אֲנִי לֹא הִרְשֵׁיתִי לְךָ גַּם לִסְלוֹחַ.
אֶת פְּנִים־כַּפּוֹתַי הִסְתַּרְתִּי תָּמִיד.
חִשּׁוּקֵי הַתֵּבָה יָרְאוּ אֶת קוֹלִי.
כַּעֲסִי נָעַל מַגָּפַיִם
וְהָלַךְ לְשָׁרֵת.
בְּלֵילוֹת שֶׁל תֵּבָה מִסְתַּחְרֶרֶת
וְיָרֵחַ פּוֹרֵעַ־שֵׂעָר
הָלַכְתִּי אֶל כְּלוּב אֲרָיוֹת
לִנְהוֹם וְלִשְׂרוֹט.
וְהֵם לֹא נִצְּחוּ וַאֲנִי לֹא נִצַּחְתִּי.
עַכְשָׁיו, שְׂרוּט־אַרְיֵה וְאֲדִיר־הַשְּׁרִירִים,
הֵבַסְתָּ אוֹתִי בְּשִׁבְעָה.
דְּמָעוֹת שֶׁל בַּרְזֶל נוֹקְשׁוֹת עַל פָּנַי,
וְלִבִּי הָאָפֹר חָשׂוּף מוּל הַקֶּשֶׁת.