לוגו
ימות המשיח
תרגום: שמשון מלצר
מיקום ביצירה:
0%

כמו בכל הערים והעיירות בגליציה, היה גם בקהילה שבה גרו הורי — משוגע.

כרגיל, לא היה המשוגע מתיירא מפני שום אדם, לא מפני הקהל, לא מפני הרב והדיינים, ואף לא מפני הבּלן ושומר בית־הקברות, שאפילו גדולי הגבירים מפחדים מפניהם. כנגד זה היתה כל העיירה, כל הקהל כולו עם כל כלי־הקודש, לרבות הבּלן ושומר בית־הקברות, רועדים ומרעידים מפני המשוגע וסוגרים בפניו כל פתח ושער. ואף־על־פי שהמשוגע המסכן לא אמר לאדם מעולם דבור רע, ולא נגע בשום בריח אפילו באצבעו הקטנה, היו הכול מצעקים עליו, ונמצאו גם אנשים שהכוהו, וקונדסי־הרחוב היו משליכים בו אבנים ובוץ.

אני הייתי מרחם תמיד על המשוגע. משום מה הרגשתי משיכה אליו, רוצה הייתי לדבּר עמו, לנחם אותו, ללטף אותו לטיפה כלשהי, אבל לגשת אליו מן הנמנעות הוא. ודאי הייתי קולט חלק מן האבנים ומן הבוץ, שלא פסקו מלזרוק בו. הייתי נער צעיר, והייתי לבוש חליפת־בגדים נאה מלבוב או מקראקא; ושמרתי את גבי מאבנים ואת חליפתי מבּוץ, והייתי אך מסתכל בו מרחוק.

העיירה שבה גרו הורי ובה עברו עלי ימי ילדותי בחליפות־בגדים של חייטים מלבוב ומקראקא, היתה מבצר, מוקפת בורות, תעלת־מים, סוללות וחומות גבוהות. על־גבי החומות היו עומדים תותחים, וחיילים עם רובים היו שומרים עליהם, כשהם מהלכים הלוּך וחזוֹר מתוך כיבד־ראש ושתיקה. כיוָן שירד הערב, מיד היו מגביהים את גשר הברזל מעל תעלת־המים, סגרו את כל השערים וניתקו את העיירה משאר כל העולם כולו עד הבוקר. ליד כל שער סגור היה עומד משמר, מזויין מכף רגל ועד קדקוד.

זה לא כבר, בבוקר, היינו כולנו חפשיים, היה מותר לצאת ולבוא, מבלי לשאול תחילה אצל ראש־השומרים; אף מותר היה לרחוץ בנהר שמחוץ לעיר, ואפילו להתפרקד על־גבי כר־הדשא הירוק בסמוך לנהר ולהביט אל השמים, או לתלות את העינים באיזו נקודה רחוקה, כאַות נפשו של כל אחד. שום בן־אדם לא בא בטרוניה על כך ולא אמר דבּור רע כלשהו. ואם מישהו לא חזר העירה, לא שאלו לו. אבל בלילה, היו מבקשים שיהיה שקט בעיירה, שלא יהו יוצאים ונכנסים. ״מזל הוא — הייתי מהרהר אז בלבי — שמניחים לה לפחות ללבנה להכנס אלינו״…

וכל עוד אחיה, לא אשכח את שעת בין־השמשות, את ירידת היום. יחד עם צללי הערב מתפשט מין מורא על־פני כל העיירה, אנשים ובתים דומה כאילו מתגבּנים יותר. מושכים את הגשר כלפי־מעלה, שלשלאות הברזל משתקשקות וחורקות בגלגלים העצומים; החריקה של ברזל בברזל, הצלילים הקשים המקוטעים מעבירים חרדה בעצמות. אחר־כך נסגרים בדפיקה שער אחר שער. כל ערב חוזר ונשנה הדבר הזה, ואף־על־פי־כן מרטטות כל פעם רגליו של האדם מחדש, עיפות קהה מתפשטת על כל פנים, כל העינים כבות כעיניהם של מתים, העפעפים יורדים כאילו הוצקה בהם עופרת, הלב משתתק, כל עוד נשמעת הנשימה. אחר־כך מתחיל הפּאטרוּ״ל סובב־הולך ברחובות, משקשקות החרבות המשורבבות כלפי־מטה ונתקלות במגפי־המים הגדולים, הכידונים מתנוצצים והם צועקים ״ועֶר־דא?" לאמור: מי כאן? ועל כך חייבים להשיב: ״משלנו, ממקומנו!״, שאם לא כן, מי יודע מה שעלול להתרחש. רבים נוח היה להם יותר להסתגר מאחורי מנעול ובריח, ומפחדים היו אפילו להראות ברחוב.״

פעם אחת נזדמן לי מקרה כזה: רחצתי בנהר מאחורי העיר, הסתכלתי במה שהסתכלתי, או שקעתי במחשבות, או סתם שכחתי שלאחר היום בא הלילה; פתאום אני רואה, כבר מגבּיהים את הגשר; החריקות צורמות אזנים, בשערים נסגרות דלתותים, דפיקתם מעוררת קול־הד בלבבי. את הנעשה אין להשיב! כבר אני אנוס להשאר כל הלילה מחוּץ לעיר… דבר מופלא הוא: בשכבי בבּית במטה החמה, הייתי חולם לילה לילה על העולם החפשי שמחוץ למבצר; והנה זו הפעם חלומי נתקיים, ונפלה עלי אימה! התחילה המלחמה הנודעת בין המוח ובין הלב. המוח הכריז בתוקף: שקט, ההנה גם אתה פעם אחת מן האויר הצח, החפשי, מן השמים המוככּבים. והלב עשׂה לו את שלו: התחבט והתלבט, ביקש לחרוג מסוּגרו. אחר־כך התרומם כמין ערפל מתוך לבי הכּבד ועלה ועטף את מוחי. הרעיון הבהיר והחפשי נתערפל יותר ויותר, ועד מהרה כוסה כולו בעב הענן. אזני התחילו מצלצלות, עגוּלי אש התעופפו לפני עיני. עם כל רשרוש קל, מכּל רחש קליל, מכּל צל של ענף, מגבעול־העשׂב הקטן שבקטנים, עלה ונסתפג לתוך עיני מין מורא, מין פחד, שהטיל אותי חסר־כוח לאדמה! כבשתי את פני בחול. —

אם ישנתי או לא, וכמה זמן שכבתי כך — האמינו שאיני יודע! אך פתאום שמעתי, שמישהו נושם בסמוך אלי. אני קופץ ממקומי. אינני לבדי. שתי עינים ידועות יפה, עמוקות, שחורות, מציצות עלי נלבבות, נאמנות.

זה היה המשוגע.

— מה אתה עושׂה כאן? — שואל אני בקול עמום.

— לעולם אין אני ישן בעיר! — משיב הוא בנעימה של עצב, ומבטו רך כל־כך, וקולו רחוּם כל־כך, שאני מתאושש לגמרי ופחדי נשכח ממני.

לפנים, נזכר אני פתאום, היו המשוגעים מוחזקים נביאים — בארצות המזרח כך הוא הדבר עד היום — ואני שואל את עצמי: האם אין הוא באמת אחד מהם? האם אין מרדפים אותו כמו נביא? כלום אין מיידים בו אבנים, כשם שהיו מיידים בנביא? כלום אין עיניו מאירות ככוכבים? שמא אין קולו נשמע כקול העוגב לנוֹעם? שמא אין הוא נושׂא את כאב כולנו, ומכאוב כל הדור — לא הוא סובלו? ואולי באמת הוא גם יודע בינה בעתים ואת קץ הימין?…

אני מנסה ומתחיל שואל, והוא משיב לי בנעימה נעימה כל־כך, שלוָה כל־כך, ונדמה לי לרגעים, שאין זה אלא חלום, חלום נעים של ליל־קיץ מעבר לחומת המבצר.

— אתה מאמין בימות המשיח, בביאת המשיח? — אני שואלו.

— ודאי! — משיב הוא בנחת ובבטחון. — משיח מוכרח לבוא!

— הוא מוכרח?!

— בוַדאות גמורה! הכול מצפּים לו, אפילו שמים וארץ מצפּים! אילמלא כן, לא היה לו לשום אדם חשק לחיות, ולעשׂות מעשׂה כלשהו מן המעשׂים… והואיל וחיים, ועושֹים הכול כאילו מבקשים לחיות, הרי זה סימן שהכול מרגישים בכך שהמשיח הנה הוא בא, שהוא מוכרח לבוא, שכבר הוא בדרך…

— האם אמת הדבר, — מוסיף אני ושואל, — שתחילה תהיינה מלחמות נוראות בגלל משיחי שקר, ובני־האדם יתנפלו אלו על אלו כחיות דורסניות. האדמה תרווה דמים; נהרי־נחלי־דם יזרמו ממזרח למערב ומדרום לצפון, כל החיות וכל הבהמות ישתו דמי אדם; כל השׂדות, כל הגנים, כל הדרכים וכל השבילים יהיו שטופים דמי־אדם… ורק בתוך הזמן הזה של מבּול־הדמים יתגלה המשיח האמיתי, המשיח הנכון. — האם אמת הדבר?

— אמת!

— ויכּירו אותו?

— כל אדם יכּיר אותו, שום אדם לא יטעה בזה. הוא יהיה משיח בהבעת פניו, בכל דבור מדבּוּריו, בכל מבט ממבטי עיניו. הוא לא יביא עמו חילות־מלחמה, על סוס לא ירכב, וחרב לא תהיה חגורה במתניו…

— אלא מה?

— כנפים יהיו לו… משיח יהיו לו כנפים, והכול יקבּלו אחר־כך כנפים. וכך יהיה הדבר: פתאום יוָלד ילד עם כנפים, ואחר־כך — ילד שני, ושלישי, וכך כבר יהיו הדברים תדיר… תחילה יהיו הבריות נבהלים, אחר־כך יתרגלו, עד שיעמוד דור שלם של בעלי־כנפים! דור שלא יהא מתגלגל עוד ברפש, ולא יהא מתפלש עוד בעפר בגלל תולעת־של־פרנסה…

זמן רב דבּר עוד כך, אך אני חדלתי מלהבין. אבל קולו היה נוגה־נעים כל־כך, שספגתי אותו אל תוכי כספוג. כשפסק מלדבּר כבר האיר הבוקר, כבר פתחו את השערים ואת הגשר הורידו…

מאז אותו הלילה מחוץ למבצר נעשׂו לי החיים בתוכו קשים עוד יותר, קשים עד לאין־נשׂוא. החומות הישנות, הגשר המתרומם בחריקה, שערי הברזל, המשמרות והפּטרוּלי״ן, הקריאה הצרודה הזעפנית: ״ועֶר־דא?״ והתשובה הנכנעת־המזויפת: ״משלנו, ממקומנו!״ והפחד הנצחי שבפרצופים צהובי־החמר, העינים הנבהלות הכבויות־למחצה, השוק עם הצללים התועים־החרדים, — כל זה הוצק כעופרת בנשמתי, הכביד על נשימתי, לא נתן לי מנוח… תקפני כאב־לבב. אחזוני געגועים גדולים ונוראים, וגמרתי אומר לנסוע לקראת המשיח…

————

אני עולה ויושב בעגלה הראשונה המזדמנת לי. בעל־העגלה מסתובב ופונה אלי ושואל:

— להיכן?

— להיכן שאתה רוצה! — משיב אני — אך הרחק, הרחק מכאן:

— לכמה זמן?

— כל זמן שיהיה בכוחו של הסוס להלך!…

בעל־העגלה נוטל את המושכות לידיו ואנחנו נוסעים.

אנחנו נוסעים ומרחיקים יותר ויותר. שׂדות אחרים, יערות אחרים, כפרים אחרים, ערים אחרות, הכול אחר! אבל הכול אחר רק מבחוץ, התוֹך הוא תמיד אותו התוך עצמו. לאחר שהתבוננתי יפה, ראיתי בכל מקום ועל כל דבר אותה מרה־שחורה עצמה, מבט־עינו של כל אדם היה חרד־מזוּיף, כל צליל של קול — שבור ומרוּסק… על הכול היה פרוּשׂ ערפל של עצב, שחסם בעד כל קרן־אור וכבּה כל ניצוץ של שׂמחה. הכול היה מדוּחק ומחוּנק. ואני צועק וחוזר וצועק: ״הלאה!״… אני תלוי בבעל־העגלה, ובעל־העגלה — בסוס… הסוס רוצה לאכול, ואנו אנוסים לעמוד.

אני נכנס אל הפונדק. החדר חדר גדול, מחולק לשנַים בוילון ישן, המתוח מקיר אל קיר. מעבר מזה של הוילון יושבים שלושה גברים ליד שולחן גדול. אין הם מרגישים בי, ויש לי שהות להתבונן בהם. שלושה דורות הם. הזקן שבהם לבן כיונה לבנה, אף־על־פי־כן ישיבתו ישיבה זקופה והוא מעיין בעינים חדות, בלא משקפים, בספר גדול המונח לפניו על השולחן, קלסתר־הפנים הזקן רציני, העינים הזקנות מביטות בבטחון, והאדם הזקן עם ספרו מתמזגים יחדיו על־ידי הזקן הלבן, היורד בקצותיו־כסף על דפי הספר. — סמוך לו מימין יושב צעיר הימנו, ודאי בן שלו: אותו קלסתר־פנים, אך צעיר יותר, עצבּני יותר, ומרגע לרגע הוא נראה גם עייף יותר, מרושל. אף הוא מביט בספר, אבל הוא מביט כבר במשקפים. הספר קטן יותר, והוא מחזיקו קרוב יותר לעינים, שעוּן בשוּליו של השולחן. הוא בשנות העמידה! הזקן והפאות — מכסיפים לחצאין. הוא מתנועע לפניו ולאחוריו. גופו, נדמה, רוצה כל רגע להנתק מן הספר, אבל הספר מושכו בחזרה. הוא מתנועע ושפתיו מרטטות בדממה. לפעמים מביטות העינים אל הזקן: אבל הלה אינו מרגיש בכך. — משׂמאל לזקן יושב הצעיר שבהם, דומה — נכדו של הזקן. אברך צעיר ששערותיו שחורות־מבהיקות ומבט־עיניו לוהט־מפוּזר. גם הוא מביט לתוך ספר, אך הספר קטן והוא מחזיקו סמוך לעינים העֵרניות. כל רגע הוא מרחיקו מעצמו, ומטיל מבט־עין, מעוֹרב פחד ודרך־ארץ, לעבר הזקן! מתכופף ומציץ אל אביו בבת־שׂחוק לגלגנית־למחצה, ומטה אזנו לשמוע, מה מתהווה שם מעבר לוילון. ומשם, מעבר לוילון, נשמעות גניחות, כאילו מישהי כורעת ללדת…

אני רוצה להשמיע קול שעוּל, שירגישו בי. אבל אותו רגע מתרוממת כנף מן הוילון ומופיעות שתי נשים. אחת זקנה עם פנים גרמיות מאד ועינים חדות, השניה אשה צעירה ממנה בשנות־הבינים, עם פרצוף־פנים רך ושמן ומבט־עין לא־בטוח. הן עומדות, מביטות אל הגברים, והן מחכות שישאלו אותן. הזקן שבגברים אינו מרגיש בהן. נשמתו שלו נתמזגה עם נשמתו של הספר. הבינוני שבהם מרגיש בנשים, וחושב היאך יעיר את האב מן הספר; הצעיר שבכולם קופץ בינתים ממקומו…

— אמא! סבתא! נו?…

האב קם מקוֹצר־רוח, הסב אינו אלא מסיט במקצת את הספּר ונושא את עיניו אל הנשים.

— מה מצבה? — שואל שוב הצעיר וקולו רועד.

— עברה בשלום! — משיבה הזקנה בשקט.

— עברה בשלום? עברה בשלום — ממלמל הצעיר.

— אין את אומרת, אמא, ״מזל טוב״? — שואל האמצעי.

הזקן מהרהר רגע ושואל:

— מה קרה? ואם אפילו נערה…

— לא! — משיבה אך עכשיו הזקנה — דוקא נער…

— מת?

— לא, הוא חי! — משיבה הזקנה. אך קולה, אף־על־פי־כן, אין בו שׂמחה.

— בעל מום?

— סימנים יש לו! על שתי הכתפים…

— איזה סימנים?

— של כנפים…

— של כנפים?

— כן, של כנפים, והן צומחות וגדלות…

הזקן נשאר יושב מוּדאג, האמצעי — מוּתמה, ורק הצעיר קופץ ממקומו בשׂמחה.

— טוב! טוב! יצמחו, יגדלו, יהיו לכנפים אמיתיות, גדולות, חזקות, טוב, טוב!

— לשׂמחה מה זה עושׂה? — שואל האמצעי.

— בעל־מום נורא! — נאנח הזקן.

— מפני מה? — שואל הנכד.

— כנפים — משיב הזקן בחוּמרה — מרימות כלפי־מעלה… בכנפים אין יכולים להחזיק מעמד על־פני האדמה.

— דבר חשוב! — אומר הנכד בקשי־עורף — מתפטרים איפוא מן הזוהמה ומן הלכלוך, אין מתגלגלים בבוץ, חיים במרומים… וכי אין השמים יפים יותר מן הארץ?

הזקן מחויר, והאמצעי פותח ואומר:

— ילד שוֹטה! ממה יכולים לחיות במרומים? לבלוע אויר עוד מעט הוא… במרום אין פונדק לחכור, למעלה אין יכולים להשיג ״קבּלנוּת״… במרום אין אפילו עור־ארנבת ממי לקנות… במרום…

הזקן מפסיקו:

— במרום — אומר הוא אמירה שהיא חזקה וקשה כברזל — אין בית־כנסת, אין בית־מדרש, אין בית־תפילה להתפלל בהם, ללמוד בהם; במרום אין שביל, סלול מימים קדמונים! במרום מרחפים לכאן ולכאן, תועים לכאן ולכאן, מפני שאין יודעים את הדרך… אמנם, החי במרום הוא צפור דרור, אבל אבוי לצפור הדרור בשעה שמשתלט עליו הספק, המרה־שחורה!…

— מה פירוּש? — קופץ ממקומו הצעיר, דמו מרתיח בו ועיניו לוהטות.

לצערנו אין הוא מגיע לידי דבּוּר, הסבה מפסיקתו:

— גברים שוטים! — אומרת היא — על מה הם חושבים… והרב? האם ירשה הרב למול אותו? האם יתן לברך ברכה על ילד עם כנפים?…

————

אני מתעורר פתאום. לינתי מחוץ לעיר, הנסיעה והרך־הנולד בעל הכנפים לא היו אלא חלום בלבד.