סְפִיחַ-הֶמְיָה

מִתְנַגֵּן בְּעֶצֶב:

סוֹף-יָמִים, סוֹף-יָמִים;

מָה רְחוֹקָה הַיַּלְדוּת

וּמַה קְּרוֹבָה –

הֵן רַק שַׁעַל עָבַרְתִּי,

הַאֲנִי נָשָׂאתִי עַל גַּבִּי

מִטְעָן זֶה?

הַאַתְּ זֹאת?

אוֹ הַמְדֻבָּר בְּמִישֶׁהוּ אַחֵר?

סָפִיחַ מִתְרוֹנֵן עִם אִוְשַׁת-אַלּוֹנִים

הַדְּמוּת בָּרְאִי –

רְגוּעָה:

כִּבְתוֹךְ אֲגַם,

מְטֻשְׁטַשׁ-גְּבוּלוֹת;

אַפְלוּלִית יוֹצְקִים

עַנְנֵי-סְתָו,

מִתְמַשְּׁכִים בִּתְמִיהָה –

מִי יֹאמַר לִי:

“לַיְלָה טוֹב, נְסִיכָה קְסוּמָה”.

1968