אם לא היה הדבר בחינת כדור־פורח לנסיון, ואתם רוצים באמת ובתמים לחזור אלינו, נתוֹן נתּן לכם כמה עצות:
ואין אתם צריכים לראות בזה עלבון: אתם נתתם לנו עצות במשך זמן רב כל־כך, דברי־מוסר הטפתם לנו, וזמן רב כל כך דברתם אתנו כדבּר מלמעלה למַטה.
בשמה של אירופה – אתם מכירים את כל מקומות המרפא שלה! – בשמה של ה“קידמה”, שאתם לקחתם לכם את המוֹנוֹפּוֹלין עליה, בשמה על ה“האזרחות”, שאתם עשׂיתם עצמכם גבּוֹרה ולוחמה היחיד – בשם כל אלה הטפתם לנו מוסר, ובשם ה“אנושות” – זו הרי לא ירדה כלל מעל לשונכם.
תנו לנו על־כן זאת הפעם האחת לכם עצה לתת, ובשמו של ההגיון הפשוט!
אם אתם חוזרים אלינו באמת, משום, כפי שאנו מבקשים לקווֹת, שנתעוררו בכם מעט געגועים, נתעורר בכם רגש־החובה כלפי העם שאתם בניו, ואתם מבקשים באמת ובתמים לחזור ולקשור את החוטים, שנתּקתם ביניכם ובין קרובי־בשׂרכם, אחים ואחיות, ואפשר גם אבא־אמא – אם אתם עושׂים זאת בלב שלם, אנא עשו זאת גם בדרך כשרה.
קודם־כל הגמלו מן הרכילות, מלשון־הרע, מהאשמת מתנגדיכם בהאשמות־שוא…
הנה בהכרזה שלכם, שבה אתם מכריזים־ומודיעים, שאתם רוצים לחזור ליידיש, אתם כותבים: ונשתּמש בה באמת ובתמים, בלא פניות ובלא כוַנות צדדיות, בלא נרגנות ובלא אינטרסים מפלגתיים, כדרך שהליטוַאקים עושׂים…
ו“ליטוַאקים” הם כל אותם שלא שׂיחק להם המזל להוָלד ב“גז’יבּוֹב” הקדוש, כל הנאַלבקי, דז’יקא וכל הסביבה, ויוצאי ערי־השׂדה, וכל אותם שעדיין הם יודעים “עברי”, וכל אותם שאינם מתביישים במעט ה“עברי” שהם יודעים…
ואותם הדברים עצמם נאמרו באספות…
ומה היה, אילו הטחנו לכם את ההאשמה המזוהמת הזאת חזרה בפניכם?
אילו אמרנו אנחנו:
אין גישתכם ליידיש גישה כשרה ותמימה, יש לכם פניות וכוָנות צדדיות, דעתכם נתונה לנרגנות מפלגתית, אין אתם מתכוונים להגדה אלא לכופתאות – לכבוד וללחם הבאים מן ההמונים! וחטמכם הרגיש ריחו של צלי־בשׂר!
הנה ההמונים מרימים ראש, הנה הכול מתקדם בתהליך הדימוֹקראַטיזציה, הנה יקבּלו ההמונים, אם לא היום הרי למחר או למחרת־המחר – זכות־בחירה אל הדוּמה העירונית… קוּריות תהיינה, ועסקים טובים יהיו בדוּמה, לא יתּכן שלא יהיו. וחבל לכם על כל הטובה הזאת, ורוצים אתם למשוך אליכם את הקהל בחזרה… ועורכי־הדין הצעירים שלכם, והרופאים הצעירים שלכם, שחזר ונתעורר בהם משהו של אהבה אל ההמון הפשוט, גם הם אינם כשרים ותמימים… יש להם פרנסה מן ההמונים! שטרות מנאַלבקי, בקוּרים של מחצית־הרוּבּל… גויים אינם באים… ויורדת עליהם אימה: מה יהיה להבא? שמא חלילה כל ההמון מתנער מאתנו? מי יהיה מזין אותנו, מלביש ומנעיל אותנו?…
לדבר זה נתכוַנתם, הנאת עצמכם לנגד עיניכם!
וכי לא יהיו הדברים האלה קרובים לאמת יותר, מבוססים יותר מהאשמתכם? נראה, שהעוּבדות מעידות על־כך.
ואף־על־פי־כן אנו לא חשבנו כך, לא רצינו לחשוב כך, אנו מבקשים להושיט יד, – לקבל אתכם בסבר פנים יפות.
חדלו לפחות מלהאשים האשמות של שוא, חדלו מלחשוד חשדות של שוא בידיעה ובכוַנה תחילה.