עָרַפְנוּ רָאשֵׁי-שָׁנִים רַבּוֹת
וְזָרַקְנוּ אוֹתָן – לֶעָבָר;
נִיחוֹחַ שָׁנִים
מִתַּמֵּר וְעוֹלֶה…
אֶפְרָן הַיּוֹרֶה
אַט יִכְבֶּה
עַל אֶחָד נִרְקַעַת
כִּפָּה סֶקְסְטִינִית
עֲטוּרַת-מַחֲמַדִּים –
אַךְ הוּא:
חֲפַרְפֶּרֶת
חוֹתֵר בַּמַּעֲמַקִּים;
אֶחָד
אֵין גַּג לְרֹאשׁוֹ –
רַק צַמְּרוֹת-עֵצִים
שְׂכִיּוֹתָיו,
“נֹגַהּ” מְהַבְהֵב
וְשָׁמַיִם אֵין-קֵץ
לְרוּחוֹ.
בַּדֶּרֶךְ, בְּלֶכְתֵּנוּ הַמָּוְתָה
אָנוּ חוֹלְמִים –
וְחִצִּים אֶת גַּבֵּנוּ
נוֹקְבִים
אַל עָמוֹד –
רַק לֶכֶת,
אַמֵּץ הַחֲלוֹם. וְעַד הַקָּצֶה –
לֶכֶת…
1962