מֵעֵת־רָצוֹן עַד עֵת־רָצוֹן

שָׁחוּן רָאשִׁי, גְחוּנָה עֵינִי,

וְחָתוּלִית,

וּמִתְכַּרְבֶּלֶת וְצַמְרִית

אֲנִי פּוֹסַעַת לִי מֵחֶדֶר וְאֶל חֶדֶר

וְאֵין עִמִּי דָבָר, זוּלַת

הַשֵּׁם הַקַּל לִנְשִׂיאָה.

אֲבָל בְּעֵת־רָצוֹן

וְעַצְמוֹתַי פּוֹרְצוֹת מִתּוֹךְ הַגּוּף

לִהְיוֹת שָׁרָב וּמְהִירוּת וְדֶּרֶךְ –

מִדְבָּר שָׁלֵם רוֹבֵץ בָּאֲרָיוֹת בְּתוֹךְ בֵּיתִי,

וּשְׁמִי נִטְרָף, וּמְשַׁחְרֵר אוֹתִי.