אֶקְרָא לְאֵשֶׁת-נְעוּרִים.

דִּמְעָה כְּחֻלָּה אֶקְטֹף

מִבֵּין עַנְפֵי רִיסֶיהָ הַפּוֹרְחִים.

אֲנִי סְחַרְחַר, אִשְׁתִּי,

מִמַּיִם רוֹעֲדִים עַל-פִּי בְּאֵר,

שֶׁנֶּחְצְבָה בִּגְוִיָּתֵךְ הָעֲצוּבָה.

בִּפְרֹס הֶחָג לֹא בִּשְׁחוֹרִים תָּבוֹאִי,

כִּי אִם לוֹבֶשֶׁת אֱמוּנִים.

הֲנַעֲבֹר כַּאֲבוֹתֵינוּ הַקְּדוּמִים

בְּשַׁעֲרֵי הָאֶבֶן הַגְּבוֹהִים

לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַדָּמִים?

הַאִם נִרְכַּב עַל אֲתוֹנוֹת רָזוֹת,

שֶׁצָּעֲדוּ אֶל אֶרֶץ-הַבְּחִירָה

כְּעַל שָׁטִיחַ שֶל קוֹצִים,

וְשָׁם תֵּינִיקִי עוֹלָלֵךְ

בְּטַל-שָׁדַיִךְ הָרִאשׁוֹן?