כְּשֶׁאָדָם נַעַר, גַּם אָז

לֹא תָמִיד הוּא אוֹמֵר דִּבְרֵי זֶמֶר.

יְמוֹתָיו מְקַפְּצִים עַל מֵימוֹת מַקְצִיפִים

וְהוּא מַאֲזִין בַּלֵּילוֹת לְרִטּוּן תַּת-קַרְקָעִי.

כָּל זְרִיחָה מְמַהֶרֶת אֶל טְבִילַת אֵשׁ עִם שְׁקִיעָה

וּפַחַד מִפְּנֵי הַסָּתוּם מַנְחֶה אֶת

עֵטוֹ בְּשִׁרְבּוּט אֶל רְשׁוּת הָרַבִּים.

וְהִנֵּה כְּבָר עָמַד בִּשְׁנוֹתָיו, וְאֵין הַשָּׁנִים עוֹמְדוֹת,

אַף נִלְחַץ אֶל דָּלֶ"ת אַמּוֹת מִשֶּׁלּוֹ

(בִּבְחִירָה? מֵאִלּוּץ?)

אוֹר הַיָּמִים מִתְמַהֵל בִּשְׁחוֹר חֲצוֹתוֹת –

כַּמָּה מְחָרִים יְצַפּוּ עוֹד?

מִי מַקְשִׁיב?

וְשִׁירוֹ רַק לְאֶחָד. אַלְמוֹנִי.

שֶׁאוּלַי.

כְּבָר?

אַחַר-כָּךְ. לֵילוֹת נְדוּדִים כְּמוֹ

אָז בִּנְשׁוֹךְ הַכְּמִיהוֹת.

מְנוֹרַת נֵפְטְ מַעֲלָה פִּיחַ קַל, וְהַנְּיָר

כֹּה בְּתוּלִי וְכָנוּעַ.

וְשׁוּרוֹת הַבָּאוֹת עִם הָרוּחַ.

אוּלַי דַם תַּמְצִית. אוּלַי

לַחֲשֵׁי וִדּוּי לֹא שְׁפוּיִים. לְמִי?

וּבִגְמָר – לְפִסּוֹת נִקְרָע הַנְּיָר,

לָלֶכֶת בְּדֶרֶךְ הַחֹק שֶׁל שִׁמּוּר הַחֹמֶר –