היחס בין הפרט והכלל, בין היחיד ובין הלאום, הוא אצלנו אחר לגמרי, הפוך לגמרי, מזה שאנו רואים אצל עמים אחרים.
גם זו היא אחת מן הצוּרוֹת, שבה נתלבשה הטראגדיה הלאומית שלנו.
הטראגדיה של אומה, שעדיין לא הגיעה להגשים את האידיאלים שלה בחיים ואינה יכולה לרדת מעל הבימה, ואין לה הכוח הגופני להגשים אותם והיא אנוסה לשבת בחיבוק־ידים על שׂפת היום ולצפות עד שתזרח חמתה…
הטראגדיה של עם, שיש לו מאכּסימוּם של אידיאַלים, עם מינימוּם של כוח־הגשמה! והוא אנוס לצפות לידים זרות, והוא עצמו חי “לפי שעה” (אתם מכירים את חטיבת הנצח הזאת!) כמיעוט בין רוּבּים קנאתניים ותאבי־שלטון של עמים אחרים…
הכלל שלנו, במה שנוגע לאידיאַלים, הוא הגבוה ביותר. אולם האידיאַלים הם – חלומות נבואיים, נשמות ערטילאיות, בלא בשׂר, בלא עצמות ובלא דם. זרע האידיאַלים עדיין לא נזרע בקרקע, עדיין הוא משׂחק לכל הרוחות המצויות תחת השמים.
והפרט?
הפרט, היהודי היחיד, חייב לחיות לא להלכה, אלא למעשה וממש! הוא אנוס לפעול, בשביל לקיים את חייו בסביבה הזרה, ומי יודע כמה זמן עוד תהיה זרה! והריהו בונה בגלות־מצרים התמידית את פיתום ורעמסס בשביל פרעה, מלקט בעצמו את התבן ונאנח: אולי ירחם…
כך חיים בעבדות.
והעבדות מנמיכה… חודרת אל הבשׂר, אל הדם ואל הנשמה…
אצלנו הפרט נמוך מן הכלל. עד לאין־ערוֹך נמוך יותר. ואצל אחרים – להפך!
בכל מקום הפרט גבוה יותר, טוב יותר, מוסרי יותר מן הכלל…
חיי הפרט נתונים לבקרתה של דעת הקהל, להשגחתם של המשטרה ובית־הדין; נקבעים על־פי מידות־מוסר מקובלות בציבור, באומה, במעמד או במקצוע… כנגד זה עמים וגזעים נוטלים לעצמם חופש מרובּה! אין עליהם השגחתו של מי שהוא גבוה מהם! גרמניה יראה את האלוהים. אבל אלוהים מסתגל בגרמניה אל האינטרסים הגרמניים. הוא נעשׂה בן־בית, שוכן בשלוָה ובשקט בכנסיה הלאומית…
עמים בנעוריהם עדיין רוֹמאַנטיים הם! מדברים על אנושיות ועל צדק אנושי, על תרבות אנושית! כיוָן שנזדקנו, מיד נעשׁו מעשׁיים יותר! הראשון שהסיר את הצעיף השקוף, שהעלים רק מעיניהם של קצרי־ראיה גמורים, את הפנים האמיתיות – היה ביסמארק, גאונה של המאה הי"ט.
הוא שׁם את יד ימינו על חרבו ואמר: הצדק בימיני!
זכות־עמים – עצמתם הגופנית, האגרוף. המלחמה מתעדנת, השוד נעשׁה ענין פּאַטריוֹטי… ובין מערכה פּאַטריוֹטית אחת וחברתּה יושב הקהל באור מלא, ומאחורי הקלעים נמשכים מעשׁי־הרמאות – עוסקים בפוליטיקה!
כמה חף־מפשע וישר ותמים נראה לעומת כל זה ה“אזרח” היחיד, כמה טהורים ומוסריים חייו הפרטיים! הוציאו מן הכלל את מי שטבעו טבע של פושע – אסונו של האדם, הכורע ונשבר תחת כובד משׁאה של מורשת אבות פושעים…
הוציאו מן הכלל את היחסן בעל־הנכסים, שהוא מוּרם ונישׂא מעל לעם, שכבר טעם את כל התענוגות ורוצה למַצוֹת מן החיים על כרחם עוד ועוד ולדחות את יום אבדנו הגופני והמוסרי…
הוציאו מן הכלל את מי שהחברה עצמה הנמיכה, הורידה לשפל־המדרגה והשליכה מאחוריה, אל תהום החשכה והפשעים, משום שלא רצתה לשנות ממידות־מוסרה המקובלות.
הוציאו את כל אלה מן הכלל, ותקבלו את האזרח בעל המוסר הבינוני! שכבודו הוא – לעמוד בדבּוּרוֹ, הן צדק והין צדק! והאידיאל שלו – חיים כשרים, שקטים…
פושעני יהיה, וחוש־הרמאות וצמאון־הדם יתעוררו אצלו, רק לאחר שתעשׁו אותו בדרך מלאכותית אדם מוּרם־מעם, או לאחר שתשליכוהו בלא רחמים מתחת לרמת החברה ומידותיה, או לאחר שתרחיקו אותו מן החברה ותשלחו אותו כנושא־תרבות אל אחרים, בין אל גזעים צהובים ובין אל גזעים שחורים, או –
כשתעשׂו אותו שליח־צבּוּר, כשתשלחו אותו לנהל משׂא־ומתן עם עמים אחרים!
ואם לא כן – הרי הוא כבשׂה תמה, חי את חייו הריקניים, השקטניים, עם חבּותיו שלו ובביתו שלו, עם מעט הידיעה ומעט האמנות. והוא עובד באמונה את עמו, את אוּמתו!
מה מראה הדברים אצלנו?