרים חיוניים ורצויים לכלכלת המדינה, בעזרת אשראי שהריבית שלו נמוכה, לרוב, מהמקובל. המקור לאשראי זה היה הון בנקאי המשוחרר ממיגבלות הנזילות, פקדונות ממשלתיים שנועדו להון חוזר וקרנות משותפות. האשראי הזה היה אחד האמצעים לויסות הייצור בענפים השונים, לפי דרישות התכנון הממשלתי.

המצב הכספי והכלכלי של חלק גדול מהמתיישבים היה קשה למדי. מבין הישובים שעלו להתיישבות אחרי קום המדינה התבססו עד תשכ״ז (לפי הדו״ח לקונגרס הציוני הכ״ז) 116 ישובים: 25 מושבים, 30 ״הרחבות״, 23 קיבוצים, 19 ישובים של המעמד הבינוני ו־19 חוות ומוסדות. מצבם של יתר הישובים החדשים וגם של חלק מהישובים הותיקים שעלו לפני קום המדינה היה קשה. חלק מהקיבוצים השקיעו ממון רב בענפי הייצור ובענפי צריכה, גם בהעדר מקורות כספיים מתאימים. ההכנסות מהחקלאות, שהיו בשפל, לא השאירו עודפים למימון ההשקעות.

בשביל להקל על מצב הישובים הצעירים, שהיו בטיפולה של הסוכנות היהודית, החליטה המחלקה להתיישבות, ב־1956, להקים מסגרת ארגונית מיוחדת לטיפול מקיף בקיבוצים הצעירים – קיבוצים מודרכים. המטרה היתה להבריא את מצבם הכלכלי של הקיבוצים, להנחות את פיתוחם בעתיד ולהעניק להם הדרכה בענפים ובשירותים, מתוך כוונה שישובים אשר ייכללו במסגרת זו יישארו בה עד ביסוסם הסופי ועד אשר יתמלאו כל יחידות המשק לפי המתוכנן. לכל משק נקבע מדריך שהעמידה לרשותו התנועה אשר אליה הוא משתייך. הפעולה הקיפה תחילה 12 קיבוצים ומספרם הלך וגדל משנה לשנה עד שנכללו בה רוב הקיבוצים הצעירים שהיו בטיפול המחלקה להתיישבות.

בראשית 1962 הוקמה יחידה מקבילה לטיפול במושבים מודרכים. הפעולה התרכזה בעיקר בעזרה לניהול האגודות במושבים האלה. כמנהל היחידה לקיבוצים מודרכים מונה נציג התנועות הקיבוציות וכמנהל היחידה למושבים מודרכים נתמנה נציג הועדה הבינמושבית. תוצאות הפעולה של שתי היחידות היו מצוינות וסייעו לקידום ביסוסם של הישובים המודרכים.

פעולה דומה יזם משרד החקלאות למען ישובים אחרים אשר בטיפולו, שחלה החמרה במצבם הכלכלי. לצורך זה הותקנה, ב־1958, מערכת מימון מיוחדת במספר קיבוצים, שהתפשטה במרוצת השנים והקיפה את רוב הקיבוצים, את המושבים השיתופיים וגם חלק מהמושבים, זו שיטת האשראי המרוכז, המבוססת על העיקרים דלהלן: כל ישוב חקלאי (קיבוץ או מושב) מוצמד לבנק אחד ועובד בתיאום מלא אתו ועם משרד החקלאות האזורי. הישוב מתחייב להזרים את כל מחזורו הכספי באמצעות הבנק שהוא צמוד אליו ואילו הבנק מספק לו את הון ההשקעות וההון החוזר על בסיס תכנית מוסכמת. עם כניסת הישוב למסגרת האשראי המרוכז, נערכת בדיקה יסודית של מצבו הכלכלי והפיננסי ותכנית כלכלית פרספקטיבית המקיפה את פעולתו המשקית, לרבות ההשקעות הדרושות לו וההון החוזר, שיסופקו על־ידי הבנק ומשרד החקלאות. התכנית נבחנת על־ידי ועדת האשראי האזורית, הכוללת נציגים של הבנק, של משרד החקלאות באזור, של המרכז לתכנון, והתנועה ההתיישבותית של הישוב. המוסדות האלה מקיימים גם מעקב שוטף אחר פעולות המשק.

בתכנית האשראי המרוכז השתתפו 3 בנקים: בנק החקלאות, ״יעד״, המסונף לבנק לאומי, ובנק הפועלים. כמקורות למימון הפעולה שימשו כספי תקציב הפיתוח והון הבנקים.

אחרי תקופת נסיון קצרה שהוכתרה בהצלחה, התרחבה הפעולה והקיפה מדי־שנה עוד ישובים. בזמן הראשון קראו לקבוצת המשקים שנכללו באשראי המרוכז ״מועדון ברוּם״ על שם אברהם ברום שהיה סמנכ״ל משדד החקלאות ואחרי זה מנהלו הכללי, אשר יזם את השיטה הזאת ועשה רבות לקידומה.

הודות לאשראי המרוכז הוכנסה הפעילות הכלכלית של ישובים רבים למסלול מסודר ויציב ונמנעו בהם משברים כספיים.


פרק י: שיתוף אזורי ומפעלים אזוריים

ההתפתחות הנמרצת של ענפי החקלאות הביאה להגברת שיתוף־הפעולה בין הישובים החקלאיים באזורים, שכן שיתוף כזה התחייב מן הצורך לטפל בבעיות שצפו ועלו עם הכנסת ענפים חדשים ופיתוח הענפים הקיימים. ביטוי לכך – הקמת מפעלים אזוריים, שנועדו לשרת את הישובים ושם גם היו אמורים להתבצע שלבי השלמה וסיום בייצור כמה מן המוצרים החקלאיים. הראשונים הוקמו עוד בראשית שנות החמישים, אולם ההתפתחות70 העיקרית חלה בסופן ובשנות השישים. מפעלים אזוריים אלה הוקמו, ברובם הגדול, על־ידי הקיבוצים ורק במיעוטם נטלו חלק גם המושבים.

כך הוקמו, במחצית הראשונה של שנות החמישים, מכוני ייבוש לאספסת. המחסור במטבע זר המריץ חיפוש אפשרויות להפחית בייבוא מזונות מרוכזים לבעלי־חיים ובהקשר לזה נעשה נסיון לגדל אספסת על שטחים רחבים כדי להכין ממנה קמח ולהכניסה בצורה זו לתערובות המזון המרוכז. מכוני הייבוש האלה הוקמו באזור החוּלה, בבקעת בית־שאן, בעמק חפר, בשער־הנגב ובמקומות אחרים; לימים, עם כניסת גידול הכותנה, הוקמו באזורים שונים מנפטות; בעקבות גידול פטמים לבשר בקנה־מידה גדול, שהוחל בו בשנות החמישים, הוקמו משחטות לעופות, והיה אפשר להוציא לשוק עוף שחוט ומרוט, מוכן לשימוש במטבח, לנוחיות עקרת־הבית. בכמה אזורים הוקמו אגודות שרכשו ציוד כבד וציוד חקלאי יקר אחר לשימוש ישובי האזור. למשל, כאשר התרחבו שטחי סלק־הסוכר, נרכשה על־ידי אזורים אחדים מערכת מכונות לעיבוד הסלק ואיסופו; הוקמו בתי־אריזה לפירות ומוסכים אזוריים לתיקון המכונות החקלאיות; מפעלים אחדים הוקמו תוך חריגה מגבולות האזור, במגמה לקיים שיתוף בין אזורים שונים. כך הוקמו מכוני־תערובת גדולים ומשוכללים בעמק חפר ובגליל המערבי, וכן גם באזורים אחרים, ששימשו גם מספר רב של ישובים, מחוץ לגבולות האזור, אשר הצטרפו כשותפים למכונים אלה.

צורת הבעלות על המפעלים לא היתה אחידה. באזורים מסוימים היו המועצות האזוריות, היוזמות והמקימות את המפעלים. מצב זה התקיים באזורים שהיו מאוכלסים כולם או רובם קיבוצים, כמו עמק הירדן ושער־הנגב. באזורים אחרים נטלו את היוזמה ארגוני הקניות האזוריים, או פעילים באזור. בכל המקרים הוקמו אגודות מיוחדות, שהבעלות על המפעלים היתה בידיהן,71 מבחינה משפטית. באזורים מסוימים, כמו שער־הנגב, היו כל משקי האזור שותפים בכל המפעלים, ואילו באזורים אחרים היה כל משק זכאי להשתתף במפעלים לפי בחירתו.

בד־בבד עם הקמת המפעלים הכלכליים הוקמו גם מפעלי תרבות וחינוך משותפים לישובי האזור: אולמי־מופעים ואמפי־תיאטרונים, בתי־ספר אזוריים, אולפני־ערב למבוגרים, חוגים דרמטיים וכיוצא באלה. מפעלים שהגבירו את שיתוף־הפעולה והידקו את הקשרים בין ישובי האזור.

המפעלים מנוהלים על־ידי נציגי הישובים שבאזור. וכל הפעולה המעשית נעשית על־ידי אנשים שהישובים בוחרים בהם, שהם בעלי כישורים לניהול ארגוני, כספי וטכני, ותוך הקפדה על רוטציה בתפקידי המפתח. המחסור באנשים לא התיר לישובים לספק את כל כוח העבודה הדרוש במפעלים ולפיכך רוב העובדים הנם שכירים, תושבי עיירות הפיתוח שבאזור או בסביבתו. מטבע הדברים הוא שחברי הקיבוצים מחזיקים בתפקידי הניהול והפועלים השכירים עובדים בעיקר בייצור.

תוך כדי הקמת המפעלים האזוריים צפו ועלו כמה שאלות שישובי האזורים והתנועות היו צריכים לתת עליהן72 את הדעת. השאלה הראשונה היתה: היכן גבולות השיתוף האזורי ומה מטרותיו? לא היה ספק, שתפקיד המפעלים להגיש סיוע לישובים בענפיהם, ובעיקר להשלים תהליכי ייצור שאין בכוח הישוב הבודד למלא. רכישת ציוד יקר ומשוכלל איפשרה למפעלים ביצוע עבודות מסוימות, בדרך יעילה הרבה יותר ממה שהיו מסוגלים לעשות הישובים בציוד שבידיהם. בשער־הנגב, למשל, נרכשה מערכת כלים לפיזור זבל אורגני שבעזרתה נפטרו המשקים מעבודת הזיבול הקשה; מכוני ייבוש האספסת רכשו מערכות מכונות לביצוע כל עבודות השדה באספסת – מהכנת השטח עד הקציר. ולא נותר לקיבוץ דבר לעשותו לבד מהשקיית שדהו. בעקבות זה נתעוררה שאלה של עקרון: הואיל והעבודה במכונות המשותפות נעשתה ברובה הגדול על־ידי שכירים, נמצא שהמפעלים האזוריים מכניסים בעקיפין את העבודה השכירה לקיבוצים. היו שראו בעקיפה זו מעין מתן הכשר ולגיטימציה של העבודה השכירה.

התעוררה גם שאלה אחרת: אם האזור יהיה מסוגל לבצע את עיקר העבודה בענפי השדה, בסיוע המיכון שהוא מחזיק, הרי שורת ההגיון נותנת, שיש לצרף יחד את שטחי הכותנה, הסלק והגידולים האחרים שבאזור ולעבדם במרוכז. וכהמשך לרוח השיקולים האלה: מדוע לא יאוחדו כל הקיבוצים שבאזור ליחידה כלכלית אחת – קיבוץ הקיבוצים? הענין שימש נושא לויכוח ממושך ומעמיק, בעיקר באיחוד הקבוצות והקיבוצים. רעיון השיתוף האזורי המלא לא היה חדש, שכן כבר בשנות השלושים העלו חברים בעמק הירדן הצעה לאיחוד כלכלי של כל הקיבוצים שבאזור, בהנחה שכל קיבוץ יוסיף להתקיים רק כיחידה חברתית. רבים ראו בכך שלב גבוה יותר לרעיון הקיבוץ, המתבטא בהסבת עקרונות השיתוף והאחריות ההדדית, מהתחומים המצומצמים של הקיבוץ האחד, והחלתם על המרחב הבין־קיבוצי. תחת היחסים הכלכליים ״הקפיטליסטיים״ שבין קיבוץ למשנהו, ייווצרו יחסים של אחריות הדדית ושיתוף במרחבי האזור הקיבוצי.

הצעה זו שהועלתה, כאמור, בשנות השלושים ולא נתקבלה, הועלתה מחדש בראשית שנות החמישים – על־ידי חברים באיחוד הקבוצות והקיבוצים, שחזרו והציעו איחוד כלכלי של ישובי האזור. היו שהרחיקו לכת והציעו שהמשק האזורי המאוחד ישתף לא רק את הקיבוצים, כי אם גם קבוצות מאורגנות של פועלים שאינם חברים בקיבוצים. בראש וראשונה היתה כוונה לארגן את השכירים, ברובם עולים חדשים, ולקבלם כשותפים למשק האזורי, והיו שראו בזה דרך לפתרון שאלת העבודה השכירה ומניעת ניצולם של הפועלים על־ידי מעסיקיהם הקיבוציים.

רעיונות אלה עלו מחדש בראשית שנות הששים ושימשו נושאים לדיונים רבים, בעיקר במשקי שער־הנגב ובאיחוד הקבוצות והקיבוצים, שרבים מחבריו צידדו בהם. גם הפעם לא נתקבלה ההצעה על איחוד כלכלי של קיבוצי האזור. אשר לתחומי הפעילות האזורית היו חברים, שהרחיקו לכת והציעו שמשקי האזור לא יסתפקו במפעלים מסוג אלה שהוקמו עד עכשיו, אלא יקימו מפעלי־תעשייה, שאינם קשורים בחקלאות, מתוך כוונה לנצל את כושר המעש והארגון של הקיבוצים ליצירת תעסוקה לעולים בעיירות הפיתוח הסמוכות.

כתוצאה מהדיונים האלה התגבשה הדרך המעשית להמשך פיתוחם של המפעלים האזוריים ואלה סימניה: להקים רק מפעלי שירות למשק החקלאי ומפעלי עיבוד לתוצרתו; כל משק יוסיף להיות אחראי על ענפיו ויעבדם בכוחות עצמו, כשהוא מסתייע, לפי שיקוליו, בכלים של האזור; שיתוף־הפעולה בין המשקים מתבסס על יסודות כלכליים, תוך התחשבות מכסימלית בצרכים ובתנאים של כל אחד מהישובים השותפים.

השיתוף באזורים המאוכלסים על־ידי מושבים התפתח בצורה יותר אטית. האופי המיוחד של המושב הקשה על הקמת מפעלים משותפים באזורים אלה. היוזמה היתה נתונה בעיקר בידי ארגוני הקניות של המושבים, שהקימו מכוני־תערובת, משחטות ומחסני־אריזה לירקות ופירות. בדרום יזמו המושבים הקמת בית־מטבחיים לבקר, שבו היו שותפים מושבים וקיבוצים מאזורים אחדים.

התכניות להתיישבות אזורית בלכיש, בתענך ובמקומות אחרים הצטמצמו ולא חרגו מהקמת מרכזים אזוריים, שמטרתם לספק את הצרכים הכלכליים, החברתיים והחינוכיים של המתיישבים: בתי־ספר, צרכניות וכו׳. במקומות אלה לא הגיעו לידי הקמת מפעלים משותפים רבים, כדוגמת המפעלים שהוקמו על־ידי הקיבוצים. בכמה מקומות הצטרפו מושבים למפעלים האזוריים או בין־אזוריים של הקיבוצים, כגון מכוני־תערובת, משחטות ועוד.

בתשכ״ז היו בארץ 137 מפעלים אזוריים: 29 בתי מיון ואריזה, 14 בתי־קירור, 10 מכוני־תערובת, 10 מנפטות כותנה, 8 משחטות לעופות, 5 מכונים לייבוש אספסת, 4 מפעלים לשימור וייבוש ירקות ופירות, 44 מחסני ציוד משותף ומוסכים ועוד 13 מפעלים שונים.73


פרק יא: משרד החקלאות והמחלקה להתיישבות

ההתפתחות הנמרצת של ההתיישבות החקלאית המריצה את הנהלת משרד החקלאות והמחלקה להתיישבות להתאים את המסגרות הארגוניות ואת שיטות פעולתן74 למציאות המשתנה במהירות. 116 ישובים חדשים קיבלו את תקציב הביסוס והועברו לטיפולו של משרד החקלאות. מספר גדול של ישובים נמצאו בתהליך הביסוס. ההתקדמות המקצועית של רוב הישובים החדשים היתה מהירה מאוד והפער המקצועי שהיה קיים בין הישובים החדשים לבין הותיקים הלך והצטמצם. לאור זה התברר כבר בראשית שנות הששים, כי פג טעמה של רשת הדרכה מיוחדת של הסוכנות, שנועדה בהיווסדה להקנות ידע אלמנטרי למתיישבים מחוסרי כל ידע ונסיון חקלאי. באחד באפריל 1960 הוקם מינהל ההדרכה המשותף לממשלה ולסוכנות וחוסלה הכפילות שהיתה קיימת. לפי ההסכם בין הממשלה והסוכנות נקבע, כי מינהל ההדרכה הוא הגוף היחיד העוסק בהדרכה חקלאית.

הארץ חולקה ל־13 אזורי הדרכה ובכל אזור הוקמה לשכה למתן שירותי הדרכה לכל חקלאי האזור. לכל לשכה הוצמד צוות מדריכים מקצועיים, כפי שהתחייב מצרכי האזור, המקבלים הנחיות לפעולתם ממומחי המחלקות המקצועיות במשרד. גם שירות השדה, המדריך את המשקים בשימוש במי השקיה הועבר למינהל ההדרכה. רוב מדריכי הסוכנות הועברו למינהל.

הנסיון בארגון ההדרכה מחדש הראה כי יש צורך בשינוי המבנה המקצועי של המשרד כולו. הוחלט לרכז את כל הפעילות המקצועית וההדרכה במרכז מקצועי אחד: שירות ההדרכה והמקצוע (שה׳׳ם), שהוא אחראי לקיומם וקידומם של ענפי החקלאות השונים ומחולק לאגפים לפי ענפיהם: אגף המטעים, השירותים הזואוטכניים, גידולי־השדה, שימור הקרקע והמיכון החקלאי. המרכז מופקד לא רק על הפעילות האגרוטכנית, כי אם גם על ההדרכה הכלכלית בענפים ובחינת רווחיותם.

כשגדל היקף הפעולות של המשרד, הוחלט לבצע ביזור של פעולותיו ולהקים משרדים אזוריים שבהם יתרכזו כל שלוחות המשרד הפועלות באותו אזור. מנהלי האזורים קיבלו סמכות לבצע חלק מהפעולות, שהיו בסמכותו של המשרד הראשי. הוקמו 8 משרדים באזורים הבאים: הגליל העליון (צפת, קריית־שמונה), חיפה והגליל המערבי (עכו), העמקים (עפולה), חדרה, רחובות, באר־שבע; כמו כן משרד בנצרת, לשרת את הכפרים הערביים. על־יד כל משרד אזורי הוקמה מועצה ציבורית מבאי־כח החקלאים והמועצות המוניציפליות האזוריות, שמתפקידה ליעץ למשרדים ולהגיע לשיתוף פעולה הדוק בין החקלאים לאנשי המשרד. המשרדים הוקמו, בדרך כלל, בשכנות למשרדים האזוריים של המחלקה להתיישבות וזה סייע להגברת שיתוף־הפעולה ותיאום הטיפול של שני המשרדים.

גם בשטח המחקר וההשכלה הגבוהה חלו שינויים מפליגים, שאמנם לא היו בני־קיימא. בראשית 1960 נחתם הסכם בין משרד החקלאות והאוניברסיטה העברית במטרה לאחד את הפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית ואת התחנה לחקר החקלאות למוסד אחד: המכון הלאומי והאוניברסיטאי לחקלאות. בתחומי המכון נכללו שני שטחי־פעולה: מחקר והוראה, אולם הוסכם כי בעתיד יש להכליל בו גם את ההדרכה ומרכז לידע חוץ. מונתה מועצת נאמנים למכון, ששר־החקלאות ונשיא האוניברסיטה משמשים בה יושבי־ראש מתחלפים. במועצה השתתפו נציגי הממשלה, האוניברסיטה, התחנה לחקר החקלאות, הסוכנות היהודית, הקרן הקימת ונציגי החקלאים. ר. ויץ, ראש המחלקה להתיישבות, שהיה מראשי היוזמים להקמת המכון שימש כמנהלו.

על אף המאמצים שנעשו משני הצדדים לא עלה הזיווג יפה, שכן מיזוג שני המוסדות נתקל בקשיים רבים. במשך כמה שנים שימש המכון הלאומי והאוניברסיטאי כמסגרת לתיאום הפעולה בין שני המוסדות. באמצע שנות הששים הם נפרדו וממשיכים להתקיים כשני מוסדות עצמאיים, המקיימים ביניהם שיתוף־פעולה.

עבודות המחקר התנהלו בהיקף גדול במשך כל התקופה. עדיפות מיוחדת ניתנה למחקרים על השימוש היעיל במים ולפיתוח גידולי ייצוא. נמשכו המחקרים בהגנת הצומח, בהזנת בעלי־החיים ועוד. בשטחים רבים הושגו הישגים שתרומתם רבה לקידום החקלאות. ב־1965 הוקם בתחנה לחקר החקלאות מכון להנדסה חקלאית ולפריון הייצור בשיתוף עם משרד העבודה ומכון התקנים. המכון תרם תרומה חשובה בכמה שטחים: פיתוח שיטות לייעול הייצור והשיווק החקלאי, פיתוח מכונות ומיתקנים והתאמתם לעבודה בענפים השונים, וכן גם בדיקת מכונות וציוד חקלאי מייצור מקומי ומייבוא, לצורך קביעת התאמתם לתנאי הארץ ומתן המלצות לשיפורם. גם הפקולטה לחקלאות הרחיבה את פעולותיה: נתקבלו בה כ־100 תלמידים חדשים מדי שנה והיא הכשירה קדרים של חוקרים, מדריכים ומורים לחקלאות.

מאידך גיסא, יש לציין שבתקופה זו נותקה הזיקה של משרד החקלאות לחינוך החקלאי. האגף לחינוך חקלאי שנכלל במשרד החקלאות מאז היווסדו, ושייסד ופיתח מספר רב של בתי־ספר לחקלאות באזורי הארץ השונים, הועבר לפי החלטת הממשלה למשרד החינוך. תפקיד משרד החקלאות צומצם לפיתוח המשקים הלימודיים שליד בתי־הספר.

משרד החקלאות יזם חקיקה בכנסת, בעיקר בקשר לתקנות וכללים לפעולות מועצות הייצור ובענייני המים, הגנת הצומח וכו'. ב־1967 הגיש שר־החקלאות דאז, ח. גבתי, את חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), במטרה שחקלאים המחזיקים בקרקע לאומית או ממשלתית וגם במיכסת מים להשקיה, לא יחכירו ולא יעבירו אדמתם ואת מימיהם לאחרים. החוק אושר בכנסת וביצועו הופקד בידי משרד החקלאות.

בשנת 1965 הוסכם בין משרד החקלאות והאוצר להקים קרן ביטוח מפני נזקי טבע בחקלאות. הביטוח כוון בעיקר לענפים שהיו מועדים לפורענויות, כגון שטפונות, קָרָה, ברד וכו'. היבולים בוטחו תמורת פרמיה ששולמה על־ידי החקלאים. ואילו הממשלה התחייבה להשתתף בכיסוי הנזקים בשיעור של 50%. הביטוח הוסדר ברוב הענפים על־ידי מועצות הייצור והשיווק והקיף את ציבור החקלאים רובו ככולו; דבר זה איפשר לקרן למלא את תפקידה, אף־על־פי שחובת הביטוח לא היתה מעוגנת בחוק, כפי שתוכנן מלכתחילה. לאחר שהוקמה הקרן, נפטרו החקלאים מן המשא־ומתן המייגע עם משרד האוצר, שהיו נזקקים לו בעבר, בקשר לפיצויים. הקרן לא היתה אחראית לפיצויים על נזקי הבצורת, אשר שולמו ישירות על־ידי האוצר מכספי הארנונה.

בתקופת העשור השני חל שינוי יסודי בסיוע הטכני שהוענק למדינת ישראל מאז הקמתה. משלחת הסיוע האמריקאית (U.S.O.M) סיימה את פעולותיה ב־1962. בעשר שנות פעולתה עשו בארץ 65 מומחים מארצות־הברית ו־231 ישראלים נשלחו להשתלמות בארצות־חוץ. המשלחת השקיעה 2.3 מיליון דולר בפעולות הסיוע שלה בישראל.

גם הסיוע שישראל קיבלה מארגון המזון והחקלאות (.F.A.O) הצטמצם עד מאוד. לעומת זאת הפכה מדינת ישראל בתקופה זו למדינה המגישה סיוע טכני למדינות מתפתחות רבות. ההתפתחות המופלאה של החקלאות בישראל משכה אליה את התעניינותן של מדינות רבות ומשלחות באו לישראל לראות וללמוד מנסיונה. רבות מהמדינות החדשות שהוקמו בשנות החמישים והששים באפריקה וגם במזרח הרחוק ביקשו להסתייע במדינת ישראל לקידום חקלאותן המפגרת והעדיפו סיוע זה על הסיוע שהוצע להן על־ידי מדינות גדולות. המדינות שהשתחררו רק עתה מן הקולוניאליזם והגיעו לעצמאות, חששו מן המדינות הגדולות, לבל תיפגע עצמאותן בגלל הסיוע. הן היו פטורות מחששות אלה כשמדובר בישראל הקטנה והצעירה. המדינות המתפתחות, שחקלאותן הנחשלת נזקקה לפיתוח מהיר, התרשמו מאוד מצורות ההתיישבות המיוחדות בישראל – המושב והקיבוץ, וגילו ענין בדגם הישראלי, מתוך כוונה להתאימו לתנאיהן המיוחדים. גם הארגון למזון וחקלאות (.F.A.O) שמרכזו ברומא, היה מעונין לנצל את הידע והנסיון של ישראל לקידום הארצות המתפתחות. למשרד החקלאות הגיעו בקשות רבות ממדינות שונות לקבל קבוצות מדריכים ומומחים חקלאיים מהארצות המתפתחות להשתלמות ולעבודה מעשית בישראל. פעולות הסיוע נעשו בשיתוף פעולה בין משרד החקלאות ומשרד החוץ, כאשר משרד החוץ קובע את סדר העדיפויות לפי שיקוליו. עם הקמת מינהל ההדרכה הוקמה במסגרתו מחלקה מיוחדת לאנשי חוץ. המחלקה אירגנה קורסים עיוניים ומעשיים להשתלמות מדריכים ואנשי־מפתח. הקורסים התנהלו באנגלית, צרפתית וספרדית והשתתפו בהם בדרך כלל קבוצות אנשים שנשלחו על־ידי מוסדות השלטון של המדינות השונות. כמו כן דאגה המחלקה גם להכשרה אינדיבידואלית של אנשים שהגיעו לארץ כפרטים. אחדים נשלחו להשתלם בעבודה מעשית בקיבוצים ובמושבים.

כשהורחבו פעולות הסיוע והקיפו גם את ארצות אמריקה הלטינית, הוקם (ב־1961) המרכז לידע ארצות־חוץ, שפעל במסגרתו של המכון הלאומי והאוניברסיטאי בהשתתפות המחלקה לשיתוף בינלאומי במשרד החוץ. על המרכז הוטל לכנס חומר מדעי ושימושי על הארצות המתפתחות, להקנות למומחים היוצאים בתפקיד, ידע על הארצות שבהן הם עומדים לפעול ולקיים קשר עם המומחים בארצות שליחותם. ב־1962 אורגנה מחדש היחידה לסיוע חקלאי לארצות־חוץ, כמרכז לפיתוח ושיתוף חקלאי לארצות מתפתחות, שריכז את כל השלוחות שעסקו בהגשת סיוע: המרכז פעל בתיאום עם מש״ב (מחלקה לשיתוף בינלאומי) במשרד החוץ ועם משרד הבטחון, שהיה אחראי להקמת ארגוני נח״ל וגדנ״ע בארצות המתפתחות. המרכז עסק בגיוס אנשים לשליחות בארצות המתפתחות לתפקידים השונים והסתייע במרכז לידע־חוץ במכון הלאומי והאוניברסיטאי ובמחלקה להדרכת־חוץ במשרד החקלאות. צורות הסיוע החקלאי היו שונות: א. סיוע ישיר על־ידי שיגור מומחים לעריכת סקר והגשת מסקנות; ב. שיגור מומחים הדרושים להדרכה במקום; ג. עריכת תכניות בארץ על סמך הסקר והחומר המוגש; ד. ייעוץ על כדאיות גידולים והקמת מפעלים; ה. הדרכה בארץ על־ידי עריכת קורסים מקצועיים לקבוצות ולבודדים; ו. פרסום חומר־הדרכה מקצועי.

צורה מיוחדת של סיוע היו ביצוע הזמנות ומשלוח חומרים לארצות המתפתחות.75 פעולות אלה בוצעו באמצעות חברת ״אַגרידֶב״ (Agricultural Development) חברה־בת של מקורות, שהוקמה ב־1963.

בתשכ״ז ניתן סיוע חקלאי ל־42 ארצות על־ידי 186 מומחים.76 הארצות שבהן פעלנו: 20 באפריקה, 7 בדרום־מזרח אסיה, 12 באמריקה77 הלטינית, שתי ארצות באירופה ואיראן.

המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית השכילה גם כן להסתגל לצרכים המשתנים. עיקר פעילותה התרכז בביסוס הישובים שהוקמו בעשור הקודם. במרוצת העשור השני היא השלימה את ביסוסם של 116 ישובים שהועברו לטיפולו של משרד החקלאות. נעשו הכנות לבסס עוד 146 ישובים.

כשחלה ההאטה בהתיישבות החדשה נפלה הברה בציבור, כי תמו תפקידיה של המחלקה להתיישבות וכי רצוי לרכז את כל הפעילות ההתיישבותית במשרד החקלאות. ב־1965 הוקמה ועדה ציבורית בראשותו של חבר־הכנסת יצחק בן־אהרן, במטרה לבחון את הענין ולהמליץ על דרכי הטיפול בהתיישבות בעתיד. הועדה המליצה כי המחלקה להתיישבות תוסיף לפעול והגדירה את תפקידיה כדלקמן:

א. השלמת הטיפול בישובים במגמה להביאם לעמידה ברשות עצמם בשנים הקרובות.

ב. קידום הישובים שיישארו בטיפול המחלקה, לקראת הוצאתם לעצמאות בשנים 1970/71.

ג. תכנון וביצוע של ההתיישבות החדשה בהר, בנגב ובערבה, לרבות פיתוח מרכזים אזוריים, בהתאם להנחיות הועדה להתיישבות של המוסד לתיאום.

ד. טיפוח גרעיני ההתיישבות בדור ההמשך במושבים ובקרב חניכי תנועות78 הנוער הקיבוציות, למען הרחבת הישובים הקיימים ולמען הקמת ישובים חדשים.

ה. תכנון וביצוע היאחזויות בתיאום עם הנח״ל.

ו. שיתוף־פעולה עם הגורמים הציבוריים, במגמה לטפח את התנועה מן העיר אל הכפר.79

בשטח הארגוני המליצה הועדה לבטל את המשרדים המחוזיים ולרכז את הפעולה השוטפת בחבלים, להעביר את המרכז לתכנון למשרד החקלאות, לפרק את מפעל תחנות הטרקטורים, לבטל את האגף לציוד ואספקה ולהקים יחידה לתכנון כפרי אזורי.

עקב הוצאת ישובי הביסוס מטיפולה, איחוד ההדרכה וביצוע שינויים ארגוניים במחלקה, הוקטן המנגנון שלה מ־1500 איש ל־800.


פרק יב: המרכז החקלאי ותנועות ההתיישבות

שנות העשור השני היו שנים של גידול והתבססות ארגוני החקלאים ומוסדותיהם העצמאיים. מושבי העולים, שהוקמו בעשור הראשון, נקלטו בתוך המסגרות התנועתיות של המושבים, ההסתדרות החקלאית והמוסדות הכלכליים של ההסתדרות – ״תנובה״ ו״המשביר״. ההתפתחות הכלכלית המהירה והייצור שגדל, הוסיפו משקל רב לארגונים ולמוסדות. גם הארגונים המקצועיים בכל ענפי החקלאות, הגבירו את עשייתם, בשיתוף עם המועצות לייצור ושיווק שהוקמו במרוצת העשור.

כארגון־גג לכל הפעילות המסועפת של התנועות, הארגונים המקצועיים והמוסדות הכלכליים שימש המרכז החקלאי. הוא ייצג את הרוב המכריע של הישובים החקלאיים לפני מוסדות הממשלה והסוכנות וטיפל בכל העניינים המשותפים להתיישבות כולה או לחלק גדול ממנה. אברהם הרצפלד, הוסיף לעמוד בראש המחלקה להתיישבות של המרכז החקלאי והטביע את חותמו על פעילותו השוטפת. המחלקה היתה מורכבת מנציגים של כל תנועות ההתיישבות שבמסגרת ההסתדרות. השתתפו בה, לפי הסכם מיוחד, גם נציגי ״הפועל המזרחי״ על קיבוציו ומושביו. פעילי המחלקה להתיישבות, שליחי התנועות, פעלו כל אחד בתחום שיוחד לו. המחלקה קיימה את ישיבותיה, שהתנהלו ברוב־עַם, מדי שבוע בשבוע והשתתפו בהן לא רק פעילי המחלקה, כי אם גם מנהלי מוסדות כלכליים בהסתדרות, מזכירי ארגונים מקצועיים ונציגי ההסתדרות במוסדות הממשלה והסוכנות. לפעמים היו באים לישיבות שרי הממשלה ומנהלי המחלקה להתיישבות של הסוכנות, לדיון בעניינים הנוגעים לתחומי אחריותם. בישיבות המחלקה להתיישבות נידונו הנושאים החשובים שעל סדר־היום של החקלאים. הצעות תקציבי הפיתוח וההתיישבות היו מובאים לדיון מוקדם במחלקה. כאן התקיימו דיונים על תכניות של התיישבות חדשה, בהר, בנגב ובערבה. ישיבות רבות הוקדשו לדיונים על חוק המים וחוק מינהל מקרקעי ישראל, לפני הגשתם לכנסת. המדיניות החקלאית של הממשלה הוצגה על־ידי שר־החקלאות ומנהלי משרדו לדיון והתייעצות. המחלקה להתיישבות היתה ערה להחמרה שחלה מדי־פעם במצב הכלכלי והכספי של המשקים, והקדישה הרבה זמן ומרץ לטיפול בביצוע פעולות הקונברסיה, לפתרון בעיות אשראי שהחריפו ולניהול משא־ומתן עם משרד האוצר על תנאי הביסוס והחוזים של הישובים החדשים. לא פעם הוקדשו דיונים מפורטים למצב שנוצר בענפים מסוימים, בעיקר בענף הרפת והלול שמשברים פקדו אותם לעיתים מזומנות. גם עניינים פנימיים של ההתיישבות תפסו מקום מכובד בדיוני המחלקה: בעיות החינוך בהתיישבות, פעילות הארגונים המקצועיים, ומעל לכל – בעיית העבודה השכירה שהלכה והתפשטה בישובים וגרמה דאגה במרכז החקלאי.

הפעילות המגוונת הזאת העסיקה מאוד את המרכז החקלאי והוא היה, שותף מלא בכל התפתחות ואירוע שחלו בהתיישבות החקלאית בתחום הכלכלה והחברה. הרצפלד, על אף גילו המופלג, שמר על רציפות הפעולה של המרכז החקלאי ובכוח אישיותו המיוחדת ידע ללחוץ ולהשפיע על המוסדות המבצעים שייענו לצרכיהם האמיתיים של המתישבים. במערכת הגורמים שפעלו בתחום ההתיישבות והחקלאות היה המרכז החקלאי יוזם ומכוון את הפעילות של המערכת כולה.

הצמיחה הכלכלית של הישובים נתנה אותותיה גם בתנועות ההתיישבותיות, שפעילותן גדלה והסתעפה והקיפה שטחים נוספים. התנועות הקיבוציות התאימו את מסגרותיהן הארגוניות ושיטות עבודתן לצרכים שהלכו והתגוונו. הפיתוח הנמרץ של התעשייה בקיבוצים הציג לתנועות אתגרים חדשים. הזרמים הקימו ארגוני קניות מיוחדים שפעלו בתחומים, שבהם לא עסקו ארגוני הקניות האזוריים. הקרנות של הזרמים והמוסדות הכלכליים הגבירו את כוחן הכלכלי של התנועות, שחלשו עתה על עתודות גדולות של הון ואשראי, והיה בכוחן עתה לסייע יותר לקיבוצים נחשלים ולהרחיב את העזרה ההדדית בכל תנועה.

אחרי הפילוג שחל, בראשית שנות החמישים בקיבוץ המאוחד והקמת איחוד הקבוצות והקיבוצים, נוצר לתקופה מסוימת מתח ביחסי התנועות ושיתוף־הפעולה ביניהן התרופף עד מאוד. אולם בסוף שנות החמישים חל שינוי מכוח המציאות הכלכלית הקשה בכל הזרמים, שהמריצה את הנהגות התנועות לשתף פעולה לתיקון המצב. הוקמה ועדה בין־קיבוצית ופעולתה שהיתה רופפת בתחילה התחזקה במרוצת הזמן; שיתוף־הפעולה בשטחים רבים הלך וגבר. משנוצרה שוב פתיחות ביחסים בין התנועות עלתה על הפרק ההצעה להעניק צורת־קבע לשיתוף־הפעולה. אחרי דיונים בועדה הבינקיבוצית הוסכם על־ידי נציגי כל התנועות להקים את ברית התנועה הקיבוצית. הבסיס לברית – העיסוק בכל שטחי העשייה, שעליהם יסכימו שלושת הזרמים הגדולים, מבלי לפגוע בפעולה שכל אחד מהזרמים שוקד עליה בלאו הכי. ב־31.10.1963 התכנסה בתל־אביב עצרת־הייסוד של ברית התנועה הקיבוצית. כמזכיר הראשון של הברית נבחר חיים גבתי.

ההחלטה הראשונה על הקמת ברית התנועה הקיבוצית התקבלה עוד לפני 27 שנים בפגישת נציגי התנועות הקיבוציות בחיפה ב־30–31 בדצמבר 1936, אך בגלל סיבות פוליטיות ומפלגתיות נמנע ביצוע ההחלטה. רבים ראו בהקמת ברית התנועה הקיבוצית צעד ראשון בדרך לאיחוד מלא של התנועה. אולם רק בסוף שנות ה־70 נעשה צעד ממשי לקראת האיחוד של התנועה הקיבוצית על־ידי איחוד הקיבוץ המאוחד עם איחוד הקבוצות והקיבוצים.

מספר המושבים בסוף העשור הגיע ל־344 ולזה יש להוסיף 22 מושבים שיתופיים. רובם היו מאורגנים בתנועת המושבים, שכללה 211 מושבים ו־9 מושבים שיתופיים עם אוכלוסיה של 77000 נפש, ו־18000 יחידות חקלאיות. התנועה קלטה את המושבים החדשים, שמספרם עלה פי־כמה על מספר המושבים שנוסדו לפני קום המדינה, וגם פיתחה בהדרגה את הכלים הארגוניים לטיפול, לסיוע ולהדרכה למושבים החדשים. פעילותה העיקרית התרכזה בענייני משק וכלכלה. ההון העצמי של קרן המושבים עלה ל־3.5 מיליון ל״י. תנועת המושבים רכשה את ״בנק עין־חי״ והפכה אותו לבנק של התנועה. ארגון הקניות מת״ם (משקי תנועת המושבים) הוקם לפי דגם התנועות הקיבוציות; כמו כן הוקמה קרן ״תגמולים במושבים״ שריכזה כ־7000 חוסכים מבין חברי המושבים. נוסד ״בנק המושבים למשכנתאות והשקעות״ בהון משותף של בנק החקלאות וקרן המושבים, במטרה לעזור לחברי המושבים בענייני שיכון; כמו כן התארגנה חברת ״ביטוח הדדי״. ביוזמת התנועה הוקמו ארגוני קניות אזוריים של המושבים החדשים: מושבי הדרום, הנגב, חבל התיכון, מבואות־ירושלים, הצפון והגליל. ארגוני קניות הוקמו גם על־ידי תנועות אחרות: ״ארגון קניות של מושבי הפועל המזרחי״, ״גדרות״, וארגון משקי חרות. הוקמה מזכירות ארצית של כל ארגוני הקניות לשם תיאום ושיתוף־פעולה. ב־1961 הוקם על־ידי ארגוני הקניות מכון תערובת ״תידר״ באשקלון וארגון הקניות ״מבואות־ירושלים״ הקים חברה לפיתוח אזורי בפרוזדור ירושלים שהקימה מספר מפעלים אזוריים.

התפתחות דומה בשטח הארגוני והכלכלי היתה גם בתנועות המושבים האחרות בהתאם להיקפן וצרכיהן.

אחרי ייסוד ברית התנועה הקיבוצית יזמה תנועת המושבים את הועדה הבינמושבית המאגדת את כל ארגוני המושבים (ובכלל זה – מושבי הפועל המזרחי, העובד הציוני, אגודת־ישראל, פועלי אגודת־ישראל, האיחוד החקלאי וארגון מושבי חירות, המקיפים 340 מושבים). הועדה מקיימת דיונים בעניינים המשותפים לכלל המושבים.

הקשיים הרבים והמכשולים על דרך הפיתוח של המושבים החדשים, והצורך להבטיח את קיומם ופרנסתם גרמו לכך שפעילות התנועות והארגונים המושביים התרכזה בעיקר בעניינים הכלכליים והמאמץ התנועתי כוּוַן בעיקר לאפיק הזה. התנועה היתה פעילה גם בענייני חינוך, באמצעות התארגנויות אזוריות. לעומת זאת, באשר לשמירת האופי החברתי של המושבים וטיפוח עקרונות היסוד של מושב העובדים – היתה הפעילות רופפת, והתוצאות החברתיות של רפיון זה החלו לתת את אותותיהן.


פרק יג: מצב הבטחון בישובים החקלאיים. מלחמת ששת הימים

בעיות הבטחון ליוו את הישובים החקלאיים כל השנים והכבידו על המתיישבים עוד יותר במאבקם לפיתוח ולביסוס הכלכלי של משקיהם. העומס הזה לא התחלק באופן שווה בין הישובים והיה משתנה לפרקים עם השתנות הנסיבות הפוליטיות והבטחוניות במדינה. בעשור הראשון סבלו מחדירות המחבלים בעיקר ישובי הדרום ובראש וראשונה הישובים שבגבול רצועת עזה. מטרת החדירות היתה לפגוע באדם וברכוש, להזיק ולהשחית ככל שניתן. אחרי מערכת סיני נפל עיקר הסבל בחלקם של ישובי גבול ירדן וגבול סוריה, לרגלי רמת־הגולן. המצב החמיר מ־1965 ואילך, כאשר ארגוני החבלה הרחיבו את פעולותיהם. רוב הפעולות בוצעו בצפון הארץ ונעשו בחסות שלטונות סוריה, ששימשה למחבלים כבסיס אימונים וגם מרכז שיגורם והפעלתם. לבד מפעולות החבלה של אל־פתח הפכו הסורים את השטחים המפורזים לשטחי מריבה ותקריות־דמים. בהסכם שביתת־הנשק, שנחתם עם סוריה ב־20 ביולי 1949, פורז שטח בין שתי המדינות, לאורך, מואדי אל־חמה עד עין־גב.

כל מקום שבקרבתו היה ישוב יהודי חזק – שם עוּבַד גם האזור המפורז והפך לחלק ממדינת ישראל. אולם לא בכל מקום נתאפשר, בגלל סיבות פוליטיות וצבאיות להקים ישוב; ובמקומות כאלה נשארו אזורי הפירוז בפועל מחוץ לגבולות המדינה. מדי פעם בפעם, גם נתגלעו מריבות ופרצו תקריות־אש עם הסורים בגלל שטחי אדמה שעובדו על־ידי הישובים, מחמת פירושים שונים להסכם שביתת־הנשק, ולא היה אפשר לעבד חלקות קרקע מסויימות של הישובים, כי הסורים פתחו באש לעבר האנשים והטרקטורים כל־אימת שירדו לעבדן. הישובים, בתמיכת הממשלה, לא ויתרו ומדי פעם היתה מתלקחת תקרית־אש בין צה׳׳ל לבין כוחות הסורים. מורדות רמת־הגולן העניקו לסורים עדיפות אסטרטגית, ולא פעם נגרמו לנו אבדות בנפש ונזקים ברכוש. פעמים, התפתחו תקריות־האש לדו־קרב ארטילרי והפגזת הסורים לא הצטמצמה בחלקת־המריבה, כי אם פגעה גם בישובים עצמם, שסבלו לא מעט מהפגזות אלו; זה היה המצב של הישובים – תל־קציר, האון, עין־גב, גונן, גדות ואחרים.

לבד מהאזור המפורז התנכלו הסורים גם לדייג בים כנרת וגרמו מדי פעם לתקריות חמורות, שבמהלכן ניתכו על הדייגים הישראליים מטחי־אש. עילה נוספת להתנקשויות נוצרה בסוף 1966, כאשר הסורים ומדינות ערב אחרות החליטו להטות את מקורות הירדן, כדי למנוע הזרמת המים למפעל הארצי. לא היה ספק שאין ישראל יכולה להסכים להתפתחות מעין זו, וצה״ל נקט אמצעים למנוע את המשך עבודת ההטיה. בעקבות הפעילות הזאת, שוב הופגזו קשה ישובים בצפון ונגרמו נזקים גדולים למבנים בגָדות, תל־קציר ועין־גב. משנתמשך מצב זה, נאלצו הישובים להיערך כדי למנוע אבדות בנפש. נבנו מקלטים וביצורים, נחפרו תעלות־קשר והותקנו אמצעי־תקשורת מתחת לקרקע; הותקנה תאורה בגדרות שמסביב לישובים כדי להכביד על חדירת מסתננים. קרבנות רבים נמנעו הודות לאמצעים אלה, חרף מאות הפגזים שנורו על ישובים רבים. באחת ההפגזות על גָדות, הספיקו הילדים להסתתר במקלטיהם, דקות ספורות לפני שפגזי הסורים פגעו בבית מגוריהם והרסוהו. אנשי הישובים נשאו בגבורה ובסבלנות את ההפצצות שהלכו ותכפו.

מצב הבטחון גם הטיל עומס כלכלי קשה על הישובים. אמנם, המקלטים והביצורים נבנו בסיוע משרד הבטחון, אבל הישובים נאלצו להוציא ממון רב להשלמת סידורי בטחון שלא שולמו מתקציב משרד הבטחון, ולשם כך קיבלו הלוואות מהבאנקים.

במחצית הראשונה של 1967 החמיר המצב בגבול הצפון. הילדים בילו ימים ולילות רבים במקלטים והבוגרים בעמדות ההגנה. מצב זה נמשך עד ה־5 ביוני 1967, יום שבו פרצה מלחמת ששת הימים.

המלחמה באה במפתיע. ב־15 במאי הגיעו הידיעות הראשונות על כניסת כוחות גדולים של צבא מצרים לסיני. כאשר יצא נאצר בדרישה להוציא את כוחות או״ם מתחומי רצועת עזה וסיני והכריז על סגירת מיצרי טיראן – התברר לכול, כי מדינות ערב השכנות גמרו אומר לאסור מלחמת הכרעה על ישראל. הוכרז על גיוס כללי ובתוך ימים ספורים גויסו המילואים וצה״ל נערך לקראת המערכה הצפויה. כ־40% מהגברים בישובים החקלאיים גויסו לצבא בתקופת הבינים (״תקופת ההמתנה״) והעבודה בשדות ובענפי החקלאות נפלה על שכם החברים הקשישים, החברות והילדים. מצב קשה במיוחד נוצר בישובי גבול רצועת עזה, שם שרר שקט יחסי לאחרונה הודות לישיבתם של כוחות האו״ם באזור. עתה נאלצו לבנות בחפזון ביצורים ומקלטים. בעזרתו של צה״ל ובסיוע הציוד שברשותו בוצע השלב הראשון של התבצרות ברוב הישובים.

אף שחלק גדול מחברי הישובים גויסו, וחרף העבודה הרבה בביצורים, לא השתבשה העבודה במשק החקלאי באופן חמור. עזרו בכך תלמידים וקשישים שבאו מהערים וגם מתנדבים מחוץ־לארץ, ולא חל שיבוש בהספקת המזון לאוכלוסיה. הישובים השתדלו בכל כוחם להביא את תוצרתם למרכזי הצריכה. היתה זו משימה קשה מאוד לנוכח גיוס מרבית הרכב ואמצעי התחבורה (המכוניות וגם חלק מהטרקטורים גויסו על־ידי הצבא). ראוי לציין בהקשר לזה, שבמשך ה״כוננות״ וגם בימי המלחמה לא הורגש בשום מקום מחסור בתוצרת חקלאית.

המלחמה פרצה ב־5 ביוני אחרי שהממשלה נוכחה לדעת, כי התקוה שהמעצמות ישכילו למצוא הסדר מניח את הדעת ולחסל את עילת המתיחות (ההסגר הימי, ריכוזי הצבא בסיני), בדרכים דיפלומטיות, היא תקות־שווא. חיל־האוויר הישראלי השמיד בתוך שעות ספורות (על הקרקע) את רוב המטוסים הצבאיים של מצרים, ירדן וסוריה, וצה״ל כבש בסערה את מרחבי סיני ואת רצועת עזה וב־3 ימים הגיע לתעלת סואץ; הצבא המצרי הגדול שבסיני – מוגר כולו. כאשר פתח צבא ירדן בהתקפתו על ירושלים עברו כוחות צה״ל את גבול ירדן וכבשו במשך ימים ספורים את כל הגדה המערבית עד הירדן, לרבות ירושלים המזרחית. בימי המלחמה הראשונים הסתפקו הסורים בהפגזות קשות על ישובי הצפון. נסיונותיהם לכבוש את קיבוץ דן ואת שאר־ישוב נהדפו. ב־9 ביוני פתח צה״ל בהתקפה על רמת־הגולן שהיתה מבוצרת היטב וביומיים כבש את כולה לאחר שתושביה נטשוה, לבד מכמה ישובי דרוזים שתושביהם נשארו במקום. בעשרה ביוני נסתיימה המלחמה. מחיר דמים כבד שילמה מדינת ישראל בעד נצחונה. כ־800 חיילים ומפקדים נפלו במלחמה. לאנשי ההתיישבות היה חלק גדול בנצחון הזה. חברי הקיבוצים, שחלקם באוכלוסיה היה 3.5 אחוז, רב היה חלקם ביחידות־הקרב המעולות: צנחנים, טייסים, וכן בדרגות הפיקוד השונות. 24% מכל הנופלים במלחמת ששת הימים היו חברי קיבוצים.80 36 קיבוצים ו־18 מושבים נפגעו במלחמה. מאות בתי מגורים בקיבוצים ובמושבים נפגעו או נהרסו. כמו כן נפגעו מבני משק רבים ורכוש רב ירד לטמיון. בתום המלחמה הוחל מיד בעבודת שיקום רחבת היקף.81

במרוצת ששת הימים נשתנתה מפת הגבולות של מדינת ישראל לבלי הכיר. כל חצי־האי סיני, רצועת עזה, יהודה ושומרון ורמת־הגולן עברו לשליטת ישראל – חבלי־ארץ שבהם היתה אוכלוסיה של 1.100 מיליון ערבים, ושטחם 69000 ק״מ מרובעים (פי־שלושה ויותר משטח מדינת ישראל!). השינויים האלה יצרו מציאות חדשה גם בחקלאות ובהתיישבות. על סף העשור השלישי הוצגו לפני המדינה אתגרים חדשים ונפתחו אופקים רחבים, ששינו מן היסוד אפשרויות ההתיישבות ומגמותיה במדינת ישראל.


פרק יד: סיכום העשור השני

אחרי תנופת ההתיישבות הגדולה בעשור הראשון למדינה, הואט קצב הקמתם של ישובים חדשים. האמצעים הכספיים והמאמצים הופנו בעיקר לביסוס הקיים ולהגברת הייצור בו. במרוצת העשור הוקמו 18 ישובים, בעיקר בגליל – לאורך הגבול הצפוני ולאורך גבול ירדן. לא חלו בתקופה זו שינויים רבים בגודל האוכלוסיה החקלאית.

אמצעים רבים הוקדשו להמשך פיתוח מקורות המים. הושלם הקו המערבי של הירקון שבנייתו החלה בסוף העשור הראשון; כמו כן הושלמה העבודה בבניית המוביל הארצי וב־1964 נוספו כ־200 מיליון מ״ק בשנה. בד־בבד עם פיתוח מקורות המים נתחייבה קביעת המסגרת המשפטית לניהול משק המים במדינה. מסגרת זו נקבעה בחוק המים שאושר בכנסת ב־1959. בהתאם לחוק, נתמנה נציב־המים והוקמה, במסגרת משרד החקלאות, נציבות המים האחראית לפיתוח מקורות מים ולפיקוח על השימוש במים. היא גם אשר קובעת את מחירי המים על־פי המטרות שלהן נועדו.

ב־1960 חוקקה הכנסת חוק יסוד מקרקעי ישראל וחוק מינהל מקרקעי ישראל, שמתוקפם רוכז הטיפול בכל המקרקעין של המדינה והקק״ל במינהל מקרקעי ישראל. מאז נקבעו כללים להקצאת קרקעות למטרות השונות, לקביעת תנאי החכירה ואופן השימוש בקרקעות. עם חקיקת חוק המים וחוק מקרקעי ישראל נקבעו היסודות המשפטיים והארגוניים לניהול ולשימוש בשני הגורמים העיקריים בחקלאות: הקרקע והמים.

השנים של העשור השני היו שנות פיתוח נמרץ של הייצור החקלאי. הישובים החדשים, שנוסדו אחרי קום המדינה, וגם המשקים הותיקים, הגדילו את ייצורם בקצב מהיר. ב־10 שנים הוכפל הייצור החקלאי. במיוחד גדל הייצור של גידולי השדה, ההדרים, הפירות והירקות, ואילו ייצור החלב והביצים גדל בקצב אטי יותר. האוכלוסיה נהנתה מהספקת מזונות כמעט מלאה בכל סוגי התוצרת שהחקלאות בישראל מסוגלת לייצר. בסוף העשור כבר נתהוו עודפי תוצרת, שלא נקלטו בשוק והיה כורח לייצאם, מה שהמריץ את פיתוחו של הייצוא החקלאי. ייצוא ההדרים גדל ב־15%. ייצוא סוגי התוצרת האחרים (פרט לביצים) גדל פי־4.5. הושגה התקדמות רבה בצורות האריזה ובדרכי המשלוח ונסללה הדרך לקידום מהיר של הייצוא בשנים שלאחר מכן.

שינויים מפליגים חלו בענפי החקלאות. בד־בבד עם הגידול בהספקת המים ויִיעול השימוש בהם, גדל שטח השלחין בשליש והגיע ל־1.548 מיליון דונם. שטח הכותנה גדל מאוד ואחרי שסופקו הצרכים המקומיים, הוחל לייצא כותנה בכמויות גדולות. גם החלו לגדל ירקות לייצוא והוחל גם בעיבוד תעשייתי של ירקות לייצוא. נעשו צעדים ראשונים בייצוא פרחים שגודלו בעיקר בחממות. יבולי הפירות סיפקו את כל הביקוש המקומי והוחל בייצוא סוגי פירות אחדים, בעיקר אבוקדו. ייצור החלב גדל בד־בבד עם ביקוש השוק המקומי; ייצור בשר הבקר גדל פי־3.5 והוחל בייצוא פרות־חלב משובחות לארצות אחדות. גם ייצור הביצים גדל פי־שניים ומעלה, אולם הגידול נבלם בגלל עודפים גדולים שצריך היה לייצאם לחו״ל במחירי הפסד.

קיצורו של דבר: בכל ענפי החקלאות היתה התקדמות מקצועית ואגרוטכנית רבה, שכתוצאה ממנה גדלו היבולים והתנובות והושג חסכון רב בעבודה.

במרוצת העשור התפתח השיתוף בין הישובים והוקמו מפעלים אזוריים רבים לשירות החקלאים: מנפטות, מחסני־אריזה, מכוני תערובת ועוד; התפתחות זו נתנה תוצאות מפליגות במצבם הכלכלי ובקידומם של הישובים החקלאיים.

משרד החקלאות והמחלקה להתיישבות של הסוכנות התאימו את המסגרות הארגוניות שלהם לצרכים המשתנים. הוקם מינהל הדרכה משותף לממשלה ולסוכנות ועל־ידי כך אוחדה ההדרכה בכל המשקים החקלאיים. במשרד החקלאות הוקם שירות ההדרכה והמקצוע (שה״ם) ששילב את כל הפעילות המקצועית ואת ההדרכה. המשרדים האזוריים שהוקמו קיבלו סמכויות פעולה שהיו עד כה בידי ההנהלה הראשית. המרכז המשותף לתכנון התמיד בעבודתו והכין תכניות פיתוח ותכניות ייצור שנתיות ותקופתיות. המחלקה להתיישבות עסקה, בעיקר, בביסוס הישובים הצעירים ובתכנון הקמתם של ישובים חדשים.

המרכז החקלאי פעל בהתמדה וברציפות בכל השטחים הכלכליים והחברתיים של ההתיישבות והיה שותף בכל ההתפתחויות שחלו. גם התנועות ההתיישבותיות הגבירו את פעילותן, ובתוך כך גבר כוחן הכלכלי והחברתי. התנועות הקיבוציות הרחיבו את תמיכתן בישובים הצעירים והחלשים באמצעות הקרנות התנועתיות, לאחר שגדל ההון העומד לרשותן. הן גם סייעו לקיבוצים בהקמת מפעלי תעשייה חדשים ובהרחבת המפעלים הקיימים.

בשנים אלו גבר שיתוף־הפעולה בין התנועות הקיבוציות וכתוצאה מזה הוקמה ב־1963 ״ברית התנועה הקיבוצית״, שעסקה בעניינים המשותפים לכל התנועות.

תנועת המושבים, שקלטה לתוכה את רוב מושבי העולים, פיתחה את הכלים הארגוניים לשם טיפול, סיוע והדרכה במושבים החדשים. מוסדותיה הכלכליים והכספיים (קרן המושבים, ארגוני הקניות ועוד) הגדילו את הונם והרחיבו פעילותם. פעילות התנועה התרכזה בעיקר בשטח המשק והכלכלה. גם תנועות המושבים האחרות התעצמו והרחיבו את פעילותן.

במקביל לברית התנועה הקיבוצית הוקמה הועדה הבינמושבית, שכללה בתוכה את נציגי כל תנועות המושבים, וטיפלה בענייניהן המשותפים.

כל תנועות ההתיישבות עסקו הרבה בבעיות הבטחון של הישובים החקלאיים לנוכח החרפת המצב בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים, אשר אחריה נשתנה המצב הבטחוני של רוב הישובים מהקצה אל הקצה.


 

העשור השלישי: 1977–1968

פרק א: ראשית ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים

אחרי שנסתיימה המלחמה ונחתם הסכם הפסקת־האש ניצבה ממשלת ישראל לפני אתגרים התיישבותיים גדולים. עתיד השטחים וסיכויי השלום עם מדינות ערב היו נושאים לדיוני הממשלה. היתה תקוה, שמדינות ערב יֵאותו לשאת ולתת עם מדינת ישראל על חוזה שלום. במהלכו של משא־ומתן כזה, אם יתנהל, היתה נכונה הממשלה להחזיר חלק ניכר מהשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, בתנאי שיישמר בטחון המדינה. אולם לאחר שהתברר, אחרי ועידת חרטום, שמדינות ערב מסרבות להיכנס למשא ומתן עם מדינת ישראל, התגבשה בממשלה הדעה, כי יש להתחיל בפעולת התיישבות מתוכננת בשטחים המוחזקים. לבד מחקיקת החוק על סיפוח ירושלים המזרחית למדינת ישראל, נמנעה הממשלה מקביעת עובדות פוליטיות בשטחים המוחזקים. השטחים האלה היו נתונים לשלטונו של המִמשל הצבאי, שעשה את הפעולות הדרושות בכדי לקיים את הפעילות הכלכלית שם ולספק לתושבים את השירותים ההכרחיים: חינוך, בריאות וכו'. הממשלה החליטה שלא לנתק את הקשר בין השטחים לבין ממלכת ירדן ואיפשרה תנועה מבוקרת של סחורות ושל אנשים בגשרי הירדן בשיטת ״הגשרים הפתוחים״. אולם עוד לפני שגיבשה את מדיניותה ההתיישבותית נוצרו בשטחים כמה עובדות התיישבותיות, שקיבלו את אישור הממשלה בדיעבד. קבוצת חברים עלתה לרמת־הגולן והתיישבה במחנה צבאי נטוש בעלייקה, שבצפון הרמה, בהסכמת פיקוד הצפון. החברים, חלקם מקיבוצי הגליל, התכוונו בראש וראשונה לאסוף את עדרי הבקר שבעליו נטשוהו במנוסתם בעת המלחמה. הם עלו למקום ב־15 ביולי 1967, חודשיים אחרי כיבוש הרמה. לשלושים בני הקיבוצים הצטרפו כעשרים מתנדבים מחוץ־לארץ. הקבוצה החליטה על התיישבות קבע ברמת־הגולן וקראה לעצמה קיבוץ גולן. אחרי שהתברר, כי אין בסביבה קרקעות מתאימות לעיבוד, השתכנו בבתים שנותרו בקוניטרה הנטושה, החלו מעבדים את השטחים הסמוכים והקימו גם מזנון ותחנת־דלק לשירות התיירִים. ב־1972 עברו למקום התיישבותם הקבוע, מרום גולן.

גם לגוש עציון עלתה אחרי הכיבוש קבוצת חברים מהקיבוץ הדתי והקימה מחדש את כפר־עציון שנחרב במלחמת השחרור. בין העולים היו בני המתיישבים שהקימו בזמנו את כפר־עציון. הם עלו למקום בכ״ה אלול תשכ״ז (27.9.1967) והשתכנו זמנית במחנה הלגיון הערבי שנבנה על הריסות כפר־עציון.

בשלבים מוקדמים אלה התירה הממשלה גם עלייתו של גרעין השומר הצעיר נח״ל שניר לרמת הבניאס, שמיקומו נקבע בתוך גבולות ארץ־ישראל המאנדטורית, אולם המקום נתפס בזמן מלחמת השחרור על־ידי הסורים ולישראל לא היתה גישה אליו. היאחזות ראשונה זו של הנח״ל ברמת־הגולן התקיימה ב־26.9.1967. אחרי זה אישרה הממשלה את עליית נח״ל גולן לרמה. ב־1972 הקים נח״ל גולן, יחד עם חברי גרעינים אחרים, את קיבוץ אפיק.

בצפון־סיני הוקמו שתי היאחזויות של הנח׳׳ל: נח״ל־ים ונח״ל־סיני. עלייתם לא נכרכה בתכניות התיישבותיות והיתה כוונה ליצור עובדות של נוכחות יהודית באזור. היאחזות נחל־ים הוקמה ליד ימת בַּרְדַוִיל, שבחופו הצפוני של חצי־אי סיני. אורכה כ־80 ק״מ, רוחבה המירבי כ־25 ק״מ ומימיה רדודים. ימה זו עשירה בדגה ומאות דייגים מצריים מצאו את מחייתם שם, לפני מלחמת ששת הימים. היתה כוונה לפתח את הדייג בימה באמצעים טכניים משוכללים, שיוכלו לפרנס את המתיישבים במקום. היאחזות זו לא התקיימה אחרי מלחמת יום הכיפורים. ההיאחזות השניה, נחל־סיני הוקמה כ־3 ק״מ צפונית־מזרחית לאל־עריש, על שטח תחנת־נסיונות מצרית.

אלה היו כל ההיאחזויות שהוקמו עד סוף 1967. מכאן ואילך הוחל בפעולת התיישבות שיטתית בשטחים המוחזקים. בראשית 1970 הקימה הממשלה ועדה להתיישבות, משותפת עם הסוכנות היהודית, בראשותו של השר ישראל גלילי82. הועדה מנתה 14 שרים וכמספר הזה - חברי הנהלת ההסתדרות הציונית. הועדה פעלה לפי מדיניות הממשלה בענייני ההתיישבות והיתה הסמכות המחליטה על הקמת ישובים חדשים - כפריים ועירוניים, לרבות היאחזויות נח״ל, משני עברי ה״קו הירוק״. לפני הקמת הועדה היתה הממשלה כולה דנה ומחליטה על ההיאחזויות והישובים החדשים. ביצוע ההתיישבות מעבר לקו הירוק נמסר לחטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית שהוקמה לשם כך וקיבלה את תקציבה מממשלת ישראל. על אף ההפרדה הפורמלית בין החטיבה להתיישבות והמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, פעלו שתיהן, למעשה, כגוף אחד בהקמת הישובים ופיתוחם משני עברי הקו הירוק.

הממשלה קבעה את מדיניותה ההתיישבותית על־פי קריטריונים אחדים:

א. צרכים בטחוניים־מדיניים. היא כיוונה את ההתיישבות בראש וראשונה לאזורים של רגישות מדינית ובטחונית, כמו רמת־הגולן, בקעת־הירדן, גוש עציון, פיתחת־רפיח והחוף המזרחי של סיני. קריטריונים דומים קבעו גם את העדיפות לגבי התיישבות בתחומי הקו הירוק; בכלל זה הגליל המרכזי, אזור לטרון־־בית־חורון ועוד כמה מקומות, הסמוכים לגבול ״המשולש״.

ב. צרכים כלכליים. הועדפו אזורים, שבגלל תנאי הטבע אפשר לפתח שם חקלאות אינטנסיבית לייצוא, בעיקר בחורף: ירקות, פירות ופרחים, המבוקשים בשוקי אירופה. במקרים מסוימים חפפו הצרכים הכלכליים את הצרכים הבטחוניים והמדיניים, כמו בבקעת־הירדן ופיתחת־רפיח. בגלל צרכים אלה ניתנה עדיפות להקמת ישובים נוספים גם בנגב המערבי (אזור מיבטחים) ובערבה. בשני האזורים האלה היו סיכויים טובים לפתח חקלאות לייצוא בקנה־מידה גדול.

ג. פיזור האוכלוסיה. מגמה זו חופפת לרוב את הצרכים הבטחוניים והמדיניים. בראש וראשונה מדובר ביישוב הגליל והנגב (בכלל זה הערבה), שקיים לגביהם צורך דחוף להגדיל את מספר הישובים ואת האוכלוסיה; שכן מספר הישובים היהודיים שם מצומצם והאוכלוסיה דלילה, מה שבולם את פיתוחם הכלכלי.

ד. תביעות של גרעיני ההתיישבות. אחרי מלחמת ששת הימים גדל מספר הגרעינים שהתארגנו להתיישבות. לחלק מהם היו נימוקים שבגללם רצו להתיישב בחבלי־ארץ מסויימים. כגון גרעינים דתיים מהארץ או מחו״ל שרצו להתיישב בגוש עציון, או גרעינים של בני המושבים בגליל שתבעו להתיישב בקרבת הוריהם. והיו גרעינים אחרים, שהתארגנו לשם התיישבות ברמת־הגולן; וכיוצא באלה. ועדת ההתיישבות התחשבה, ככל האפשר, ברצונם של הגרעינים והחלטותיה על הקמת ישובים חדשים הושפעו משיקולים אלה ככל שהתביעות עלו בקנה אחד עם עקרונות המדיניות.

בתקופה זו בלטה החשיבות הגדולה של הנח״ל שמילא תפקיד ראשון במעלה בביצוע ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים. חלק גדול מהישובים, משני עברי הקו הירוק, הוקמו בראש וראשונה כהיאחזויות נח״ל. מטעמים בטחוניים ומדיניים היה צורך להחיש את הקמתם של ישובים באזורים של רגישות או סכנה בטחונית. במקומות אלה הוקמו היאחזויות נח״ל, במחנות זמניים. אנשי הנח״ל החלו בהכשרת הקרקע ועיבודה ויצרו עובדות התיישבותיות בשטח. תקופת ההיאחזות נמשכה לרוב מספר שנים, עד אשר ההיאחזות נכנסה לשלב של התאזרחות והנח״ל שבמקום הפך להיות גוף מתיישב קבוע או שהוחלף על־ידי גרעינים התיישבותיים אחרים שהתיישבו במקום. הנח״ל הרחיב את מסגרתו והתאים את עצמו לצרכים ההתיישבותיים ומספר ההיאחזויות שקיים עלה הרבה על המספר שהיה לפני מלחמת ששת הימים. לא תמיד הפכו ההיאחזויות של הנח״ל לישובי קבע. קרה גם שאחרי תקופה מסוימת התברר, כי תנאי המקום אינם מתאימים לישוב קבע, או הנסיבות שבשעתן חייבו להקים שם ישוב השתנו. היאחזויות אחדות בוטלו, כמו נחל־ים; היאחזויות אחרות ממשיכות להתקיים במעמד זה מסיבות מדיניות ובטחוניות, מבלי שתהיה כוונה להפכם לישובי קבע.


פרק ב: ההתיישבות מעבר ל״קו הירוק״

רמת־הגולן

להתיישבות ברמת־הגולן ניתנה עדיפות ראשונה בגלל שיקולים בטחוניים ומדיניים. זאת ועוד: כל האוכלוסיה שהיתה ברמה לפני מלחמת ששת הימים, פרט לתושבי ארבעת הכפרים הדרוזיים וכפר רג׳ר ברחה בימי המלחמה בעקבות הצבא הסורי הנסוג. בגלל זה נתאפשר תכנון כולל של ההתיישבות היהודית באזור. השטח של הרמה הוא כמיליון דונם, אולם במהלך סקר שנעשה, התברר, שרוב־רובו של השטח הוא סלעי וטרשי, ורק מיעוטו מתאים לעיבוד חקלאי, ומזה - חלק רק אחרי הכשרה יסודית. ב־1977 עובדו ברמה 63000 דונם. חלק מהשטחים האחרים מנוצלים כשטחי־מרעה.

בין האזור הצפוני והאזור הדרומי של הרמה – הפרשי גובה גדולים. האזור הצפוני נמצא בגובה של 600 עד מעל פני־הים; הדרומי נמצא בגובה ממוצע של. בהתאם לכך יש גם הבדלי אקלים גדולים. באזור הצפוני ולמרגלות החרמון יורד שלג בחורף והטמפרטורה יורדת בלילות מתחת לאפס. לעומת זה, במורדות הכנרת מתקרב האקלים לזה של עמק הירדן. רוב האזור הדרומי דומה באקלימו לגליל התחתון. כמות הגשם השנתית הממוצעת בו היא כ־450 מילימטר. באזור הצפוני מגיעה כמות המשקעים ל־900–1000 מילימטר. יותר משני־שלישים מן השטח המעובד הם באזור הדרומי של הרמה, היתר – בצפונה. לעומת זה, אין כמעט אדמת עיבוד באזור המרכזי. עד כה הצליחו להכשיר בו בהכשרה ״כבדה״ רק שטחי קרקע לא־גדולים. לפיכך, התרכזה ההתיישבות החדשה, בשנים הראשונות, בחלק הצפוני והדרומי של הרמה. רק אחרי מלחמת יום הכיפורים הוחל בתכנון ישובים גם בחלק המרכזי.

בגלל הבדלי האקלים שונה גם מבנה המשק החקלאי בצפון ובדרום. בארץ לא היה כמעט כל נסיון בגידולים חקלאיים בתנאי אקלים דומים לאלה השוררים בצפון הרמה. היה צורך בעבודה גדולה של מחקר וניסויים בכדי לתכנן את הענפים לישובים שהוקמו שם. הוברר מעל לכל ספק, על יסוד הנסיון בכפרי הדרוזים, כי מטעי תפוחים עשויים להצליח יפה, וענף זה הוכנס כענף יסוד בישובים. גם הוחלט לגדל שם זרעי תפוחי־אדמה, במקום הזרעים שמייבאים אותם מדי שנה מחוץ־לארץ. לעומת זה, במורדות הכנרת הוקצה שטח גדול לנטיעת אבוקדו, הגדל שם בהצלחה. בחלק הדרומי תופסת הכותנה את מרבית השטח, אך ניטעו שם גם מטעים של עצי פרי נשירים ופירות אחרים. שטחי המרעה הגדולים שימשו בסיס להחזקת עדרי בקר בצפון ובדרום גם יחד.

האדמה ברמה היתה ברובה מדולדלת מאוד. הפלחים הסורים עיבדו אותה בצורה פרימיטיבית. הם נהגו לזרוע במחזור דו־שנתי תבואות חורף (חיטה ושעורה) ותבואות קיץ (דורה ותירס). היבולים היו זעומים: 80 ק״ג בממוצע לדונם. אחרי מלחמת ששת הימים נותרו ברמה שטחים של תבואות חורף שטרם נאספו, ומלאכת הקציר נעשתה בידי יוגבים מישובי הסביבה. היבולים היו נמוכים מאוד.

הרמה דלה מאוד במקורות מים. יש בה כמה עשרות מעיינות קטנים, שספיקתם זעומה ובחלקם אין הזרימה נמשכת כל חודשי השנה. הסורים התקינו שני מפעלי־מים: האחד סיפק מי שתייה לקוניטרה ול־27 כפרים בסביבה ממעיינות בית־ג׳ין הנובעים למרגלות החרמון. המפעל השני השתמש בקבוצת המעיינות של ג׳וחדר להספקת מי־שתייה ל־23 כפרים ומחנות צבא. מים להשקיה לא נמצאו כמעט, ורק חלקות קטנות הושקו פה ושם.

היה ברור, כי בלי תוספת מים ניכרת אי־אפשר יהיה להקים ברמת־הגולן משקים אינטנסיביים. הנסיונות לגלות מים נוספים על־ידי קידוחים לא נתנו פרי. בניקוי המעיינות וריכוזם, כדי לנצל את מימיהם להשקיה הושקעה עבודה רבה. נבדקה אפשרות לנצל מקור מים שלא נוצל – הלא הוא ״בּירכֶּת רָם״ בצפון הגולן שאפשר להפיק ממנה כמה מיליונים מ״ק מים. בצפון ובמרכז הרמה הוחל בבניית מאגרים לתפיסת שטפונות בחודשי החורף. במטרה לספק מים להשקיית האדמה הנמצאת במפלס נמוך בדרום הרמה, בנתה ״מקורות״ מפעל מים השואב ממי הכנרת. הצורך לשאוב את המים לגובה ניכר, אל שטחי השלחין, מייקר מאוד את השאיבה. עד 1977 הגיעה כמות המים שסופקה לישובים בגולן מכל המקורות ל־17 מיליון מ״ק. אפשר להגדיל את כמות המים על־ידי הגדלת המאגרים, התופסים את שטפונות החורף, ועל־ידי ניצול־יתר של המעיינות בצפון.

הישובים ברמה הוקמו בהדרגה. בשנים הראשונות השתכנו המתיישבים בכפרים הנטושים. חלק מהבתים הישנים שופצו ושימשו למגורים עד שנבנו הישובים החדשים. כפי שהוזכר לעיל, עלו במרוצת 1967 שלושה ישובים ראשונים: קיבוץ מרום־גולן, שהצטרף אחר כך לקיבוץ המאוחד, קיבוץ שניר של הקיבוץ הארצי ונח״ל־גולן, שהקים כעבור שנים אחדות את קיבוץ אפיק, המשתייך לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. ב־1968 עלו המושבים הראשונים: גבעת־יואב, של תנועת המושבים, נאות־­גולן – מושב שיתופי של העובד הציוני ורמת־מגשימים של הפועל המזרחי.

כמו כן, הוקם עין־זיוָן, של הקיבוץ המאוחד בצפון הרמה, בשכנות למרום גולן, וקיבוץ מבוא־חמָּה של איחוד הקבוצות והקיבוצים שישב תחילה באל־חמה, על־יד המעיינות החמים ואחרי זמן קצר עלה לרמה. ב־1969 עלה רק מושב אחד, רָמות של תנועת המושבים, במרחק כשני קילומטרים מן הכנרת, ובתקופה הראשונה השתכן בכפר סקופיה. ב־1970 לא נוסף אפילו ישוב אחד; ב־1971 הוקמו שני ישובים בצפון הגולן: אֶלְרוֹם – קיבוץ המשתייך לקיבוץ המאוחד, בשכנות למרום־גולן ועין־זיון, והמושב השיתופי נוה־אַטיב, של העובד הציוני – למרגלות החרמון. עוד ב־1969 הוקם בסביבה זו ישוב בשם רמת־שלום, על־ידי עולים חדשים וע״י ישראלים במקום הכפר הנטוש ג׳ובתא א־זית; ישוב זה לא החזיק מעמד והתפרק. במקומו הוקם נוה אטיב, והמתיישבים – חיילים משוחררים מצפון הארץ. המושב מתבסס בעיקר על תיירות חורף ועל הארחה ומפעיל את מיתקני אתר החרמון: מסלול סקי, רכבל, מסעדה וכו'. ב־1972 הוקמו שני מרכזים אזוריים: בני־יהודה, 5 ק״מ צפונית־מזרחית לעין־גב על שם הישוב בני־יהודה שנעזב בשנת 1920. הוא מספק שירותים לישובי הסביבה. על ידו הוקם מפעל של התעשייה האוירית (״תעשיית הגולן״), המעסיק חלק מתושבי המרכז. המרכז האזורי השני, חִספין, משמש את הישובים הדתיים: רמת־מגשימים והישובים שהוקמו לאחר מכן. אחד מהם: נוֹב, הוקם באותה שנה, 3 ק״מ דרומית־מערבית לרמת־מגשימים. ב־1973 הוקם מושב אֵלִי־עַל לזכרו של אלי כהן שהועלה לגרדום בסוריה. לפני כן, ב־1968 נוסד במקום זה מושב שיתופי בתוך הכפר הסורי אל־על ונקרא בשם זה. אחרי שרוב המתיישבים נטשו את המושב הוחזק המקום זמנית על־ידי גרעיני נח״ל. ב־1973 נתאזרח המושב וקיבל את שמו החדש. הוא משתייך לתנועת המושבים. לדרום הרמה עלה גם הקיבוץ חרוב (כפר־חרוב) של איחוד הקבוצות והקיבוצים.

במלחמת יום הכיפורים פונו המתיישבים מרמת־הגולן ביום הראשון למלחמה. הצבא הסורי חדר לכמה ישובים, אולם עד מהרה נהדף מהרמה. מיד אחרי תום פעולות האיבה, חזרו המתיישבים למקומותיהם ותיקנו את הנזקים, שלא היו רבים. אחרי המלחמה הוחלט להקים מספר ישובים חדשים, בעיקר במרכז הרמה, שהיה ריק מישובים. בגלל חוסר קרקע באזור זה הוחלט לבסס את הישובים בעיקר על מפעלי תעשייה ומלאכה ולתת לכל ישוב שטח מטעים בריחוק מקום. ב־1974 עלה במרכז הרמה המושב השיתופי אֲניעָם, שהוקם על־ידי עולים מברית־המועצות ומשתייך לתנועת המושבים. מקור התעסוקה העיקרי שלו: מפעל תעשייתי למוצרי חשמל. מושב שיתופי אחר, קשת, המשתייך לאיגוד המושבים של ״הפועל המזרחי״, עלה גם הוא במרכז הגולן למחנה צבאי נטוש; הישוב הקבוע הוקם בסביבה הקרובה. ב־1975 עלה להתיישבות בתל־זית, בשכנות לרמת־מגשימים גרעין נח״ל של ״בני־עקיבא״ וצופים דתיים. הגרעין התאזרח ב־1977 וקרא לישוב בשם אבני איתן, על־שם חברי הגרעין שנפלו במלחמה (ראשי־ תיבות). קיבוץ גשור המשתייך לקיבוץ הארצי התחיל כהיאחזות והקים את ישובו הקבוע בדרום הגולן לא הרחק ממושב אלי־על. בצפון הגולן עלה המושב השיתופי אודם של העובד הציוני. פרט למטעים מתבסס הישוב הזה על מפעלי תעשייה. מושב שיתופי אחר: יונתן, של ״הפועל המזרחי״, התיישב במרכז הגולן ליד תל פַרַג'. הגרעין למושב מעלה גמלא של תנועת המושבים עלה מזרחה לבקעת בוטיחה.

ב־1975 התיישב באורח זמני בשכנות לרמת־מגשימים המושב השיתופי שַׁעַל של משקי חירות. הישוב הקבוע נבנה בצפון הרמה. ב־1977 הוחל, באזור המרכזי, באכלוס המרכז העירוני קַצְרִין שבנייתו החלה כשנתיים לפני זה.

במרוצת עשר השנים הוקמו ברמת־הגולן 25 ישובים: 22 ישובים חקלאיים, 2 מרכזים אזוריים וישוב עירוני אחד. 5 ישובים הוקמו בצפון הרמה, 5 במרכז ו־15 בדרום. עוד שני ישובים קיבוציים נמצאו ב־1977 בשלבי הקמה: אוֹרטַל של הקיבוץ המאוחד וגשוּר ב' של הקיבוץ הארצי.

22 הישובים החקלאיים כוללים 8 קיבוצים, 6 מושבים, 8 מושבים שיתופיים. את ריבוי מספרם היחסי של המושבים השיתופיים יש להסביר בכך, שחלק מהמושבים שעלו לאזורים שאין שם תנאים לפיתוח משק חקלאי הגדירו את עצמם זמנית כמושבים שיתופיים עד שתתברר תכניתם המשקית. לפי התנועות ההתיישבותיות מתחלקים הישובים כדלקמן: הקיבוץ המאוחד – 3 ישובים, איחוד הקבוצות והקיבוצים – 3, הקיבוץ הארצי – 2, תנועת המושבים – 5, העובד הציוני – 3, הפועל המזרחי – 5, משקי חירות – 1. סה״כ - 22.

במקביל לפעולת ההתיישבות נעשו ברמה עבודות גדולות מאוד ליצירת התשתית. הוכשרו שטחי קרקע גדולים, נמתחו קוי־חשמל לכל הישובים, נסללו כבישים לרוחב הרמה ולאורכה, בנוסף לכבישים שנבנו על־ידי הסורים, ודבר זה שיפר את קשרי התחבורה הפנימית ברמה ואת הקשר שבין הרמה לעמק הירדן ולגליל העליון. מבחינה מוניציפלית הצטרפו הישובים בצפון הרמה ל״מועצה האזורית הגליל העליון״ ואלה שבדרומה - ל״מועצה האזורית עמק הירדן״. הם גם נעזרו הרבה בשירותים של ארגוני הקניות באזורים האלה.

ההתפתחות המשקית ברוב המשקים מניחה את הדעת. נוסף למטעים, שפותחו בעיקר בצפון הרמה (תפוחים) ובמורדות הכנרת (סובטרופיים) וגידולי התעשייה במשקי דרום הרמה, הוכנסו לרוב המשקים ענפים של בעלי־חיים. נוסף לעדרי הבשר שהיו מצויים ברוב הקיבוצים, הוקמו עדרי בקר לחלב ופותחו ענפי ההודיים והפטמים.

לבד מענפי החקלאות הוכנסו בשלב מוקדם ענפי תעשייה לישובים הקיבוציים. במשקי צפון הגולן הטרידה בעיית התעסוקה בחודשי החורף. גם בקיבוצים שהתיישבו בדרום־הגולן הוקמו כמה מפעלי־תעשייה למכשירי־חשמל ואלקטרוניקה. בישובי מרכז הרמה, שהבסיס החקלאי שלהם היה מצומצם מאוד, הוחל, מיד לאחר ייסודם, בהקמת מפעלי־תעשייה קטנים הנמצאים בשלבים ראשונים של פיתוח.

בקעת הירדן

תכניות ההתיישבות בבקעה, אחרי מלחמת ששת הימים, כללו את הבקעה עצמה הנמצאת במיפלס 200 עד מתחת לפני־הים, ואת מורדות הרי שומרון ויהודה המשתרעים בין 0 עד מעל פני־הים. הבקעה משתרעת מאזור בית־שאן בצפון עד עין־גדי בדרום. עד מלחמת השחרור היתה האוכלוסיה הקבועה בבקעה מועטה ומנתה כ־20000 נפש. בזמן מלחמת השחרור הגיעו לבקעה כ־70000 פליטים שהתגוררו במחנות. רובם ברחו מהמקום במלחמת ששת הימים. רוב קרקעות הבקעה אינן ראויות לעיבוד בגלל המבנה הפיסי שלהן ומליחותן. הערבים עיבדו פחות משלושים אלף דונם, בגלל חוסר מים. בתנאי האקלים של הבקעה (כמות הגשם אינה עולה על 200 מ״מ בשנה), לא ניתן לגדל גידולים חקלאיים בלי השקיה. מקורות המים העיקריים הם מעיינות גדולים אחדים, שמימיהם מובלים, בחלקם, למרחק די גדול על־ידי רשת תעלות, שנבנו בתקופות קדומות והשקו בעיקר את אדמות יריחו, עוגָ׳ה ושטחים אחרים מצפון להן. בבקעה היו גם קידוחים אחדים. ספיקת המעיינות נאמדת ב־34 מיליון מ״ק וספיקת הקידוחים ב־12 מיליון מ״ק. חלק ניכר ממי המעיינות מתבזבז בדרך לשדות.

חלק גדול מהקרקעות וזכויות המים נמצא בידי בעלים פרטיים המתגוררים מחוץ לאזור. האדמה מעובדת על־ידי אריסים ופועלים, שבחלקם גרים בתוך האזור. לחלק מבעלי־הקרקע יש שטחים גדולים וזכויות לכמויות מים ניכרות. הגידולים העיקריים שגודלו בבקעה, היו: תבואות, ירקות ומטעים (הדרים, בננות ותמרים).

הבעיה הראשונה שעמדה לפני מתכנני ההתיישבות בבקעה היתה: איתור השטחים שאינם בבעלות פרטית. הממשלה קבעה שאין להפקיע אדמות נוֹכָחִים. לפי זה, הרזרבה הקרקעית שעמדה לרשות ההתיישבות היהודית הורכבה מקרקעות הרשומות על שם ממלכת ירדן, שלא עובדו עד כה, ואדמות נפקדים שעזבו את הבקעה ועברו את הירדן. מרבית אדמת הממשלה היתה זיבורית, והיה צורך להשקיע בה הכשרה מרובה. היו גם קשיים גדולים בריכוז אדמות הנפקדים, שהיו, לרוב, מפוזרות בין חלקות של נוכחים והיה צורך בפעולות החלפה, להגיע לגושי קרקע גדולים המתאימים להתיישבות יהודית.

תכניות ההתיישבות בבקעת הירדן התבססו על תכנית פוליטית לעתיד האזור. תכנית זו, אמנם לא אושרה רשמית על־ידי הממשלה, אולם בפועל הינחתה את פעולות ההתיישבות. התכנית הידועה, כ״תכנית אלון״, מושתתת על קיום מובלעת ערבית ביהודה ובשומרון ופרוזדור צר המקשר אותה עם ירדן. הכוונה היתה, שנהר הירדן ישמש בעתיד גבול מדיני. בבקעה ועל מדרונות ההרים שלאורכה יש להקים שורת ישובים שתיצור מרחב בטחוני מספיק כדי להדוף התקפה מהמזרח. בהתאם לכך נבדקו האפשרויות לריכוז קרקע בתוך הבקעה ועל מורדות הרי שומרון והוחל בהקמת ישובים. רוב הישובים הוקמו כהיאחזויות נח׳׳ל, עד שנוצרו התנאים לאזרוחם על־ידי גרעיני התיישבות קבועים.

תנאי יסוד להקמת ישובים חדשים בבקעה היה: פיתוח מקורות מים נוספים להשקיה. מקורות המים הקיימים היו ברובם בידי בעלים ערבים פרטיים שניצלו אותם להשקיית אדמתם. הזכויות על המים היו צמודות לאדמה. ככל שרוכזו שטחי אדמה של נפקדים, שהיו להם ״זכויות מים״, היה אפשר להשתמש במים האלה; אולם בדרך כלל, היו כמויות מים אלה קטנות ולא היה בהם כדי להשקות שטחים רצופים של הישובים. הוחל בקידוחי־מים בעומק, למרגלות הרי שומרון ויהודה, שחלקם הוכתרו בהצלחה כאשר נתגלו כמויות מים גדולות, במליחות נמוכה; הודות לזה ניתנה תנופה להקמת ישובים חדשים בבקעה. אזור הבקעה חולק לשני תת־אזורים. האחד: מבקעת בית־שאן עד כביש ירושלים – גשר עבדאלה. באזור זה מרוכז רוב השטחים הניתנים לעיבוד ובו נעשו הקידוחים החדשים. והשני: איזור צפון ים־המלח, המשתרע מכביש ירושלים – גשר עבדאלה עד עין-גדי. שטח הקרקע הניתן לעיבוד באזור זה הוא קטן ונאמד ב־6000 דונם. בשטח מפכים מעיינות אחדים שלא נוצלו עד כה להשקיה. אזור זה, לבד מפיתוח ענפי חקלאות אינטנסיביים, מיועד גם לפיתוח מפעלי־תיירות ומלונאות.

הישובים הראשונים עלו לבקעה ב־1968. בצפון הבקעה הוקם המושב השיתופי מְחוֹלָה של ״הפועל המזרחי״, בשכנות למושבי גוף זה, שבבקעת בית־שאן. מתוך רצון להקים מחדש ישוב במקום בית־הערבה שניטשה במלחמת השחרור, הוקמה היאחזות נח״ל קליה במחנה של הצבא הירדני, שנמצא בשכנות למלון ״קליה״ הזכור לרבים מתקופת המאנדט. היאחזות נח״ל ארגמן עלתה בצפונה של הבקעה על אדמת נפקדים. במורדות ההרים הוקם מחנה מעלה אפרים, ששימש מקום מגורים לגרעין, שהתכונן להקים מושב־עובדים בפצָאל והשתייך לתנועת המושבים. בגלל תנאי האקלים הקשים בבקעה הניחו המתיישבים, שהישוב הקבוע לא ייבנה במרכז נחלתם בבקעה, כי אם במורדות ההר הנמצאים במיפלס יותר גבוה במאות מטרים אחדות משם, ותנאי האקלים בהם נוחים הרבה יותר למגורי אנשים. ב־1969 הוקמה היאחזות גִלְגָל במרכז הבקעה, וצפונה ממנה: היאחזות מַשׂוּאָה. הראשונה יועדה לישוב קיבוצי הקשור לקיבוץ המאוחד והשניה – להקמת מושב שיתופי של העובד הציוני. ב־1970 הוקמו מושב פצאל, שחבריו החליטו לותר על הרעיון לקבוע את מגוריהם במעלה אפרים; שכן התברר כי המרחק הגדול ממקום המגורים לשדות ולמטעים שבבקעה, מכביד מאוד על עיבוד השטחים; לכן הוחל בבניית המושב, סמוך לשטחי העיבוד שלו. היאחזות נח״ל עלתה למִצפה־שָׁלֵם ממערב לכביש יריחו־סדום כ־15 קילומטר צפונה מעין־גדי. המקום שנקרא על שם ד״ר נתן שלם, חוקר מדבר יהודה, יועד לקיבוץ של איחוד הקבוצות והקיבוצים. היאחזות נח״ל נערן הוקמה כ־10 קילומטר צפונית־מערבית ליריחו. היא אוזרחה ב־1976 ונקבע שם הישוב: ייטב (ראשי־תיבות ״יד יצחק טבנקין״).

ב־1971 הוחל בהקמת ישובים במורדות הרי שומרון. הראשון היה המושב השיתופי חמרה בצד כביש גשר אדם – שכם. הוא משתייך לאיחוד החקלאי ונוסד על־ידי קבוצת מתיישבים מילידי הארץ. ב־1972 הוקם המושב השיתופי בקעות מצפון לכביש ג׳יפתליק–שכם. גם הוא משתייך לאיחוד החקלאי ומקימיו – קבוצת מתיישבים ילידי הארץ ועולים מעדות המזרח. אחרי שנמצאו מים בקידוחים שנעשו באזור הזה הוקמו ב־1973 עוד שתי היאחזויות נח״ל בשלוחות המזרחיות של הרי שומרון: נח״ל גִתִּית ונח״ל מְכוֹרָה. הם התאזרחו אחרי שנתיים והפכו למושבים: מכורה משתיכת לאיחוד החקלאי וגתית – לתנועת חירות־ביתר. ב־1975 הוקם עוד מושב באזור פצאל: נתיב הגדוד, המשתייך לתנועת המושבים. השם הזה ניתן למושב, להציב יד לגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה שחנה במקום זה. עד להקמת הישוב הקבוע התגוררו חברי המושב במעלה אפרים שבתיו התפנו, אחרי שמתיישבי פצאל עברו ליישובם הקבוע.

ב־1976 הוקמו שתי היאחזויות נח״ל במזרח הרי שומרון: כוכב־השחר כ־15 ק״מ צפונית־מערבית ליריחו ומבוא־שִּׁילה, בסמוך אליו. שלא כבהיאחזויות קודמות, לא היה כאן סיכוי לרכז שטחי אדמה מספיקים להקמת ישובים חקלאיים וגם מקור להספקת מים לא נראה. לפיכך הניחו, כי ישובים אלה יתבססו בעתיד על שטחים חקלאיים מרוחקים בסביבת יריחו ועיקר פרנסתם יהיה על תעשייה ומלאכה. נח״ל רועי הוקם בשכנות למושב בקעות על שטחי אדמה שרוכזו בינתיים, בכוונה להקים מושב נוסף כדוגמת בקעות. עד סוף 1977 לא אוזרחו עדיין כל ההיאחזויות האלו.

ב־1977 הוקם קיבוץ נַעֲרָן המשתייך לקיבוץ המאוחד, בשכנות לייטב. המתיישבים הם בני קיבוצים ובני עיר. היאחזות אַלמוג עלתה בשכנות לקיבוץ קליה, שהתאזרח בינתיים ועבר לישוב הקבוע שלו. המקום מיועד לקיבוץ של איחוד הקבוצות והקיבוצים. לשתי ההיאחזויות במזרח הר שומרון: כוכב־השחר ומבוא־שילה נוספה היאחזות נוספת: נח״ל רימונים. מצבה וסיכוייה דומים לשתי ההיאחזויות האחרות. כשלושה קילומטר מדרום לפצאל עלה מושב תומר המשתייך לתנועת המושבים. בזה נוצר גוש של שלושה מושבים הנמצאים בשכנות.

בסך הכל הוקמו בבקעת הירדן ובמורדות הרי אפרים ויהודה 21 ישובים. מהם 6 קיבוצים, 10 מושבים ומושבים שיתופיים, 4 היאחזויות נח״ל ומרכז אזורי אחד: מעלה אפרים.

האקלים החם של בקעת הירדן יוצר תנאים אידיאליים לגידול ירקות־חורף, מלונים ואבטיחים ופירות מבכירים. הישובים שהוקמו בבקעה פיתחו במהירות רבה את ייצור הירקות, נטעו כרמי ענבים מזנים מבכירים ואחדים מהם נטעו גם פרדסים. ענפים של בעלי־חיים פותחו מעט מאוד. עדיפות ראשונה ניתנה לפיתוח ענפים שלהם יתרונות אקלימיים בבקעה.

הייצוא של ירקות, מלונים ואבטיחים ממשקי הבקעה גדל משנה לשנה. הוקמו סככות־אריזה ומיון המשמשות את כל משקי הבקעה. בקיבוצים התפתחו ענפי המשק החקלאי ביתר איטיות בגלל מחסור באנשים. בכמה מהם הוחל בהקמת מפעלי־תעשייה קטנים, במטרה ליצור תעסוקה לאנשים בחודשי הקיץ, כאשר אין עבודה רבה בענפי החקלאות. לישובים שהוקמו במורדות ההר אין יתרונות אקלימיים, כפי שיש למשקי הבקעה. מבנה המשק דומה אצלם יותר למבנה המשק האינטנסיבי בחלקי הארץ האחרים וענפי בעלי־החיים – חלקם שם גדול יותר.

יישוב מחדש של גוש עציון

את הדחף לשוב ולבנות את ישובי גוש עציון, שנכבשו ונהרסו על־ידי הלגיון הערבי במלחמת השחרור, נתנו הבנים של אלה שהיו חברי כפר עציון, טרם נפילתו בידי הירדנים באותה מלחמה, ועימם גרעין ״בני־עקיבא״. בכ״ה באלול תשכ״ז (27.9.1967) עלו עשרת החברים הראשונים והשתכנו במחנה הלגיון הערבי שהוקם על הריסות כפר עציון. שנתיים לאחר מכן עלה עוד גרעין של ״בני עקיבא״ והקים את קיבוץ, ראש־צורים, במקום שהיה בו קיבוץ עין־צורים שנחרב במלחמת השחרור.

התנאים הטבעיים של האזור קבעו את אופי ההתיישבות בו. שטחי הקרקע הניתנים לעיבוד הם מצומצמים ביותר. שני הקיבוצים הראשונים שעלו קיבלו לעיבוד שטחים המצויים במרחק רב מן הישובים, בחבל לכיש. את פיתוח הישובים באזור אפשר לבסס, בעיקר, על מפעלי־תעשייה. לכן, תוכננו להתיישבות באזור קיבוצים או מושבים שיתופיים. ואמנם הוקמו בקיבוצים שם – מפעלי־תעשייה, בצד ענפים של בעלי־חיים, בעיקר לולים.

ב־1975 נוסד המושב השיתופי אלעזר, על־ידי עולים מארצות המערב. הם פיתחו שם תעשיות של טכנולוגיה קלה. ב־1977 עלה גרעין בני־עקיבא למגדל־עֵדֶר והקים את הקיבוץ מגדל עוז. זה היה הקיבוץ השלישי שהתיישב בגוש. כמו כן הוקם ב־1969 מרכז אזורי: אלון שבות, המגיש שירותים אזוריים והוקמה שם ישיבה גדולה, בית־ספר שדה, מרכז קליטה ומוסדות אחרים. חלק מהתושבים עובדים בירושלים.

ב־1975 הוקמה היאחזות נח״ל בתְּקוֹעַ, דרומית לבית־לחם, מערבית להֶרוֹדיוֹן.

לבד מהישובים הכפריים, הוחל ב־1970 בבניית המרכז העירוני קריית־ארבע צפונית־מזרחית לחברון. התושבים עוסקים במלאכה, תעשייה זעירה ושירותים; רבים מהם עובדים בירושלים.

רצועת עזה ופיתחת רפיח

רצועת עזה היא אזור שבעייותיו סבוכות יותר מכל יתר השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. שטח הרצועה כ־300000 דונם. האוכלוסיה לפני מלחמת השחרור מנתה 70000 תושבים. במרוצת מלחמת השחרור קלטה הרצועה פליטים במספר גדול פי־כמה ממספר תושביה. ב־1967 הגיעה האוכלוסיה ברצועה ל־350000 נפשות. כמחציתן התגוררו במחנות־פליטים.

ברצועה, המאוכלסת בצפיפות רבה, לא נותר כמעט שטח פנוי להתיישבות נוספת. אף־על־פי־כן הוקמו בה כמה היאחזויות של הנח״ל. ב־1970 הוקמה ההיאחזות בכפר־דרום. על־ידי כך חודש הישוב שהיה שם לפני מלחמת השחרור ונכבש על־ידי הערבים במהלך המלחמה. עוד שתי היאחזויות הוקמו על אדמה ממשלתית: נח״ל נְצָרִים, כ־4 ק״מ דרומית־מערבית לעזה, ונח״ל מוֹרַג כ־3 ק״מ מדרום לחן־יוניס, שתיהן הוקמו ב־1972. אחרי זמן קצר התברר, כי אין סיכוי לרכז בשלוש ההיאחזויות האלו שטחי קרקע המספיקים להקמת ישובי-קבע. ההיאחזויות ממשיכות להתקיים והן ממלאות בעיקר תפקידי בטחון. שורה של ישובי קבע תוכננו יותר מאוחר באזור החולות הנודדים של דרום הרצועה: אזור קטיף והושקעה שם עבודה הכשרה רבה מאוד ביישור החולות. במרוצת השנים נאגר בהיאחזויות נסיון רב בגידול ירקות בשטחי החולות. עד 1977 הוקמו באזור קטיף שני ישובים ועוד אחדים נמצאו בשלב של תכנון. הוקם המושב נֶצֶר חַזָנִי ע״ש מיכאל חזני, ממנהיגי הפועל המזרחי, ובסמיכות לו – מושב שיתופי: קטיף, גם הוא של הפועל המזרחי. עד אמצע 1977 הוקמו ברצועת עזה שלוש היאחזויות נח״ל ושני מושבים.

פיתחת רפיח, המשתרעת בין רפיח למבואות אל־עריש לאורך חוף הים, דומה בתכונותיה האקלימיות והחקלאיות לחבל הבשור. אדמתה – אדמת חול על תשתית לס. האדמה מחלחלת ומתאימה מאוד לגידולי־חורף לייצוא. כמות הגשמים זעומה ואפשר לגדל בה גידולים חקלאיים רק בהשקיה.

הנימוקים, שהמריצו את הממשלה והמוסדות המיישבים להתחיל ביישוב הפיתחה בתנופה גדולה היו בטחוניים־מדיניים. שטח הפיתחה משמש כאזור חיץ בין רצועת עזה, המאוכלסת בצפיפות על־ידי ערבים, לבין מרחבי סיני. לנוכח האפשרות כי בבוא היום יוחזר רוב סיני למצרים, ראתה הממשלה חשיבות רבה בהקמת ישובי יהודים רבים ככל האפשר, להפריד בין הרצועה וסיני, שיהיה נתון בעתיד לשלטון המצרי. גם נימוקים כלכליים מילאו תפקיד בשיקולים: האפשרות לפתח באזור גידולי־חורף לייצוא בקנה־מידה גדול שהיו עשויים לשמש מקור הכנסה חשוב מאוד במטבע־חוץ.

האוכלוסיה בפיתחת רפיח היתה דלילה מאוד. בשטח הגדול הזה התגוררו כמה אלפי בדווים שהתפרנסו מחקלאות מפגרת וממטעי־בעל עלובים (שקדים, קקיון). המגבלה העיקרית לפיתוח החקלאי של האזור היה המחסור במים. מקורות המים שם מעטים מאוד וכדי לספק מים לישובים חדשים היה צריך להניח צינור המסתעף ממערכת המים הארצית. לצורך ביצוע תכנית ההתיישבות, סגר הממשל הצבאי שטח של כמה עשרות אלפים דונמים והוחל בהכשרתו.

ב־1971 הוקם המושב הראשון שדות, כשמונה ק״מ דרומית־מערבית לרפיח; המושב המסונף לתנועת המושבים הוקם על־ידי משפחות צעירות, בני מושבים, קיבוצים וגם עירוניים. ב־1973 הוקם עוד מושב – נתיב העשרה, לזכר עשרת החיילים שניספו בתאונת מסוק צה״ל בחוף הים הסמוך. מושב זה הוקם על־ידי בני הארץ ועולים חדשים, וגם הוא של תנועת המושבים. ב־1975 הוקם מושב שלישי של תנועת המושבים: אוּגְדָה, במתכונת שני המושבים הקודמים. היאחזויות הנח״ל שהוקמו בסוף שנות השישים: נחל־סיני ונחל דקלה – התאזרחו והפכו למושבים: נאות־סיני ודקלה, משל תנועת ״חירות״. ב־1974 הוקמה היאחזות סוּפָה של איחוד הקבוצות והקיבוצים. הוא הדין לגבי היאחזות חוֹלִית. ב־1975 הוקמה היאחזות חרובית, כ־16 ק״מ צפונית־מזרחית לאל־עריש. ב־1977 הפכה ההיאחזות למושב של תנועת ״חירות״. במסגרת התכנית הכללית של ישוב פיתחת רפיח הוקמו ונמצאו בשלבי הקמה שונים ב־1977 עוד שלושה ישובים: ניר־אברהם על שם אברהם הרצפלד, תלמי־יוסף על שם יוסף ויץ (הוקם על־ידי עולים מארצות־הברית ודרום־אפריקה) ומושב פריאל – כולם משתייכים לתנועת המושבים. על הישובים הכפריים האלה נוסף ב־1973 הישוב העירוני: ימית. ראשיתו כמרכז אזורי שנקרא - מרכז אבשלום, אולם מאוחר יותר הוחלט להקים במקום ישוב עירוני גדול. מספר הישובים שהוקמו בפיתחה מסתכם ב־11 ישובים חקלאיים ומרכז עירוני אחד. בד־בבד עם הקמת הישובים נעשו פעולות לפיתוח מקורות המים. המעיינות נוקו ושוכללו, נקדחו קידוחים בעומק לא רב, לאורך חוף הים, בשביל לרכז את מי הנקז החופי, וגם הוגדלה במידת־מה כמות המים שהוזרמה בצינור הגדול המוביל לפיתחה.

התכניות של הישובים עברו גלגולים אחדים. תחילה תוכנן לבססם על גידול ירקות על־פני שטחים גדולים. במרוצת הזמן התברר, כי הישובים העסיקו מאות עובדים מן הבדוים של הסביבה, ודבר זה עיוות לחלוטין את האופי החברתי של המושבים. התכניות שעובדו מחדש כללו גם מטעים סובטרופיים וגידול תרנגולי־הודו. בחלק מהמושבים הוחלט לצמצם את הגידולים בשדה הפתוח ולהכניס בתי־צמיחה, שבהם גידלו ירקות, בעיקר עגבניות לייצוא, ופרחים. הנסיון שנרכש במשך השנים בחבל הבשוֹר היה לעזר רב בקידום ענפי החקלאות בפיתחת רפיח. בשנים מעטות הצליחו אנשי המושבים לפתח את ענף הירקות, ששווקו בשוקי הארץ, בחלקם, בעונות המחסור בירקות, ובחלקם יוצאו לחו״ל. טיפוס המשק האינטנסיבי המבוסס על בתי־צמיחה (2–3 דונם) ועל מטע סובטרופי קטן, שתצרוכתו הכוללת למים אינה עולה על 10000 מ״ק לשנה – סלל את הדרך לפיתוח התיישבות גדולה באזור הבשור ובשטחים החוליים הנמצאים מדרום לחבל זה, בתנאי שיהיה אפשר לספק את כמויות המים שיידרשו לכך. המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית החלה בעיבוד תכניות ראשונות למפעל התיישבות גדול שניתן לו השם: ״המפעל הדרומי״.

מרחב שלמה

במרחב הגדול בין אילת לשארם־א־שיח, לא נתגלו אפשרויות נרחבות להתיישבות. לאורך רצועת החוף של מפרץ אילת מעטים הם שטחי אדמה הניתנים לעיבוד חקלאי ואין בה כמעט מקורות מים. ב־1971 הוקמו שני ישובים באזור: מושב נביעות – 68 ק״מ דרומה מאילת ודי־זהב, דרומית ממנו. נביעות נוסד על ידי קבוצה של משפחות צעירות והוא משתייך לתנועת המושבים. בסביבת המושב יש כמה מאות דונמים אדמה טובה לעיבוד ומעיינות המפיקים כמות מים לא גדולה. המושב מגדל ירקות שהבכרתם חלה לפני כל מקום אחר במדינת ישראל, וזוכים לפיכך למחירים גבוהים. אולם עיקר קיומו של המושב על שירותי תיירות. מפרץ אילת מושך אליו תיירים בהמון, במושב הוקמו שירותי אירוח: בית־מלון, מסעדה, מזנון, שירותי־חוף, בית־ספר לצלילה ועוד. אלה מהווים את מרבית התעסוקה וההכנסה של המושב.

המושב השיתופי דִי־זהב הוקם על־יד הכפר הבדווי דַהַבּ, כ־150 ק״מ דרומה מאילת. הוא משתייך לעובד הציוני. כאן לא נתגלו מקורות מים והמושב מבסס את כלכלתו על שירותי תיירות. גם פה הקימו מלון, שירותי חוף ומועדון צלילה.

בשארם־א־שייח הוקמה העיר אופירה. האוכלוסיה האזרחית מועסקת ברובה הגדול בענף התיירות. הוקמו בתי־מלון, שירותי חוף ושירותי תיירות. מראות הטבע הנפלאים וחוף הים היפה – מושכים אליהם המוני תיירים. העיר נבנתה על־ידי המינהל האזרחי של מרחב שלמה וכמה מאות משפחות מצפון הארץ עברו לגור בה.

לרשימת הישובים שהוקמו אחרי מלחמת ששת הימים מעבר לקו הירוק יש להוסיף עוד את המושב השיתופי מבוא־חורון בצד הכביש: לטרון-רמאללה, כחמישה קילומטר צפונית־מזרחית לצומת לטרון. המושב משתייך לפועלי אגודת־ישראל. הוא נוסד ב־1969 על־ידי גרעיני נח״ל והתנחל תחילה במבוא־מודיעים, ממזרח ללוד. ב־1974 עבר המושב למקומו הקבוע והוא מתבסס על גידולי־שדה ובעלי־חיים.83 לרשותו שטחי מרעה נרחבים והוא מקיים עדר גדול של בקר לבשר. אחרי מלחמת ששת הימים הוקמו מעבר לקו הירוק 74 ישובים חדשים: בזה 70 ישובים כפריים ומרכזים אזוריים ו־4 ישובים עירוניים.

החל מ־1974 נעשו נסיונות על־ידי קבוצות מ׳׳גוש אמונים״ ו״ארץ־ישראל השלמה״ ליצור עובדות התיישבותיות באזורים המאוכלסים של הגדה המערבית. הדבר היה למורת־רוחה של הממשלה, שהתנגדה בכל תוקף להקמת ישובים יהודיים בלב־לבה של האוכלוסיה הערבית. המתנחלים, כפי שקראו לעצמם, נאחזו במחנות־צבא ריקים ובתחנת־רכבת נטושה והקימו שם מגורי־ארעי. היאחזויות אלו לא אושרו על־ידי הממשלה והסוכנות היהודית. פעמים אחדות הורדו המתנחלים בכוח, ופעמים הותרה בדיעבד ישיבתם במקום כדי להימנע מהתנגשויות בין הצבא למתנחלים. שני המאחזים העיקריים של קבוצות אלה היו: אֵלון־מורה, שהוקם על־ידי ״גוש אמונים״ בשומרון כעשרה ק״מ ממערב לשכם על־יד מחנה קָדוּם. אחרי מאבק ממושך הותר למתנחלים להשתכן זמנית במחנה קדום. התחלה של ישוב אחר נעשתה ב־1975, כשבעה ק״מ מצפון־מזרח לרמאללה. המתנחלים, מאנשי ״גוש אמונים״, השתכנו במחנה צבאי ירדני נטוש. גם ישוב זה – עָפרָה, לא הוכר על־ידי הממשלה והמוסדות המיַשבים, אולם לא ננקטו אמצעים להורידם מהמקום.

אחרי עליית ״הליכוד״ לשלטון ב־1977, ניתנה גושפנקה של קבע למאחזים הארעיים והוקמו עוד ישובים אחדים בשטחים שבבעלות המדינה. שטחים אלה היו מצומצמים מאוד ונטולי ערך חקלאי. המתנחלים לא הגדירו את עצמם כחקלאים, כי אם הכריזו על כוונתם להקים ישובים קהילתיים, צורת התיישבות, שכמותה לא נודעה לפני כן. רוב המתנחלים – לא היתה להם תעסוקה במקום והם עבדו על־פי־רוב בתחומי הקו הירוק והישובים החדשים שימשו להם לעת עתה כמקומות מגורים בלבד.


פרק ג': ההתיישבות בתחומי ״הקו הירוק״

הצרכים המדיניים והבטחוניים שחייבו להקים בדחיפות מספר ניכר של ישובים מעבר לקו הירוק, גרמו לכך, שהפעולה ההתיישבותית בתחומי הקו הירוק נתמעטה בגלל מחסור באמצעים ובכוח־אדם. בגלל אותן סיבות עצמן לא התקיימה תנופה התיישבותית גדולה גם בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. לאחריה בהיווצר אפשרויות נרחבות להתיישבות חדשה, קמה התעוררות גדולה ונוצרו ארגונים חדשים להתיישבות מושבית וגם מספר גרעיני הקיבוצים מבין תנועות הנוער ובשירות הנח״ל גדל בשיעור ניכר.

בעת שפרצה מלחמת ששת הימים, היה מספר היאחזויות הנח״ל – שמונה. מחמת האילוץ להקים בהקדם היאחזויות חדשות במספר גדול בשטחים שנכבשו – נעשה מאמץ מיוחד לאזרח במשך זמן קצר את ההיאחזויות הקיימות וליישב בהן חיילי נח״ל כמתיישבים קבועים. בחודשים ספורים אוזרחו ההיאחזויות חצבה בערבה, כרם־שלום בנגב המערבי, מבוא־מודיעים, צור־נתן מדרום לטול־כרם, מי־עמי, מדרום לאום־אל־פאחם ומעלה־הגלבוע. היאחזות ״קציעות״ בנגב, ממזרח לניצנה, ליד הגבול המצרי הישן – בוטלה והיאחזות בירנית הפכה להיות מרכז אזורי למושבים בגבול הלבנון. כל הישובים האזרחיים החדשים הוקמו במרוצת שנת 1967. כרם־שלום יושב על ידי קיבוץ השומר הצעיר. בחצבה היה זה מושב־עובדים מתנועת המושבים, במבוא־מודיעים התיישב קיבוץ פועלי אגודת־ישראל. לאחר שזה עבר למבוא־חורון, הוקם במקומו מושב שיתופי של אותה התנועה. בצור נתן הוקם מושב שיתופי במסגרת ישובי ״חירות־ביתר״. במי־עמי הוקם מושב שיתופי של העובד הציוני ובמעלה־הגלבוע – קיבוץ דתי של הפועל המזרחי.

תכניות ההתיישבות בתחומי הקו הירוק התרכזו בעיקר בשלושה אזורים, בגלל סיבות המיוחדות לכל אזור ואזור: הגליל (המרכזי והמערבי), חבל הבשור והערבה. בנוסף, תוכננו עוד ישובים במקומות שונים בגלל צרכים מיוחדים: מדיניים ובטחוניים או בגלל תביעות וצרכים של הישובים הקיימים באזור.

הצורך ליישב את הגליל ולהגדיל את אוכלוסייתו היהודית, הלך והחריף. התכניות של התיישבות גדולה בגליל, שנרקמו בשנות הששים הראשונות, לא בוצעו. בסך הכל הוקמו עוד 3 ישובים בגבול הלבנון. בינתיים התחוללו שינויים דמוגרפיים באזור: הישוב הערבי גדל בקצב מהיר, מכוח ריבויו הטבעי הגבוה, ואילו האוכלוסיה היהודית כמעט ולא גדלה כלל. הסכנה שהיהודים בגליל ייהפכו למיעוט קטן, נעשתה מוחשית ביותר.

הכפרים הערביים השתלטו לאט־לאט על שטחי קרקע, שבבעלות הממשלה. הודות למצבם הכלכלי הטוב, היתה בידיהם היכולת להכשיר ולהכין לעיבוד חקלאי שטחים גדולים בהרים. לממשלה ולמוסדות המושבים לא היה ספק כי יש להפנות את עיקר האמצעים להקמת ישובים חדשים בגליל. בגלל חוסר קרקע מתאימה לעיבוד חקלאי, הוצרכו לתכנן את הישובים החדשים, לא כישובים חקלאיים, כי אם כישובים כפריים, המתבססים בעיקר, על ענפי תעשייה, מלאכה וקייטנות, בתוספת ענפי חקלאות מעטים, כאשר הדבר מתאפשר. בהתאם לכך תוכננו ישובים בשטחים שבבעלות המדינה או הקרן הקימת, בכוונה למסור לכל אחד מהישובים שטח מצומצם, המספיק להקמת נקודת הישוב ומבנים לבתי־המלאכה ולמפעלי־התעשייה. במקום מיכסות קרקע של כמה אלפים דונם לכל ישוב, הוקצו לישוב רק מאות דונמים אחדות. ואף במתכונת זו לא חסרו קשיים למצוא קרקע פנויה.

אזור אחר, שהיה צורך להקים בו ישובים נוספים היה הערבה. נתקיימו כאן ישובים ספורים המפוזרים במרחבי הערבה, המרוחקים זה מזה מרחק רב. לבד מחסרון הקרקע היתה קיימת מגבלה של מים. אך בשנים האחרונות נתגלו, באמצעות קידוחים, מקורות מים חדשים ונוצר בסיס לקיום עוד ישובים חקלאיים אחדים שאכן הוקמו במרוצת העשור.

עוד אזור שהמוסדות המיַשבים החשיבוהו מאוד מבחינה כלכלית היה חבל הבשור, או חבל אשכול. במשך הזמן התגלו האפשרויות לפיתוח גידולי־ייצוא בקנה־מידה גדול וזה המריץ להוסיף ישובים חדשים על הקיימים.

ברוח השיקולים האלה, שהנחו את מתכנני ההתיישבות בגבולות הקו הירוק בתקופה זו, הוקמו הישובים הבאים:

ב־1968 הוקמה היאחזות הנח״ל באר־צופר בערבה; אחרי שהתאזרחה הוקם שם מושב המשתייך לתנועת המושבים. המתיישבים – ברובם בני הארץ. ב־1969 נוסדו 3 מושבים חדשים. שניים בגליל: חזון - מושב של הפועל המזרחי מדרום לכביש עכו־צפת ומושב שתולה של תנועת־המושבים על־יד גבול לבנון. המושב הוקם על־ידי בני המושבים בגליל. בחבל אשכול הוקם מושב אוהד של תנועת המושבים. מיַסדיו – עולים מארצות שונות. ב־1970 הוקמו שני ישובים בערבה: עין־חצבה – ­ישוב חקלאי, שהוקם על־ידי קבוצה קטנה של חקלאים מהשרון שהצליחו בגידול ירקות שונים, וקיבוץ קטורה, כ־10 ק״מ מצפון ליטבתה, המשתייך לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. ראשיתו בהיאחזות נח״ל, ואחרי זה עלו לשם חברי תנועת ״יהודה הצעיר״ מארצות־הברית. בחבל אשכול נוסד המושב תלמי־אליהו של תנועת המושבים, על שם אליהו קראוזה מנהלו לשעבר של בית־הספר החקלאי ״מקוה־ישראל״. ב־1972 נוסף בערבה המושב פארן בצד כביש סדום־אילת, כ-30 ק״מ מדרום לעין־יהב. המושב שנוסד כהיאחזות נח״ל על־ידי בני הארץ משתייך לתנועת המושבים. ב־1973 הוקם בחבל אשכול המרכז הגושי צוחר המשמש מרכז שירותים למושבים שסביבו: אוהד, מבטחים, ישע ועוד. עוד מושב שהוקם בחבל הבשור הוא שדה־ניצן, המשתייך לתנועת המושבים. מושב זה הוקם על־ידי עולים יוצאי הארצות האנגלו־סַכּסיות ולפי תכנונו מתבסס על ענפי משק אינטנסיביים מאוד: גידול ירקות ופרחים בחממות זכוכית ובתי רשת.

ב־1974 נוסדו 3 ישובים. שניים בגליל: יַעַד – מושב שיתופי תעשייתי, כשמונה ק״מ דרומית־מערבית לכרמיאל. הוא הוקם על־ידי גרעין של בעלי מקצועות חופשיים שבכוונתם להקים במושב מפעלי־תעשייה מתוחכמים. הגרעין ישב בשנים הראשונות ישיבת ארעי על־יד חוות ״הזרע״ יָבוֹר, עד אשר נסתיימה בניית הישוב הקבוע. זה הישוב הראשון באזור שֶׂגֶב שבו מתכוונים להקים עוד ישובים. באותה שנה הוקם בגורן, מרכז אזורי לישובי ההר, והוקמו שם מפעלי־תעשייה. באותה שנה הוקם בערבה המושב נאות הכיכר, מושב שיתופי המשתייך לאיחוד החקלאי. בזמנו הוקמה במקום זה חווה חקלאית נסיונית שפורקה, ובמקומה הוקם המושב. בקידוחים בסביבה נמצאו מים במליחות סבירה; שטחי קרקע מלוחים נשטפו, והודות לזה מצליחים המתיישבים לגדל ירקות חורף מבכירים וגם מחזיקים מטעי תמרים.

ב־1975 עלה גרעין נח״ל לגליל והקים את קיבוץ כישור, ישוב ראשון בחבל תפן, מדרום למעלות. בערבה הונח יסוד לקיבוץ סָמָר של הקיבוץ הארצי. הקיבוץ הוקם כ־10 ק״מ דרומית־מערבית ליטבתה.

ב־1976 הואץ הקצב של הקמת ישובים חדשים: בגליל עלתה היאחזות נח״ל צלמון, על הר הגלבוע הוקמה היאחזות נח״ל מלכישוע, בשכנות למעלה־הגלבוע. 10 ק״מ דרומה לעפולה על כביש עפולה – ג׳נין, הוקם המושב מָגֵן שָאוּל של תנועת המושבים, שנוסד על־ידי בני המושבים בסביבה. בעמק אַיָלון, דרומית־מזרחית למבוא־מודיעים, נוסד מושב שִׁילָת (חורון ב׳) על־ידי משפחות העובדים במפעלי־תעשייה באזור לוד־רמלה. המושב משתייך לעובד הציוני, והכוונה שהמתיישבים יעסקו בתעשייה ובחקלאות גם יחד. בערבה הוקם קיבוץ של איחוד הקבוצות והקיבוצים: יַהֵל, כ־70 ק״מ צפונית לאילת. הוא נוסד על־ידי גרעין של התנועה ליהדות מתקדמת ורוב חבריו ילידי הארץ ומיעוטם עולים מארצות־הברית. אחרי הפסקה של שנים רבות הוקם עוד ישוב ברמת־הנגב: אֲשָׁלִים, מושב שיתופי שהתיישב 10 ק״מ מדרום לרביבים, ליד כביש ניצנה והוא מקיים זיקה לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. זה היה ישוב ראשון מבין 3–4 ישובים, שיקומו לפי התכנון בשנים הקרובות, במטרה להוציא מבדידותם את הישובים המעטים ברמת־הנגב: רביבים, משאבי־שדה ושדה־בוקר, וליצור אזור התיישבות גדול יותר שיתבסס על ענפי חקלאות ותעשייה.

ב־1977 התרכזה פעולת ההתיישבות בעיקר בגליל. באזור תפן עלה קיבוץ של השומר הצעיר לתפן א', הוחל בבניית הכפר התעשיתי שְׁכַנְיָה באזור שגב, כשני ק״מ מצפון ליודפת, קיבוץ מוֹרָן הוקם מצפון להר חזון, על־ידי חבורה של משפחות מהעיר, שאורגנה והוכשרה על־ידי הקיבוץ המאוחד. הקיבוץ יתבסס בעיקר על תעשייה וגידול בקר לבשר. עוד קיבוץ אחד, לטֶם, גם הוא של הקיבוץ המאוחד –הוקם בהר חִלָּזון, סמוך לאותו זמן, על־ידי חבורה של משפחות ויחידים מהעיר. באזור שגב הוחל בבניית הכפר התעשייתי מנוף, כ־8 ק״מ מצפון־מזרח לשפרעם. בשגב הוקם מרכז אזורי לישובי ההר ובאזור טורען הוקמה ההיאחזות בית־רימון שיועדה לקיבוץ של הפועל המזרחי. לפי התכנית יש להוסיף בשכנותה עוד ישובים.

שני מרכזים אזוריים הוקמו בגליל: מבואות החרמון בצומת הכביש העולה לנבי־יושע, ומרכז אזורי במירון. בעמק אילון הוקם המושב של תנועת המושבים כפר־רות על־ידי בני המושבים בפרוזדור ירושלים; הכפר מבוסס על חקלאות. בערבה נוסד מושב עִידָן, כ־8 ק״מ מצפון־מזרח לעין־חצבה. הוא משתייך לתנועת המושבים. הוקם גם המרכז האזורי מרכז סַפִּיר ע״ש פנחס ספיר, שיספק שירותים לישובים בערבה. ב־1977 נוסדו 12 ישובים לרבות מרכזים אזוריים.

ממלחמת ששת הימים עד 1977 (ועד בכלל) הוקמו 39 ישובים בתחום הקו הירוק. מהם: 15 בגליל, 10 בערבה, 5 בחבל אשכול ועוד 9 באזורים אחרים של הארץ. יחד עם הישובים שנוסדו מעבר לקו הירוק נוספו בעשר השנים 1967–1977 113 ישובים חדשים.

כפרי תעשייה (כפ״תים) וישובים קהילתיים

ההתיישבות החדשה משני עברי הקו הירוק תוכננה בחלקה במקומות, שבהם לא היו תנאים להקמת ישובים חקלאיים, ולכן תוכנן חלק מהישובים בהנחה, כי עיקר קיומם הכלכלי יתבסס על תעשייה, שירותים וקייטנות. לא היה קושי רב לתכנן את הקיבוצים החדשים במתכונת זו, ולבססם בעיקר על תעשייה, שבצידה גם ענפי חקלאות בהיקף מצומצם. גם במערכת המשקית של הקיבוצים הקיימים כבר היה לתעשייה משקל ניכר ובחלקם תפסה מקום עיקרי בתעסוקה ובהכנסה. לא כן במושבים, שהתבססו רובם־ככולם על משק חקלאי. הקמת מושבים חדשים שיתבססו בעיקר על תעשייה או קייטנות חייבה לקבוע מראש שורה של עקרונות לאירגונו של הכפר כדי לשמור על אופיו החברתי ולאפשר את פעולותיו הכלכליות. כך נולד הרעיון על הקמת כפרי תעשייה. בדיונים רבים, שהתקיימו ב־1975, בועדה הבין־תנועתית להתיישבות ובמחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, התגבשו עקרונות היסוד המשמשים בסיס להקמת כפרי התעשייה. ואלה הם:

א. הישוב יהיה מושתת על עקרונות השיתוף והקואופרציה, כאשר סימן ההיכר העיקרי הוא: בעלות הכפר על המפעלים המשמשים כמקור פרנסה לחברים. אם יפותחו גם ענפים חקלאיים, ייעשה הדבר רק לפי תכנון כולל של הכפר.

ב. הישובים יהיו מבוססים על עבודה עצמית בתעשייה ובענפי הייצור האחרים.

ג. השירותים לכפר יינתנו על־ידי חבריו או במסגרת איגוד אזורי בין־קהילתי.

ד. כל ישוב יהווה יחידה עצמאית הקובעת את אורח חייה ונוהליה, בתיאום עם התנועה שאליה הוא משתייך והיא המחליטה על צירוף חברים בהתאם לתכנית שאושרה על־ידי המוסד המיַשֵׁב והתנועה.

עקרונות אלה נתקבלו על דעת מרבית תנועות ההתיישבות ועל דעת המחלקה להתיישבות. גרעינים, שנועדו להקים כפרי תעשייה התחייבו מראש לשמור על העקרונות האלה.

עד סוף 1977 הוחל בהקמתם של כפרים אחדים מהסוג הזה. קשה לחזות מראש מה תהיינה הבעיות שתתעוררנה אחרי הקמתם ואיך יירָאוּ פני הדברים במציאות.

יחד עם הנסיונות הראשונים להקמת כפרי תעשייה התארגנו גופי התיישבות אחדים, שלא גילו רצון לקבל על עצמם את עקרונות השיתוף של הכפ״תים. החברים בארגונים אלה רצו להקים קהילה שאוכלוסייתה לא תעלה על 200 – 300 משפחות ושתהיה מבוססת על יחידות משפחתיות עצמאיות או קבוצות של משפחות; אמצעי־הייצור והתעסוקה, לפי גירסה זו, צריכים להימצא בתחומי הישוב. החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית גיבשה את הקריטריונים לארגון הישובים הקהילתיים ואלה הם: הארגון הקהילתי יתבסס על אגודה שיתופית שבה חברים כל התושבים. האגודה תשמש רשות מוניציפלית ויהיו לה סמכויות גם בתחומים כלכליים וחברתיים. התנאי העיקרי לחברות בקהילה: החובה לגור בקביעות בישוב. האגודה תעניק שירותים מוניציפליים ותדאג לשירותי רווחה, חינוך, בריאות וכו'; היא גם תקים מבני תעשייה ומבני משק המיועדים להשכרה לחבריה; האגודה תעזור לחברים בניהול מפעליהם, בהנהלת החשבונות, בשיווק, מימון ושירותי־עזר כלליים. האגודה תהיה החוכרת הראשית של המקרקעין ותחכיר אותם החכרת־משנה לפי החלטתה לחבריה. העברת זכות החכירה של מבנה תיעשה אך ורק באישור האגודות, על־מנת לפקח על אופיו של הישוב.

צורה זו של התיישבות באה לספק את רצונם של המתיישבים, שברצונם לחיות במסגרת קהילתית מצומצמת, המאפשרת מגע אישי ומעורבות חברתית בין התושבים. המגמה של ישובים קהילתיים באה לידי ביטוי בעיקר בגרעינים, שהתנחלו, או שהתכוננו להתנחל, באזורי יהודה ושומרון: אלון־שבות, עָפְרָה ואחרים, וגם באזור שגב בגליל. עד כה אין עדיין אפשרות לסכם את הנסיון המעט בהקמת הישובים האלה.

מלחמת יום הכיפורים

המלחמה שפרצה במפתיע ביום הכיפורים (6 באוקטובר 1973) העמידה במבחן קשה את הישובים החקלאיים במדינה. תחת לחץ כוחות השריון הסוריים, שפלשו לרמת־הגולן, היה הכרח לפנות מיד את כל הישובים ברמה וחלק מהם נכבש זמנית על־ידי הסורים. ישובים אחרים בגליל ובעמקים הצפוניים הופגזו על־ידי הארטילריה הסורית ועל־ידי טילים ונפגעו פגיעות קשות. הגיוס הכללי הוציא מהישובים את רוב החברים בגיל העבודה. בין 2569 חיילי צה״ל שנפלו במלחמה, רב היה חלקם של אנשי ההתיישבות. בעיקר בלט מספר חברי הקיבוצים, בעלי־דרגות בפיקוד ששירתו ביחידות קרביות. 15% מכל הנופלים היו חברי הקיבוצים, בעוד חלקם באוכלוסיה אינו עולה על 3 אחוזים.

אנשי הישובים הועמדו לפני משימות קשות מאוד: לבצע את העבודה בענפי המשק, שרוב העובדים הוצאו ממנו. בקיבוצים נרתמו לעבודה החברות, החברים הקשישים ויחד עם הנוער והילדים טיפלו בבעלי־החיים ואספו את היבולים שמקצתם או רובם נותרו בשדה או על העצים: הכותנה והפירות. בהתגייס ראש המשפחה לצה״ל במושב – נפל העול בראש וראשונה על הנשים והילדים. ברוב המושבים התארגנה עזרה הדדית של החברים, שהקלה על המשפחות שהיו במצוקה. מצב חמור נוצר בישובים שנהגו להעסיק פועלים שכירים מהשטחים המוחזקים, כי הפועלים הערבים לא באו לעבודה במשך תקופת המלחמה. כל הישובים נעזרו במידה מסוימת במתנדבים מהארץ ומחוץ־לארץ שבאו לישובים באופן זמני. הודות לכל אלה, לא היתה פגיעה קשה בייצור החקלאי; היבול נאסף והתוצרת החקלאית נשלחה לשווקים. בעיית ההובלה של התוצרת לשווקים והובלת הספקה לישובים היתה קשה מאוד לפתרון. כמעט כל כלי־ההובלה גויסו לצבא. ליד משרד החקלאות הופעל ה״מטה לשעת חרום״ (מל״ח) שאורגן מבעוד זמן. מטות דומים הוקמו באזורים השונים על־ידי המועצות האזוריות. הודות לקשר הדוק עם שלטונות הצבא הובטחה זרימת המזון לערים ונמנע מחסור. ארגוני החקלאים גילו יוזמה רבה וכושר אִלתור רב בניצול כלי־התחבורה המעטים, בכלל זה טרקטורים, שעמדו לרשותם. הארגון המשוכלל של החקלאים ושל משרד החקלאות עמד במבחן בהצלחה ונמנעו תקלות שהיו צפויות בהספקת המזון לאוכלוסיה.

המלחמה נמשכה עד ה־24 באוקטובר, אולם רוב המגויסים נשארו בצבא זמן רב לאחר מכן. בישובים רבים נגרמו הפסדים בגלל יבולים שלא יכלו לאספם, וירידה בתנובות החלב והביצים. בתוך כך החלה עונת הייצוא של התוצרת החקלאית. חברי המשקים, יחד עם אנשי אגרקסקו עשו מאמצים עליונים לאסוף את הירקות ולקטוף את הפרחים ולהביאם באמצעים מאולתרים לנמל־התעופה ולנמלי הים. חלו כמובן פיגורים מסוימים במשלוחים, אולם, בדרך כלל, לא נפסקו משלוחי הייצוא.

בזה לא נסתיימו בעיותיהם של החקלאים. בתקופת המלחמה ואחריה התחוללו תמורות גדולות בכלכלת העולם שהשפיעו את השפעתן הקשה על החקלאות הישראלית. עוד לפני פרוץ המלחמה עלו במפתיע מחירי התבואות והמספוא עלייה מסחררת. מחיר החיטה קפץ מ־70 דולר ל־110 והגיע ל־173 דולר בסוף 1974. מחירי גרעיני המספוא עלו גם הם במידה רבה. נוסף לזה באה התייקרות הדלק שהקפיצה את עלות התשומות במשק. כל זה שיבש את החישובים הכלכליים, גרם להתייקרות גדולה של התוצרת החקלאית ושל כל הסחורות האחרות והמריץ את האינפלציה הדוהרת שזיעזעה את משק המדינה בשנים הבאות.


פרק ד: תמורות בהתיישבות החקלאית בעשור השלישי

אוכלוסיה כפרית ותעסוקה בחקלאות

במשך 10 השנים שחלפו מ־1968 עד 1977 גדלה האוכלוסיה היהודית במדינת ישראל מ־2435000 נפש ל־3077000: תוספת של 26.3%. האוכלוסיה הכפרית היהודית גדלה מ־275000 נפש ל־283000: שהוא פחות מ־3%. ב־1968 היתה האוכלוסיה הכפרית 11% מכלל האוכלוסיה היהודית. ב־1977 – רק 9.2% מהאוכלוסיה. הירידה במשקלה של האוכלוסיה הכפרית יובלט עוד יותר, אם נזכיר כי ב־1958 היתה האוכלוסיה הכפרית 24.1% מכלל האוכלוסיה. ירידה זו נובעת גם מכך, שבמשך השנים האלו גדלה האוכלוסיה ברוב המושבות והן הפכו לישובים עירוניים.

תהליך דומה עבר גם על מספר המועסקים בחקלאות. ב־1968 הועסקו בחקלאות 77000 איש שהיו 9.2% מכל המועסקים במדינה. ב־1977 היה מספרם 81000 שהם 6.7% מכלל המועסקים במדינה. המספר האחרון כולל 5.9% עובדים מישראל ו־0.8% עובדים מהשטחים.84

מספר הישובים הכפריים היהודיים הגיע ל־740 לפי הפירוט דלקמן:

מושבים 387

מושבים שיתופיים 32

קיבוצים 252

מושבים, חוות, מרכזים כפריים, מושבות קטנות 69

בס״ה 740


שטח הקרקע המעובד

השטח המעובד במדינה גדל במשך 10 השנים מ־4.136 מיליון דונם ל־4.310 מיליון דונם ב־1977. זו היתה תוצאה של הכשרת הקרקע ושל הכנסת אדמות שוליות לעיבוד. השטח המעובד על־ידי ערבים לא השתנה כמעט והגיע ל־855.5 אלף דונם. המשק היהודי עיבד ב־1977 3.455 מיליון דונם לעומת 3.28 מיליון דונם ב־1968: תוספת של 174000 דונם.

השטח המושקה הכללי גדל ב־344000 דונם: מ־1.576 מיליון ל־1.920 מיליון דונם. מזה היו במשק היהודי 1.855 מיליון דונם לעומת 1.536 מיליון דונם ב־1958: תוספת של 319000 דונם. שטח גידולי הבעל פחת ב־140000 דונם. בעיקר גדל שטח גידולי־השדה בשלחין (כותנה) ונוספו כ־73000 דונם מטעים, בכלל זה הדרים. שטח הירקות לא השתנה כמעט. גידול שטח השלחין היה תוצאה של השינויים שחלו בכמויות המים ובדרכי השימוש בהם.

המים

במרוצת העשור השלישי לא נתגלו מקורות מים חדשים. התנודות בכמות המִשקעים בין שנה לרעותה השפיעו, מצד אחד, על השימוש במים ומצד אחר על מיפלסי המים בכנרת ובאקוויפרים השונים. בצריכת המים הכללית הסתמנה עלייה מסוימת בעיקר במחצית השניה של העשור. התנודות בצריכת המים בחקלאות נגרמו בעיקר על־ידי כמות המשקעים שירדה בשנים השונות.

כמויות המים בחקלאות נעו בין 1180 מליון מ״ק ב־1973 ל־1328 מיליון ב־1975 בהתאם לכמויות הגשם שירדו בשנים אלו. אף־על־פי שהשימוש במים לא גדל הרבה, גדלו שטחי השלחין ב־319000 דונם, כתוצאה מייעול השימוש במים שחל במשך השנים האלו.

התקוות שתלו בזמנו להתפלת מים – התבדו. בכל אותן שנים לא הושגה ״פריצת דרך״ טכנולוגית בהתפלת מי ים. השיטות הקיימות התגלו כשיטות הדורשות השקעות כבדות ומחיר המים המיוצרים גבוה מאוד ומונע את שימושם למטרות חקלאיות. בארץ פותחה שיטה משוכללת של המתקת מי ים, שלפיה מיוצרים מיתקנים קטנים להתפלה, המיוצאים ברובם לחוץ־לארץ ומשמשים להספקת מי־שתייה ולצרכי בית באזורים מדבריים. נבנו גם כמה מיתקנים נסיוניים, הפועלים בשיטת אלקטרודיאליזה או בשיטת האוסמוזה ההפוכה, זאת לבד מן המיתקנים הפועלים בשיטת האיוד. הוברר מעל כל ספק, כי אין לצַפות, בעתיד הנראה לעין, לפתרון המחסור במים בישראל על־ידי בניית מיתקני התפלה גדולים שייצרו עשרות, או אף מאות מיליונים מ״ק מים בשנה, כפי שחלמו בשנות החמישים והשישים.

הודות לפיתוחם הנמרץ הגענו בעשור השלישי לקיומה של המדינה לניצול מלא של מקורות המים הקיימים בישראל. בד־בבד עם גידול התצרוכת במים הולך ומופר האיזון בין הצריכה להספקה. בשנים שחונות יורד מיפלס המים בכנרת ובאקוויפרים, וצפויה סכנה של זרימת מים מלוחים מהים התיכון או ממקורות מלוחים תת־קרקעיים והמלחת מי־התהום. דבר זה חייב לחפש דרכים לניצול מקורות ״שוליים״ של מים: שפכים, מים מלוחים ומי שטפונות.

כמות השפכים העירוניים מגיעה ל־200–250 מיליון מ״ק לשנה. חלק גדול מהם ניתן לטהר ולהשיב לשימוש חקלאי. עוד בסוף שנות הששים הוחל בבניית המערכת לטיהור השפכים של גוש דן. נחפרו אגני חלחול וחימצון בחולות ראשון־לציון והשפכים, שעברו תהליך של טיהור, הוחדרו לחולות. הנסיון הוכיח, כי על מנת לנצל את הכמויות הגדולות של מי־הביוב, יש צורך להשתמש בשיטות טיהור יותר משוכללות המייקרות את המים. בכיוון זה נערכות עתה התכניות של מפעלי הטיהור בגוש דן. ההנחה היא, שהמים המטוהרים יוזרמו דרומה לנגב הצפוני־מערבי להשקיית השטחים שם. בתמורה יהיה אפשר להקטין את כמויות המים המתוקים שבהם משתמשים כיום בחקלאות בצפון הארץ. בדרך זו ייתכן למנוע את צמצום הכמות הכללית של מים להשקיה, כאשר יגדל הביקוש למים לצרכי בית ולתעשייה ויהיה הכרח לספק אותו על חשבון החקלאות.

מקור אחר של מים שוליים הם המים המליחים. מעריכים שיש כ־100 מיליון מ״ק מים מליחים שפרט לבריכות הדגים אינם בשימוש חקלאי. אלה הם מים שמליחותם היא בין 400 ל־4000 מ״ג כלור בליטר. במרוצת השנים נעשתה עבודה גדולה לבדיקת עמידות הצמחים נגד מלח. התברר, כי מספר רב למדי של גידולי שדה עמידים נגד מלח ואפשר לגדלם גם במים שמליחותם עולה על 400 מ״ג כלור לליטר ואף בתכולה של 1000 מ״ג ומעלה. השימוש במים מליחים, בקנה־מידה גדול, נעשה בפועל בערבה והוחל גם להשתמש בהם בנגב הצפוני להשקיית כותנה, חיטה וגידולי־מספוא. טובים הסיכויים שבתוך מספר שנים ירבה ניצול המים המליחים אשר מרביתם מצויים בדרום הארץ.

בראשית העשור השלישי הוחל בבניית נרחבת של מאגרים מקומיים לתפיסת מים שלא נוצלו עד כה. הדבר נעשה במסגרת המפעלים האזוריים או בצורות אחרות. המדובר במי שטפונות מאגני היקוות קטנים, מי מעיינות קטנים, ששפיעתם עונתית והם מרטיבים שטחים ויוצרים ביצות, מי־נֶגֶר המגיעים ממערכות ניקוז שעל פני הקרקע או בזרמים תת־קרקעיים, מי־קולחים של ישובים כפריים או מפעלי־תעשייה הנמצאים באזורים חקלאיים ועוד. כל עוד נמשכה בניית המפעלים הארציים והאזוריים, לא הופנתה תשומת־לב מספקת למקורות המים הקטנים. אולם בגבור מצוקת המים החלו הישובים החקלאיים להתארגן כדי לנצל את המים השוליים. כבר בשנות החמישים והשישים ניכרו מאגרים מקומיים אחדים (רוחמה, מולדת ועוד) ונרכש נסיון בכרייתם ואחזקתם. בחמש השנים מ־1968 עד 1973 הוקמו 44 מאגרים; מספר המאגרים המקומיים שניכרו עד 1973 היה 62, בקיבול כולל של כ־20 מיליון מ״ק.85 בניית המאגרים נמשכה בקצב נמרץ גם בשנים הבאות. האגף לשימור קרקע וניקוז במשרד החקלאות מתכנן ומפקח על הקמת המאגרים. מהם יש כאלה, המוקמים על־ידי משק אחד על אדמתו, מאגרים אחרים - משותפים למספר ישובים, המתארגנים לצורך ביצוע העבודה ולהסדרת השימוש במי המאגר. הודות לפעולות אלה הוכנסו לשימוש עשרות מיליוני מ״ק מים, שאילמלא כן היו זורמים לים או נבלעים בקרקע.

ככל שגדל המחסור במים, נעשתה פעולה נרחבת ויסודית לייעל השימוש במים. בסוף 1970/71 החל משרד החקלאות במיבצע גדול, כדי להחדיר את השימוש היעיל במים. זאת במסגרת הפרויקט שמומן על־ידי הבאנק העולמי ובעזרת תקציב הפיתוח ואמצעים עצמיים של החקלאים. המיבצע כלל: החלפת צנרת שהתישנה וגרמה לנזילות ולהפסדי מים, מעבר מהשקיה ניידת בצינורות אלומיניום להשקיה קבועה או קבועה בחלקה, צנרת פלסטית, שיפור הממטירים, השקיה בטפטוף, הכנסת השימוש בברזים אוטומטיים והכנסת פיקוד אלקטרוני וטכנולוגיית מחשבים לשדות השלחין. החקלאים נענו ברצון לשינויים האלה ובתוך שנתיים אושרו והוצאו לפועל מאות פרוייקטים. לנוכח הצלחת המיבצע הזה אישר הבאנק העולמי עוד הלוואה להמשך הפעולה. המיבצע כלל גם את המימון הדרוש לחפירת מאגרי־מים מקומיים. תוצאות הפעולה ניכרו מיד. בעזרת המים הרבים שנחסכו היה אפשר להרחיב את הייצור החקלאי וגם להוזילו. במקביל הוגדלו כמויות המים להשקיית גידולים אינטנסיביים, שעל אף המים המעטים שהם צורכים - תפוקתם גבוהה (גידולים חסויים). בממוצע שנתי גדלה תפוקת הייצור לכל מ״ק מים (במחירים קבועים) ב־10%. הודות לכך גדל הייצור החקלאי מדי שנה בשנה, אף־על־פי שלא גדלה כמעט כמות המים לחקלאות.

הייצוא החקלאי

הפיתוח הנמרץ והמהיר של הייצוא החקלאי הוא הישגה המפתיע של החקלאות בעשור השלישי. הסיבות שהמריצו את החקלאים ואת משרד החקלאות להגדיל מהר את הייצוא החקלאי היו: תפוקת ענפי החקלאות סיפקה את כל תצרוכת המזון של האוכלוסיה שהיה אפשר לייצרה בארץ. נותר פוטנציאל ייצור בלתי־מנוצל והיה הכרח להפנותו לייצוא כדי שלא יתבזבז. זאת ועוד: כבר הוסבר לעיל כי החקלאים אימצו גידולים שדרגת האינטנסיביות שלהם גבוהה מאוד. מוצרים חקלאיים אלה אפשר היה לשווק בכמויות גדולות רק בחו״ל – מכאן הכורח לפתח שווקים בארצות חוץ.

שר־החקלאות, חיים גבתי, הגדיר בכנסת בנאום התקציב ב־1968, את מדיניות הייצוא של משרד החקלאות כדלקמן:

המיגבלה העיקרית כיום היא המיגבלה של השוק. לאחר שהגענו להספקה מלאה של צרכי המזון שאנו מסוגלים לייצר לצריכה עצמית, עלינו לעשות כל מאמץ לפתח ייצורם של סוגי תוצרת המיועדים לייצוא. הכוונה היא לענפי חקלאות אינטנסיביים מאוד, בהם יש להשקיע בכל יחידה הון רב וגם עבודה רבה. זה יעזור לנו להתגבר גם על המיגבלה האחרת לפיתוח חקלאותנו והיא המיגבלה של המים. ככל שנצליח להפיק מכל יחידת קרקע ומים תפוקה בעלת ערך כספי יותר גבוה, אנו פותחים בזה אפשרויות נוספות לקיים חלק גדול יותר של האוכלוסיה על החקלאות ועל השירותים לחקלאות. המסקנה מזה היא: פיתוח ענפים חדשים, אינטנסיביים, המיועדים לייצור תוצרת לייצוא. זהו הבסיס למדיניותנו החקלאית ולכך מופנים מירב מאמציו של משרד החקלאות.

במשך השנים האחרונות מתחוללות תמורות עמוקות מאוד בחקלאותנו. אנו נמצאים עתה בראשיתה של תקופה חדשה. תוך מספר שנים ישתנו פני החקלאות בישראל במידה רבה מאוד. כל העובר בדרכי הארץ רואה את ההתחלות של התקופה החדשה הזאת, תקופת החקלאות האינטנסיבית והגידולים החסויים.

ואמנם, במשך 10 השנים גדל הייצוא החקלאי הטרי מ־113 מיליון דולר בתשכ״ח ל־372 מיליון דולר בתשל״ז. ייצוא ההדרים הסתכם בתשכ״ח ב־85 מיליון דולר והיה 74% מכלל הייצוא החקלאי. בתשל״ז עלה ייצוא ההדרים ל־177 מיליון דולר – גידול של 108%, אולם חלקו בייצוא החקלאי ירד ל־48%. הייצוא החקלאי, פרט להדרים, גדל מ־28 מיליון דולר בתשכ״ח ל־195 מיליון דולר בתשל״ז: גידול פי־שבעה. בתשכ״ח הגיע ייצוא ההדרים ל־765000 טון ובתשל׳׳ז יוצאו 922 אלף טון פרי טרי, שהם תוספת של 157000 טון (כ־20%). העלייה הגדולה בתמורה הכספית נבעה מעליית מחירי ההדרים במשך התקופה. לעומת הגידול האיטי בייצור ההדרים, היתה התפתחות דינמית בייצור סוגים אחרים של מוצרי ייצוא. ייצוא הירקות בתשכ״ח היה 28000 טון ובתשל״ז 128000 טון – גידול של 360%. כמות הפירות המיוּצאים עלתה מ־13000 טון בתשכ״ח ל־28000 טון בתשל״ז – תוספת של 115%. ערך ייצוא הפרחים גדל מ־1.7 מיליון דולר פו״ב בתשכ״ח ל־31 מיליון בתשל״ז, ערך ייצוא הירקות גדל מ־4.7 מיליון דולר ל־37 מיליון, וערך ייצוא הפירות מ־3.3 מיליון ל־19 מיליון דולר. ייצוא בעלי־חיים ומוצריהם גדל מ־8 מיליון דולר ל־42 מיליון, והייצוא של צמחי־תעשייה וזרעים עלה מ־10 מיליון דולר בתשכ׳׳ח ל־62 מיליון דולר בתשל״ז, כאשר סיבי הכותנה עומדים בראש הייצוא.86

הירקות, הפירות והפרחים – משקלם בייצוא החקלאי הוא הגדול ביותר. פיתוח הייצוא התבסס על הביקוש הרב לסוגים אלה בארצות אירופה בעונות החורף והאביב, כאשר ההספקה מן הייצור המקומי מצומצמת מאוד. מאידך גיסא, בכמה מאזורי הארץ מצויים תנאים מצוינים, המאפשרים לגדל בהצלחה ירקות־חורף ופרחים. בהתרחב ההתיישבות בפיתחת רפיח ובבקעת הירדן גדלו במידה ניכרת האפשרויות להרחיב את גידולי הייצוא. התוצרת הישראלית רכשה מוניטין בשווקים, בגלל איכותה המובחרת ותדירות הספקתה לשווקים. התקופה, שבה היה הייצוא מבוסס על עודפים, חלפה ועברה. החקלאים מיַחדים את התוצרת המיועדת אך ורק לייצוא ומתאימים את הזנים והמינים השונים לביקוש בשווקים. הירקות החשובים ביותר לייצוא הם: פלפל, תות־שדה, עגבניות, מֶלוֹנים, אבטיחים, תפוחי־אדמה, בצל וסלרי, על־ידי שימוש בכיסויי פלסטיק ובתי־צמיחה מצליחים המגדלים להקדים את הבשלת הירקות ולהאריך את תקופת השיווק.

לעומת הגיווּן הרב בייצוא הירקות, מתרכז ייצוא הפירות, פרט להדרים, בעיקר בסוג אחד: האבוקדו. חלקו של האבוקדו הוא כ־85% מכל הפירות המיוצאים. עד לשנת 1970/71 תפסו גם הבננות מקום ניכר בייצוא, אולם ייצואן הלך ופחת עד כדי הפסקה גמורה, בגלל ירידת מחירי הבננות ונחיתות זן הבננות שמגדלים כאן, לעומת הבננות האחרות המתחרות בשווקים. ייצוא פירות מבכירים אחרים: אפרסקים, נקטרינות, ענבים – מצטמצם לתקופה של שבועות ספורים ואין סיכוי להגדילו בשיעור ניכר בשנים הקרובות. לעומת זה, משמשת ישראל עתה כספק האבוקדו החשוב ביותר באירופה. ב־1977 עלה ייצוא האבוקדו ל־19000 טון שהכניסו 19 מיליון דולר. הרחבת מטעי האבוקדו מבטיחה שבשנים הבאות תגדל במידה רבה כמות הפרי המיוצא.

ענף הפרחים התפתח במשך 10 השנים האחרונות בצורה מפתיעה. זהו ענף ייצוא מובהק ו־90% מהייצור מיוצא לחוץ לארץ. ב־1968 נשלחו כ־15 מיליון פרחים שתמורתם 1.7 מיליון דולר, ובעונת 1976/7 נשלחו 285 מליון פרחים שערכם 29.5 מיליון דולר. 3 סוגי פרחים נמנים על הסוגים המיוצאים: ורדים, צפורנים וסייפנים. את הורד והצפורן מגדלים בחממות ובתי־צמיחה. שטח החממות לורדים הגיע ב־1977 ל־1500 דונם והצפורן ל־2100 ד׳. לבד מזה היו 4300 ד׳ סייפנים בשדה הפתוח ועוד כ־2000 דונם פרחים אחרים. גידול הפרחים מתרכז ברובו המכריע במושבים ובמשק הפרטי; חלקו של המשק הקיבוצי בזה הוא קטן מאוד, כי הענף הזה הוא עתיר־עבודה ובמשק הקיבוצי יש מחסור תמידי בכוח־אדם.

בד־בבד עם גידול הייצוא החקלאי הטרי, התפתח גם ייצוא תוצרת חקלאית מעובדת. בתשכ״ח הסתכם ייצואה בכ־36 מיליון דולר. בתשל״ז הגיע הייצוא ל־127.7 מיליון דולר. בתשכ״ח היו מוצרי פרי הדר החלק המכריע של התוצרת המעובדת. גם בתשל״ז תפסו מוצרים אלה כמחצית ממנה, אולם מאז נוספו לייצוא – מוצרי עגבניות וירקות מעובדים אחרים, בערך של 26 מיליון דולר וגם בשר עוף ואַוָז ב־5 מיליון דולר, שלא היו בין מוצרי הייצוא בתשכ״ח. זו היתה תוצאת ההתחלות של ראשית שנות השבעים בגידול עגבניות מזנים המתאימים לתעשייה, ובכמה שנים הגיעו לעיבוד תעשייתי של 150 אלף טון עגבניות שמוצריהן שווקו ברובם הגדול בחו״ל. הייצוא החקלאי בתשכ״ח הקיף כ־25% מכל הייצור החקלאי: 400 מיליון ל״י, מתוך 1.734 מיליארד ל״י. בתשל״ז הופנו לייצוא כ־35% מכל הייצור החקלאי. כ־28% יוצאו בצורה של תוצרת חקלאית טריה ועוד כ־7% של הייצור החקלאי היו כלולים בתוצרת החקלאית המעובדת.

משרד החקלאות ראה בתקופה זו בפיתוח הייצוא החקלאי יעד מרכזי. הוא העמיד לצרכי ענפי הייצוא סכומי כסף גדולים (בהלוואות ומענקים) מתקציב הפיתוח. גם מהמילוות שנתקבלו מהבאנק העולמי בראשית שנות השבעים הושקעו סכומים גדולים לפיתוח ענפי הייצוא. בפעולות המחקר וההדרכה ניתנה עדיפות ראשונה לענפי הייצוא. מאידך גיסא – נרתמו החקלאים לביצוע תכניות הייצוא וגילו יוזמה ותושיה רבה. מועצות הייצור והשיווק של ענפי הירקות, הפירות והפרחים אירגנו וכיוונו את פעולות הפיתוח. כל הפעולות האלו רוכזו ותואמו על־ידי המרכז לסחר־חוץ במשרד החקלאות שעסק בבדיקת מצב השווקים וקיים את הקשרים עם גופים כלכליים בינלאומיים (״השוק המשותף״ ואחרים), ריכז את הדיווחים והתחזיות של השיווק, ערך את תכניות הייצוא ואישר פרויקטים חדשים לייצוא. המרכז נעזר בועדות מקצועיות של משרד החקלאות, ארגוני המגדלים, מועצות הייצור ואגרקסקו, לשם תיאום מדיניות המחירים והמימון.

גורם קובע בהצלחת הייצוא היה חברת אגרקסקו שהוקמה בשנות החמישים. החברה, שהיא בבעלות משותפת של ממשלת ישראל (49%), מועצות ייצור ו״תנובה״, מרכזת בידיה כמעט את כל הייצוא החקלאי, פרט להדרים, כותנה ובטנים. ייצוא הכותנה והבטנים נתון ישירות בידי מועצות הייצור. ייצוא הירקות, הפירות והפרחים נמצא בידי אגרקסקו, להוציא מספר קטן של יצואנים פרטיים. אגרקסקו מקיימת קשר בלתי־אמצעי עם מגדלי הירקות; נחתמים הסכמים על הספקת הכמויות לייצוא על־ידי המגדלים ועל מחירי מינימום שישולמו על־ידי אגרקסקו. ההתקשרות עם מגדלי הפרחים מבוצעת באמצעות מועצת הפרחים. הוא הדין לגבי פירות שגם אותם קונה אגרקסקו ממועצת הפירות; היא מעבירה מקדמות למגדלים מהקרן לעידוד הייצוא והיא גם מעניקה שירותי מיון, אריזה וביקורת למגדלי הירקות והפרחים. בייצוא תוצרת אחרת (כבד אַוָּז, פרות ועוד) משמשת אגרקסקו כסוכן משלוחים ומכירה בלבד. תוצרת זו אינה נושאת את תווית ״כרמל״ המסמנת את הירקות, הפירות והפרחים שאגרקסקו משווקת.

הודות לריכוז הייצוא, אפשר לנצל את יתרון ההיקף הגדול בתכנון, באריזה, בשינוע ובכושר־המיקוח של חברת שיווּק גדולה. ביוזמת אגרקסקו ובעזרת משרד החקלאות הוקמה התשתית הדרושה לביצוע הייצוא: בנמלי אשדוד וחיפה ובנמל־התעופה בן־גוריון הוקמו מסופים לטיפול בתוצרת והותקנו בהם מיתקני־קירור. אגרקסקו פתחה בפאריס משרד לשיווק ירקות ופירות בארצות אירופה, בפרנקפורט – מרכז לשיווק פרחים, וסניפי מכירה בכמה ערים באירופה, בניו־יורק ובטהרן.

הבעיה הקשה ביותר שעמדה בפני אגרקסקו היתה בעיית ההובלה של התוצרת לשווקים. ככל שגדלו הכמויות היה קל יותר לפתור את הבעיה. הואיל ורובה תוצרת מִתְכַּלָה, יש להובילה באוניות־קירור או בהובלה אווירית. כבר בראשית שנות השבעים חכרה אגרקסקו מספר אוניות־קירור המפליגות מאשדוד למרסיי. ההובלה האווירית נעשית במטוסי ״אל־על״ ובמטוסים חכורים על-ידי חברת ״קאל״. ב־1976/77 נשלחו דרך האויר 38000 טון תוצרת ודרך הים – 116000 טון, בס״ה: 154000 טון. שינוע כמויות כאלו של תוצרת מתכלה הוא מיבצע מסובך וקשה מאוד; בדרך כלל הצליחה אגרקסקו במשימה הזאת.

עיקרו של הייצוא נשלח לארצות ״השוק המשותף״, אף שהוא נפגע לפעמים על־ידי התקנות של ״השוק המשותף״ שכוונתן היתה להגביל את הייבוא של סוגי תוצרת מסוימים. המשא ומתן עם מוסדות ה״שוק המשותף״, על תנאי הייבוא של תוצרת חקלאית מישראל, התנהל במשך שנים אחדות וב־1975 נכנס ההסכם לתוקפו. לפי הסכם זה קיבלה מדינת ישראל הנחות במכס על מרבית מוצרי הייצוא ונמנעה הפליה בין ישראל ובין ארצות אחרות באגן הים התיכון.

גידול הייצור החקלאי

הייצור החקלאי בעשור גדל משנה לשנה. קצב הגידול לא היה אחיד בגלל השפעתם של גורמי־טבע (בצורת, קרה) או בגלל גורמים כלכליים (עודפים ומחסור בתוצרת, ירידה ועלייה במחירים). היו שנים של גידול ריאלי נמרץ – בתשל״א 10.7% ובתשל״ב 8.6%; בשנים אחרות היה הגידול איטי; בתשכ״ח 1.1% ובתשל״ג 0.3%. הגידול הריאלי הממוצע בעשר השנים היה כ־5 אחוזים בשנה. היה זה גידול מהיר מאוד בהשוואה לגידול הייצור החקלאי בעולם ששיעורו בין אחוז אחד לשניים בשנה.

הגידול לא היה שווה בכל ענפי החקלאות. בענף גידולי־השדה הוכפל כמעט ייצור הכותנה והבטנים ואילו ייצור החיטה גדל רק ב־20%; ייצור הירקות ותפוחי־האדמה – ב־62%; ייצור ההדרים – ב־20%; וייצור הפירות האחרים – גרעיניים, גלעיניים ובננות – גדל ב־40%; ייצור האבוקדו – ב־350%. ייצור החלב גדל ב־70% והביצים ב־39%.87

במבנה הייצור החקלאי לא חלו שינויים מפליגים. גידול הצמחים תופס 57% מערך הייצור, בעלי־חיים ותוצרתם – כ־43%. בענפי גידול הצמחים ירד משקלו של פרי ההדר ועלה משקלם של הפירות האחרים; כך עלה משקל הכותנה וירד משקלם של גידולי־שדה אחרים. בבעלי־חיים עלה משקל בשר העופות וירד במקצת משקל הביצים. משקלו של ייצור החלב עלה במיקצת.88 מבחינת המשק הלאומי היה חשוב להמריץ את ייצור ענפי הצומח לעומת מוצרי בעלי־חיים, שכן הערך המוסף בהם הרבה יותר גבוה מאשר במוצרי בעלי־החיים, שם הייצור כרוך בהוצאה גדולה מאוד במטבע־חוץ לקניית המספוא המיובא. זאת ועוד: הרפת והלול נזקקו, שלא כגידולי־שדה, ירקות והפירות לסובסידיות בסכומים גדולים, אף־על־פי כן לא הואט הייצור של מוצרי בעלי־החיים לעומת הייצור של צמחים והפרופורציה בין שני סוגי התוצרת לא השתנתה במשך העשור. הסברים על התפתחות הענפים ניתנים בפרק המוקדש לתיאור ההתפתחות בענפים השונים.

ההכנסה מהחקלאות בתשכ״ח היתה 7.7% מההכנסה הלאומית, בתשל״ז – 7.2%. בשנים תש״ל–תשל״ד חלה ירידה בחלקה של ההכנסה מהחקלאות בהכנסה הלאומית וזו הגיעה ל־5.5%; זאת בגלל הגידול הנמרץ של ענפים אחרים במשק הלאומי. מתשל״ה חזרה ותפסה ההכנסה מהחקלאות 7% ויותר בהכנסה הלאומית.

ההכנסה הנקייה של החקלאים הושפעה מתנאי הסחר של החקלאות. בגלל ירידת ערך הכסף עלו מדי שנה מחירי התשומות והתפוקות. הקצב של עליית התשומות, בדרך כלל, היה יותר מהיר מאשר עליית מחירי התפוקות, ודבר זה הפחית את ההכנסה הנקייה של החקלאים. הפער התאזן במידה רבה הודות לגידול הייצור, ההתמחות בענפים, שיטות עבודה מתקדמות והכנסת מיכון משוכלל – התפתחות שהגדילה את פריון העבודה בשיעור ניכר. הטבלה הבאה נותנת את התמונה של עליית הפריון בחמש השנים האחרונות:

מדדי פריון העבודה במחירים קבועים

השנה תפוקה תפוקה למועסק תשומה קנויה תפוקה ליחידת תשומה
תשל"ג 100 100 100 100
תשל"ד 106.0 117.3 102.3 103.6
תשל"ה 113.7 133.6 107.5 105.8
תשל"ו 119.8 137.4 113.7 105.4
תשל"ז 126.0 142.7 115.4 109.2

על אף המאמצים שנעשו כדי להעלות את פריון־העבודה, היתה ההכנסה הנקייה הממוצעת למועסק בחקלאות ולבעל משק עצמאי יותר נמוכה מאשר ההכנסה הממוצעת למועסק במדינה. בתשכ״ח היתה ההכנסה למועסק בחקלאות 79% ושל בעל משק עצמאי (במושב ובקיבוץ) 83% מההכנסה הממוצעת למועסק במדינה. במצב זה לא חל שינוי עד תשל״ו (לבד מתנודות קלות), כאשר ההכנסה למועסק בחקלאות עלתה והגיעה ל־93 אחוזים ולבעל משק עצמאי ל־97.8 מההכנסה הממוצעת למועסק. בתשל״ז הוסיפה ההכנסה לעלות והגיעה ל־95.5 אחוזים למועסק ו־100 אחוזים לבעל משק עצמאי. לראשונה היתה הכנסתו הנקייה של בעל משק שווה להכנסה הממוצעת של מועסק במדינה.

הכנסת החקלאים כוללת את התמיכות והסובסידיות של הממשלה, בעיקר בתוצרת ענפי בעלי־החיים: החלב, הביצים ובשר העוף, וכן התמיכה בהוזלת התשומות – בעיקר המספוא והמים. סכום הסובסידיות לחקלאים גדל משנה לשנה. בתשכ״ח שולמו סובסידיות ותמיכות שונות בסכום של 161 מיליון ל״י, והגיעו בתשל״ז ל־860 1 מיליון ל״י – פי־12 כמעט. היו לכך סיבות אחדות: הגידול בכמויות התוצרת, התנודות במחירי המספוא המיובא והאינפלציה הדוהרת. במיוחד גדלו סכומי הסובסידיות בארבע השנים האחרונות: תשל״ד – תשל״ז כאשר מחירי התשומות עלו עלייה תלולה והממשלה נמנעה מייקור התוצרת החקלאית בשיעור התייקרות התשומות.

עיקר כספי הסובסידיות ניתן ישירות, לענפי בעלי־החיים. בתשל״ד הן הגיעו ל־56%, בתשל״ה – 65%, בתשל״ו – 71% ובתשל״ז – 86% מכל הסובסידיות. גם חלק הארי מהסובסידיות לתשומות, ניתן להוזלת המספוא שאיננו אלא תמיכה עקיפה לענפי בעלי־החיים. ניפוח זה של הסובסידיות גרם לעיווּת חמור במחירים: מחיר זול מאוד, יחסית, של תוצרת הענפים האלה. בתשל״ו היתה הסובסידיה לחלב 33% מהמחיר ששילם הצרכן, בתשל״ז היא ירדה ל־25%. הסובסידיה לביצים תפסה בתשל״ז 23% מהתמורה שקיבל היצרן. שיעור הסובסידיה לבשר פטמים הגיע בסוף תשל׳׳ז ל״48% מהמחיר לצרכן.89 אחוז הסובסידיה מערך הייצור של בעלי־חיים הגיע בתשל״ז ל־25 לעומת 14% בתשל״ג.

השקעות

סכומים גדולים הושקעו בעשור האחרון במשק החקלאי. הפיתוח הנמרץ של ענפי הייצוא ושל ענפי בעלי־החיים (הרפת והלול), שהם ענפים עתירי־הון, חייב השקעות כספיות גדולות. בעשור הקודם (1967–1958) היתה ההשקעה הגלמית בחקלאות במחירי 1967 – 1764 מיליון ל״י ובמפעלי המים הארציים והאזוריים הושקעו 750 מיליון – בס׳׳ה 2514 מיליון ל״י. בעשור האחרון הושקעו בחקלאות (במחירים שוטפים) 6693 מיליון ל״י ובמפעלי־מים 1321 מיליון ובס״ה 8014 מיליון ל״י.90 במחירי 1967 הגיעה ההשקעה ל־3989 מיליון ל״י.

סכומים אלו אינם כוללים את ההשקעות במפעלים אזוריים וארציים, שבהם הושקעו בתקופה זו מעל לשני מיליארד ל״י במחירים שוטפים. ההשקעה הנקייה בחקלאות ובמים היתה כ־70% מההשקעה הגולמית. ההשקעות האלו מומנו בחלקן על־ידי תקציב הפיתוח לחקלאות והתקציב של הסוכנות היהודית. הסוכנות מימנה את רוב ההשקעות של משקי־סוכנות, ואילו במשקים הותיקים יותר שנכללו במסגרת ״האשראי המרוכז״, מימן תקציב הפיתוח בממוצע כ־15–10 אחוז מההשקעות; יתרן מומנו על־ידי המשקים מההון העצמי ומהלוואות מסחריות.

מקום חשוב במימון ההשקעות במשקים הצעירים תפסו תקציבי־הביסוס של הסוכנות. עד 1973 הוכללו במסגרת הביסוס קרוב ל־300 ישובים שנוסדו אחרי קום המדינה. תכניות הביסוס הושלמו ברוב הישובים.

בסוף העשור היתה החקלאות ענף עתיר־הון. בתשל״ו היתה השקעת ההון כאמצעי־ייצור למועסק במשק הארצי 174 אלף ל״י ובחקלאות – 291 אלף ל״י לעומת 150 אלף ל״י בתעשיה.91

מיפקד החקלאות תשל״א

בין אוקטובר 1971 למארס 1972 נערך מיפקד החקלאות בישראל שהתייחס לשנת החקלאות תשל״א. במהלך המיפקד נחקר כל משק ומשק ונכללו בו כ־45000 יחידות. המיפקד עידכן את הנתונים על החקלאות ואת השינויים הגדולים שחלו בה במשך 22 השנים שעברו מן המיפקד הקודם שנערך ב־1949. המיפקד אימת, פחות או יותר, את הנתונים הפיסיים שהיו ידועים מן הספירות והאומדנים הסטטיסטיים שנעשו במשך השנים. יחד עם זה הוא חשף שורה של תהליכים ומגמות שהסתמנו והיה בהן רמז לשנים הבאות. ההתפתחות הטכנולוגית גרמה לכך, שמספר המועסקים בחקלאות ירד משנה לשנה. בד־בבד עם עליית רמת־החיים במדינה הלך וקטן מספר החקלאים שהיו מסוגלים להתפרנס ממשקם החקלאי בלבד. התברר כי מתוך 32200 משקים חקלאיים, רק 18 אלף הגיעו לייצור המאפשר להתפרנס ממנו בלבד. (ב־1971 נקבע שלזה דרושה הכנסה של 000 21 ל״י לפחות). מתוך 20000 משקים במושבים, רק ל־14000 (68%) יכלה החקלאות לשמש בסיס מלא לקיום; בחקלאות הלא־שיתופית היהודית (במשקים הפרטיים) רק 53% מכלל בעלי־המשק הגיעו לרמה זו. ובחקלאות הערבית רק 13% היו מסוגלים להתפרנס בצורה מלאה מהחקלאות. הסתמנו שני תהליכים מקבילים: יחד עם ההתפתחות הטכנולוגית הלך ופחת מספר החקלאים במשק הקיבוצי, ובמקביל לזה פותחו מפעלי־תעשייה, מלאכה ותיירות שהעסיקו מספר גדל והולך של חברים. גם במושב עסק חלק מהחברים בעבודות לא־חקלאִיות בתוך המושב ומחוצה לו, והמשק סיפק להם תעסוקה חלקית בלבד. הלך והתפתח סוג החקלאות הידועה בעולם כ״חקלאות בחלק מהזמן״ (part time farming). כתוצאה מתהליך זה הולך ופוחת משקל התעסוקה החקלאית בסקטור הכפרי ובזמן המיפקד היה שיעורו, בממוצע בכל צורות ההתיישבות פחות מ־40%, בעוד שבמושבים עמד על 50%.92 מאז 1971 חלה ירידה נוספת במספר המועסקים בחקלאות במיגזר הכפרי והוא הגיע ב־1977 ל־35% מכל המועסקים בכפר. אחוז המועסקים בחקלאות במושבים עומד על 58%, אולם בקיבוצים הוא ירד ל-93.28%

תוצאות המיפקד גילו עוד תופעה: מסקנות ההתפתחות הטכנולוגית סותרות את הקונצפציה של המשק המעורב במושב ובמשק הפרטי. מתוך 40000 משקים חקלאיים היו, לפחות 45% משקי מונוקולטורה: משקי הדרים, פירות, עופות וירקות. בנוסף היו עוד 7000 משקים שהתבססו על ענף אחד שחלקו בייצור של המשק היה לפחות 75%. תהליך זה הביא לירידת משקלו של המשק המעורב במערך ההתיישבות החקלאית וערך הייצור שלו הוא, לפי המיפקד, רק 39% מערך הייצור הכללי בחקלאות.

המשק המשפחתי לא היה מסוגל, בגלל ממדיו הקטנים, לנצל את החידושים הטכנולוגיים בענפי השדה והתרכז בעיקר בענפי בעלי־החיים: הרפת והלול. אלה הם שני ענפים עתירי־הון שהעבודה המושקעת בהם מעטה יחסית. משקל הרפת בערך הייצור החקלאי היה 20%, והיא השתמשה רק ב־10% מכוח העבודה. דומה לזה גם ענף הלול שמשקלו בערך הייצור הגיע ל־22% ובתשומת העבודה – 11%. בשני הענפים האלה חלה בתקופה שבין שני המיפקדים מהפכה בתהליכי הייצור, אך לא בהם בלבד. יחד עם השינויים שחלו בשיטת ההזנה של הבקר ועם הייבוא בממדים גדולים, של מזון מרוכז – נותק במידה רבה הקשר של שני הענפים לחקלאות המקומית. הם נעשו יותר ויותר תלויים בשווקים העולמיים (מחירי המספוא) וקיבלו אופי תעשייתי־מסחרי. גם המושגים על גודל הענף המשקי נשתנו. ענפי בעלי־החיים הפכו לענפים המרכזיים ולפעמים הבלעדיים במשק. מיפקד 1971 מגלה, כי מתוך 84000 הפרות שהיו בארץ, היו 49000 במושבים (58%), מהן היו רק 36% ברפתות קטנות (עד 10 פרות חולבות). מאז המיפקד הואץ התהליך הזה. מספר החולבות במשק מושבי הגיע ברפתות רבות ל־30 ומעלה, ומספר מגדלי הבקר ירד בצורה דרסטית והוא ממשיך לרדת. הוא הדין לגבי הלול במושבים שרוב הלהקות שם הגיעו לגודל של 3500 עופות.94

מענפי הצומח התפתח במושבים בעיקר ענף גידול הירקות, שגם המשק המשפחתי היה מסוגל להתמחות בו. הייצור במושבים היה 47% מערך הייצור בענף, ויחד עם היחידות המשפחתיות היהודיות והערביות הגיע ל־73% מכלל הייצור של הענף. עם התפתחות הייצוא של ירקות הלך וגדל משקל המשק המושבי בענף זה. שלא כענף הירקות, שאינו דורש השקעת הון גדולה, התפתח במושבים ענף הפרחים, בהיותו מתאים מאוד ליחידות המשפחתיות המאורגנות במושבים. לפי המיפקד, היו 71% משטת הפרחים –במושבים.

גם במשק הקיבוצי בלטה הנטייה להתמחות ולהתרכזות במספר ענפים קטן יותר, תוך הגדלת ממדיהם. המיגבלות שהיו בפיתוח ענפי החקלאות (מיכסות־ייצור, קשיי שיווק וכו') עודדו פיתוח נמרץ של מפעלי־תעשייה. לפי מיפקד 1971 היה ערך כלל הייצור החקלאי 2306 מיליון לירות שהתחלק כדלקמן: ערך הייצור במושבים היה 945 מיליון ל״י (41.5%), בקיבוצים ובמושבים השיתופיים – 865 מיליון ל״י (37%), במשקים הפרטיים היהודיים היה ערך הייצור 352 מיליון ל״י (15.3%) ובמשק הערבי 143 מיליון (6.2%).95

המגמות שבאו לידי ביטוי במיפקד – יתר התמחות, הגדלת יחידות הייצור וניצול יותר אינטנסיבי של הקרקע והמים – הוסיפו לפעול גם בשנים הבאות. תמונה יותר מפורטת מהשינויים שחלו מ־1971 עד 1977 תתגלה בתיאור המפורט של התפתחות הענפים שיינתן להלן.


פרק ה: התמורות בענפי החקלאות

גידולי שדה

שטח המיזרע של גידולי הבעל לא השתנה הרבה במשך העשור ונשאר בגבול של 1.9 מיליון דונם, מהם 1.3 מיליון דונם במשק היהודי. החיטה המשיכה להיות הגידול העיקרי בשדות הבעל, אם כי שטח המיזרע שלה פחת במחצית השניה של העשור מ־800000 דונם ל־700000 בעיקר בגלל גידול שטח המיזרע של כותנת־בעל, באזורים שבהם כמות משקעים מַספקת. שטח המיזרע של השעורה ירד מ־78000 ד׳ בתשכ״ח ל־46000 ד׳. במשק הערבי ירד שטח המיזרע של השעורה וגדל שטח החיטה. שטח גרעיני הקיץ למספוא – תירס וסורגום – פחת והגיע רק לכמה־עשרות אלפי דונמים. לעומת זאת, כאמור, גדל שטח כותנת הבעל שהגיע בתשל״ז ל־80 אלף דונם. לבד מזה, הוכנס בשנים האחרונות גידול החמניות לפיצוח וגידול החימצה. שטח השחת והמספוא החורפי ירד גם הוא באופן ניכר: מ־298000 ד׳ בתשכ״ח ל־221000 ד׳ בתשל״ז. היבולים הממוצעים של חיטה עלו מ־195 ק׳׳ג ל־290 ק״ג,96 אולם תנודות גדולות ביבולים נגרמו בגלל שנות הבצורת הפוקדות את דרום הארץ, ששם מרוכזים רוב שטחי החיטה.

על עליית היבולים השפיעו, בעיקר, זני החיטה החדשים וההתקדמות הרבה של האגרוטכניקה. משקים לא מעטים הגיעו ליבולי־שיא של 600–700 ק״ג לדונם ואף יותר מזה. בשנים האחרונות נזרעו שטחים די גדולים של חיטה לתחמיץ, להזנת הבקר.

שטח גידולי השדה בשלחין גדל ב־200000 ד׳ בערך במשך העשור והגיע ל-750000 דונם. את המקום המרכזי בשדות השלחין תופסת הכותנה ששטחה גדל מ־266000 ד׳ בתשכ׳׳ח ל־441000 ד׳ בתשל״ז. היבולים הגבוהים של הכותנה, שהגיעו בממוצע ל־130 ק״ג סיבים לדונם, והמחירים הטובים בשוקי העולם, המריצו את החקלאים להגדיל את שטחי המיזרע של הכותנה על חשבון גידולים אחרים, פחות רווחיים. גם תוספת המים, שמשקים רבים קיבלו על־ידי חפירת מאגרים לתפיסת מי שטפונות ומקורות מים שוליים, נוצלה בעיקר להגדלת שטחי הכותנה. רוב המשקים זורעים את הכותנה ברציפות שנה אחרי שנה על אותם השטחים ועד כה לא אירעו תקלות בגלל זה. שטח המיזרע של הבטנים גדל אף הוא והגיע ל־60 אלף דונם בתשל״ז. אין סיכוי להגדלת השטחים בגלל מגבלות הקרקע ובגלל ההתחרות של הכותנה, שרווחיותה גבוהה יותר.

גורלו של סלק הסוכר לא שפר. בתשל״ז עדיין נזרעו כ־50 אלף דונם סלק, שסיפקו חומר־גלם לשני מפעלי הסוכר. אולם בגלל הירידה שחלה ברווחיות הענף לנוכח ירידת מחירי הסוכר בעולם, פחת שטח המיזרע וב־1979 נסגרו שני בתי־החרושת וזריעת הסלק נפסקה כליל. עליונותה של הכותנה בתחרות על הקרקע ועל המים, גרמה גם כן לירידת שטחי המספוא הירוק, מ־204000 ד׳ בתשכ״ח ל־168000 ד׳ בתשל״ז.97 על אף גידול עדר הבקר פחת שטח המספוא בהשקיה; במקום מספוא השלחין הרבו המשקים להזין את הבקר בתחמיץ משטחי בעל: חיטה וגידולים אחרים. גם התמורות שחלו במבנה של ענף הרפת במשק המושבי בגין גידול מספר החולבות עד 30–20 ומעלה, גרמו לכך, שהרפת במושב, שהתבססה על גידול עצמי של מספוא, עברה לשימוש־יתר במזון מרוכז. בחלקה הקטנה של 30 דונם העומדת לרשות המשק המשפחתי, שרק חלק ממנה אפשר להקצות לגידול מספוא, אין אפשרות לגדל את כמויות המספוא הירוק הדרושות לעדר של 30 חולבות וכמה עשרות עגלות ועגלים.

יבול הכותנה גדל משנה לשנה והגיע בתשל״ז ל־64000 טון סיבים ו־000 108 טון גרעינים, לעומת 33000 טון סיבים ו־53000 טון גרעינים בתשכ״ח. כשני שלישים מיבול הסיבים מיוצאים לחו״ל והיתר נמכר לתעשיית הטכסטיל בארץ. יבול הבטנים הוכפל במשך התקופה לאחר גידול השטח, והגיע בתשל״ז ל־22.5 אלף טון לעומת 10 אלפים טון בתשכ״ח. כ־60% מהיבול יוצאו לחו״ל.

הרחבת השטחים של גידולי השדה וההתפתחות הטכנולוגית בעשר השנים האחרונות המריצה את התפתחות המיכון בענפים אלה. מספר הטרקטורים גדל מ־14500 בתשכ״ח ל־22850 בתשל״ז. הגידול העיקרי היה בטרקטורים אופניים שמספרם גדל מ־12760 ל־22000. מספר זה מעיד על מיכון העבודה גם במשק המשפחתי שהחל רוכש טרקטורים קטנים למילוי צריכיו. לעומת זה פחת מספר הטרקטורים הזחליים – המצויים בעיקר במשק הגדול – מ־1785 ל־850. מספרים אלה אופייניים לתהליך ההעדפה של טרקטורים אופניים על הזחליים שהחל כבר בעשור הקודם. נוסף לזה הוכנסו לשימוש בתקופה זו טרקטורים יותר גדולים מאלה שהיו מקובלים לפני כן. מספר הקומביינים לגרעינים פחת במקצת וירד ל־540, מפני שנרכשו קומביינים98 יותר גדולים, בעוד שטח המיזרע של גרעינים לא גדל. לעומת זה גדל מספר קטפות הכותנה מ־319 ל־405, שרובן המכריע דו־טוריות, במקום חד־טוריות שרווחו ב־1968.

גידול ירקות

שטח הירקות, לרבות תפוחי־אדמה וגידולי מִקְשָׁה, גדל מ־239000 ד׳ בתשכ״ח ל־350000 ד׳ בתשל״ז. מזה כ־260000 ד׳ במשק היהודי. יבול הירקות גדל באופן יחסי יותר מגידול השטח, בגלל עליית היבולים. בתשכ״ח היה יבול הירקות 332000 טון, תפוחי־האדמה 108000 וגידולי המקשה – 62000 טון ובס״ה 502000 טון. בתשל״ז הגיע יבול הירקות ל־582000 טון, תפוחי־האדמה 175000 טון, וגידולי מקשה 135000 טון ובס״ה 892000 טון. במרוצת העשור התגבשו שלוש שלוחות בגידול הירקות: ירקות לשיווק בארץ, לייצוא ולעיבוד תעשייתי. בתשכ״ח יוצאו 23000 טון ירקות והתעשייה קלטה 75000 טון. בתשל״ז הגיע ייצוא הירקות ל־103000 טון והתעשייה עיבדה 167000 טון, שחלק גדול מהם נועד לייצוא. ייצוא הירקות גדל לא רק בכמות, אלא גם בסוגי ירקות שהוחדרו לאט־לאט לשוקי חו״ל. בין הירקות שייצואם גדל יש למנות את הפלפל, הסלרי, העגבניות, הגזר, הבצל, תפוחי־האדמה וגידולי מקשה – מלונים ואבטיחים. לציון מיוחד ראוי יצוא תות־השדה ששטחו היה בתשכ״ח 700 דונם וייצואו כ־350 טון. בתשל״ז עלה ייצוא תות־השדה ל־3200 טון והכנסתו היתה 7.7 מיליון דולר פו״ב.

מבחינה מקצועית, חלה מהפכה בגידול הירקות לנוכח הגדלת השימוש בכיסויי פלסטיק, במנהרות ובבתי־צמיחה. שטח ״הגידולים החסויים״ התרחב במהירות והגיע בעונות החורף והאביב לרבבות דונמים. על־ידי כך הצליחו המגדלים לגדל ירקות מבכירים, שזכו למחירים גבוהים בשוק המקומי. אולם בעיקר תרמה הצלחתם להגדלת ייצוא הירקות לשוקי אירופה בעונות של מחסור בירקות טריים. ברוב הירקות לייצוא השתמשו בכיסויי פלסטיק, בכלל זה – מלונים ואבטיחים בערבה ובבקעת הירדן. בגין ארגון ההובלה והשיווק המעולה של חברת אגרקסקו והפיקוח הקפדני על טיב התוצרת המיוצאת, רכשו הירקות מישראל (״כרמל״) מוניטין וקיבלו מחירים גבוהים בשווקים. עד היום – משקל הירקות המיובאים מישראל מזערי בשוקי אירופה והאפשרויות לפיתוח רחב של הייצוא פתוחות עדיין לפני החקלאים.

עידוד לפיתוח גידול ירקות־לתעשייה ניתן בגידול זני עגבניות מיוחדים, המתאימים לעיבוד תעשייתי. שטחי המיזרע של עגבניות־תעשייה גדלו במיוחד, אחרי שהוכנס לארץ קומביין לאסיף עגבניות, שחסך הרבה עבודת־ידים שכמעט כולה נעשית בידי פועלי השטחים. בתשל״ז קלטה תעשיית השימורים יותר מ־120000 טון עגבניות ורוב מוצריה יוצאו לחו״ל. גם לפני שלוחה זו יש עדיין כר נרחב, אם החקלאים ירצו להגדיל את השטחים. הבעיה היא כלכלית בעיקרה, כי על העגבניות להתחרות בכותנה על הקרקע והמים; כותנה, כידוע, היא מן הגידולים הרווחיים ביותר של החקלאות בארץ.

גידול פרחים

ענף גידול הפרחים, כענף ייצוא, גדל במהירות מפליאה בעשור האחרון. בתשכ״ז היו כ־1500 ד׳ פרחים, בזה 900 ד׳ סייפנים ו־420 ד׳ ורדים. באותה שנה היו התחלות ייצוא בהיקף של 15 מיליון פרחים שתמורתו מיליון דולר. בתשכ״ח עלה ייצוא הפרחים ל־1.5 מיליון דולר. מאז חל גידול מהיר מאוד בייצוא פרחים ומוצרי גננות אחרים (פקעות, צמחי־נוי וכו'). בתש״ל היה ערך הייצוא 5.6. מיליון דולר, בתשל״א – 7.1, בתשל״ב 9.2, בתשל״ג 9.6, בתשל״ד 11.6, בתשל״ה 15, בתשל״ו – 25.1 ובתשל״ז יוצאו 300 מיליון פרחים שתמורתם 32.7 מיליוני דולרים.99 בשנים הראשונות קלט השוק המקומי 25–40 אחוז מהפרחים המיוצרים. התרחבות הענף העלתה את הייצוא עד 88% מהפרחים המיוצרים. אין ענף חקלאי אחר המייצא אחוז כה גבוה מתוצרתו. הגידול המהיר נבע מעליית היבולים ועליית ההכנסות של המגדלים. משרד החקלאות המריץ את גידול הענף בדרכים שונות: הקמת צוות גדול של מדריכים למגדלים החדשים ומתן הלוואות־פיתוח ומענקים לבניית החממות, המחייבות השקעה כספית גבוהה מאוד. הענף מתרכז בחלקו המכריע (למעלה מ־90%) במשק המשפחתי. הישובים הקיבוציים, שניסו להתחיל בענף זה זנחו אותו אחרי שנים אחדות בגלל מחסור בכוח־אדם. בתשל״ז היה שטח הפרחים בקירוב – 10000 דונם, מהם כ־3900 ד׳ בבתי־צמיחה ובתוך זה 1500 ד׳ ורדים ו־2100 ד׳ צפורן ננסי). בשדה הפתוח גודלו על 4900 ד׳ – סייפנים ועל כ־2000 ד׳ – פרחים אחרים.100

בשנים הראשונות היו הורדים עיקר הפרחים שיוצאו. אולם מתשל״ה ואילך חלה האטה בפיתוח ענף הורדים והוחל בגידול נמרץ של הציפורן הננסי. הסיבות לשינוי הן: התיקרות הדלק שהגדילה בשיעור ניכר את הוצאות הייצור, ואילו את הצפורן מגדלים בבתי־צמיחה לא מחוממים. גם ההשקעה הכספית בבניית בתי־הצמיחה לצפורן היא יותר נמוכה מאשר בחממות ורדים. לזאת יש להוסיף כי שוק הורדים הוא שוק אופנתי ותביעותיו מתחדשות ומשתנות מדי פעם. מגדלי הורדים מתקשים להסתגל לגידול זנים חדשים המבוקשים בשוק.

הצפורן הננסי הוא ענף חדש בישראל. בשנת 1969/70 היו כאן 73 ד׳ צפורן ובהולנד – 130 דונם. ב־1977. הגיע שטח הצפורן בישראל ל־2100 דונם ובהולנד ל־2600 דונם. מספר מגדלי הצפורן בישראל גדל מ־350 בתשל״ו ל־755 בתשל״ז. בתשל״ז נטלו הצפורנים 49% מכל כמות הפרחים ובשנה שלאחר מכן הגיעו ל־52%. הפדיון מהורדים בתשל״ז היה 12.7 מיליון דולר ומהצפורנים 12.1. מיליון דולר – וביחד כ־85% מערך כל הייצוא של הפרחים.

לבד מהורדים והצפורנים, גם ייצוא הסייפנים נטל מקום חשוב והגיע לערך הייצוא של 3 מיליון דולר. ענף זה סובל מחוסר יציבות, כי את הסייפנים מגדלים בשדה הפתוח ויבולם מושפע מתנאי האקלים. בנוסף לזה – הוצאות הובלתם גבוהות יותר בגלל גודל הפרח ומשקלו. עתה נבדקת אפשרות להעתיק את גידול הסייפנים מהשדה הפתוח לבתי־רשת המבטיחים שהיבול בהם יותר גבוה ונמנעים שם נזקי טבע. הנסיון יוכיח, אם יתאמתו התקוות האלו.

בשנתים־שלוש השנים האחרונות הוחל בייצוא עוד סוגי פרחים אחדים: עַדְעַד, גיפסנית ואחרים. בתשל״ז עלה ערך ייצואם ל־1.5 מיליון דולר ויש סיכויים שהוא ילך ויגדל בשנים הבאות.

כבר בתשכ״א הוקמה המועצה לייצור ושיווק פרחים שפעלה בתור חברה, כמו כמה מן המועצות האחרות, וב־1976 אושרה בחוק מיוחד שנתקבל בכנסת. המועצה עורכת מדי שנה בשנה תכנון מפורט של הייצוא וכורתת הסכמים עם המגדלים, כדי להבטיח את הפרחים לייצוא. היא גם אוספת את הפרחים מהמגדלים, מפעילה את בתי־האריזה ומובילה את הפרחים עד למסוף בנמל־התעופה. המועצה מקבלת את האשראי המוקצה על־ידי הבאנקים לייצואני הפרחים ומעבירה אותו למגדלים, מתפקידה גם לשקוד על קביעת מחיר־מינימום למגדלים; מחיר זה נקבע מדי שנה בהסכם עם משרד החקלאות, האחראי להשלמת המחיר אם התמורה בשוק אינה מספיקה. בפועל, בשנים האחרונות, היה על משרד החקלאות להשלים את מחירי המינימום, על־ידי תוספת קטנה.

כ־95% מכל פרחי הייצוא עוברים דרך המועצה. עוד 5% בערך, מיוצאים על־ידי מגדלים פרטיים, שקיבלו רשיונות־ייצוא לפני שהוקמה המועצה והם קשרו קשרים מסחריים ללקוחות בחו״ל. 70% מהפרחים המגיעים למועצה, משווקים על־ידי אגרקסקו, 25% הנותרים משווקת המועצה דרך בורסת הפרחים באלסהיימר (הולנד). אולם גם לפרחים האלה מספקת אגרקסקו את שירותי המשלוח שלה.101

גידול הדרים

בפיתוח ענף זה, שהיה ענף הייצוא העיקרי במשך עשרות שנים, חלה בעשור האחרון סטגנציה: אחרי תנופת הנטיעה הגדולה של שנות החמישים והשישים, חלה הפסקה בנטיעת פרדסים. שטח ההדרים לא גדל, ואף קטן במקצת. בתשכ״ח היו במדינת ישראל 430 אלף דונם פרדס ובתשל״ז היה שטח הפרדסים רק 420 אלף דונם. חלו תמורות גם בהרכב הזנים של ההדרים. בתשכ״ח תפס השמוטי, שהיה הזן העיקרי 230000 דונם, כ־54% מכל שטח ההדרים. בתשל׳׳ז פחת שטחו ב־40 אלף דונם וירד ל־190 אלף דונם, שהם 45% מהשטח. לעומת זה גדל שטח האשכוליות מ־65 אלף דונם, בתשכ״ח ל־100 אלף דונם. בגלל חישובים כלכליים החליט חלק מן הפרדסנים לשַנְטֵעַ שטחים מסוימים של השמוטי לאשכוליות. בשטחי האפילים (ולנסיה) והלימון לא חלו שינויים גדולים; לעומת זאת ניטעו בשנים האחרונות זנים קליפים בשטחים ניכרים (קלמנטינות, מנדרינות, טמפל ואחרים), זאת עקב הביקוש הגדול לפירות אלה בשוקי אירופה, והמחירים הגבוהים שנתקבלו תמורתם. שטח הקליפים גדל מ־11 אלף דונם בתשכ״ח ל־25 אלף דונם בתשל״ז והמגמה להוסיף ולנטוע עדיין נמשכת.

הסיבה העיקרית לקפאון בענף היא הירידה ברווחיותו. במשך עשר השנים האחרונות גדלו בהרבה הוצאות הייצור, האריזה, המשלוח והשיווק, ואילו העלייה במחיר היתה יחסית קטנה. לפיכך ירדה ההכנסה הנקייה בענף, שכתוצאה מכך נאלץ לעמוד בהתחרות קשה על קרקע ומים, כנגד ענפי חקלאות אחרים שרווחיותם עלתה בשנים האחרונות (כותנה, פרחים). אם נוסיף לכך, כי חלק גדול מהפרדסים נטועים באזור החוף, שבו גדלה מאוד האוכלוסיה וגבר הביקוש למגרשי בנייה, לא ייפלא, שעל אף ההגבלות שהציב החוק לשינויים ביעוד הקרקע החקלאית ולהתרתה לבנייה, נמצאו דרכים ואפשרויות כיצד להסב פרדסים למגרשי בנייה. השפעת הגורמים האלה נמשכת ויש בה כדי להעמיד בספק את פיתוח הענף בשנים הבאות.

ייצור פרי ההדר גדל במידה ניכרת. במרוצת השנים נכנסו המטעים הצעירים לפוריות מלאה. גם השיפורים האגרוטכניים, שהוכנסו בעיבור הפרדסים והשקייתם, תרמו לעליית היבולים. בתשכ׳׳ח הגיע ייצור ההדרים ל־1265000 טון, ועלה ל־1528000 טון בתשל׳׳ז – תוספת של 20% ויותר. בדומה לזה גדל ייצוא ההדרים מ־738000 טון בתשכ״ח ל־923000 בתשל״ז, גידול של 25%. גידול הייצוא, בשיעור העולה על גידול הייצור, הושג הודות להקטנת כמויות ה״בררה״. כתוצאה מזה לא גדלה כמעט כמות הפרי שנמכרה לתעשייה. בתשכ״ח נמכרו לתעשייה 521000 טון פרי ובתשל״ז – 004650 טון. בגין פגעי טבע: ברד, קרה, סערות – גדלה בשנה זו או אחרת כמות הפרי לתעשייה; כך שבתשל״ג ובתשל״ה קיבלה התעשייה 626000 ו־747000 טון בהתאם.

בד־בבד עם גידול הייצוא גדלה גם ההכנסה בדולרים. בתשכ״ח הכניס ייצוא ההדרים 85 מיליון דולר שהיו אז 75% מכל הייצוא החקלאי הטרי. בתשל״ח היתה ההכנסה מייצוא ההדרים 177 מיליון דולר, אולם חלקו בייצוא החקלאי הטרי ירד ל״48%, בגלל גידול היצוא של מוצרים חקלאייים אחרים. אין סכומים אלה כוללים את התמורה בעד ייצוא מוצרי הדרים מעובדים, המגיעה לעשרות מיליונים דולרים.

עיקר הפרי מיוצא לארצות ״השוק המשותף״. על אף ההבטחות כי ההדרים מישראל יזכו בהנחות מכס, מוסיפים להטיל עליהם מכס בשיעור של 8%. לקראת השנים הבאות צפויה הצטרפותן של ספרד ויוון כחברות מלאות ב״שוק המשותף״. ועלולות להיות לזה השלכות שליליות על ייצוא הדרים לארצות ה״שוק״.

שטח הפרדסים מתחלק לפי הסקטורים ההתיישבותיים כדלקמן: לקיבוצים והמושבים השיתופיים יש 73313 דונם (17.4% מכל השטח), למושבים 171294 ד׳ (40.6%) ולפרטים – חברות ומוסדות – 176818 דונם (42%). החלוקה לפי הזנים – שונה. רוב מטעי השמוטי נמצאים במיגזר הפרטי ובמושבים. לעומת זאת תופסות האשכוליות את מרבית השטח בקיבוצים – 40405 דונם, שהם 55% מכלל שטח הפרדס בישובים אלה – למושבים – 40000 ד׳ אשכוליות, אולם הם תופסים שם רק 23.4% משטח הפרדס. שטח האשכוליות במיגזר הפרטי מגיע ל־29000 ד׳ שהוא בערך 10.6% מהשטח. הסיבה לחלוקה זו היא שרוב הפרדסים בקיבוצים ניטעו באזורים ״שוליים״ לפרדסנות: באדמות כבדות שאינן מתאימות לשמוטי.

בקיבוצים ובמושבים מרוכזים כ־60% מכל הפרדסים בארץ. אף־על־פי־כן לא השתנה הרכב המועצה לשיווק פרי הדר המבוסס מקדמת־דנא על העקרון של ייצוג שווה למיגזר הפרטי וההסתדרותי. עקרון זה נקבע בזמנו, כאשר הפרדסנות הפרטית היתה רוב בענף, והוא לא שונה, גם בהשתנות היחס המספרי בין בעלי־הפרדסים. עד כה לא הכניסה המועצה שינויים גם בעקרונות הפעולה, כפי שנקבעו לפני שנים רבות; התחייבותה לשווק את כל הפרי של המגדלים וחלוקת ההכנסה על בסיס של ״סיבולת״ (pool), שלפיה כל ההכנסה מהמכירות (תוך הפרדת חשבון הייצוא מחשבון השוק המקומי) מתחלקת בין הפרדסנים לפי כמות הפרי, לפי הזנים ולפי המניינים, כלומר לפי גודל הפרי מבלי להתחשב לאן נשלח ובאילו תנאים נמכר.

עצי־פרי וגפנים

מטרת הנטיעה הגדולה של עצי־פרי בשנות החמישים ובמחצית הראשונה של שנות השישים היתה: הספקה מלאה של פירות לאוכלוסיה. במחצית השניה של שנות השישים הוברר, כי השטח הנטוע מסוגל לספק את כל צרכי האוכלוסיה בפירות. יתר על כן – בכמה סוגים כבר עלה הייצור על כושר הקליטה של השוק ונוצרו עודפים שהופנו לתעשייה. תכניות הנטיעה בשנים הבאות הופנו למטעים, אשר פירותיהם מיועדים לייצוא: עצי פרי סובטרופיים ובראש וראשונה – אבוקדו. כמו כן ניטעו זנים מבכירים של ענבי־מאכל, אפרסקים, נקטרינות ומשמש. כבר בתשכ״ח כלל הייצוא כ־2500 טון אבוקדו. יתר הפירות, פרט לבננות, יוצאו בכמויות קטנות, שלא עלו על כמה מאות טון. ייצוא הבננות הלך והצטמצם בגלל ירידת המחירים בשווקים וזה גרם להקטנת שטחיהן.

בתשכ״ח היו בארץ 434 אלף דונם מטעים, פרט להדרים; מהם 191 אלף ד׳ מטעי־בעל ו־243 אלף ד׳ מטעי שלחין. שטח המטעים במשק היהודי היה 312 אלף דונם, מזה 72 אלף ד׳ מטעי בעל (ענבי יין, שקדים וזיתים) ו־240 אלף ד׳ מטעי־שלחין. במשק הלא־יהודי היו 122 אלף ד׳ מטעים, מזה 118 אלף מטעי־בעל ורק 4000 ד׳ מטעי שלחין. בראש מטעי הבעל היו הזיתים ואחריהם: ענבי־מאכל, משמש ושקדים. שטח המטעים במשק היהודי היה מחולק כדלקמן:102

סוג המטע תשכ"ח (דונם) תשל"ז (דונם)
גרעיניים (תפוחים ואגסים) 56000 50000
גלעיניים (אפרסקים, משמש, שזיפים) 26000 27000
ענבי–מאכל 36000 15000
ענבי–יין 57000 50000
בננות 22000 17000
סובטרופיים 21000 56000
שקדים ופקאנים 33000 62000
זיתים 27000 18000
מטעים שונים (רמונים, חבושים ועוד) 34000 38000
בס"ה 312000 333000

בעשור השלישי חלו שינויים בגודל המטע ובהרכבו: בתשל״ז היה כלל השטח של המטעים 465 אלף ד׳ מזה 132 אלף ד׳ במשק הלא־יהודי. במשק היהודי הגיע שטח המטעים ל־333 אלף דונם – ברובו מטע שלחין. שטח הפירות הגרעיניים פחת מ־56 אלף דונם ל־50 אלף, בעיקר בגלל עקירת חלק מהאגסים. שטח הגלעיניים גדל במקצת והגיע ל־27 אלף ד׳. חלק ניכר מכרמי הגפן לענבי־מאכל נעקר, בגלל רווחיות ירודה, ובמשק היהודי נשארו כ־15 אלף ד׳ ענבי־מאכל. שטח ענבי היין פחת עד ל־50 אלף דונם. שטח זה סיפק את צרכי היקבים, שהצליחו להגדיל במידה מסוימת את יצוא היינות. כאמור, הוקטן גם שטח הבננות עד ל־17 אלף דונם. לעומת זה גדל בקצב מהיר שטח הסובטרופיים. בשנים האחרונות ניטעו בממוצע כ־8000 ד׳ אבוקדו מדי שנה. ההצלחה בייצוא האבוקדו, שהגיע בתשל״ז ל־20 אלף טון בערך, ונמכר במחירים גבוהים, היתה תמריץ לנטיעת שטחים נוספים, בעיקר משהוברר כי הוסרו כמה מהמיגבלות לנטיעת אבוקדו באזורים מסוימים. בשנים האחרונות ניטעו מטעי אבוקדו רבים בכל אזורי הארץ; גם סוגי סובטרופיים אחרים ניטעו ברחבי הארץ מהחולה עד הנגב (מנגו, אפרסמון), והתרכזו בעיקר באזורי הדרום והנגב המערבי. בתשל״ז כבר היו 56 אלף ד׳ מטעים סובטרופיים. בסוף שנות השישים ובראשית שנות השבעים ניטעו גם שטחים גדולים של שקדים ואגוזי פקאן ושטחם הגיע ל62 אלף ד׳. התקדמות גדולה חלה במיכון האסיף של הפירות האלה וזה המריץ לנטיעה נוספת. הפרי מיועד לייצוא, אך לעת־עתה אין בטחון בהצלחת הייצוא הזה ובשנים האחרונות מורגש איפוק בנטיעת סוגים אלה.

יבולי הפירות גדלו בד־בבד עם הגדלת שטחי המטע. יבול הפירות הכולל הגיע בתשל׳׳ז ל־370 אלף טון לעומת 276 אלף טון פירות שיוצרו בתשכ״ח. ההגדלה חלה ברוב סוגי הפירות, אולם, בעיקר בפירות סובטרופיים, בתפוחים ובאפרסקים. 90% מהפירות שווקו בארץ כפרי טרי או שנמכרו לתעשייה. את המקום בראש ייצוא הפירות נטל האבוקדו שייצואו גדל משנה לשנה. נמשך גם ייצוא ענבים מבכירים, אפרסקים, נקטרינות ומשמש – אולם בהיקף מצומצם. עונת הייצוא של פירות אלה היא קצרה מאוד. הפרי בישראל מקדים להבשיל, לעומת ארצות אירופה מסויימות רק במספר שבועות. ככלות המועד הזה נבצר מאתנו לעמוד בהתחרות עם הפירות המקומיים בגלל הוצאות ההובלה הגדולות. בשנים האחרונות פותח ייצוא התמרים הלחים והיבשים. שטח התמרים מגיע ל־5000 דונם והם מרוכזים בעמק הירדן, בעמק בית־שאן ובערבה. יבול התמרים בתשל״ז היה 3700 טון וכ־50% ממנו יוצאו.103

שינויים מסוימים חלו באופן החלוקה של סוגי הפירות, לפי אזורי הגידול ולפי צורות ההתיישבות: הירידה ברווחיות התפוחים והאגסים גרמה לעקירת חלק גדול מהמטעים שניטעו בזמנו במרכז הארץ ובעמק יזרעאל. באזורים אלה לא הצליחו להגיע לאיכות הפרי וליבולים שהגיעו אליהם בהרי הגליל ובעמק החולה, והענף הזה הולך ומתרכז באזורים אלה. הגלעיניים מרוכזים בעיקר במושבים, שיש בידם לפתור את בעיית כוח העבודה הדרוש לקטיף הפרי. השקדים והפקאנים מתרכזים בשיעור ניכר במשק הפרטי ובמושבים. אגודת מגדלי הפקאן הקימה מכון לעיבוד ולשיווק הפרי בבית־חנן. המכון מצויד במחסן קרור ובמערך משוכלל לפיצוח ואריזה. בשנים הבאות תתרכז כנראה הנטיעה החדשה בעיקר באבוקדו. אנשי משרד החקלאות חוזים גידול המטע ב־5 השנים הקרובות עד 100 אלף דונם. כתוצאה מזה תיווצר בודאי, בעיה של שיווק באירופה. עד כה תפס הפרי מישראל מקום בראש שיווק האבוקדו, בעוד שייצואו היה מוגבל למספר ארצות מצומצם. גידול הכמויות יחייב להחדיר את הפרי הזה גם לארצות שצריכת האבוקדו בהן קטנה עד כה.

גידול בקר

בהתפתחות ענף הבקר לחלב במשך העשור האחרון חלו עליות וירידות שנגרמו בגין עודפים או בגין מחסור בחלב. עודפי חלב היו כבר בסוף העשור הקודם. בתשכ״ז הצטבר מלאי ניכר של חמאה, שהלך וגדל. לנוכח המצב הזה החליט משרד החקלאות להגביל את ייצור החלב על־ידי קביעת מיכסות־ייצור לכל יצרני החלב. השפעת המיכסות הורגשה מיד. ייצור החלב בתשכ״ז גדל רק ב־3.7% לעומת גידול של 8–10 אחוזים לשנה בשנים הקודמות. משקים רבים, שנפגעו מהגבלת הייצור נאלצו להוציא לשחיטה פרות חולבות. גם בתשכ״ט גדל הייצור רק ב־4%. עקב זה הוקטן מלאי החמאה עד לממדים הרגילים. בתוך כך גדל הביקוש לחלב ומוצריו בגלל גידול האוכלוסיה ושיפור המצב הכלכלי. גם הייצור גדל ובתשל״א הגיע ל־452 מיליון ליטר לעומת 394 מיליון בתשכ״ח ואף הוא לא סיפק את מלוא הצריכה; מצב זה חייב יבוא כמויות ניכרות של אבקת־חלב וגם חמאה. המחסור בחלב נמשך גם בתשל״ב. שיעור הייבוא של אבקת החלב והחמאה הלך וגדל ובתשל״ג עלה ל־15% מכלל שיווּק החלב ומוצריו. אז הוחלט להשעות זמנית את המיכסות והיצרנים הורשו להגדיל את ייצור החלב כיכלתם. אחרי זה עלה הייצור בקצב של 7–8 אחוזים בשנה. היו סיבות אחדות שגרמו לגידול: תנובת החלב הממוצעת לפרה עלתה משנה לשנה, גם מספר הפרות במשקים הקיבוציים גדל ונעשתה פעולה מיוחדת על־ידי משרד החקלאות כדי להבריא את מצב ענף הרפת במושבים. על כך ידובר בפרוטרוט להלן. בתשל״ה הגיע ייצור החלב ל־582 מיליון ליטר ושוב נותרו עודפי חמאה. אז הוחלט להפעיל מחדש את מיכסות־הייצור בשנת תשל״ו. הפעולות המיוחדות שננקטו במושבים הביאו להגדלת ייצור החלב שם ב־17% בתשל״ו, והייצור כולו הגיע ל־656 מיליון ליטר. הייצור בקיבוצים לא גדל כמעט בגלל המיכסות. מלאי החמאה גדל שוב ועד סוף תשל״ז נוספו לו 2100 טון חמאה. חלק ממנה שווק לחו״ל במחירים נמוכים מאוד ודבר זה הביא הפסדים ניכרים ליצרני החלב. בתשל״ז גדל ייצור החלב ב־15 מיליון ועלה ל־671 מיליון ליטר. גם בשנה זו לא גדל הייצור בקיבוצים, ואילו במושבים גדל ב־7.6%.104

עדר הבקר גדל בעשר השנים מ־146.5 אלף ראש ל־191.2 אלף. מספר הפרות החולבות גדל מ־80700 ל־106200: תוספת של 19500 פרות (25%). מספר המבכירות והעגלות גדל מ־65800 עד 85000 – תוספת דומה לתוספת הפרות. ייצור החלב גדל בשיעור הרבה יותר גדול מגידול העדר: מ־394 מיליון ליטר בתשכ״ח ל־671 מיליון בתשל׳׳ז: תוספת של 277 מיליון שהם כ־70%. זו היתה תוצאה של העלייה הגדולה בתנובת החלב הממוצעת לפרה מ־4900 ליטר בתשכ״ח ל־5900 בתשל״ז.

במשקים המקיימים ביקורת־חלב באמצעות התאחדות מגדלי בקר גדלה התנובה הממוצעת בתקופה זו מ־6165 ליטר עד ל־7749 ליטר.105

העלייה הגדולה בתנובת החלב לפרה, שהעמידה את עדר החלב הישראלי באחד המקומות הראשונים בעולם, היתה פועל־יוצא של התמדה ורציפות בטיפוח הגזע ה״פריזי־ישראלי״. הזרעה מלאכותית בזירמה של פרים משובחים, שערכם התורשתי הוכח במבחן הצאצאים, הונהגה לגבי רובו הגדול של העדר. כמו כן חלו שיפורים רבים במבנים ובתנאי ההחזקה, בעיקר במשק המושבי. גם הגדלת יחידות העדר תרמה לעליית התנובה. במושב ובקיבוץ, חלו שינויים מפליגים במרוצת העשור, ועיקר השינוי חל במשק המושבי: שנים רבות היתה הרפת אחד מענפי המשק המעורב במושב. רוב העדרים היו קטנים ולפי זה היו גם תנאי ההחזקה וצורת העבודה נחשלים למדי. לפי המיפקד החקלאי שנערך ב־1971 ל־23% ממחזיקי הפרות היו 1–4 פרות; ל־25% אחרים היו 5–8 פרות; 71% מכלל בעלי־הפרות החזיקו עדר בגודל 12 פרות ומטה. תנובת החלב ברפתות הקטנות היתה נמוכה וגרמה גרעונות. מספר מגדלי הבקר הלך ופחת משנה לשנה. להפסד הכלכלי נתלוו גם הקשיים המיוחדים של הענף, התובע מהרפתן ריתוק למשק כל ימי השנה. אין פלא, שרבים ממגדלי הבקר חיפשו חלופות עדיפות, מבחינה כלכלית ומבחינת הנוחות, בענפי משק אחרים או אף מחוץ למשק. ב־1963 היו במושבים 7500 מחזיקי פרות ומספרם ירד ב־1970 ל־4850. בסוף 1973 ירד המספר ל־4000 ובסוף תשל״ז פחת ל־2823.106

אנשי התכנון הגיעו לכלל מסקנה כי יהיה אפשר להמשיך ולקיים את ענף הרפת במושבים, רק אם יגדל לממדים, שבהם יהיה כדאי לשכלל את המבנים ואת הציוד (חליבה מכנית וכו') ולהביא לעליית התנובה. המטרה היתה – להגיע לרפת מושבית של 30 חולבות; הכוונה היתה להנהיג שיטות עבודה משוכללות ולצייד את הרפת בציוד מתאים, שיהיה מסוגל לקיים את הענף בגודל זה בעבודה עצמית. דבר זה עשוי היה לשנות באופן יסודי את המבנה של המשק, שחדל להיות משק מעורב והפך למשק ״מתמחה״ המתבסס כולו על ענף אחד – ענף הרפת. לאחר שבמשך שנים אחדות נמשכה הירידה בייצור החלב במושבים, החליט משרד החקלאות על פעולה מיוחדת להבראת מצב הענף שם. הפעולה הקיפה כ־1200 יחידות משק במושבים שרצו בפיתוח הרפת. בסוף תשל״ה היו ביחידות אלה לפחות 10 פרות והן שיווקו חלב בשנה ומעלה. הפעילות בשלב ראשון הגדילה את העדרים במשקים אלה ל־18–20 פרות. למטרה מיוחדת זו הוקצו סכומים מתקציב הפיתוח והמלוה השני של הבאנק הבינלאומי. לרשות המשקים הועמדו מדריכים שליוו אותם בעבודתם. פעולה זו נשאה פרי ובתוך שנתיים־שלוש גדל ייצור החלב במושבים בשיעור ניכר, בד־בבד עם הכנסת שינויים יסודיים במבנים ובציוד.

מגמה דומה היתה גם במשקים הקיבוציים. בזמנו היה גודל העדר בקיבוצים 50–100 פרות. מעטים מבין הקיבוצים הגדולים הגיעו ל־200 פרות. תהליך הגידול היה מהיר מאוד. בתשל״ג – מבין 190 הקיבוצים, שהיה להם עדר חלב, שיווקו 31% פחות ממיליון ליטר, 62.2% שיווקו עד 2 מיליון ליטר ו־6.8% שיווקו מעל לשני מיליון ליטר חלב בשנה. בתשל״ד ירד אחוז הישובים ששיווקו פחות ממיליון ליטר ל־14.4; 84.8 אחוזים שיווקו עד 2 מיליון ו־12.2 אחוזים – מעל לשני מיליון ליטר.107 בתשל״ז שיווקו כ־30% מהקיבוצים מעל לשני מיליון ליטר.

לפי שנתון המועצה לענף החלב לשנת 1977/78, יחידת העדר המצויה בקיבוצים היא בגודל 250–350 פרות. קיבוץ אחד הגיע אפילו לעדר של 600 חולבות.

ההתפתחות הזאת נתנה אותותיה בחלוקת ייצור ושיווק החלב בין המיגזרים השונים בהתיישבות. בראשית העשור נטלו הקיבוצים 41.5% בשיווק החלב. המושבים - 52.5%, מושבים שיתופיים 3%, פרטיים ובתי־ספר 3.2%. מאז הלך וירד אחוז החלב המשווק על־ידי המושבים ועלה אחוז החלב של הקיבוצים בכלל השיווק. בתשל״ד כבר נטלו הקיבוצים כמחצית מכל החלב המשווק (50.4%) והמושבים ירדו ל״44.1%. בתשל״ה נמשכה המגמה הזאת: חלק הקיבוצים בשיווק החלב הגיע ל־53.4 וחלק המושבים ל־41.1 אחוזים. שנת תשל״ו היתה שנת מיפנה. הודות לפעולה שנעשתה להבראת ענף החלב במושבים גדל אחוז המושבים בשיווק החלב ל־42.5 ואחוז הקיבוצים ירד ל־52.4. מגמה זו נמשכה גם בתשל׳׳ז, כאשר אחוז הקיבוצים בשיווק ירד ל־50.7% ושל המושבים עלה ל־44.3. היתה זו תוצאה של הפעלת מיכסות־הייצור שבגללה הוקפא למעשה ייצור החלב בקיבוצים. חלקם של המושבים השיתופיים לא השתנה הרבה והם שיווקו בתשל״ז 3.4% מכל החלב. לעומת זאת ירד חלקם של הפרטיים ובתי־הספר ל־1.6% לעומת 3.2% בראשית העשור. בסוף תשל״ז היו במושבים 56206 פרות חלב, שהן 52.5% מכל הפרות ובקיבוצים היו 44376 פרות שהן 41.5% מכל הפרות. לעומת זה ייצרו הקיבוצים 50.7% מכל החלב והמושבים – 44.3%. דבר זה מעיד על הפער הגדול בתנובה הממוצעת של הפרות בין הקיבוצים והמושבים.

התקדמות ניכרת חלה בבניית הרפתות. במקום הרפת הסגורה שנבנתה בשנים קודמות, שהיתה כרוכה בה השקעת עבודה רבה בהוצאת הזבל, נבנו במשקים רבים רפתות־טפחות שבהן הזבל נופל לבור בטון הנמצא מתחת לטפחות והוא נשאב משם במשאבה. יחד עם זה הוחל בבניית סככות פתוחות ובהמשך לזה נבנו במשקים רבים ״קוראלים״ בנוסח קליפורניה, כאשר הרפת כולה היא חצר גדולה עם סככת צל ואבוסים גלויים או מכוסים. היתרון בשיטה זו – מתן שטח גדול לפרה, המתייבש עד מהרה, והזבל בחצרות אינו מצטבר וניתן לסילוק מהיר וקל. נבנו מכוני־חליבה משוכללים, בהם גם מכונים מסתובבים (קרוסלות). בשנים האחרונות הוכנסו מאווררים לרפתות המשפרים את התיאבון ואת גובה התנובה של הפרות וגורמים לחסכון בקש לריפוד. ראוי גם לציין כי גדל השימוש במחשבים לתכנון ההזנה ולניהול ספר־העדר הארצי.

גם בהזנת הבקר חלו תמורות. גם הרפת המושבית, שגדלה מעבר ליכולת בעליה לספק לה מזון גס מהמשק, הגדילה את חלקו של המזון המרוכז כדוגמת הקיבוצים. בשימוש במזון מרוכז הסתמנו תנודות שתאמו את התנודות של מחירי המזון הזה, ובעלות מחיריו גדל השימוש במזון גס, שהיה לפעמים יותר זול מהמזון המרוכז. כמו כן, הוכנסו לשימוש נרחב מוצרי־לוואי של תעשיית המזון: שימורי פירות וירקות, תירס לתעשייה, פסולת מתעשיית הכוהל והבירה, מי גבינה, גרעיני כותנה, פסולת מהמנפטות וגם זבל עופות מיובש ומעובד. בשנים האחרונות החלו להשתמש במזון ״כוּלִי״ שבו קש ומספוא מעורבים במזון המרוכז. עגלות מיוחדות לערבול המזון וחלוקתו הוכנסו לשימוש בעקבות סוגי המזונות החדשים.

ב־1960 נעשה נסיון ראשון של ייצוא מבכירות לאירן ומאז יוצאו אלפי עגלות מעוברות לשם וגם לארצות אחרות. הודות לתנובתו הגבוהה, יצאו לבקר הישראלי מוניטין והוא מצליח בהתחרות עם יצואני בקר ממדינות אחרות. שוק הייצוא העיקרי לעגלות היה באירן ויחד עם זה נמכרו עגלות גם לארצות אחרות: איטליה, בולגריה, תורכיה ועוד; בשנים האחרונות התחיל ייצוא זירמת פרים משובחים וצפויה התפתחות של הייצוא הזה בשנים הבאות. את ייצוא העגלות יזמה וביצעה התאחדות מגדלי בקר בתיאום עם אגרקסקו.

כתשעים אחוז מהחלב שווק על־ידי ״תנובה״. יתרו שווק על־ידי כמה מחלבות פרטיות. ״תנובה״ נזקקה להקמת מחלבות חדשות ואף הרחיבה כמה מן הישנות, כדי שתהינה מסוגלות לקלט את החלב הרב. דבר זה גם המריץ את ״תנובה״ לגוון את מוצרי החלב שייצרה. ״תנובה״ עמדה בכל המשימות האלו והצליחה לספק לצרכנים תוצרת באיכות טובה ובכמויות הדרושות. במיוחד נתגלתה חשיבותה בשעות חירום, כמו במלחמת ששת־הימים ובמלחמת יום־הכיפורים, כאשר השכילה להתגבר על קשיי התובלה והקשיים האחרים שנגרמו בגלל גיוס העובדים והרכב וסיפקה את הביקוש לחלב ומוצריו וגם לתוצרת חקלאית אחרת, בלי הפרעות.

בשר בקר

בשר הבקר סופק על־ידי החקלאים משני מקורות: א. גידול עגלים מרפת החלב ושחיטת פרות המוצאות מהעדר. ב. גידול עדרים נפרדים, גזעי בשר, המקבלים את רוב מזונותיהם במרעה הטבעי, שבהקמתם הוחל עוד בשנות החמישים. אחרי מלחמת ששת הימים הוקמו עוד עדרים ברמת־הגולן לניצול שטחי המרעה הרבים שם. רפת החלב מספקת היום מעל 80% מבשר הבקר המיוצר בארץ ורק 20% מיוצרים בעדרי הבשר. במרוצת הזמן לא חלו תנודות רבות בכמויות בשר הבקר ששווקו. היו שנים כאשר הוצאו לשחיטה פרות בשיעור רב מהמקובל, בגלל קשיי השיווק של החלב. בתשכ״ח יוצרו כ־35000 טונות בשר בקר וכמותו לא השתנתה בהרבה עד שנת תשל״ו, שבה כמות הבשר גדלה ל־40000 טון ול־47000 טון בתשל״ז. כמות זו התחלקה בדרך כלל במידה שווה בין בשר פרות ועגלות לבין בשר עגלים. בשנים, שבהן ירדה הרווחיות של גידול עגלים מרפת החלב, חל פיחות במספרם. עדרי הבקר לבשר לא גדלו הרבה במשק העברי. בשנים האחרונות הורגשה נטייה להקטין את מספר העדרים. בתשל״ז היו 43000 אמהות בעדרים אלה, מהם פחות משלושים אלף במשק היהודי. לנוכח שטחי המרעה הטבעי המצומצמים, אין לצפות כי ענף זה יגדל באופן משמעותי בשנים הבאות.

גידול עופות

ענף זה מורכב משלוחות אחדות: ביצי־מאכל, ביצי־דגירה, בשר־פטמים, בשר הודיים ואווזים. ההתפתחות של כל אחת מהשלוחות בעשור השלישי היתה שונה.

בשלוחת ביצי־מאכל התהווה משבר של עודפים עוד באמצע שנות השישים. במשך מספר שנים היה הכרח לייצא כמויות גדולות של ביצים במחירי הפסד. בגלל זה צימצמה הממשלה ב־14.5% את מיכסות הביצים שנקבעו בזמנו, פרט למשקי ההר. ייצור הביצים ירד אחרי זה מ־1402 מיליון בתשכ״ז ל־1294 מיליון בתשכ״ח. גם מחלת הניוקסטל שפרצה באותה שנה סייעה להקטנת הייצור. בראשית תשכ״ח עוד נשלחו לחו״ל כ־90 מיליון ביצים, אולם בסוף השנה כבר היה הכרח לייבא 30 מיליון ביצים בשביל לספק את הצריכה בארץ. בתשכ״ט נפסק הייצוא כליל וגם בשנה זו נזקקו לייבוא של כמה עשרות מיליונים ביצים. בשנים הבאות גדל הייצור ונע בין 1300 ל־1470 מיליון עד תשל״ה. הייצור סיפק את מלוא הצריכה. החל מתשל״ה גדל שוב הייצור בקצב מהיר: 1570 מיליון בתשל״ה ל־1704 מיליון בתשל״ז.

הגידול בייצור היו לו סיבות אחדות. הסוכנות היהודית תיכננה מחדש את ענף הלול במשקי ההר. התכנון הזה כלל מבנים גדולים ומיכסות־ייצור מוגדלות. באותה תקופה בוצעה בענף רפורמה גדולה, שבמסגרתה הופרדו השלוחות לישובים שונים – שלוחה לישוב, שלוחה לישוב – וזה תרם תרומה ניכרת לשיפור מצב התברואה ולעליית ההטלה. מספר המטילות גדל מ־6.3 מיליון בתשכ״ח ל־9.2 מיליון בתשל״ז. השלוחה הזאת התרכזה בעיקר במשק המושבי. 83% מהביצים בתשל״ז יוצרו במושבים, 5% בקיבוצים ו־12% במשקים פרטיים. יחד עם גידול הייצור נתהוו שוב עודפים גדולים של ביצים שהיה הכרח לייצאם במחירי הפסד. מועצת הלול לא השכילה להתגבר על החריגות של משקים רבים מהמיכסות שנקבעו. בתשל״ז החליט משרד החקלאות לקבוע מדיניות חדשה בענף הזה. לפי זה בוטלו הסובסידיות ולמעשה בוטלו גם מיכסות הייצור. המשרד התחייב לקלוט את הביצים המיותרות רק מישובי ההר ומישובי הספר במסגרת המיכסות שנקבעו להם. העודפים ממשקים אחרים נקלטו על-ידי הממשלה במחיר שכיסה רק את ״ההוצאות המשתנות״. מדיניות זו נכנסה לתוקף בשנה שלאחר מכן.

התפתחות אחרת היתה בשלוחת הפטמים לבשר. בשנים הראשונות של העשור גדל הייצור באיטיות בגלל המחלות הנפוצות בלול. עם הפרדת השלוחות הוטב מצב התברואה. ההתייקרות הגדולה של בשר בקר מיובא הגבירה את הביקוש לבשר עוף והממשלה עודדה את הרחבת הייצור. בתשל״ג הוחלט להשעות את מיכסות־הייצור ולבטל את הגבלתו. דבר זה עודד בנייה רחבה של לולים לגידול פטמים. נבנו לולים רבים מבוקרי־אויר בעלי מיכון וכלים אוטומטיים להזנת האפרוחים. הייצור גדל מהר מאוד; בתשל״ד הגיע ייצור בשר העוף ל־119 אלף טון ובתשל״ז עלה ל־131 אלף טון לעומת 69 אלף טון בתשכ״ח. העודפים נקלטו בשוק המקומי רק הודות לסובסידיה כבדה מאוד של הממשלה בעיקר לבשר הפטמים הקפוא שיוצר במשחטות. לפעמים הגיעה הסובסידיה ל־50% מהמחיר ששילם הצרכן בעד הבשר. בתחילת תשל״ה היה הכרח להפעיל מחדש את מיכסות־הייצור. הודות להוזלת מחיר הפטמים הקפואים גדל מהר מאוד השימוש בהם לעומת פטמים ״חמים״. בתשל״ו הגיע שיווק הפטמים הקפואים ל־42% מכל כמות הפטמים ששווקה, לעומת 27% בתשל״ה. מצב זה נמשך גם בתשל״ז.

גידול הייצור של הפטמים היה כרוך בהרחבת המשחטות ובשכלול הציוד שבהן. גם ההתארגנות האזורית בהפעלת המשחטות תרמה הרבה להגדלת הייצור והרחבת השיווק.

שלא כשלוחת הביצים למאכל, רווח ייצור הפטמים בשני המיגזרים – המושבי והקיבוצי כאחד. מ־119 אלף טון בשר פטמים שיוצרו בתשל״ז ייצרו המושבים 64600 טון (54.3%) והקיבוצים – 45800 טון (38.5%).

הייצור של בשר הודיים גדל בקצב הרבה יותר מהיר מאשר השלוחות האחרות של הלול. בראשית העשור, בתשכ׳׳ח, יוצרו רק 9000 טון בשר הודיים ובתשל״ז – 50000 טון: כמות גדולה פי־חמישה. בשר ההודיים משמש תחליף טוב לבשר בקר. ככל שבשר בקר מיובא התייקר, ניתן תמריץ לפיתוח הייצור של בשר ההודיים. בנוסף למשחטות לפטמים נבנו משחטות מיוחדות להודיים, שרכשו ציוד המתאים גם לשחיטת הודים ולעיבוד הבשר. במשחטות אלו מייצרים מוצרים רבים מבשר הודו, שהביקוש להם גדול בארץ, ובשנים האחרונות נתגלו גם אפשרויות לייצא מוצרי הודו לחו״ל. הודות לטיב המעולה של המוצרים הצליחו היצרנים לחדור לשווקים באירופה. הייצוא חדל להיות ייצוא עודפים וחלק ניכר מבשר ההודיים מיוצר מראש למטרות ייצוא. פיתוח ענף ההודיים היה מלווה קשיים רבים. ראשונות בחומרתן היו בעיות התברואה. מחלות ומגפות פרצו מדי פעם והסבו נזקים רבים למגדלים. על מנת להתגבר על התקלות האלו הגיעו בישובים רבים למסקנה, כי הפתרון יימצא בהוצאת לולי ההודיים מחוץ לישוב כדי להרחיק אותם מהמבנים האחרים של בעלי־חיים. משקי הרבייה היו ראשונים לבניית מבנים מרוחקים; בגין זה והודות לשכלול האמצעים הסניטריים האחרים שננקטו על־ידי המגדלים – השתפר מצב התברואה בענף. כ־60% מבשר ההודיים מיוצר במושבים וכ־25% – בקיבוצים.

גידול האווזים לייצור כבד־אווז לייצוא, התפתח גם הוא, אם כי בממדים הרבה יותר קטנים. הייצוא גדל בהדרגה והיה רובו מכוון לארץ אחת: צרפת. בתשל״ו היה ערך הייצוא פו״ב 2.7 מיליון דולר ובתשל״ז הגיע ל־3.6 מיליון דולר. ענף זה מפרנס כמה מאות משפחות במושבים ובמושבות.

בד־בבד עם גידול הייצור של ביצים ופטמים גדל ייצור ביצי־דגירה ואפרוחים. טיפוח גזעי ההטלה והבשר התרכז במספר קיבוצים מצומצם. גם הייצור הכללי של חומר־רבייה מתרכז ברובו בקיבוצים. כ־60% מכל חומר הרבייה מיוצר שם, וכ־25% מיוצרים במושבים. הוקמו מדגרות אזוריות ובהם ציוד משוכלל מאוד. בכמה אזורים הוקמו גם מכוני־טבילה לביצי־דגירה כאמצעי למניעת מחלות המועברות על־ידי הביצים.

ייצוא חומר־רבייה, שהתחיל עוד בשנות השישים נמשך במשך כל העשור. ב־1968 יוצאו כ־20 מיליון ביצי־דגירה; אחרי זה היו ירידות ועליות בשיעור הייצוא. בתשל״ז יוצאו 25 מיליון ביצי־דגירה. אין נראים סיכויים שהייצוא הזה יגדל במידה ניכרת בשנים הקרובות.

ענפים אחרים

גידול הצאן נמצא בירידה. מספר הכבשים במשק היהודי ירד מ־121 אלף בתשכ״ח ל־107 אלפים בתשל״ז. מספר הרחלות אינו עולה על 60 אלף בעדרי הצאן לחלב ולבשר גם יחד.

ייצור חלב הצאן ירד מ־24 מיליון ליטר ל־22 מיליון בתשל׳ז. ומספר עדרי הצאן פחת בעיקר במשקים הקיבוציים וגדל במידת־מה במושבים ובמשקים פרטיים. אלה מקיימים לרוב עדרי צאן לבשר מגזעי מרינו ואוואסי. הקיבוצים והמושבים השיתופיים מגדלים בעיקר צאן לחלב. מספר הרחלות בקיבוצים ובמושבים השיתופיים פחת משנה לשנה ובתשל״ז היה מספרן 10300, לעומת 42200 רחלות במושבים. הסיבה להקטנת הענף היא בעיקר רווחיותו הנמוכה. במשק הלא־יהודי גדלו עדרי הצאן במשך העשור מ־75000 ראש ל־135000.

בענף הדייג והמידגה לא חלו שינויים גדולים במשך העשור. שלל הדגים מכל המקורות לא השתנה. בתשכ״ח היה שלל הדגים כולו 24500 טון ובתשל״ז 24600 טון, לבד מכמה שינויים שחלו במקורות הדייג.

שלל הדייג במרחקים היה בתשכ״ח 9000 טון והוא ירד בתשל״ז ל־6000 טון. לעומת זה גדל ייצור הדגים בבריכות מ־10200 בתשכ״ח ל־14000 טון בתשל״ז. לא חלו כמעט שינויים בדיג הימי לכל ענפיו: מכמורת, מים עליונים ודיג חופי, והוא נע במשך כל השנים בין 3000 ל־3700 טון דגים. גם בשלל הדגים בכנרת לא היו תנודות גדולות: בין 1700 טון ל־1800 טון בשנה. ליציבות שלל הדגים בכנרת תרמו ״פעולות האִכלוס״ שנעשו, שבמהלכן הוכנסו מדי שנה לאגם 2–3 מיליון דגיגי אמנון וכסיף.

התפתחות מעניינת היתה במידגה. שטח בריכות הדגים הוקטן מ־58000 דונם בתשכ״ח ל־49000 ד׳ בתשל״ז. בהתאם לכך פחתה גם צריכת המים לבריכות מ־150 מיליון ל־130 מיליון מ״ק. כנגד זה הוכנסו שיטות גידול אינטנסיביות יותר שהעלו במידה ניכרת את היבול הממוצע לדונם בריכות. אולם זה לא היה השינוי היחידי. במרוצת העשור התברר, כי הביקוש לקרפיונים הולך ופוחת. מניחים, כי הסיבה לכך היא שינוי הרגלי התזונה של האוכלוסיה. הקרפיון היה דג מבוקש בעיקר על־ידי יהודים שבאו מאירופה המזרחית. לעומת זה אין הדג הזה מקובל ביותר על הדור הצעיר שגדל בארץ וגם לא על יוצאי עדות המזרח. לנוכח המצב הזה החליטו מגדלי הדגים לגוון את אוכלוסיית הדגים בבריכות. אמנם, גם עתה הקרפיונים הם עיקר הדגים שמגדלים בבריכות, אולם נוספו עליהם דגי כסיף, אמנונים ועוד כמה סוגים אחרים. מיני הדגים החדשים הגדילו את היבול בבריכות, כי יש ביניהם הניזונים ממזון המצוי במים ושאינו מנוצל על־ידי הקרפיונים. הדגה שיוצרה בארץ, בכלל זה הדגים המוקפאים שהובאו על־ידי הספינות שדגו במרחקים, סיפקו את מלוא הצריכה של האוכלוסיה.

סיכויי ההתפתחות של הדייג הימי הם קלושים. מצב הדגה בים התיכון לא השתנה והתקוות שתלו בים־סוף התבדו. אין להניח שבעתיד יגדילו את שטח בריכות הדגים. לעומת זה, יבולם עשוי לגדול עם העמקת האינטנסיפיקציה.

ענף הדבורים לא גדל גם הוא במשך העשור. מספר הדבוריות108 שהגיע ל־73000 בתשכ״ח ירד בהדרגה והתייצב בשנים האחרונות על 55000. בתשכ״ח הן ייצרו 1900 טון דבש. הייצור פחת במקצת ונע בין 1800 ל־1500 טון בהתאם לתנאי האקלים. בתשל״ז היה יבול הדבש רק 1500 טון. היו גם שנים שבהן נוצרו עודפי דבש אשר שווקו בחו״ל.

מכוורות אחדות פיתחו ייצור של מזון־מלכות ששווק בעיקר בארץ. נעשו גם נסיונות לייצוא מלכות ונחילים.


פרק ו: התפתחות התעשייה והמפעלים האזוריים

התעשיה בקיבוצים התפתחה מאוד בעשור האחרון. התפתחות זו פסחה על המושבים, שכן עד עתה לא נמצאה הדרך להקמת מפעלי-תעשייה במושבים, על אף הצורך להוסיף בהם ענפי פרנסה, שיאפשרו גם לבני הדור השני להמשיך את חייהם במושב. הרצון לשמור על המבנה החברתי של המושב מכביד על הקמת תעשייה, העלולה לערער את יסודותיו החברתיים. לעומת זה, התפתחה התעשייה בקיבוצים בקצב מהיר. הקצב הוחש עם ההתפתחות הטכנולוגית109 בחקלאות שבעקבותיה קטן מספר העובדים הדרושים לעבודה בענפים. גם הבעיה של יצירת מקומות עבודה לחברים שבגין גילם, אינם מסוגלים להמשיך לעבוד בענפי החקלאות, הלכה והחריפה.

ההתפתחות היתה כמותית ואיכותית כאחד. בתשכ“ט היו בקיבוצים 164 מפעלי-תעשייה שהעסיקו כ-8100 עובדים. בתשל”ז הגיע מספר המפעלים ל-300 בכלל זה 13 מפעלים במושבים השיתופיים, שהצטרפו לאיחוד הקבוצות והקיבוצים. מספר העובדים בכל המפעלים הגיע לכ-12200. המפעלים מחולקים לענפי תעשייה שונים בחמישה תחומים עיקריים: מתכת (85 מפעלים), פלסטיקה וגומי (60 מפעלים) חשמל ואלקטרוניקה (30 מפעלים), מזון (20 מפעלים) עץ ורהיטים (20 מפעלים). נוסף לזה קיימים מספר מפעלים בשטחים אחרים: טקסטיל ועור, מחצבים, מוצרי אמנות, תרופות וכימיקלים ועוד. היקף המכירות הגיע ל-4.4 מיליארד לירות והייצוא ל-95 מיליון דולר. התפוקה התעשייתית בקיבוצים תופסת כ-4% מכל התפוקה התעשייתית בארץ (בלי יהלומים).110

התיעוש בשנות ה-50 וה-60 התרכז בעיקר בענפי המזון, הטכסטיל, העץ וחומרי הבנין. בעשור האחרון, לעומת זאת, פותחו בעיקר ענפי הפלסטיקה, המתכת, החשמל והאלקטרוניקה. המפעלים שהוקמו בשנים קודמות היו עתירי עבודה והועסקו בהם הרבה שכירים. בעשור האחרון רווחה מגמה להקים מפעלים עתירי-הון, אשר מספר העובדים בהם אינו רב והקיבוץ יוכל להעסיק בהם רק את חבריו. כיום יש מפעלי-תעשייה ברוב הישובים הקיבוציים. מספר החברים המועסקים בתעשייה מתקרב למספר החברים המועסקים בחקלאות. בקיבוצים רבים עולה ההכנסה מהתעשייה על ההכנסה מהחקלאות והיא משמשת תשתית כלכלית לקיבוץ בצד החקלאות. מגמת התנועה הקיבוצית היא – להקים מפעלים בקיבוצים, שאין בהם עדיין מפעלי-תעשייה ולהרחיב מפעלים קיימים. התעשיה הקיבוצית מצטיינת בתפוקה גבוהה לעובד לעומת מפעלי תעשייה אחרים וביוזמה שגילו הקיבוצים באשר להגדלה מזורזת של ייצוא מוצריהם.

מבחינה חברתית יצרה התעשייה בעיה חמורה: העבודה השכירה במפעלים. בו בזמן שחלה ירידה של העבודה השכירה בחקלאות, הרי לא חלו שינויים בהיקף העבודה השכירה בתעשייה והוא עולה ל-50% בערך של כלל העובדים בה. העבודה השכירה אינה מחולקת שווה בין הענפים והמפעלים. בתשל“ג היו 78% מכל העובדים השכירים מרוכזים ב-35 מפעלים, 22% ב-125 מפעלים וב-86 מפעלים לא היו שכירים בכלל.111 בתשל”ז היה אחוז השכירים מכל העובדים בענף העץ – 87, בענף המזון – 55, בענף המתכת 41 ובענף הפלסטיקה והגומי רק – 14. הבדלים גדולים קיימים גם בין הקיבוצים לפי התנועות: אחוז העובדים השכירים בתעשיה בקיבוץ הארצי היה – 18, בקיבוץ המאוחד – 23 ובאיחוד הקבוצות והקיבוצים – 43. במסגרת תנועה זו הוקמו בזמנו מפעלים גדולים בענפי העץ, המעסיקים מאות עובדים (קֶלֶת, תַעַל).

המפעלים שהוקמו בשנים האחרונות מבוססים ברובם הגדול על עבודה עצמית. למגמה זו תרמו הרבה המוסדות המרכזיים של התנועות הקיבוציות, הבוחנות את כל התכניות להקמת מפעלים חדשים ומאשרות רק תכניות המבוססות על עבודה עצמית. ההשקעות במפעלים אלה היו גדולות והם צוידו בציוד מודרני, המאפשר ייצור רחב-ממדים במספר עובדים מצומצם. כל המפעלים בתעשייה הקיבוצית מאורגנים באיגוד התעשייה הקיבוצית, המטפל בעניינים המקצועיים והכלכליים של המפעלים. האיגוד פועל בענייני הייצוא במסגרת “כור-סחר” ההסתדרותית ושליחים של הקיבוצים פועלים בה במטרה לקדם את הייצוא של מפעלי הקיבוצים בארצות שונות. ענפי הייצוא העיקריים הם: מתכת ופלסטיקה המייצאים כמחצית מכל הייצוא של התעשייה הקיבוצית. כמו כן, גדול חלקו של ייצוא ענף המזון (שימורים). לבד ממפעלי התעשייה היו בקיבוצים 15 בתי-הארחה ומרגוע ובהם 1253 חדרים. רובם פתוחים במשך כל השנה ומשמשים גם לאירוח תיירים מחו"ל. התפוסה בהם היא גבוהה מעל לממוצע של בתי-המלון בארץ. תיירים רבים מעונינים להתארח בבתי-ההארחה של הקיבוצים כדי לראות ולהכיר את הקיבוץ שהתפרסם בעולם בגלל המבנה החברתי המיוחד שלו.

המפעלים האזוריים

העמקת השיתוף בין ישובי האזור, שמצאה את ביטוייה בעיקר במפעלים אזוריים, נמשכה גם בעשור השלישי למדינה. נוספו מפעלים והורחבו מפעלים קיימים. בתשל“ז היו 152 מפעלים אזוריים לעומת 137 בתשכ”ז. למעשה, היה מספר המפעלים החדשים יותר גדול ממה שמשתמע מן ההפרש, כי אחדים מן המפעלים, שהוקמו לפני תשכ"ז, הפסיקו לפעול מסיבות שונות. נוספו 5 משחטות ומספרן הגיע ל-13, 7 בתי-אריזה ומיון, בעיקר לאריזת פרחים ואבוקדו (שני ענפים שגדלו מאוד בשנים אלו) ומספרם הגיע ל-36 לעומת 29 בסוף העשור הקודם. נוסף מספר ניכר של מפעלים הקשורים בענף הלול: מדגרות אזוריות, מכונים לטבילת ביצי-דגירה ומכונים לעיבוד פסדים (פסולת המשחטות). כל אלה תוצאה של ההתפתחות שחלה בענף הלול. הוקמו גם 3 מנפטות נוספות בעקבות גידול שטחי הכותנה והעליה בייצור. לעומת זה פחתו הריכוזים האזוריים של ציוד חקלאי ומכוני הייבוש לאספסת. גם מספר בתי-הקירור האזוריים פחת. הוקמו מפעלים אחדים המספקים שירותים שלא סופקו קודם: 5 מפעלים המספקים שירותי מחשב והנהלת חשבונות ושני מפעלים העוסקים במחקר וידע אזורי.

מבין 125 המפעלים שהתקיימו בתשל"ז, היו 103 שנמצאו בבעלות בלעדית של קיבוצים ומושבים שיתופיים, 24 – בבעלות של ארגוני מושבים ו-25 – מפעלים-משותפים לקיבוצים ולמושבים. מספר העובדים במפעלים האזוריים היה כ-5000. 75% מהעובדים היו שכירים וכ-25 – חברי הישובים.

המפעלים התחלקו לפי האזורים כדלקמן:

מפעלי הגליל העליון 11 מפעלים

מושבי הגליל העליון 14 מפעלים

מילואות (הגליל המערבי) 12 מפעלים

מפעלי עמק הירדן 9 מפעלים

מפעלי עמק בית-שאן 15 מפעלים

מפעלי העמק (עמק יזרעאל) 12 מפעלים

גרנות (משקי השרון והשומרון) 12 מפעלים

מבואות ירושלים 11 מפעלים

מפעלי הדרום 14 מפעלים

שער-הנגב 16 מפעלים

בני-שמעון 10 מפעלים

חבל מעון 8 מפעלים

מושבי הנגב 8 מפעלים

ס"ה 152112


פרק ז: החקלאות בשטחים המוחזקים

אחרי מלחמת ששת הימים התפרס השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, רצועת עזה, סיני ורמת-הגולן. ביהודה, בשומרון וברצועת עזה תופסת החקלאות מקום מרכזי בכלכלה. משרד החקלאות בישראל, בשיתוף עם המִמשל הצבאי, טיפל בענייני החקלאות והחקלאים. המצב של החקלאות ביהודה ובשומרון היה שונה מהמצב ברצועת עזה ולפי זה היה גם הטיפול בבעיות של האזורים האלה שונה.

יהוּדה ושומרון משתרעים על 5668 קמ“ר (5668000 דונם). גודל האוכלוסיה בשנת 1967 – כ-600000 נפש, ובשנת 1977 – 681000 נפש.113 56% מהאוכלוסיה גרים בכפרים קטנים (פחות מ-5000 תושבים), 7% – בכפרים גדולים, 26% בישובים עירוניים ו-10% במחנות פליטים. כ-40% מהתושבים עסקו בחקלאות. מתוך השטח של 2.6 מיליון דונם שהיו ברשות המשקים החקלאיים, עובדו בתשכ”ט כשני מיליון. רוב-רובו של השטח הוא שטח בעל. כ-100 מיליון מ“ק מים משמשים להשקיה. מזה 60 מיליון מ”ק מי מעיינות הנובעים בבקעת הירדן ובמדרון המזרחי, היתר – נשאבים מבארות. רק 5% מהשטח המעובד מושקה. השימוש במים בזבזני בגלל הובלתם בתעלות עפר למרחקים גדולים. יש הבדלים ניכרים בגודל שטח הקרקע של משקים שונים. 28% מבעלי-הקרקע ריכזו בידיהם 72% מכל השטח; 72% מבעלי-הקרקע עיבדו 28% מהשטח. הגודל הממוצע של משק היה 44 דונם. במשקים החקלאיים הועסקו 48000 עובדים, כרבע מהם שכירים.114

השטח המעובד התחלק בתשכ“ט כדלקמן: גידולי-שדה – 43%, ירקות 6%, מטעים 33%, היתר: אדמה בהכנה. הגידולים העיקריים: חיטה, שעורה וקטניות. חלק גדול מהירקות מרוכז בבקעת הירדן. תנאי האקלים בבקעה מאפשרים לגדל ירקות בעונה של מחסור בשוק, והם זוכים במחירים גבוהים. בתשכ”ט הגיע שטח הירקות בבקעה ל-8000 ד‘. לעומת 3000 ד’ בתשכ"ח. מתוך שטח של 680000 ד' מטעים תופסים הזיתים 500000 דונם. המטע הנהו בעל ברובו. לבד מן הזיתים מגדלים ענבים (הרי חברון), שקדים, תאנים וכו‘. רק 26000 ד’ הם מטעי שלחין, ברובם – הדרים בשפלת החוף, וכ-2000 ד' בננות בבקעת הירדן.

הענף העיקרי של בעלי-חיים הם עדרי הצאן ובהם היו בספטמבר 1967 כ-400000 ראשים. הם מרוכזים בעיקר בגב ההר ובמדרון המזרחי. מספר ראשי הבקר היה כ-30000, מהם 10% פרות חלב, היתר – בקר לבשר. מספר העופות במשקים היה כ-600000, מהם כשליש להטלה, היתר לבשר. יש באזור 8000 כוורות, המיַצרות כ-70 טון דבש. בעלי-החיים – הבקר והעופות – מוחזקים בדרך כלל בתנאים פרימיטיביים. לצרכי עבודה יש באזור כ-10000 סוסים ופרדים, שעד הכיבוש הישראלי עיבדו את השדות והגנים.

70% מהייצור החקלאי בתשכ"ט מקורו היה בצמחים ו-30% בבעלי-חיים. חלקם של הפירות – 41% מערך הייצור החקלאי, (מזה 23% זיתים), של ירקות – 13% ושל גידולי-השדה – 12.5% מכלל הייצור. בתוצרת בעלי-החיים חלקו של החלב – 10.7% של הבשר – %16.7. ושל הביצים –רק 2.1%.115

התפוקה החקלאית ב-1969 חזרה לרמה שמלפני מלחמת ששת הימים. תפוקת הפירות היתה 125000 טון, ירקות ומקשה 160000 וגרעינים 83000 טון. במחירים שוטפים היה ערך הייצור החקלאי כ-177 מיליון לירות. רוב התוצרת נצרכה בארץ, רק כרבע מיבול הירקות והמקשה, וכמחצית מהפירות – נשלח לחו"ל, בעיקר דרך גשרי הירדן. המדיניות של “גשרים פתוחים” שממשלת ישראל נקטה – סייעה לחקלאי הגדה, שהמשיכו בייצוא תוצרתם לירדן ולמדינות ערב האחרות, כפי שנהגו לפני הכיבוש. גם רוב שמן הזית שיוצר בגדה נשלח לירדן.

עובדי משרד החקלאות מונו כקציני החקלאות על-ידי הממשל הצבאי. הם אירגנו משרדים אזוריים, שבהם הועסקו עובדי משרד החקלאות הירדני בעבר, ובמשך הזמן נוספו עליהם אגרונומים ערבים צעירים שגמרו את לימודיהם במצרים ובארצות ערביות אחרות וחזרו למשפחותיהם בגדה. המטרה העיקרית של קציני החקלאות היתה להעלות את הרמה המקצועית של החקלאים ולהגדיל את הכנסותיהם. לשם כך נזקקו לגידולים חדשים שהכנסתם יותר גבוהה משל הגידולים המסורתיים: בצל, סלק-סוכר, בטנים וירקות לייצוא. זנים חדשים של חיטה העלו במידה רבה את יבולי החיטה; גדל השימוש בדשנים כימיים ובחומרי-הדברה ומאות טרקטורים נרכשו על-ידי החקלאים לעיבוד אדמתם. ב-1967 היו ביהודה ושומרון 120 טרקטורים, ב-1977 עלה מספרם ל-800.

הופעלה רשת-הדרכה מסודרת ע“י מדריכים מקומיים שכל אחד מהם הוצמד למספר כפרים. סודרו חלקות הדגמה באדמת החקלאים בכפריהם והופעלו ארבע החוות הממשלתיות שפעלו בתקופת ממשלת ירדן בגדה, והן משמשות גם כמרכזי הדגמה וימי-שדה. החוות קשרו קשרים הדוקים עם המכון לחקר החקלאות ברחובות, שעזר גם בארגון קורסים להשתלמות המדריכים. העזרה הוטרינרית אורגנה על ידי צוות רופאים ועוזרים, המגישים את השירות הזה והם גם חיסנו וסימנו את עדר הבקר. בבקעת הירדן פותח ענף הירקות לייצוא, בחלקו בכיסויי פלסטיק. המדריכים החדירו את זני הירקות החדשים המתאימים לייצוא והוקם בית-אריזה מרכזי. התוצרת שווקה לחו”ל על-ידי אגרקסקו באותם התנאים ששוּוקו הירקות מישראל.

במרוצת עשר השנים שעברו ממלחמת ששת הימים שונו פני החקלאות בגדה תכלית שינוי. שיטות העבודה השתפרו, יבולי התבואות והירקות גדלו והכנסות החקלאים עלו בשיעור ניכר. ערך התפוקה החקלאית עלה משנה לשנה ובתשל“ה הגיע ל-911 מיליון ל”י, ומעלה, ובתשל“ז עלה ל-1381 מיליון ל”י116 – גידול פי-8 לעומת תשכ"ט. גם אם ניקח בחשבון את ירידת ערך הכסף בתקופה זו, עדיין בולט הגידול הריאלי הגדול בייצור. בשנים האחרונות הורגש מחסור בכוח-אדם וזה עיכב פיתוח נוסף של החקלאות.

אחרי כיבוש השטחים חששו החקלאים בישראל מהצפת השוק בירקות ופירות זולים מהשטחים; בחלקם הגדול נתבדו החששות. הודות לגשרים הפתוחים, נשלח עיקר עודפי הירקות והפירות מזרחה, ורק חלק קטן הובא לישראל.

ברצועת עזה וצפון-סיני היה המצב שונה. כלל השטח של רצועת עזה – 363 קמ“ר (363000 דונם) והיו בה ב-1967 356 אלף נפש, בצפון-סיני היו 33000 ובס”ה 390000 נפש. בתשל“ז הגיע מספר הנפשות ל-441000, צפיפות האוכלוסיה ברצועה היא מהגבוהות בעולם. כ-80% מהתושבים גרים בישובים עירוניים, לרבות מחנות הפליטים הנמצאים בערים, 11% מהתושבים גרים במחנות שמחוץ לערים, 9% – בכפרים. בסיכום, מאכלסים את מחנות הפליטים 179 אלף נפש, שהם 48% מהאוכלוסיה; כל אלה מתקיימים על חשבון הסיוע של אונרו”א (.(U.N.R.W.A.

ברשות המשקים החקלאיים ברצועה 210 אלף דונם. ב-1969 עובדו 86% מהשטח; כ-90 אלף דונם – מושקים. צריכת המים מגיעה ל-100 מיליון מ"ק. בשטח מצויות מאות בארות ויש שאיבת-יתר מסוכנת הגורמת להמלחה של מי-התהום. גם כאן, כמו ביהודה ושומרון, מרוכז רוב הקרקע בידי מיעוט בעלים. 4% מבעלי-הקרקע מעבדים שליש מכל השטח החקלאי. רוב השטח נטוע: 75 אלף דונם פרדס ועוד 48 אלף ד' מטעים אחרים, ברובם מטעי-בעל המרוכזים בדרום הרצועה: שקדים, ענבים וזיתים. בהבדל מהפרדסים בישראל, תופס הזן שמוטי רק 18 אחוזים מהשטח. ואילו העיקר (64% מהשטח) הוא הוַלֶנְסיָה. בגלל תנאי האקלים של הרצועה מבכיר הפרי ודבר זה מעניק למגדלים יתרון בשיווק.117 לפני כיבוש הרצועה שווק הפרי בחלקו לירדן ולמדינות ערב אחרות ובחלקו הגדול – לארצות אירופה המזרחית. השיווק בוצע על-ידי סוחרים פרטיים. המיון והאריזה נעשו בשיטות נחשלות; ב-1967 היה בכל הרצועה, בית-אריזה מודרני אחד.

הגידולים העיקריים בצפון סיני היו תמרים, זיתים וקיקיון. בעלי-החיים לא היו רבים: 24000 ראשי צאן ו-5000 ראשי בקר. עופות גודלו רק בחצרות הבתים. ענף כלכלי חשוב היה הדייג. כ-2000 דייגים מצאו את מחייתם בדיג סירות קטנות לאורך חופי הרצועה. מקור נוסף לדייג היתה ימת בַּרְדַוִיל שבחופו הצפוני של חצי-האי סיני. אורכה ממזרח למערב כ-80 ק“מ ורוחבה המירבי כ-28 ק”מ. מימי הימה רדודים והיא מופרדת מהים על-ידי רצועת יבשה צרה ובה שלושה פתחים. בתקופת השלטון המצרי הוחכר הדייג בימה למצרים שהעסיקו מאות שכירים. שלל הדייג בתשכ“ט היה קרוב ל-3700 טון הכוללים את שלל הים והימה גם יחד. ערך התפוקה הכוללת של תוצרת חקלאית ודגים ברצועה ובצפון סיני היה בתשכ”ח 53 מיליון לירות.

כמו ביהודה ושומרון, מינה משרד החקלאות קצין חקלאות על יד הממשל הצבאי. בראש וראשונה היה צורך לדאוג לשיווק של פרי ההדר. חלקו נשלח דרך הגשרים הפתוחים לירדן ומשם הועבר לארצות ערב אחרות. בגין הקושי לשווק את הפרי במדינות מזרח-אירופה, שהפסיקו את קשריהן המסחריים עם הרצועה, שווק רוב הפרי באמצעות מועצת השיווק בישראל לשווקים במערב-אירופה. לשם כך הוקמה חברה מיוחדת “עַז-הדר”, ששיווקה את הפרי בתנאים זהים לשיווק הפרי הישראלי על-ידי מועצת השיווק. במשך הזמן, כשגדלו כמויות הפרי, בהגיע הפרדסים הצעירים לפוריות מלאה, פוּתחו שווקים נוספים במזרח (אירַן) ופחתה כמות הפרי ששווקה לאירופה. בנוסף לבית-האריזה המודרני שהיה קיים מקודם נבנו עוד בתי-אריזה על-ידי סוחרים מקומיים וגם על-ידי יזמים ישראליים וחל שיפור ניכר בשיטות האריזה.

קצין החקלאות ועוזריו אירגנו את ההדרכה בסיוע מדריכים מקומיים והקימו כמה חוות-הדגמה לחקלאים. מגדלי הירקות הודרכו בגידול ירקות לייצוא, חלקם בכיסוי פלסטי. הוכנס גם גידול תות-השדה. בשנים האחרונות יוצאו מהרצועה לאירופה ירקות, תות-שדה ודגים, למעט את ייצוא הירקות והתמרים ליהודה ושומרון ולירדן.

תשומת-לב מיוחדת ניתנה לבעיית המים. לנוכח ההמלחה הצפויה למי התהום הוטל איסור על קידוח בארות ללא רשיון, הוכנסו שיטות השקיה מתקדמות בכדי למנוע בזבוז מים והחקלאים הודרכו לנצל את המים בחסכון.

ערך הייצור החקלאי והדייג עלה משנה לשנה ובתשל“ב כבר עלה ל-149 מיליון ל”י, בתשל“ה היה ערך הייצור החקלאי 445 מיליון ל”י ובתשל“ז עלה ל-935 מיליון. בראש התפוקה: ההדרים – 60% – 534 מיליון ל”י, הירקות – 95 מיליון ל“י והדגים – 61 מיליון ל”י. הודות לעליית ההכנסה מהחקלאות והתעסוקה המלאה ברצועה, ובגין העבודה בישראל, חלה עלייה ניכרת ברמת-החיים של התושבים. בעזרת הממשלה הוצא חלק גדול מהפליטים מהמחנות ושוכן בדירות שנבנו בתוך ערי הרצועה.

ברמת-הגולן נשארו 5 כפרי מיעוטים, מהם 4 כפרים דרוזיים: מג’דל-שׁמס, בוקעַתה, מסַעְדֶה ועין-קִינִיָה. מספר התושבים כעשרת-אלפים. שטח הקרקע של הכפרים – 96000 ד‘. מזה 27000 ד’ ראויים לעיבוד. בפועל מעובדים 6000 ד' מטעים שרובם תפוחים, 4000 ד' כרמים ועוד 7000 ד' גידולי-שדה. יתר השטח משמש למרעה. המטעים מושקים ברובם במי המעיינות וקצתם במי בּרְכַּת רָם. התפוחים הגדלים בכפרים מצטיינים בטיבם ומשווקים בישראל. בכפרים עדרי צאן שגדלו מאוד במשך התקופה. ב-1967 היו 3900 ראש ומספרם גדל ל-21000 ב-1973 והוסיף לגדול בשנים שלאחר מכן.118


פרק ח: המחקר החקלאי והסיוע לארצות מתפתחות

בשנת 1971 חל שינוי בארגון המחקר החקלאי. בהתאם להמלצות ועדה בראשות פרופ' אפרים קצ’לסקי (קציר), שהוקמה על-ידי הממשלה בשביל ליעץ כיצד לארגן את המחקר שבידי מוסדות ממשלתיים, הוחלט להקים את מינהל המחקר החקלאי. המינהל, שבראשו הועמד פרופ' יואש ועדיה, שכיהן כמנהל מכון וולקני, כלל את מכון וולקני, המכון להנדסה חקלאית, התחנה לחקר הדייג והמידגה, התחנה לחקר הסחף ואת המכון הוטרינרי. על-ידי איחוד זה הושג תיאום מלא בין יחידות המחקר השונות, שהשתייכו בחלקן למחלקות ולאגפים במשרד החקלאות. למינהל המחקר החקלאי הוענק מעמד של יחידת-סמך עצמאית בתחומי משרד החקלאות, והוא ריכז בידיו את כל פעולות המחקר הממשלתי בחקלאות. פעולות מחקר אחרות נעשו, כבעבר, בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה ובטכניון בחיפה.

התמורות שחלו בחקלאות הישראלית בפיתוח הייצוא החקלאי והתעשיה החקלאית, חייבו להתאים את תכניות המחקר לצרכים השוטפים של החקלאות. עדיפות ראשונה ניתנה למוצרי הייצוא והתעשיה: טיפוח זנים חדשים של ירקות לייצוא ולעיבוד תעשייתי, פיתוח מטעים סובטרופיים (אבוקדו, מנגו ועוד) ושיטות ריבוי וגידול פרחים. בנוסף לזה בוצעו מחקרים רבים ביצירת זני חיטה ננסיים משובחים, בזנים חדשים של בטנים, מֶלוֹנים ועגבניות. תוצאות חשובות הושגו במחקרים בהזנת בעלי-חיים: שימוש בקש ובפסולת תעשייתית וחקלאית להאבסת בקר. המחקרים בבעיות המים התרכזו, בעיקר, בשכלול שיטות ההשקיה (טפטוף וכו') ובנסיונות להשתמש להשקיה במי-קולחים ובמים מליחים. במחקרים אלה הושגו תוצאות חשובות מאוד. המכון להנדסה חקלאית פיתח שורה של מכונות לאסיף עגבניות, בטנים, זיתים, פֶקַנִים ומערך מכונות לזריעה, פריסת יריעות פלסטיק ובניית מינהרות לירקות ייצוא. המגמה של מחקרי המכון להנדסה: חסכון בכוח-אדם ובאנרגיה ושמירה על איכות המוצר החקלאי בתהליכי הייצור. עבודות חשובות נעשו גם בהדברת מזיקים ועשבים רב-שנתיים וכו'.

המחקרים שנעשו במינהל המחקר החקלאי על כל יחידותיו תרמו רבות לקידום ענפי החקלאות. תוצאות המחקרים הועברו מהר מאוד לחקלאים בשדה על-ידי שירות ההדרכה והמקצוע במשרד החקלאות (שה"ם). מאות מדריכי שה"ם ביקרו במשקים והדריכו את החקלאים; התקיימו כינוסי חקלאים לדיון והסברה ופורסמו חוברות הדרכה רבות בכל נושאי החקלאות; השיתוף ההדוק בין החקלאים לעובדי המחקר וההדרכה הוסיף להתקיים במשך כל התקופה והביא ברכה רבה לחקלאים ולחוקרים גם יחד.

פעולות הסיוע לארצות מתפתחות

המרכז לשיתוף חקלאי בינלאומי התאחד עם האגף להדרכת חוץ והוא משמש כזרוע המבצעת של משרד החוץ ומשרד החקלאות בתחומי הסיוע החקלאי.

המרכז המשיך בעשור האחרון לבצע פרויקטים שונים בארצות מתפתחות. מהם המכוונים לקידום גידולים וענפים חקלאיים. פרויקטים אחרים מכוונים לפיתוח שירותים חקלאיים מסוימים; הדרכה, אשראי חקלאי ושיווק מאורגן של התוצרת החקלאית. בכמה ארצות נעשו ונעשות פעולות של התישבות חדשה או ארגון מחודש של קהילות חקלאיות קיימות על בסיס של שילוב החקלאות, התעשיה והשירותים. נחתמו הסכמים על מחקרים משותפים עם ארצות אחדות והוקמו מרכזים (בעיקר באמריקה הלטינית) לחקר אזורים צחיחים. הפעולות מבוצעות יחד עם הארצות שבהן מבוצעים הפרויקטים ובהשתתפותן הכספית, ורוב הפעולות נעשות בשיתוף עם מוסדות בינלאומיים: קרן הפיתוח של האו“מU.N.D.P.) ) הבאנק הבינאמריקאי לפיתוח (B.I.D.) ומוסדות אחרים – המממנים חלק ניכר מההוצאות. יחד עם זה ממשיכים בהכשרת אנשים מהמדינות המתפתחות. אלפי משתלמים למדו בקורסים שהאגף להדרכת-חוץ אירגן בארץ ורבים אחרים השתלמו בקורסים, שהאגף הפעיל בארצות המתפתחות על-ידי בעלי-מקצוע שנשלחו לשם. חלק מהקורסים אורגנו בשיתוף עם הארגון למזון ולחקלאות של האו”ם (F.A.O.) וארגונים בינלאומיים אחרים.

אחרי מלחמת יום-הכיפורים, כאשר רוב מדינות אפריקה ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, הופסקה פעולת הסיוע החקלאי בחלק מהמדינות. במדינות אחדות נמשכה הפעילות של המרכז לשיתוף חקלאי בינלאומי גם לאחר מכן, לפי בקשת המדינות, שניתקו פורמלית את היחסים הדיפלומטיים, אולם היו מעוניינות בהמשך הסיוע. מרכז-הכובד של השיתוף הבינלאומי הועתק למדינות אמריקה הלטינית; כיום פועל המרכז ב-40 ארצות לערך, רובן באמריקה הלטינית ומיעוטן באפריקה ובמזרח הרחוק. זרם המשתלמים מוסיף לזרום וכמאה מומחים מישראל פועלים בארצות שבהן מבוצעים הפרוייקטים החקלאיים.


פרק ט: תנועות ההתיישבות בעשור השלישי למדינה

עם התפתחותם והתבססותם של הישובים החקלאיים, גדל גם כוחן של התנועות ההתיישבותיות. עיקר הפעילות עבר לידי התנועות וכוחו של המרכז החקלאי נתמעט בעיקר בגלל מצב בריאותו של אברהם הרצפלד, ולאחר מותו (1973). גם אחרי מותו המשיך המרכז החקלאי לשמש כארגון גג של התנועות והארגונים החקלאיים, אולם שטח פעילותו הצטמצם מאוד. גם בתנועות הקיבוציות ובתנועת המושבים חלו שינויים. התהליך של חילופי משמרות, שהחל עוד בשנות השישים הגיע לידי גמר. דור המייסדים הותיקים פינה את מקומו לנציגי הדור השני, שקיבלו לידיהם את הנהגת התנועות ומילאו את תפקידיהם בהצלחה.

בתנועות הקיבוציות גדל מספר הישובים וגדלה אוכלוסייתם. מספר הקיבוצים בסוף 1977 הגיע ל-252 לעומת 235 קיבוצים ב-1968. האוכלוסיה גדלה מ-83100 נפש ל-112600 – תוספת של 29500 נפשות. אוכלוסיית הקיבוצים ב-1968 היתה 3.41% מהאוכלוסיה היהודית במדינה, וב-1977 הגיעה ל3.66%. אחוז הקיבוצים באוכלוסיה הכפרית היהודית הגיע ל35.7% לעומת 30.2% ב-1968. במשך 30 שנות המדינה גדלה האוכלוסיה בקיבוצים מ-47400 ב-1947 ל-112600 נפשות ב-1977 – גידול של %119.135.5

החלוקה של האוכלוסיה בין התנועות היתה כדלקמן:

תנועות קיבוציות מספר הקיבוצים האוכלוסיה אוכלוסיה קבועה
איחוד הקבוצות והקיבוצים 89 37766 32313
הקיבוץ הארצי 76 36650 32686
הקיבוץ המאוחד 63 30370 25964
הקיבוץ הדתי 14 6001 4962
העובד הציוני 7 1000* 850
פועלי אגודת ישראל 2 685 547
יד–חנה 1 141 101
בס"ה 252 112613 97373120

*אומדן

כ-94% מהאוכלוסיה הקיבוצית מרוכזים בשלוש התנועות הקיבוציות הגדולות.

במרכז הפעילות של הנהגות התנועות הקיבוציות עמדה הקמת ישובים חדשים והגשת עזרה לישובים הצעירים; זאת על-ידי טיפוח תנועות הנוער החלוציות בארץ ובחו"ל, ארגון הגרעינים להתיישבות וקביעת מקום התיישבותם וגם על-ידי השלמת ישובים קיימים. כמו כן טיפלו בעזרה לישובים הצעירים והדרכתם בשיטת אימוצם על-ידי קיבוצים ותיקים או גיוס חברים מהקיבוצים הותיקים להדרכה משקית וחברתית בקיבוצים הצעירים.

התנועות עמדו על משמר עקרונות היסוד של הקיבוץ: הן פעלו בהתמדה לצמצומה וחיסולה של העבודה השכירה בקיבוצים ושקדו על העזרה ההדדית שביניהם. עם התפתחות התעשיה בקיבוצים התרחב הפער במצב הכלכלי בין הקיבוצים השונים והנהגות התנועות הגישו עזרה רבה לקיבוצים החלשים על-ידי הענקת אשראי נוח מהקרנות של התנועות וממקורות כספיים אחרים. התנועות גם קיימו פיקוח על רמת-החיים בקיבוצים במגמה לשמור על אחידות ולמנוע חריגות בהוצאות הקיום וברמת ההשקעות הצרכניות.

השינויים שחלו בחברה הישראלית במשך העשור האחרון וכניסת הדור השני בעול ההנהגה והניהול של הקיבוצים, הטביעו את חותמם על החברה הקיבוצית. בחלק מהקיבוצים, בעיקר באיחוד הקבוצות והקיבוצים, גברה הנטייה לבטל את ה“לינה המשותפת” של הילדים בבתי-הילדים ולעבור ל“לינה משפחתית”. בגלל קשיים כלכליים וחילוקי-דעות בין החברים, היה המעבר ללינה משפחתית איטי, אולם בסוף העשור, כבר גמרו רוב קיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוצים אומר להנהיג את הלינה המשפחתית. בקיבוץ הארצי ובקיבוץ המאוחד ממשיכים רוב הקיבוצים בלינה המשותפת, אולם גם בהם מתנהלים דיונים בשאלה זו ונשמעות תביעות לשנות את השיטה המקובלת.

ההזדקקות לבעלי-מקצוע מעולים בחקלאות, בתעשייה, בניהול המשק ובחינוך – וההתחשבות בצרכים האישיים של חברים גרמו להגדלה ניכרת מאוד במספר החברים הנשלחים ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה. המספר הממוצע של הלומדים והמשתלמים מגיע ל-5% ממספר החברים בקיבוצים. מטעם זה גדלה בקיבוצים שכבה גדולה של בעלי-מקצוע ובעלי השכלה גבוהה בכל ענפי החקלאות התעשיה והחינוך. לחברים, שהצטיינו בלימודיהם, ניתנה האפשרות להרחיב את השכלתם ולקבל תואר שני ותואר שלישי, וכיום יש כבר מספר חברי קיבוצים המשמשים כמרצים ופרופסורים במוסדות להשכלה גבוהה, אשר לא ניתקו את קשריהם עם הקיבוץ והם ממלאים את החובות החלות על כל חבר בקיבוץ.

בכדי לספק את מאווייהם של צעירי הקיבוץ המבקשים להתנסות מחוץ לחיי הקיבוץ והמתאווים לראות את העולם הגדול, הוחלט ברוב הקיבוצים להעניק שנת חופש לכל צעיר, אחרי שירותו הצבאי ואחרי “שנת שירות” שהוא חייב בה בתנועות הנוער או בישובים צעירים. רבים מהצעירים מנצלים את האפשרות הזאת לפי נטיותיהם וצרכיהם. חלק מהיוצאים חוזרים לקיבוצם בתום מועד חופשתם; חלק אחר מחליט לבנות את חייו ועתידו מחוץ לקיבוץ.

מספר הבנים העוזבים את הקיבוצים גדל בעשור זה, בעיקר בשנים האחרונות. מעריכים, כי בשנים האחרונות עזבו כ-50% מהבנים שסיימו את שירותם בצבא. מיעוטם עבר למושבי עובדים שהוקמו בעשור הזה ונשאר בחקלאות, רובם פנו ללימודים או לעבודה במקצועות שונים בעיר.

בסיכום אפשר לומר, כי על אף השינויים שחלו בתחומים שונים בחיי הקיבוץ אחרי 70 שנות קיום לא נפגעו היסודות החברתיים של הקיבוץ; שיתוף מלא בייצור ובצריכה, שוויון בין החברים ואחריות מלאה של הקיבוץ לחבריו. רק עקרון העבודה העצמית נשחק בחלק מהקיבוצים. גם באלה נשמרת העבודה העצמית בענפי החקלאות, והעבודה השכירה, אם בכלל קיימת, מרוכזת בעיקר בענפי התעשייה.

ברית התנועה הקיבוצית המשיכה לפעול לפי הקוים שנקבעו בהיווסדה. היא טיפלה במוסדות המשותפים של התנועה הקיבוצית: הסמינרים למורים ולמרכזי משק, הקורס הגבוה לחקלאות ברחובות, היחידה להדרכה כלכלית ואיגוד התעשייה הקיבוצית. בנוסף לזה היא עסקה באורח בלעדי בבעיות הקשורות במפעלים האזוריים. היא הקימה ועדות משותפות בינקיבוציות ותיאמה את הפעולות של הועדות הנפרדות שבכל תנועה. היא ייצגה במוסדות הממשלה ובמוסדות כספיים וציבוריים את התנועה הקיבוצית בעניינים המשותפים לכל התנועות. כל הפעולות האלו היו במסגרת שנקבעה בזמנו. הפעולות המשותפות שנעשו, סייעו הרבה לקירוב הלבבות ולהגברת שיתוף הפעולה בין התנועות, אולם לא נעשה שום צעד רציני להגיע לאיחודן המלא. רק בתקופה האחרונה הוחל בדיונים רציניים על איחוד הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקבוצות והקיבוצים. המשא ומתן התקדם ונתגלה רצון בשתי התנועות להגיע לאיחוד שלם.

המושבים

מספר המושבים גדל במרוצת העשור האחרון מ-344 בתשכ“ח ל-370. מספר המושבים השיתופיים גדל מ-22 ל-45. האוכלוסיה בכל המושבים גדלה מ-127 אלף בתשכ”ח ל- 141.5 אלף בתשל"ז – תוספת של 14500 נפשות. בקרב האוכלוסיה היה חלקם 4.6% ובאוכלוסיה הכפרית כ-50%. חלוקת המושבים לפי התנועות היתה ב-1977 כדלקמן:

שם התנועה מס' מושבים האוכלוסיה מושבים שיתופיים האוכלוסיה
תנועת המושבים 234 83500 5 2300
מושבי הפועל המזרחי 59 26300 8 1800
האיחוד החקלאי 34 12100 4 600
העובד הציוני 14 4300 11 1000
פועלי אגו"י ואגודת ישראל 9 2700 3 500
מושבי “חירות” 9 1800 8 800
התאחדות האיכרים 5 1700
איחוד הקבוצות והקיבוצים 6
ללא השתייכות ארגונית 6 2000
בס"ה 370 134400 45 7100

בתנועת המושבים מאורגנים 59% מכל המושבים ו-60% מהאוכלוסיה. במושבי הפועל המזרחי 15.7% מהמושבים ו-20% מהאוכלוסיה.121 בשנה האחרונה פרשו כמה מושבים שיתופיים מתנועת המושבים והצטרפו לאיחוד הקבוצות והקיבוצים.

כל התנועות הקימו ישובים חדשים ברחבי הארץ והגישו עזרה למושבים הצעירים, שעלו בעשור האחרון, וגם לאלה שהוקמו לפני כן. בגלל האפשרויות המצומצמות להקצאת קרקע ומים למושבים החדשים, בעיקר בגליל וברמת-הגולן הוקמו, או מוקמים והולכים, מספר מושבים, המבוססים בעיקר על תעשייה ומלאכה. ביניהם גדול חלקם של המושבים השיתופיים שבהן יותר קל להקים מפעלי תעשייה משותפים.

במבנה המשקי של המושבים החקלאיים חלו תמורות ניכרות בתקופה זו. הדגם של המשק המעורב המסורתי הלך ונעלם ובמקומו בא “המשק המתמחה”, המבוסס בעיקר על ענף אחד יסודי ובצידו ענף או שניים במתכונת מצומצמת. המעבר היה טבעי בגלל ההתפתחות הטכנולוגית שתבעה לקיים ענפים בגודל אופטימלי. כדוגמה יכול לשמש ענף הרפת: במקום עדר של 5–10 פרות התפתחה במושבים רפת של 30–50 פרות. הודות למכונות החליבה המשוכללות ומיכון הקציר והתובלה של המספוא הירוק – יש בכוחה של משפחה לקיים רפת בגודל זה. מובן מאליו, שענף במתכונת זו מנצל את כל הקרקע והמים של המתיישב. התפתחות דומה היתה נחלתם של הענפים האחרים, שהוגדלו וזקוקים לרוב כוח-העבודה של משפחת המתיישב, והם מקור עיקרי של הכנסותיו. לפי זה קיימים היום משקי חלב, משקי לול, משקי חממות, משקי ירקות ומשקי מטעים. בדרך כלל, לא הקיפו התמורות האלו כפרים שלמים, אלא בקרב הכפרים קמו משקים מתמחים המקיפים חלק מהכפר. התפתחות מעין זו אפשרית רק במושבים, שבהם לפחות שליש מתמחה בענף מסוים, שאם לא כן – מן הנמנע לספק למשקים המתמחים את השירותים הדרושים להם.

ההתפתחות שחלה במשקים הביאה, בחלק מהמושבים, לפער הכנסות גדול בין חברי המושב. אם היה המושב מפגר בהתפתחותו וארגונו – היה הפער גדול יותר. דבר זה בא לידי ביטוי בעיקר במושבים שנוסדו אחרי קום המדינה. במושבים המאורגנים והמפותחים, ותיקים וצעירים כאחד, היו הבדלי הכנסה יותר קטנים. הבדלים גדולים נוצרו גם בין מושב למושב.

השיווק המשותף במושבים נשמר, בעיקר בענפים המתוכננים והמבוקרים, כדוגמת הרפת והלול. בענפים שאינם מתוכננים, כמו ירקות ופירות, התגלו סטיות רבות מהשיווק המשותף.

גם באשר לעזרה ההדדית הסתמנו במושבים סטיות גדולות מעקרונות היסוד של מושבי-העובדים. העזרה ההדדית, שבעבר התבטאה בעבודה ממשית במשק של חבריהם הנזקקים – אינה קיימת עוד. המושבים המאורגנים מקיימים את העזרה ההדדית על-ידי עזרה כספית והבטחת הקיום השוטף של הנחשלים. במושבים צעירים, שאינם מאורגנים היטב, אין עזרה הדדית בכלל. כתוצאה מזה מצויים כיום מושבים, שיש בהם אחוז מסוים של משפחות הנזקקות לסעד. החברים האחרים של המושב משתמשים בקרקע ובמיכסת המים של המשקים שאין בעליהם מסוגלים לעבדם. העזרה היחידה הניתנת ברוב המושבים היא הערבות ההדדית להלוואות שהנזקקים מקבלים ממוסדות כספיים.

ההתקדמות הטכנולוגית הגבירה את מגמת השיתוף בעיבוד השטחים. במושבים רבים מגדלים במשותף כותנה וירק לתחמיץ. יש גם שותפויות בין חברים המקיימים ענפים משותפים. ברמת הארגון הפנימי במושבים יש הבדלים גדולים. בחלק מהמושבים שהוקמו בעידן המדינה מתגלעים קשיים בבחירת ועדים בגלל ניגודים בין חברים בכפר. בכמה עשרות מושבים קיימים ועדים ממונים שחבריהם, לרבות היושב-ראש, אינם מהמושב. במקומות אחרים חברי הועד נבחרים מבני המקום ורק את היושב-ראש ממנים. במושבים שבהם נכנס הדור השני לפעילות, מסתמן בדרך כלל שיפור במצב הארגוני. הדור הצעיר, שצמח בתוך העדות השונות, הוא בדרך כלל דור משכיל ומיומן, העולה בכישוריו וביצועיו על דור האבות, ורק באחדים מן המושבים הוא מוסיף להלך בנתיב ההורים, מבלי לחדש ולשפר את הטעון שיפור. המצב החברתי ומסגרות הארגון במקומות אלה רופפים ורעועים. אחד הנגעים הקשים בחלק מהמושבים, הוא השימוש בעבודה שכירה. במושבים המסודרים שומר ועד המושב שהעבודה השכירה לא תחרוג ממסגרת מסוימת, אולם בחלק מהמושבים הצעירים פרצה העבודה השכירה כל סכר. יש שחברים חוכרים אדמה מחבריהם במושב ומעבדים שטחים גדולים על-ידי פועלים ערבים מהשטחים. תנועות המושבים לא הצליחו עד כה להשליט מרותן בענין זה.

זיקת המושבים לתנועתם התרופפה במקצת בשנים האחרונות שהיו שנות רווחה לחקלאים. ככל שהמצב הכלכלי מתערער ומתגלעים קשיים, מרבים המושבים להיזקק לעזרת התנועה ומוסדותיה וזיקתם אליה מתגברת.

אפשר לסכם ולומר כי במושבים הותיקים והצעירים שגילו כושר ארגוני, נשמרים היסודות החברתיים של המושב, אם כי סטיות מהעקרון של העבודה העצמית והעזרה ההדדית מצויות גם שם. חלק מהמושבים הצעירים לוקה בתופעות קשות, שאינן עולות בקנה אחד עם עקרונות המושב ותקנותיו ואין לדעת מה תהיה התפתחותם של מושבים אלה בעתיד.

בין הישובים הכפריים אשר בהן הפעילות היצרנית והצרכנית נעשית על בסיס פרטי, חלה ירידה גדולה במספר הכפרים המסווגים כישובים חקלאיים. בכפרים אלה נקלטו במרוצת השנים אלפי תושבים חדשים במהלכו של העִיוּר המואץ שעבר עליהם, ורבים מהכפרים הפכו לישובים עירוניים. ב-1956, לפי השנתון הממשלתי לסטטיסטיקה, היו 27 מושבות כפריות שאוכלוסייתן הסתכמה ב-60000 תושבים, ועוד 27 ישובים כפריים אחרים בעלי אוכלוסיה של 70000 תושבים. ב-1961 היו 13 כפרים גדולים (מעל ל-2000 תושבים) בעלי אוכלוסיה של 46000 תושבים ו-57 כפרים קטנים בעלי אוכלוסיה של 40000 תושבים. ב-1972 כבר לא היו כלל כפרים גדולים, המוגדרים כישובים חקלאיים, ונותרו 44 כפרים קטנים בעלי אוכלוסיה של 33000 תושבים. בסוף 1977 היו רק 43 כפרים קטנים שאוכלוסייתן 22000 נפשות.122 התאחדות האיכרים, שבה נמצאות רוב המושבות הפרטיות, לא גילתה יוזמה רבה ורק בסוף העשור היא החלה לתכנן את הקמתן של מושבות חדשות, אולם עד סוף 1977, לא הגיעו תכניות אלו לכלל בצוע.


פרק י: סיכום העשור השלישי

בעשר השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים נוסדו ישובים חדשים רבים. רובם הוקמו בשטחים שנכבשו במלחמה: רמת-הגולן, בקעת הירדן, גוש עציון, רצועת עזה, פיתחת-רפיח ומרחב שלמה. מספר הישובים שהוקמו בשטחים היה 74. בד-בבד הוקמו 34 ישובים בתחומי הקו הירוק, בעיקר בגליל, בערבה ובחבל אשכול; מספר הישובים החדשים שהוקמו בעשור השלישי למדינה הגיע ל-108.

בגלל הצורך להתישב באזורים, שאין שם תנאים לפיתוח משק חקלאי בגין מחסור בקרקע (הגליל, מרכז רמת-הגולן, גוש עציון) הלכו והתגבשו צורות התיישבות חדשות: כפרי-תעשייה (כפ"תים) וישובים קהילתיים. מספר הישובים מסוגים אלה הוא קטן והם נמצאים עדיין בראשית התפתחותם.

שטח השלחין גדל ב-344 אלף דונם והגיע ב-1977 ל-1.920 מיליון דונם אף-על-פי שלא נתגלו מקורות מים נוספים; צריכת המים בחקלאות לא השתנתה כמעט והרחבת שטח השלחין התאפשרה הודות לייעול השימוש במים.

הייצור החקלאי גדל בממוצע ב-5% בשנה. הגידול העיקרי היה בענפים שתוצרתם מיועדת לייצוא: כותנה, ירקות, אבוקדו, פרחים. הייצוא החקלאי גדל במהירות. ערך הייצוא של התוצרת הטרייה הגיע בתשל“ז ל-372 מיליון דולר לעומת 113 מיליון בתשכ”ח. חלקו של ייצוא ההדרים היה בסוף העשור רק 48% מהייצוא החקלאי, לעומת 74% בראשית העשור. כמות הירקות שיוצאו גדלה ב-360%, הפירות ב-115% וערך ייצוא הפרחים גדל מ-1.7 מיליון דולר ל-31 מיליון. עלייה גדולה מאוד היתה גם בייצוא המוצרים החקלאיים האחרים. גם הייצוא של התוצרת החקלאית המעובדת גדל פי 3.5.

יש להצביע על התפתחות נרחבת של התעשייה בישובים החקלאיים, שחלה בעשור הזה. ההתפתחות הזאת רובה ככולה היתה נחלת הישובים הקיבוציים. בעשר השנים הוכפל כמעט מספר המפעלים התעשייתיים בקיבוצים והגיע ל-300, ומספר העובדים בהם – ל-12000. לפי סוג תוצרתם רוב המפעלים שהוקמו הם בענפי הפלסטיקה, האלקטרוניקה, החשמל והמתכת. רובם מפעלים עתירי-הון ואינם זקוקים למספר עובדים גדול. מגמה זו תואמת את הרצון של התנועה הקיבוצית לבסס את המפעלים על עבודה עצמית של החברים ולא להיזקק לפועלים שכירים. מספר העובדים בקיבוצים המועסקים בתעשייה מתקרב למספר החברים המועסקים בחקלאות. ההכנסה מהתעשייה משתווה להכנסה מהחקלאות ובמשקים מסוימים אף עולה עליה.

גידול ניכר חל גם בהקמת מפעלים אזוריים חדשים ובהרחבת המפעלים שהוקמו מקודם. במסגרת זו הוקמו בתי-אריזה ומיון, בעיקר לאריזת פרחים ואבוקדו, ומספר מפעלים הקשורים בענף הלול. נבנו גם מנפטות נוספות ומפעלים המספקים שירותי מחשבים למשקי האזור.

בשטחים המוחזקים: בגדה המערבית וברצועת עזה חלו שינויים מפליגים במצב החקלאות. קציני החקלאות, שמונו על-ידי הממשל הצבאי, הפעילו את עובדי משרד החקלאות הירדני לשעבר ואגרונומים ערבים צעירים שהצליחו להעלות במידה ניכרת את הרמה המקצועית של החקלאות שהיתה בשפל המדרגה. הם הכניסו שיטות עיבוד מודרניות, זרעים מובחרים, שימוש נרחב בדשן כימי ובחומרי הדברה, ואת העיבוד בטרקטורים, תחת בהמות העבודה. בזכות כל אלה גדלו היבולים וערך הייצור החקלאי גדל פי כמה. בשני אזורים: בקעת הירדן ורצועת עזה הוכנס בהצלחה גידול ירקות לייצוא. בד-בבד עם גידול ההכנסה עלתה במידה ניכרת רמת-החיים של חקלאי השטחים.

עידוד להרחבת המחקר החקלאי ניתן על-ידי הקמת מינהל המחקר החקלאי שכלל בתוכו את כל יחידות המחקר שהיו בתחומי משרד החקלאות. המחקר תרם תרומה רבת-משקל לפיתוח גידולי ייצוא חדשים וליצירת זנים משובחים של גידולי שדה, צמחי תעשייה וירקות.

פעולות הסיוע לארצות המתפתחות צומצמו במקצת אחרי מלחמת יום הכיפורים, כאשר רוב מדינות אפריקה ניתקו את יחסיהן עם ישראל. באחדות מהן נמשכו פעולות הסיוע גם אחרי זה, אולם עיקר הפעולות התרכזו במדינות אמריקה הלטינית.

תנועות ההתיישבות הגבירו את כוחן במרוצת העשור. הפעילות של המרכז החקלאי פחתה, ולעומת זה גדל כוחן של תנועות הקיבוצים והמושבים בהקמת ישובים חדשים ובטיפול בבעיותיהם של הישובים הקיימים. בכל תנועות ההתיישבות חלו חילופי משמרות. דור המייסדים, ותיקי התנועות, פרש לאט-לאט, וניהול התנועות עבר לידי הדור השני. השינויים שהתחוללו בחברה הישראלית הטביעו את חותמם גם בישובים הקיבוציים. קיבוצים רבים החליפו את הלינה המשותפת של הילדים בלינה בדירות ההורים; לרבים מחברי הקיבוצים ניתנה האפשרות לקבל השכלה גבוהה במקצועות שונים. והמנהג להעניק לחברים צעירים שנת חופשה בארץ או בחו"ל, אחרי סיום שירותם הצבאי ולפני הכרעתם על התקשרות לחיי קבע בקיבוץ, קנה שביתה בקיבוצים רבים. כל השינויים האלה לא פגעו ביסודות החברתיים של הקיבוץ: השיתוף המלא בעבודה ובצריכה, השוויון, השיתוף והאחריות של הקיבוץ לחבריו.

גם בתנועות המושבים חלו שינויים ניכרים: המבנה המשקי של המושב השתנה ואת מקום “המשק המעורב” הולך ותופס “המשק המתמחה”. במקביל להתפתחות הכלכלית הולך וגדל הפער בהכנסות בין חברי המושב. הפער הזה גדל בעיקר במושבים שנוסדו אחרי קום המדינה, במיוחד במושבים הנחשלים מבחינה ארגונית וחברתית. רבו גם הפרצות בשיווק המאורגן. גם העקרון של העזרה ההדדית נפגם, במיוחד במושבים חלשים מבחינה ארגונית. במושבים הותיקים, וגם הצעירים, שהשכילו להתארגן כהלכה, נשמרים היסודות החברתיים של המושב, אם כי פה ושם מתגלות גם שם סטיות מסוימות.

הסטייה החמורה ביותר מעקרונות הקיבוץ והמושב גם יחד היא הסטייה מהעקרון של העבודה העצמית. בתנועה הקיבוצית פחתה במידה מסוימת העבודה השכירה בענפי החקלאות, אולם לא חל שינוי לטובה בנושא העבודה השכירה בתעשייה; והמדובר בעיקר במפעלים הותיקים, המעסיקים עובדים שכירים תקופה ממושכת. במפעלים חדשים מקפידות התנועות שיהיו מבוססים על עבודה עצמית. במושבים גדל מספר העובדים השכירים, בעיקר בענפים האינטנסיביים שפותחו בעשור האחרון והם מייצרים מוצרי-ייצוא: פרחים, ירקות וכו'. האינטנסיפיקציה של החקלאות, שיש להעריכה כתופעה חיובית ביותר, אינה עולה בקנה אחד כנראה עם העקרונות החברתיים של המושבים. סתירה זו טומנת בחובה סכנות רבות לדמותו החברתית ותוכנו הרעיוני של מושב העובדים. ההתעצמות הכלכלית והארגונית של תנועות ההתישבות מגדילה את הסיכויים, שבעתיד יאזרו כוח לכוון את התפתחות הישובים ברוח היסודות הרעיוניים והחברתיים של התנועות.


אחרית דבר

הסיפור על 100 שנות התיישבות חקלאית יהודית בארץ-ישראל – הגיע לסיומו. זהו סיפור שאין דומה לו בתולדות ההתישבות בעולם; סיפורם של חלוצים-מתיישבים, שהניחו את היסודות ובנו את המסד אשר עליו הוקמה מדינת ישראל. הם העזו להקים ישובים חדשים ולפתח חקלאות אינטנסיבית ומודרנית, אף-על-פי שלא היו להם כל נסיון ויֶדע בחקלאות ורובם אף לא התנסו לפני כן בעבודה גופנית בכלל. זאת ועוד: הם החליטו לבנות את ישוביהם על יסודות חברתיים שונים מהמקובל – שיתוף, שוויון ועזרה הדדית, ובמטרה זו יזמו צורות-חיים חדשות: את הקיבוץ ואת מושב העובדים, כתאים ראשוניים של חברה חדשה שתקום בארץ-ישראל. גם הקשיים העצומים שעמדו בדרכם, הביקורת הקשה, במיוחד על הקיבוץ, הספקנות וחוסר האמונה בעתידם, שרווחו בחוגי הציבור שמבחוץ – לא ריפו את ידיהם והם המשיכו לבנות ולפתח את ישוביהם תוך דבקות במטרותיהם ונאמנות לעקרונותיהם.

בתום מאה שנים, ניתן לסכם ולקבוע, כי הנסיון הזה הצליח מעל למשוער. ההתיישבות החקלאית היהודית בישראל, לכל צורותיה, משמשת בסיס כלכלי וחברתי איתן של המדינה ועוד נכונו לה עתידות.

מה צפוי להתיישבות החקלאית בימים הבאים?

אחרי 100 שנות התיישבות ו-30 שנה לקיום המדינה לא מוצו עדיין כל האפשרויות של התיישבות ולא נוצל במלואו פוטנציאל הייצור החקלאי. עוד מצויים חבלי ארץ נרחבים, שבהם רק ישובים יהודיים מעטים והם מצפים ליישובם המלא. צורכי המדינה בעשור הבא ובעשור שלאחריו יחייבו להקים עוד ישובים רבים בגליל, בנגב, בערבה ובאזורים אחרים שיש להם חשיבות בטחונית ומדינית. המחסור באדמה חקלאית יאלץ את הישובים החדשים להסתפק במיכסות קרקע מצומצמות מאוד והם יבססו את קיומם בעיקר על ענפים לא חקלאיים: תעשייה, תיירות, שירותים ועוד. לא תהיה זו מהפכה בהתיישבות הכפרית שהרי פני הכפר הישראלי ממילא הולכים ומשתנים בתקופה האחרונה: המושג כפר חדל להיות זהה עם עבודת-אדמה; בקיבוצים מתפתחת התעשייה בקצב מהיר וחלקה בכלכלתם גובר והולך. התחלות של מפעלי-תעשייה יש גם במושבים. מן הדין למצוא את הדרך הנכונה להקמת מפעלי-תעשייה – אם בתוך המושבים עצמם או באזוריהם, כמפעלים שיתופיים, לשֵם הבטחת תעסוקה לדור השני שאין לו מקום במשקי הוריהם. זה יהיה גם פתרון לחברים רבים במושבים, שכבר היום מתפרנסים רק באופן חלקי ממשקיהם החקלאיים וחלק מזמנם, או רובו, עובדים בסביבה. כפרי-תעשייה (כפ"תים) אחדים הוקמו כבר והחיים יורו את הדרך הנכונה להרחבת צורה זו של התישבות כפרית.

המִגבלה הקשה ביותר להמשך פיתוח החקלאות – היא מגבלת המים. מקורות המים הקיימים כבר מנוצלים כמעט במלואם. הישובים העירוניים שיגדלו ומפעלי תעשייה שיתוספו, יהיו זקוקים למים, ובעשור הבא יהיה הכרח להשקיע משאבים גדולים בפיתוח המים השוליים, בטיהור השפכים וניצולם, בתפיסת מירב מי-השטפונות בחורף ובניית מיתקנים להתפלת מים מליחים ומי ים בקנה-מידה יותר גדול משזה נעשה עד כה. הגדלת הייצור החקלאי תחייב את הֶמשך המאמצים הבאים לייעל את השימוש במים. עד כה הושגו הישגים חשובים, אולם אפשר ואפשר לפתח שיטות השקיה יעילות וחסכוניות יותר. המחסור במים ישמש כתמריץ להפעלה של כל כוח ההמצאה שלנו ויביא לשילוב החידושים והשיפורים בשיטות ההשקיה, בשיטות אגרוטכניות משוכללות יותר, במטרה להפיק מכל יחידת מים תוצרת מירבית.

עוד בעיה שתעמוד לפני החקלאות הישראלית: התייקרות המים כתוצאה מהמחיר הגבוה של הדלק שיוסיף בודאי להתייקר גם בשנים הבאות. זה יחייב יתר אינטנסיפיקציה של הגידולים החקלאיים, במטרה להקטין את ההוצאה למים בהוצאות הייצור. תכלית זו תושג על-ידי הרחבת השימוש בחממות, בכיסויי פלסטיק ושיטות אחרות. התוצרת של הגידולים האינטנסיביים תופנה, בעיקר, לשיווק בחוץ לארץ. היְצוּא החקלאי יגדל משנה לשנה ואפשר לצפות, כי בסוף שנות השמונים תייצא מדינת ישראל כמחצית מכלל התוצרת החקלאית, לעומת שליש המיוצא היום. המחסור במטבע זר והחתירה להגיע לשיפור מאזן התשלומים של המדינה יעודדו את הפיכת החקלאות לענף-יְצוּא חשוב ביותר במדינה, זאת בזכות הערך המוסף הגבוה של מיגזר זה.

הנוף האנושי בהתיישבות החקלאית הולך ומשתנה במהירות. דור המייסדים של הישובים שהוקמו בשנות השלושים והארבעים ובעשור הראשון של המדינה, מסיים ברובו את מעגל חייו. את מקומם תופסים בני הדור השני והשלישי; שלא כאבותיהם גדל דור זה בסביבה חקלאית ומשחר ילדותו רכש את הידע והנסיון שחסרו להוריהם. אין ספק, שיהיו מסוגלים למלא את משימות פיתוחה ושיפורה של החקלאות בהצלחה רבה.

תנועות ההתישבות של הקיבוצים והמושבים שמרו על היסודות הרעיוניים והחברתיים שלהם על אף התמורות שהתחוללו בחברה הישראלית. הסחף שחל בערכים הלאומיים והחברתיים פגע אמנם במידה מסוימת גם בתנועות ההתישבות, אולם עלה בידיהן לשמור על שלמות מסגרות החיים שהתגבשו לפני עשרות שנים. אף שנתגלו סטיות מהעקרון של העבודה העצמית ויסודות הקואופרציה – בעיקר במושבים וגם בקיבוצים מסוימים – שומרות בדרך כלל כל התנועות על ייחודן ועל היסודות החברתיים העיקריים שלהם ויוסיפו לשמור עליהם גם בעתיד. הבסיס הכלכלי והחברתי האיתן של רוב הישובים החקלאיים יבטיח את קיומם והתפתחותם בעתיד, ויַנחה את דור הממשיכים ללכת בדרכו של דור המיַסדים, במטרה להגשים את החזון, שלו הקדישו המיַסדים את חייהם.
ביבליוגרפיה לכרך ב'


אופיר אריה, אליק שומרוני – אפיקי-חיים, הוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים וקיבוץ אפיקים, 1957.

אופיר אריה, הקיבוץ בתנועת העבודה, עם עובד, 1973.

אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל, תש“ח – תש”ך, משרד הבטחון, 1978.

איגוד התעשייה הקיבוצית, דינים וחשבונות שנתיים: תשל“ג – תשל”ח.

אליאב אריה (ליובה), קפיצת הדרך, עם עובד, 1970.

אפלבוים – חוליה מרגלית, מושב העובדים במבחן הזמן, המרכז לחקר התיישבות כפרית ועירונית, 1979.

ארגון מגדלי פירות, דו“ח לועידה ה-11 של הארגון, תשל”ח.

אריאב אורי, הצעה לפיתוח החקלאות וההתיישבות 1959–1955 (סטנסיל).

אשכול לוי, בחבלי התנחלות, עם עובד, 1958.

אשכול לוי, ברית אדמה, תרבות וחינוך, 1969.

בלאס שמחה, מי מריבה ומעש, מסדה, 1973.

בן-אברם ברוך, חבר הקבוצות, עם עובד – תרבות וחינוך, 1976.

ברסלבסקי משה, תנועת הפועלים הארצישראלית, כרך ד', הקיבוץ המאוחד, תשכ"ג.

גבתי חיים, פיתוח החקלאות בישראל – כיצד?, משרד החקלאות, 1958.

גדון שמואל, נתיבי הקבוצה והקיבוץ כרך א', עם עובד, תשי"ח.

גדון שמואל, שם, כרך ב', שם, תשכ"ז.

גדון שמואל, שם, כרך ג', שם, תשל"ו.

גובר רבקה, לכיש, לעשור ההתנחלות בחבל, עם הספר, 1965.

גורן יעקב, מושבי העולים – ארגונם וניהולם, מינהל ההדרכה, 1960.

דין-וחשבון של הועדה הציבורית לבדיקת מצב החקלאות בישראל (ועדת ד. הורוביץ), 1960.

דו"חות לועידה החקלאית השביעית, השמינית, התשיעית והעשירית.

דו"חות שנתיים של משרד החקלאות לכנסת. דרין-דרבקין חיים, החברה האחרת, ספריית הפועלים, 1961.

הועד המשותף לתכנון חקלאי והתיישבותי, פיתוח החקלאות 1950 (סטנסיל).

החקלאות בישראל, ירחון של משרד החקלאות. הלפרין חיים, תמורות בחקלאות הישראליתף עיינות, תשט"ז.

הלפרין חיים, Agrindus, Routledge and Kegan Paul, London, 1968 הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, החקלאות בישראל תש“ט – תשכ”ט, סדרות סטטיסטיות, 2 חלקים, תש"ל.

המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, יישובה של הארץ, 1950 (סטנסיל).

המועצה החקלאית, ארגון החקלאות בישראל (לקראת הועידה ה-20 – 21, יולי 1958.

המרכז לתכנון ופיתוח חקלאי והתיישבותי, דו“ח כלכלי על החקלאות והכפר, תשל”ג, תשל“ד, תשל”ה.

המרכז לתכנון ופיתוח החקלאות, ההתיישבות והכפר, דו“ח כלכלי על החקלאות והכפר תשל”ו, תשל“ז, תשל”ח.

המרכז לתכנון ופיתוח, פיתוח כפרי אזורי בישראל, 1968.

המרכז לתכנון ופיתוח, מערכת האשראי החקלאי במספר ארצות נבחרות ובישראל 1968.

המרכז לתכנון ופיתוח, מערכת הסובסידיות החקלאיות, 1969.

המרכז לתכנון ופיתוח, המפעלים האזוריים, חלוקה לפי מרכזים בין-כפריים, 1969.

המרכז לתכנון ופיתוח, סובסידיות בחקלאות, 1973. המרכז לתכנון ופיתוח, החקלאות הדרוזית ברמת-הגולן, 1974 (סטנסיל).

המרכז לתכנון ופיתוח, העבודה השכירה במשק המשפחתי, 1975 (סטנסיל).

השדה: ירחון חקלאי. השיתוף האזורי, דו"ח וסימפוזיון בקיבוץ ברור-חיל, ב-8 בדצמבר 1960, מועצה אזורית שער-הנגב, 1961.

ויץ יוסף: יומני, כרכים ד-ה. מסדה 1965.

ויץ יוסף, היער והיעור בישראל, שם, 1970.

ויץ יוסף, מגמדא לרוחא, שם, 1972.

ויץ רענן, פיתוח החקלאות בישראל (הצעה9 תשי"ג (סטנסיל).

ויץ רענן, דרכנו בחקלאות ובהתיישבות, הוצאת עם עובד, תשי"ט.

ויץ רענן, תחזית החקלאות וההתיישבות בישראל והכוונתן, המכון הלאומי והאוניברסיטאי 1962.

חבס ברכה, תנועה ללא שם, דבר, 1964.

חורין יהודה – Citrus in Israel, Israel Periodicals 1966 חורין יהודה, ייצוא פרי הדר, עקרונות ותמורות בשיווק, השדה, 1971.

חקלאות בישראל תשי“ד, דו”ח המרכז המשותף לתכנון חקלאי והתיישבותי והלשכה לייעוץ כלכלי, המדפיס הממשלתי, 1955.

יעקובוביץ מרדכי, המים בישראל, שקמונה, 1971.

כהן ראובן, הישוב הקיבוצי, הקיבוץ המאוחד, תשכ"ט.

כל מקום ואתר, משרד הבטחון-כרטא, מהדורה ששית, 1978.

לא על החרב לבדה, פיקוד הנח“ל – חינוך, תש”ל. לורך נתנאל, קורות מלחמת העצמאות, מסדה, 1966.

100 ישובי נח"ל – מנחל-עוז עד חולית (1979–1951), פיקוד הנחל-חינוך, 1977.

מועצת הפירות (ייצור ושיווק), דינים וחשבונות שנתיים (תשכ“ז – תשל”ח).

מושבי עובדים, אנתולוגיה, תנועת מושבי העובדים 1971–1970.

מייזליש שאול, אבי ההתיישבות הדתית (סיפור חייו של השר מיכאל חזני), דון, תשל"ח.

מרכז משותף לתכנון חקלאי והתיישבותי, הצעת תכנית לפיתוח החקלאות וההתיישבות לשנת 1953/54 עד 1959/60, אוקטובר 1953 (סטנסיל).

משרד החקלאות-נציבות המים, המים בישראל, קובץ מאמרים, הקריה 1973.

משרד החקלאות-נציבות המים, חוק המים תשי"ט (כולל את כל התיקונים 1975).

סיכום הצעות לפיתוח החקלאות בשנים תש“י-תשי”ג, 1950 (סטנסיל).

עבר הדני (עורך) חקלאות והתיישבות בישראל בעשור למדינה, משרד החקלאות והסוכנות היהודית, תשי"ח.

פוהורילס שמואל, התפתחות ותכנון בחקלאות הישראלית, משרד החקלאות, 1969 . פוהורילס שמואל, החקלאות בישראל, דגם של תכנון כלכלי, הקיבוץ המאוחד, תשל"ג.

קונגרסים ציוניים, דו“חות הקונגרסים כ”ב-כ"ט. קלי אלישע, המאבק על המים, הקיבוץ המאוחד, 1965.

רובין י., עשור למושבי עולים, תנועת מושבי עובדים בישראל, 1959.

רוקח אבשלום, התיישבות וחקלאות, מרכז ההסברה, 1974.

רוקח אבשלום, התיישבות כפרית בישראל, הסוכנות היהודית, 1978.

שושני אליעזר, הקבוצה והקיבוץ בישראל, דבר, תשל"ג.

שנתוני הממשלה

שנתונים סטטיסטיים לישראל . שפירא עובדיה, מושבי עולים בישראל, המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית, תשל"ה.

שפר זאב, חברה בצמיחתה, הקיבוץ. עם עובד, תש"ך.

שפר יוסף, מבוא לסוציולוגיה של הקיבוץ, המדרשה על שם רופין, 1977.


רשימת כל הישובים הכפריים היהודים בישראל


סוג התיישבות שם הישוב אזור גיאוגרפי תאריך הקמה השתייכות ארגונית מקור השם
קיבוצים
אבן יצחק (גַלְעֵד) רמות מנשה 11.3.45 האיחוד יצחק הוכברג. ציוני. דר' אפריקה
אֲדָמִית הגליל המערבי 29.5.58 הקיבוץ הארצי לפי השם הערבי: אידמית
אור–הנר לכיש 1.10.57 האיחוד מסכת סנהדרין: “אור הנר בברור חַיל משתה שם”
אורטַל רמת הגולן .76 הקיבוץ המאוחד סמלי
אוּרים הנגב המערבי 6.10.46 האיחוד סמלי
אוּשָׁה עמק זבולון 8.36 האיחוד חִרבת אושה הסמוכה
אֵיָל השרון הדרומי 1.11.49 הקיבוץ המאוחד סמלי
אֵילון הגליל המערבי 14.11.38 הקיבוץ הארצי בסביבה עצי אילון ואלָה רבים
אילות הערבה 21.12.62 הקיבוץ המאוחד “בעציון גבר אשר את אילות על שפת ים סוף” (מלכים א‘ ט’ כ"ו)
אַיֶּלֶת הַשַּׂחַר עמק החולה 30.6.18 האיחוד על פי השם הערבי: ניג'מֶת אַ–צוּבח
אֲלוּמוֹת הגליל התחתון 20.3.41 האיחוד סמלי
אַלּוֹנִים עמק יזרעאל 20.6.38 הקיבוץ המאוחד בעקבות חורשות האלונים שבסביבה
אַלמוֹג (ראה נח"ל אלמוג)
אֶלרוֹם הגולן 15.7.71 הקיבוץ המאוחד הישוב הגבוה ביותר בארץ: 1050 מ' מעל פני הים
אֲפיק הגולן 28.12.67 האיחוד כפר ערבי נטוש – פיק ועיר בתקופת התלמוד
אפיקים עמק הירדן 8.32 האיחוד אפיק הירדן הסמוך
אֲפֵק עמק זבולון 28.5.39 הקיבוץ המאוחד עיר בנחלת אשר (יהו‘ י"ט, ל’)
אֶרֶז דרום 8.9.49 האיחוד שם גרעין המיסדים
אשדות–יעקב עמק הירדן 13.10.32 האיחוד אשדות הירמוך הזורם בסמוך. יעקב (ג'מס) רוטשילד, בנו של הנדיב הידוע
אשדות יעקב עמק הירדן 13.10.32 הקיבוץ המאוחד כנ"ל
בְּאֵרִי הנגב המערבי 6.10.46 הקיבוץ המאוחד ע"ש בארי–ברל כצנלסון
בַּחַן השרון הצפוני 23.4.53 האיחוד סמלי – פירושו: מגדל צופים
בֵּית–אַלפָא עמק יזרעאל 4.11.22 הקיבוץ הארצי שם עברי קדום.
בֵּית–אֹרֶן הר הכרמל 1.10.39 הקיבוץ המאוחד בגלל הסביבה המשופעת בעצי ארן
בֵּית–גוּבְרין לכיש 23.5.49 הקיבוץ המאוחד ע"ש הישוב היהודי שהיה במקום בימי בית שני
בֵּית–הָעֵמֶק הגליל המערבי 4.1.49 האיחוד ע"ש עיר קדומה בנחלת שבט אשר (יהושע י“ט, כ”ז)
בֵּית–הַשִטָּה עמק יזרעאל 12.12.35 הקיבוץ המאוחד שם תנ"כי (שופטים ז' כ"ה)
בֵּית–זֶרַע עמק הירדן 20.9.27 הקיבוץ הארצי סמלי
בֵּית–נִיר לכיש 20.7.55 הקיבוץ הארצי ע“ש ד”ר בודנהַימֵר ממנהיגי הציונות בגרמניה. (תרגום שם משפחתו לעברית)
בֵּית–קָמָה צפון הנגב 18.4.49 הקיבוץ הארצי סמלי
בֵּית–קֶשֶׁת הגליל התחתון 15.8.44 הקיבוץ המאוחד “ללמד בני יהודה קשת” (שמואל ב‘, א’, י"ח)
בְרוֹר חַיִל הנגב המערבי 18.4.48 האיחוד ישוב בימי התלמוד
בַּרְעָם הגליל העליון 2.6.49 הקיבוץ הארצי ישוב יהודי בימי הבית השני
בַּרְקַאי צפון השרון 10.5.49 הקיבוץ הארצי סמלי
גְּבוּלוֹת הנגב הצפוני 12.5.43 הקיבוץ הארצי על שום קרבתו לגבול
גֵבִים דרום 28.8.47 האיחוד סמלי
גִבְעַת–בְּרֶנֶר דרום 23.6.28 הקיבוץ המאוחד ע"ש הסופר י. ח. ברנר
גִבְעַת–הַשְׁלשָה השרון הדרומי 1.5.25 הקיבוץ המאוחד ע“ש 3 פועלים מפ”ת שנאסרו ע"י התורכים ב–1916 באשמת ריגול ומתו בבית–הסוהר בדמשק
גִבְעַת–חַיִים (איחוד) עמק חפר 14.7.32 האיחוד ע"ש חיים ארלוזורוב המזכיר המדיני של הסוכנות היהודית
גִבְעַת–חַיִים (מאוחד) עמק חפר 14.7.32 הקיבוץ המאוחד כנ"ל
גבעת–עוֹז עמק יזרעאל 20.9.49 הקיבוץ המאוחד סמלי
גְּבַרְעָם דרום 28.8.42 הקיבוץ המאוחד סמלי
גְּבַת עמק יזרעאל 4.12.26 הקיבוץ המאוחד ישוב קדום גבתא (בארמית גבעה)
גָּדוֹת עמק החולה 5.12.49 הקיבוץ המאוחד שוכן על הגדה המערבית של הירדן
גוֹנֵן עמק החולה 13.8.51 האיחוד סמלי
גָזִית גליל תחתון 27.7.48 הקיבוץ הארצי סמלי
גֶזֶר שפלת יהודה 13.3.45 האיחוד ע"ש העיר הקדומה גזר ששכנה בסביבה
גַלְאוֹן לכיש 6.10.46 הקיבוץ הארצי סמלי
גִלְגָל בקעת הירדן 15.1.70 הקיבוץ המאוחד שם תנכי (יהושע ד', י"ט)
גְלִיל–יָם השרון הדרומי 7.1.43 הקיבוץ המאוחד הסבת שם הכפר הערבי ג'ליל
גַלְעֵד (ראה אבן יצחק
גן–שלמה (קבוצת שילר) דרום 14.10.27 האיחוד ע"ש שלמה שילר, סופר והוגה דעות
גן–שמואל השרון הצפוני 1913 הקיבוץ הארצי ע“ש הרב שמואל מוהלִיבֶר מראשי ”חובבי–ציון"
גְנּוּסַר עמק הירדן 25.2.37 הקיבוץ המאוחד ע"ש הישוב היהודי הקדום
גְנֵּיגָר עמק יזרעאל 21.10.27 האיחוד שם ישוב הנזכר בתלמוד
גַעַש השרון הדרומי 5.7.51 הקיבוץ הארצי סמלי
גַעְתוֹן גליל מערבי 8.10.48 הקיבוץ הארצי ישוב הנזכר בתלמוד
גרוֹפִית ערבה 25.11.63 האיחוד סמלי. ענף של זית או שיקמה שנכרת לשתילה
גְשׁוּר רמת–הגולן 8.4.68 הקיבוץ הארצי תנ"כי (יהושע י“ג, י”ג)
גֶשֶר עמק הירדן 5.39 הקיבוץ המאוחד ע“ש ”גשר נהריים" הסמוך
גשר הַזִּיו גליל מערבי 27.1.49 האיחוד ע“ש גשר א–כזיב הסמוך ולזכר י”ד חיילי הפלמ“ח שנפלו במהלך פיצוצו ב”ליל הגשרים"
גַת לכיש 26.4.42 הקיבוץ הארצי ע"ש העיר הקדומה, אחת מחמש ערי פלשתים
דְבִיר הנגב הצפוני 13.9.51 הקיבוץ הארצי ע"ש העיר המקראית דביר
דָבְרַת הגליל התחתון 13.10.46 האיחוד עיר בנחלת יששכר
דְגַנְיָה א' עמק הירדן 1.11.90 האיחוד סמלי
דְגַנְיָה ב' עמק הירדן 21.9.20 האיחוד סמלי
דוֹרוֹת דרום 18.12.41 האיחוד ר"ת: דב, רבקה ותרצה – לזכר העסקן ומפקד ההגנה דב הוז ובני משפחתו שנספו בתאונת דרכים
דָּלִיָּה רמת מנשה 2.5.39 הקיבוץ הארצי סמלי
דָן עמק החולה 4.5.39 הקיבוץ הארצי ע"ש העיר הקדומה דן
דַפְנָה עמק החולה 3.5.39 הקיבוץ המאוחד ע"ש העיר הקדומה דפנה
הָאוֹן עמק הירדן 23.9.49 האיחוד סמלי
הַגּוֹשְרִים עמק החולה 26.9.48 הקיבוץ המאוחד סמלי
הַזּוֹרֵעַ עמק יזרעאל 15.4.36 הקיבוץ הארצי סמלי
הַחוֹתְרִים חוף הכרמל 7.6.48 הקיבוץ המאוחד סמלי
הַמַעֲפִיל עמק חפר 2.11.45 הקיבוץ הארצי סמלי
הַסּוֹלְלִים הגליל התחתון 21.7.49 העובד הציוני סמלי
הָעוֹגֶן עמק חפר 27.8.47 הקיבוץ הארצי סמלי
הַרְאֵל שפלת יהודה 27.10.48 הקיבוץ הארצי ע“ש חטיבת הפלמ”ח – “הראל”
זִיוָן רמת–הגולן 23.1.68 הקיבוץ המאוחד ע"ש הכפר הצ'רקסי הסמוך עין–זיון
זִיקִים דרום 14.2.49 הקיבוץ הארצי סמלי
חוּלָתָה עמק החולה 9.36 הקיבוץ המאוחד ים החולה, והשם הקדום חולתה
חוּקוֹק הגליל התחתון 5.10.45 הקיבוץ המאוחד ע"ש עיר מקראית בנחלת שבט אשר
חוֹרְשִים השרון הדרומי 6.1.55 הקיבוץ הארצי ע“ש עיר תנכ”ית – גיא–חורשים
חוּלְדָה שפלת יהודה 1930 האיחוד כפר ערבי בעל שם דומה בסמוך
חֲמַדְיִה בקעת בית–שאן 1.9.42 האיחוד על–פי הכפר הערבי חמדיה
חֲנִיתָה הגליל המערבי 18.11.38 האיחוד ישוב קדום הנזכר במשנה, שעל חורבותיו נבנה הקיבוץ
חָפֵץ–חַיִים דרום 25.4.44 פועלי אגודת ישראל ע“ש ר' ישראל מאיר כהן שכונה ”חפץ חיים" כשם ספרו
חֶפְצִי–בָּה עמק יזרעאל 14.10.22 הקיבוץ המאוחד תנ“כי – ישעיהו, ס”ב, ד
חָצוֹר–אשדוד דרום 1953 הקיבוץ הארצי עיר בנחלת יהודה (יהושע ט“ו, כ”ג)
חֲצֵרִים הנגב הצפוני 6.10.46 האיחוד “והעווים היושבים בחצרים” (דברים, ב', כ"ג)
טִירַת–צְבִי בקעת בית–שאן 30.6.37 הפועל המזרחי ע"ש הרב צבי קלישר ממבשרי הציונות
יַבְנֶה ראה קבוצת יבנה
יָגוּר עמק זבולון 30.12.22 הקיבוץ המאוחד עפ"י שם הכפר הערבי הסמוך יג'ור
יַד–חַנָּה השרון המרכזי 10.4.50 שמאל (המפלגה הקומוניסטית) ע"ש חנה סנש
יַד מָרְדְכַי דרום 5.12.43 הקיבוץ הארצי ע"ש מרדכי אנילביץ', מפקד המרד בגיטו ורשה
יַהֵל ערבה 18.11.76 האיחוד סמלי
יִזְרְעֶאל עמק יזרעאל 20.7.48 האיחוד עיר בגבול נחלת יששכר (יהושע י"ט, ח')
יְחִיעָם הגליל המערבי 27.11.46 הקיבוץ הארצי ע"ש יחיעם ויץ שנספה יחד עם חבריו בפיצוץ הגשר על נחל כזיב
יָטְבָתָה הערבה 31.10.51 האיחוד ??? “ומן הגדגדה יטבתה, ארץ נחלי מים.” (דברים י‘, ז’)
יִיטַב בקעת הירדן 22.12.70 הקיבוץ המאוחד ר"ת יד יצחק טבנקין, ממנהיגי הקיבוץ המאוחד
יַסְעוּר הגליל המערבי 6.1.49 הקיבוץ הארצי עוף ים
יִפְעָת עמק יזרעאל 18.7.54 האיחוד סמלי
יִפְתָּח הגליל העליון 19.8.48 האיחוד ע“ש חטיבת הפלמ”ח אשר משתחרריה הקימו את הישוב
יָקוּם השרון הדרומי 11.3.47 הקיבוץ הארצי סמלי
יִרְאוֹן הגליל העליון 20.5.49 הקיבוץ המאוחד עיר בנחלת שבט נפתלי (יהושע י“ט, ל”ה)
כַּבְּרִי הגליל המערבי 14.1.49 הקיבוץ המאוחד עפ"י שם כפר בימי שיבת–ציון – כבריתא
כִּנֶּרֶת עמק הירדן 7.6.08 האיחוד ע“ש עיר קדומה וע”ש הַיַּמָּה
כִּסוּפִים הנגב המערבי 22.5.51 הקיבוץ המאוחד סמלי
כְּפַר בְּלוּם עמק החולה 10.11.43 האיחוד ע"ש ליאון בלום, יהודי ומנהיג סוציאליסטי שהיהראש ממשלת צרפת
כְּפַר גְלִיקסוֹן השרון הצפוני 23.5.39 העובד הציוני ע"ש משה גליקסון, מנהיג ציוני ועיתונאי
כְּפַר גִלְעָדִי הגליל העליון 21.10.16 האיחוד ע“ש ישראל גלעדי מראשוני ”השומר"
כְּפַר הַחֹרֶש הגליל התחתון 16.6.33 האיחוד סמלי ליערות בסביבתו
כְּפַר הַמַכַּבִּי עמק זבולון 25.10.36 האיחוד ע“ש תנועת ”המכבי הצעיר" שייסדה אותו
כְּפַר הַנָשִׂיא הגליל העליון 2.7.48 האיחוד ע" חיים וייצמן הנשיא הראשון של מדינת ישראל
כְּפַר חָרוּב רמת–הגולן 23.3.74 האיחוד ע"ש הישוב מתקופת המשנה – כפר חרובא
כְּפַרמְנַחֵם שפלת יהודה 28.7.37 הקיבוץ הארצי ע“ש מנחם אוסישקין מראשי חובבי–ציון והציונות ונשיא הקק”ל
כְּפַר מַסַרִיק עמק זבולון 29.11.38 הקיבוץ הארצי ע"ש תומס מסריק נשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה
כְּפַר סָאלְד הגליל העליון 13.11.42 הקיבוץ המאוחד ע“ש הנרייטה סאלד, מראשי ”הדסה“ בארה”ב, “האמע” של עליית הנוער
כְּפַר עַזָּה הנגב הצפוני 23.8.5 האיחוד ע"ש עזה הסמוכה
כְּפַר עֶצְיוֹן הר חברון 25.9.67 הפועל המזרחי ע"ש הולצמן–עציון יוזם הקמת הישוב לפני מלחמת השחרור
כְּפַר רוּפִין בקעת בית–שאן 25.11.38 האיחוד ע“ש ארתור רופין, ”אבי" ההתיישבות הציונית
כֶּרֶם שָלוֹם הנגב המערבי 13.6.56 הקיבוץ הארצי סמלי
כַּרְמִיָּה דרום 20.4.50 הקיבוץ הארצי ע"ש הכרמים בסביבה
לָבִיא הגליל התחתון 23.2.49 הפועל המזרחי ע"ש ישוב מימי המשנה והתלמוד – לוביא
לַהַב הנגב הצפוני 7.8.52 הקיבוץ הארצי על–פי שם הגרעין המייסד
לַהֲבוֹת הַבָּשָׁן עמק החולה 7.8.52 הקיבוץ הארצי לפי מיקומו הגיאוגרפי (הבשן) ושם הגרעין המֵקים (להבות)
לַהֲבוֹת חֲבִיבָה השרון הצפוני 20.10.49 הקיבוץ הארצי ע"ש חביבה רייק, צנחנית בשליחות הישוב במלחמת העולם השניה
לוֹחֲמֵי הַגֵּיטָאוֹת הגליל המערבי 3.2.49 הקיבוץ המאוחד לזכר לוחמי הגיטאות בפולין
מְבוֹא חַמָּה רמת–הגולן 22.1.68 האיחוד ע"ש מעיינות אל–חמה (חַמַּת גָדֵר) הסמוכים
מְּגִידוֹ עמק יזרעאל 1.2.49 הקיבוץ הארצי ע"ש העיר הקדומה שם
מִגְדַל–עוֹז הר חברון 1977 הפועל המזרחי סמלי
מַגָּל השרון הצפוני 2.11.53 האיחוד סמלי
מָגֵן נגב מערבי 18.8.49 הקיבוץ הארצי סמלי
מוֹרָן הגליל התחתון 1977 הקיבוץ המאוחד ע"ש שיח משיחי החורש
מִזְרָע עמק יזרעאל 24.10.23 הקיבוץ הארצי סמלי
מַחֳנָיִם הגליל העליון 23.5.39 הקיבוץ המאוחד תנ“כי – בראשית ל”ב, ג'
מַלְכִּיָה הגליל העליון 26.6.49 הקיבוץ המאוחד עפ"י הכפר הערבי
מְנָרָה הגליל העליון 18.1.43 הקיבוץ המאוחד עפ"י השם הערבי למקום
מַסַּדָה עמק הירדן 31.3.37 האיחוד ע"ש גרעין המייסדים
מְסִילוֹת בקעת בית–שאן 22.12.38 הקיבוץ הארצי ע“ש הגרעין המייסד ”מסילה"
מַעֲבָרוֹת עמק חפר 15.8.33 הקיבוץ הארצי סמוך למעברות (גשר) נחל אלכסנדר
מַעֲגָן עמק הירדן 8.9.49 האיחוד סמלי
מַעֲגָן–מִיכָאֵל חוף הכרמל 25.8.49 הקיבוץ המאוחד ע“ש מיכל פולק, מראשי פיק”א, שעל אדמתה הוקם
מָעוֹז–חַיִּים בקעת בית–שאן 6.7.37 הקיבוץ המאוחד ע“ש חיים שטרומן מראשי ”השומר“ ו”ההגנה", שנפל באזור עם שניים מחבריו
מַעְיַן–בָרוּך הגליל העליון 11.8.47 האיחוד ע"ש ברוך גורדון, עסקן ציוני מדרום–אפריקה
מַעְיַן–צְבִי חוף הכרמל 30.8.38 האיחוד ע“ש צבי (הארי) פרנק שהיה מנהל פיק”א בארץ
מַעֲלֵה–גִלְבּוֹעַ הר הגלבוע 25.1.52 הפועל המזרחי לפי מיקומו הגיאוגרפי
מַעֲלֵה–הַחֲמִישָה הרי יהודה 19.7.38 האיחוד ע"ש 5 מחברי הקבוצה שנרצחו במאורעות 1938 באזור
מַעֲנִית השרון הצפוני 6.9.42 הקיבוץ הארצי סמלי
מְפַלְסִים דרום 12.6.49 האיחוד סמלי
מַצוּבָה הגליל המערבי 14.2.40 האיחוד עיר בתקופת התלמוד – מצובא
מִצְפֶה–שָׁלֵם בקעת הירדן 17.12.70 האיחוד ע“ש ד”ר נתן שלם, חוקר מדבר יהודה
מֶצֶר השרון הצפוני 8.9.53 הקיבוץ הארצי סמלי. לפי הכפר הסמוך מיסר
מְרוֹם–גוֹלָן רמת–הגולן 15.7.67 הקיבוץ המאוחד סמלי
מֶרְחַבְיָה עמק יזרעאל 24.1.11 הקיבוץ הארצי סמלי
מַשְאַבֵי שָׂדֶה הנגב הצפוני 11.49 הקיבוץ המאוחד ע“ש האלוף יצחק שדה מייסדו ומפקדו של הפלמ”ח
מִשְׂגַב עַם הגליל העליון 2.11.45 הקיבוץ המאוחד סמלי
מִשְמַר דָוִד שפלת יהודה 7.12.48 האיחוד ע"ש קולונל דוד מרכוס
מִשְמַר הַנֶּגֶב הנגב הצפוני 6.10.46 הקיבוץ המאוחד סמלי
מִשְמַר הָעֵמֶק עמק יזרעאל 2.11.26 הקיבוץ הארצי סמלי
מִשְמַר הַשֻרוֹן עמק חפר 16.6.33 האיחוד סמלי
מִשְמָרוֹת השרון הצפוני 1933 האיחוד סמלי
נְאוֹת מָרְדְכַי עמק החולה 3.11.46 האיחוד ע"ש מרדכי רוזובסקי, עסקן ציוני מארגנטינה
נֶגְבָּה דרום 12.7.39 הקיבוץ הארצי סמלי
נְוֶה–אוּר עמק בית–שאן 3.3.49 הקיבוץ המאוחד לפי מוצא המייסדים מעיראק – אוּר כשׂדים (עיר בבבל)
נְוֵה–אֵיתָן בקעת בית–שאן 25.11.38 האיחוד “והנה כאריה יעלה מגאון הירדן אל נוה איתן” (ירמיהו מ“ט,י”ט)
נְוֵה–יָם חוף הכרמל 23.5.39 האיחוד סמלי
נַחַל אַלְמוֹג בקעת הירדן 1977 האיחוד ע“ש יהודה אלמוג, שהיה יו”ר מועצה אזורית “תמר”
נַחַל בֵית רִימוֹן הגליל התחתון 1977 הפועל המזרחי ע"ש בקעת בית רימון הסמוכה
נַחַל חוֹלִית פיתחת רפיח 1977 האיחוד סמלי
נַחַל כִּישוֹר הגליל המערבי 1976 הקיבוץ הארצי סמלי
נַחַל מַלְכִּישוּעַ הגלבוע 1976 הפועל המזרחי ע"ש בן המלך שאול שנפל בקרב עם הפלשתים
נַחַל עוֹז הנגב הצפוני 25.7.51 האיחוד סמלי
נַחְשוֹלִים חוף הכרמל 14.6.48 הקיבוץ המאוחד סמלי
נַחְשׁוֹן שפלת יהודה 5.5.50 הקיבוץ הארצי ע“ש מבצע ”נחשון לפריצת הדרך לירושלים במלחמת תש"ח
נַחְשוֹנִים שפלת יהודה 13.9.49 הקיבוץ הארצי סמלי
נִיר–אֵלִיָהוּ השרון הדרומי 20.7.50 האיחוד ע“ש אליהו גולומב מראשי ”ההגנה"
נִיר–דָוִד בקעת בית–שאן 10.12.36 הקיבוץ הארצי ע"ש דוד וולפסון נשיאה השני של ההסתדרות הציונית
נִיר–יִצְחָק הנגב המערבי 8.12.49 הקיבוץ הארצי ע“ש יצחק שדה ממייסדי הפלמ”ח
נִיר–עוֹז הנגב המערבי 22.9.55 הקיבוץ הארצי סמלי
נִיר–עָם דרום 12.1.43 האיחוד סמלי
נִירִים הנגב המערבי 6.10.46 הקיבוץ הארצי ע“ש גרעין גדוד ”ניר“ של ”השומר הצעיר" שהקים את הישוב
נַעֲרָן ברעת הירדן 1977 הקיבוץ המאוחד עפ"י ישוב קדום נערה או נערת (יהושע ט"ז, ז,)
נַעַן שפלת יהודה 10.3 הקיבוץ המאוחד עפ"י שם הכפר הנטוש נענה
נִצָּנִים מישור החוף 8.12.43