כְּרַע, בֶּן אָדָם, אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַדּוֹעֶכֶת

מֵעֵבֶר לְגַלֵּי הַיָּם הַבּוֹעֲרִים,

אֶת קִרְבְּךָ הַמִּצְטַמֵּק נַקֵּר בְּמוֹ יָדֶיךָ,

רַטְּשׁוֹ בְצִפָּרְנַיִם לִבְתָרִים.

וּנְגֹס בְּזוֹלְלוּת כְּעוֹף דּוֹרֵס צוֹרֵחַ

נִתְחֵי אֻמְצָה שׁוֹאֶגֶת בְּאָדְמָהּ,

וְהִסְתַּחְרֵר עַד אֵין אוֹנִים מִיקוֹד הָרֵיחַ

שֶׁל דָּם עַצְמִי קוֹלֵחַ בְּחֵמָה.

וְאַל תִּבְרַח. הֲלוּם שִׁכְרוֹן הַפֶּרֶא,

כּוֹרֵעַ תַּחַת נֵטֶל הַהֱיוֹת,

חֲרֹז אֶת כְּאֵבְךָ הַחַד עַל נְיָר הָעֶרֶב

וּשְׁלַח אוֹתוֹ אֱלֵי אַחִים וַאֲחָיוֹת.

הֲיִקְרְאוּ בְעַיִן אֲדִישָׁה, פּוֹזֶלֶת

אוֹ יִקְלְטוּ בְאֹזֶן נְטוּיָה?

אַתָּה פַּיֵּט, הַתֵּךְ דָּמְךָ בְּדֶלֶף

אֶל תּוֹךְ שִׁירָה צוֹבֶטֶת וּדְווּיָה.

כִּי יִמָּצֵא גוֹאֵל הַדָּם, וּפְדוּת זוֹהֶרֶת

תְּצַף כִּלְכָל סוֹבֵל בְּקֶרֶב הַיָּמִים,

רַטֵּשׁ אֶת קִרְבְּךָ, פַּיְטָן, עִם עֶרֶב,

עַלַּע בְּצִמָּאוֹן אֶת הֶבֶל הַדָּמִים…