לוגו
דוֹמִי, מָה מִיָם
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

לענת

 

א    🔗

ידעתי רק שהמצב האידיאלי קשור בצבע כחול. מצב של פתרון כחול מלבד זאת לא זכרתי אם בוקר או לילה וגם לא את מקום הימצאי. שכן התמכרתי לנועם ליטופיו של מאַהבי בחלומי, לבשורה המופלאה שליחש־זימר באזני ועיניו הספיריות־הכושפות, בפניו הגסים־המכורכמים, מקרינות רוך וכוח."

"דֹוֹמי, מה מים? – "

ואני משיבה לו בזמרה: “עוֹנִי מָדוֹן”

התכרבלתי בזרועותיו ההרקוּליוֹת וידעתי שבחלומי ניתנה לי ההבטחה: הוא יאהב אותך בלי מצרים. ואילו אני, מוכנה הייתי, כמובן, לעבור בשבילו באש ובמים.

אבל אז הגיעו לאזני קולות מן החדר הסמוך.

“מה תדבר?” בוקע קולו של איינהורן הזקן בהברה אשכנזית, “מה תדבר? אנכי לא אבין דבר וחצי דבר”.

“טוב טוב”, משסעו קולו הנערי־מצטווח של הנכד בן־השש־עשרה, ו“איי־איי־איי” הוא מחקה את אנחת־קוהלת של הזקן, ומוסיף “נוֹ־נוֹ”, בספק־היתול של זקן־ורגיל: “ומי הציל אותך מהקוֹילן של הערבים, מי? הלבלר והגבאי וכל הצדיקים שלומדים משניות? אלמלא סימון…”

ואילו אני, שהסיפור על סימון שהציל את איינהורן מכדורי הערבים, אותם שחדרו לפרדסו לרצחו – מוכר לי, שוכבת לי במטתו של סימון מאהבי, בחדרו השכור, שבביתם של איינהורן ונכדו, ושירנו, שכמו נישא על כנפי השכינה, מזדמר בראשי: “דוֹמי, מה מים? – עוֹני, מדוֹן”.

פקחתי עין אחת לתוך החושך וראיתי אלומת־אור מן הפתח ושרוול־חלוקו של סימון תקוע בו. שרוול־חלוקו הארגמני של סימון, שכבר שנה כמעט, מאז עזבני – הוא תלוי על דלת חדרנו.

פניו הרחבים מרובעי־המיתאר של סימון, וכתפיו המוצקות־השׂעירות היו מתעוותים בצהלת־צחוק מתאפקת למשמע שיחותיהם הקולניות של הזקן החרש הזה ונכדו, כשהיינו מצטנפים בשמיכת־הצמר הרכה עד לאזנינו.

“בחור מסכן”, היה לוחש באזני, אז, בהיותו עוד אתי, “לגור בבית השומם הזה עם זקן טרדן שכמוהו… ברר…” ומחבקני ביתר־שאת.

גיבור גדול, סימון, והרי ידוע לכל שהוא אוהב את הזקן הזה כנפשו.

לישון… לישון… אבל לפני־כן להתנער מן השמיכה ולרוץ לסגור את הדלת כמו־שצריך.

“למה תדבר דברי הבאי, הלא בחור גדול אתה, ועליך לכלכל את דבריך בהשׂכּל ובתבונה”, אומר עכשיו הזקן.

“אוהו! די, עזוב אותי!”

“אוי, חמדת נעורים, חמדת נעורים… השנים חולפות־עוברות להן מהר מאד, ועליך לנצל כל רגע. לקנות חכמה ודעת וגם מעט יראת־השם לא יזיק. מה תחשוב? פעם הייתי גם אנכי בחור. ועכשיו? גם ללכת לא אוכל. הרגליים שלי כואבות עלי…”

“אני אתן לך את האופניים שלי”.

“מה? – אתה צריך לדעת שאנוכי לא אשמע היטב. התדע כמה שנות חיי? הנה, קרוב לתשעים שנה, אַי יי יי…”

“קח את האופניים שלי”, ניסרה באוויר קריאתו של הנכד.

“אוֹפּנהיים? – אתה תזכור את אופּנהיים? – לא, לא, אתה לא תזכור את אופּנהיים. אופּנהיים. הרב אופּנהיים. יהודי דגול מאד.”

הה, אילו סימון פה עמי! אילו סימון היה שומע! איזה נהר גועש של צחוק היה פורץ מגרונו! והנכד היה קורא לעומתו בצחוק מבויש “פְּפ… שתוק שם”, וסימון היה קופץ מהמיטה בגרביים השחורים, ישר על השטיח הקצר־המלבּני, ומשם במרוצה אל הפתח, לסלק במשיכה את שרווּל חלוקו ולטרוק את הדלת. ובדרך חזרה אל המיטה היה מעווה את כתפיו בתנועה גרוטסקית של ילד מגודל, כשהוא מפזם בעליצות את המארסלייזה.

קולות. קשים, עקשניים, קצב כבד, נעליים מסומרות, זוג אחד, ועוד אחד. האם באמת אני שומעת את אשר נדמה לי שאני שומעת – דפיקות בדלת? – בום! בום! תח־תח־תח! עזות, נוקבות, תובעניות, ומשיכת־ידית תקיפה.

“מה קרה?” רועד קולו המבוהל של הזקן.

“המשטרה…” מסבר הנכד אָזנם של שכנים ותיקים, איכרים שחזרו הביתה מן הפרדס ומן הכרם לארוחת־הצהריים: “מחפשים את סימון”.

קפצתי ממטתי בדיוק כמו אז, לפני שנה. אבל אז שכב סימון לצדי והוא קפץ ראשון, כנשוך־נחש בפלטו ASTO DIAVOLO סובב ידית חרקנית של חלון, ו־הופ, לתוך הלילה. ומאז נעלמו עקבותיו.

 

ב    🔗

רק ימים אחדים לפני בריחתו, חזרנו שנינו למושבה מן העיר. בעיר, לנתי אני בבית הורי בחדרה של בתי הקטנה, ואילו סימון, שבזמן הראשון להיכרותנו ניסו הורי לסלקו מדרכי בכל האמצעים האפשריים ולבסוף נואשו וּויתרו – החרימם בגאוותו והדיר את רגליו מביתם. בקנאתי לסימון הייתי מוכנה לוותר על סידור זה, של לינה עם בתי, בלעדיו, אך דווקא הוא עמד בתוקף על כך שאלוּן שם, ויצא שכל ביקור משותף שלנו בעיר נהפך בשבילי לסיוט, כשאני נאכלת בספקותי ובחשדותי.

בדרך חזרה, באוטובוס, אמרתי לסימון בהתרגשות:

“מה שאני משתוקקת אליו בתוך־תוכי, מה שמשתוקק אליו טבעי, מה שאני משתוקקת אליו בכל־כולי ולא אוכּל ולא יאוכּל…”

סימון המשיך להשקיף החוצה מבעד לחלון האוטובוס. עם כך לפת בזרועו את גבי ומשכני אליו.

“לא עכשיו, סימון”, לחשתי כשאני מתאמצת להיחלץ מאחיזתו. “אני מוכרחה לספר לך על התחושה הזאת. משהו כזה תופח… חלקלק כזה, שצף בין הגרון והראש, שתוקף אותך בנוף מוכר, שיגרתי, כמו פה, מעבר לחלון, הטעם הזה פתאום, הריח… מין בושם־תחושה, אתה מבין, שרוצים לתפוש אותו בזנב שלא יישמט…”

אבל ידו של סימון ליטפה את ירכי. וכשהעפתי בו מבט, ראיתי עיניים כחולות מעורפלות, מסוממות, בתוך מסגרת של פנים גדולים, עבים, שׂיער שחור מבריק, לחיים קודחות, חיוך מגונה חושׂף שיניים צהובות, חזקות.

“סי־מה!…” התיז את שמי בהדגשה, עם חנחוּן של לגלוג, “אינ־טלי־גנטית!… חבל שהינקת את התינוקת הזאת שלך ולא שמרת על חיטוב השדיים”.

“אתה מפחיד אותי כשאתה מדבר ככה”, מתרפק עליו קולי הדאוּג, וסימון מיישר את מצחו וזוקף את אזניו ולובש על פניו מסכה סינית.

“אל תביט בי ככה, סימון, אני מתחילה לחשוב שאף פעם לא הבנת אותי”, ציפיתי להכחשה מפייסת.

“אני, אותך? – את צוחקת או מה?” שמט את ידו מירכי והקשיח את שפתו בסלידה.

“זאת לא אמת”!"

“זאת כל האמת!” דוֹלצֶ’סה".

רציתי לטלטלו, להטיח בפניו… להכותו, למרוט את אבריו, להתייפח לפחות. חיבקתי את זרועותי וארבתי במתיחות לתחנה הקרובה. כשכבר עמדתי לקפוץ למטה, נופפתי בארנקי וקראתי: “אני הולכת לשם, לסַפֵּר”.

אלא שהוא הספיק לקפוץ אחרי, גרר אותי לצד הדרך והנחית באגרופו מכה כזאת ברקתי, שהשמיעה ניטלה ממני לימים אחדים.

חזרתי עמו, מצייתת, למושבה.


 

ג    🔗

כעת, אחרי שנה, כשהשוטרים באו שוב, בפעם השנייה, גבו מפי עדות ושוכנעו כי אמנם לא היה לי קשר עם סימון במשך כל הזמן הזה, – הסתלקו, והאיכרים התפזרו איש לעבודתו.

חזרתי למיטתי, לשוב ולהתרפק על הבשורה המופלאה שליחשנו־זימרנו, מאהבי ואני, זה באזני זה בחלומי:

אך קולו הזקן, רווּי־הליחה, של איינהורן, פרץ אל גן־עדני: “אם היית לומד מדרש, היית יודע שכאשר אדם מזדקן עליו לבקש מאת אלהים על עיניו שיראו ועל אזניו שישמעו ועל פיו שיאכל.”

“טוב־טוב, אני יודע”, נוֹער קולו של הנכד.

“אנוכי לא אדע מה אעשה”, ממשיך הזקן כלא־שומע, “בכל העת האחרונה לא אזכור מאומה. כמו שאומר הפתגם: 'אין רינה בזקנה”.

ובחלומי היינו, מאהבי ואני, על שפת־הים, בערב. הים היה קטיפתי, מנומר גוֹני־כחול, ופניו התנועעו כחיה אצילית. אמרתי בלבי: איזה ים עמוק, אוצר־חיים! וידעתי שהמצב האידיאלי קשור בצבע כחול. מצב אקסיומטי כחול.

אבל אז החלו סוסים שחורים דוהרים אל תוך הים בזוגות ובשלשות ונעלמים בתוכו, עדרים של סוסים. עצרנו נשימתנו למראה. המראה הנפלא ביותר שראיתי בחיי. אחר־כך החל הים הסוער בגלים גבוהים כמו ירכי־אשה, והאור נעשה כהה, וקרניים ורודות ארגמניות השתקפו בים.

מאהבי אמר לי בחלומי: “איך זה שהתינוקת שלך אינה עיוורת, אם היא נולדה בערב?” ואני, כמו לא חשתי בסכנה שבדבריו, אמרתי:

“כיכר הלחם שהיא מביאה מן המכולת מכסה את גופה ואת חצי פניה. רק שיפולי שמלתה הסגולים נראים, ושערה הדהוי ולובן מצחה. ילדה – ואתה חושב שהיא האויב”.

ופתאום הבחנתי בעננה לבנה־מלבנית בשמים, וריח חריף פשט באויר. אחזתי בידו של סימון ומשכתיו אחרי לתור אחר מקלט, שכן לבי אמר שסכנה.

קולו החלוש, אך הרם, של איינהורן, הוציא אותי משׂרעפי: “אנוכי אגיד לגב' סימה, שאם היא יודעת איפה סימון מסתתר, חובה עליה להגיש לו כל עזרה נחוצה, שכן לבי אומר לי שהוא בסכנה”.

זקן תאב־חיים זה, – חשבתי – אפילו שבנוֹ, עצמו־ובשרו, נהרג באותה התקפה של הערבים על פרדסו, שכן לא עלה בידי סימון להושיעו – הוא, שׂשׂים־בני־מעיו שאת עורו הציל. עד כדי כך, שצילום ענק של סימון בפרדס, במדי נוטר ורובה על שכם, מתנוסס על הקיר המרכזי בחדר־האורחים שלהם.

נזכרתי בצרור הצילומים של סימון, שגיליתי באותו תיק מבד, בכיס הפנימי של מקטורנו:

סימון הילד בתוך טור של ילדים על מדרגות של איזה מיבנה פשוט שצלב בקדקדו, ובידי כל אחד מן הילדים צלחת; סימון הנער במרכזו של רחוב חצוב בסלע, וסביבו חומה; נשים זקנות בשחור, פניהן קלף, מצטופפות בחזית אכסניה כפרית, מעוטרת פרחי ג’ראניום, סליהן הקלועים בידיהן, וסימון הילד, ספל גדול צמוד לפיו – ביניהן; סימון במדי־מַלח באיזה באר, בקבוק בידו האחת, והשניה חובקת בחורה שפניה יפות ורגליה עבות; קהל של גברים מצטופף בחלון־רכבת, וסימון ביניהם, מנופף בכובעו, סימון ויתר הגברים נראים כפליטים – – –

מי הוא, בכלל, סימון זה, שמסרב בעקשנות לדבר על עברו, ששר את המרסלייזה בצרפתית בעגה אפריקאית ושירי בוזוקי ומקלל ASTO DIAVOLO ושותה אוּזוֹ ומשחק שש־בש וטבלי והוא אשף מעדני הסדורדליה והחָלוּמי?

מי הוא סימון זה, שגרם לי לעזוב את בית הורי ולנטוש את ילדתי ולהתרחק מידידי ולהפסיק את לימודי ולהסתבך עם המשטרה ולשכב ימים שלמים במיטה, מתמכרת להזיות? –

ובלילות אני יוצאת לשוטט בפרדסים, ולא אחת גררו אותי משם האיכרים, מעולפת־למחצה, ואני לא יודעת מאין באתי ולאן אלך, וכשאני מסתכלת אחר־כך בראי, משתקפת אלי הזקנה־הבּלה של ימי הבאים.

כשפגשתי אותו לראשונה, הוא היה משיח. התגורר בבית־האריזה של איינהורן, גדול כזה וחם. עם המון כוח והבטחה. כן הבטחה. אין שואלים איזו. זקן עבוֹת שחור עיטר את פניו המחוררים, ועיניו הכחולות נעוצות בבן־שיחו – מהפנטות.

אחר־כך היה מסיע אותי בג’יפ שלו לכל מיני מקומות בארץ: טבריה, צפת, באר־שבע, אילת. בכל מקום הכיר את בעלי הבארים, בכל מקום היו מקבלים אותו בכבוד. אבל רק לגם מן הטיפה המרה – מיד הפגין אלימות. הוא – ואני בעקבותיו. תחילה בהתבטאויות, ולבסוף באגרופים. אלא שבשלב אחרון זה היה מצווה עלי לשבת בצד ולידום.

כשלא היה מסומם, הקרין רוך. משיח עם רוך. וגם אני כך. בתחילת היכרותנו, כל רואי השתאו עלי: כל־כך הרבה רוך יש בפניה! אבל רק נודעה ברבים התקשרותי עם סימון, והדבר עורר סנסאציה, היו מפנים אחרי את הראש ואומרים: יש בפניה משהו נואש.


 

ד    🔗

אני רוצה לספר על אהבתו של סימון לאיינהורן הזקן. על האהבה היחידה שהיה נאמן לה, שניתן אפילו לומר שהיה קנאי לה. שכן, התאהבויות בנות־חלוף, רבות ככל שתהיינה, לנשים, לגברים, לרעיונות – לא נחשבו בעיניו, אלא לזמנן ולמקומן. אבל איינהורן הזקן נחשב בעיניו, איך לומר זאת, ערך. והוא התייחס אליו כאילו היה אחד מ’זקני העם‘, למשל, מישהו מ’מועצת־חכמי־העם’. בכבוד, בהערצה, בג’נטלמניות, באהבה. אף כי יחס זה לא מנע ממנו מלהתל בזקן לפעמים, היתול שברוח־טובה, או אפילו מלגלג עליו שלא בפניו.

מה שנוגע לי, הרי מצד אחד קינאתי באיינהורן בשל אהבת סימון אליו, אך מצד שני שאבתי תקווה מיחסו זה של סימון. אם הוא מסוגל לביטוי מעודן כזה כלפי הזקן, אמרתי, משמע קיים בו איזה עידוּן מטבע שאולי אף אני עשוייה להיוושע ממנו… ואמנם, מפעם לפעם, כשהייתי משמיעה באזניו אותן מוזרויות שלי, אותם ניסוחים־מעורפלים של רגשות ותחושות, היו השתיקות שלו, הנגיעות, החיוך המסתורי שניצת באישונים הכחולים, משלים אותי שהוא מבין אותי. הו, כל־כך הרבה נחמה שאבתי מכך!

שכן, אילמלא הנחמה הזאת, איך יכולתי לשאת את יסורי?

בביקורינו השבועיים בעיר, כשהייתי נשארת בלעדיו בבית־הורי, הייתי מוגיעה את מוחי בניחושים על מקום הימצאו ועל מעשיו. כל זמן שהילדה היתה ערה, הייתי טרודה בה. אבל כשהיתה נרדמת, פרצו בבת־אחת דמיונותי הפראיים את סוּגרם ותקפו מכל הכיווּנים. בכך שהוא מתרועע עם בחורות אחרות לא היה לי ספק, שכן תמיד נמצא מי שדאג להשׂכילני, ואף הוא עצמו לא הכחיש. אבל עם מי? איפה? בטירופי הייתי רצה לחפש אותו ברחובות. דיזנגוף, שפת־הים, מסעדות־דייגים, מועדוני־לילה, יפו. או שהייתי שוכרת טאקסי ומפצירה בנהג שיסע לאט ככל האפשר, ורכונה על החלון הייתי בולשת בעיני אחרי כל זוג מצונף בחיבוק, שמא הוא.

כשהתייאשתי מכל אלה, התחלתי לרוץ לבתי־הקולנוע. בדרכנו העירה הייתי מנסה להציל מפיו בערמה שמות של סרטים שכדאי לראותם, ועל־פי תגובותיו ניסיתי לנחש לאיזה סרט הוא עשוי ללכת. והסדרן, רק העיף בי עין, רק שמע את מלמולי שענין־של־פיקוח־נפש הוא זה, נכנס עמי וכיוון את פנסו על היושבים, לעזור לי לאַתר את מבוקשי. עד שגיליתי אותו פעם באיזה אולם בחברת בחורה. עמדתי על־ידם משולהבת, עם טירוף מתחנן בעיניים, אך הוא, ידו החובקת את הבחורה לא זזה ממקומה, החזיר לי מבט קר ואדיש, ואחר המשיך לצפות במסך כאילו לא הייתי קיימת. כל המבטים הופנו אלי. עמדתי שם דקות ארוכות חפויית־ראש. אחר־כך השׂתרכתי ללא־אומר בעקבות הסדרן.

אלא שלמחרת הגיע כרגיל לפגישה הקבועה אתי בתחנת האוטובוסים ושנינו חזרנו למושבה כאילו לא אירע דבר.

פעם בייאושי צעקתי אל תוך אָזנו של איינהורן: “הוא מרביץ לי, הוא מתעלל בי, הוא עושה לי גיהינום!”

והנכד חזר על קריאתי אל תוך אזנו השנייה: “הוא עושה לה גיהינום!”

אבל הזקן הערמומי הזה העמיד פני תם, וכשהוא פושט את זרועותיו, השתמט במבוכה: “אנוכי לא אבין!…”

“לא חשוב”, נופפתי בידי, “אני אחת שמוּעדת לצרות”.

“צרות!” נאנח הזקן ונד בראשו, “צרות, כן.”

השמועה אמרה שסימון נעשה שומר בפרדס של האיינהורנים, אחרי שכלתו של הזקן, אשת בנו הנרצח ואם נכדו, ברחה עם השומר הערבי. אם כך ואם כך, כשהגעתי אני למושבה, כבר שרתה האידיליה בין סימון לבין הזקן ונראה היה שסימון ממלא את כל מעייניו.

מן היום הראשון לבואי התקומם בי משהו ודאב למראה הסבא הזה, שהתנהגותו ההפכפכת של סימון התסיסה אותו וגרמה לו גירויים שאינם עוד לפי כוחו. עד כדי כך עוררו סימון לחיים – בהתנהגותו שהיתה גסה לעתים ואבירית לעתים, בדיבורו הלגלגני, בקינטוריו, בדרך שבה נהג לשטות בזקן – שהלה החל ללטוש עין מקנאה אל בגדיו, אל אותם ז’אקטים מפוספסים־צרים, אל כובעי־הקאסקט שלו, אל נעלי־הלאכה, אל חגורות העור הרחבות. וסימון המשועשע, היה מעתיר על הזקן כותנות צבעוניות אופנתיות, עניבות, כפתורי־חפתים ומציתים וקופסאות־הרחה ומה־לא.

ומעדנים הכין לו כאשר אהב: גבינת־כבשים מטוגנת בביצה, מיני צלי על שיפודים עם חסה ומאיונז, משקה משרף של עצים, עשבים מבושלים ומתובלים מאלה שליקט בשדות. אבל הזקן לא ידע שבעה, וסימון השתדל למלא את כל שגיונותיו.

ואילו אני, שהייתי צעירה, רעננה כמו תפוח, עורי חלק, שערי שופע ועיני מבריקות – לא זכיתי ממנו אלא למרורים. אין פלא שלאט־לאט התחלתי להיראות מעונה.

אני – מילא. אבל בתי! התינוקת המלאכית הזאת, שפשוט אי אפשר להישאר אדישים כלפיה. שזרים קשי־יום עם פרצופים ממורמרים נעצרים למראיה, וחיוך של רוך ושל נהייה־שבהערצה פושט על פניהם כמו למראה קדושה.

אבל סימון נשאר אדיש כלפיה. אדיש? – עוין! עוין את המלאך שלי. כאילו היתה התינוקת שלי מייצגת דת יריבה המוקצה־מחמת־מיאוס.

ערב אחד, כשאחד האיכרים גרר אותי מן הפרדס מעולפת־למחצה, מיששתי את גופי להיווכח אם אמנם אני אני. “כעת את צבה שהשילה את שריונה”, מלמלתי, “והתינוקת־הצבה שלך ינקה מאמא־צבה עד שאזל חלבה”.

“מה?” שאל האיכר.

“שום דבר, רציתי להתוודות על חיי. אבל אתה תפסת אותי בכף”.

“אילו הייתי צריך לחיות עוד פעם את החיים בגלגול שלך, הייתי מוותר על החיים”, אמר פעם סימון, שהאמין בגלגול־נשמות.

דברים מפורשים כאלה, ואני ממאנת להבין. ואני ממשיכה להתרפק בחלומי על גן־עדננו האבוד, טיפשה שכמותי.