עַתָּה גַם הַשְּׁלִישִׁי,

אִי-מְנוּחָתוֹ בְּהַר-הַזֵּיתִים.

הָאֶבֶן הַחֲצוּבָה לוֹחֶצֶת

עַל שִׂיחַ הָעִתִּים.

לְמַעְלָה תְכֵלֶת וְזָהָב

בְּפִילִיגְרָן,

לֹא שַׁיָּךְ –

מֵצַח הַנַּעֲרָה מֵאָז מִתַּחַת לְאָרָד גַּלִּי

בְּבֵין-עַרְבַּיִם נִשְׁמַר עַד

אַחֲרוֹן זִכְרוֹנוֹתָיו –

כָּךְ הָיָה? יָכֹל לִהְיוֹת אַחֶרֶת?

קָדַם לוֹ הַשֵּׁנִי,

טָמוּן בִּכְפָרוֹ.

עַלְעֲלֵי פְּרָחִים מִתְבּוֹסְסִים

עֲדַיִן בְּלִכְלוּךְ כְּמִישָׁה

וְאֵין שָׁלוֹם לַעֲפָרוֹ.

הַדֶּרֶךְ לְאָחוֹר כֹּה רְחוֹקָה.

צוּקִים גּוֹחֲנִים עַל תְּהוֹמוֹת.

צַעֲדָהּ שֶׁלָּהּ הָיָה קַלִּיל אָז,

צִיצַת זָהָב בָּרוּחַ –

וְהִנֵּה שִׁיר נוֹפֵל עַל שִׁיר,

נוֹבֵעַ מִתּוֹךְ שִׁיר,

לְעַצְמוֹ מַקְשִׁיב

וְהָרִאשׁוֹן,

כְּפוּל זְגוּגִיּוֹת כְּבַד תְּאָרִים,

שׁוֹכֵן לְרַגְלֵי שׁוּרָה

שֶׁל רִאשׁוֹנִים.

בַּקַּרְקֶפֶת

מְעַרְבֹּלֶת שֶׁל טֶקְסְטִים עַתִּיקִים,

צְלִילִיּוּת קָרָה

מְחַפֶּשֶׂת מִנְהָרָה

אֶל הַגִּבְעָה אֶל הַנַּחַל שֶׁמִּכְּבָר –

הִיא הָיְתָה תְמִירָה

וְעֵינֶיהָ אֶל כַּפָּיו, אֶל

אֶצְבָּעוֹת הַמִּתְנַזְּרוֹת מִלִּטּוּף.

פָּסוּק עַתִּיק

סוֹתֵם אֶת פִּי הַמְּעָרָה

וְהִנֵּה

הֶחָתוּל מִתְכַּרְבֵּל לְרַגְלֶיהָ,

אוֹר-לֹא-אוֹר,

מִתְיַחֶדֶת בַּפִּנָּה –

בֹּאוּ-בֹּאוּ.

וּבְשָׁלשׁ פִּנּוֹת מוּלָהּ

מֵת-מֵת בְּפִנָּתוֹ,

וְהַפָּנִים לוּטִים

אֵין לִקְרֹא,

אוֹר-לֹא-אוֹר, מִתְיַחֶדֶת

בַּפִּנָּה מוּלָם.

עֵינָיו שֶׁל הֶחָתוּל,

מְחוֹגֵי שָׁעוֹן –