הַשֶּׁמֶשׁ אוֹתוֹ יוֹם הָיָה לְטַעְמֵךְ,

נֵזֶר־בַּרְזֶל לָבָן וּמַנְגִּינָה יוֹקֶדֶת.

גּוּפֵךְ נָמוֹג לִנְשָׁמָה

וּבְלֶכְתֵּךְ רָתְחוּ הָאֲבָנִים.

יָפְיֵךְ הִכְאִיב בְּשַׁלְוָתוֹ

וְלֵב הַצִּפֳּרִים רָגַשׁ.

רַק עוֹר־בְּשָׂרֵךְ הַמַּהְבִּיל

דּוֹבֵב שִׂפְתֵי־הַסֶּלַע.

מָה עֵרֶךְ עוֹד לַחֲלוֹמוֹת

אִם הֶרֶף־עַיִן שֶׁל מַגָּע

מֵפִיחַ רוּחַ אֱלֹהִית

בְּכָל דָּבָר שֶׁל מַה בְּכָךְ?

נִזְכֹּר הַשִּׂיחַ הַנִּפְלָא

שֶׁלֹּא נִקְשַׁר בֵּינֵינוּ:

הִקְשַׁבְנוּ לְעַצְמֵנוּ אִישׁ לְפִי חֶפְצוֹ,

מִלּוֹת־סַגְרִיר לָחַשְׁנוּ בְּלִבֵּנוּ

וְאֶת פִּשְׁרָן שָׁכַחְנוּ,

אַךְ הַטּוֹבָה בָּהֶן הָיְתָה מִלַּת־כָּזָב,

אֲשֶׁר בָּדִיתִי לָךְ מִתּוֹךְ הַעֲרָצָה

לִשְׁלַח־צְדָפַיִךְ, שֶׁאָסַפְתְּ בַּחוֹף

בְּמִין חִבָּה שֶׁאֵין אָחוֹת לָהּ.

כְּשֶׁעָיַפְנוּ מִמִּשְׂחַק אַדְווֹת וָאוֹר

וְהַשָּׁרָב הֵמֵס פִּרְחֵי־הַקֶּצֶף בַּגַּלִּים,

הָיָה הַקַּיִץ רָם וּכְלִיל־מַלְכוּת. הַנּוֹף הַמְשֻׁלְהָב דָּהַר בְּלִי־רֶסֶן

וְהִשְׁתּוֹלֵל כְּגֶשֶׁם־סַכִּינִים צָעִיר.