לַבּוֹדֵד בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אָסוּר לִהְיוֹת

עָצוּב.

לֹא כָּל שֶׁכֵּן לַחֲרֹק שִׁנַּיִם –

וּבַלֵּילוֹת, חֲלוֹם אוֹ הֲזָיָה חוֹתֶרֶת אֶל שִׁכְבוֹת הַחשֶׁךְ,

הַקֶּבֶר שֶׁהַלָּז כְּבָר כָּרָה אוֹתוֹ.

הוּא רֵיק עֲדַיִן,

אֲבָל יָדוּעַ כְּבָר מִי בּוֹ יִשְׁכַּב,

וְעָפָר תָּחוּחַ יִתְגַּבֵּהַּ מֵעָלָיו,

מִישֶׁהוּ אַחֵר יַעֲמֹד אוּלַי

בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ עַל יָדוֹ בְּלֹא מִלִּים,

אַךְ לְפִי שָׁעָה הוּא עַצְמוֹ

לְיַד הַקֶּבֶר הַפָּעוּר הָרֵיק,

וּלְמַעַן שְׁלֵמוּת הַחֲלוֹם אוֹ הַהֲזָיָה

הַגֶּשֶׁם בִּצְלִיפָיו אֵינוֹ פּוֹסֵק –

תש"ם