לוגו
יִבָּנֶה זְבוּל הַסֵּפֶר!
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

פורסם ב“הפועל הצעיר”, 25.10.1966

 

חלום או הזיה?    🔗

“ובכל שכונה בעיר, הבניין היותר גדול הוא בית-הספרייה. בתי-הספרייה מאוחדים ברשת אחת, והם שואלים ומשאילים זה לזה, ונותנים ספרים הביתה לכל נפש. וכמו שלפנים, ספר שנפל היו מרימים אותו בנשיקה, כן עתה מחונך הציבור מילדות לכבד ספר ולשומרו, שלא יתלכלך ולא יתמעך בשימושו, כי עשוי הוא להחכּים את הרבים. בספריות – ספרים גם בעברית וגם בשאָר לשונות. ויש מאמצים מצד המוסדות הלאומיים להעביר את כל הרכוש המדעי והספרותי של לשונות זרות לתוך כלי עברי נאה. לא לשם רווחי-עסק נעשים התרגומים כי אם מתוך אחריות לדורות הבאים”.

כן שׂירעפתי לפני שלושים שנה ויותר בשיחה שלי ב“דבר”: חלום על תל-אביב.

ברוך השם: בינתיים קמה לנו מדינה, המעמיקה להשריש והמגביהה לטוס. ובמטרופולין המיסחרית שלה, תל-אביב, עתקו לשחקים בניינים למישרד ולממכּר, ולרבבות צצים בה בתי-מגורים, קומה על קומה, להתפאר. אבל הספרייה המרכזית בזו העיר העברית הראשונה של עם-הספר העתיק המחדש נעוריו, שוכנת בצריפי-אסבסט נמוכים-לקרקע, והיא משוֹללת האביזרים הפשוטים-ביותר, הנחוצים לשירות הגון: מדפים פתוחים לציבור-הקוראים, מעטפה וכרטיס בכל ספר, כרטיס לשואל, וחתימת מועד להחזרת ספר המושאל; פשיטא שאין בידי ממוּניה האמצעים הטכניים לשמירת ספרים בנקיונם ושלמותם.

ריק ועזוב עומד בית-העיריה הישן אשר פניו מול רחוב ביאליק. ויעוּצה העצה לשכן שם את הספרייה המרכזית, כל עוד לא הוקם בית-הספרים החדש, הגדול. ומתי יוּחל בבניית הבית החדש? בעוד שלוש-ארבע שנים…

מה הסכנה? שבעלי-חשבון בשלטונות-העיר יראו את שיכון הספרייה המרכזית בבית-העירייה הקודם כסתימת-פירצה, המניחה את הדעת – ותחילת-הקמת הבניין הגדול תידחה לא לארבע שנים כי-אם לעשרים (הן מרובים ודחופים שאָר צורכי עמך!). והספרייה העיקרית של תל-אביב רבּתי תוסיף לעמוד במסכּנותה, מבויישת לעומת בתי-באנקים מפוארים ובתי-מישרדים נוחים-בפנים ונוצצים-בחוץ. כי כן דרך העראי ליהפך קבע, וזה מישפט הדלות-שבּעיין לחסום את הדרך כלפי העשירות הנכספת.

אלא מה ייעשה בבית-העירייה, רב-החדרים, שנתרוקן? ישופּץ ויותקן למו סניף-ספרייה שכונתי חדש; והסניף הזה ישמש מעבּדה, בה ינוסו דרכים ויאומנו אנשים לקראת זבול-הספר התל-אביבי, אשר מלכתחילה יעוּתד להית מרכז ספרייתי לא למטרופולין זו בלבד כי-אם לכל חבל-הארץ הזה.

יש אשר ההליכה בגדולות, על ידי עצם הלהבת-הדמיון שבה, מצליחה במקום שההסתפקות בקטנות נכשלת; והחזון של אָבות, אשר בשעתו לוגלג כהזיה, הווה למציאות של בנים.

 

הבניין    🔗

חוזה אני טירה בת שבע קומות, וצורתה האֶפּטאַגוֹנית (שבעה צדדים מבחוץ, שבע זוויות מבפנים); בנויה היא אבני-גזית, מזוגגות בצבע-ענבר כהה, נוח לעין.

בקומת-הקרקע – ספריית ילדים, כולה פתוחת-אצטבאות, ובה אולם להשאָלה, אולם לקריאה ועיון לגילאי 7 עד 12, וחדר אחד מוקדש לספרים מצויירים וקלים לילדי גן ותלמידי כיתה א'. שם גם חדרי נקיוּת ונטילת ידיים לילד ולילדה. זהירות ונקיון במישמוש-ספרים יש להקנות לתינוקות גם בטרם ידעו קרוא וכתוב.

קומה ב': כאן ספריית-השאָלה לבוגרים, מסודרת לפי אבות-נושאים ותולדות-נושאים על אצטבאות פתוחות לציבור – ספר-ספר ומיספרו בגבו, כדי שייקל להחזירו למקומו. וכסאות וספסלים ושולחנות יש לעילעול וקריאה חלקית בשביל שידע השואל לבחור, מה להחזיר לאצטבה ומה לקחת הביתה לקריאה מלאה.

קומה ג' – אולמות לעיון, לימוד וכתיבה. פה שולחנות ארוכים וכסאות לצדיהם. ועל השולחנות – עששיות חשמל, שהמעיין ברצותו מדליקן וברצותו מכבן. ובארונות לאורך הכתלים עומדים מילונים, קונקורדאנציות, וכל זני ספרי-עזר. אף תנ"ך ותלמוד עם מפרשיהם, וכמה קלאסיקנים עבריים, שתלמיד ומעיין עלולים להיזקק להם בכל עת. פה גם שירות הגשת-ספרים למבקשים (אולי לפי שיטת המיספרים, הנדלקים על לוח, הנהוגה בספרייה המרכזית בניו-יורק: מאותת מיספר מוּאר למזמין, כי הספרים שביקש כבר הגיעו, וייגש-נא לדוכן ויקבלם).

קומה ד' – מחסן ובית-גנזים ליקרי-מציאות, “שמות”, תעודות, ספרים שהביקוש להם נדיר, עותקי-מישנה למה שיש בספריות-ההשאלה וכו‘. ספרנים שבקומה ג’, עיקר-זיקתם היא למחסן, ואולם יש והם פונים גם אל חדרי ההשאָלה והעיון בקומה ב' וקומת-הקרקע, אם לדעתם יימצא בהם ספר מבוקש שאינו במחסן.

קומה ה' – חדרי-מישרדים, אף בית-מלאכה לאומנויות הקשורות בשימור ספרים וריפּוים: עטיפה בצלופאן, כריכה, הדבקת דפים נושרים, חיטוי, וכל כגון דא.

קומה ו' – מסעדה צנועה לעובדי הבניין וללומדים מאריכי-ישיבה בספרייה. שם גם חדרי נקיוּת-הגוף.

מעל הבניין – גינת-גג, ובה: ספסלים בינות עציצים; סוככים נגד השמש, והם מתקפלים לחשוף את רקיע-הכוכבים בלילה; נאה המקום לקריאת-נועם וגם להתוועדויות חגיגיות, ומתחת לקומת-הקרקע – אולם-מרתף מרוּוח להרצאות, הצגות וקונצרטים.

וזבול-הספר התל-אביבי, אשר ימלוך על חבל-השרון וחוף-הים עד נתניה צפונה ואשקלון דרומה, אַחים יהיו לו. כי ייבּנו זבולי-ספר עוד שלושה, כל אחד לפי ארדיכלות מתואמת למקומו ולתפקידיו: בחיפה, בשביל צפון-הארץ; בבאר-שבע בשביל יישובי לכיש והנגב; בירושלים, בשביל הבירה ויישובי הפרוזדור ועדולם. וזה שבירושלים ראש לכולם, כי הוא שיקשרם לרשת כול-ארצית – לאחדות-שיטה ול“גמילות חסדים” זה לזה בספר ובכוח-אדם.

החבלים הספרייתיים ייחלקו לגושים, והגושים לשכונות, אחד עירוניות ואחד כפריות. והמחזיק כרטיס-שואל בספרייה שכונתית, יהא כוח-כרטיסו יפה בכל ספרייה שכונתית אחרת באותו הגוש (וכן נהוג בספריות ציבוריות בערי ארצות-הברית: כרטיס-שואל בסניף אחד מזכה את בעליו לשאול ספרים בסניפים אחרים שבאותה עיר; הן סניף אחד עשיר בכה, וסניף אחר – בכה). נדידה אל מקום אחר בארץ, לא תנכר אזרח מן הספר. מי שמראה כי כל אשר שאל מאחד-הגושים הוחזר במועדו, תהא ספרייה שכונתית בגוש-שהייתו החדש מעניקה לו כרטיס-שואל משלה, ותשמור אצלה את כרטיסו הקודם עד שיסע. ומי ששואל ספר ואינו מחזירו, דינו כדין גנב לכל דבר. אף ספריות ניידות תהיינה לזבול-הספר שבכל חבל וחבל. אזרח ישראלי כי ירחק אל גבולות-ארצו או אל עומק-מדבריותיה, עדיין תהיה ידה של רשת-הספריות הכול-ארצית שלוחה לשרתו.

 

המדף הפתוח    🔗

זו לשון-ספרנים בשביל אצטבאות-ספרים שרכושן מוצג לכל דורש, והגישה אליהן מותרת. הרוצה לדעת מה הנאתו של דבר, ייכנס אל הספריה הבריטית והספרייה האמריקנית שבתל-אביב או בירושלים. אפילו הוא זר לחלוטין, לא יהא איש ממחה בידו אם יטול ספר בידו ויעמוד או ישב לדפדף בו, לטעום ממנו, לגמוע מתוכו ארוכות. והשואל ספרים מן הספריות האלה הביתה, עושה כן מתוך ראייה-שבבדיקה, ולא בדרך עיוורת, על פי שם בקטלוג.

מובטחני כי בספריית שער-ציון (זו הספרייה המרכזית בתל-אביב) מרקיבים ספרים למאותיהם, באין דורשים להם במשך שנים, מפני שהם מוצפנים מן הציבור. האם מכרטיס שבקטלוג ידע אדם אם ימצא חפץ או חידוש באחד-הספרים, אם הספר לטעמו הוא או אם עצורה בו טובה למענו?

מחובת ספרייה להפגין את הספר לפני הקוראים, לשדך בינו ובינם, ולא לעמוד כתריס ביניהם.

 

הרפתקה והריון    🔗

רבים מטכּסים עצות כנגד גלי-הפשעים מצד צעירים, לאו דווקא מבני המשפחות המקופּחות. בתורת תרופה מציעים מועדונים, אידיאולוגיות, דת… אבל ראינו גם מחונכי-למצוות שהם מתפרעים ביידוי-אבנים בשבתות.

האמת היא כי נפש-הנוער – אכן, נפש-האדם באשר הוא אדם – צמאה להרפתקה. האם חשב אחד מן הרופאים הסוציאליים על ספריות-ילדים טובות, אשר תחנכנה בנים ובנות משחרוּתם להרפתקאות שבנסיעה על כנפי ספר אל ארצות רחוקות, אומות מוזרות, זמנים רחוקים, אל גילויי עולמות שבאגדות ומדעים, אל עולמות פנימיים של יוצרי תפארת, כובשי-אמיתות? ויש שנשמת-צעיר קולטת ניצוץ-תפארת – ותהר ותעמיד ולדות-יופי משל-עצמה.

מן אצטבאות-ספרים שבחדרי-חדרים לא יצמח הפועל המשׂכיל, שהוא חוט-השדרה בכל דימוקראטיה-של-אמת. פתחו לעמלי-כפיים שלנו שערי ספריות, גלויות-האצטבה, בשעות-ערב, בשבתות וימים טובים. אולי לא יהיו שטופים כל-כך בקלפים.

וקשישים שפרשו לפנסיה, גם כי לא יסבלו מחסור או רעב, כמה מהם אומללים הם! אבל אילו היה הרגל-הקריאה בעורקיהם, מה ישישו על שעות-הפנאי הניתנות להם להתרוות מגדולי-הגות ואָמני-ביטוי!

 

מן אנחה – ברכה    🔗

מתאנחים אנו על האבטלה הפושׂה במחננו. עכשיו שיש ידיים כואבות לעבודה, ואיננה, שמא נזכור חטא שחטאנו נגד הוראת חז"ל וביאליק, כי שמיים וארץ, תרבות וכלכלה – כאחד נבראים.

רבּת התאמרקה ישראל החדשה, אבל דבר אחד לא למדנו מאמריקה: לכונן ספריות טובות; והיא שם מסורת מימי בנימין פראנקלין. נתקן מה שפגמנו בדבר זה. יוחל בפעולה מיד, וככול שיעצם החזון, כן תרבינה ההכנסות. יוכרז על זבולי-הספר בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בבאר-שבע, ועל כינון רשת-הספריות הכול-ארצית, על אגפיה בכל שכונה ובכל יישוב. נקרא – ויתגייסו לעזרתנו גם מאה מלומדי-ספרנות מארצות הברית וקנדה.

הכסף מאין יימצא? מהתנדבות הציבור הישראלי (הן בנפש-ילדינו הדבר!); מהתנדבות הציבור העולמי של שוחרי טוב לישראל, יהודים ושאינם יהודים; ממוסדות פילאנתרופיים ותרבותיים; מיחידים בלתי-נודעים, אשר ירהיבם הרעיון הנועז. ואוצר-המדינה יתחיל במיצווה. זאת היא השקעה יותר בטוחה ויותר רווחית ממלוֹנאוֹת ליחסנים ומבתי ראווה, שהמציץ מציץ בהם ונוטה לדרכו.

בבת ראש תשיב (ת' פתוחה) ההתעוררות התרבותית רוח חדשה בכלכלת-הארץ. תוּחש הצלה לשעה, והברכה תעמוד לדורות.

כמגידים המסיימים דרשתם בּ“וּבא לציון גואל”, אדבק במנהגי לסיים משׂא שלי בדבר שיר:

בַּסִּפְרִיָּה בְּקַמְבְּרִידג'    🔗


> בְּהַהוּא מְבוֹךְ-סְפָרִים פִּי נֶאֱנַח:

הֵן בֵּית-עָלְמִין הוּא זֶה, כָּל כֶּרֶךְ – קֶבֶר.

רְאוּ כָּל מֵת וָמֵת, בִּבְלוֹיֵי-קַנְבּוֹס מְתֻכְרָךְ,

מָאֳרָן בְּכוּךְ אֲפֵל-תּוּגָה – טוּרִים טוּרִים בַּחֶדֶר, –

מַאֲכָל לַתּוֹלָע, רֵיחוֹ אַדְמַת רָקָב,

מְשֻׂרְטַט צִיּוּן קָצָר, מוּעַם-זָהָב.

הָהּ, תִּקְוָה מָזְהֳבַת-אוֹתִיּוֹת! הָהּ גְּזֵרַת-שֶׁבֶר!

וְאוּלָם בְּקֶרֶב זֶה הַמָּוֶת הַצִּבּוּרִי, שָׁם הַכּל קַר

וְגַאֲוָה מֻכַּת-סָס שׁוֹמֵמָה תִּתְגּוֹרָר,

אַלְמוֹתִים סַגִּיאִים מְעַטִּים מִנִּי קֶדָם

בְּזֹהַר מִתְבַּלְטִים – לֹא קְבָרִים כִּי-אִם מִקְדְשֵׁי-עָז,

וּבָמוֹ, מִנָּזִיר אוֹ קָדוֹשׁ, גָּבַהּ, סְגֻלָּה תִזַּל

אֲשֶׁר בְּקֶרֶב הַחַיִּים נִסִּים תִּפְעַל,

הָפֵץ רְכוּשׁ שָׂרִיד, עָשִׁיר מִמִּכְרוֹת-פָּז.

ג’וֹהן מִילְטוֹן

(נכתב בשנת הי"ט לחיי מילטוֹן. מארן – שמוּר באָרוֹן).