עַל מַעֲרֻמַּיִךְ חוֹגֵג יוֹם לָבָן,

אַתְּ הַדַּלָּה וְהָעֲשִׁירָה כֹּה.

נֵד הָרִים קָפָא,

שָׁקוּף כַּחֲזוֹן תַּעְתּוּעִים.

אֶל הָאֹפֶק דָּבֵק.

צָהֳרָיִם. מֶרְחֲבֵי שְׂדוֹתַיִךְ מִשְׁתַּלְהֲבִים

וּלְשַׁדֵּךְ כָּלִיל מִתְלַהְלֵהַּ וְעוֹלֶה

מוּל הַשָּׁמַיִם הַלְּבָנִים,

כְּמָסָךְ לֹא יִפָּסֵק

נִמְשָׁךְ וְרוֹעֵד.

בְּתוֹךְ הַמִּישׁוֹר

גִּבְעָה תֵּרוֹם כְּשַׁד עָגֹל

וּלְרֹאשָׁהּ קֶבֶר לָבָן חוֹפֵף;

וּבַעֲזוּבַת שָׂדוֹת קְצוּרִים

אָטָד בָּדָד רוֹבֵץ.

וְהָיָה כִּי תִּיעַף הָעַיִן

מִזִּרְמֵי תַּעְתּוּעֵי-אוֹר

וְטָבְלָה בְּיֶרֶק הָאָטָד הַמַּכְחִיל,

כִּבְתוֹךְ בְּרֵכַת מַיִם צוֹנְנִים.

אַתְּ הַדַּלָּה כֹּה עַל חֲרִיצַיִךְ הַמַּאְדִּימִים

תּוֹךְ זְהַב הַמֶּרְחַקִּים

עִם קַרְקְעֵי נְחָלַיִךְ הַחֲרֵבִים, הַלְּבָנִים –

מַה יָּפִית!

פתח תקוה, סיון תרפ"ג

1923